קיץ אחד ביחד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קיץ אחד ביחד
מכר
מאות
עותקים
קיץ אחד ביחד
מכר
מאות
עותקים

קיץ אחד ביחד

4 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ליאת רוטנר

ליאת רוֹטְנֶר (נולדה ב-17 במאי 1987) היא מרצה וסופרת, מנחת סדנאות כתיבה טיפולית ויצירתית בשילוב NLP ודמיון מודרך ועורכת עיתון ישראלית. הוציאה עד כה —27 ספרים בסוגת הדרמה והפנטזיה, ביניהם ארבעה ספרים במעמד זהב ושלושה ספרים במעמד פלטינה.
בגיל 8 כתבה ליאת את הספר הראשון שלה, ומאז כתבה ספרים לעצמה ולחבריה. בגיל 10 זכתה בתחרות הארצית הראשונה בארץ לסיפורים קצרים בנושא ירושלים. בגיל 12 זכתה בתחרות הסיפורים של המרכז הבינתחומי הרצליה, עם סיפור האוטופיה "המחסום". בשנת 2000 זכתה בתעודת הוקרה ובמדליית הצטיינות בתחום הספרות מטעם עיריית נתניה. כמו כן, הייתה כתבת נוער בעיתון הנוער "אותיות". בין 2010 ל-2014 כיהנה כעורכת ראשית של עיתון זה. ב-2016 הפכה ליאת לבלוגרית ראשית ב-ynet.
בשנת 2003, בהיותה בת 16, יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות אחד מהספרים אשר כתבה למגירה בגיל 14, "קיץ אחד ביחד". רוטנר פרסמה שלושה ספרי המשך. הראשון הוא "תנו לגדול בשקט" (2005), השני הוא "לנצח בגדול" (2006), השלישי והאחרון לבינתיים לסדרה זו הוא "אל תגידו מי אני" (2022). 
במאי 2007, פרסמה רוטנר את ספרה הרביעי, "הרמת מסך", שלא רלוונטי לסדרת הספרים שלה. בשנת 2008 הוציאה רוטנר את ספרה החמישי, "מעורב ירושלמי". בפברואר 2010 ראה אור ספר פנטזיה ראשון מאת רוטנר, "מאלאדר - קסם הקמע". ב-2011 ראו אור בהוצאת 'ידיעות ספרים' ספרה של ליאת "מבצע מלכה" וכן ספרה הראשון למבוגרים "תחת כנפך". ב-2012 הוציאה את הספרים "חיים משלנו" (ההמשך של "מעורב ירושלמי") ו"החווה המסתורית". ב-2013 ראה אור ספרה "מאלאדר - סוד המימד האחר" המהווה המשך לספר הראשון בסדרת "מאלאדר". בסוף שנת 2013 יצא הספר הראשון מבית סדרת ספרים רומנטיים לנערות - "הסדרה עם הלב". שמו של הספר הוא "האביר של ניצן". בשנת 2014 יצא לאור ספר המתח שכתבה, "זאבים". בדצמבר 2015 יצא לאור "נער השיקויים", ספר ראשון בסדרת ספרי קומיקס פנטזיה בשם "מיקו בל". בשנת 2016 יצא הספר הראשון בסדרת "תיכון ברנסון", "סודות" בהוצאת דני ספרים, וכן "עד האופק" בהוצאת ידיעות ספרים המהווה המשך לסדרת ספרי "קיץ אחד ביחד". בשנת 2018 כתבה את הספר "כדברא - היומן המפוצל". בשנת 2021 יצא לאור בהוצאת "דני ספרים" ספר פנטזיה לנוער, "נשמת חיה". בשנת 2022 ראה אור ספרה "אל תגידו מי אני".
באוגוסט 2022 מונתה ליאת רוטנר לעורכת הראשית של מעריב לנוער.
 מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/59tewf8u

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

שישה בני נוער, ועוד נערה, נשלחים, בניגוד לרצונם, ללימודים בבית-ספר קיץ, הרחק בצפון הארץ. בעיצומה של חופשת הקיץ הם נאלצים ללמוד, להידחס בחדרי מגורים עם נערים, ונערות זרים ולחיות זה עם זה במשך חודש שלם.

הם מגיעים ממקומות שונים, מרקעים שונים, כל אחד עם הסיפור שלו, עם העולם שלו, ואינם מצפים לדבר מלבד שעמום וסבל. הם אינם יודעים שזה יהיה חודש שישנה את חייהם, לפחות בטווח הקרוב. הם אינם מעלים על דעתם שייווצרו ביניהם קשרי ידידות כה חזקים, עד כי הפרידה תיראה להם קשה מנשוא. הם לא חולמים שייזכו לעבוד בעיתון מפורסם; שימצאו אהבה; שיגלו דברים חדשים על עצמם; שהחודש הזה יהיה אחת התקופות המהנות ביותר בחייהם. כל אחד מהם נאלץ להתמודד עם קשיים ומכשולים שונים, אך בזכות החברות והעזרה ההדדית בקבוצה הם מצליחים להתגבר ולהגיע יחד למטרות שנקבעו לעצמם. סיפור התבגרות מרתק מלא התרחשויות, סערות נפש ותובנה.

פרק ראשון


1
"יותר גרוע מזה לא יכול להיות!" הכריז איתַי בקדרות, מקפל זוג מכנסיים נוסף ודוחף אותם למזוודה הקטנה שנחה על מיטתו.
שרית, שישבה על הכיסא בקצה השני של החדר ועילעלה במגזין אופנה, צחקה. "בטח שיש גרוע יותר," אמרה, "תאר לך שהמדריכה תהיה המורה שלך לשעבר? או גרוע מזה — המורה שלך לעתיד?!"
איתי השתעל וסובב אליה את גבו. אחיות תאומות! מי צריך אותן בכלל? העולם היה הרבה יותר טוב בלעדיהן. מילא אם היה לו אח תאום, או אחות קטנה — אבל אחות תאומה? השילוב הגרוע של השניים! עוד כשהיו ילדים קטנים, הרגיש ממורמר בגלל שרית, מפני שאנשים זיהו על נקלה שהם תאומים, אבל לא תמיד הבחינו שהם בן ובת. "איזה תאומות חמודות יש לך!" נהגו להגיד לאם הגאה, שהיתה מחייכת במתיקות ועונה, "אלה בן ובת."
ונוסף לכל הצרות, תמיד התייחסו אל איתי כאל האח הבכור, על אף שהיה הפרש של כרבע שעה בלבד בינו לבין שרית, ותבעו ממנו לבצע משימות שלא הוטלו על שרית. אבל בינו לבינו הוא הודה שמאחר ששרית נדרשה לעזור לאמה בכל התחומים האחרים, בכל זאת היה איזה איזון.
אבל לשלוח רק אותו לבית־ספר קיץ?! נכון, הוא לא מי־יודע־מה בלימודים, בייחוד לא בדקדוק עברי — מה גם שהוא נוהג לשלב בשפת הקודש אי אלו מילים בערבית — אבל למה לבזבז על זה את החופשה הארוכה ביותר בשנה? שלושים יום מהחופש הגדול! אותו שולחים ללמוד, ושרית תישאר בבית ותבלה.
"תפסיקי להסתכל עלי בחיוך המעצבן הזה," ירה לבסוף, "אני יודע שמתחשק לך לרקוד עד השמים בגלל שאני לא אהיה פה."
"לא רק זה," הוסיפה מלח על פצעיו, "אני פשוט מרחמת עליך."
"יופי לך."
"אל תתעצבן כל־כך. אני בטוחה שיהיה לך מה־זה כיף."
"בטח!"
"אני מתכוונת לזה!" קראה שרית. "החברה שם בטח נהדרים. אתה יודע כמה ילדים כמוך נוסעים לבית־ספר קיץ?"
"כן, כל החרשנים שאין להם שום דבר בראש חוץ מלימודים," ליגלג איתי, בודק בתשומת לב אם ארז הכל.
"אתה טועה. דווקא להם אין מה לחפש בבית־ספר קיץ, כי הם כבר טובים בלימודים. באים לשם דווקא אלה שלא כל־כך מצליחים, כי דברים אחרים מעסיקים אותם," היא חייכה אליו. "ואיתם תרגיש הרבה יותר נוח מאשר פה, לא?"
היתה לו תחושה שהיא מנסה להמריץ ולעודד אותו לעזוב כבר. וזה לא היה מפתיע. איתי ושרית לא הירבו להתקוטט, אבל היתה ביניהם תמיד איזו תחרות, אולי מפני שהיו תאומים ולא היו להם אחים ואחיות נוספים.
"הייתי באמת שמח להיות רחוק ממך לזמן מה," נאנח בצער. "אבל לידיעתך, זה ממש לא בראש שלי להיות נתון לחסדי המורים עשרים וארבע שעות ביממה."
היא צחקה את הצחוק המעצבן שלה.
"מה אתה מקשקש? אומנם תגורו שם חודש, אבל זה לא אומר שתלמדו מהבוקר עד הערב. תראה, זה בטח לא נורא כל־כך כמו שזה נשמע. תצטרך להתאמץ קצת יותר כדי להפעיל את המוח המובטל שלך, אבל חוץ מזה, הכל יהיה בסדר."
הוא הסתכל על אחותו מלמעלה — רק מפני שהיא ישבה, הם היו בדיוק באותו הגובה — ותהה אם דבריה נובעים מניסיון אמיתי לנחם אותו, או מתוך כוונה להרגיז אותו.
"לא היית כל־כך אופטימית לו היית במצבי," סיכם וסגר את המזוודה שלו.
שרית קמה ופניה מבוהלים. "אלה כל הבגדים שאתה לוקח?! בחיי, זה כל הבנים או שרק אתה לא יודע לארוז בגדים? איך תסתדר חודש שלם רק עם זה?! אתה צריך מינימום עשרים ואחת חולצות ושלושים זוגות מכנסיים!"
"בשבתות נוסעים הביתה," ביטל איתי את דבריה, "יש לי פה מספיק בגדים לשבוע."
"זה לא מספיק לשבוע!" היא החלה לשפוך את תוכנו הדל של הארון של איתי. "בוא נראה מה יש לך פה..."
"די כבר!" הוא סגר את הארון ונעץ בה מבט זועם, "את לא אמא שלי!"
"גם לאמא אתה לא מקשיב," הזכירה לו שרית.
"ואין שום סיבה שאני אקשיב גם לך! לכי מפה, עלית לי על העצבים!" הוא טרק את דלת הארון ולקח את המזוודה שלו.
"אוהו, בחיי, מישהו פה עצבני היום," היא נסוגה.
"אוהו, מישהו פה סוף סוף שם לב," ענה לה בכעס ויצא מהחדר.

***

"תומר! גמרת לארוז?" קרא דרור לביא בעודו שוטף כלים.
שום תשובה לא נשמעה.
"תומר!" דרור נטש את ערימת הכלים המלוכלכים וניגש לפתוח את הדלת שבסוף המסדרון, שכוכב של כסף היה תלוי עליה. "עוד לא התחלת? תפסיק לנגן בסקסופון, יש לך דברים חשובים יותר לעשות עכשיו."
תומר הרחיק את הסקסופון מפיו, הביט באביו בשתיקה ושב לנגן.
דרור נאנח וסגר את הדלת. הוא חזר למטבח. הילד הזה, חשב, האם הוא באמת כה אדיש כפי שהוא נראה כל הזמן או שזו דרכו להתגונן מפני העולם? היתה לו הרגשה שתומר מתחמק ממנו, בעיקר רגשית, והוא לא הבין מדוע. הוא ידע שמה שקרה לו עם אמו של תומר, כשזה היה בן חמש, הותיר בו סימנים ועשה אותו אדם שונה לחלוטין, ותהה אם זו הסיבה שבנו מתרחק ממנו כך. הוא היה מבכר יחס שלילי מצד בנו על פני ההתעלמות המוחלטת הזו; היה מעדיף צעקות במקום השתיקה המנוכרת. היו רק פעמים נדירות שבהן נגררו השניים למריבות צעקניות, כמו היום שבו הביא דרור הביתה מישהי שהכיר, והאופן שבו התנהג אליה תומר גרם לכך שהלכה ולא חזרה. דרור לא האשים אותה על כך.
אבל לבד מהיותו אדיש ומסוגר היה בעצם תומר בן נהדר, שעשה את כל עבודות הבית בזמן שאביו היה בעבודה. רוב הילדים בגילו של תומר, ידע דרור, לא נוגעים בכף טיגון או בסמרטוט רצפה, ולכן לא פעם חש גאווה רבה כשחשב על תומר. אבל, כמו תמיד, נוספו לגאווה שבליבו איים קטנים של צער שמנעו משמחתו להיות שלמה. ברגעים כאלה היה מגיע למסקנה שהוא פשוט אב גרוע.
אבל לא היתה עוינות ביניהם. היו רגעים של צחוק, צחוק מלא ואמיתי, כשהיו יושבים וצופים בטלוויזיה או נוסעים יחד לקניות. וכשלא היתה השתיקה המעיקה סביב שולחן האוכל, היה דרור מספר על מאורעות היום שלו, ותומר היה מקשיב, דבר שידע לעשות היטב ובאופן הכי רגוע ונפלא. ודרור אהב שהקשיב לו, גם אם לא סיפר שום דבר חשוב; מפני שכשתומר היה מקשיב, היה לעיניו הכחולות מבע של ריכוז שכל־כך הזכיר לדרור את אשתו לשעבר, שבכל זאת התגעגע אליה לפעמים. ממנה ירש תומר את העיניים הכחולות, ומאביו את השיער הבלונדי.
טבעי היה שתומר ייקח איתו את הסקסופון לבית־ספר הקיץ. הסקסופון שימש אותו לביטוי רגשותיו ומחשבותיו, הוא לא היה דברן גדול. זה מצא חן בעיני אביו, שלא אהב שיחות נפש; לעתים, כשהיה מקשיב לבנו בחדר שבקצה המסדרון והיה שומע את צלילי הסקסופון חזקים, כואבים ועזים, ידע שמשהו מכאיב ללב בנו. אזי היה נאנח לעצמו.
דרור סיים את רחיצת הכלים. הוא יצא החוצה, התיישב על המפתן, שלף קופסת סיגריות מכיס חולצתו והחל לעשן. תומר שנא שהוא עישן, ופעם אפילו צעק עליו: "תפסיק כבר עם הדבר הזה, אבא, זה עוד יהרוג אותך!" דרור ניסה להיגמל למענו, ולא הצליח. לכן נהג לעשן מחוץ לבית.
מעניין אם תומר יסתדר עם שאר ילדי בית־הספר ההוא, חשב דרור בעודו מכלה את הסיגריה שלו במהירות, על אף שידע שהשאלה הגדולה היא, האם יסתדרו שאר ילדי בית־הספר עם תומר, עם האופי המסוגר שלו. אבל בתוך תוכו ידע שאין סיבה לדאגה. תומר, אף שמעולם לא נפתח רגשית אל מישהו, היה מקובל מאוד בבית־ספרו ובכל מקום שאליו הלך. האדישות שלבש העניקה לו ביטחון עצמי ומשכה ככל הנראה את הילדים אליו, ובאותן פעמים נדירות שבהן היה דרור חוזר מהעבודה לפני תומר, והיה צופה בו מהחלון בהגיעו, היה מבחין בקבוצה של בנות שעוקבות אחרי תומר והולכות בעקבותיו.
"אה, הן?" השיב תומר בפשטות כשחקר אותו אביו לסיבת הדבר, "אין לי מושג מה הן רוצות."
לא רק לדרור, גם לתומר היה ברור מה הן רוצות, אבל לא התחשק לו לחלוק זאת עם אביו.
הוא לא התלהב כשאביו הודיע לו שהוא מתכוון לשלוח אותו ללימודי קיץ. הוא אפילו רתח, שכן אף על פי שלא הקדיש זמן ניכר ללימודים, היו ציוניו לא רעים. מן הסתם, היה לו ראש טוב. אבל כיוון שבילה רוב הזמן עם החברים מחוץ לבית, מכין את שיעוריו בחטף ולומד למבחנים יום לפני, היה דרור בטוח שתומר לא מתייחס כראוי למסגרת החינוכית. אולי בית־ספר הקיץ יקנה לו הרגלים של תלמיד, חשב.
"זה יקפיץ אותך קדימה בלימודים, ואני בטוח שגם תכיר שם חברים חדשים," ניסה דרור לשכנע את תומר.
"חברים חדשים, בטח," הגיב תומר בלגלוג, "כל הטמבלים האלה שמקבלים ציונים גרועים. אם הציונים שאני מביא לא מספיקים לך, תגיד ישר. אני לא מתכוון להיגרר עד צפון הארץ בשביל איזו קייטנה מסכנה שבה לומדים מחדש כמה זה שתיים ועוד שתיים!"
"למה לא לשפר את מה שאפשר?" קרא דרור, "תראה, אני לא אומר שאתה תלמיד גרוע, אבל שנינו יודעים שיש לך פוטנציאל לקבל יותר משבעים וחמש במבחן הסיכום בדקדוק, נכון?"
"אני לא צריך להיות תלמיד מצטיין. מספיק לי להיות ממוצע."
"אבל אני לא רוצה שתהיה ממוצע!" שאג דרור, מנסה את השיטה הקשוחה, "אני רוצה שתצטיין! אני רוצה שתצליח בחיים! שלא תסיים את ימיך כאיזה קבצן שמנגן בסקסופון וזורקים לו מטבעות אל תוך הכובע!"
תומר לא ענה. דרור ידע שהרחיק לכת בצעקותיו, וחיכה שתומר יגיב, אבל הוא רק עמד ושתק. לבסוף הפנה אליו את גבו והלך אל חדרו.
דרור ידע שהשיחה הזו רק הרעה את המצב.
כל זה חלף שוב במחשבתו כאשר הדליק לעצמו סיגריה שלישית. הוא התבונן בעשן האפור שנשף אל הלילה וחשב בצער: צורה לי. אפילו מנהג מגונה כמו עישון סיגריות הצליח לנצח אותי. ותסתכלו על הבן שלי, איך הוא עומד מולי. לא נשבר, לא צועק, שום דמעה לא מסתננת לו. הוא הרבה יותר חזק ממני, הילד הזה שלי. אולי האדישות הזו שבנה סביבו עשתה אותו חזק באמת?
הוא היה אמור לחוש את עצמו מובס ואומלל, אבל במקום זה מצא דרור את עצמו מחייך בשלווה.
 

ליאת רוטנר

ליאת רוֹטְנֶר (נולדה ב-17 במאי 1987) היא מרצה וסופרת, מנחת סדנאות כתיבה טיפולית ויצירתית בשילוב NLP ודמיון מודרך ועורכת עיתון ישראלית. הוציאה עד כה —27 ספרים בסוגת הדרמה והפנטזיה, ביניהם ארבעה ספרים במעמד זהב ושלושה ספרים במעמד פלטינה.
בגיל 8 כתבה ליאת את הספר הראשון שלה, ומאז כתבה ספרים לעצמה ולחבריה. בגיל 10 זכתה בתחרות הארצית הראשונה בארץ לסיפורים קצרים בנושא ירושלים. בגיל 12 זכתה בתחרות הסיפורים של המרכז הבינתחומי הרצליה, עם סיפור האוטופיה "המחסום". בשנת 2000 זכתה בתעודת הוקרה ובמדליית הצטיינות בתחום הספרות מטעם עיריית נתניה. כמו כן, הייתה כתבת נוער בעיתון הנוער "אותיות". בין 2010 ל-2014 כיהנה כעורכת ראשית של עיתון זה. ב-2016 הפכה ליאת לבלוגרית ראשית ב-ynet.
בשנת 2003, בהיותה בת 16, יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות אחד מהספרים אשר כתבה למגירה בגיל 14, "קיץ אחד ביחד". רוטנר פרסמה שלושה ספרי המשך. הראשון הוא "תנו לגדול בשקט" (2005), השני הוא "לנצח בגדול" (2006), השלישי והאחרון לבינתיים לסדרה זו הוא "אל תגידו מי אני" (2022). 
במאי 2007, פרסמה רוטנר את ספרה הרביעי, "הרמת מסך", שלא רלוונטי לסדרת הספרים שלה. בשנת 2008 הוציאה רוטנר את ספרה החמישי, "מעורב ירושלמי". בפברואר 2010 ראה אור ספר פנטזיה ראשון מאת רוטנר, "מאלאדר - קסם הקמע". ב-2011 ראו אור בהוצאת 'ידיעות ספרים' ספרה של ליאת "מבצע מלכה" וכן ספרה הראשון למבוגרים "תחת כנפך". ב-2012 הוציאה את הספרים "חיים משלנו" (ההמשך של "מעורב ירושלמי") ו"החווה המסתורית". ב-2013 ראה אור ספרה "מאלאדר - סוד המימד האחר" המהווה המשך לספר הראשון בסדרת "מאלאדר". בסוף שנת 2013 יצא הספר הראשון מבית סדרת ספרים רומנטיים לנערות - "הסדרה עם הלב". שמו של הספר הוא "האביר של ניצן". בשנת 2014 יצא לאור ספר המתח שכתבה, "זאבים". בדצמבר 2015 יצא לאור "נער השיקויים", ספר ראשון בסדרת ספרי קומיקס פנטזיה בשם "מיקו בל". בשנת 2016 יצא הספר הראשון בסדרת "תיכון ברנסון", "סודות" בהוצאת דני ספרים, וכן "עד האופק" בהוצאת ידיעות ספרים המהווה המשך לסדרת ספרי "קיץ אחד ביחד". בשנת 2018 כתבה את הספר "כדברא - היומן המפוצל". בשנת 2021 יצא לאור בהוצאת "דני ספרים" ספר פנטזיה לנוער, "נשמת חיה". בשנת 2022 ראה אור ספרה "אל תגידו מי אני".
באוגוסט 2022 מונתה ליאת רוטנר לעורכת הראשית של מעריב לנוער.
 מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/59tewf8u

עוד על הספר

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

קיץ אחד ביחד ליאת רוטנר


1
"יותר גרוע מזה לא יכול להיות!" הכריז איתַי בקדרות, מקפל זוג מכנסיים נוסף ודוחף אותם למזוודה הקטנה שנחה על מיטתו.
שרית, שישבה על הכיסא בקצה השני של החדר ועילעלה במגזין אופנה, צחקה. "בטח שיש גרוע יותר," אמרה, "תאר לך שהמדריכה תהיה המורה שלך לשעבר? או גרוע מזה — המורה שלך לעתיד?!"
איתי השתעל וסובב אליה את גבו. אחיות תאומות! מי צריך אותן בכלל? העולם היה הרבה יותר טוב בלעדיהן. מילא אם היה לו אח תאום, או אחות קטנה — אבל אחות תאומה? השילוב הגרוע של השניים! עוד כשהיו ילדים קטנים, הרגיש ממורמר בגלל שרית, מפני שאנשים זיהו על נקלה שהם תאומים, אבל לא תמיד הבחינו שהם בן ובת. "איזה תאומות חמודות יש לך!" נהגו להגיד לאם הגאה, שהיתה מחייכת במתיקות ועונה, "אלה בן ובת."
ונוסף לכל הצרות, תמיד התייחסו אל איתי כאל האח הבכור, על אף שהיה הפרש של כרבע שעה בלבד בינו לבין שרית, ותבעו ממנו לבצע משימות שלא הוטלו על שרית. אבל בינו לבינו הוא הודה שמאחר ששרית נדרשה לעזור לאמה בכל התחומים האחרים, בכל זאת היה איזה איזון.
אבל לשלוח רק אותו לבית־ספר קיץ?! נכון, הוא לא מי־יודע־מה בלימודים, בייחוד לא בדקדוק עברי — מה גם שהוא נוהג לשלב בשפת הקודש אי אלו מילים בערבית — אבל למה לבזבז על זה את החופשה הארוכה ביותר בשנה? שלושים יום מהחופש הגדול! אותו שולחים ללמוד, ושרית תישאר בבית ותבלה.
"תפסיקי להסתכל עלי בחיוך המעצבן הזה," ירה לבסוף, "אני יודע שמתחשק לך לרקוד עד השמים בגלל שאני לא אהיה פה."
"לא רק זה," הוסיפה מלח על פצעיו, "אני פשוט מרחמת עליך."
"יופי לך."
"אל תתעצבן כל־כך. אני בטוחה שיהיה לך מה־זה כיף."
"בטח!"
"אני מתכוונת לזה!" קראה שרית. "החברה שם בטח נהדרים. אתה יודע כמה ילדים כמוך נוסעים לבית־ספר קיץ?"
"כן, כל החרשנים שאין להם שום דבר בראש חוץ מלימודים," ליגלג איתי, בודק בתשומת לב אם ארז הכל.
"אתה טועה. דווקא להם אין מה לחפש בבית־ספר קיץ, כי הם כבר טובים בלימודים. באים לשם דווקא אלה שלא כל־כך מצליחים, כי דברים אחרים מעסיקים אותם," היא חייכה אליו. "ואיתם תרגיש הרבה יותר נוח מאשר פה, לא?"
היתה לו תחושה שהיא מנסה להמריץ ולעודד אותו לעזוב כבר. וזה לא היה מפתיע. איתי ושרית לא הירבו להתקוטט, אבל היתה ביניהם תמיד איזו תחרות, אולי מפני שהיו תאומים ולא היו להם אחים ואחיות נוספים.
"הייתי באמת שמח להיות רחוק ממך לזמן מה," נאנח בצער. "אבל לידיעתך, זה ממש לא בראש שלי להיות נתון לחסדי המורים עשרים וארבע שעות ביממה."
היא צחקה את הצחוק המעצבן שלה.
"מה אתה מקשקש? אומנם תגורו שם חודש, אבל זה לא אומר שתלמדו מהבוקר עד הערב. תראה, זה בטח לא נורא כל־כך כמו שזה נשמע. תצטרך להתאמץ קצת יותר כדי להפעיל את המוח המובטל שלך, אבל חוץ מזה, הכל יהיה בסדר."
הוא הסתכל על אחותו מלמעלה — רק מפני שהיא ישבה, הם היו בדיוק באותו הגובה — ותהה אם דבריה נובעים מניסיון אמיתי לנחם אותו, או מתוך כוונה להרגיז אותו.
"לא היית כל־כך אופטימית לו היית במצבי," סיכם וסגר את המזוודה שלו.
שרית קמה ופניה מבוהלים. "אלה כל הבגדים שאתה לוקח?! בחיי, זה כל הבנים או שרק אתה לא יודע לארוז בגדים? איך תסתדר חודש שלם רק עם זה?! אתה צריך מינימום עשרים ואחת חולצות ושלושים זוגות מכנסיים!"
"בשבתות נוסעים הביתה," ביטל איתי את דבריה, "יש לי פה מספיק בגדים לשבוע."
"זה לא מספיק לשבוע!" היא החלה לשפוך את תוכנו הדל של הארון של איתי. "בוא נראה מה יש לך פה..."
"די כבר!" הוא סגר את הארון ונעץ בה מבט זועם, "את לא אמא שלי!"
"גם לאמא אתה לא מקשיב," הזכירה לו שרית.
"ואין שום סיבה שאני אקשיב גם לך! לכי מפה, עלית לי על העצבים!" הוא טרק את דלת הארון ולקח את המזוודה שלו.
"אוהו, בחיי, מישהו פה עצבני היום," היא נסוגה.
"אוהו, מישהו פה סוף סוף שם לב," ענה לה בכעס ויצא מהחדר.

***

"תומר! גמרת לארוז?" קרא דרור לביא בעודו שוטף כלים.
שום תשובה לא נשמעה.
"תומר!" דרור נטש את ערימת הכלים המלוכלכים וניגש לפתוח את הדלת שבסוף המסדרון, שכוכב של כסף היה תלוי עליה. "עוד לא התחלת? תפסיק לנגן בסקסופון, יש לך דברים חשובים יותר לעשות עכשיו."
תומר הרחיק את הסקסופון מפיו, הביט באביו בשתיקה ושב לנגן.
דרור נאנח וסגר את הדלת. הוא חזר למטבח. הילד הזה, חשב, האם הוא באמת כה אדיש כפי שהוא נראה כל הזמן או שזו דרכו להתגונן מפני העולם? היתה לו הרגשה שתומר מתחמק ממנו, בעיקר רגשית, והוא לא הבין מדוע. הוא ידע שמה שקרה לו עם אמו של תומר, כשזה היה בן חמש, הותיר בו סימנים ועשה אותו אדם שונה לחלוטין, ותהה אם זו הסיבה שבנו מתרחק ממנו כך. הוא היה מבכר יחס שלילי מצד בנו על פני ההתעלמות המוחלטת הזו; היה מעדיף צעקות במקום השתיקה המנוכרת. היו רק פעמים נדירות שבהן נגררו השניים למריבות צעקניות, כמו היום שבו הביא דרור הביתה מישהי שהכיר, והאופן שבו התנהג אליה תומר גרם לכך שהלכה ולא חזרה. דרור לא האשים אותה על כך.
אבל לבד מהיותו אדיש ומסוגר היה בעצם תומר בן נהדר, שעשה את כל עבודות הבית בזמן שאביו היה בעבודה. רוב הילדים בגילו של תומר, ידע דרור, לא נוגעים בכף טיגון או בסמרטוט רצפה, ולכן לא פעם חש גאווה רבה כשחשב על תומר. אבל, כמו תמיד, נוספו לגאווה שבליבו איים קטנים של צער שמנעו משמחתו להיות שלמה. ברגעים כאלה היה מגיע למסקנה שהוא פשוט אב גרוע.
אבל לא היתה עוינות ביניהם. היו רגעים של צחוק, צחוק מלא ואמיתי, כשהיו יושבים וצופים בטלוויזיה או נוסעים יחד לקניות. וכשלא היתה השתיקה המעיקה סביב שולחן האוכל, היה דרור מספר על מאורעות היום שלו, ותומר היה מקשיב, דבר שידע לעשות היטב ובאופן הכי רגוע ונפלא. ודרור אהב שהקשיב לו, גם אם לא סיפר שום דבר חשוב; מפני שכשתומר היה מקשיב, היה לעיניו הכחולות מבע של ריכוז שכל־כך הזכיר לדרור את אשתו לשעבר, שבכל זאת התגעגע אליה לפעמים. ממנה ירש תומר את העיניים הכחולות, ומאביו את השיער הבלונדי.
טבעי היה שתומר ייקח איתו את הסקסופון לבית־ספר הקיץ. הסקסופון שימש אותו לביטוי רגשותיו ומחשבותיו, הוא לא היה דברן גדול. זה מצא חן בעיני אביו, שלא אהב שיחות נפש; לעתים, כשהיה מקשיב לבנו בחדר שבקצה המסדרון והיה שומע את צלילי הסקסופון חזקים, כואבים ועזים, ידע שמשהו מכאיב ללב בנו. אזי היה נאנח לעצמו.
דרור סיים את רחיצת הכלים. הוא יצא החוצה, התיישב על המפתן, שלף קופסת סיגריות מכיס חולצתו והחל לעשן. תומר שנא שהוא עישן, ופעם אפילו צעק עליו: "תפסיק כבר עם הדבר הזה, אבא, זה עוד יהרוג אותך!" דרור ניסה להיגמל למענו, ולא הצליח. לכן נהג לעשן מחוץ לבית.
מעניין אם תומר יסתדר עם שאר ילדי בית־הספר ההוא, חשב דרור בעודו מכלה את הסיגריה שלו במהירות, על אף שידע שהשאלה הגדולה היא, האם יסתדרו שאר ילדי בית־הספר עם תומר, עם האופי המסוגר שלו. אבל בתוך תוכו ידע שאין סיבה לדאגה. תומר, אף שמעולם לא נפתח רגשית אל מישהו, היה מקובל מאוד בבית־ספרו ובכל מקום שאליו הלך. האדישות שלבש העניקה לו ביטחון עצמי ומשכה ככל הנראה את הילדים אליו, ובאותן פעמים נדירות שבהן היה דרור חוזר מהעבודה לפני תומר, והיה צופה בו מהחלון בהגיעו, היה מבחין בקבוצה של בנות שעוקבות אחרי תומר והולכות בעקבותיו.
"אה, הן?" השיב תומר בפשטות כשחקר אותו אביו לסיבת הדבר, "אין לי מושג מה הן רוצות."
לא רק לדרור, גם לתומר היה ברור מה הן רוצות, אבל לא התחשק לו לחלוק זאת עם אביו.
הוא לא התלהב כשאביו הודיע לו שהוא מתכוון לשלוח אותו ללימודי קיץ. הוא אפילו רתח, שכן אף על פי שלא הקדיש זמן ניכר ללימודים, היו ציוניו לא רעים. מן הסתם, היה לו ראש טוב. אבל כיוון שבילה רוב הזמן עם החברים מחוץ לבית, מכין את שיעוריו בחטף ולומד למבחנים יום לפני, היה דרור בטוח שתומר לא מתייחס כראוי למסגרת החינוכית. אולי בית־ספר הקיץ יקנה לו הרגלים של תלמיד, חשב.
"זה יקפיץ אותך קדימה בלימודים, ואני בטוח שגם תכיר שם חברים חדשים," ניסה דרור לשכנע את תומר.
"חברים חדשים, בטח," הגיב תומר בלגלוג, "כל הטמבלים האלה שמקבלים ציונים גרועים. אם הציונים שאני מביא לא מספיקים לך, תגיד ישר. אני לא מתכוון להיגרר עד צפון הארץ בשביל איזו קייטנה מסכנה שבה לומדים מחדש כמה זה שתיים ועוד שתיים!"
"למה לא לשפר את מה שאפשר?" קרא דרור, "תראה, אני לא אומר שאתה תלמיד גרוע, אבל שנינו יודעים שיש לך פוטנציאל לקבל יותר משבעים וחמש במבחן הסיכום בדקדוק, נכון?"
"אני לא צריך להיות תלמיד מצטיין. מספיק לי להיות ממוצע."
"אבל אני לא רוצה שתהיה ממוצע!" שאג דרור, מנסה את השיטה הקשוחה, "אני רוצה שתצטיין! אני רוצה שתצליח בחיים! שלא תסיים את ימיך כאיזה קבצן שמנגן בסקסופון וזורקים לו מטבעות אל תוך הכובע!"
תומר לא ענה. דרור ידע שהרחיק לכת בצעקותיו, וחיכה שתומר יגיב, אבל הוא רק עמד ושתק. לבסוף הפנה אליו את גבו והלך אל חדרו.
דרור ידע שהשיחה הזו רק הרעה את המצב.
כל זה חלף שוב במחשבתו כאשר הדליק לעצמו סיגריה שלישית. הוא התבונן בעשן האפור שנשף אל הלילה וחשב בצער: צורה לי. אפילו מנהג מגונה כמו עישון סיגריות הצליח לנצח אותי. ותסתכלו על הבן שלי, איך הוא עומד מולי. לא נשבר, לא צועק, שום דמעה לא מסתננת לו. הוא הרבה יותר חזק ממני, הילד הזה שלי. אולי האדישות הזו שבנה סביבו עשתה אותו חזק באמת?
הוא היה אמור לחוש את עצמו מובס ואומלל, אבל במקום זה מצא דרור את עצמו מחייך בשלווה.