ג'נטלמן חוטא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ג'נטלמן חוטא
מכר
מאות
עותקים
ג'נטלמן חוטא
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ג'נטלמן חוטא

3.8 כוכבים (36 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ג’ודי אלן מלפס נולדה, גדלה וחיה בנורת’המפטון, אנגליה. היא ניסתה להתעלם מרעיון הכתיבה שאט אט חילחל במוחה, עד שלא ניתן היה להכחיש את האש והיא החלה לכתוב בסתר. תקופה ארוכה ג’ודי הסתירה את כתביה ואת העובדה שהיא ממשיכה לכתוב, עד שאזרה אומץ, ובאוקטובר 2012 היא הוציאה את “הגבר הזה“.
הסדרה הפכה לרב מכר ברחבי העולם ואף הגיעה מקום ראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס והסאנדיי טיימס.
כתיבת סיפורי אהבה בעלי עוצמה ויצירת דמויות ממכרות הפכה לתשוקתה – תשוקה שהיא חולקת עם קוראותיה המסורות.

תקציר

איזי ווייט מכירה היטב את הצדדים האפלים של עולמנו. היא הרי הצליחה לחמוק מהם בעור שיניה, לפני שנים רבות. היא בנתה לעצמה חיים יציבים, והציבה לה למטרה לעזור לאחרים. 
לילה אחד כאשר אישה צעירה קוראת לעזרה, איזי ממהרת לסייע לה. היא לא יודעת כי אירועי הלילה הזה ישנו לעד את חייה.
כשת'יאו קיין הידוע לשמצה פורץ לחייה, המוניטין שלו מפחיד אותה והיא מנסה להיאבק במשיכה שלה אליו. אך עם הזמן היא מגלה שאליה הוא מתנהג כמו ג׳נטלמן אדיב ומתחשב והיא מתאהבת בו עד כלות. 
היא יודעת שהוא מעורר אימה בכל מי שמנסה להתקרב אליו. אך המסתורין האופף אותו ומראהו המסוקס מרתק אותה והמשיכה שלה לגבר החייתי, מונעת ממנה להתרחק. 
כאשר השדים של ת'יאו מתגלים איזי יודעת שהיא צריכה לברוח, אך בריחה כבר איננה אפשרית. ולהישאר יחד עלול להמיט אסון על שניהם.

פרק ראשון

פרק 1

אני נאבקת באצבעות הלופתות את צווארי בציפורניים, מנסה להסיר אותן מעליי. עוצמת אחיזתן נוגדת את ההיגיון וגופי מתכסה זיעה. קנה הנשימה שלי נמחץ, ואני משתנקת בעודי מנסה לשאוף אוויר. לעזאזל, הוא עומד לחנוק אותי למוות. הבזקי זיכרונות מציפים את תודעתי — הפנים שלו, הקול שלו, כוונת הזדון המובהקת.
אני בבית החולים, אני מזכירה לעצמי. אני בבית החולים, בטוחה. זו תזכורת שקשה להאמין בה בזמן שחונקים אותך למוות. לאחר שכבר לא נשארת לי ברירה אחרת, אני מושיטה יד מהירה אל כפתור החירום האדום שמעל המיטה שלו, ומטיחה בו את אגרופי לפני שאני מנסה שוב להסיר את אצבעותיו מצווארי.
״איזי!״ אני שומעת מישהו צועק את שמי, ולפתע ידיים נוספות נכרכות סביב צווארי, עוזרות לי. ״פרנק, תעזוב אותה,״ מזהירה סוזן, קולה חמור סבר כרגיל. ״לא תזיק לנו פה קצת עזרה, פאם!״
פאם נחפזת לעברנו אוחזת בפרנק בכתפיו והודפת אותו לאחור. אני כמעט נוחתת על ישבני בעת שאני משתחררת מטפריו של האיש הזקן, ציפורניו הארוכות נגררות לאורך הבשר העדין של צווארי כשהוא נהדף לאחור בכוח. אני מתנודדת בעודי מנסה לשאוף אוויר באימה, גומעת אותו בבהילות בזמן שאני משאירה את סוזן ואת פאם להרגיע את פרנק.
כפות ידיי מחליקות במורד צווארי, הצריבה בעורי גורמת לי לשאוף אוויר בחדות. ״לעזאזל,״ אני אומרת בקול מתנשם, בעודי סוקרת את אצבעותיי בחיפוש אחר דם. אני לא רואה כל זכר לדם, אבל שאלוהים יעזור לי, זה מעקצץ בטירוף. פרנק פולט מספר צעקות חסרות טעם לפני שהוא נכנע לצבא הקטן של האחיות וצונח בחזרה אל מיטתו, תוך כדי שהוא מתנשף בזעם וגונח את טענותיו על כך שמחזיקים אותו פה בניגוד לרצונו.
״נו, נו, פרנק,״ אומרת סוזן כשהיא מנסה לפייס אותו באמצעות קולה העליז. ״זה לא היה נחמד כל כך, נכון?״ היא מהדקת את השמיכה סביב רגליו. ״איזי בסך הכול ניסתה לעזור לך.״
״שילה לא תבין לאן נעלמתי,״ נובח פרנק, ומפנה אצבע לעבר סוזן, לפני שהוא מסב אותה בכיווני. ״נאצים שכמותכם! אתם לא יכולים להחזיק אותי פה!״
פאם מביטה בי בדאגה, ואני מנידה בראשי לשלילה ואומרת לה שאני בסדר, לפני שאני מתאפסת על עצמי וניגשת לעזור לסוזן.
״אנחנו רוצים לעזור לך להבריא, כדי שתוכל לחזור הביתה,״ אני אומרת, מנסה להרגיע אותו. אני מוזגת מים ומגישה לו את הכוס, דרוכה היטב לקראת כל סימן לכך שינסה למלוק את צווארי בשנית. הוא פולט נחרה מזלזלת, אך לוקח ממני את הכוס ולוגם ממנה ביד רועדת. איש מסכן. הוא לא יבריא בקרוב, והוא גם לא יחזור הביתה. שילה, שהייתה אשתו במשך חמישה עשורים, מתה לפני חמש עשרה שנה, שאלוהים יעזור לו. בתו כבר לא יכולה להשגיח עליו, והוא כבר לא מסוגל לחיות בגפו. זה מסוכן בשבילו, ולכן הוא נשאר בבית החולים, עד שיימצא בשבילו הסדר חליפי. מי יודע מתי זה יקרה.
אני זוקפת את גבי, אוחזת במכשיר לניטור לחץ דם ומתחילה להסיע אותו משם. סוזן, האחות האחראית על המחלקה, מדביקה את צעדיי ומציצה בשעון שלה. ״השבוע ספגת לא מעט מהלומות, איזי,״ קולה מהורהר וחיוך עולה בזווית פיה. ״תני לי להעיף מבט.״
אני מניפה את ידי בתנועת ביטול. ״זה שום דבר.״
״אני אחליט בעניין הזה,״ היא גוערת בי, ואז עוצרת אותי ומסיטה את שיערי השחור הגלי, שעכשיו מגיע עד לכתפיי, הרחק מצווארי. ״חשבתי שביקשת מפאם לקצוץ את ציפורניו.״
אני מתכווצת ברתיעה, מפני שאינני רוצה שחברתי לעבודה תיקלע לצרות. ״ובאמת ביקשתי ממנה?״
סוזן מגלגלת עיניים בתגובה לניסיוני להעמיד פני תם. ״קדימה. זה סוף המשמרת שלך. בואי נסיים את העברת המשמרת, כדי שתוכלי לחזור הביתה.״ היא מסתובבת וצועדת לעבר המשרד שלה, ישבנה העגלגל מתנודד מצד לצד, ואני הולכת בעקבותיה בזמן שאני מרגישה את עורי הכאוב, גוערת בעצמי על כך שלא הצלחתי לשרוד את המשמרת ללא פגע. זה אומר שאיאלץ להתמודד עם יותר עבודת ניירת.
לאחר חצי שעה של עיסוק בנהלי העברת משמרת ומילוי טפסים, אני עושה את דרכי אל מחלקת יולדות, כדי לבקר את ג׳ס לפני שאסע הביתה. אני מבחינה בה מבעד לזכוכית של הדלתות הכפולות, ופניה קורנות שעה שהיא חוצה את המסדרון כדי להכניס אותי למחלקה. תלתליה הבלונדיניים אסופים בפקעת הדוקה, וכמה קצוות שיער סוררות מבצבצות החוצה פה ושם, מעידות על כך שהיא עמוק בתוך המשמרת שלה. היא פותחת את הדלתות ומאיצה בי להיכנס, צליל התינוקות המייבבים מכה בי מכל עבר. ״אלוהים, יש תרגול ריאות רציני הלילה,״ אני אומרת וצוחקת. חברתי הטובה ביותר מהנהנת לעברי בהסכמה ומנגבת את כפות ידיה במורד חזית שמלתה. היא מיילדת, והיא מעולה בתחומה. הכרנו בקולג׳, ואנחנו חולקות דירה מאז היותנו בנות שמונה עשרה. היא המשפחה היחידה שיש לי.
״כנראה שיש הלילה ירח מלא,״ אומרת ג׳ס, ואז עיניה מתבייתות על צווארי. ״וואו, זה נראה איום ונורא.״
אני מושיטה את ידי, ממששת את המקום בשנית ומתחלחלת כשאצבעותיי מחליקות מהקרם המחטא. ״פרנק ניסה להימלט על נפשו.״
״לעזאזל, אחותי, היית צריכה לבחור בקריירה שלי. תינוקות לא יכולים לחנוק אותך.״
״לא, אבל נשים יולדות בהחלט יכולות.״
״זאת הסיבה שאנחנו מכניסים מלווים לחדר הלידה.״ היא קורצת אליי, ואני מצחקקת בעודי מכפתרת את המעיל שלי, מתכוננת לקראת היציאה לכפור.
״מתי את מסיימת?״ אני שואלת.
״בשש בבוקר.״
ארשת פניי מביעה אהדה. משמרת לילה מעייפת. ״אל תעירי אותי כשאת חוזרת.״ אני רוכנת לנשק אותה בלחי בדיוק ברגע ששאגה מחרישת אוזניים נישאת באוויר, אישה בצירים זועקת את נשמתה. ״אין סיכוי שאני אי פעם נכנסת להיריון,״ אני אומרת בחלחלה ונסוגה לאחור לעבר הדלת.
״כן, גם אני,״ מאשרת ג׳ס. ״היי, נשאר רק עוד שבוע!״
אזכור הטיול המתקרב מעלה על שפתיי חיוך מטופש.
״וגאס, בייבי,״ אני קוראת בקול, ואז נשמעות זעקות נוספות. הן מוחקות את החיוך מהפנים שלנו ומזכירות שנותרו לנו עוד מספר משמרות עד שנוכל להתחיל להתרגש באמת. ״נראה שיש ואגינה שממתינה לך.״
ג׳ס נאנחת ומתחילה להתרחק. ״ראיתי ואגינות בכמות שתספיק לי לכל החיים, כשאגיע ללאס וגאס אני מתכוונת לאזן את זה עם שפע של זין.״ היא מביטה בי מעבר לכתפה בתמימות מעושה, וצחוק מתגלגל בוקע ממעמקי גרוני, ומאפיל על התחינות למשככי כאבים הבוקעות מהחדר שבהמשך המסדרון. ״הגיע הזמן לדחוף, מתוקה!״ היא מזמרת בהתלהבות בכיוון המטופלת שלה בעודה נעלמת. אני מחייכת ויוצאת ממחלקת יולדות.
לאחר שאני קונה בבית הקפה תה לדרך, אני יוצאת אל הערב החורפי הצונן ומתחילה במסע הרגלי המפרך הביתה. האוויר הצח מרגיע את גופי התשוש מהמשמרת הארוכה. ההליכה אל העבודה ובחזרה איננה רק מתוך הכרח. ההליכה הנמרצת אל בית החולים נמשכת כחצי שעה, היא מעוררת אותי ומכינה אותי לקראת המשמרת. בדרכי חזרה, ההליכה העצלה הביתה עוזרת לי לנקות את מוחי ולהוריד הילוך. חוץ מזה, לא הייתי יכולה להרשות לעצמי להחזיק מכונית גם אם הייתה לי סיבה הגיונית לעשות זאת. ובכל מקרה אין לי סיבה כזאת. קרוב לוודאי שהנסיעה לעבודה הייתה אורכת כפליים זמן מההליכה, ומציאת חניה בבית החולים רויאל לונדון נחשבת משימה כמעט בלתי אפשרית.
בעודי לוגמת מהתה, אני מביטה בטלפון ומתמהמהת במקומי לשבריר שנייה בעת שאני מבחינה בשיחה שלא נענתה ממספר לא מוכר. אני מנקה את ההתראה מהמסך ופונה בעיקול, מנסה לא להיסחף ולהרחיק לכת בדמיוני. קרוב לוודאי שזו פשוט שיחה ממוקד מכירות, אני אומרת לעצמי. או שמדובר באחד מסקרי השיווק המעצבנים האלה. חלף כל כך הרבה זמן, שפשוט לא ייתכן שזה הוא. חלפו עשר שנים מאז ברחתי. חלפו עשר שנים מאז שנמלטתי ממנו.
אני תוחבת את כפות ידיי לתוך כיסי מעיל הגשם, מכווצת את כתפיי בניסיון להדוף את הצינה, ומחישה את צעדיי בדרכי הביתה, אני מדחיקה את הזיכרונות, אך לא מצליחה להדחיק את שיברון הלב. קר במיוחד הערב, אבל אני מחייכת, וחושבת לעצמי שבווגאס יהיה לוהט, לוהט, לוהט. זה יהיה החופש הראשון שלי זה שנים. אני כבר לא יכולה לחכו —
רעש אימתני נשמע מאחור ומבהיל אותי, ואני נעצרת כדי להסב את מבטי לאחור בחשש, לפני שאני סורקת את הרחוב בחיפוש אחר הולכי רגל נוספים. אינני מבחינה באיש, רק בזוהר העמום של פנסי הרחוב בחשכה. משני עברי הרחוב ישנם מחסני סחורות העומדים ריקים מאז ומעולם בערך, ושורת הבתים בצד שבו אני הולכת כוללת בעיקר בתים נטושים. ברגע שג׳ס גילתה שאני עושה את קיצור הדרך הזה הביתה היא לא הפסיקה להציק לי, עד כדי כך שנאלצתי לומר לה שאפסיק ללכת במסלול הזה. אך עשיתי זאת במשך שנים ארוכות, וזה מקצר עשר דקות מהמסע שלי. בדרך כלל יש עוד מישהו שפוסע במסלול הזה. אך לא הלילה.
השיערות בעורפי סומרות בזמן שצליל חבטה נוסף מהדהד מסביב. הוא דוחק בכפות רגליי להמשיך לנוע קדימה, ואני מתחילה להחיש את צעדיי בניסיון להתרחק מהצלילים, תוך כדי שאני ממשיכה לשלוח מבטים מעבר לכתפי. אני מפחדת פחות ככל שאני מתקרבת אל קצה הרחוב, לעבר הכביש הראשי, אולם אז יבבה רפה ורוויית כאב מקפיאה אותי במקומי. אני מסתובבת ושומעת מהכיוון הנגדי צליל של מכונית העוצרת בקול חריקת בלמים. ברגע שהצליל האימתני של שאגת המנוע מתפוגג ונעלם, נשמעות יבבות נוספות. חרף תחושת אי הנוחות שלי, האינסטינקטים שלי נכנסים לפעולה ודוחפים אותי לחזור אל הכיוון שממנו באתי. יש שם אדם פצוע. אינני יכולה פשוט להסתלק. אולי זו האחות שבי. או שאולי זהו פשוט הטבע האנושי.
אני פותחת בריצה קלה, מנסה להתקדם בצעדים חרישיים ככל האפשר, כך אוכל לאתר את מקור הרעש. אני שומעת יבבה רפה נוספת. זאת אישה. אני מגבירה את הקצב ומגיעה לפתחה של סמטה. אינני מצליחה לראות דבר. ״שלום?״ אני קוראת, ושולפת את הטלפון מהתיק.
״עזרי לי בבקשה,״ מתחננת אישה, המצוקה ניכרת בקולה. ״בבקשה.״
״אני פה. רק רגע.״ אני מדליקה את הטלפון ומחפשת את יישומון הפנס, ואז אני מפעילה אותו ומאירה את הסמטה השרויה בעלטה. אני מבחינה באישה הנשענת לעומת קיר לבנים. ״אלוהים אדירים, את בסדר?״ אני נחפזת לעברה, אור הטלפון מאיר את דרכי, עד שאני כורעת לצידה ובוחנת את מצבה. היא נראית המומה, וזמן קצר לאחר שאני מכוונת את הפנס לתוך עיניה, אני מסיקה שהיא סובלת מזעזוע מוח. אני סורקת את גזרתה הדקיקה, מחפשת אחר פציעות בגופה. ואז שמה לב לבגדיה, ותכף ומייד עולה בי התהייה, היא עוסקת בזנות? למרבה הצער, אני רואה אותן בבית החולים כל הזמן.
״איך קוראים לך?״ אני שואלת, בעודי מסיטה את שיערה מפניה ומגלה חתך עמוק מעל לגבה שלה. אני חושקת שיניים, והיא איננה מגיבה, ראשה כבד ומתנודד. ״את שומעת אותי?״ אני שואלת, בעודי כורעת על ברכיי ומניחה את התיק. היא עדיין לא מגיבה, אז אני פועלת במהירות אך בזהירות, ומעבירה אותה לתנוחת התאוששות. ״אני מזעיקה עזרה,״ אני אומרת לה ומתקשרת להזמין אמבולנס.
אך לפני שהשיחה מגיעה למוקד, שתי ידיים אוחזות בי, מושכות אותי אחורה ודוחפות אותי הצידה בליווי נהמה עצבנית. אני צווחת, המומה, והטלפון נשמט מידי ומתנפץ על הכביש. כעת מקור האור היחידי שלי איננו, ואני נותרת עיוורת ואחוזת אימה. אני נסוגה לאחור על ישבני, כפות רגליי מחליקות על אבני הריצוף המטונפות של הסמטה. פחד מציף אותי בכזאת פתאומיות, שבן רגע ליבי מתחיל להלום בקצב מסחרר. זהו פחד מוכר, וזה רק מעצים את האימה בקרבי.
אינני יכולה לראות דבר, אך אני יכולה להריח, ונחיריי מותקפים בצחנה המעופשת של זיעה ישנה ואלכוהול שעה שהבזקי זיכרון תוקפים אותי, מנסים למוטט את החומות הגבוהות שאני נאבקת בכל כוחי לשמר. יבבה רפה מזכירה לי את האישה שעל סף אובדן הכרה לצידי, ואני מושיטה אליה את ידי, מנסה לאתר את אצבעותיה, וכך אוכל ללחוץ אותן כדי להרגיע אותה.
חיצי כאב מפלחים את ידי בעת שהיא מסולקת ממנה בבעיטה, ואני זועקת בכאב, מקרבת אותה אל החזה שלי בתנועה מגוננת וכובשת את דמעותיי. הרגע נכנסתי היישר ללב הסכנה. מה חשבתי לעצמי? איך יכולתי להיות טיפשה כל כך? אבל חלק ממני לא יכול להצטער על שבחרתי להגיע הנה, על שניסיתי לעזור. לכל הפחות, אני מקווה שצמצמתי בחצי את המכות שתספוג האישה שלצידי. בסופו של דבר, אני יכולה לספוג אותן. זה לא יהיה משהו שלא חוויתי בעבר. אני עוצמת את עיניי ורואה את המפלצת שעינה אותי, ואז את ידו המפלחת את האוויר בדרך ללחיי.
טראח!
אני מתכווצת ברתיעה, וצריבה מתפשטת בלחיי בעת שכף יד, לא זו שבזיכרונותיי, מכה בלחי שלי. אני כובשת את הדמעות, ומאתרת בתוכי את כוח הסבל שהיה בי אז לפני שנים רבות, זה שמאז לא הזדקקתי לו. מגייסת את הכוח ואומץ הלב הנחוצים רק בשביל לשרוד. אני מכבה את מוחי וממתינה למכה הבאה, מרגיעה את עצמי.
״היית צריכה להמשיך ללכת, כלבה.״ ריחו המצחין מחלחל במורד גרוני, גורם לי לרצות להקיא. הגוף שלי מיטלטל לפנים בעת שהוא אוחז בחזית מעילי, מושך אותי מעלה ונושם עליי. אני פוקחת את עיניי, לא רק כדי להזכיר לעצמי שאינני מכירה את האיש הזה, אלא מפני שהפנים שלו קרובות וייתכן שאוכל להעיף בו מבט חטוף בחשכה. שיניים — שיניים מלוכלכות, רקובות ומשוננות הן הדבר הראשון שאני רואה, מוקפות בשפתיים סדוקות המחייכות בזחיחות. ״מנסה לעזור לזונה האומללה הזאת, אה?״
אני פוגשת את מבטו ומבחינה ברוע טהור ומטונף בעיניו, האישונים שלו פעורים לרווחה. ראיתי עיניים כאלה בעבר. אלה עיניים מלאות בכוונות זדון. אני שותקת, יודעת שעדיף שלא להסלים את המצב, אך כאשר ידו המטונפת נשלחת אל ירכי ועולה מעלה לעבר בטני, ואז אל החזה שלי, אני פולטת יבבה, האימה שאני חווה מרקיעה שחקים. אני יכולה לספוג כמה סטירות, אבל לא את זה. לא. לא, אני לא מוכנה לעבור את זה שוב. אני איאבק בו בכל הכוח. ״בבקשה לא.״
״הממ,״ הוא מהמהם, שעה שחיוכו הזדוני ושבע הרצון הולך ומתרחב. ״נראה לי שנטעם אותך קצת, כי את נראית כל כך —״ קולו נגדע בן רגע, לאחר ששאגת מנוע מפלחת את האוויר, ולפתע הסמטה מוארת בפנסי רכב. אני ממצמצת בעיניי, מסונוורת מהבוהק הפתאומי, ומנסה למקד את מבטי שעה שליבי הולם בפראות. בזמן שאני מרגישה שאחיזתו מרפה מגופי. ״פאק,״ הוא מקלל, כעת קולו רועד, כבר לא מאיים. אני שומעת דלת מכונית נטרקת. שומעת קול צעדים כבדים. ואז לפתע התוקף שלי נהדף לאחור בזעקת אימה, הוא מטלטל את גופי בפראות בזמן שכפות ידיו נתלשות מהמעיל שלי. הצליל שנשמע בעת שהוא מוטח בקיר הלבנים ממול גורם לי להתכווץ ברתיעה, וכאשר שדה הראייה שלי מתבהר, אני נסוגה לאחור באימה, כשאני מבחינה בגב של גבר גדול למדי רוכן מעל לגוף הרועד של הטינופת שעמד ל...
אני מנידה בראשי בפראות, לא מוכנה להניח למחשבותיי לנדוד לשם. האדם שהופיע הרגע נראה לא פחות מאיים, אף על פי שהוא בהחלט לבוש יפה יותר. הוא לבוש בחליפה, שיערו הבלונדיני גלי ומגיע עד אוזניו. פנסי הרכב השוטפים את הסמטה באור מעניקים לי הזדמנות מושלמת לבחון אותו במבטי, שעה שהוא אוחז בסוודר של החרא שהרגע החטיף לי סטירה ומצמיד אותו לקיר. מבטי מרותק לאישוניו הרחבים, ראייה לכך שההשפעה של סמים נרקוטיים הולכת ופוחתת, מוחלפת באימה.
״לא, בבקשה,״ זועק התוקף שלי, בעודו מוסיף לסגת לעומת הקיר.
הזר בחליפה לא מוציא הגה מפיו, פשוט לופת אותו בגרונו ומצמיד אותו אל הקיר, עד שעיניו של האיש כמעט יוצאות מחוריהן. אינני מסוגלת לזוז. וגם אם הייתי מסוגלת לזוז, לא הייתי מעיזה לעשות זאת. אולם אז יבבה חלושה נשמעת באוזניי, ואני מרכינה את מבטי אל האישה שלצידי. היא חסרת מנוחה, רגליה החשופות בועטות באוויר, ראשה מתנודד. אני ניגשת אליה במהירות ומתוך אינסטינקט. תוך התעלמות מובהקת מגברים מוזרים וגדולים הלבושים בחליפה ומזבלים מסוממים.
אני מהסה אותה בעדינות ומוסיפה להתקרב אליה, מרחמת עליה ממעמקי ליבי בעת שהיא מפנה את פניה לעברי וטומנת את אפה בצווארי, כאילו שהיא מסתתרת. כאילו שהיא מבקשת הגנה. אינני יודעת מדוע, אך יש לי הרגשה שההגנה שביקשה הגיעה. ״זה בסדר,״ אני לוחשת, משפשפת את זרועה החשופה, מרגישה בקור האופף אותה. אני ממהרת לבדוק את הדופק שלה ואחר כך פושטת את מעילי, עוטפת את כתפיה, מתמקדת בה ולא במה שעשויה להיות סצנה מזעזעת למדי במרחק מטרים בודדים מאיתנו. אין לי אף לא טיפת סובלנות לגברים שמחטיפים לנשים. אני לא מסוגלת לשאת אלימות באופן כללי.
תשומת ליבי נותרת ממוקדת באישה, עד שנשמע צליל של טריקת דלת המפלח את האוויר. המקצב המרווח והקבוע של הצעדים על הכביש ממלא את אוזניי, הם מתקרבים, נשמעים מבשרי רעות כמעט. הבחור בחליפה עדיין מצמיד את התוקף המבוהל לקיר, מה שאומר לי שמדובר בצעדים של אדם אחר. אני כורכת את זרועי סביב כתפי האישה ומסבה את עיניי ימינה, עד שהן מאתרות את המכונית, שאני מזהה כבנטלי גם תחת ההלם שאני שרויה בו. ואז לפתע שדה הראייה שלי נחסם בידי זוג רגליים המכוסות במכנסיים. רגליים ארוכות. רגליים עבות. רגליים חזקות. אט־אט עיניי מתחילות להתרומם למעלה, מעל לירכיים, לגוף המכוסה בחליפת ז׳קט, לצוואר...
עד שאני מגיעה לפנים.
עיניו הכחולות החודרות גורמות לי למצמץ אל מול הבוהק הנשקף מהן.
אני בולעת רוק בכבדות, שואפת אוויר ועוצרת את נשימתי שעה שדמותו מתנשאת מעליי.
אומנם הוא לובש חליפה, אך עוצמתו איננה חבויה בתוכה. מדובר בחיית אדם שרירית להפליא. פי נשמט מעט ברפיון כשאני נושפת אוויר, בזמן שמוחי לא מסוגל לעכל עוצמה מאיימת כל כך. הוא נראה מפחיד, עם זאת העיניים הכחולות שלו טומנות בחובן רכות בזמן שהוא מביט בי, שיערו החום מרושל ומשתפל על גבי מצחו. ״מי את?״ קולו העמוק והמחוספס חודר לעורי.
אני מוכת אלם, פשוט בוהה בו, בזמן שמוחי עובד שעות נוספות בניסיון להבין אם עליי לפחד.
״מי. את?״ הוא תובע לדעת בקול מאיים.
״חזרתי הביתה ברגל מהעבודה,״ אני נחפזת להסביר. ״ושמעתי את...״ קולי דועך בעת שאני מבינה שאינני יודעת את שמה של האישה הנתונה בזרועותיי.
״פני,״ הוא אומר, מחווה בראשו לעבר האישה. ״קוראים לה פני.״
אני בולעת רוק בעצבנות, לא מסוגלת למנוע מעיניי לסרוק את ערמת השרירים והכוח הניצבת מעליי. הוא מכיר את האישה הזאת? ״שמעתי את פני. היא נשמעה במצוקה.״
הוא מטה את ראשו בשאלה. ״ובאת לעזור לה?״
אני מכווצת מעט את מצחי. ״כן.״
מבטו הנוקב חורך את עורי, הוא כל כך עוצמתי, שאני רוצה להסב את מבטי בטרם אהפוך לאבק. הוא בהחלט מטיל אימה, אך עם זאת איזשהו יצר קדמוני בתוכי אומר לי שאינני נתונה בסכנה. ושזה נכון גם לגבי פני. באשר לגבר השני, לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר לחלוטין.
הבחור שעומד מעליי מסיט את מבטו בחטף לעבר החבר שלו, לפני שהוא מתקבע על פני לרגע, בוחן אותה במבטו, ואחר כך חוזר להביט בי. החמימות העמוקה שמשתכנת תחת עורי מעוררת בי תחושת אי נוחות. הוא גבר נאה. אני יכולה לראות זאת מבעד להבעת פניו הנוקשה — לסתו ההדוקה המעוטרת בזיפים, גופו העצום והדרוך. אבל, אלוהים, צריך להיות משוגע עם תעודות כדי להתעסק איתו. אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו, ויש ממנו בשפע. חזותו מרשימה במידה בלתי אפשרית. אני תוהה לאן נעלמו הפחד והאימה שלי. זה בגללו. זה בגלל נוכחותו, בגלל קולו. ברגע שהוא הופיע הפסקתי לפחד, וזה פשוט מוזר, מפני שהוא גדול בטירוף ודי מפחיד, למען האמת. אבל עיניו ניצבות בסתירה לדמותו המאיימת.
ואז אני שמה לב שאני נרגעת אף יותר, בעת שאני מבחינה בעיקול קלוש בקצה שפתיו הישרות. זהו איננו חיוך זדוני; אני מכירה את החיוכים האלה טוב מדי. זהו חיוך משועשע, החושף גומת חן שנראית חמודה מדי בשבילו.
הוא מסב את מבטו בחזרה אל השותף שלו, מניד בראשו — הוראה חרישית — והבחור שמחזיק את הסרסור באחיזת חנק מתחיל לדחוף אותו קדימה, תוך כדי שהוא מעקם את זרועו במעלה גבו ובועט בכפות רגליו כדי לגרום לו להתקדם, בעודו מתעלם מתחינותיו לרחמים. ״מה אתה מתכוון לעשות לו?״ אני שואלת לפתע, מתבוננת בזמן שהוא נדחף במורד הסמטה לצלילי זעקות אימה בלתי פוסקות — אימה שמתעצמת בעת שטנדר עוצר במקום. הוא נזרק לתוך המושב האחורי, ואז הדלת נטרקת בשלווה והטנדר נוסע משם.
אני מסבה את תשומת ליבי אל הענק שניצב מולי, וקולטת שהוא לא זז ולו בסנטימטר בודד. הוא לא עונה לי. ״הנה.״ הוא מושיט אליי את ידו.
אני מכווצת את שפתיי ועוצרת את נשימתי, מתכוננת למגע המתקרב. זה לא בשליטתי, אולם בעת שאני מושיטה את ידי והוא רוכן לאחוז בה, אני מרגישה מתח בחזה שלי. הוא שולח בי מבט כועס כמעט, מבט רווי עצבנות, שעה שידו עוטפת את ידי. תוך רגע אני עומדת על רגליי, מרגישה שראשי סחרחר מעט. אני מרגישה שיכורה. חסרת כל יציבות. מה זה לכל הרוחות?
הוא ממהר לשחרר את האחיזה בידי, ואני פוסעת מספר צעדים לאחור בזמן שהוא מתבונן בי שקוע במחשבות, אני מגדילה את המרחק בינינו. ״מה?״ אני שואלת, ולו רק כדי להפר את הדממה שלפתע הפכה לא נעימה.
״כפות הידיים שלך כל כך חמימות,״ הוא אומר חרש, בעודו מרכין אליהן את מבטו. ״וכל כך קר הלילה.״
״עשיתי לך כוויה?״ אני שואלת ופולטת צחוק עצבני, והוא מזעיף פנים וגם הפעם מתעלם משאלתי, הוא פונה לעבר הגבר השני הלבוש בחליפה, שחזר למקום ומרים את פני מהרצפה, מערסל אותה בזרועותיו ונושא אותה אל הבנטלי.
״תיקח אותה בחזרה אל הפלייגראונד,״ הבחור שניצב מולי מצווה בתקיפות.
״היא סובלת מזעזוע מוח,״ אני נחפזת לומר. אין לי מושג מה זה הפלייגראונד, אבל אני מבינה שלא מדובר בבית חולים.
הוא צועד צעד לפנים, המחווה מאיימת כמעט. אני לא זזה ממקומי, אחרי שמצאתי את הכוח הנחוץ לי לעמוד על שלי. זה מפתיע אותו, אם אפשר לשפוט לפי ההטיה הקלה של ראשו. ״זעזוע מוח? איך את יודעת?״
״אני אחות,״ אני מסבירה. ״צריך לקחת אותה לבית חולים.״
״את אחות?״
אני נדה בראשי, וסקרנות אופפת את מבטו. ״היא זקוקה להשגחה רפואית. ניסיתי להזמין אמבולנס לפני שהוא...״ המילים גוועות על קצה לשוני. אינני מצליחה לסיים את המשפט.
שפתיו מתעקלות, שאט הנפש ניכרת על פניו, גוזלת מעט מחזותו הנאה. המחזה הזה, למרות היותו מפחיד, משרה עליי רוגע, אפילו יותר מאשר נוכחותו המאיימת. ״בלי בתי חולים,״ הוא מצהיר, לא מותיר שום פתח לוויכוח, בעודו פוסע צעד נוסף לפנים.
בלי בתי חולים? זה מטורף. לא אכפת לי מה גודלו או עד כמה חזותו מאיימת. האישה הזאת זקוקה לטיפול. ״אני חוששת שאני צריכה להתעקש,״ אני אומרת בתקיפות, בעודי מנתקת את מבטי ממבטו הנוקב ורואה שהשותף שלו מכניס את פני בזהירות למושב האחורי של הבנטלי. ״לא אכפת לי ללוות אותה, אם הנוכחות שלך תהיה בעיה או תעורר שאלות בלתי רצויות.״ אני לא טיפשה. אני לא מכירה את האיש הזה, אבל אין לי ספק שהאנשים שיחטטו בנסיבות פציעתה של פני לא יתקבלו בברכה. וזה נכון גם לגבי האנשים שיחטטו לגביו, לצורך העניין.
״מה גורם לך לחשוב ככה?״ קולו עמוק ונמוך. הוא מחוספס אך קטיפתי, מאיים אך מרגיע, ונדמה שהמבט בעיניים הכחולות שלו משועשע בזמן שאני בוהה בו. הגישה שלי מרגשת אותו. מוצא חן בעיניו שאני מערערת על סמכותו.
״אינסטינקט.״
שפתיו מתעקלות מעט, אותה גומת חן שוב מגיחה במלוא הדרה, וגבותיו מתרוממות בשעשוע. ההומור שלו מורט את עצביי כרגע, ואני אוזרת אומץ ופוסעת לפנים, מראה לו עד כמה אני נחושה. הוא נראה המום. הוא מופתע מכך שאני עומדת מולו. למען האמת, גם אני מופתעת. ״היא חייבת להגיע לבית חולים.״
גומות החן שלו הולכות ומעמיקות. ״איך קוראים לך?״
״איזי.״ אינני מהססת לומר לו, ואין לי שמץ של מושג מדוע. ״איזי ווייט.״
״איזי ווייט. אני ת׳יאו. ת׳יאו קיין.״ אני שוב הולכת לאיבוד בתוך עיניו, ובוהה בהן בפליאה. יש יופי מסוים מבעד לנוקשות של פניו. הוא נראה צעיר יותר ממה שחשבתי שהיה קודם, ועם זאת נוכחותו אופיינית לזו של גבר מבוגר בהרבה.
הוא פוסע לפנים ומושיט את ידו. אני בוהה בה ומכווצת את כתפיי בניסיון להיפטר מהרעד שנלווה לחשש שאני מרגישה. ״תאחזי בה, איזי.״
אני אוחזת בידו, בלי לחשוב פעמיים, והוא מושך אותי לפנים, וכך חזית גופי מתקרבת אל גופו בצורה מסוכנת. הוא בולע רוק בכבדות, ידו מתחילה לרעוד, והוא מושך את ידו לאחור, אך בלי להרפות מידי, כאילו שמתחולל בקרבו מאבק פנימי בעודו מנסה להחליט אם להרפות ממני או לא. אני נושאת אליו את מבטי בשאלה, רואה בעיניו את הקרב המתחולל בתוכו. כשאנחנו קרובים ככה, אני יכולה להעריך את גובהו, עיניי מגיעות ממש מתחת לגרונו. אלוהים, מדובר בהר אדם.
הוא מכווץ את ידו סביב ידי ופוסע צעד קטנטן נוסף לפנים, כמעט כאילו הוא מתקרב אליי בזהירות. ניתן לפרש את דמותו ואת התנהגותו כמבהילות, אך אינני מרגישה דבר זולת סקרנות. הוא בוחן אותי בקפידה. הזיפים החדים המעטרים את לסתו אחידים בצורה מושלמת, ושפתיו פשוקות לכדי חריץ בלבד. ״יש לך ידיים רכות,״ הוא ממלמל חרש. ״חמות ורכות. המגע שלהן מוצא חן בעיניי.״
אלוהים.
אני מסיטה את מבטי, המומה לגמרי. ״היא זקוקה להשגחה רפואית,״ אני אומרת בהיסח דעת, בעודי מרגישה את אחיזתו מתהדקת סביב ידי. אני מנסה לחלץ אותה, אולם הוא צוחק נוכח ניסיוני הקלוש, ולא מרפה מאחיזתו העוצמתית. ״אני ממליצה לך בחום לקחת אותה לבית החולים. היא תוכל לקבל שם את הטיפול הכי טוב בשבילה.״
״את לא חושבת שאני יכול לטפל בה?״
״סלח לי, אבל אתה לא נראה לי כמו אדם שיש לו ידע ברפואה.״
״אבל לך יש,״ הוא משיב בעדינות, ונראה שהוא לא נעלב, ידו האוחזת בידי זזה מעט, סוקרת את אצבעותיי וממששת אותן. ״אז תצטרכי לבוא איתי.״
״מה?״ אני פולטת בהפתעה, עיניי נישאות אל על בחטף. הוא יצא מדעתו?
״הדאגה שלך לפני ממש נוגעת ללב,״ הוא ממשיך. כעת הוא זה שמנסה להשתחרר מהאחיזה שלי, שלפתע בגלל עצביי הפכה עוצמתית יותר. לסתו מתהדקת, והוא משחרר את ידו ברשיפה. זרועי נשמטת לצד גופי, בעודי לוטשת את מבטי בפרצוף שניצב כעת על הגבול הדק בין מסוכן לכזה שאי אפשר לעמוד בפניו. ״אני אוודא שכל הציוד שאת צריכה יהיה מוכן בשבילך כשנגיע.״
״אני לא רופאה,״ אני מציינת. ״אני אחות. הידע הרפואי שלי מצומצם יותר מזה של רופא.״
״אני מאמין בך.״ ת׳יאו מחווה לעבר הבנטלי הגדולה 
והמרשימה, ומתבונן בזמן שאני עוקבת אחר זרועו המושטת. ״אל תפחדי. אני לא אפגע בך, איזי,״ הוא אומר, קולו הוא לחישה רפה, בעודו הופך את ידיו הגדולות ומציג בפניי את כפות ידיו. ״אני מבטיח לך.״
אין לי שום סיבה להאמין לו, ואף שאני לא מרגישה שהוא מהווה סכנה בשבילי, אני יודעת שעליי לנהוג בחוכמה. וזה לא יהיה חכם מצידי להיכנס למכונית הזאת עם שני הגברים הענקיים האלה. אני מנידה בראשי לשלילה ונסוגה לאחור. ״בבקשה, אולי פשוט תיקח אותה לבית חולים?״
הוא נאנח בכבדות, שולח את ידו אחורה, תחת הז׳קט שלו, ושולף משם משהו. ״אני לא יכול לעשות את זה.״ הוא מחזיק משהו מולי, ואני מרכינה את מבטי כדי לראות במה מדובר.
אקדח.
״אלוהים אדירים,״ אני ממלמלת תוך כדי שאני כושלת בצעדיי לאחור, וכבר אין שום זכר לקור הרוח שלי. ״בסדר, אני אבוא איתך.״ אני מרימה את ידיי.
״היי, תירגעי,״ הוא אומר, קולו עדין מדי, בהתחשב בכך שהוא מכוון אליי אקדח. למה הוא מצפה? אולם אז אני מתעשתת ומציצה בנשק שבידו. הוא לא מחזיק אותו. הוא פשוט מונח בכף ידו. ״זה בשבילך.״ הוא פוסע לפנים, אוחז בידי ומניח את האקדח. ״פוליסת ביטוח.״
המשקל מפתיע אותי, ואני נושאת אליו את מבטי בבלבול. ״מה?״
״אם תרגישי שאת בסכנה, פשוט תירי בי.״ הוא שוב מבזיק לעברי את אותו חיוך חמוד, ואני נאלצת להסב את מבטי. ״אני מצטער שהפחדתי אותך.״
עם התנצלותו, אני שוב תחת השפעת הכישוף של מבטו, אותה הסתירה שבין רכות לנוקשות. הוא לא יפגע בי. או בפני. אני יודעת לזהות גבר שמנצל את כוחו. ואין לי ספק שת׳יאו מנצל את כוחו, אבל לא עם נשים.
אני בולעת רוק, זוקפת את כתפיי ומחזירה לו את האקדח. ״אני לא חושבת שאזדקק לו.״
הוא מטה את ראשו בסקרנות בעודו לוקח את האקדח מידי. ״למה?״
״כי יש לי אקדח משלי.״ אני מתלוצצת ומגלגלת את עיניי, והוא שוב מבזיק לעברי את אותו חיוך שובבי. לעזאזל עם החיוך הזה. הוא לא אמור להתאים לו. ״איפה אתה גר?״ אני שואלת, בעודי תוהה מי פני בשבילו.
״את לא צריכה לדאוג בקשר לכתובת.״ הוא מחליק את ידו על כתפי, ואני מזנקת נוכח המגע, שעה שאש מתלקחת בוורידיי. המחווה גורמת לראשי להסתחרר. ״את תבואי איתי, ואחרי שתסיימי לטפל בפני אני אבקש מהנהג שלי שיחזיר אותך הביתה.״ אחיזתו מתרככת, ידו הגדולה כמעט עוטפת את כל כתפי. החמימות המוזרה שממיסה אותי מבפנים שעה שאני פוסעת לעבר המכונית מכה בי בתדהמה, ואינני יכולה לחשוב בצלילות נוכח הדם השוצף באוזניי. מי הענק הזה, לכל הרוחות?

ג’ודי אלן מלפס נולדה, גדלה וחיה בנורת’המפטון, אנגליה. היא ניסתה להתעלם מרעיון הכתיבה שאט אט חילחל במוחה, עד שלא ניתן היה להכחיש את האש והיא החלה לכתוב בסתר. תקופה ארוכה ג’ודי הסתירה את כתביה ואת העובדה שהיא ממשיכה לכתוב, עד שאזרה אומץ, ובאוקטובר 2012 היא הוציאה את “הגבר הזה“.
הסדרה הפכה לרב מכר ברחבי העולם ואף הגיעה מקום ראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס והסאנדיי טיימס.
כתיבת סיפורי אהבה בעלי עוצמה ויצירת דמויות ממכרות הפכה לתשוקתה – תשוקה שהיא חולקת עם קוראותיה המסורות.

עוד על הספר

ג'נטלמן חוטא ג'ודי אלן מלפס

פרק 1

אני נאבקת באצבעות הלופתות את צווארי בציפורניים, מנסה להסיר אותן מעליי. עוצמת אחיזתן נוגדת את ההיגיון וגופי מתכסה זיעה. קנה הנשימה שלי נמחץ, ואני משתנקת בעודי מנסה לשאוף אוויר. לעזאזל, הוא עומד לחנוק אותי למוות. הבזקי זיכרונות מציפים את תודעתי — הפנים שלו, הקול שלו, כוונת הזדון המובהקת.
אני בבית החולים, אני מזכירה לעצמי. אני בבית החולים, בטוחה. זו תזכורת שקשה להאמין בה בזמן שחונקים אותך למוות. לאחר שכבר לא נשארת לי ברירה אחרת, אני מושיטה יד מהירה אל כפתור החירום האדום שמעל המיטה שלו, ומטיחה בו את אגרופי לפני שאני מנסה שוב להסיר את אצבעותיו מצווארי.
״איזי!״ אני שומעת מישהו צועק את שמי, ולפתע ידיים נוספות נכרכות סביב צווארי, עוזרות לי. ״פרנק, תעזוב אותה,״ מזהירה סוזן, קולה חמור סבר כרגיל. ״לא תזיק לנו פה קצת עזרה, פאם!״
פאם נחפזת לעברנו אוחזת בפרנק בכתפיו והודפת אותו לאחור. אני כמעט נוחתת על ישבני בעת שאני משתחררת מטפריו של האיש הזקן, ציפורניו הארוכות נגררות לאורך הבשר העדין של צווארי כשהוא נהדף לאחור בכוח. אני מתנודדת בעודי מנסה לשאוף אוויר באימה, גומעת אותו בבהילות בזמן שאני משאירה את סוזן ואת פאם להרגיע את פרנק.
כפות ידיי מחליקות במורד צווארי, הצריבה בעורי גורמת לי לשאוף אוויר בחדות. ״לעזאזל,״ אני אומרת בקול מתנשם, בעודי סוקרת את אצבעותיי בחיפוש אחר דם. אני לא רואה כל זכר לדם, אבל שאלוהים יעזור לי, זה מעקצץ בטירוף. פרנק פולט מספר צעקות חסרות טעם לפני שהוא נכנע לצבא הקטן של האחיות וצונח בחזרה אל מיטתו, תוך כדי שהוא מתנשף בזעם וגונח את טענותיו על כך שמחזיקים אותו פה בניגוד לרצונו.
״נו, נו, פרנק,״ אומרת סוזן כשהיא מנסה לפייס אותו באמצעות קולה העליז. ״זה לא היה נחמד כל כך, נכון?״ היא מהדקת את השמיכה סביב רגליו. ״איזי בסך הכול ניסתה לעזור לך.״
״שילה לא תבין לאן נעלמתי,״ נובח פרנק, ומפנה אצבע לעבר סוזן, לפני שהוא מסב אותה בכיווני. ״נאצים שכמותכם! אתם לא יכולים להחזיק אותי פה!״
פאם מביטה בי בדאגה, ואני מנידה בראשי לשלילה ואומרת לה שאני בסדר, לפני שאני מתאפסת על עצמי וניגשת לעזור לסוזן.
״אנחנו רוצים לעזור לך להבריא, כדי שתוכל לחזור הביתה,״ אני אומרת, מנסה להרגיע אותו. אני מוזגת מים ומגישה לו את הכוס, דרוכה היטב לקראת כל סימן לכך שינסה למלוק את צווארי בשנית. הוא פולט נחרה מזלזלת, אך לוקח ממני את הכוס ולוגם ממנה ביד רועדת. איש מסכן. הוא לא יבריא בקרוב, והוא גם לא יחזור הביתה. שילה, שהייתה אשתו במשך חמישה עשורים, מתה לפני חמש עשרה שנה, שאלוהים יעזור לו. בתו כבר לא יכולה להשגיח עליו, והוא כבר לא מסוגל לחיות בגפו. זה מסוכן בשבילו, ולכן הוא נשאר בבית החולים, עד שיימצא בשבילו הסדר חליפי. מי יודע מתי זה יקרה.
אני זוקפת את גבי, אוחזת במכשיר לניטור לחץ דם ומתחילה להסיע אותו משם. סוזן, האחות האחראית על המחלקה, מדביקה את צעדיי ומציצה בשעון שלה. ״השבוע ספגת לא מעט מהלומות, איזי,״ קולה מהורהר וחיוך עולה בזווית פיה. ״תני לי להעיף מבט.״
אני מניפה את ידי בתנועת ביטול. ״זה שום דבר.״
״אני אחליט בעניין הזה,״ היא גוערת בי, ואז עוצרת אותי ומסיטה את שיערי השחור הגלי, שעכשיו מגיע עד לכתפיי, הרחק מצווארי. ״חשבתי שביקשת מפאם לקצוץ את ציפורניו.״
אני מתכווצת ברתיעה, מפני שאינני רוצה שחברתי לעבודה תיקלע לצרות. ״ובאמת ביקשתי ממנה?״
סוזן מגלגלת עיניים בתגובה לניסיוני להעמיד פני תם. ״קדימה. זה סוף המשמרת שלך. בואי נסיים את העברת המשמרת, כדי שתוכלי לחזור הביתה.״ היא מסתובבת וצועדת לעבר המשרד שלה, ישבנה העגלגל מתנודד מצד לצד, ואני הולכת בעקבותיה בזמן שאני מרגישה את עורי הכאוב, גוערת בעצמי על כך שלא הצלחתי לשרוד את המשמרת ללא פגע. זה אומר שאיאלץ להתמודד עם יותר עבודת ניירת.
לאחר חצי שעה של עיסוק בנהלי העברת משמרת ומילוי טפסים, אני עושה את דרכי אל מחלקת יולדות, כדי לבקר את ג׳ס לפני שאסע הביתה. אני מבחינה בה מבעד לזכוכית של הדלתות הכפולות, ופניה קורנות שעה שהיא חוצה את המסדרון כדי להכניס אותי למחלקה. תלתליה הבלונדיניים אסופים בפקעת הדוקה, וכמה קצוות שיער סוררות מבצבצות החוצה פה ושם, מעידות על כך שהיא עמוק בתוך המשמרת שלה. היא פותחת את הדלתות ומאיצה בי להיכנס, צליל התינוקות המייבבים מכה בי מכל עבר. ״אלוהים, יש תרגול ריאות רציני הלילה,״ אני אומרת וצוחקת. חברתי הטובה ביותר מהנהנת לעברי בהסכמה ומנגבת את כפות ידיה במורד חזית שמלתה. היא מיילדת, והיא מעולה בתחומה. הכרנו בקולג׳, ואנחנו חולקות דירה מאז היותנו בנות שמונה עשרה. היא המשפחה היחידה שיש לי.
״כנראה שיש הלילה ירח מלא,״ אומרת ג׳ס, ואז עיניה מתבייתות על צווארי. ״וואו, זה נראה איום ונורא.״
אני מושיטה את ידי, ממששת את המקום בשנית ומתחלחלת כשאצבעותיי מחליקות מהקרם המחטא. ״פרנק ניסה להימלט על נפשו.״
״לעזאזל, אחותי, היית צריכה לבחור בקריירה שלי. תינוקות לא יכולים לחנוק אותך.״
״לא, אבל נשים יולדות בהחלט יכולות.״
״זאת הסיבה שאנחנו מכניסים מלווים לחדר הלידה.״ היא קורצת אליי, ואני מצחקקת בעודי מכפתרת את המעיל שלי, מתכוננת לקראת היציאה לכפור.
״מתי את מסיימת?״ אני שואלת.
״בשש בבוקר.״
ארשת פניי מביעה אהדה. משמרת לילה מעייפת. ״אל תעירי אותי כשאת חוזרת.״ אני רוכנת לנשק אותה בלחי בדיוק ברגע ששאגה מחרישת אוזניים נישאת באוויר, אישה בצירים זועקת את נשמתה. ״אין סיכוי שאני אי פעם נכנסת להיריון,״ אני אומרת בחלחלה ונסוגה לאחור לעבר הדלת.
״כן, גם אני,״ מאשרת ג׳ס. ״היי, נשאר רק עוד שבוע!״
אזכור הטיול המתקרב מעלה על שפתיי חיוך מטופש.
״וגאס, בייבי,״ אני קוראת בקול, ואז נשמעות זעקות נוספות. הן מוחקות את החיוך מהפנים שלנו ומזכירות שנותרו לנו עוד מספר משמרות עד שנוכל להתחיל להתרגש באמת. ״נראה שיש ואגינה שממתינה לך.״
ג׳ס נאנחת ומתחילה להתרחק. ״ראיתי ואגינות בכמות שתספיק לי לכל החיים, כשאגיע ללאס וגאס אני מתכוונת לאזן את זה עם שפע של זין.״ היא מביטה בי מעבר לכתפה בתמימות מעושה, וצחוק מתגלגל בוקע ממעמקי גרוני, ומאפיל על התחינות למשככי כאבים הבוקעות מהחדר שבהמשך המסדרון. ״הגיע הזמן לדחוף, מתוקה!״ היא מזמרת בהתלהבות בכיוון המטופלת שלה בעודה נעלמת. אני מחייכת ויוצאת ממחלקת יולדות.
לאחר שאני קונה בבית הקפה תה לדרך, אני יוצאת אל הערב החורפי הצונן ומתחילה במסע הרגלי המפרך הביתה. האוויר הצח מרגיע את גופי התשוש מהמשמרת הארוכה. ההליכה אל העבודה ובחזרה איננה רק מתוך הכרח. ההליכה הנמרצת אל בית החולים נמשכת כחצי שעה, היא מעוררת אותי ומכינה אותי לקראת המשמרת. בדרכי חזרה, ההליכה העצלה הביתה עוזרת לי לנקות את מוחי ולהוריד הילוך. חוץ מזה, לא הייתי יכולה להרשות לעצמי להחזיק מכונית גם אם הייתה לי סיבה הגיונית לעשות זאת. ובכל מקרה אין לי סיבה כזאת. קרוב לוודאי שהנסיעה לעבודה הייתה אורכת כפליים זמן מההליכה, ומציאת חניה בבית החולים רויאל לונדון נחשבת משימה כמעט בלתי אפשרית.
בעודי לוגמת מהתה, אני מביטה בטלפון ומתמהמהת במקומי לשבריר שנייה בעת שאני מבחינה בשיחה שלא נענתה ממספר לא מוכר. אני מנקה את ההתראה מהמסך ופונה בעיקול, מנסה לא להיסחף ולהרחיק לכת בדמיוני. קרוב לוודאי שזו פשוט שיחה ממוקד מכירות, אני אומרת לעצמי. או שמדובר באחד מסקרי השיווק המעצבנים האלה. חלף כל כך הרבה זמן, שפשוט לא ייתכן שזה הוא. חלפו עשר שנים מאז ברחתי. חלפו עשר שנים מאז שנמלטתי ממנו.
אני תוחבת את כפות ידיי לתוך כיסי מעיל הגשם, מכווצת את כתפיי בניסיון להדוף את הצינה, ומחישה את צעדיי בדרכי הביתה, אני מדחיקה את הזיכרונות, אך לא מצליחה להדחיק את שיברון הלב. קר במיוחד הערב, אבל אני מחייכת, וחושבת לעצמי שבווגאס יהיה לוהט, לוהט, לוהט. זה יהיה החופש הראשון שלי זה שנים. אני כבר לא יכולה לחכו —
רעש אימתני נשמע מאחור ומבהיל אותי, ואני נעצרת כדי להסב את מבטי לאחור בחשש, לפני שאני סורקת את הרחוב בחיפוש אחר הולכי רגל נוספים. אינני מבחינה באיש, רק בזוהר העמום של פנסי הרחוב בחשכה. משני עברי הרחוב ישנם מחסני סחורות העומדים ריקים מאז ומעולם בערך, ושורת הבתים בצד שבו אני הולכת כוללת בעיקר בתים נטושים. ברגע שג׳ס גילתה שאני עושה את קיצור הדרך הזה הביתה היא לא הפסיקה להציק לי, עד כדי כך שנאלצתי לומר לה שאפסיק ללכת במסלול הזה. אך עשיתי זאת במשך שנים ארוכות, וזה מקצר עשר דקות מהמסע שלי. בדרך כלל יש עוד מישהו שפוסע במסלול הזה. אך לא הלילה.
השיערות בעורפי סומרות בזמן שצליל חבטה נוסף מהדהד מסביב. הוא דוחק בכפות רגליי להמשיך לנוע קדימה, ואני מתחילה להחיש את צעדיי בניסיון להתרחק מהצלילים, תוך כדי שאני ממשיכה לשלוח מבטים מעבר לכתפי. אני מפחדת פחות ככל שאני מתקרבת אל קצה הרחוב, לעבר הכביש הראשי, אולם אז יבבה רפה ורוויית כאב מקפיאה אותי במקומי. אני מסתובבת ושומעת מהכיוון הנגדי צליל של מכונית העוצרת בקול חריקת בלמים. ברגע שהצליל האימתני של שאגת המנוע מתפוגג ונעלם, נשמעות יבבות נוספות. חרף תחושת אי הנוחות שלי, האינסטינקטים שלי נכנסים לפעולה ודוחפים אותי לחזור אל הכיוון שממנו באתי. יש שם אדם פצוע. אינני יכולה פשוט להסתלק. אולי זו האחות שבי. או שאולי זהו פשוט הטבע האנושי.
אני פותחת בריצה קלה, מנסה להתקדם בצעדים חרישיים ככל האפשר, כך אוכל לאתר את מקור הרעש. אני שומעת יבבה רפה נוספת. זאת אישה. אני מגבירה את הקצב ומגיעה לפתחה של סמטה. אינני מצליחה לראות דבר. ״שלום?״ אני קוראת, ושולפת את הטלפון מהתיק.
״עזרי לי בבקשה,״ מתחננת אישה, המצוקה ניכרת בקולה. ״בבקשה.״
״אני פה. רק רגע.״ אני מדליקה את הטלפון ומחפשת את יישומון הפנס, ואז אני מפעילה אותו ומאירה את הסמטה השרויה בעלטה. אני מבחינה באישה הנשענת לעומת קיר לבנים. ״אלוהים אדירים, את בסדר?״ אני נחפזת לעברה, אור הטלפון מאיר את דרכי, עד שאני כורעת לצידה ובוחנת את מצבה. היא נראית המומה, וזמן קצר לאחר שאני מכוונת את הפנס לתוך עיניה, אני מסיקה שהיא סובלת מזעזוע מוח. אני סורקת את גזרתה הדקיקה, מחפשת אחר פציעות בגופה. ואז שמה לב לבגדיה, ותכף ומייד עולה בי התהייה, היא עוסקת בזנות? למרבה הצער, אני רואה אותן בבית החולים כל הזמן.
״איך קוראים לך?״ אני שואלת, בעודי מסיטה את שיערה מפניה ומגלה חתך עמוק מעל לגבה שלה. אני חושקת שיניים, והיא איננה מגיבה, ראשה כבד ומתנודד. ״את שומעת אותי?״ אני שואלת, בעודי כורעת על ברכיי ומניחה את התיק. היא עדיין לא מגיבה, אז אני פועלת במהירות אך בזהירות, ומעבירה אותה לתנוחת התאוששות. ״אני מזעיקה עזרה,״ אני אומרת לה ומתקשרת להזמין אמבולנס.
אך לפני שהשיחה מגיעה למוקד, שתי ידיים אוחזות בי, מושכות אותי אחורה ודוחפות אותי הצידה בליווי נהמה עצבנית. אני צווחת, המומה, והטלפון נשמט מידי ומתנפץ על הכביש. כעת מקור האור היחידי שלי איננו, ואני נותרת עיוורת ואחוזת אימה. אני נסוגה לאחור על ישבני, כפות רגליי מחליקות על אבני הריצוף המטונפות של הסמטה. פחד מציף אותי בכזאת פתאומיות, שבן רגע ליבי מתחיל להלום בקצב מסחרר. זהו פחד מוכר, וזה רק מעצים את האימה בקרבי.
אינני יכולה לראות דבר, אך אני יכולה להריח, ונחיריי מותקפים בצחנה המעופשת של זיעה ישנה ואלכוהול שעה שהבזקי זיכרון תוקפים אותי, מנסים למוטט את החומות הגבוהות שאני נאבקת בכל כוחי לשמר. יבבה רפה מזכירה לי את האישה שעל סף אובדן הכרה לצידי, ואני מושיטה אליה את ידי, מנסה לאתר את אצבעותיה, וכך אוכל ללחוץ אותן כדי להרגיע אותה.
חיצי כאב מפלחים את ידי בעת שהיא מסולקת ממנה בבעיטה, ואני זועקת בכאב, מקרבת אותה אל החזה שלי בתנועה מגוננת וכובשת את דמעותיי. הרגע נכנסתי היישר ללב הסכנה. מה חשבתי לעצמי? איך יכולתי להיות טיפשה כל כך? אבל חלק ממני לא יכול להצטער על שבחרתי להגיע הנה, על שניסיתי לעזור. לכל הפחות, אני מקווה שצמצמתי בחצי את המכות שתספוג האישה שלצידי. בסופו של דבר, אני יכולה לספוג אותן. זה לא יהיה משהו שלא חוויתי בעבר. אני עוצמת את עיניי ורואה את המפלצת שעינה אותי, ואז את ידו המפלחת את האוויר בדרך ללחיי.
טראח!
אני מתכווצת ברתיעה, וצריבה מתפשטת בלחיי בעת שכף יד, לא זו שבזיכרונותיי, מכה בלחי שלי. אני כובשת את הדמעות, ומאתרת בתוכי את כוח הסבל שהיה בי אז לפני שנים רבות, זה שמאז לא הזדקקתי לו. מגייסת את הכוח ואומץ הלב הנחוצים רק בשביל לשרוד. אני מכבה את מוחי וממתינה למכה הבאה, מרגיעה את עצמי.
״היית צריכה להמשיך ללכת, כלבה.״ ריחו המצחין מחלחל במורד גרוני, גורם לי לרצות להקיא. הגוף שלי מיטלטל לפנים בעת שהוא אוחז בחזית מעילי, מושך אותי מעלה ונושם עליי. אני פוקחת את עיניי, לא רק כדי להזכיר לעצמי שאינני מכירה את האיש הזה, אלא מפני שהפנים שלו קרובות וייתכן שאוכל להעיף בו מבט חטוף בחשכה. שיניים — שיניים מלוכלכות, רקובות ומשוננות הן הדבר הראשון שאני רואה, מוקפות בשפתיים סדוקות המחייכות בזחיחות. ״מנסה לעזור לזונה האומללה הזאת, אה?״
אני פוגשת את מבטו ומבחינה ברוע טהור ומטונף בעיניו, האישונים שלו פעורים לרווחה. ראיתי עיניים כאלה בעבר. אלה עיניים מלאות בכוונות זדון. אני שותקת, יודעת שעדיף שלא להסלים את המצב, אך כאשר ידו המטונפת נשלחת אל ירכי ועולה מעלה לעבר בטני, ואז אל החזה שלי, אני פולטת יבבה, האימה שאני חווה מרקיעה שחקים. אני יכולה לספוג כמה סטירות, אבל לא את זה. לא. לא, אני לא מוכנה לעבור את זה שוב. אני איאבק בו בכל הכוח. ״בבקשה לא.״
״הממ,״ הוא מהמהם, שעה שחיוכו הזדוני ושבע הרצון הולך ומתרחב. ״נראה לי שנטעם אותך קצת, כי את נראית כל כך —״ קולו נגדע בן רגע, לאחר ששאגת מנוע מפלחת את האוויר, ולפתע הסמטה מוארת בפנסי רכב. אני ממצמצת בעיניי, מסונוורת מהבוהק הפתאומי, ומנסה למקד את מבטי שעה שליבי הולם בפראות. בזמן שאני מרגישה שאחיזתו מרפה מגופי. ״פאק,״ הוא מקלל, כעת קולו רועד, כבר לא מאיים. אני שומעת דלת מכונית נטרקת. שומעת קול צעדים כבדים. ואז לפתע התוקף שלי נהדף לאחור בזעקת אימה, הוא מטלטל את גופי בפראות בזמן שכפות ידיו נתלשות מהמעיל שלי. הצליל שנשמע בעת שהוא מוטח בקיר הלבנים ממול גורם לי להתכווץ ברתיעה, וכאשר שדה הראייה שלי מתבהר, אני נסוגה לאחור באימה, כשאני מבחינה בגב של גבר גדול למדי רוכן מעל לגוף הרועד של הטינופת שעמד ל...
אני מנידה בראשי בפראות, לא מוכנה להניח למחשבותיי לנדוד לשם. האדם שהופיע הרגע נראה לא פחות מאיים, אף על פי שהוא בהחלט לבוש יפה יותר. הוא לבוש בחליפה, שיערו הבלונדיני גלי ומגיע עד אוזניו. פנסי הרכב השוטפים את הסמטה באור מעניקים לי הזדמנות מושלמת לבחון אותו במבטי, שעה שהוא אוחז בסוודר של החרא שהרגע החטיף לי סטירה ומצמיד אותו לקיר. מבטי מרותק לאישוניו הרחבים, ראייה לכך שההשפעה של סמים נרקוטיים הולכת ופוחתת, מוחלפת באימה.
״לא, בבקשה,״ זועק התוקף שלי, בעודו מוסיף לסגת לעומת הקיר.
הזר בחליפה לא מוציא הגה מפיו, פשוט לופת אותו בגרונו ומצמיד אותו אל הקיר, עד שעיניו של האיש כמעט יוצאות מחוריהן. אינני מסוגלת לזוז. וגם אם הייתי מסוגלת לזוז, לא הייתי מעיזה לעשות זאת. אולם אז יבבה חלושה נשמעת באוזניי, ואני מרכינה את מבטי אל האישה שלצידי. היא חסרת מנוחה, רגליה החשופות בועטות באוויר, ראשה מתנודד. אני ניגשת אליה במהירות ומתוך אינסטינקט. תוך התעלמות מובהקת מגברים מוזרים וגדולים הלבושים בחליפה ומזבלים מסוממים.
אני מהסה אותה בעדינות ומוסיפה להתקרב אליה, מרחמת עליה ממעמקי ליבי בעת שהיא מפנה את פניה לעברי וטומנת את אפה בצווארי, כאילו שהיא מסתתרת. כאילו שהיא מבקשת הגנה. אינני יודעת מדוע, אך יש לי הרגשה שההגנה שביקשה הגיעה. ״זה בסדר,״ אני לוחשת, משפשפת את זרועה החשופה, מרגישה בקור האופף אותה. אני ממהרת לבדוק את הדופק שלה ואחר כך פושטת את מעילי, עוטפת את כתפיה, מתמקדת בה ולא במה שעשויה להיות סצנה מזעזעת למדי במרחק מטרים בודדים מאיתנו. אין לי אף לא טיפת סובלנות לגברים שמחטיפים לנשים. אני לא מסוגלת לשאת אלימות באופן כללי.
תשומת ליבי נותרת ממוקדת באישה, עד שנשמע צליל של טריקת דלת המפלח את האוויר. המקצב המרווח והקבוע של הצעדים על הכביש ממלא את אוזניי, הם מתקרבים, נשמעים מבשרי רעות כמעט. הבחור בחליפה עדיין מצמיד את התוקף המבוהל לקיר, מה שאומר לי שמדובר בצעדים של אדם אחר. אני כורכת את זרועי סביב כתפי האישה ומסבה את עיניי ימינה, עד שהן מאתרות את המכונית, שאני מזהה כבנטלי גם תחת ההלם שאני שרויה בו. ואז לפתע שדה הראייה שלי נחסם בידי זוג רגליים המכוסות במכנסיים. רגליים ארוכות. רגליים עבות. רגליים חזקות. אט־אט עיניי מתחילות להתרומם למעלה, מעל לירכיים, לגוף המכוסה בחליפת ז׳קט, לצוואר...
עד שאני מגיעה לפנים.
עיניו הכחולות החודרות גורמות לי למצמץ אל מול הבוהק הנשקף מהן.
אני בולעת רוק בכבדות, שואפת אוויר ועוצרת את נשימתי שעה שדמותו מתנשאת מעליי.
אומנם הוא לובש חליפה, אך עוצמתו איננה חבויה בתוכה. מדובר בחיית אדם שרירית להפליא. פי נשמט מעט ברפיון כשאני נושפת אוויר, בזמן שמוחי לא מסוגל לעכל עוצמה מאיימת כל כך. הוא נראה מפחיד, עם זאת העיניים הכחולות שלו טומנות בחובן רכות בזמן שהוא מביט בי, שיערו החום מרושל ומשתפל על גבי מצחו. ״מי את?״ קולו העמוק והמחוספס חודר לעורי.
אני מוכת אלם, פשוט בוהה בו, בזמן שמוחי עובד שעות נוספות בניסיון להבין אם עליי לפחד.
״מי. את?״ הוא תובע לדעת בקול מאיים.
״חזרתי הביתה ברגל מהעבודה,״ אני נחפזת להסביר. ״ושמעתי את...״ קולי דועך בעת שאני מבינה שאינני יודעת את שמה של האישה הנתונה בזרועותיי.
״פני,״ הוא אומר, מחווה בראשו לעבר האישה. ״קוראים לה פני.״
אני בולעת רוק בעצבנות, לא מסוגלת למנוע מעיניי לסרוק את ערמת השרירים והכוח הניצבת מעליי. הוא מכיר את האישה הזאת? ״שמעתי את פני. היא נשמעה במצוקה.״
הוא מטה את ראשו בשאלה. ״ובאת לעזור לה?״
אני מכווצת מעט את מצחי. ״כן.״
מבטו הנוקב חורך את עורי, הוא כל כך עוצמתי, שאני רוצה להסב את מבטי בטרם אהפוך לאבק. הוא בהחלט מטיל אימה, אך עם זאת איזשהו יצר קדמוני בתוכי אומר לי שאינני נתונה בסכנה. ושזה נכון גם לגבי פני. באשר לגבר השני, לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר לחלוטין.
הבחור שעומד מעליי מסיט את מבטו בחטף לעבר החבר שלו, לפני שהוא מתקבע על פני לרגע, בוחן אותה במבטו, ואחר כך חוזר להביט בי. החמימות העמוקה שמשתכנת תחת עורי מעוררת בי תחושת אי נוחות. הוא גבר נאה. אני יכולה לראות זאת מבעד להבעת פניו הנוקשה — לסתו ההדוקה המעוטרת בזיפים, גופו העצום והדרוך. אבל, אלוהים, צריך להיות משוגע עם תעודות כדי להתעסק איתו. אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו, ויש ממנו בשפע. חזותו מרשימה במידה בלתי אפשרית. אני תוהה לאן נעלמו הפחד והאימה שלי. זה בגללו. זה בגלל נוכחותו, בגלל קולו. ברגע שהוא הופיע הפסקתי לפחד, וזה פשוט מוזר, מפני שהוא גדול בטירוף ודי מפחיד, למען האמת. אבל עיניו ניצבות בסתירה לדמותו המאיימת.
ואז אני שמה לב שאני נרגעת אף יותר, בעת שאני מבחינה בעיקול קלוש בקצה שפתיו הישרות. זהו איננו חיוך זדוני; אני מכירה את החיוכים האלה טוב מדי. זהו חיוך משועשע, החושף גומת חן שנראית חמודה מדי בשבילו.
הוא מסב את מבטו בחזרה אל השותף שלו, מניד בראשו — הוראה חרישית — והבחור שמחזיק את הסרסור באחיזת חנק מתחיל לדחוף אותו קדימה, תוך כדי שהוא מעקם את זרועו במעלה גבו ובועט בכפות רגליו כדי לגרום לו להתקדם, בעודו מתעלם מתחינותיו לרחמים. ״מה אתה מתכוון לעשות לו?״ אני שואלת לפתע, מתבוננת בזמן שהוא נדחף במורד הסמטה לצלילי זעקות אימה בלתי פוסקות — אימה שמתעצמת בעת שטנדר עוצר במקום. הוא נזרק לתוך המושב האחורי, ואז הדלת נטרקת בשלווה והטנדר נוסע משם.
אני מסבה את תשומת ליבי אל הענק שניצב מולי, וקולטת שהוא לא זז ולו בסנטימטר בודד. הוא לא עונה לי. ״הנה.״ הוא מושיט אליי את ידו.
אני מכווצת את שפתיי ועוצרת את נשימתי, מתכוננת למגע המתקרב. זה לא בשליטתי, אולם בעת שאני מושיטה את ידי והוא רוכן לאחוז בה, אני מרגישה מתח בחזה שלי. הוא שולח בי מבט כועס כמעט, מבט רווי עצבנות, שעה שידו עוטפת את ידי. תוך רגע אני עומדת על רגליי, מרגישה שראשי סחרחר מעט. אני מרגישה שיכורה. חסרת כל יציבות. מה זה לכל הרוחות?
הוא ממהר לשחרר את האחיזה בידי, ואני פוסעת מספר צעדים לאחור בזמן שהוא מתבונן בי שקוע במחשבות, אני מגדילה את המרחק בינינו. ״מה?״ אני שואלת, ולו רק כדי להפר את הדממה שלפתע הפכה לא נעימה.
״כפות הידיים שלך כל כך חמימות,״ הוא אומר חרש, בעודו מרכין אליהן את מבטו. ״וכל כך קר הלילה.״
״עשיתי לך כוויה?״ אני שואלת ופולטת צחוק עצבני, והוא מזעיף פנים וגם הפעם מתעלם משאלתי, הוא פונה לעבר הגבר השני הלבוש בחליפה, שחזר למקום ומרים את פני מהרצפה, מערסל אותה בזרועותיו ונושא אותה אל הבנטלי.
״תיקח אותה בחזרה אל הפלייגראונד,״ הבחור שניצב מולי מצווה בתקיפות.
״היא סובלת מזעזוע מוח,״ אני נחפזת לומר. אין לי מושג מה זה הפלייגראונד, אבל אני מבינה שלא מדובר בבית חולים.
הוא צועד צעד לפנים, המחווה מאיימת כמעט. אני לא זזה ממקומי, אחרי שמצאתי את הכוח הנחוץ לי לעמוד על שלי. זה מפתיע אותו, אם אפשר לשפוט לפי ההטיה הקלה של ראשו. ״זעזוע מוח? איך את יודעת?״
״אני אחות,״ אני מסבירה. ״צריך לקחת אותה לבית חולים.״
״את אחות?״
אני נדה בראשי, וסקרנות אופפת את מבטו. ״היא זקוקה להשגחה רפואית. ניסיתי להזמין אמבולנס לפני שהוא...״ המילים גוועות על קצה לשוני. אינני מצליחה לסיים את המשפט.
שפתיו מתעקלות, שאט הנפש ניכרת על פניו, גוזלת מעט מחזותו הנאה. המחזה הזה, למרות היותו מפחיד, משרה עליי רוגע, אפילו יותר מאשר נוכחותו המאיימת. ״בלי בתי חולים,״ הוא מצהיר, לא מותיר שום פתח לוויכוח, בעודו פוסע צעד נוסף לפנים.
בלי בתי חולים? זה מטורף. לא אכפת לי מה גודלו או עד כמה חזותו מאיימת. האישה הזאת זקוקה לטיפול. ״אני חוששת שאני צריכה להתעקש,״ אני אומרת בתקיפות, בעודי מנתקת את מבטי ממבטו הנוקב ורואה שהשותף שלו מכניס את פני בזהירות למושב האחורי של הבנטלי. ״לא אכפת לי ללוות אותה, אם הנוכחות שלך תהיה בעיה או תעורר שאלות בלתי רצויות.״ אני לא טיפשה. אני לא מכירה את האיש הזה, אבל אין לי ספק שהאנשים שיחטטו בנסיבות פציעתה של פני לא יתקבלו בברכה. וזה נכון גם לגבי האנשים שיחטטו לגביו, לצורך העניין.
״מה גורם לך לחשוב ככה?״ קולו עמוק ונמוך. הוא מחוספס אך קטיפתי, מאיים אך מרגיע, ונדמה שהמבט בעיניים הכחולות שלו משועשע בזמן שאני בוהה בו. הגישה שלי מרגשת אותו. מוצא חן בעיניו שאני מערערת על סמכותו.
״אינסטינקט.״
שפתיו מתעקלות מעט, אותה גומת חן שוב מגיחה במלוא הדרה, וגבותיו מתרוממות בשעשוע. ההומור שלו מורט את עצביי כרגע, ואני אוזרת אומץ ופוסעת לפנים, מראה לו עד כמה אני נחושה. הוא נראה המום. הוא מופתע מכך שאני עומדת מולו. למען האמת, גם אני מופתעת. ״היא חייבת להגיע לבית חולים.״
גומות החן שלו הולכות ומעמיקות. ״איך קוראים לך?״
״איזי.״ אינני מהססת לומר לו, ואין לי שמץ של מושג מדוע. ״איזי ווייט.״
״איזי ווייט. אני ת׳יאו. ת׳יאו קיין.״ אני שוב הולכת לאיבוד בתוך עיניו, ובוהה בהן בפליאה. יש יופי מסוים מבעד לנוקשות של פניו. הוא נראה צעיר יותר ממה שחשבתי שהיה קודם, ועם זאת נוכחותו אופיינית לזו של גבר מבוגר בהרבה.
הוא פוסע לפנים ומושיט את ידו. אני בוהה בה ומכווצת את כתפיי בניסיון להיפטר מהרעד שנלווה לחשש שאני מרגישה. ״תאחזי בה, איזי.״
אני אוחזת בידו, בלי לחשוב פעמיים, והוא מושך אותי לפנים, וכך חזית גופי מתקרבת אל גופו בצורה מסוכנת. הוא בולע רוק בכבדות, ידו מתחילה לרעוד, והוא מושך את ידו לאחור, אך בלי להרפות מידי, כאילו שמתחולל בקרבו מאבק פנימי בעודו מנסה להחליט אם להרפות ממני או לא. אני נושאת אליו את מבטי בשאלה, רואה בעיניו את הקרב המתחולל בתוכו. כשאנחנו קרובים ככה, אני יכולה להעריך את גובהו, עיניי מגיעות ממש מתחת לגרונו. אלוהים, מדובר בהר אדם.
הוא מכווץ את ידו סביב ידי ופוסע צעד קטנטן נוסף לפנים, כמעט כאילו הוא מתקרב אליי בזהירות. ניתן לפרש את דמותו ואת התנהגותו כמבהילות, אך אינני מרגישה דבר זולת סקרנות. הוא בוחן אותי בקפידה. הזיפים החדים המעטרים את לסתו אחידים בצורה מושלמת, ושפתיו פשוקות לכדי חריץ בלבד. ״יש לך ידיים רכות,״ הוא ממלמל חרש. ״חמות ורכות. המגע שלהן מוצא חן בעיניי.״
אלוהים.
אני מסיטה את מבטי, המומה לגמרי. ״היא זקוקה להשגחה רפואית,״ אני אומרת בהיסח דעת, בעודי מרגישה את אחיזתו מתהדקת סביב ידי. אני מנסה לחלץ אותה, אולם הוא צוחק נוכח ניסיוני הקלוש, ולא מרפה מאחיזתו העוצמתית. ״אני ממליצה לך בחום לקחת אותה לבית החולים. היא תוכל לקבל שם את הטיפול הכי טוב בשבילה.״
״את לא חושבת שאני יכול לטפל בה?״
״סלח לי, אבל אתה לא נראה לי כמו אדם שיש לו ידע ברפואה.״
״אבל לך יש,״ הוא משיב בעדינות, ונראה שהוא לא נעלב, ידו האוחזת בידי זזה מעט, סוקרת את אצבעותיי וממששת אותן. ״אז תצטרכי לבוא איתי.״
״מה?״ אני פולטת בהפתעה, עיניי נישאות אל על בחטף. הוא יצא מדעתו?
״הדאגה שלך לפני ממש נוגעת ללב,״ הוא ממשיך. כעת הוא זה שמנסה להשתחרר מהאחיזה שלי, שלפתע בגלל עצביי הפכה עוצמתית יותר. לסתו מתהדקת, והוא משחרר את ידו ברשיפה. זרועי נשמטת לצד גופי, בעודי לוטשת את מבטי בפרצוף שניצב כעת על הגבול הדק בין מסוכן לכזה שאי אפשר לעמוד בפניו. ״אני אוודא שכל הציוד שאת צריכה יהיה מוכן בשבילך כשנגיע.״
״אני לא רופאה,״ אני מציינת. ״אני אחות. הידע הרפואי שלי מצומצם יותר מזה של רופא.״
״אני מאמין בך.״ ת׳יאו מחווה לעבר הבנטלי הגדולה 
והמרשימה, ומתבונן בזמן שאני עוקבת אחר זרועו המושטת. ״אל תפחדי. אני לא אפגע בך, איזי,״ הוא אומר, קולו הוא לחישה רפה, בעודו הופך את ידיו הגדולות ומציג בפניי את כפות ידיו. ״אני מבטיח לך.״
אין לי שום סיבה להאמין לו, ואף שאני לא מרגישה שהוא מהווה סכנה בשבילי, אני יודעת שעליי לנהוג בחוכמה. וזה לא יהיה חכם מצידי להיכנס למכונית הזאת עם שני הגברים הענקיים האלה. אני מנידה בראשי לשלילה ונסוגה לאחור. ״בבקשה, אולי פשוט תיקח אותה לבית חולים?״
הוא נאנח בכבדות, שולח את ידו אחורה, תחת הז׳קט שלו, ושולף משם משהו. ״אני לא יכול לעשות את זה.״ הוא מחזיק משהו מולי, ואני מרכינה את מבטי כדי לראות במה מדובר.
אקדח.
״אלוהים אדירים,״ אני ממלמלת תוך כדי שאני כושלת בצעדיי לאחור, וכבר אין שום זכר לקור הרוח שלי. ״בסדר, אני אבוא איתך.״ אני מרימה את ידיי.
״היי, תירגעי,״ הוא אומר, קולו עדין מדי, בהתחשב בכך שהוא מכוון אליי אקדח. למה הוא מצפה? אולם אז אני מתעשתת ומציצה בנשק שבידו. הוא לא מחזיק אותו. הוא פשוט מונח בכף ידו. ״זה בשבילך.״ הוא פוסע לפנים, אוחז בידי ומניח את האקדח. ״פוליסת ביטוח.״
המשקל מפתיע אותי, ואני נושאת אליו את מבטי בבלבול. ״מה?״
״אם תרגישי שאת בסכנה, פשוט תירי בי.״ הוא שוב מבזיק לעברי את אותו חיוך חמוד, ואני נאלצת להסב את מבטי. ״אני מצטער שהפחדתי אותך.״
עם התנצלותו, אני שוב תחת השפעת הכישוף של מבטו, אותה הסתירה שבין רכות לנוקשות. הוא לא יפגע בי. או בפני. אני יודעת לזהות גבר שמנצל את כוחו. ואין לי ספק שת׳יאו מנצל את כוחו, אבל לא עם נשים.
אני בולעת רוק, זוקפת את כתפיי ומחזירה לו את האקדח. ״אני לא חושבת שאזדקק לו.״
הוא מטה את ראשו בסקרנות בעודו לוקח את האקדח מידי. ״למה?״
״כי יש לי אקדח משלי.״ אני מתלוצצת ומגלגלת את עיניי, והוא שוב מבזיק לעברי את אותו חיוך שובבי. לעזאזל עם החיוך הזה. הוא לא אמור להתאים לו. ״איפה אתה גר?״ אני שואלת, בעודי תוהה מי פני בשבילו.
״את לא צריכה לדאוג בקשר לכתובת.״ הוא מחליק את ידו על כתפי, ואני מזנקת נוכח המגע, שעה שאש מתלקחת בוורידיי. המחווה גורמת לראשי להסתחרר. ״את תבואי איתי, ואחרי שתסיימי לטפל בפני אני אבקש מהנהג שלי שיחזיר אותך הביתה.״ אחיזתו מתרככת, ידו הגדולה כמעט עוטפת את כל כתפי. החמימות המוזרה שממיסה אותי מבפנים שעה שאני פוסעת לעבר המכונית מכה בי בתדהמה, ואינני יכולה לחשוב בצלילות נוכח הדם השוצף באוזניי. מי הענק הזה, לכל הרוחות?