לדעת תורה (כרכים א+ב)

סיפורי התורה – אמת היסטורית, אגדה או מסר?

מעשה הבריאה ויצירת האדם מסופרים בפרשתנו בקיצור נמרץ בשני תיאורים הסותרים זה את זה בפרטים חשובים. הראשון – בפרק א' פסוק א' עד פרק ב' פסוק ג', והשני – בפרק ב' פסוק ד' עד פרק ג' פסוק כ"ד. זו היא אחת הבעיות העיקריות של הפרשנות המסורתית.[8] בעייה עיקרית נוספת היא שהקוסמולוגיה המקראית עומדת בסתירה לקוסמולוגיה המדעית המקובלת.

לסתירות בין שני סיפורי הבריאה ניגשה ביקורת המקרא מתוך העמדה, שכל טקסט הוא אנושי ומשקף את העולם של יוצרו. על יסוד העמדה הזו התנהלה מלאכת הביקורת שהעלתה כי המקרא הוא תַצְרֵף של תעודות שכתבו מחברים קדומים, כל אחד בהתאם למסורת ולהשקפת-העולם שלו.[9] לדעת מבקרי המקרא, שני הסיפורים שלפנינו באים משני מקורות, שכל אחד מהם משקף עולם אידיאולוגי, תיאולוגי וקוסמולוגי בפני עצמו ואין דרך ליישב ביניהם. אחרים, מסורתיים יותר, מנסים להתמודד עם מסקנה זו של המחקר. קאסוטו טוען, כי כאשר נכתבה התורה (בידי אדם אחד) היו קיימות בעם שתי מסורות עיקריות בדבר בריאת העולם והאדם, האחת מקורה בספרות החכמה והאחרת – בחוגים העממיים, והתורה הביאה את שתיהן, לאחר שעיבדה אותן, למען חינוך הדורות.

הסבר אחר, המתאים לפרשנות המסורתית, מציעים אחרים ובהם הרב סולוביצ'יק. הם סוברים כי התורה אלוהית ואחדותית, אך בדרכה – דרך שני סיפורים נבדלים – היא מדברת בכוונה על שני אבות-טיפוס של אדם:

בסיפור האחד מוצג האדם כיצור רומנטי וכישות של הטבע והוא כנוע, פסיבי וצייתן, שנברא אחרון בבריאה כדי לשלוט בה ולנהלה בשם שולחו, הבורא;

מנגד, בסיפור השני האדם מוצג כפונקציונר רציונליסט, אקטיבי, דעתן, מורד וכובש. בסיפור זה האדם נברא תחילה, ולאחר בריאת הצמחים ובעלי החיים הוא שוּכָּן בגן העדן כדי לעבדו ולשמרו (ב טו). גוף האדם נוצר מעפר, אך את רוחו (לפי הרמב"ן – נישמתו, לפי ספורנו – נשימתו) נפח בו אלוהים, והרי הוא אפוא היחיד בין הברואים, המורכב מחומר גשמי ומרוח אלוהית. האדם קורא שמות לבעלי החיים כמי שהוא אדון להם, וכבעל דעה עצמית, מתנהל על-פי תבונתו והרגשותיו ולא נחה דעתו עד שהוצעה לו חוה (כפי שבחר לכנותה) כבת זוג.

צמד נוסף של אבות-טיפוס הוא הזכר והנקבה. הנקבה מוצגת במקור הראשון כמי שנבראה בצלם אלוהים יחד עם הזכר בשוויון מוחלט, ושניהם קרויים אדם (א' כ"ז, ה' ב'),[10] ואילו במקור השני היא מוצגת כנחותה, כיוון שנוצרה מצלעו (=שנלקחה מצידו) של הגבר, שהוא בלבד קרוי אדם. מאז ואילך, כאשר הגבר נושא אשה חוזרת אליו צלעו כביכול והשניים הופכים לשלימות נפשית ורגשית ("בשר אחד" – ב', כ"א–כ"ה), עד כי האיש מעדיף את דבקותו באשתו על פני קרבת הוריו ושאר קרוביו; זאת בניגוד לשאר בעלי החיים שרובם אינם שומרים נאמנות זה לזו.[11] האשה מוצגת בסיפור זה כקלה לפיתוי וכפתינית וכמי שנגזר עליה להיות נמשלת בידי הגבר.

הרב סולוביצ'יק מסביר ששני אבות-הטיפוס הללו של האדם מייצגים תכונות ואיפיונים אנושיים אשר באים לידי ביטוי לאורך המקרא. תכונות ואיפיונים אלה מיוצגים בדמויות שבסיפורי המקרא, אך גם בתוך כל אחד מאיתנו. התורה רוצה ללמדנו כי ה' שיכן אותם בכל אדם וכי בתוך כל אדם מתחוללת דיאלקטיקה ביניהם. מעֵבר ללקח הפסיכולוגי הזה עלינו ללמוד עקרונות תיאולוגיים ומוסריים הנתונים בתורה, החל בעיקרון המונותאיסטי המהפכני שעל-פיו נברא העולם בידי אל אחד האחראי אף לכל הניגודים שבעולם – טוב ורע, חושך ואור, שמים וארץ – שהרי הוא שחולל אותם והבדיל ביניהם. עלינו להכיר את הטרנסצנדנטיות של האל (אלוהים אינו הטבע), את רצונו החופשי שמכוחו ברא את העולם ואת שלטונו המלא בחוקי הטבע שיצר ובהיסטוריה האנושית. עלינו לדעת את חובתנו להכיר במתנת החיים שקיבלנו ולנסות להבין לשם מה זכינו בה וכיצד חייבים אנו להכיר טובה לבוֹראֵנו. עלינו ללמוד על אפסות האדם ובעת ובעונה אחת – על גדלותו; ובמקביל, על נשגבוּת האל ועל קירבתו אלינו בה בעת. עלינו ללמוד על אחדות האלוהות וממנה – על אחדות האנושות על כל גווניה, על אהבה וכבוד בין אדם לזולתו, שנברא כמונו בצלם אלוהים, ומכאן – על ערך הפלורליזם. הנה כי-כן, כבר בפרשת בראשית מציגה לנו התורה את עקרונות המונותיאיזם המוסרי – בהיבטיו האישיים והחברתיים – אשר בדת המקראית. עקרונות אלה יפותחו ויובהרו בהמשך הן כלקחים, המוּפקים מן החלקים הסיפוריים של התורה, והן כהסברים למצוות ולחוקים שהיא דורשת לקיים.

אשר לבעיית היחס בין הקוסמולוגיה שבסיפור הבריאה לבין זו שבמדע: הפרשנות, הקשורה לזרם המרכזי והמחזיקה במקור האלוהי של התורה, גורסת כי הקוסמולוגיה שבתורה אינה אמורה לעלות בקנה אחד עם הידע המדעי המודרני. לשיטה זו התורה באה ללמדנו תיאולוגיה ומוסר ולא היסטוריה ומדעי הטבע. אמנם האמת המדעית ידועה לאל, אלא שהמחבר (או המחברים) של סיפור הבריאה הראשון ראו לנסח את הידע הזה "בלשון בני אדם" של ימי הקדם. לפיכך, האמת המדעית בת ימינו אינה רלוונטית לקוסמולוגיה ולהיסטוריוגרפיה שבמקרא: אין באמת זו כדי לשפוט את הצגת הארץ כמוקד הבריאה ולא כפלנטה זנוחה אי-שם בשביל החלב; תיאור הרקיע כמחיצה המפרידה בין המים אשר מעליו, שמאוצרם מוריד לנו ה' גשם, לבין מי הימים; תיאור הכוכבים – אם נראה אותם ככוכבי-שבת ואם ככוכבי-לכת במערכת השמש – כקטנים מהשמש ומהירח; כל אלה הם הגדים תאוריים ולא שיפוטיים, שכן הם מתיחסים לנושאים שאינם בתחום השיפוט של התורה. התיאורים האלו והיוצאים בהם (כגון "שמש בגבעון דום", בספר יהושע) הולמים את הקוסמולוגיה שהאנושות האמינה בה בזמן מסירת התורה ואת החוויה הבלתי-אמצעית של האדם אפילו כיום: הרי אנו מדברים על זריחת השמש ועל שקיעתה למרות שכל ילד יודע כיום שהארץ היא שנעה סביב השמש. לפי שיטת הפרשנות דנן התורה לא התכוונה לגלות עניינים מדעיים שבני האדם לא היו מסוגלים להבינם, אלא חוברה מתוך צפייה מראש את התפתחותה של התבונה האנושית, שעתידה הייתה לגלות את האמיתות בדבר היקום והיווצרותו וזו גם משימתה.[12] גם התיארוך שבתורה לא ניתן לצורך דיוק היסטורי אלא כדי להעמיד פרספקטיבה לתולדות העולם והאנושות, ואינו עומד בסתירה לתיארוך המדעי של תורת האבולוציה למשל. התורה באה להציג את עצם הבריאה על ידי אלוהים יש מאין ברגע מסוים ואת שלביה, ובכללם האדם ותולדותיו. היא מספרת זאת באופן בהיר ופשוט לשומע, גם אם אינו מכיר את המדע המודרני. [13]