ארוחת בוקר בג'אובני

1

היא נראתה כמי שעולמה הגיע לקצו, שפופה מעל ספל קפה ריק, בוהה מבעד לחלון אבל לא רואה דבר.

ג'או לא יכול היה להניח לה לשבת שם באומללות ברורה כזאת. לכן על אף שהיה אמור לנעול לפני עשר דקות, הוא עשה בדיוק את מה שאביו היה עושה. הוא הכין קפוצ'ינו והניח אותו לפניה על השולחן. "הנה," אמר רכות.

היא נשאה מבטה, עיניה נפערות בהפתעה. "אני..." היא ללא ספק עמדה למחות שלא הזמינה את הקפה. אך אז חייכה בצער וחפנה את הספל בשתי ידיה, מתנחמת בעליל מחומו. "תודה."

"אין בעיה." הוא הושיט לה ממתק שוקולד. "את נראית כאילו את זקוקה לזה."

"זה נכון," הודתה. "תודה. אני מעריכה את זה." היא פשפשה בתיקה אחר הארנק שלה. "כמה אני חייבת לך?"

הוא הניף יד בביטול. "כלום."

היא קימטה מצחה. "אתה לא תסתבך עם הבוס שלך?"

"קשה לי להאמין." הוא חייך. "בכל מקרה, את לקוחה קבועה, אז תתייחסי לזה כאל מילוי חוזר."

העיניים הכחולות היפהפיות האלו – כחולות כמו השמים בליל קיץ, הבחין עתה משהיה כה קרוב אליה – התכווצו מעט. "קבועה?"

הוא משך בכתפיו. "בימי רביעי בבוקר, בתשע ועשר, את מזמינה קפוצ'ינו וקרואסון שקדים לקחת."

החשד שעל פניה הפך לחשש. "איך אתה יודע את זה?"

אוי, אלוהים. היא ללא ספק חשבה שהוא איזה תמהוני – שהוא עקב אחריה או ארב לה. אסור היה לו להזכיר את השעה. "כשעובדים כאן מספיק זמן, לומדים להכיר את הלקוחות," אמר בקלילות וקיווה שזה ירגיע אותה. "נגמרו לי הקרואסונים, אחרת הייתי מביא לך אחד – לכן קיבלת את השוקולד." הוא פשט את ידיו. "כי זה מה שנשים צריכות כשהן מוטרדות, נכון? או לפחות זה מה שהאחיות שלי תמיד אומרות לי."

"נכון. ותודה לך." היא נראתה על סף דמעות.

"רוצה לדבר על זה?"

היא הביטה סביב, כאילו קלטה פתאום שהיא הלקוחה היחידה. "אוי, אלוהים. מצטערת. אני מעכבת אותך."

"בכלל לא. אבל אכפת לך אם אני אתלה את השלט 'סגור' ואנעל את הדלת, כדי שלא תהיה פה הסתערות פתאומית ובסוף אני אצטרך להישאר פתוח עד שעה מאוחרת בהרבה מהרגיל?"

פראן חשבה על זה. הוא שאל אותה קודם, כדי לוודא שהיא לא מרגישה מאוימת. ואדם שהביא לה קפה וממתק שוקולד לא יכול להיות ממש רע, נכון? או-קיי, אז הוא ידע מה היא הזמינה בימי רביעי בבוקר – אבל כמו שהוא אמר, בעבודה לומדים להכיר את הלקוחות הקבועים. בדיוק כמוה: היא זיהתה את הקולות בטלפון וידעה אפילו לפני שפצו פה מי יבקש עבודה דחופה של הרגע האחרון ומי יזמין מקום לעוד שבועות אחדים.

"אין בעיה," אמרה.

הוא הבריח את הדלת, הפך את השלט כך שמבחוץ יופיע ה"סגור", כיבה חלק מהאורות וחזר אליה כדי להתיישב מולה. "ג'או מאצ'טי," אמר והושיט לה את ידו.

היא לחצה את ידו והופתעה מהעקצוץ הפתאומי שחשה בקצות אצבעותיה כשעורה נגע בעורו. "פראן מרסדן. ותודה על הקפה, ג'ו."

"ג'או," תיקן אותה בחיוך.

עתה משהקשיבה בריכוז, היא שמעה את זה. הג' הרכה, הא' והו' מחליקים יחד כמעט אחרי הפסקה.

"קיצור של ג'אובני," הוסיף מתוך רצון לעזור.

ואז נפל האסימון. מובן שהוא לא יסתבך על שהכין לה קפה בחינם. כי בית-הקפה נקרא ג'אובני. "המקום שייך לך."

הוא משך כתף אחת. "זה עסק משפחתי – אבל, כן, אני אחראי."

"אני, אמ..." היא התנועעה במושבה, נבוכה מתמימותה, "מצטערת."

הוא צחק. "אל תתנצלי. אני שמח שאני נראה כמו אחד הבריסטות – אין משהו גרוע יותר מבוס שלכאורה עושה משמרת ובעצם רק עושה רוח במקום להועיל."

היה לו צחוק נחמד. שיניים טובות, ישרות ולבנות – ובלי סתימות, הבחינה. בחור שדאג לפרטים הקטנים. אך הוא גם לא נראה כמו הטיפוס שעבר טיפול שיניים קוסמטי. היא היתה מוכנה להמר גם על כך שהוא לא הולך למכון כושר. היתה לה הרגשה שהכושר של ג'או מאצ'טי היה מעולה בזכות עבודה קשה, לא מניפוח שרירים. הוא היה נאה, אבל רחוק מלהיות שחצן ביחס לזה.

"טוב. רוצה לספר לי על זה?" כשהיא לא פצתה פה, הוסיף ברכות, "נונה שלי – סבתי האיטלקית – תמיד אומרת ששיתוף בבעיה פותר חצי ממנה."

חוכמה ביתית. בדיוק מסוג הדברים שאמה היתה אומרת.

אמה...

חיוכה של פראן נמוג עוד לפני שהספיק להופיע. היא תצטרך להתקשר להוריה הלילה ולהודות בפניהם שהיא כישלון. לא זו בלבד שהיא היתה היחידה מבין ילדיהם שלא החזיקה בתואר, אלא שעכשיו היא גם היחידה שלא מחזיקה בעבודה הגונה. וזה הלך יד ביד עם העובדה שהיא ממילא לא היתה בתם האמיתית – היחידה מבין ארבעת ילדי מרסדן שהיתה מאומצת.

היא נאנחה. "פוטרתי מהעבודה שלי היום."

"אני מצטער. זה קשה."

זו לא היתה אשמתו. והצדק היה עמו. הרגשתה השתפרה כששפכה את לבה בפניו. זה העלים חלק מתחושת הכישלון הקשה. "הבוס שלי החליט שהוא רוצה אתגר חדש, אז הוא מכר את העסק כדי לצאת לטיול של שנה ולהחליט מה הוא רוצה לעשות בחייו." היא משכה בכתפיה. "מתחרה קנה את העסק. ואתה באמת לא צריך שני מנהלי משרד כשאתה ממזג שתי חברות וצריך לחסוך בעלויות הניהול שלך. אז צריך להיפטר מאחד מהם."

"אז את מנהלת משרד?"

"הייתי." היא עשתה פרצוף. "אה, תתעלם ממני. אני מקטרת." היא הניפה ידה בביטול. "אני אמצא משהו אחר. פשוט ממש אהבתי את העבודה שלי, ואין בשוק הרבה הזדמנויות כי אין בסביבה הרבה אולפני הקלטות."

הוא נראה מרותק. "מה עושה אולפן הקלטות?"

"מקליט ג'ינגלים לתחנות רדיו, מפיק פרסומות רדיו וספרי שמע ועושה אפקטים קוליים מיוחדים – אתה יודע, כמו פרסות של סוסים או זיקוקים, דברים כאלה."

"אז כל השחקנים והשחקניות המפורסמים הגיעו אליכם?"

היא חייכה. "לא תמיד מדובר באנשים ידועים – אבל, כן, שיבצתי כמה בזמני."

"את היית אחראית על השיבוצים?"

"לא עשיתי את ההחלטה הסופית מי שובץ לכל עבודה," אמרה פראן, "אבל הצעתי הצעות וארגנתי את העניינים. וידאתי שכולם יודעים מה הם אמורים לעשות ומתי." והיא השתלבה והיתה ממש במרכז העניינים. היא השתייכה, וזה, בשבילה, היה הרבה יותר חשוב מהמשכורת שלה, שללא ספק היתה טובה. "היה לנו איש מכירות שטיפל בענייני המכירות, וטכנאי קול שטיפל בדברים הטכניים, והבוס שלי היה אחראי על הקופירייטינג ועל רוב הפטפטת." היא נשכה את שפתה. "זה יחסר לי. נורא. אבל, היי, החיים נמשכים. אני אתגבר. אמצא משהו אחר." היא העיפה מבט בשעונה. "מצטערת. אני ממש מעכבת אותך."

ג'או נענע בראשו. "זו ממש לא בעיה, פראן. הערב שלי שייך לי. למרות שאני באמת צריך לנקות את המכונות כדי להכין אותן לבוקר – אז אם לא אכפת לך שאני אטפל בזה בזמן שנדבר, בואי שבי ליד הבר."

פראן הביטה בו היטב לראשונה. ג'או מאצ'טי בהחלט יקבל עשר בסולם ההופעה החתיכית. עור זית, שיער כהה חלק שנפל על מצחו ושאותו הוא ללא ספק הסיט ביד אחת בזמנים שונים במשך היום מפני שהוא הזדקר לכל הכיוונים, פה חושני – ועיניים מדהימות מאין כמותן. עם הצבע שלו ושמו האיטלקי, היא ציפתה שצבען יהיה חום כהה. תחת זאת, הן היו כחולות.

כחול עמוק מהפנט, כמעט שחור.

היא הלכה בעקבותיו אל הבר.

"אז מתי את מסיימת?" שאל.

זו הסיבה שהיא היתה נסערת. "הכול קרה היום, ופיניתי את השולחן שלי אחר-הצהריים. החל ברגע זה, יש לי הגבלת עיסוק למשך חמישה חודשים," אמרה.

"חמישה חודשים זה די נדיב," העיר כשהחל לפרק את מכונת הקפה.

"עבדתי באולפן חמש שנים, כך שאני מניחה שהתנאים הם חודש לכל שנה שביליתי שם," הסבירה. "אבל תנאי החוזה שלי קובעים גם שאני לא יכולה ליצור קשר עם מישהו מהלקוחות הקודמים שלי במשך חמשת החודשים האלה."

"כך שאם תפני למתחרה, לא תוכלי לקחת איתך את הקשרים שלך."

הוא פגע בול במטרה, ומצב רוחה של פראן צלל שוב. "בעוד חמישה חודשים הקשרים שלי כבר לא יהיו מעודכנים, כי דברים משתנים מהר מאוד בפרסום וברדיו. וזה בהנחה שאני אצליח להשיג עבודה אחרת באולפן הקלטות – כמו שאמרתי, זו לא תעשיה גדולה כל-כך, כך שאפילו בלונדון אין הרבה משרות פנויות." היא משכה בכתפיה. "מצד שני, הכישורים שלי מתאימים גם לתחומים אחרים. אני לא יודעת. אולי אני אפנה לכמה מסוכנויות הפרסום ואבדוק אם אני יכולה לעבוד בניהול לקוחות. כלומר, אם זו לא הפרת התנאים של הגבלת העיסוק שלי."

"תספרי לי מה כללה העבודה שלך," ביקש ג'או.

"אני הייתי אחראית על קביעת לוח הזמנים של האולפן כך שידעתי איזה שעות פנויות אם היתה לנו עבודה חפוזה, ואיזה שחקן עובד על איזו עבודה. נהגתי לדבר עם תחנות הרדיו והמפרסמים כדי לקבוע סרגלי זמן, ועם הסוכנויות כדי להשיג את הקול המתאים לעבודה הנכונה. חוץ מזה שימשתי קצת כעוזרת אישית של הבוס וטיפלתי בחשבוניות ובתשלומים."

"המממ." הוא סיים לנקות את המכונות ונשען על הדלפק מולה. "אז את טובה בארגון ורגילה לעקוב אחרי הרבה פרויקטים שונים במקביל ולהתמודד עם הרבה אנשים שונים בהרבה מישורים שונים."

זה פחות או יותר סיכם את זה. ולא היה טעם להצטנע: היא צריכה להתרגל לציין את הכישורים שלה. היא היתה זקוקה לתרגול לקראת הראיונות. "כן."

"ואת מבינה בכספים."

היה הבדל בין כנות לבין ייפוי המציאות. היא לא התכוונה לטעון שהיא אשפית בחשבונאות. "אני מסוגלת להתמודד עם הנהלת חשבונות בסיסית וליצור גליונות אלקטרוניים ולהפיק גרפים," אמרה.

"את מסוגלת לקרוא דוח רווח והפסד?"

"רווח והפסד? אממ... יכול להיות שאני אצטרך לשאול כמה שאלות, אבל, כן, נראה לי שכן."

"ואת מבינה איך עובדים שולי רווח, את ההבדל בין עלויות קבועות ומשתנות?"

היא הנהנה.

הוא חייך. "מצוין. אם כך, יכול להיות שיש לי הצעה בשבילך."

"איזו הצעה?"

"הצעה עסקית."

טוב, כמובן – זה לא יהיה משהו אחר, נכון? כמה מהשחקנים באולפן פלרטטו איתה מעט, אבל פראן ידעה מהניסיון שגברים ראו בה בעיקר עמיתה או חברה, לא מועמדת לדייטים. היא היתה זו שאליה פנו לעזרה כדי לחזר אחרי נערת החלומות שלהם, ולא הנערה שצדה את עינם מלכתחילה. וזה היה בסדר מבחינתה. כרגע חייה היו מסובכים מספיק בלי להוסיף את כל הבלגאן של קשר רומנטי.

"זה משהו שיכול לפתור בעיה בשביל שנינו," הוסיף במסתוריות. "תצאי איתי לארוחת ערב ואני אסביר לך."

ארוחת ערב? לא היו לו אישה וילדים שחיכו לו בבית?

השאלה כנראה היתה כתובה על פניה, משום שחיוכו התרחב. "לפני שאת שואלת, אני רווק. נונה שלי אומרת שאף נערה שפויה לא תשב ותחכה שסוס עבודה כמוני יבחין בקיומה. היא אומרת גם שהגיע הזמן שאני אתמסד, לפני שאגיע לגיל שלושים ואהיה רווק זקן." הוא צחק. "שקלתי ברצינות להגיד לה שאני הומו."

אכזבה חטופה חלפה במורד גבה של פראן. כשהיה מדובר בגבר משגע, היה תמיד כלל משולש: הוא נחטף בגיל צעיר, הוא היה בוגד או שהוא היה הומו.

"אבל חוץ מהעובדה שאני לא–"

אוה. לא תפוס ולא הומו. אז זה הכניס אותו לקטגוריית הבוגדים?

"–היא ממילא לא היתה מאמינה לי. כי אני שקרן גרוע," הוסיף בחיוך עצוב.

אז אולי הכלל המשולש לא היה תקף במקרה הזה. ייתכן שג'או הוא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל.

הוא חייך אליה. "אל תיראי מודאגת כל-כך. מה שאני מנסה להגיד לך זה שאת בטוחה איתי. אני לא מנסה להתחיל איתך."

וזה היה נכון, חשב ג'או – עד לנקודה מסוימת. הוא הבחין בפראן מרסדן לפני שבועות. היה בה משהו: היא היתה שקטה, אולי אפילו קצת ביישנית, אבל היא תמיד ידעה בדיוק מה היא רוצה במקום להתלבט לגבי התפריט, תמיד היה לה כסף מדויק, ותמיד היה לה חיוך בשביל הבריסטה שהכין את הקפוצ'ינו שלה, בלי להתייחס לשירות כדבר מובן מאליו. יעילה ונעימת הליכות. זה מצא חן בעיניו. לכן הוא הקפיד לעבוד במשמרת הבוקר בבית-הקפה שברחוב שרלוט בימי רביעי, שבהם ידע שהיא מגיעה. גם אם הוא לא שירת אותה בעצמו, המראה שלה הכניס טעם לאמצע השבוע שלו.

אך הוא לא התכוון לפעול מתוך המשיכה הזאת. הוא ידע שאסור לשלב בין עבודה להנאה, והוא מעולם לא עבר את הגבול עם לקוחה.

חוץ מזה, נונה צדקה. לא היה טעם להציע לה לצאת איתו, כי אף אישה לא תשלים עם שעות העבודה שלו. וזה לא היה הוגן להתחיל במערכת יחסים עם מישהי שניסתה לאחות את שברי חייה אחרי בשורות רעות. במיוחד במצב הנוכחי שלו. הוא היה חסר מנוחה, בנקודה שבה רשת בתי-הקפה חדלה להיות אתגר והחלה להוות נטל. על אף שהוא השקיע חלק כה גדול מחייו בג'אובני, לא היה לו מושג מה הוא רוצה לעשות במקום זה.

חוץ מ...

לא. החלום הספציפי הזה התרסק ונשרף. הוא לא התכוון לחזור אחורה.

אך אם הרעיון שהסתובב בראשו בחודשים האחרונים יעבוד, הוא יוכל לעזור לפראן לאחות את השברים ואולי גם לעזור לאי-השקט שלו באותו הזמן.

הוא ידע שהוא פועל מתוך דחף, אבל הוא תמיד היה שופט אופי טוב. והוא היה משוכנע למדי שפראן מרסדן היתה בדיוק האישה המתאימה כדי לעזור לו. "אני חושב שזה יכול להיות טוב לשנינו," אמר. "אז את מוכנה לצאת איתי לארוחת ערב? במקרה אני מכיר את הפיצרייה הכי טובה בלונדון."

"פיצה," אמרה פראן עם זיק זעיר בעיניה.

הוא צחק. "טוב, מה עוד איטלקי יציע לארוחת ערב?"

לשמחתו, הזיק הפך לנצנוץ זוהר. ואלוהים, היא היתה מקסימה כשחייכה כמו שצריך. זה האיר אותה מבפנים והפך אותה מרגילה ליפהפייה.

"סקמורצה בגריל," אמרה. "פנה קוטה. וכדורי בצק עם חמאת שום."

אוה, כן. אישה שמשדרת איתו על אותו גל. אישה שבאמת נהנתה מאוכל במקום לכרסם עלה סלרי ולטעון שהיא מלאה מכדי לאכול משהו נוסף – אישה שהעדיפה את ההנאה של ארוחה משותפת על פני הסבל של ספירת קלוריות. אישה שאולי תבין את מה שהוא רצה לעשות. "זה נשמע די מושלם," אמר. "אז עשינו עסק? אני אאכיל אותך ואת תקשיבי למה שיש לי להגיד?"

היא נדה בראשה. "יכול להיות שאין לי עבודה כרגע, אבל אני עדיין מסוגלת לשלם את חלקי. נתחלק בחשבון חצי–חצי."

גם לא אישה כנועה; היא התחבבה עליו אפילו יותר. פראן היתה בדיוק מה שהוא חיפש. "עשינו עסק," אמר. הוא עדיין היה צריך לטפל בערמה של עבודת ניירת, אבל הוא הפקיד את הכסף בבנק שעה קודם לכן והכסף הקטן המיועד לקופה יהיה מוגן בכספת. "תני לי לנעול, ואז נלך."