הפסימיזם הפואטי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפסימיזם הפואטי
הוספה למועדפים

הפסימיזם הפואטי

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: הופר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: עיון, שירה
  • מספר עמודים: 243 עמ' מודפסים

תקציר

מטרת הספר היא לערוך מיפוי ראשוני של יצירת דוד אבידן (1995-1934). לצורך ביסוסה של הפריודיזציה שתיערך ראיתי לנכון לשלבה בגישה הגיניאלוגית, ולהראות, עד כמה שאפשר, כיצד היא מנביעה את עצמה מתוך הטקסט כולו; מבחינה מתודולוגית, הרעיון שמנחה עבודה זו הוא, כי כל מבנה-עומק מוכרח להישען על מבנה-שטח, על קווי-הרוחב להיארג בקווי-האורך.
מבנה-העומק המוצע כאן על-מנת לערוך את המיפוי הוא - בחינת יצירתו של אבידן על רקע המחשבה הפסימיסטית. כהגדרה בסיסית של מחשבה זו נאמר כי - הפסימיזם קיים מתוך זיקה עקרונית למחשבה האוטופיסטית, אלא שבניגוד לה הוא יוצא מתוך הנחה כי אין לחרוג ממהותו ה 'רעה' של העולם אל אלטרנטיבה עתידית של קיום צודק, ועף-על-פי-כן הוא שואף, כמו האוטופיזם, להיאבק על אפשרות החריגה אל מעבר למרחב המובן-מאליו, הן במובן אפיסטמי והן במובן פוליטי-קונקרטי, היות ו "המציאות הנוכחת מצטיירת בעיניו כמוות פגום, והמאבק נגדה מוכרז כביטוים של החיים האמיתיים" ([459], 13-12). עם זאת, על-מנת לקבל תמונה נאמנה יותר של המחשבה הפסימיסטית על התפתחותה ההיסטורית ועל גווני-הגוונים שבה, אין להסתפק בהגדרה מתומצתת זו, אלא יש להמשיך ולקרוא בספרו של גור-זאב - וכך נעשה בהמשך.

מטרתו הכפולה של הספר - סקירה כללית של יצירת אבידן וקישורה למחשבה הפסימיסטית - מתאחדת במיפוי:
בין השנים 1952-1950 הפואטיקה של אבידן היא 'פרו-קומוניסטית'. 
המפנה האמנותי הראשון מתבטא במתן גט לפואטיקה זו ואימוצה של פואטיקה 'אקזיסטנציאליסטית' בין השנים 1962-1952, כשבמהלך תקופה זו אבידן פורש את משנתו הפסימיסטית.
המפנה האמנותי השני, אשר מתבצע ב - 1962, מתבטא תחילה במעבר לעשייה דקונסטרוקטיבית, הפועלת לפירוק עצם אפשרות האמירה, ומאוחר יותר, תחת הכותרת - 'הפיכת החיים לאמנות' - בטשטוש הגבולות שבין השירי והחוץ-שירי, כחלק מן 'הסירוב הגדול'. המעבר הוא מ 'דיבור' ל 'עשייה', מ 'תיאור' ל 'המחשה', מ 'תיאוריה' ל 'פרקסיס', מ 'לשיר על' ל 'לשיר את' - כשמן הצד האחד עומדת הפניה למקורות חוץ-שיריים ופרסומם כשירה, ומן הצד השני עומדת הפניה לתחומי מבע נוספים.
משנת 1985 השירי והחוץ-שירי מאוחים לכלל ביטוי שלם ולא עוד ניסיוני; משנה זו אבידן כותב כאילו מבצע טשטוש-הגבולות כבר צלח, ולכן יותר משאנו מדברים כאן על שינוי דפוסים - אנו מדברים על החרפת דפוסי הכתיבה הקודמים.

פרק ראשון

חלק ראשון
1. התקופה הקומוניסטית וקישור ראשוני לפסימיזם
1. 
באופן רשמי - לפי השירים שקיבלו את אישורם הסופי מאת המחבר ופורסמו בספר - עלינו להתחיל את הסקירה משנת 1952 - המצוינת בכותרת המשנה של מקבץ השירים "משהו בשביל מישהו" [6], אולם - עד 1952 אבידן כותב שירים פרו-קומוניסטיים בסגנון שונה לגמרי מהשירים המאוחרים יותר ומפרסם אותם בכתבי עת, ומכיוון שתקופה זו, המהווה את הרקע ממנו בא, חשובה להבנת המשך פעילותו השירית - נתאר אותה בקצרה: 
בזמן לימודיו בגימנסיה 'שלווה' אבידן משתתף בעריכת עיתון התלמידים - 'צופר'. עמוס לוין כותב כי - "לא ניכרו עדיין בביטאון סימנים לכשרונות ספרותיים בעלי משמעות, אולם היו בו ביטויים מובהקים של אינדיבידואליות יוצרת" ([483], 34-33). כיתה מתחתיו לומד ישראל פנקס, אשר התחיל בכתיבת שירה לפניו, וכיתה מעליו לומד גבריאל מוקד, אשר עתיד ללוות את אבידן בהמשך דרכו. עוד באותה תקופה - אבידן עורך את מדור הספרות של עיתון נוער קומוניסטי, ומשתתף ב "תמורות" - כתב עת לענייני תרבות,  המקורב למק"י, שיצאו שני גיליונות שלו, ושלדברי מוקד - "שם גם פירסם אבידן את שיריו הראשונים על יריביו הרעיוניים, שאולי נופלים משיריו הקומוניסטיים המאוחרים יותר" [411]. לאחר מכן אבידן מפרסם שירים קומוניסטיים בעיקר בעיתון "קול העם", אשר את החלק הספרותי שלו ערך אלכסנדר פן. מוקד מציין כי בתקופה זו הניסיון של אבידן וחבורתו הקרובה היה לדבוק במודרניזם המהפכני של מיאקובסקי וברכט, ושל משוררים אחרים ידועים פחות. כמו כן, הוא מציין, הם הושפעו מהלהט הביקורתי של ברוך קורצוויל ומאי-קבלתו את הקריטריונים המקובלים, על-אף שהיה מקוטב להם פוליטית (מאוחר יותר [443] קורצוויל יתייחס אל אבידן כמבטא נאמן של המצב האידאי-פוליטי חסר הכיוון). 
באופן כללי, בתקופה זו, הגורם שאיחד את ה 'קבוצה' היה אי-קבלה של הנורמות הישנות וחיפוש מפלט מהם. על אופי כתיבתו של אבידן בתקופה זו כותב קלדרון:

     ניתן לומר בדרך הכללה, כי בשירים שהדפיס אבידן לפני 1952 ניכרת זיקה עזה למחשבה 
     סוציאליסטית, וגם לדפוסי שירה שנכתבו מתוך קרבה רבה אליה...  זיקה זו קבעה שלושה קווי
     אופי שלובים זה בזה: א - פרספקטיבה   אופטימית לפרט המשתלב במסגרת חברתית; ב -
     פרספקטיבה המובילה, בשיר, לעמדה נרגשת ונלהבת; ג - מכאן המעטה בערכו ובתפקידו של
     הסובייקט, ומתן תוקף וייחוס חשיבות לנתונים אובייקטיביים של זמן, מקום, והפעילות
     האנושית המתקיימת בהם. ([445], יא).

בשלהי שנת 1952 לערך, אבידן זונח את הסגנון הקומוניסטי. גבריאל מוקד מסביר - "במקום להיות נקודת-החוד של האוואנגארד הרוחני, היינו נתונים ביקוד המכלה את עצמו של להבת הפוריזם המהפכני" [411]. מאוחר יותר, אבידן עצמו יוציא את השירים הקומוניסטיים שלו אל 'מחוץ לקאנון הפרטי' [343].
בתקופת המעבר שלו אבידן מפרסם שירים בעיתון "על המשמר" וב "מאבק", כשביניהם - "צוואה קוריאנית" [119], "שלושה שירים לנערה" [121], "לוח הפרסומת" [122]. בכדי שנוכל להתרשם מסגנונו של אבידן בשלב זה - נביט בבית הראשון ובבית האחרון של השיר "צוואה קוריאנית", אשר לא מובא במלואו מפאת אורכו: 

          אל תראה שאני לפיד,
          אל תראה שכרעתי ברך.
          אבל זכור עד-עולם
          כי אתה המביט,
          ונשמת הדלקה מדברת.
          (...)
          וללכת בדרך הזאת עד קצה -
          אל תראה שכחי כבר כלה.
          ולהניף את מולדת הבקר הצח
          כמו דגל בשמי-עולם.

חיה שחם [452] כותבת כי השיר "כתוב בנימה של מחויבות ורצינות, ומכוון לזעזע את הקורא מבחינה מצפונית-אנושית", וכי הסיטואציה והרטוריקה שבו פאתטיים. מלבד לדברים אלה, נשים לב לשורה "אל תראה שכחי כבר כלה", המבטאת את ביטולו של היחיד למען הקולקטיב, ומאוחר יותר נראה כיצד תפישה זו משתנה אצל אבידן מן הקצה אל הקצה, כשהיחיד - אשר עדיין מאפיין אותו הכוח, אלא שבניגוד לביטוי 'אל תראה' - הוא גם מופגן - הופך להיות המרכז, והכלל - הן במשמעות של 'קולקטיב' והן במשמעות של 'חוק' - למבוטל. לעומת זאת, השיר "לוח הפרסומת" - אשר כונס לספרו הראשון של אבידן - הוא כבר בעל אופי שונה, על-אף שגם בו ניכרים - למשל, בבחירת הנושא (המקדים בעשור את עבודותיו של אנדי וורהול) - עקבות כור-מחצבתו הפואטי של אבידן. מספר חדשים קודם לכן, ברשימה "סביב מהתלה ספרותית אחת" [120], אשר פורסמה באותו עיתון, אבידן תוקף את הקובץ 'פמליה', וקורא, בין היתר, להשתחררות מהסגנון של אלתרמן ולגיבוש עצמיות. עמוס לוין כותב, כי אבידן "משתמש בהזדמנות שנקרתה לידו כדי לערוך חשבון כפול: עם 'לקראת' ועם אגודת הסופרים" ([483], 102). ברשימה אחרת - "התסביך הדידקטי והעיסוק בזוטות" [127] - נעימת הדיבור חושפת "תכונה מרכזית בהווייתם הנפשית של בני 'הדור השני': "הכרת-ערך-עצמם, הגובלת לעתים קרובות בזלזול בכל מי שאינו מחזיק בדעתם" ([483], 95). באופן כללי, באותם ימים, דרך כתיבתו הפובליציסטית של אבידן - כמו זו של נתן זך ומשה דור - "נתיחדה במגמה אופנסיבית מובהקת, בלשון בוטה שלעתים קרובות התקשתה בביטויים פוגעים ומעליבים ובציורים מוגזמים" (שם, 19).
בשלב הראשון בתקופה האחר-קומוניסטית שלו אבידן נמצא עדיין באותה זירה, גם אם מצדו השני של המתרס; כך, למשל, הוא כותב קטעים סאטיריים ב 'תצפית', כשהסאטירה, מעצם טיבה, חייבת להתיחס לזירה קיימת - סגנון השירה הקומוניסטית, במקרה הזה. במקביל, מתפרסמים בכתב העת "מבואות" השירים - "הכתם נשאר על הקיר" [39ג], "בדיחה" [39ד] ו "מלחמה אבודה" [39ה] - שמאוחר יותר יכונסו לספרו הראשון. ב - 1954 אבידן ומשה דור שולחים את השירים "שלוש סונטות על גוואטמאלה" ו "תפילה למרגלות הדגלים" [126] ל 'קול העם' תחת הפסבדונים 'אברהם ירון', כשהשירים מהווים פארודיה מוסווית על סגנון השירה הקומוניסטית. הסוציאלריאליזם - מסכים מוקד בעקבות המקרה - "מוביל לפירסום פלאקטים ולהשטחה גרוטסקית של המציאות" [411]. 'מעשה קונדס' נוסף הוא מכתב 'התפעלות' משיר של אריה סיון, ששלחו אבידן, נתן זך ויוסי בר לעיתון 'דבר' [128], אשר 'התפתח לפולמוס סוער', ובא להראות את "'אי רגישותם המוחלטת' של העורכים לסגנון" ([483], 63-62). חיה שחם [452] מציינת, כי אבידן משתמש בפארודיה בשלב זה, בכדי להשתחרר מהשפעת אלתרמן; אם קודם חיקוי סגנונו נעשה ברצינות - עכשיו הוא נעשה מתוך ריחוק אירוני. כמו כן, בין השנים 1954-1952 אבידן לומד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים [498].
ובאופן כללי: גבריאל מוקד [484] מצביע על 'חשיבותם' של משוררי 'דור המדינה' - "...חשיבות שהגיעה לכלל ביטוי מתוך עימות ישיר בין תימות אכזיסטנציאליות פרטיות, המשותפות לנו ולסופרי המודרניזם האירופי, ובין השפה העברית". דן מירון [487] חולק על עמוס לוין, וטוען כי כן הייתה חדשנות בחבורת 'לקראת' ואצל אבידן, וכי רתיעתם לא הייתה מהפוליטיקה, אלא דווקא מאופיו הבלתי-פוליטי וחסר-התוכן-הרוחני של הסדר הספרות 'הממופלגת'. גרשון שקד [501] כותב כי השירה בשנות החמישים נשאה את דגל המהפכה, אך לעומת רמת השפעתה של השירה שקדמה לה - היא נשארה בשוליים. כמו כן, הוא טוען כי 'השירה החדשה' הקדימה את 'הפרוזה החדשה'.

עוד על הספר

  • הוצאה: הופר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: עיון, שירה
  • מספר עמודים: 243 עמ' מודפסים
הפסימיזם הפואטי חגי הופר

חלק ראשון
1. התקופה הקומוניסטית וקישור ראשוני לפסימיזם
1. 
באופן רשמי - לפי השירים שקיבלו את אישורם הסופי מאת המחבר ופורסמו בספר - עלינו להתחיל את הסקירה משנת 1952 - המצוינת בכותרת המשנה של מקבץ השירים "משהו בשביל מישהו" [6], אולם - עד 1952 אבידן כותב שירים פרו-קומוניסטיים בסגנון שונה לגמרי מהשירים המאוחרים יותר ומפרסם אותם בכתבי עת, ומכיוון שתקופה זו, המהווה את הרקע ממנו בא, חשובה להבנת המשך פעילותו השירית - נתאר אותה בקצרה: 
בזמן לימודיו בגימנסיה 'שלווה' אבידן משתתף בעריכת עיתון התלמידים - 'צופר'. עמוס לוין כותב כי - "לא ניכרו עדיין בביטאון סימנים לכשרונות ספרותיים בעלי משמעות, אולם היו בו ביטויים מובהקים של אינדיבידואליות יוצרת" ([483], 34-33). כיתה מתחתיו לומד ישראל פנקס, אשר התחיל בכתיבת שירה לפניו, וכיתה מעליו לומד גבריאל מוקד, אשר עתיד ללוות את אבידן בהמשך דרכו. עוד באותה תקופה - אבידן עורך את מדור הספרות של עיתון נוער קומוניסטי, ומשתתף ב "תמורות" - כתב עת לענייני תרבות,  המקורב למק"י, שיצאו שני גיליונות שלו, ושלדברי מוקד - "שם גם פירסם אבידן את שיריו הראשונים על יריביו הרעיוניים, שאולי נופלים משיריו הקומוניסטיים המאוחרים יותר" [411]. לאחר מכן אבידן מפרסם שירים קומוניסטיים בעיקר בעיתון "קול העם", אשר את החלק הספרותי שלו ערך אלכסנדר פן. מוקד מציין כי בתקופה זו הניסיון של אבידן וחבורתו הקרובה היה לדבוק במודרניזם המהפכני של מיאקובסקי וברכט, ושל משוררים אחרים ידועים פחות. כמו כן, הוא מציין, הם הושפעו מהלהט הביקורתי של ברוך קורצוויל ומאי-קבלתו את הקריטריונים המקובלים, על-אף שהיה מקוטב להם פוליטית (מאוחר יותר [443] קורצוויל יתייחס אל אבידן כמבטא נאמן של המצב האידאי-פוליטי חסר הכיוון). 
באופן כללי, בתקופה זו, הגורם שאיחד את ה 'קבוצה' היה אי-קבלה של הנורמות הישנות וחיפוש מפלט מהם. על אופי כתיבתו של אבידן בתקופה זו כותב קלדרון:

     ניתן לומר בדרך הכללה, כי בשירים שהדפיס אבידן לפני 1952 ניכרת זיקה עזה למחשבה 
     סוציאליסטית, וגם לדפוסי שירה שנכתבו מתוך קרבה רבה אליה...  זיקה זו קבעה שלושה קווי
     אופי שלובים זה בזה: א - פרספקטיבה   אופטימית לפרט המשתלב במסגרת חברתית; ב -
     פרספקטיבה המובילה, בשיר, לעמדה נרגשת ונלהבת; ג - מכאן המעטה בערכו ובתפקידו של
     הסובייקט, ומתן תוקף וייחוס חשיבות לנתונים אובייקטיביים של זמן, מקום, והפעילות
     האנושית המתקיימת בהם. ([445], יא).

בשלהי שנת 1952 לערך, אבידן זונח את הסגנון הקומוניסטי. גבריאל מוקד מסביר - "במקום להיות נקודת-החוד של האוואנגארד הרוחני, היינו נתונים ביקוד המכלה את עצמו של להבת הפוריזם המהפכני" [411]. מאוחר יותר, אבידן עצמו יוציא את השירים הקומוניסטיים שלו אל 'מחוץ לקאנון הפרטי' [343].
בתקופת המעבר שלו אבידן מפרסם שירים בעיתון "על המשמר" וב "מאבק", כשביניהם - "צוואה קוריאנית" [119], "שלושה שירים לנערה" [121], "לוח הפרסומת" [122]. בכדי שנוכל להתרשם מסגנונו של אבידן בשלב זה - נביט בבית הראשון ובבית האחרון של השיר "צוואה קוריאנית", אשר לא מובא במלואו מפאת אורכו: 

          אל תראה שאני לפיד,
          אל תראה שכרעתי ברך.
          אבל זכור עד-עולם
          כי אתה המביט,
          ונשמת הדלקה מדברת.
          (...)
          וללכת בדרך הזאת עד קצה -
          אל תראה שכחי כבר כלה.
          ולהניף את מולדת הבקר הצח
          כמו דגל בשמי-עולם.

חיה שחם [452] כותבת כי השיר "כתוב בנימה של מחויבות ורצינות, ומכוון לזעזע את הקורא מבחינה מצפונית-אנושית", וכי הסיטואציה והרטוריקה שבו פאתטיים. מלבד לדברים אלה, נשים לב לשורה "אל תראה שכחי כבר כלה", המבטאת את ביטולו של היחיד למען הקולקטיב, ומאוחר יותר נראה כיצד תפישה זו משתנה אצל אבידן מן הקצה אל הקצה, כשהיחיד - אשר עדיין מאפיין אותו הכוח, אלא שבניגוד לביטוי 'אל תראה' - הוא גם מופגן - הופך להיות המרכז, והכלל - הן במשמעות של 'קולקטיב' והן במשמעות של 'חוק' - למבוטל. לעומת זאת, השיר "לוח הפרסומת" - אשר כונס לספרו הראשון של אבידן - הוא כבר בעל אופי שונה, על-אף שגם בו ניכרים - למשל, בבחירת הנושא (המקדים בעשור את עבודותיו של אנדי וורהול) - עקבות כור-מחצבתו הפואטי של אבידן. מספר חדשים קודם לכן, ברשימה "סביב מהתלה ספרותית אחת" [120], אשר פורסמה באותו עיתון, אבידן תוקף את הקובץ 'פמליה', וקורא, בין היתר, להשתחררות מהסגנון של אלתרמן ולגיבוש עצמיות. עמוס לוין כותב, כי אבידן "משתמש בהזדמנות שנקרתה לידו כדי לערוך חשבון כפול: עם 'לקראת' ועם אגודת הסופרים" ([483], 102). ברשימה אחרת - "התסביך הדידקטי והעיסוק בזוטות" [127] - נעימת הדיבור חושפת "תכונה מרכזית בהווייתם הנפשית של בני 'הדור השני': "הכרת-ערך-עצמם, הגובלת לעתים קרובות בזלזול בכל מי שאינו מחזיק בדעתם" ([483], 95). באופן כללי, באותם ימים, דרך כתיבתו הפובליציסטית של אבידן - כמו זו של נתן זך ומשה דור - "נתיחדה במגמה אופנסיבית מובהקת, בלשון בוטה שלעתים קרובות התקשתה בביטויים פוגעים ומעליבים ובציורים מוגזמים" (שם, 19).
בשלב הראשון בתקופה האחר-קומוניסטית שלו אבידן נמצא עדיין באותה זירה, גם אם מצדו השני של המתרס; כך, למשל, הוא כותב קטעים סאטיריים ב 'תצפית', כשהסאטירה, מעצם טיבה, חייבת להתיחס לזירה קיימת - סגנון השירה הקומוניסטית, במקרה הזה. במקביל, מתפרסמים בכתב העת "מבואות" השירים - "הכתם נשאר על הקיר" [39ג], "בדיחה" [39ד] ו "מלחמה אבודה" [39ה] - שמאוחר יותר יכונסו לספרו הראשון. ב - 1954 אבידן ומשה דור שולחים את השירים "שלוש סונטות על גוואטמאלה" ו "תפילה למרגלות הדגלים" [126] ל 'קול העם' תחת הפסבדונים 'אברהם ירון', כשהשירים מהווים פארודיה מוסווית על סגנון השירה הקומוניסטית. הסוציאלריאליזם - מסכים מוקד בעקבות המקרה - "מוביל לפירסום פלאקטים ולהשטחה גרוטסקית של המציאות" [411]. 'מעשה קונדס' נוסף הוא מכתב 'התפעלות' משיר של אריה סיון, ששלחו אבידן, נתן זך ויוסי בר לעיתון 'דבר' [128], אשר 'התפתח לפולמוס סוער', ובא להראות את "'אי רגישותם המוחלטת' של העורכים לסגנון" ([483], 63-62). חיה שחם [452] מציינת, כי אבידן משתמש בפארודיה בשלב זה, בכדי להשתחרר מהשפעת אלתרמן; אם קודם חיקוי סגנונו נעשה ברצינות - עכשיו הוא נעשה מתוך ריחוק אירוני. כמו כן, בין השנים 1954-1952 אבידן לומד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים [498].
ובאופן כללי: גבריאל מוקד [484] מצביע על 'חשיבותם' של משוררי 'דור המדינה' - "...חשיבות שהגיעה לכלל ביטוי מתוך עימות ישיר בין תימות אכזיסטנציאליות פרטיות, המשותפות לנו ולסופרי המודרניזם האירופי, ובין השפה העברית". דן מירון [487] חולק על עמוס לוין, וטוען כי כן הייתה חדשנות בחבורת 'לקראת' ואצל אבידן, וכי רתיעתם לא הייתה מהפוליטיקה, אלא דווקא מאופיו הבלתי-פוליטי וחסר-התוכן-הרוחני של הסדר הספרות 'הממופלגת'. גרשון שקד [501] כותב כי השירה בשנות החמישים נשאה את דגל המהפכה, אך לעומת רמת השפעתה של השירה שקדמה לה - היא נשארה בשוליים. כמו כן, הוא טוען כי 'השירה החדשה' הקדימה את 'הפרוזה החדשה'.