בעל כורחם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בעל כורחם
5 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

בעל כורחם
סיפורי גבורה של אנשי אבטחה
הספר בעל כורחם: סיפורי גבורה של אנשי אבטחה הוא סיפורם של האנשים במערכי האבטחה האזרחיים הישראליים לאורך השנים שהתמודדו עם איומי הטרור בארץ ובחו"ל והצילו חיי רבים, תוך כדי גילויי תושייה, נחישות ואומץ רב.
את סיפוריהם של הגברים והנשים האלמונים הללו, שחלקם נפגעו פיזית וחלקם נשאו משא נפשי כבד במשך שנים, שרבים רבים חבים להם את חייהם, שהם מודל לחיקוי לאנשי האבטחה הישראלים לדורותיהם- אנו מספרים. סיפוריהם ישמשו את הדורות הבאים כמורשת קרב.
ספר זה והפרשיות המובאות בו אינו משים עצמו לחקור ולהביא בהכרח את כל פרטי האירועים. הוא מסופר בעיקר מזווית ראייתם של אנשי אבטחה שלקחו חלק באותם אירועים.

פרק ראשון

בעל כורחם:
סיפורי גבורה של אנשי אבטחה

"עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", אמר יגאל אלון בשנת 1978, במעמד ייסוד העמותה לשחזור ופיתוח מושבת הראשונים ראש פינה.

את המשפט הזה מרבים לצטט בהקשרים שונים, ואנו מצאנו שהוא הולם גם את סיפורה של האבטחה הישראלית לאורך השנים. אנשי מערכי האבטחה האזרחיים שהקימה מדינת ישראל בארץ ובחו"ל התמודדו עם איומי הטרור והצילו חיי רבים תוך כדי גילויי תושייה, נחישות ואומץ לב. גם אזרחים מן השורה שנקלעו לאירועים בעל כורחם, לקחו לא פעם חלק בסיכול פיגועים. חווינו פיגועים וניסיונות פיגוע רבים של ארגוני הטרור למיניהם. ידענו הצלחות רבות אך גם כישלונות צורבים וכואבים.

הלחימה בטרור מלווה את ישראל עוד קודם להקמתה ובמהלך כל שנות קיומה, ומערכי האבטחה התפתחו כדי לתת מענה לפיגועי הטרור בארץ ובעולם. ביום שני 12 בספטמבר 1949 חדר אברהם צפתי, עולה חדש מאיראן, אל קולנוע 'קסם' בתל־אביב (בית האופרה), מקום משכנה הזמני של הכנסת, וכיוון תת־מקלע סטן אל שולחן הממשלה, שבראשו ישב דוד בן־גוריון. סדרן הכנסת יצחק ציגלר הסתער עליו, לקח ממנו את הנשק והפיל אותו ארצה לפני שהספיק לירות. בחקירתו אמר צפתי שרצה לשכנע את הח"כים להקים בית מקדש שלישי. אפשר לראות באירוע זה את הפיגוע הפוליטי הראשון בתולדות המדינה הצעירה, אך בוודאי לא האחרון.

שמונה שנים לאחר מכן, באוקטובר 1957, במהלך דיון שגרתי בכנסת בבית פרומין בירושלים, השליך משה דוויק (דואק) רימון יד לעבר שולחן הממשלה. ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר ושר התחבורה משה כרמל נפצעו קל. שר הדתות משה שפירא נפצע קשה. פיגוע זה היה זרז לקבלת ההחלטה על הקמת היחידה לאבטחת אישים בשירות הביטחון הכללי (שב"כ) במתכונת מורחבת יותר מזו שהייתה עד אז.

ביולי 1968 נחטף מטוס נוסעים של חברת אל על בטיסה 426 מרומא ללוד והונחת באלג'יריה. בעקבות החטיפה הורה ראש הממשלה לוי אשכול לשירות הביטחון הכללי להקים ועדה שתציע סידורי ביטחון למניעה ולסיכול חטיפות של מטוסים ישראליים, והחלה התארגנות להכשרת מאבטחים לתעופה הישראלית. במאי 1972 בוצע פיגוע קשה בנמל התעופה בלוד בידי חברי הצבא האדום היפני, שפעלו בשירות החזית העממית לשחרור פלסטין של ג'ורג' חבש. עשרים וארבעה אנשים נהרגו במקום ויותר משבעים נפצעו. שניים מן המחבלים נהרגו, והמחבל קוזו אוקמוטו נלכד. פיגוע זה היה זרז להקמת מערך האבטחה בנמל התעופה ובתחנות אל על ברחבי העולם.

בספטמבר 1972 נרצחו 11 מחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה שהתקיימה במינכן שבגרמניה — ספורטאים, מאמנים ושופטים. בדצמבר 1972 פרצו ארבעה מחבלים מארגון 'ספטמבר השחור' לשגרירות ישראל בבנגקוק, בירת תאילנד. שישה ישראלים, ובהם דיפלומטים ואנשי אבטחה, נלקחו כבני ערובה.

אירועים אלה — בדומה לאירועי טרור נוספים נגד גופים אזרחיים בארץ ובחו"ל — היו המאיץ להחלטת הממשלה 231 בנובמבר 1972, שבה נקבעו לראשונה תחומי האחריות של הגופים השונים בתחום האבטחה. השב"כ החל להקים מערך לאבטחת נציגויות ישראליות ברחבי העולם, ובמקביל, מתוך הבנת הצורך בשמירה על נמלי האוויר והים, הוקמו בהנחייתו יחידות אבטחה מיוחדות בנמל התעופה בלוד ובנמל חיפה.

במאי 1974 אירע טבח התלמידים במעלות. שלושה מחבלים מהחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין רצחו תחילה נוסעת באוטובוס ושלושה מתושבי מעלות. בהמשך לכדו המחבלים תלמידים מצפת אשר לנו בבית ספר במקום, והאירוע הפך לפיגוע מיקוח. הניסיון לחלץ את בני הערובה כשל, ובעקבותיו נרצחו 22 מהתלמידים וכן נהרג חייל צה"ל. המחבלים נהרגו מאש כוחות צה"ל. שישים ושמונה אזרחים וחיילים נפצעו באירוע.

אירוע זה היה זרז לקבלתה של החלטת ממשלה נוספת בינואר 1975, אשר הניחה את התשתית לאבטחה האזרחית, והציבה את הבסיס לחלוקת האחריות בין גופי הביטחון השונים.

אירועי הטרור שצוינו כאן הובילו אפוא את הקברניטים לקבל החלטות באשר לאחריות ולמודל ההפעלה להתמודדות עם הטרור בישראל ובעולם. אבטחה אזרחית במתכונת המוכרת לנו כיום התמסדה רק בשלהי העשור הראשון של שנות האלפיים. עד אז ביצעו את משימות האבטחה בעיקר משטרת ישראל בתוך הארץ ואנשי השב"כ (על שלוחותיו במשרד החוץ ובאל על) בחו"ל.

שוב ושוב עמדו מאבטחים אל מול מְפַגעים. הטרור לבש ופשט צורות ושיטות פעולה, ומערך האבטחה פיתח תורות לחימה להתמודדות עימו. המודיעין ניסה לסכל והצבא לעצור ולמנוע, ואנשי האבטחה — שהיו מעגל האבטחה האחרון המפריד בין הטרוריסטים ובין יעדם — הקדישו הכול כדי למנוע ולהגיב במהירות וביעילות ככל האפשר.

בעל כורחנו הגענו למצב שבו אנו נתפסים בעולם כמומחים לנושאי אבטחה.

על היחידות השונות שהוקמו במשטרה ובצבא כדי להילחם בטרור ועל מִבְצעיהן ההרואיים נכתבו מילים רבות. שחרור חטופי אנטבה, ההשתלטות על מטוס סבנה, מבצע 'אביב נעורים', הלחימה בארץ המרדפים, ההשתלטות על אוטובוס האימהות — אירועים אלה הם רק אחדות מהדוגמאות. ואולם, מעט מאוד נכתב על סיפוריהם של אנשי האבטחה, שבמעשי גבורה ותושייה, בדבקות במשימה ובהקפדה על הנהלים ותוך כדי גילויי אומץ לב התמודדו עם הטרור מקרוב, הסתכלו למחבלים בעיניים והצילו חיי רבים.

סיפורי הגבורה של אנשי האבטחה האלמונים, שהיו חלק ממערך גדול שפעל בצנעה ואף איבד אנשים יקרים בעת שמילאו את משימתם, ראויים להיות מסופרים למען יישארו חרוטים בהיסטוריה.

אנשים אלה סיימו את שירותם הצבאי וראו חובה לעצמם להמשיך ולשרת את ארצם במערך האבטחה הממלכתי או הפרטי. הם ידעו שהם מסכנים את חייהם, שהם עשויים להיות מופתעים בלי כל מידע מוקדם על שעלול להתרחש, שהכול יהיה תלוי בהם — שהם החולייה הקריטית במעגל האבטחה האחרון, אשר אם ייפרץ לא יהיה עוד מי שיעצור את המחבלים מלבצע את זממם.

את סיפוריהם של אנשים אלמונים אלה, שחלקם נפגעו פיזית וחלקם נשאו משא נפשי כבד במשך שנים — שרבים רבים חבים להם את חייהם, שהם מודל לחיקוי לאנשי האבטחה הישראלים לדורותיהם — אנו מבקשים להביא לפניכם.

תקטן היריעה מלספר את הסיפורים כולם. בחרנו רק בחלק מהם, ואנו מקווים שהסיפורים כולם יסופרו בעתיד. בחרנו לספר את סיפוריהם של המאבטחים שמנעו חטיפת מטוסים; של קציני ביטחון ועוזרי קב"ט שמנעו העלאה של מטעני נפץ למטוסי אל על; של מאבטחים שהתמודדו עם מחבלים שחדרו מעבר לגבול או הגיעו מחו"ל וביקשו לבצע פיגועים בארץ; של מאבטחים שגילו נחישות יוצאת דופן וסיכלו פיגועים בארץ ובחו"ל.

ועוד אנו מבקשים לומר: ספר זה אינו משים עצמו לחקור ולהביא בהכרח את כל פרטי האירועים בפרשיות המוצגות בו. הוא מסופר מזווית ראייתם של אנשי אבטחה שלקחו חלק באותם אירועים. הוא מסופר לעיתים בחלוף שנים ארוכות שבהן הזיכרון אולי התעמעם במקצת. אחדים מגיבורי הפרשיות הלכו לעולמם, אחרים בחרו שלא לשתף בזיכרונותיהם. לא נשענּו על תחקירים חסויים המצויים בגופי הביטחון השונים. לא הבאנו את כל הסיפורים ולא את סיפורם של כל המעורבים. רבים יישארו אלמונים אך ראויים להערכה ולהוקרה.

הבאנו את הדברים בשם אומרם.

בשלג בציריך עם ברטה 0.22 מול קלצ'ניקובים ורימוני יד

"הוא הסתובב אליי עם הקלצ'ניקוב. יריתי בו ופגעתי. אחר כך רצתי למחבל שזרק את הרימונים. הייתי באטרף. עמדתי לחנוק אותו. אמרתי לו: 'אתה גיבור על נשים וילדים. בוא תילחם עם חיילים'. פתאום הרגשתי אקדח בגב. זה היה שוטר שוויצרי שאיים עליי: 'תעזוב אותו או שאני יורה'. עזבתי".

מרדכי רחמים לא תיכנן להיות גיבור. בסך הכול חיפש דרך לממן את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. שלוש שנים שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל — באותם ימים מפקד היחידה היה דוביק תמרי ומפקד הצוות היה דני יתום, לימים אלוף בצה"ל וראש המוסד. לצידו של רחמים שירתו כמה לוחמים ששמותיהם עתידים להתפרסם, וביניהם אהוד ברק, עוזי יאירי, יונתן (יוני) נתניהו, מנחם דיגלי, נחמיה תמרי. לאחר שחרורו מצה"ל בקיץ 1968 החליט רחמים ללמוד לימודי מזרח תיכון בירושלים. עם 3000 הלירות של מענק השחרור בכיס, הוא האמין שיוכל גם להירשם לשנת לימודים באוניברסיטה, גם לשכור דירה בירושלים וגם לפרנס את עצמו עד שימצא תעסוקה כלשהי.

שנת הלימודים נפתחה, כספי מענק השחרור החלו להיגמר, וזמן קצר לפני שהמציאות טפחה על פניו ואילצה אותו לחפש מקום עבודה, קיבל שיחת טלפון ששינתה את מסלול חייו. המטלפן הלא מוכר עדכן אותו שמקימים יחידה לאבטחת התעופה האזרחית, ואם הוא מעוניין הוא מוזמן להגיע בהקדם האפשרי לכתובת ברחוב אִבן גבירול בתל־אביב. "תגיע ונדבר", סיים האלמוני את השיחה.

רחמים חישב חישוב מהיר וסיכם לעצמו שהלימודים באוניברסיטה יכולים לחכות. התגייסות ליחידת אבטחה יכולה לספק לו הכנסה משמעותית, שתקל את חייו כסטודנט בשנה הבאה. "הגעתי למשרד לריאיון, והסבירו לי שמקימים יחידה לאבטחת מטוסים", הוא שחזר. "שאלו אותי אם אני מוכן לחתום. חשבתי שזו הזדמנות משמיים, כי כבר היה לי ברור שלא אוכל להחזיק את עצמי באוניברסיטה ובחיי היום־יום עם 3000 הלירות. אז חתמתי לחצי שנה עם אופציה לחצי שנה נוספת".

במחזור ההדרכה הראשון היו עשרים צעירים, ובמשך שבועיים הם עברו אימונים בירי באקדח ובלוחמה פנים אל פנים. אולם כאשר התייצבו לראשונה לטיסה התברר להם שלא יציידו אותם באקדחים. היו לכך שתי סיבות: אחת, משום שלאיש לא היה אז מושג מה יכולות להיות התוצאות של ירי בתוך מטוס; והשנייה, משום שהוראות ארגון חברות התעופה הבין־לאומי יאט"א אסרו על צוותי אוויר במטוסים אזרחיים לשאת נשק. המאבטחים עלו למטוס מצוידים באלה מפלסטיק שבתוכה חומר קשיח, באקדח גז מדמיע ובחול שהוטמן במטפחת, שנשאו בכיס הז'קט שלהם.

***

פטנט החול במטפחת הגיע מבית מדרשו של דייב בקרמן, המאמן האגדי בקורסי המאבטחים. במלחמת העולם השנייה היה בקרמן איש מודיעין בצבא ארצות הברית ולחם מול הצבא הנאצי בגרמניה, ובשנת 1948 הגיע לישראל במסגרת מח"לא והצטרף לחטיבה 7 בפיקודו של חיים לסקוב. אחרי המלחמה למד בארצות הברית את נושא הלוחמה הזעירה, חזר לישראל והשתלב בענף אמצעי לחימה במטכ"ל. לקראת אולימפיאדת הלסינקי צורף בקרמן לנבחרת ישראל בקליעה בירי חופשי באקדח. הוא השתחרר מצה"ל בדרגת רב־סרן, והחל לאמן את אנשי יחידת הליווי של ראש הממשלה. בשנת 1968, מייד אחרי אירוע החטיפה הראשון של מטוס אל על לאלג'יר וההחלטה להקים יחידה לאבטחת מטוסים, התבקש להצטרף לשב"כ ולאמן את המאבטחים בירי באקדח. חניכיו בארץ זוכרים אותו בעיקר בשל מבטאו האמריקני הכבד ובשל יחסו הנוקשה לפקודיו. וכמובן הם זוכרים את החול במטפחת. "אם אין לכם נשק", הסביר דייב ברצינות רבה, "תשלפו במהירות את המטפחת, תעיפו את החול על פניו של החוטף, ואז, אחרי שהיממתם אותו עם החול, תתנפלו עליו".

***

ואז הגיע הפיגוע במטוס אל על באתונה ב-26 בדצמבר 1968: שני מחבלים מהחזית העממית לשחרור פלסטין פתחו באש והשליכו רימונים לעבר מטוס אל על שעצר לחניית ביניים בדרך מלוד לניו יורק. על המטוס שהותקף היו מאבטחים, אבל ללא אקדחים. היו להם רק אלות וחול במטפחת. מהירי נהרג אחד הנוסעים ודיילת נפצעה קשה.

לאחר האירוע באתונה הגיעו בשב"כ למסקנה שחייבים לצייד את המאבטחים באקדחים, גם אם הדבר נוגד את החלטות ארגון חברות התעופה הבין־לאומי. האקדח שנבחר היה ברטה 0.22 אינץ', לאחר שבבדיקות התברר שגם אם הכדורים יפגעו בדופנות המטוס, הם לא יגרמו נזק שיסכן אותו. מכיוון שההחלטה הייתה מנוגדת לעמדת יאט"א, ההוראה החד־משמעית הייתה לשאת את הנשק רק לאחר ההמראה, ואחרי הנחיתה להטמין אותו במטוס בתא מוסווה בחדר השירותים.

ב-17 בפברואר 1969 שובץ רחמים, אז בן 22, בטיסת אל על לאמסטרדם, שתוכננה לחזור ביום למוחרת לישראל, עם חניית ביניים בציריך. "אחרי לילה נחמד באמסטרדם", שחזר רחמים, "עלינו על המטוס לציריך, אני ומאבטח נוסף. במטוס היו מעט מאוד נוסעים. בציריך קיבל אותנו שדה מושלג מאוד, כשדחפורים קטנים מפנים כל הזמן את השלג מהמסלולים ועורמים אותו בצד בערֵמות גדולות.

"לפני שירדנו לשהייה קצרה בשדה, הסלקתי את האקדח בתא שבשירותים. נפרדתי מהמאבטח שהגיע איתי מאמסטרדם ונשאר לתגבר בשווייץ, ואני נשארתי המאבטח היחיד בטיסה. כשחזרנו למטוס, המתנתי שנמריא ונהיה בגובה שיוט כדי לגשת לתא ולקחת את האקדח. עקרונית יכולתי להתחמש עוד לפני כן, אבל התא היה מלא במזוודות של אנשי הצוות והגישה לאקדח הייתה קשה. הצוות היה מפנה את המזוודות מהשירותים רק אחרי ההמראה, כשהטיפול בנוסעים הסתיים".

המטוס החל לנסוע על המסלול ונעצר בנקודת ההמראה, כשלפתע נשמע רעש מוזר מבחוץ. ברגע הראשון חשב רחמים שמדובר בתקלה במנוע וככל הנראה יהיה צורך לחזור לבדיקה. רחמים: "ואז שמענו את הקפטן במערכת הכריזה: 'יורים עלינו! כולם לשכב!'. כל האימונים שלנו היו בנויים על תסריטים של חטיפה בתוך המטוס, איש לא הכין אותנו לאפשרות של ירי מבחוץ".

הדבר הראשון שרחמים חשב עליו היה האקדח המוסלק בשירותים, שאותו היה אמור לאסוף מייד אחרי ההמראה. "זינקתי לתא השירותים, זרקתי מתוכו את המזוודות והגעתי לאקדח", סיפר. משם רץ לתא הטייס. התמונה שנגלתה לעיניו הייתה קשה: על רצפת התא שכב אחד הטייסים פצוע קשה. זה היה יורם פרס, טייס־חניך, שנפטר בהמשך בבית החולים בארץ. הקצין הראשון נפצע מכדור בידו, והקליעים המשיכו לחדור מבחוץ ולפגוע בלוח השעונים.

"באותו רגע", סיפר רחמים, "היה לי ברור: עוברים לנוהל סיירת מטכ"ל. קודם כול מזהים את מקורות האש ויורים לכיוונם. הוצאתי את הראש מהחלון המנופץ וראיתי במרחק של כ-50 מטר מהמטוס ארבעה מחבלים, שלושה גברים ואישה אחת. הגברים ירו בקלצ'ניקובים וזרקו רימונים והאישה פיזרה כרוזים, שמאוחר יותר התברר שהייתה בהם פנייה בגרמנית לתושבי שווייץ והסברים על מטרות פעולתם. בכרוזים הם קראו לעצמם לוחמי חופש, והשוו את המעשה שלהם לזה של וילהלם טל, הגיבור הלאומי השוויצרי. מחלון תא הטייס יריתי לעבר המחבלים עד שהתרוקנה לי המחסנית".

 

 

כל הארבעה היו חברי ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, ארגון טרור בעל אידאולוגיה מרקסיסטית שהוקם בדצמבר 1967 מייד לאחר מלחמת ששת הימים. בראשו עמד ג'ורג' חבש, רופא פלסטיני שמשפחתו ברחה מישראל ללבנון במהלך מלחמת השחרור.

הפעולה המהירה של רחמים — ירי מברטה 0.22 לעבר מחבלים עם קלצ'ניקובים — התבררה בדיעבד כזו ששינתה את מהלך הפיגוע. בדיוק כפי שהמאבטחים הישראלים ומאמניהם לא התכוננו לאפשרות של ירי מחוץ למטוס, כך ככל הנראה גם המחבלים לא הביאו בחשבון אפשרות של ירי לעברם מתוך המטוס. הירי של מרדכי רחמים מנע מהם לבצע את השלב הבא בתוכניתם: לאחר עצירת המטוס הם התכוונו לרוץ לעברו, להניח תחתיו מטענים ולפוצץ אותם.

"אמרתי לעצמי שאני חייב לצאת מהמטוס. לא כדי לתקוף אותם, אלא כדי להסב את האש מהמטוס אליי", שחזר רחמים. "שלא ימשיכו לירות לעבר המטוס ולעבר מכלי הדלק המלאים שבכנפיים, כשכל כדור היה יכול להעלות את כולנו בלהבות לשמיים. רצתי לדלת האחורית של המטוס כשאני דורך על נוסעים מבוהלים, הוריתי לדייל לפתוח את מגלשת החירום והחלקתי למסלול מהצד הבלתי נראה למחבלים. החלפתי מחסנית, רצתי מסביב לזנב, והתחלתי לסגור מרחק אליהם כשאני יורה ומנצל את מערומי השלג לנקודות מסתור מאש המחבלים.

 

 

"כאשר כבר הייתי קרוב מאוד אליהם, צעקתי להם לזרוק את הנשק. אחד זרק, והשני, שהתברר מאוחר יותר שהיה מפקד החולייה, הסתובב לעברי והתכונן לירות. לפני שהוא הספיק לפתוח באש יריתי אני לעברו כמה כדורים ממרחק של שמונה מטר בערך. המחבל נפגע ונפל מייד. באותו רגע נגמרה לי התחמושת. הסתערתי על המחבל השלישי — זה שזרק את הרימונים — והתחלתי להיאבק בו. עמדתי לחנוק אותו. אמרתי לו: 'אתה גיבור על נשים וילדים. בוא תילחם עם חיילים'. פתאום הרגשתי אקדח בגב. זה היה שוטר שוויצרי שאיים עליי: 'תעזוב אותו או שאני יורה'. עזבתי".

 

***

תוך שניות ספורות מצא רחמים את עצמו במושב האחורי בניידת של משטרת השדה, כשמצידו האחד המחבלת ומצידו השני המחבל שהשליך את הרימונים. המחבל השלישי — אותו מחבל שזרק את הנשק ונותר בחיים — הובל במכונית משטרה אחרת.

בתחנת המשטרה החלו החקירות. שופט חוקר ביקש לדעת מי הוא. רחמים אמר שהוא אזרח ישראלי שהיה על הטיסה והוא מבקש לראות את שגריר ישראל. "לא ידעתי שיש בעיר קונסול ולכן ביקשתי לקרוא לשגריר". איש לא התרגש מהבקשה. רחמים נשאר בלילה בתחנת המשטרה, והיחס אליו היה כאל אסיר לכל דבר. לארוחת ערב הביאו לו כוס תה ופרוסת לחם.

למוחרת היחס כבר השתנה. הביאו לו אוכל כשר, וקונסול ישראל בציריך הגיע וביקש מרחמים למשוך זמן. "בארץ לא יודעים מה בדיוק לעשות", הסביר לו, "אם לחשוף את זהותך או לא לחשוף. עד שהם יחליטו צריך למשוך זמן". יום לאחר מכן חזר הקונסול עם תשובה: בארץ הוחלט לחשוף את כל הסיפור, ורחמים יוכל לספר לחוקרים את כל הפרטים מבלי להסתיר דבר.

רחמים: "סיפרתי הכול כמובן. החקירה נמשכה כחודש ימים. השוויצרים תיעדו הכול בדקדקנות ובדייקנות כמו שהם עושים תמיד. הם ציירו שרטוטים של אזור התקרית, עם קווים של כיווני הקליעים. סימנו בדיוק את המעוף של כל קליע שחדר לגופו של המחבל, וגם את הכיוון שיצא ממנו. הם גם הצליחו למצוא ולשלוף שני קליעים מתוך ספסל העץ שהמחבלים ישבו עליו לפני שקמו והתחילו לירות. לצורך השחזור אפילו הביאו מטוס והעמידו אותו בדיוק באותה זווית שבה עמד מטוס אל על בעת הפיגוע".

עם תום החקירה החל המאבק לשחרורו של רחמים בערבות. במקביל דרשו המחבלים שאף הם ישוחררו בערבות. "לאחר שהשופט שמע את הצדדים, הוא החליט לשחרר אותי בערבות של מדינת ישראל. צריך לזכור שכל זה קרה כשנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הייתה בשיא תפארתה והעולם העריץ את היכולת הצבאית של צה"ל. לכן, לפני שחתם על השחרור שלי בערבות, פנה אליי השופט: 'אני לא מוכן לשחרר אותך רק בזכות הערבות של 15 אלף פרנקים שוויצריים שממשלת ישראל הפקידה, אלא אני רוצה ממך הבטחה ומילה של חייל ישראלי שתחזור למשפט'. מובן שנתתי לו את דברתי".

רק כשחזר לישראל הבין רחמים שהוא חדל להיות אדם פרטי ואלמוני. "התמונה שלי התפרסמה בעמודים הראשונים של כל העיתונים, לא רק בישראל, והייתה בארץ גאווה, שעד שנחתּי כאן לא היה לי מושג עליה. הייתי בהלם. לא יכולתי לעבור מטר בלי שאנשים חיבקו ונישקו אותי. נכנסתי למסעדה וישר בקבוק שמפניה על השולחן והכול על חשבון הבית. הזמנות מבתי מלון. והרים של מכתבים. הציפו אותי באהבה בלי גבול. נשיא אוניברסיטת תל־אביב בישר לי חגיגית שהוא מעניק לי שנת לימודים חינם. לא בירושלים, שאליה כבר נרשמתי, אלא בתל־אביב. עוד אחד מהדברים שכל כך הפתיעו אותי".

והייתה עוד הפתעה אחת, פחות מרגשת: "כשקיבלתי את תלוש המשכורת הבא שלי, התברר לי שניכו ממנו סכום משמעותי: אש"ל. זה היה מרכיב מאוד חשוב בשכר שלנו. ביקשתי לבדוק למה ואיך, וקיבלתי תשובה מהירה: 'מה אתה רוצה, ישבת חודש בכלא בשווייץ, קיבלת אוכל, לא היו לך הוצאות, אז למה שישלמו לך אש"ל על התקופה הזאת?'..."

 ***

ב-27 בנובמבר 1969 נפתח בשווייץ משפטם של מרדכי רחמים ושל שלושת המחבלים.‏ מדינת ישראל שלחה את פרקליט המדינה דאז, גבריאל בך, להגן על רחמים במשפט. במהלך הדיון הודתה ישראל לראשונה שלטיסות אל על מתלווים אנשי ביטחון, כדי לסכל חטיפות וטרור אווירי. לאחר כשלושה שבועות של דיונים בבית המשפט זוכה רחמים מכל אשמה. שלושת המחבלים נידונו ל-12 שנות מאסר, אך יצאו לחופשי כעבור כשנה, בספטמבר 1970, בעקבות חטיפת מטוס סוויס־אייר בידי אחד מארגוני הטרור הפלסטיניים שדרשו את שחרורם.

לאחר שובו ארצה מינה השב"כ את רחמים לשמש מאבטח צמוד לראש הממשלה גולדה מאיר. אבל כעבור זמן קצר הוא נאלץ לעזוב, מכיוון שתמונתו לצידה של ראש הממשלה הופיעה בעיתונים בארץ ובעולם והוא נחשף. "מינוי קצת תמוה..." הוא מודה, "הייתי אז המבוקש מספר אחד של ארגוני המחבלים ודווקא אותי מינו לשמור על ראש הממשלה". כשעזב, השאיר השב"כ בידיו את אקדח הברטה 0.22, אותו אקדח שאיתו הסתער על המחבלים בציריך.

***

שלוש שנים אחרי הקרב בציריך ועם אותו אקדח, שוב מצא עצמו מרדכי רחמים בקרב פנים אל פנים עם מחבלים, ושוב במטוס. פעם נוספת הוא הסתער לעבר מחבלים חמושים. הפעם היו אלה המחבלים שחטפו במאי 1972 את מטוס סבנה ונחתו איתו בישראל, והפעם הם היו בתוך המטוס ורחמים הוא שהוביל את לוחמי סיירת מטכ"ל ופרץ באקדח שלוף למטוס החטוף.

רחמים: "ב-8 במאי 1972 נחת בנמל התעופה בלוד מטוס של חברת סבנה הבלגית, שנחטף בידי ארבעה מחבלים כשהיה בדרכו לישראל. סיירת מטכ"ל נקראה להשתלט על המטוס החטוף. בשעות הלילה הכין אהוד ברק, אז מפקד היחידה, תוכנית לפריצה אלימה למטוס כאשר הלוחמים יהיו מצוידים בסולמות ובתת־מקלעים מסוג עוזי. ממש לפני יציאת הכוח הגיע לשדה שר הביטחון משה דיין ושאל מה התוכניות. ברק סיפר לדיין מה תכנן לעשות, ודיין לא אישר.ב הוחלט להמתין לבוקר ולבחון כיצד מתפתחים הדברים. בבוקר הגיע לשדה האלוף רחבעם זאבי, מפקד פיקוד מרכז, והציע שהלוחמים יגיעו למטוס בלבוש של אנשי צוות קרקע שבאים לבדוק את המטוס, וינצלו את ההזדמנות לפרוץ פנימה. אבל אז התעוררה בעיה: חיילים צעירים אינם מיומנים בירי באקדח ובלחימה במטוסים. זו הסיבה שהוחלט לגייס במהירות בוגרי סיירת שהיו מאבטחים באל על. הייתי אז בשיעור באוניברסיטה בתל־אביב, והכניסו לי פתק שצריכים אותי דחוף. ידעתי על המטוס החטוף והבנתי למה הכוונה. טסתי הביתה, לקחתי את האקדח שקיבלתי מהשירות ומיהרתי בחיפושית שלי לנמל התעופה.

"בחלוקת הכוחות הוטל עליי התפקיד לאתר ולהוציא את המטען שהמחבלים הניחו במטוס: כולם פורצים בו־זמנית ומחפים, ואני רץ לעבר מטען החבלה. בראש כל אחת מהחוליות הוצב מאבטח מטוסים מיומן בשימוש באקדח.

"לפני תחילת הפעולה, הרמטכ"ל דדו לקח אותי הצידה. 'מורדוך', הוא אמר לי, 'תזכור, אתה לא עושה כלום מלבד לרוץ לעבר המטען, אחרת יהיה כאן אסון'. באותו רגע הרגשתי שגורל כל המבצע וכל הנוסעים במטוס מונח על כתפיי ועל כתפי הרמטכ"ל, שקיבל החלטה נועזת כל כך".

רחמים אכן פרץ ראשון למטוס וניהל קרב יריות עם אחד המחבלים שירה עליו מאזור תא הטייס. "אני מנהל איתו קרב יריות עד שנגמרת לי המחסנית, זז הצידה ומתכופף מאחורי אחד המושבים, מחליף מחסנית וממשיך בלחימה. המחבל נפגע, נסוג לאחור ונכנס לשירותי המטוס. רצתי למקום, פתחתי את דלת השירותים ויריתי בו את כל הכדורים שנשארו לי במחסנית. המחבל נפגע ונפל על הרצפה".

את מטען החבלה איתר עוזי דיין, שפרץ מהדלת האחורית. בדרכו למטען פגע דיין בשוגג באחד הנוסעים, שקפץ ממקומו כשראה את החיילים הישראלים (הנוסע אומנם נפגע משני קליעים, אך החלים מפצעיו בהמשך). דיין המשיך להתקדם במטוס וזיהה מחבלת מחזיקה בידה רימון רסס ללא ניצרה, ואצבעותיה על מנוף הרימון. הוא כיוון אליה את האקדח, והמחבלת התחננה שלא יפתח באש. דיין לפת את ידה, הורה לה לשחרר בהדרגה ובאיטיות את אחיזתה במנוף הרימון ומיהר לתפוס אותו במקומה.

רחמים: "אחרי שחיסלתי את המחבל בשירותים, הנוסעים התחילו להצביע לעבר חלקו הקדמי של המטוס, ומייד הבנתי שיש שם מחבלת נוספת שיושבת באחד הכיסאות. ראיתי שהחולצה שלה פתוחה ובחזייה היו שתי סוללות. רצתי אליה ושלפתי את הסוללות. באותו רגע הגיעו שני לוחמים נוספים, מרקו אשכנזי ובנימין נתניהו. אני כבר הייתי מותש לחלוטין ומרקו לקח פיקוד על המחבלת. מרקו, שהיה מאבטח וגם דובר ערבית, התחיל לתחקר אותה, לברר אם יש במטוס מטענים נוספים. תוך כדי תחקור הוא נתן לה מכה כאשר בידו האקדח, וכדור נפלט ישר לכתף של נתניהו. זה היה סוף האירוע. יצאנו מהמטוס והתחילה מהומה — כתבים, אנשי צבא ועוד ועוד. התחמקתי משם ונסעתי הביתה".

ובכך הסתיים עוד קרב גבורה של המאבטח שהציל את נוסעי טיסת אל על בציריך.

***

בהמשך פנה רחמים למוסד ולשב"כ וביקש להמשיך לעסוק באבטחה במערך הממלכתי, אבל להפתעתו נתקל בסירוב. "'הפרצוף שלך מפורסם. אם אתה רוצה, נקבל אותך למחקר ולעבודות מטה'. זה לא התאים לי, ודאי לא אחרי ה'אקשן' שהיה לי", הוא סיפר.

כיום משתדל מרדכי רחמים להתנהג בטיסות אל על כנוסע רגיל, אבל לא תמיד עולה הדבר בידו. אם הטייסים מזהים אותו, הוא מוזמן לפעמים לתא הטייס. המאבטחים, רובם צעירים ממנו בשנים רבות, אינם מזהים אותו ולעיתים אף מביטים בו בחשדנות מסוימת בשל עורו השחום (רחמים נולד בכורדיסטן ועלה לארץ בהיותו בן חמש). רחמים: "בטיסות אני אף פעם לא מצליח להירדם ומשתדל לשבת קרוב למעבר, כדי שאם יקרה משהו, תמיד אוכל להתערב".

עוד על הספר

בעל כורחם חגי ברעם, אודי לב ער, עירד גיל

בעל כורחם:
סיפורי גבורה של אנשי אבטחה

"עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", אמר יגאל אלון בשנת 1978, במעמד ייסוד העמותה לשחזור ופיתוח מושבת הראשונים ראש פינה.

את המשפט הזה מרבים לצטט בהקשרים שונים, ואנו מצאנו שהוא הולם גם את סיפורה של האבטחה הישראלית לאורך השנים. אנשי מערכי האבטחה האזרחיים שהקימה מדינת ישראל בארץ ובחו"ל התמודדו עם איומי הטרור והצילו חיי רבים תוך כדי גילויי תושייה, נחישות ואומץ לב. גם אזרחים מן השורה שנקלעו לאירועים בעל כורחם, לקחו לא פעם חלק בסיכול פיגועים. חווינו פיגועים וניסיונות פיגוע רבים של ארגוני הטרור למיניהם. ידענו הצלחות רבות אך גם כישלונות צורבים וכואבים.

הלחימה בטרור מלווה את ישראל עוד קודם להקמתה ובמהלך כל שנות קיומה, ומערכי האבטחה התפתחו כדי לתת מענה לפיגועי הטרור בארץ ובעולם. ביום שני 12 בספטמבר 1949 חדר אברהם צפתי, עולה חדש מאיראן, אל קולנוע 'קסם' בתל־אביב (בית האופרה), מקום משכנה הזמני של הכנסת, וכיוון תת־מקלע סטן אל שולחן הממשלה, שבראשו ישב דוד בן־גוריון. סדרן הכנסת יצחק ציגלר הסתער עליו, לקח ממנו את הנשק והפיל אותו ארצה לפני שהספיק לירות. בחקירתו אמר צפתי שרצה לשכנע את הח"כים להקים בית מקדש שלישי. אפשר לראות באירוע זה את הפיגוע הפוליטי הראשון בתולדות המדינה הצעירה, אך בוודאי לא האחרון.

שמונה שנים לאחר מכן, באוקטובר 1957, במהלך דיון שגרתי בכנסת בבית פרומין בירושלים, השליך משה דוויק (דואק) רימון יד לעבר שולחן הממשלה. ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר ושר התחבורה משה כרמל נפצעו קל. שר הדתות משה שפירא נפצע קשה. פיגוע זה היה זרז לקבלת ההחלטה על הקמת היחידה לאבטחת אישים בשירות הביטחון הכללי (שב"כ) במתכונת מורחבת יותר מזו שהייתה עד אז.

ביולי 1968 נחטף מטוס נוסעים של חברת אל על בטיסה 426 מרומא ללוד והונחת באלג'יריה. בעקבות החטיפה הורה ראש הממשלה לוי אשכול לשירות הביטחון הכללי להקים ועדה שתציע סידורי ביטחון למניעה ולסיכול חטיפות של מטוסים ישראליים, והחלה התארגנות להכשרת מאבטחים לתעופה הישראלית. במאי 1972 בוצע פיגוע קשה בנמל התעופה בלוד בידי חברי הצבא האדום היפני, שפעלו בשירות החזית העממית לשחרור פלסטין של ג'ורג' חבש. עשרים וארבעה אנשים נהרגו במקום ויותר משבעים נפצעו. שניים מן המחבלים נהרגו, והמחבל קוזו אוקמוטו נלכד. פיגוע זה היה זרז להקמת מערך האבטחה בנמל התעופה ובתחנות אל על ברחבי העולם.

בספטמבר 1972 נרצחו 11 מחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה שהתקיימה במינכן שבגרמניה — ספורטאים, מאמנים ושופטים. בדצמבר 1972 פרצו ארבעה מחבלים מארגון 'ספטמבר השחור' לשגרירות ישראל בבנגקוק, בירת תאילנד. שישה ישראלים, ובהם דיפלומטים ואנשי אבטחה, נלקחו כבני ערובה.

אירועים אלה — בדומה לאירועי טרור נוספים נגד גופים אזרחיים בארץ ובחו"ל — היו המאיץ להחלטת הממשלה 231 בנובמבר 1972, שבה נקבעו לראשונה תחומי האחריות של הגופים השונים בתחום האבטחה. השב"כ החל להקים מערך לאבטחת נציגויות ישראליות ברחבי העולם, ובמקביל, מתוך הבנת הצורך בשמירה על נמלי האוויר והים, הוקמו בהנחייתו יחידות אבטחה מיוחדות בנמל התעופה בלוד ובנמל חיפה.

במאי 1974 אירע טבח התלמידים במעלות. שלושה מחבלים מהחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין רצחו תחילה נוסעת באוטובוס ושלושה מתושבי מעלות. בהמשך לכדו המחבלים תלמידים מצפת אשר לנו בבית ספר במקום, והאירוע הפך לפיגוע מיקוח. הניסיון לחלץ את בני הערובה כשל, ובעקבותיו נרצחו 22 מהתלמידים וכן נהרג חייל צה"ל. המחבלים נהרגו מאש כוחות צה"ל. שישים ושמונה אזרחים וחיילים נפצעו באירוע.

אירוע זה היה זרז לקבלתה של החלטת ממשלה נוספת בינואר 1975, אשר הניחה את התשתית לאבטחה האזרחית, והציבה את הבסיס לחלוקת האחריות בין גופי הביטחון השונים.

אירועי הטרור שצוינו כאן הובילו אפוא את הקברניטים לקבל החלטות באשר לאחריות ולמודל ההפעלה להתמודדות עם הטרור בישראל ובעולם. אבטחה אזרחית במתכונת המוכרת לנו כיום התמסדה רק בשלהי העשור הראשון של שנות האלפיים. עד אז ביצעו את משימות האבטחה בעיקר משטרת ישראל בתוך הארץ ואנשי השב"כ (על שלוחותיו במשרד החוץ ובאל על) בחו"ל.

שוב ושוב עמדו מאבטחים אל מול מְפַגעים. הטרור לבש ופשט צורות ושיטות פעולה, ומערך האבטחה פיתח תורות לחימה להתמודדות עימו. המודיעין ניסה לסכל והצבא לעצור ולמנוע, ואנשי האבטחה — שהיו מעגל האבטחה האחרון המפריד בין הטרוריסטים ובין יעדם — הקדישו הכול כדי למנוע ולהגיב במהירות וביעילות ככל האפשר.

בעל כורחנו הגענו למצב שבו אנו נתפסים בעולם כמומחים לנושאי אבטחה.

על היחידות השונות שהוקמו במשטרה ובצבא כדי להילחם בטרור ועל מִבְצעיהן ההרואיים נכתבו מילים רבות. שחרור חטופי אנטבה, ההשתלטות על מטוס סבנה, מבצע 'אביב נעורים', הלחימה בארץ המרדפים, ההשתלטות על אוטובוס האימהות — אירועים אלה הם רק אחדות מהדוגמאות. ואולם, מעט מאוד נכתב על סיפוריהם של אנשי האבטחה, שבמעשי גבורה ותושייה, בדבקות במשימה ובהקפדה על הנהלים ותוך כדי גילויי אומץ לב התמודדו עם הטרור מקרוב, הסתכלו למחבלים בעיניים והצילו חיי רבים.

סיפורי הגבורה של אנשי האבטחה האלמונים, שהיו חלק ממערך גדול שפעל בצנעה ואף איבד אנשים יקרים בעת שמילאו את משימתם, ראויים להיות מסופרים למען יישארו חרוטים בהיסטוריה.

אנשים אלה סיימו את שירותם הצבאי וראו חובה לעצמם להמשיך ולשרת את ארצם במערך האבטחה הממלכתי או הפרטי. הם ידעו שהם מסכנים את חייהם, שהם עשויים להיות מופתעים בלי כל מידע מוקדם על שעלול להתרחש, שהכול יהיה תלוי בהם — שהם החולייה הקריטית במעגל האבטחה האחרון, אשר אם ייפרץ לא יהיה עוד מי שיעצור את המחבלים מלבצע את זממם.

את סיפוריהם של אנשים אלמונים אלה, שחלקם נפגעו פיזית וחלקם נשאו משא נפשי כבד במשך שנים — שרבים רבים חבים להם את חייהם, שהם מודל לחיקוי לאנשי האבטחה הישראלים לדורותיהם — אנו מבקשים להביא לפניכם.

תקטן היריעה מלספר את הסיפורים כולם. בחרנו רק בחלק מהם, ואנו מקווים שהסיפורים כולם יסופרו בעתיד. בחרנו לספר את סיפוריהם של המאבטחים שמנעו חטיפת מטוסים; של קציני ביטחון ועוזרי קב"ט שמנעו העלאה של מטעני נפץ למטוסי אל על; של מאבטחים שהתמודדו עם מחבלים שחדרו מעבר לגבול או הגיעו מחו"ל וביקשו לבצע פיגועים בארץ; של מאבטחים שגילו נחישות יוצאת דופן וסיכלו פיגועים בארץ ובחו"ל.

ועוד אנו מבקשים לומר: ספר זה אינו משים עצמו לחקור ולהביא בהכרח את כל פרטי האירועים בפרשיות המוצגות בו. הוא מסופר מזווית ראייתם של אנשי אבטחה שלקחו חלק באותם אירועים. הוא מסופר לעיתים בחלוף שנים ארוכות שבהן הזיכרון אולי התעמעם במקצת. אחדים מגיבורי הפרשיות הלכו לעולמם, אחרים בחרו שלא לשתף בזיכרונותיהם. לא נשענּו על תחקירים חסויים המצויים בגופי הביטחון השונים. לא הבאנו את כל הסיפורים ולא את סיפורם של כל המעורבים. רבים יישארו אלמונים אך ראויים להערכה ולהוקרה.

הבאנו את הדברים בשם אומרם.

בשלג בציריך עם ברטה 0.22 מול קלצ'ניקובים ורימוני יד

"הוא הסתובב אליי עם הקלצ'ניקוב. יריתי בו ופגעתי. אחר כך רצתי למחבל שזרק את הרימונים. הייתי באטרף. עמדתי לחנוק אותו. אמרתי לו: 'אתה גיבור על נשים וילדים. בוא תילחם עם חיילים'. פתאום הרגשתי אקדח בגב. זה היה שוטר שוויצרי שאיים עליי: 'תעזוב אותו או שאני יורה'. עזבתי".

מרדכי רחמים לא תיכנן להיות גיבור. בסך הכול חיפש דרך לממן את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. שלוש שנים שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל — באותם ימים מפקד היחידה היה דוביק תמרי ומפקד הצוות היה דני יתום, לימים אלוף בצה"ל וראש המוסד. לצידו של רחמים שירתו כמה לוחמים ששמותיהם עתידים להתפרסם, וביניהם אהוד ברק, עוזי יאירי, יונתן (יוני) נתניהו, מנחם דיגלי, נחמיה תמרי. לאחר שחרורו מצה"ל בקיץ 1968 החליט רחמים ללמוד לימודי מזרח תיכון בירושלים. עם 3000 הלירות של מענק השחרור בכיס, הוא האמין שיוכל גם להירשם לשנת לימודים באוניברסיטה, גם לשכור דירה בירושלים וגם לפרנס את עצמו עד שימצא תעסוקה כלשהי.

שנת הלימודים נפתחה, כספי מענק השחרור החלו להיגמר, וזמן קצר לפני שהמציאות טפחה על פניו ואילצה אותו לחפש מקום עבודה, קיבל שיחת טלפון ששינתה את מסלול חייו. המטלפן הלא מוכר עדכן אותו שמקימים יחידה לאבטחת התעופה האזרחית, ואם הוא מעוניין הוא מוזמן להגיע בהקדם האפשרי לכתובת ברחוב אִבן גבירול בתל־אביב. "תגיע ונדבר", סיים האלמוני את השיחה.

רחמים חישב חישוב מהיר וסיכם לעצמו שהלימודים באוניברסיטה יכולים לחכות. התגייסות ליחידת אבטחה יכולה לספק לו הכנסה משמעותית, שתקל את חייו כסטודנט בשנה הבאה. "הגעתי למשרד לריאיון, והסבירו לי שמקימים יחידה לאבטחת מטוסים", הוא שחזר. "שאלו אותי אם אני מוכן לחתום. חשבתי שזו הזדמנות משמיים, כי כבר היה לי ברור שלא אוכל להחזיק את עצמי באוניברסיטה ובחיי היום־יום עם 3000 הלירות. אז חתמתי לחצי שנה עם אופציה לחצי שנה נוספת".

במחזור ההדרכה הראשון היו עשרים צעירים, ובמשך שבועיים הם עברו אימונים בירי באקדח ובלוחמה פנים אל פנים. אולם כאשר התייצבו לראשונה לטיסה התברר להם שלא יציידו אותם באקדחים. היו לכך שתי סיבות: אחת, משום שלאיש לא היה אז מושג מה יכולות להיות התוצאות של ירי בתוך מטוס; והשנייה, משום שהוראות ארגון חברות התעופה הבין־לאומי יאט"א אסרו על צוותי אוויר במטוסים אזרחיים לשאת נשק. המאבטחים עלו למטוס מצוידים באלה מפלסטיק שבתוכה חומר קשיח, באקדח גז מדמיע ובחול שהוטמן במטפחת, שנשאו בכיס הז'קט שלהם.

***

פטנט החול במטפחת הגיע מבית מדרשו של דייב בקרמן, המאמן האגדי בקורסי המאבטחים. במלחמת העולם השנייה היה בקרמן איש מודיעין בצבא ארצות הברית ולחם מול הצבא הנאצי בגרמניה, ובשנת 1948 הגיע לישראל במסגרת מח"לא והצטרף לחטיבה 7 בפיקודו של חיים לסקוב. אחרי המלחמה למד בארצות הברית את נושא הלוחמה הזעירה, חזר לישראל והשתלב בענף אמצעי לחימה במטכ"ל. לקראת אולימפיאדת הלסינקי צורף בקרמן לנבחרת ישראל בקליעה בירי חופשי באקדח. הוא השתחרר מצה"ל בדרגת רב־סרן, והחל לאמן את אנשי יחידת הליווי של ראש הממשלה. בשנת 1968, מייד אחרי אירוע החטיפה הראשון של מטוס אל על לאלג'יר וההחלטה להקים יחידה לאבטחת מטוסים, התבקש להצטרף לשב"כ ולאמן את המאבטחים בירי באקדח. חניכיו בארץ זוכרים אותו בעיקר בשל מבטאו האמריקני הכבד ובשל יחסו הנוקשה לפקודיו. וכמובן הם זוכרים את החול במטפחת. "אם אין לכם נשק", הסביר דייב ברצינות רבה, "תשלפו במהירות את המטפחת, תעיפו את החול על פניו של החוטף, ואז, אחרי שהיממתם אותו עם החול, תתנפלו עליו".

***

ואז הגיע הפיגוע במטוס אל על באתונה ב-26 בדצמבר 1968: שני מחבלים מהחזית העממית לשחרור פלסטין פתחו באש והשליכו רימונים לעבר מטוס אל על שעצר לחניית ביניים בדרך מלוד לניו יורק. על המטוס שהותקף היו מאבטחים, אבל ללא אקדחים. היו להם רק אלות וחול במטפחת. מהירי נהרג אחד הנוסעים ודיילת נפצעה קשה.

לאחר האירוע באתונה הגיעו בשב"כ למסקנה שחייבים לצייד את המאבטחים באקדחים, גם אם הדבר נוגד את החלטות ארגון חברות התעופה הבין־לאומי. האקדח שנבחר היה ברטה 0.22 אינץ', לאחר שבבדיקות התברר שגם אם הכדורים יפגעו בדופנות המטוס, הם לא יגרמו נזק שיסכן אותו. מכיוון שההחלטה הייתה מנוגדת לעמדת יאט"א, ההוראה החד־משמעית הייתה לשאת את הנשק רק לאחר ההמראה, ואחרי הנחיתה להטמין אותו במטוס בתא מוסווה בחדר השירותים.

ב-17 בפברואר 1969 שובץ רחמים, אז בן 22, בטיסת אל על לאמסטרדם, שתוכננה לחזור ביום למוחרת לישראל, עם חניית ביניים בציריך. "אחרי לילה נחמד באמסטרדם", שחזר רחמים, "עלינו על המטוס לציריך, אני ומאבטח נוסף. במטוס היו מעט מאוד נוסעים. בציריך קיבל אותנו שדה מושלג מאוד, כשדחפורים קטנים מפנים כל הזמן את השלג מהמסלולים ועורמים אותו בצד בערֵמות גדולות.

"לפני שירדנו לשהייה קצרה בשדה, הסלקתי את האקדח בתא שבשירותים. נפרדתי מהמאבטח שהגיע איתי מאמסטרדם ונשאר לתגבר בשווייץ, ואני נשארתי המאבטח היחיד בטיסה. כשחזרנו למטוס, המתנתי שנמריא ונהיה בגובה שיוט כדי לגשת לתא ולקחת את האקדח. עקרונית יכולתי להתחמש עוד לפני כן, אבל התא היה מלא במזוודות של אנשי הצוות והגישה לאקדח הייתה קשה. הצוות היה מפנה את המזוודות מהשירותים רק אחרי ההמראה, כשהטיפול בנוסעים הסתיים".

המטוס החל לנסוע על המסלול ונעצר בנקודת ההמראה, כשלפתע נשמע רעש מוזר מבחוץ. ברגע הראשון חשב רחמים שמדובר בתקלה במנוע וככל הנראה יהיה צורך לחזור לבדיקה. רחמים: "ואז שמענו את הקפטן במערכת הכריזה: 'יורים עלינו! כולם לשכב!'. כל האימונים שלנו היו בנויים על תסריטים של חטיפה בתוך המטוס, איש לא הכין אותנו לאפשרות של ירי מבחוץ".

הדבר הראשון שרחמים חשב עליו היה האקדח המוסלק בשירותים, שאותו היה אמור לאסוף מייד אחרי ההמראה. "זינקתי לתא השירותים, זרקתי מתוכו את המזוודות והגעתי לאקדח", סיפר. משם רץ לתא הטייס. התמונה שנגלתה לעיניו הייתה קשה: על רצפת התא שכב אחד הטייסים פצוע קשה. זה היה יורם פרס, טייס־חניך, שנפטר בהמשך בבית החולים בארץ. הקצין הראשון נפצע מכדור בידו, והקליעים המשיכו לחדור מבחוץ ולפגוע בלוח השעונים.

"באותו רגע", סיפר רחמים, "היה לי ברור: עוברים לנוהל סיירת מטכ"ל. קודם כול מזהים את מקורות האש ויורים לכיוונם. הוצאתי את הראש מהחלון המנופץ וראיתי במרחק של כ-50 מטר מהמטוס ארבעה מחבלים, שלושה גברים ואישה אחת. הגברים ירו בקלצ'ניקובים וזרקו רימונים והאישה פיזרה כרוזים, שמאוחר יותר התברר שהייתה בהם פנייה בגרמנית לתושבי שווייץ והסברים על מטרות פעולתם. בכרוזים הם קראו לעצמם לוחמי חופש, והשוו את המעשה שלהם לזה של וילהלם טל, הגיבור הלאומי השוויצרי. מחלון תא הטייס יריתי לעבר המחבלים עד שהתרוקנה לי המחסנית".

 

 

כל הארבעה היו חברי ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, ארגון טרור בעל אידאולוגיה מרקסיסטית שהוקם בדצמבר 1967 מייד לאחר מלחמת ששת הימים. בראשו עמד ג'ורג' חבש, רופא פלסטיני שמשפחתו ברחה מישראל ללבנון במהלך מלחמת השחרור.

הפעולה המהירה של רחמים — ירי מברטה 0.22 לעבר מחבלים עם קלצ'ניקובים — התבררה בדיעבד כזו ששינתה את מהלך הפיגוע. בדיוק כפי שהמאבטחים הישראלים ומאמניהם לא התכוננו לאפשרות של ירי מחוץ למטוס, כך ככל הנראה גם המחבלים לא הביאו בחשבון אפשרות של ירי לעברם מתוך המטוס. הירי של מרדכי רחמים מנע מהם לבצע את השלב הבא בתוכניתם: לאחר עצירת המטוס הם התכוונו לרוץ לעברו, להניח תחתיו מטענים ולפוצץ אותם.

"אמרתי לעצמי שאני חייב לצאת מהמטוס. לא כדי לתקוף אותם, אלא כדי להסב את האש מהמטוס אליי", שחזר רחמים. "שלא ימשיכו לירות לעבר המטוס ולעבר מכלי הדלק המלאים שבכנפיים, כשכל כדור היה יכול להעלות את כולנו בלהבות לשמיים. רצתי לדלת האחורית של המטוס כשאני דורך על נוסעים מבוהלים, הוריתי לדייל לפתוח את מגלשת החירום והחלקתי למסלול מהצד הבלתי נראה למחבלים. החלפתי מחסנית, רצתי מסביב לזנב, והתחלתי לסגור מרחק אליהם כשאני יורה ומנצל את מערומי השלג לנקודות מסתור מאש המחבלים.

 

 

"כאשר כבר הייתי קרוב מאוד אליהם, צעקתי להם לזרוק את הנשק. אחד זרק, והשני, שהתברר מאוחר יותר שהיה מפקד החולייה, הסתובב לעברי והתכונן לירות. לפני שהוא הספיק לפתוח באש יריתי אני לעברו כמה כדורים ממרחק של שמונה מטר בערך. המחבל נפגע ונפל מייד. באותו רגע נגמרה לי התחמושת. הסתערתי על המחבל השלישי — זה שזרק את הרימונים — והתחלתי להיאבק בו. עמדתי לחנוק אותו. אמרתי לו: 'אתה גיבור על נשים וילדים. בוא תילחם עם חיילים'. פתאום הרגשתי אקדח בגב. זה היה שוטר שוויצרי שאיים עליי: 'תעזוב אותו או שאני יורה'. עזבתי".

 

***

תוך שניות ספורות מצא רחמים את עצמו במושב האחורי בניידת של משטרת השדה, כשמצידו האחד המחבלת ומצידו השני המחבל שהשליך את הרימונים. המחבל השלישי — אותו מחבל שזרק את הנשק ונותר בחיים — הובל במכונית משטרה אחרת.

בתחנת המשטרה החלו החקירות. שופט חוקר ביקש לדעת מי הוא. רחמים אמר שהוא אזרח ישראלי שהיה על הטיסה והוא מבקש לראות את שגריר ישראל. "לא ידעתי שיש בעיר קונסול ולכן ביקשתי לקרוא לשגריר". איש לא התרגש מהבקשה. רחמים נשאר בלילה בתחנת המשטרה, והיחס אליו היה כאל אסיר לכל דבר. לארוחת ערב הביאו לו כוס תה ופרוסת לחם.

למוחרת היחס כבר השתנה. הביאו לו אוכל כשר, וקונסול ישראל בציריך הגיע וביקש מרחמים למשוך זמן. "בארץ לא יודעים מה בדיוק לעשות", הסביר לו, "אם לחשוף את זהותך או לא לחשוף. עד שהם יחליטו צריך למשוך זמן". יום לאחר מכן חזר הקונסול עם תשובה: בארץ הוחלט לחשוף את כל הסיפור, ורחמים יוכל לספר לחוקרים את כל הפרטים מבלי להסתיר דבר.

רחמים: "סיפרתי הכול כמובן. החקירה נמשכה כחודש ימים. השוויצרים תיעדו הכול בדקדקנות ובדייקנות כמו שהם עושים תמיד. הם ציירו שרטוטים של אזור התקרית, עם קווים של כיווני הקליעים. סימנו בדיוק את המעוף של כל קליע שחדר לגופו של המחבל, וגם את הכיוון שיצא ממנו. הם גם הצליחו למצוא ולשלוף שני קליעים מתוך ספסל העץ שהמחבלים ישבו עליו לפני שקמו והתחילו לירות. לצורך השחזור אפילו הביאו מטוס והעמידו אותו בדיוק באותה זווית שבה עמד מטוס אל על בעת הפיגוע".

עם תום החקירה החל המאבק לשחרורו של רחמים בערבות. במקביל דרשו המחבלים שאף הם ישוחררו בערבות. "לאחר שהשופט שמע את הצדדים, הוא החליט לשחרר אותי בערבות של מדינת ישראל. צריך לזכור שכל זה קרה כשנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הייתה בשיא תפארתה והעולם העריץ את היכולת הצבאית של צה"ל. לכן, לפני שחתם על השחרור שלי בערבות, פנה אליי השופט: 'אני לא מוכן לשחרר אותך רק בזכות הערבות של 15 אלף פרנקים שוויצריים שממשלת ישראל הפקידה, אלא אני רוצה ממך הבטחה ומילה של חייל ישראלי שתחזור למשפט'. מובן שנתתי לו את דברתי".

רק כשחזר לישראל הבין רחמים שהוא חדל להיות אדם פרטי ואלמוני. "התמונה שלי התפרסמה בעמודים הראשונים של כל העיתונים, לא רק בישראל, והייתה בארץ גאווה, שעד שנחתּי כאן לא היה לי מושג עליה. הייתי בהלם. לא יכולתי לעבור מטר בלי שאנשים חיבקו ונישקו אותי. נכנסתי למסעדה וישר בקבוק שמפניה על השולחן והכול על חשבון הבית. הזמנות מבתי מלון. והרים של מכתבים. הציפו אותי באהבה בלי גבול. נשיא אוניברסיטת תל־אביב בישר לי חגיגית שהוא מעניק לי שנת לימודים חינם. לא בירושלים, שאליה כבר נרשמתי, אלא בתל־אביב. עוד אחד מהדברים שכל כך הפתיעו אותי".

והייתה עוד הפתעה אחת, פחות מרגשת: "כשקיבלתי את תלוש המשכורת הבא שלי, התברר לי שניכו ממנו סכום משמעותי: אש"ל. זה היה מרכיב מאוד חשוב בשכר שלנו. ביקשתי לבדוק למה ואיך, וקיבלתי תשובה מהירה: 'מה אתה רוצה, ישבת חודש בכלא בשווייץ, קיבלת אוכל, לא היו לך הוצאות, אז למה שישלמו לך אש"ל על התקופה הזאת?'..."

 ***

ב-27 בנובמבר 1969 נפתח בשווייץ משפטם של מרדכי רחמים ושל שלושת המחבלים.‏ מדינת ישראל שלחה את פרקליט המדינה דאז, גבריאל בך, להגן על רחמים במשפט. במהלך הדיון הודתה ישראל לראשונה שלטיסות אל על מתלווים אנשי ביטחון, כדי לסכל חטיפות וטרור אווירי. לאחר כשלושה שבועות של דיונים בבית המשפט זוכה רחמים מכל אשמה. שלושת המחבלים נידונו ל-12 שנות מאסר, אך יצאו לחופשי כעבור כשנה, בספטמבר 1970, בעקבות חטיפת מטוס סוויס־אייר בידי אחד מארגוני הטרור הפלסטיניים שדרשו את שחרורם.

לאחר שובו ארצה מינה השב"כ את רחמים לשמש מאבטח צמוד לראש הממשלה גולדה מאיר. אבל כעבור זמן קצר הוא נאלץ לעזוב, מכיוון שתמונתו לצידה של ראש הממשלה הופיעה בעיתונים בארץ ובעולם והוא נחשף. "מינוי קצת תמוה..." הוא מודה, "הייתי אז המבוקש מספר אחד של ארגוני המחבלים ודווקא אותי מינו לשמור על ראש הממשלה". כשעזב, השאיר השב"כ בידיו את אקדח הברטה 0.22, אותו אקדח שאיתו הסתער על המחבלים בציריך.

***

שלוש שנים אחרי הקרב בציריך ועם אותו אקדח, שוב מצא עצמו מרדכי רחמים בקרב פנים אל פנים עם מחבלים, ושוב במטוס. פעם נוספת הוא הסתער לעבר מחבלים חמושים. הפעם היו אלה המחבלים שחטפו במאי 1972 את מטוס סבנה ונחתו איתו בישראל, והפעם הם היו בתוך המטוס ורחמים הוא שהוביל את לוחמי סיירת מטכ"ל ופרץ באקדח שלוף למטוס החטוף.

רחמים: "ב-8 במאי 1972 נחת בנמל התעופה בלוד מטוס של חברת סבנה הבלגית, שנחטף בידי ארבעה מחבלים כשהיה בדרכו לישראל. סיירת מטכ"ל נקראה להשתלט על המטוס החטוף. בשעות הלילה הכין אהוד ברק, אז מפקד היחידה, תוכנית לפריצה אלימה למטוס כאשר הלוחמים יהיו מצוידים בסולמות ובתת־מקלעים מסוג עוזי. ממש לפני יציאת הכוח הגיע לשדה שר הביטחון משה דיין ושאל מה התוכניות. ברק סיפר לדיין מה תכנן לעשות, ודיין לא אישר.ב הוחלט להמתין לבוקר ולבחון כיצד מתפתחים הדברים. בבוקר הגיע לשדה האלוף רחבעם זאבי, מפקד פיקוד מרכז, והציע שהלוחמים יגיעו למטוס בלבוש של אנשי צוות קרקע שבאים לבדוק את המטוס, וינצלו את ההזדמנות לפרוץ פנימה. אבל אז התעוררה בעיה: חיילים צעירים אינם מיומנים בירי באקדח ובלחימה במטוסים. זו הסיבה שהוחלט לגייס במהירות בוגרי סיירת שהיו מאבטחים באל על. הייתי אז בשיעור באוניברסיטה בתל־אביב, והכניסו לי פתק שצריכים אותי דחוף. ידעתי על המטוס החטוף והבנתי למה הכוונה. טסתי הביתה, לקחתי את האקדח שקיבלתי מהשירות ומיהרתי בחיפושית שלי לנמל התעופה.

"בחלוקת הכוחות הוטל עליי התפקיד לאתר ולהוציא את המטען שהמחבלים הניחו במטוס: כולם פורצים בו־זמנית ומחפים, ואני רץ לעבר מטען החבלה. בראש כל אחת מהחוליות הוצב מאבטח מטוסים מיומן בשימוש באקדח.

"לפני תחילת הפעולה, הרמטכ"ל דדו לקח אותי הצידה. 'מורדוך', הוא אמר לי, 'תזכור, אתה לא עושה כלום מלבד לרוץ לעבר המטען, אחרת יהיה כאן אסון'. באותו רגע הרגשתי שגורל כל המבצע וכל הנוסעים במטוס מונח על כתפיי ועל כתפי הרמטכ"ל, שקיבל החלטה נועזת כל כך".

רחמים אכן פרץ ראשון למטוס וניהל קרב יריות עם אחד המחבלים שירה עליו מאזור תא הטייס. "אני מנהל איתו קרב יריות עד שנגמרת לי המחסנית, זז הצידה ומתכופף מאחורי אחד המושבים, מחליף מחסנית וממשיך בלחימה. המחבל נפגע, נסוג לאחור ונכנס לשירותי המטוס. רצתי למקום, פתחתי את דלת השירותים ויריתי בו את כל הכדורים שנשארו לי במחסנית. המחבל נפגע ונפל על הרצפה".

את מטען החבלה איתר עוזי דיין, שפרץ מהדלת האחורית. בדרכו למטען פגע דיין בשוגג באחד הנוסעים, שקפץ ממקומו כשראה את החיילים הישראלים (הנוסע אומנם נפגע משני קליעים, אך החלים מפצעיו בהמשך). דיין המשיך להתקדם במטוס וזיהה מחבלת מחזיקה בידה רימון רסס ללא ניצרה, ואצבעותיה על מנוף הרימון. הוא כיוון אליה את האקדח, והמחבלת התחננה שלא יפתח באש. דיין לפת את ידה, הורה לה לשחרר בהדרגה ובאיטיות את אחיזתה במנוף הרימון ומיהר לתפוס אותו במקומה.

רחמים: "אחרי שחיסלתי את המחבל בשירותים, הנוסעים התחילו להצביע לעבר חלקו הקדמי של המטוס, ומייד הבנתי שיש שם מחבלת נוספת שיושבת באחד הכיסאות. ראיתי שהחולצה שלה פתוחה ובחזייה היו שתי סוללות. רצתי אליה ושלפתי את הסוללות. באותו רגע הגיעו שני לוחמים נוספים, מרקו אשכנזי ובנימין נתניהו. אני כבר הייתי מותש לחלוטין ומרקו לקח פיקוד על המחבלת. מרקו, שהיה מאבטח וגם דובר ערבית, התחיל לתחקר אותה, לברר אם יש במטוס מטענים נוספים. תוך כדי תחקור הוא נתן לה מכה כאשר בידו האקדח, וכדור נפלט ישר לכתף של נתניהו. זה היה סוף האירוע. יצאנו מהמטוס והתחילה מהומה — כתבים, אנשי צבא ועוד ועוד. התחמקתי משם ונסעתי הביתה".

ובכך הסתיים עוד קרב גבורה של המאבטח שהציל את נוסעי טיסת אל על בציריך.

***

בהמשך פנה רחמים למוסד ולשב"כ וביקש להמשיך לעסוק באבטחה במערך הממלכתי, אבל להפתעתו נתקל בסירוב. "'הפרצוף שלך מפורסם. אם אתה רוצה, נקבל אותך למחקר ולעבודות מטה'. זה לא התאים לי, ודאי לא אחרי ה'אקשן' שהיה לי", הוא סיפר.

כיום משתדל מרדכי רחמים להתנהג בטיסות אל על כנוסע רגיל, אבל לא תמיד עולה הדבר בידו. אם הטייסים מזהים אותו, הוא מוזמן לפעמים לתא הטייס. המאבטחים, רובם צעירים ממנו בשנים רבות, אינם מזהים אותו ולעיתים אף מביטים בו בחשדנות מסוימת בשל עורו השחום (רחמים נולד בכורדיסטן ועלה לארץ בהיותו בן חמש). רחמים: "בטיסות אני אף פעם לא מצליח להירדם ומשתדל לשבת קרוב למעבר, כדי שאם יקרה משהו, תמיד אוכל להתערב".