דסטינו

יולי 1907, האי בּוּיוּקאדה (ליד איסטנבול)

סוזן, ילדונת שחרחורת מתולתלת שיער, לבושה שמלה ורודה עם כיווצים בחזה ושרוולים תפוחים, ישבה על ברכי אביה וליטפה בידה הקטנה את לחיו.

השניים ישבו ליד שולחן גדול בחדר אוכל רחב ממדים בקומה הראשונה של הווילה של משפחת כהן, משפחת האומנה של סוזן.

"אבא, אתה יודע שאני כל הזמן מתגעגעת אליך? מאז שאימא מתה אני פה ואתה לא. אני רוצה לראות אותך כל יום!" היה דוק של עצבות בעיניה השחורות של סוזן.

בחדר עמד ריח נעים של ורדים, שצרור מהם קישט את מרכז השולחן באגרטל גדול וצבעוני. קרני שמש הסתננו מבעד לווילונות ולרגעים האירו את התמונות התלויות על הקיר. מבחוץ נשמע ציוץ ציפורים ומאי שם בבית עלו קולות ילדים הרבים במהלך משחקם, וקול אישה קורא לעברם: "סילֶנסְיוֹ! שקט!"

רפאל הפנה את פני בתו לעברו והביט בעיניו השחורות לתוך עיניה: "לא טוב לך כאן, סוזניקה?"

"טוב, אבל זה לא הבית שלי. וגם היו כאן אורחים והם אמרו שבגללי אימא מתה." המילים האחרונות של סוזן נאמרו כמעט בלחישה. דמעות גדולות התגלגלו במורד לחייה.

רפאל חיבק אותה בחוזקה ומחה את דמעותיה. "מי האנשים הטיפשים שאמרו את הדברים האלה? הלוא היית רק בת שלוש. איך יכולה ילדה בת שלוש לגרום למישהו למות?!"

"מה? זה לא נכון?"

רפאל נע באי נוחות בכיסא המרופד בבורדו ובזהב. "מחלות עוברות מאדם לאדם. אלוהים מעביר אותן, זה לא תלוי ברצוננו. את היית חולה מאוד, אימא טיפלה בך ונדבקה. את הבראת ואימא לא. מה לעשות? דינגוּנוֹ נוֹ מוּאֶרֶה, סי אֶל דִיוֹ נוֹ קֶרֶה, אף אחד לא מת אם האל לא רוצה. זה רצון הבורא. את לא אשמה בכלום."

"אבל עכשיו אין לנו משפחה!"

"למה אין? את ואני והנרי, זאת לא משפחה?"

"הנרי לא איתנו, הוא עם הדודים, אני כאן, ואתה בכלל לא איתנו! ככה זה לא משפחה!"

"אין ברירה," אמר רפאל בעצב. "הנרי אצל הדודים רק בינתיים, כשיגמור את הלימודים הוא ייסע לצרפת ללמוד רפואה וכשיסיים את הלימודים, יחזור."

"זה עוד הרבה זמן," אמרה סוזן, "אבל עכשיו מצאתי אימא חדשה! היא יפה ונחמדה. תתחתן איתה!"

רפאל צחק. "ילדה בת חמש וכבר שדכנית..."

"מה זה שכדנית?"

"שדכנית, ולא שכדנית, וזה מה שאת," המשיך רפאל לצחוק. "ועכשיו בואי נצא קצת לגינה, עוד מעט יערכו את השולחן לארוחת הערב, אנחנו רק נפריע."

"מותר לי לקחת סוכר נבט?"

"רק חתיכה אחת."

סוזן הושיטה את ידה אל סלסילת הכסף הקטנה, שבה היו מונחות חתיכות מבריקות של גבישי סוכר, הגישה אחת מהן אל אפה הקטן ורחרחה אותה. "אין לזה בכלל ריח," אמרה והכניסה אותה אל פיה האדום כדובדבן. היא עצמה את עיניה והתמסרה למתיקות המתפשטת בחלל הפה. כשפקחה אותן ראתה את אביה עומד ומביט בה בריכוז.

היא באמת זקוקה לאהבת אם, חשב רפאל, מעניין על איזו אימא חדשה היא מדברת. הוא העביר את מבטו סביב החדר הגדול, שתמונות של פרחים ופירות עיטרו את קירותיו ואז הושיט את ידו, עטף את כף ידה הקטנה של בתו והם יצאו דרך דלתות הזכוכית הגדולות אל הגן.

שמש קיצית של אחר צוהריים מאוחרים קידמה את פניהם. חומו של היום כבר סר והם התיישבו על ספסל השיש והביטו בפרחים שסביבם. ורדים ודליות קישטו את בריכת הנוי הקטנה שבמרכז הגן. סמוך לגדר האבן הלבנה, שעמודיה דומים לצריחי משחק השחמט, צמחו עצי פרי, כמה אלונים, שני ברושים ודקל אחד. בין העצים פרחו כמה הרדופים בוורוד ובלבן. ציוץ הציפורים היה עליז ומרומם נפש. מרחוק על ההר ניצב מנזר סנט ג'ורג', משקיף על האי, כשומר בעמדת השמירה שלו.

רפאל הרים את עיניו למרחק, רואה ולא רואה את הנוף. "ספרי לי איזו אימא חדשה מצאת," ביקש.

"פעם חיכיתי לך ושיחקתי בכדור," סיפרה סוזן, "הוא נפל לי והתגלגל לחצר אחת. פחדתי להיכנס, אז חיכיתי. פתאום יצאה גברת מהבית, היא שאלה אותי אם הכדור שלי. אני לא אמרתי כלום, אז היא צחקה ושאלה מה אני עושה ליד הבית שלה. אמרתי לה שאני מחכה לאבא שלי, היא נכנסה והביאה לי סוכריה, וגם החזירה לי את הכדור. אמרתי לה תודה והיא אמרה שכל פעם שהכדור יתגלגל לחצר שלה, אני אקבל סוכריה!"

"והיא לא שאלה אותך מי את?"

"אה, כן, בטח, היא שאלה ואמרתי לה שאני סוזן אליינק ושגרתי באיסטנבול, עד שאימא מתה ועכשיו אני גרה כאן, כי אבא לא יכול לגדל אותי לבד. היא גם שאלה איך קוראים לאבא, אז אמרתי לה שרפאל."

רפאל צחק. "והיית אצלה עוד פעם?" שאל.

"אני הולכת אליה כמעט כל יום! והיא מזמינה אותי להיכנס לבית היפה שלה, ומסרקת לי את השיער ונותנת לי לימונדה קצת חמוצה וקצת מתוקה וגם סוכריות, ולפעמים שוקולד. היא מאוד נחמדה."

"איך היא נראית?"

"יש לה עיניים חומות ושערות ארוכות חלקות, ויש לה פנים לבנות יפות."

"אם כך, אני באמת צריך לבדוק אם האישה הזאת מתאימה לנו," צחק רפאל, "בואי ניכנס, בטח כבר מגישים את ארוחת הערב."

פברואר 1889, איסטנבול

עליזה החזיקה את המעיל וחיכתה שרגינה תכניס את ידיה לשרווליו, אבל רגינה לא מיהרה. היא נזכרה שהשאירה בחדרה את הממחטה הרקומה שלה ואמרה לעליזה, "רק רגע, אני כבר חוזרת."

בינתיים נשמעה נקישה בדלת. עליזה הניחה את המעיל על השולחן העגול שבכניסה לדירה וניגשה לפתוח את הדלת. בפתח עמד בחור שלא הכירה. הוא היה גבה קומה, נראה כבן עשרים וחמש, שערו השחור הגלי מסורק בקפידה, עם שביל בצד. אפו היה ישר ועיניו השחורות ננעצו בה.

"כן?" שאלה.

"באתי אל יצחק," אמר. "ומי את?"

"אני עליזה. עליזה שוהם."

"ומה עושה בחורה יפה כמוך בְּבית דניאל? את קרובת משפחה?"

עליזה הסמיקה ופתחה לפניו את הדלת. "לא," אמרה, "אבל כמעט."

"מה פירוש כמעט?"

"אני מלווה את רגינה... אני מתכוונת, את הגברת דניאל."

באותו רגע חזרה רגינה והממחטה בידה. "איפה את?" שאלה את עליזה, "בקושי הצלחתי למצוא את הממחטה. היא נפלה מתחת לשולחן האיפור."

"אני כאן," אמרה עליזה, "היית קוראת לי!"

"אבל אז אני לא הייתי רואֶה אותך, וזה היה בהחלט הפסד שלי," אמר רפאל והמשיך לנעוץ מבט בעליזה.

רק אז הבחינה בו רגינה. "אה, רפאל, לבוש בקפידה, כמו תמיד," חייכה והצביעה על חליפת שלושת החלקים האפורה שלבש, החולצה הלבנה שצווארונה מוקשה ושוליו כשני זקיפים מצידי צווארו, והעניבה השחורה התחובה מתחת לווסט. "תיכנס, תיכנס, יצחק מחכה לך בספרייה. מה שלומך? כבר זמן רב שלא זכינו לראות אותך! מה שלום ההורים?"

"תודה לאל, ההורים בסדר. מה שמדאיג אותם זה שבן הזקונים שלהם, כלומר אני, עדיין לא מצא לעצמו כלה. כל יום הם מנדנדים לי, אוֹמבּרֶה סין מוּזֶ'ר אֶס קוֹמוֹ בָּארקָה סין טימוֹן, גבר ללא אישה הוא כמו סירה בלי הגה..." צחק.

"אני בטוחה שלא ירחק היום ותגיע המיועדת," אמרה רגינה. "בחור נאה כמוך, ממשפחה כזאת, לא יתקשה למצוא בת זוג."

"האמת היא שעד עכשיו לא ממש חיפשתי. לא נראה לי שאני כבר בשל להתחתן ולהוליד ילדים."

"אומרים, בן שמונה־עשרה לחופה. אתה כבר עברת את הגיל, לא?"

"מזמן," צחק רפאל, "אני כבר זקן, בן עשרים ושש."

"אל תגיד דבר כזה ליָדי, קֶרידוֹ."

"אבל את תישארי תמיד צעירה, ועם החליפה הזאת את נראית לא יותר מארבעים!" הגזים, "מאין היא? בטח לא מפה."

"מאיטליה. טוב, אנחנו צריכות לצאת לטיול היומי שלנו, ואתה ויצחק צריכים לדון בענייני עסקים. אז ניפרד עכשיו. נשמח מאוד אם תישאר לארוחת הערב."

"אשאר בשמחה. אני מקווה שאיני מכביד עליכם."

"מה פתאום? אורח כמוך רצוי תמיד! להתראות."

הפעם, שלא כדרכה, לא הרבתה עליזה לשוחח עם רגינה בעת הטיול היומי. היא הייתה שקועה בהרהורים, נכשלה באחת מאבני הריצוף של הרחוב וכמעט התנגשה במוכר הכעכים שנשא על ראשו מגש עץ גדול והכריז בקולי קולות על מרכולתו. ברגע האחרון אחזה רגינה בפרק ידה ומשכה אותה ממנו.

"על מה את חולמת?" שאלה.

עליזה הסמיקה. היא ניערה את ראשה כמגרשת זבוב טרדן וניסתה להרחיק ממחשבותיה את רפאל. בינה לבינה הודתה שהבחור מוצא חן בעיניה.

סעודת הערב שהכינה המבשלת אדלה כללה סירות חצילים ממולאות, סלט חם של כרובית וגרגרי חומוס, מאפה בורגול ובשר, ולקינוח הוגשו עוגיות ותה. אף שהמאכלים היו טעימים והוגשו בכלי חרסינה עדינים ויפים, והשיחה הייתה נעימה וקולחת, לא יכול רפאל להתרכז בכל אלה. עיניו שבו וננעצו בפניה היפות של עליזה, שהגניבה אף היא מבטים לעברו.

עם תום הסעודה ליוותה אותו לדלת ואחרי ה"להתראות" שנאמר בקול רם, לחש לה, "בקרוב, אני מקווה."

***

לא חלפו אלא ימים ספורים ורפאל שב וביקר במעונה של משפחת דניאל.

"או שאינך בא שנים, או שאתה בא פעמיים בשבוע," אמרה לו רגינה בחיבה.

"ככה זה. אם יש סיבה לבוא, באים."

"סיבה עסקית או חברתית?"

"ברור שעסקית, אבל אם יש גם בית נעים ומכניס אורחים כזה, זה לא מזיק," קרץ רפאל והציץ בעליזה, שישבה בצד ועסקה ברקמת דובדבנים על גבי מפה גדולה.

תנוכי אוזניה, שעגילי פנינה זעירים עיטרו אותם, הסמיקו כצבע הדובדבנים שעל המפה. אף על פי שלא הרימה את עיניה מהרקמה, חשה שעיניו של רפאל נחות על פניה. ליבה החיש את פעימותיו ומין חולשה אחזה בה. המחט שהייתה מכוונת אל המפית דקרה קלות את אצבעה, והיא מיהרה לשמוט את אחיזתה במפית והרימה את האצבע. טיפת דם קטנה הכתימה בארגמן את אצבעה והיא הכניסה אותה לפיה. טעם הדם לא היה זר לה, היא נדקרה פעמים רבות בעבר, אבל הפעם היה הטעם שונה. היא העבירה את לשונה על שפתיה ועצמה את עיניה. משום מה חשה כאילו שפתיו של רפאל נושקות את שפתיה. מעולם קודם לכן לא נושקה. הזה טעמה של נשיקה? לחייה בערו והיא פקחה את עיניה. מבטה נתקל בשפתיו המשורטטות של רפאל המחייכות אליה. החיוך שהשיבה לו היה דק ומרומז. ביישנותה הטבעית וכללי הצניעות לא התירו למעלה מכך.

רגינה שמה לב לחילופי המבטים, אך לא נתנה לכך ביטוי, היא רק אמרה, "יצחק נמצא, כרגיל, בחדר העבודה."

רפאל קד קידה קלה ופנה בלי אומר למפגש העסקי שלשמו בא.

גם הפעם הוזמן לסעוד עימם ולא סירב. ואף שלא הוחלפו דברים בין עליזה לבינו, מדי כמה דקות הצטלבו מבטיהם.

השיחה נסבה על בית החולים היהודי "אור החיים" שנפתח באיסטנבול רק שנה קודם לכן.

"זה מרגיע אותי לדעת שאוכל, אם אצטרך, להתאשפז בבית חולים יהודי, בטיפול של בני הקהילה שלנו. כך אדע שאני בידיים הטובות ביותר," אמר יצחק.

"עד כמה שידוע לי, תמיד הרופאים היהודים היו המיומנים ביותר," אמרה רגינה.

"רגינה צודקת, כמובן, אבל בבתי החולים הכלליים לא יכולת לדעת לטיפולו של איזה רופא תיפול," אמר רפאל. "מה את חושבת, עליזה?" ניסה לשתף אותה בשיחה.

"לפי דעתי הכול כתוב מלמעלה. דֶסטינוֹ. אם נועדת להבריא, תבריא ואין זה משנה מי יטפל בך," אמרה.

"אני חושב שאת טועה," טען יצחק, "טיב הטיפול קובע פעמים רבות את דינו של החולה, לחיים או למוות."

"אולי תמצאו נושא מלבב יותר לשיחה בעת הארוחה?" אמרה רגינה, "מדברים, מדברים והתיאבון נעלם. על השולחן מונחת קערה עם אַלבּוּנדיגָס, קציצות עם שום ולימון, כבד וצנוברים, ואיש אינו נוגע בה. לא חבל?"

הסועדים מיהרו לתקן את המעוות, ומילאו איש את צלחתו.

"אדלה יודעת לבשל," ציין יצחק. "היה לנו מזל שהשגנו אותה."

"אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה," אמרה רגינה. "כשהיא חולה אני לא יודעת איפה להתחיל. מזל שעליזה כאן, היא מצוינת גם במטבח."

"אל תגזימי," מחתה עליזה והעלתה מזלג אל פיה, "אבל מילדות אהבתי לבשל."

"את מדברת כמו זקנה. כבר מלאו לך שמונה־עשרה?" שאל רפאל.

"בעוד חודש."

"יופי, תהיה לנו סיבה למסיבה," צהל.

"אני אף פעם לא חוגגת ימי הולדת," אמרה עליזה, מהורהרת מעט.

"אז הפעם תחגגי!" קבע רפאל.

"רעיון טוב, אין לנו הרבה סיבות למסיבות, כשיש רק שלושה נכדים גם מספר ימי ההולדת קטן," הצטערה רגינה.

"הילדים עדיין צעירים, אני מקווה שיהיו עוד נכדים," אמר יצחק.

"בעזרת השם. עליזה, את יכולה בבקשה להביא את המעמולים ולמזוג תה? נראה לי שאת המנה הזאת סיימנו."

***

השבועות חלפו. מדי כמה ימים היה רפאל פוקד את בית משפחת דניאל. הסיבה הרשמית הייתה העסקים, דיווח על משלוחי התה שהגיעו מסין והתייעצות מתי צריך לערוך הזמנה חדשה, אבל עליזה הייתה הסיבה שבלב.

כשהגיע יום הולדתה יצאו הארבעה לבית קפה. בחוץ נשבה רוח קרה, החוגגים קיוו שהשמיים האפורים יחוסו על החוגגים, אבל תקוותם נכזבה. ארובות השמיים נפתחו וגשם עז ניתך ארצה. כרכרה אטומה לרוחות ולגשם, שגלגליה שקשקו על פני אבני הרחוב והתיזו מים עכורים על העוברים והשבים, וכמה מטריות, הביאו אותם יבשים יחסית אל בית הקפה.

עליזה הרגישה כנסיכה. מעולם, גם בילדותה, לא ציינו את יום הולדתה ומאז נפטרו הוריה זה אחר זה, שנתיים קודם לכן, לא היו לה סיבות לשמוח. ודאי לא כשהיא עצמה הסיבה. והפעם היה הכול לכבודה. היא גם קיבלה תשורות. בני הזוג דניאל העניקו לה צעיף צמר לעטוף את כתפיה ולחממן עת תנשב רוח קלה בחוץ, ורפאל נתן לה תיק עור קטן.

השניים כבר ידעו שהאהבה פורחת ביניהם, אך עדיין לא בשלה העת לשתף עוד מישהו ברגשותיהם.