הדרך לחיים מהלב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדרך לחיים מהלב
הוספה למועדפים

הדרך לחיים מהלב

4.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

את הסיפורים הדרמטיים שהמציאה המציאות לעולם לא נצליח להמציא בעצמנו. הדרך לחיים מהלב הוא סיפור מסע לבניית משפחה, הבודק את משמעותה של הורוּת שנוצרה בדרך שונה ומורכבת, ומזכיר לנו שלא לוותר על חלומות גם אם אינם מתממשים כפי שציפינו. 
הדרך לחיים מהלב הוא סיפור על נשיות, זוגיות ומשפחה, על זוג חפץ חיים שחוצה הרים, שובר מחסומים, ומנצח במסע להורוּת; זוג שמגיע יחד עד לפסגת ההר, מכיל את הקושי מבלי לקרוס, וצולח יום יום את ההורוּת לילדים בעלי צרכים מיוחדים. את כוחם שואבים בני הזוג מן האהבה והשמחה במשפחה שהקימו. 
הספר יחזק מטופלות ומטופלי פריון, שיוכלו לקרוא את עצמם בתוכו, ולראות שהדרך ניתנת לצליחה גם אם היא קשה ומייסרת לפרקים; יעניק השראה למדעניות שרוצות לפרוץ גבולות ולשנות מציאות; יעודד נשים שרוצות להיות אימהות, אך גם לממש את הפוטנציאל המקצועי שלהן; יעצים ילדים שננטשו על לא עוול בכפם בשל מציאות קשוחה; יסייע מורלית להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים.
 
ד"ר ליטל קליך-פילוסוף היא ראש תחום מחקר במכון להתפתחות הילד בבית חולים "שיבא-תל השומר". נשואה ואם מאמצת לשני ילדים מופלאים בעלי צרכים מיוחדים ולכלבה בעלת רגישות מופלאה. אוהבת חיים, אדם וטבע.

פרק ראשון

1

זהו, אני חושבת שהגיע הזמן, הגיע היום להתחיל לכתוב. להתחיל מהאמצע ולספר על ההתחלה כשטרם הגענו לסוף המסע. המסע ליצירת החיים, לבריאה של תינוק משלנו. שילוב של שני אנשים אוהבים ביחד, שסובלים בדרך שאינה נגמרת.

מה בסך הכול רצינו? דבר אנושי, טבעי וטריוויאלי כל כך, שקורה כל הזמן, לכולם, אפילו במקומות עם עודף אוכלוסייה בעולם. אבל לנו משום מה זה לא קורה, לא מצליח, לא בא.

מאיפה מתחילים? מהיום? מלפני שש־שבע שנים?

לאורך כל העשור האחרון, שתים עשרה שנה, רציתי להתחיל לכתוב את הסיפור שלי, הקצת מוזר ודי הזוי.

אני חיה את כל מה שקשור בביציות, בזרעים, בעוברים, בהפריות, בפוריות ובהריונות מכל כיוון, כל הזמן. אלו הם חיי: תמיד רציתי להיות רופאה. ניסיתי, אבל זה לא הצליח, וטוב שכך כי זה באמת לא בשבילי. אין בי את קור הרוח וההפרדה הרגשית שצריך רופא. אני מניחה שאילו הייתי רופאה שנתקלת באנשים סובלים, הייתי בוכה יחד איתם ולא מצליחה לשמור על קור רוח. למדתי ביולוגיה בתיכון וגם לתואר ראשון, ושם הכרתי את תׄמֶר, אהבת חיי. גם הדרך אליו לא הייתה פשוטה, בלשון המעטה. פגשתי אותו ביום הראשון ללימודים באוניברסיטה עם שיער ארוך, אוזניות וחיוך בתוך סובארו פשע אדומה. התאהבתי מייד. חיזרתי אחריו שלוש שנים, כתבתי לו שירים, היינו החברים הכי טובים, והוא אהב אותי מאוד כחברה, אך לא כבת זוג. לא ויתרתי, כמו בכל דבר בחיי, ומתוך אמונה שלמה בנו התחברנו בסוף יחד לטהרת השלם.

סיימתי תואר ראשון באוניברסיטת בר־אילן, ונסעתי להודו עם סיום הבחינות. אחד הטיולים המדהימים והמשמעותיים בחיי. כאשר שבתי התחלתי בלימודי תואר שני באוניברסיטת תל אביב במחקר על ביציות. תׄמֶר למד איתי באותו בניין בפקולטה לרפואה על שם סאקלר, בקומה האחרונה במחלקת גנטיקה, במחקר על הגנטיקה של העין. כל אחד היה עסוק במחקר שלו, אך שם הכול התחיל. נכון יותר, שם הכול השתנה לכיוון שאליו תמיד כמהתי. סיימנו את התואר יחד, באותה שנה, התחתנו בחתונה מדהימה, שזכורה לכולם עד היום כ״מסיבה הטובה ביותר״: החופה המרגשת, הדברים שהקראנו זה לזה, הבריכה שכולם קפצו אליה, הריקודים שלא פסקו והחיוך שלא ירד מהפנים שלנו. הכול היה מושלם! הלב התפוצץ באושר עילאי, ובעיקר התמלא בתחושה של שלמות. אני עם תׄמֶר — והוא בעלי. אהבת חיי, הנפש התאומה שלי.

נסענו לירח דבש של חמישה ירחים בהודו, סין וטיבט, טיול מלא בחוויות עשייה: יוגה בהודו, קונג פו וטאי צ'י בסין, טיולים בטבע הבלתי נתפס של טיבט, טיול מלא באנשים, טעמים וריחות, שלווה ועוצמות. חזרנו לארץ, ואז התחיל המסע. מסע אל הרצון הבסיסי והפשוט כל כך של ״להיכנס להיריון״.

זה התחיל כמו שזה מתחיל בכל יצור חי על פני כדור הארץ: נהנינו — והרבה ☺.

חיפשתי עבודה בתחום לימודיי בהפריה חוץ גופית. בינתיים עבדנו יחד בעבודת סטודנטים זמנית בחברת היי טק (מדדנו זמנים של מהירות גלישה). היה קצת משעמם, אבל לפחות היינו יחד. כשהבנו שזה לא קורה ולא הולך לנו כמו לכולם, התחלנו בבדיקות. מצאו קצת בעיות אצל תׄמֶר, קצת בעיות אצלי, אבל לא משהו שנראה כמו סוף העולם, הכול פתיר. הבדיקות הובילו להזרעות פשוטות — מהמקום שבו אני נמצאת היום זה נראה כמו תהליך קליל במיוחד.

אנשים שהכרתי מהתואר השני עזרו לנו במידע הראשוני, וציידו אותי ברשימת המלצות לתחילת הדרך. בינתיים חיפשתי עבודה בתחום לימודיי במעבדה להפריה חוץ גופית. היה לי ניסיון בביציות של חולדות מהמחקר, וכעת הגיע הזמן לעבור לביציות של נשים.

תׄמֶר השכיל להבין כבר אז שביולוגיה היא לא המקצוע הנכון. מרתקת מבחינה מדעית, אבל לא כלכלית, ועל כן חתך לעולם הגיקים, שללא ספק מתאים לו יותר. בעוד שאני שולחת קורות חיים למעבדות זרע ולמעבדות להפריה חוץ גופית, עברנו בעצמנו לשלב ההפריה החוץ גופית.

הרופא שנפגש איתנו לייעוץ בחדרו בבית חולים ציבורי, הפך ביום למוחרת להיות הבוס שלי בבית חולים פרטי. הבטחתי סיפור הזוי, וזו רק ההתחלה. התחלת המסע להורוּת, להיריון, לעוברים, להפריות, המסע לצאצא שהוא פרי של אהבה אינסופית.

זריקה ראשונה של הורמונים, טיפול ראשון והפריה ראשונה. עצוב לי לכתוב זאת, אבל אינני זוכרת דבר מלבד חרדה איומה מההרדמה המלאה הראשונה. היום אני כבר מכורה. מכורה להרדמות המלאות, לרגע שלפני איבוד ההכרה, החלק היחיד בתהליך הרפואי שהוא מהנה — הרגע של עזיבת ההכרה, טשטוש מוחלט, ניתוק מהעולם הגשמי ושקט. עם זריקות ההורמונים, מעקב הזקיקים וחירור הבטן והווריד היחיד ביד שמאל למדתי להיות אמבריולוגית. למדתי ויצרתי עוברים בצלחת פטרי לאנשים אחרים, למדתי את התהליך של עצמי ושל יצירת העוברים שלנו. זה היה מרגש, מלחיץ, מיוחד, מספק ומפחיד גם יחד.

מה שעברתי בחיי ובגופי הפרטיים היה מקביל, זהה ותואם באופן מושלם למה שעשיתי בעבודתי במעבדה. בכל פעם שיצרתי עוברים, ייחלתי להתפתחותם כאילו היו שלי. לא היה ניתן להפריד בין האישי למקצועי, הם היו זהים. יצרתי חיים! הכנתי את הזרע, אספתי ביציות, עזרתי לטבע להתרחש, וראיתי כיצד העובר מתפתח ומתחלק בכל יום.

עוברינו שלנו היו במקום אחר ובידיים אחרות. הם התפתחו בכמויות, במאות, אך אף לא אחד מהם בחר להישאר. מצאתי עצמי חיה בבועת הפריה חוץ גופית. כל יום, כל הזמן, כל רגע. היו רגעים יפים בהתחלה, שהעניקו לי תקווה: כשראיתי שזה מצליח אצל מטופלות שהגיעו ליחידה, כשקיבלתי חדר פרטי עם תׄמֶר בהפסקת הצוהריים שלנו, כדי לבודד את תאי המין הזכריים שאוכל להכינם בעצמי במעבדה לניסיון נוסף, כשפגשתי חברות שבאו לטיפול, כשרכשתי חברות שהיו מטופלות ביחידה להפריה חוץ גופית שבה עבדתי. שוחחתי עימן, סיפרתי להן שאנחנו באותה סירה, ניסיתי לעזור להן לא לטבוע. ליוויתי וחיזקתי, והנחתי סרט אדום עם השם שלהן באינקובטור מספר חמש, אינקובטור ממוזל במיוחד בעולם האמונות הטפלות של המדע. ראיתי את הביציות שלהן מתחברות לזרע בני הזוג, ויחד הופכים לעוברים שמתפתחים. ולבסוף, כשהחזקתי בידי את הילדה או את התאומים שנולדו, התרגשתי מאוד. אפילו שלי עדיין לא הצליח. ושוב הבטא שלילית, ושוב היפר סטימולציה, ומיון, וכאבים, ומצבי רוח של שגעת הורמונלית בלתי נסבלת. ושוב בטן של חודש תשיעי, רק שהיא מלאה בנוזלים ולא בעובר. שנה וחצי רצופות של הפריה אחר הפריה. בתחילת הטיפולים תׄמֶר עדיין לא הבין, לא תפס, והיה שואל: ״אבל מה יש לך?״ אחרי שהתרגלנו לבית המשוגעים ההורמונלי, הבנו שמצבי הרוח הבלתי סדירים מתרחשים כשהאסטרוגן בשחקים, או כשדיכוי הורמונלי משבש את המזג הפנימי. הבנו שאנחנו עכברי מעבדה, התלויים בביולוגיה חסרת נפש, שתלויה בניסוי וטעייה של פרוטוקולים רפואיים ובניסיונות לשלב מינונים וסוגים שונים של הורמונים. הפכתי לעכברה במעבדה עצמית של הפריה חוץ גופית, שבתוכה נעלמה הנפש השמחה, הקלילה והחיה שלי. היא הייתה כעת מעורפלת וכבויה בתוך הסחרור להשגת מטרה נעלה שאינה מתממשת — רציתי להיות אימא. רצינו להיות הורים. אבל בתגובת נגד הפוכה התבגרנו יחד לתוך המסע, אהבנו והתחזקנו מהקושי.

הטיפולים החלו להשפיע עליי גם בעבודה, גם במקום שבו יצרתי חיים עבור אחרים. שקעתי לתוך מערבולת הורמונלית של בכי, עצבות וכעס. חשתי בתוך סיוט, במפעל שמייצר תינוקות ללא חמלה. עשו שם מצווה כל יום, עבודת קודש. אבל רגש אנושי מחבק ומכיל היה חסר, או שעבורי זה פשוט היה יותר מדי. הבנתי שהמסע האישי שלי לא יוכל להתקדם במקום שדומה כל כך לחיי הפרטיים אך קר כל כך. נפלטתי, נמלטתי, עברתי להיות אמבריולוגית בחצי משרה בבית חולים ציבורי קטן, אנושי וחם, נקי וטהור להרגשתי. מקום בשבילי. יצירת החיים המקצועית שבה עבדתי השתלבה בתחושת משפחתיות, ביתיות ואהבה גדולה במקום העבודה החדש. זה היה טוב בשבילי. החלפתי בוס — רופא אחד, בבוס — רופא אחר. העברתי את חיי, טיפולי ההפריה שלי ואת מקום העבודה שלי לביתי החדש. היה טוב שם. זו הייתה שנה של שפיות.

אבל לאחר שנה של ניסיונות התחלתי לדעוך. עוד בטא שלילית ועוד כישלונות שחזרו על עצמם במעגלים בלתי נגמרים. חשתי לכודה, הרגשתי שאיני יכולה יותר. ביקשתי לברוח מן הטיפולים, מן ההפריות, מהעולם שהוא מיוחד וקסום כל כך, אך עם זאת, כואב ומרסק כל כך.

התקבלתי לדוקטורט באוניברסיטת בר־אילן במסגרת שיתוף פעולה עם בית חולים ״שיבא־תל השומר״. פרופ' דרור מאירוב ופרופ' בנימין שרדני (ביונקי) היו המנחים שלי. שני אנשים שלא ויתרו עליי והבינו את ההתמודדות האישית המורכבת במקביל למחקר תובעני. אבל לא הייתה לי כל דרך לברוח מתחום הפוריות. גורלי המקצועי כבר נקבע כמה שנים קודם לכן, כאשר בחרתי כסטודנטית מחקר בתחום שמעניין אותי. טרם ידעתי אז מה יהיה גורלי. נושא המחקר שלי הוא שימור פוריות בחולות סרטן. תחום מדעי חשוב ומרתק. חזרתי לעכברים, הותרתי את המטופלים והמטופלות בידיים אחרות, והנחתי גם את עצמי באותן הידיים. עברתי מעברים, שינויים ודילוגים בין התחום האישי לתחום המקצועי תוך כדי בדיקת היריון שלילית נוספת ועוד טיפול ועוד אחד — אנחנו כבר לא סופרים יותר.

תׄמֶר הלך והתבגר לתוך כל זה. הוא תמיד היה אופטימי, והאמין בכל ליבו שנצליח. תמיד היה שם, ייחל, חיזק ואהב. וגם ספג, קיבל והכיל. תׄמֶר עזר לי לשנות כיוונים, לבחור בצמתים, כדי להוביל אותי למקומות שטובים לי, ולהגיע לאן שהגעתי היום. היו רגעים שבהם לא ראיתי את זה, אבל זה תמיד היה, ועדיין, קיים. זכיתי בבעל מדהים! אני רוצה לראות את אהבת חיי בפניו של הילד שלנו, אותנו בילד, את הילד בתׄמֶר. לראות ולחיות את תׄמֶר האבא. תמיד אמרנו שלא משנה אילו גנים יהיו בילדינו, דבר ראשון לפני הכול אוזניות על הראש ☺. טוב לנו ביחד, טוב לנו רק שנינו, כמו שאמרה לי אישה יקרה, רופאת המשפחה, וצדקה: ״your precious time״. אבל משהו חסר כל הזמן, משהו ששנינו כה כמהים לו. ועל כן אנחנו עדיין צועדים בדרך מתמשכת. לא ידוע מתי המסלול ייגמר. ואולי הוא מעגלי ונחזור לנקודת ההתחלה? אבל אנחנו? ממשיכים ללכת. שבורים, מפורקים, מקרטעים, אבל סוחבים בעלייה. והחלום שתׄמֶר חלם לא מזמן משקף את חיינו פשוטו כמשמעו: אנחנו נוסעים באופנוע מתפרק בעל גלגל אחד, וכל רגע נופל לנו חלק אחר בדרך, אבל אנחנו מגיעים ליעד. מצליחים להגיע לפסגה. החלום הוא עדיין החלום. במציאות אנחנו עדיין מקרטעים בעלייה, נשברים לרסיסים, אבל עדיין נוסעים ביחד כל הדרך אל המטרה.

היום אני יוצרת הפריה חוץ גופית בעכברים. מכניסה עכברות להיריון, ובודקת את צאצאיהן. אני חוקרת את השפעת הכימותרפיה על השחלות, ובודקת תרופה שמשמרת את הפוריות בעת מתן כימותרפיה — תרופה שהעניקה משמעות חשובה לחיי, ונתנה לי משהו אמיתי להאמין בו, לדבוק בו, לגונן עליו, ולדעת שבסוף זה יצליח. התרכובת הזו תעזור לנשים חולות סרטן להביא ילדים לעולם בבוא העת, לא לאבד את הפוריות — דבר גדול ואמיתי כל כך אך טריוויאלי ומתבקש. להיות חולת סרטן ולהיאבק על חייך בידיעה שאם תבריאי היכולת להרות ולהביא ילדים לעולם אינה אובדת לך.

זה האובדן שאני חווה בכל חודש מחדש כבר שש שנים. רק שאני לא פורייה, בלי מחלה.

הסרטן דאג לשלוח אזהרה, לדפוק קלות על דלתי ולהגיד: ״אני טרום סרטני מתקדם, שלום״. וגם פה נשברתי. לא יכולתי להגיע בכל בוקר למחלקת יולדות, לראות נשים בהיריון, זוגות יוצאים הביתה עם תינוק ובלונים. אנשים שמחים, ואני עדיין בעצבות, עדיין בכישלון. להיות בהיריון הפך לחלום נדיר ובלתי סביר עבורי, חלום שלעולם לא יתממש. דבר לא הצליח, דבר לא עבד עבורנו כהלכה. ואני התרסקתי. התרסקתי לתוך דיכאון עמוק. שמונים ק״ג הוא משקלי המופלג החדש — תוצאת לוואי של ההורמונים, של עצבות, של חורבן ושל ייאוש. הייתי נוראית לעצמי, נוראית לחיים, נוראית לתׄמֶר. עצבנית, עצובה, נטולת חיות. זה עבר. אחרי כמה חודשים של שהייה בתחתית הצלחתי לעלות מהבור אל פני האדמה. הבנתי שאני חייבת לקום, להמשיך, לחיות.

ושוב טיפולים שגוררים כישלונות. הפעם נשארתי במקום העבודה שבו הייתי, לא עזבתי, אין לי מפלט מהפוריות, ממחלקת היולדות ומן המחקר על פוריות. גם מעצמי אין לי מפלט, מהטיפולים שלנו, מהכישלונות שלנו. זה שם כל הזמן, אופף אותי במין שגרה כרונית מתסכלת.

אבל הרגעים של ההצלחה, של ההתקדמות במחקר, של הזכייה בפרס עבור מחקרי פורץ הדרך, של הרצאות בכנסים בינלאומיים ובמפגשים עם מומחי פוריות עולמיים שאומרים לי שהגיע הזמן שעולם הפוריות יחזיר לי מתנה על תרומתי לו — כל אלה מחממי לב, מעניקים כוח ואופטימיות. אני במקום הנכון והלא נכון. אני שם כדי לתת, אבל אני רוצה גם לקבל. אך המתנה אינה מגיעה, החידה אינה נפתרת, הניסוי אינו מצליח. העכברה האנושית אינה פורייה. מה לעזאזל קורה פה?! הדרך הופכת למייסרת, לבלתי נסבלת, היא כבר אינה מרגישה כמו דרך, אלא יותר כזחילה בתוך מנהרה חשוכה ומדכאת ללא סוף. כולם כבר הורים, כולם מגדלים לפחות שני ילדים, ורק אנחנו עדיין זוג רווקים, נפגשים רק עם מי שאין לו ילדים. לא נותנים לעצמנו להיות חלק בחייהם של החברים ההורים. לא מבינים איך הגענו עד הלום. רק רוצים ילד לאהוב, לחבק, לגדל. זה יותר מדי לבקש? אנחנו כמהים לאהוב כל ילד באשר הוא ילד. אתיופי, רוסי, ערבי, יהודי, שלנו, של אחרים, רק לאהוב ילד.

אנחנו עושים עוד ניסיון אחרון ודי, עוד זבנג אחד וגמרנו, עוד פעם אחת ודי, עכשיו אנחנו כבר חסרי כוחות ומבינים שאנחנו צריכים לוותר. לוותר על החלום הטבעי של ילד גנטי שלנו. אבל רק עוד מאמץ אחרון, באמת אחרון, ויקר מאוד ולא קל. אבל אחרי זה באמת די.

תׄמֶר, אהוב יקר שלי, אלוהים והקוסמוס יחדיו שלחו אותך אליי. לא ויתרתי עלינו, ואיני מוותרת על ילד משנינו. ואם לא משנינו גנטית, הוא יהיה בדמותנו. נגדל אותו עם האהבה והשותפות שלנו. תודה שאתה סובל את האמפליטודות, תודה שאתה אוהב אותי יותר ויותר גם כשהקושי מתמשך ולא נגמר. האהבה שלנו חזקה מכול, ומה שבטוח הוא שבכל מקרה נהיה הורים. אני אוהבת אותך עד אינסוף, נפש תאומה וזכה שלי. אני נזכרת בהמנון שכתבתי והקראתי לך בחופה:

כל כוחי, כל אהבתי לדעת, כל תאוותי להיוודע לכבודך. הקול שקרא לעבר הטוב, וראיית כל הטוב שבך הביאו לטהרת השלם. הפרח הזה הסתדר באהבה, הוא יהיה פרי לריבה ויין, והצוף שלו יהיה דבש. את אהבתנו אנו חווים תחת החופה של החיים.

אני אוהבת אותך בעוצמות שאין לי מילים לתארן.

אימא שלי, האישה שנתנה את כל כולה לנו, שמלווה את התהליך, עצובה בכל כישלון, מפנקת ורוצה שזה יצליח והיא תוכל לתת לנכדים שלה מכה מלטפת בטוסיק ולהגיד: ״איפה הייתם כל הזמן?״ הסרטן, שנקש בדלתי, דפק בדלתה. נכנס בצורה מינורית, מוגדרת, נחשבת לפשוטה עם פרוגנוזה של החלמה מלאה. כשראיתי את הדוח הפתולוגי — ״סרטן ממאיר״, והייתי צריכה לספר זאת לאימי היקרה, זה היה רגע נורא. שלב הידיעה. שלב ההחלטה על דרך הטיפול עבר גם הוא בדרך החתחתים של קבלת החלטות בנוגע למה שהכי נכון עבורה עם רצון לסיים עם הסרטן במהירות האפשרית, אבל הוא בעיצומו. עכשיו אנחנו לפני שלב הביצוע, ממתינים לו המתנה מורטת עצבים, מייחלים להותיר את הסלע מאחורינו. אישה אהובה שאני רק רוצה לחבק ולחזק. אינני דואגת. הרופאים הרגיעו שהבעיה פתירה ושכיחה. אבל אני תפילה שייגמר, בשבילה, שיהיה מאחוריה. שתוכל לקום ולומר: ״זה קטן עליי״. שנים היא הלכה לבית החולים לבד לטיפולים באוזניים מבלי שזה בטעות יפריע למישהו. מגיע לה שיהיו איתה, היא חיה עבורנו. אנחנו עכשיו כל כולנו עבורה. ואני רק מחכה לרגע שהאישה המדהימה הזו תחזיק את נכדה השמיני.

אבא — האיש שאינו יודע להביע רגשות, כולו טוב ונפש רגישה, אינו יודע להראות, אבל כואב בשקט. שקט, אבל מכיל את העצבות. כואב את כאבינו ואינו מבין איך זה לא מצליח לנו. איש אהוב ויקר. לא תמיד היה אדם קל, אבל לא היה לו קל. כאשר הייתי ילדה, הייתי מורדת. אבל כשמתבגרים מכירים את ההורים ממקום אחר. קרוב יותר, חברי יותר, דאגני יותר. וזכיתי לראות באבי את מה שלא ראיתי בצעירותי. אבא יקר ואהוב, תודה שאתה איתנו בדרך ותומך בדרכך שלך.

אחותי היקרה מכול. כשהיינו קטנות רבנו, וכשגדלנו קצת התרחקנו. היום כשבגרנו הפכנו לחברות, הקִרבה והאהבה שלי אליה רק הולכות ומתעצמות. אחותי הגדולה — הדמות להערצה. היא אדם מדהים, בת, חברה, אחות ואימא מופלאה. היא זו שאני רוצה להיות כמותה. אם היו בונים בתים מאתר החפירות שלי בשיחות איתה, היינו צריכים עוד מדינה. תמיד היא שם בשבילי. תמיד יודעת מה הכי נכון. אין כמוה.

אחי הבכור, אחרון חביב, אי שם בצד האחר של כדור הארץ, אבל בצד שלי של החיים. שיחות בדרך למשרד ובחזרה, בביקורים, בירה ופיצה בשכונה. אלוף בהטפות מוסר מניסיון חיים למכביר. ורק רוצה שכבר יהיה לי טוב. חי בעצמו בתוך מערבולת לא ברורה. אבל גם מרחוק אפשר להיות חבר טוב של האחות הקטנה.

משפחת קליך היקרה, המשפחה של תׄמֶר. איך אפשר בלי פסקה למשפחה המופלאה? אנשים שלוקחים הכול בצורה בריאה, אינם נותנים לשום דבר רע להפריע בהוויה. מקבלים את הדברים בשלמות פשוטה, ופשוט אוהבים את החיים ומעניקים חום ואהבה. תודה על האופטימיות, הקִרבה, ההבנה והתמיכה.

 

 

עוד על הספר

הדרך לחיים מהלב ד"ר ליטל קליך פילוסוף

1

זהו, אני חושבת שהגיע הזמן, הגיע היום להתחיל לכתוב. להתחיל מהאמצע ולספר על ההתחלה כשטרם הגענו לסוף המסע. המסע ליצירת החיים, לבריאה של תינוק משלנו. שילוב של שני אנשים אוהבים ביחד, שסובלים בדרך שאינה נגמרת.

מה בסך הכול רצינו? דבר אנושי, טבעי וטריוויאלי כל כך, שקורה כל הזמן, לכולם, אפילו במקומות עם עודף אוכלוסייה בעולם. אבל לנו משום מה זה לא קורה, לא מצליח, לא בא.

מאיפה מתחילים? מהיום? מלפני שש־שבע שנים?

לאורך כל העשור האחרון, שתים עשרה שנה, רציתי להתחיל לכתוב את הסיפור שלי, הקצת מוזר ודי הזוי.

אני חיה את כל מה שקשור בביציות, בזרעים, בעוברים, בהפריות, בפוריות ובהריונות מכל כיוון, כל הזמן. אלו הם חיי: תמיד רציתי להיות רופאה. ניסיתי, אבל זה לא הצליח, וטוב שכך כי זה באמת לא בשבילי. אין בי את קור הרוח וההפרדה הרגשית שצריך רופא. אני מניחה שאילו הייתי רופאה שנתקלת באנשים סובלים, הייתי בוכה יחד איתם ולא מצליחה לשמור על קור רוח. למדתי ביולוגיה בתיכון וגם לתואר ראשון, ושם הכרתי את תׄמֶר, אהבת חיי. גם הדרך אליו לא הייתה פשוטה, בלשון המעטה. פגשתי אותו ביום הראשון ללימודים באוניברסיטה עם שיער ארוך, אוזניות וחיוך בתוך סובארו פשע אדומה. התאהבתי מייד. חיזרתי אחריו שלוש שנים, כתבתי לו שירים, היינו החברים הכי טובים, והוא אהב אותי מאוד כחברה, אך לא כבת זוג. לא ויתרתי, כמו בכל דבר בחיי, ומתוך אמונה שלמה בנו התחברנו בסוף יחד לטהרת השלם.

סיימתי תואר ראשון באוניברסיטת בר־אילן, ונסעתי להודו עם סיום הבחינות. אחד הטיולים המדהימים והמשמעותיים בחיי. כאשר שבתי התחלתי בלימודי תואר שני באוניברסיטת תל אביב במחקר על ביציות. תׄמֶר למד איתי באותו בניין בפקולטה לרפואה על שם סאקלר, בקומה האחרונה במחלקת גנטיקה, במחקר על הגנטיקה של העין. כל אחד היה עסוק במחקר שלו, אך שם הכול התחיל. נכון יותר, שם הכול השתנה לכיוון שאליו תמיד כמהתי. סיימנו את התואר יחד, באותה שנה, התחתנו בחתונה מדהימה, שזכורה לכולם עד היום כ״מסיבה הטובה ביותר״: החופה המרגשת, הדברים שהקראנו זה לזה, הבריכה שכולם קפצו אליה, הריקודים שלא פסקו והחיוך שלא ירד מהפנים שלנו. הכול היה מושלם! הלב התפוצץ באושר עילאי, ובעיקר התמלא בתחושה של שלמות. אני עם תׄמֶר — והוא בעלי. אהבת חיי, הנפש התאומה שלי.

נסענו לירח דבש של חמישה ירחים בהודו, סין וטיבט, טיול מלא בחוויות עשייה: יוגה בהודו, קונג פו וטאי צ'י בסין, טיולים בטבע הבלתי נתפס של טיבט, טיול מלא באנשים, טעמים וריחות, שלווה ועוצמות. חזרנו לארץ, ואז התחיל המסע. מסע אל הרצון הבסיסי והפשוט כל כך של ״להיכנס להיריון״.

זה התחיל כמו שזה מתחיל בכל יצור חי על פני כדור הארץ: נהנינו — והרבה ☺.

חיפשתי עבודה בתחום לימודיי בהפריה חוץ גופית. בינתיים עבדנו יחד בעבודת סטודנטים זמנית בחברת היי טק (מדדנו זמנים של מהירות גלישה). היה קצת משעמם, אבל לפחות היינו יחד. כשהבנו שזה לא קורה ולא הולך לנו כמו לכולם, התחלנו בבדיקות. מצאו קצת בעיות אצל תׄמֶר, קצת בעיות אצלי, אבל לא משהו שנראה כמו סוף העולם, הכול פתיר. הבדיקות הובילו להזרעות פשוטות — מהמקום שבו אני נמצאת היום זה נראה כמו תהליך קליל במיוחד.

אנשים שהכרתי מהתואר השני עזרו לנו במידע הראשוני, וציידו אותי ברשימת המלצות לתחילת הדרך. בינתיים חיפשתי עבודה בתחום לימודיי במעבדה להפריה חוץ גופית. היה לי ניסיון בביציות של חולדות מהמחקר, וכעת הגיע הזמן לעבור לביציות של נשים.

תׄמֶר השכיל להבין כבר אז שביולוגיה היא לא המקצוע הנכון. מרתקת מבחינה מדעית, אבל לא כלכלית, ועל כן חתך לעולם הגיקים, שללא ספק מתאים לו יותר. בעוד שאני שולחת קורות חיים למעבדות זרע ולמעבדות להפריה חוץ גופית, עברנו בעצמנו לשלב ההפריה החוץ גופית.

הרופא שנפגש איתנו לייעוץ בחדרו בבית חולים ציבורי, הפך ביום למוחרת להיות הבוס שלי בבית חולים פרטי. הבטחתי סיפור הזוי, וזו רק ההתחלה. התחלת המסע להורוּת, להיריון, לעוברים, להפריות, המסע לצאצא שהוא פרי של אהבה אינסופית.

זריקה ראשונה של הורמונים, טיפול ראשון והפריה ראשונה. עצוב לי לכתוב זאת, אבל אינני זוכרת דבר מלבד חרדה איומה מההרדמה המלאה הראשונה. היום אני כבר מכורה. מכורה להרדמות המלאות, לרגע שלפני איבוד ההכרה, החלק היחיד בתהליך הרפואי שהוא מהנה — הרגע של עזיבת ההכרה, טשטוש מוחלט, ניתוק מהעולם הגשמי ושקט. עם זריקות ההורמונים, מעקב הזקיקים וחירור הבטן והווריד היחיד ביד שמאל למדתי להיות אמבריולוגית. למדתי ויצרתי עוברים בצלחת פטרי לאנשים אחרים, למדתי את התהליך של עצמי ושל יצירת העוברים שלנו. זה היה מרגש, מלחיץ, מיוחד, מספק ומפחיד גם יחד.

מה שעברתי בחיי ובגופי הפרטיים היה מקביל, זהה ותואם באופן מושלם למה שעשיתי בעבודתי במעבדה. בכל פעם שיצרתי עוברים, ייחלתי להתפתחותם כאילו היו שלי. לא היה ניתן להפריד בין האישי למקצועי, הם היו זהים. יצרתי חיים! הכנתי את הזרע, אספתי ביציות, עזרתי לטבע להתרחש, וראיתי כיצד העובר מתפתח ומתחלק בכל יום.

עוברינו שלנו היו במקום אחר ובידיים אחרות. הם התפתחו בכמויות, במאות, אך אף לא אחד מהם בחר להישאר. מצאתי עצמי חיה בבועת הפריה חוץ גופית. כל יום, כל הזמן, כל רגע. היו רגעים יפים בהתחלה, שהעניקו לי תקווה: כשראיתי שזה מצליח אצל מטופלות שהגיעו ליחידה, כשקיבלתי חדר פרטי עם תׄמֶר בהפסקת הצוהריים שלנו, כדי לבודד את תאי המין הזכריים שאוכל להכינם בעצמי במעבדה לניסיון נוסף, כשפגשתי חברות שבאו לטיפול, כשרכשתי חברות שהיו מטופלות ביחידה להפריה חוץ גופית שבה עבדתי. שוחחתי עימן, סיפרתי להן שאנחנו באותה סירה, ניסיתי לעזור להן לא לטבוע. ליוויתי וחיזקתי, והנחתי סרט אדום עם השם שלהן באינקובטור מספר חמש, אינקובטור ממוזל במיוחד בעולם האמונות הטפלות של המדע. ראיתי את הביציות שלהן מתחברות לזרע בני הזוג, ויחד הופכים לעוברים שמתפתחים. ולבסוף, כשהחזקתי בידי את הילדה או את התאומים שנולדו, התרגשתי מאוד. אפילו שלי עדיין לא הצליח. ושוב הבטא שלילית, ושוב היפר סטימולציה, ומיון, וכאבים, ומצבי רוח של שגעת הורמונלית בלתי נסבלת. ושוב בטן של חודש תשיעי, רק שהיא מלאה בנוזלים ולא בעובר. שנה וחצי רצופות של הפריה אחר הפריה. בתחילת הטיפולים תׄמֶר עדיין לא הבין, לא תפס, והיה שואל: ״אבל מה יש לך?״ אחרי שהתרגלנו לבית המשוגעים ההורמונלי, הבנו שמצבי הרוח הבלתי סדירים מתרחשים כשהאסטרוגן בשחקים, או כשדיכוי הורמונלי משבש את המזג הפנימי. הבנו שאנחנו עכברי מעבדה, התלויים בביולוגיה חסרת נפש, שתלויה בניסוי וטעייה של פרוטוקולים רפואיים ובניסיונות לשלב מינונים וסוגים שונים של הורמונים. הפכתי לעכברה במעבדה עצמית של הפריה חוץ גופית, שבתוכה נעלמה הנפש השמחה, הקלילה והחיה שלי. היא הייתה כעת מעורפלת וכבויה בתוך הסחרור להשגת מטרה נעלה שאינה מתממשת — רציתי להיות אימא. רצינו להיות הורים. אבל בתגובת נגד הפוכה התבגרנו יחד לתוך המסע, אהבנו והתחזקנו מהקושי.

הטיפולים החלו להשפיע עליי גם בעבודה, גם במקום שבו יצרתי חיים עבור אחרים. שקעתי לתוך מערבולת הורמונלית של בכי, עצבות וכעס. חשתי בתוך סיוט, במפעל שמייצר תינוקות ללא חמלה. עשו שם מצווה כל יום, עבודת קודש. אבל רגש אנושי מחבק ומכיל היה חסר, או שעבורי זה פשוט היה יותר מדי. הבנתי שהמסע האישי שלי לא יוכל להתקדם במקום שדומה כל כך לחיי הפרטיים אך קר כל כך. נפלטתי, נמלטתי, עברתי להיות אמבריולוגית בחצי משרה בבית חולים ציבורי קטן, אנושי וחם, נקי וטהור להרגשתי. מקום בשבילי. יצירת החיים המקצועית שבה עבדתי השתלבה בתחושת משפחתיות, ביתיות ואהבה גדולה במקום העבודה החדש. זה היה טוב בשבילי. החלפתי בוס — רופא אחד, בבוס — רופא אחר. העברתי את חיי, טיפולי ההפריה שלי ואת מקום העבודה שלי לביתי החדש. היה טוב שם. זו הייתה שנה של שפיות.

אבל לאחר שנה של ניסיונות התחלתי לדעוך. עוד בטא שלילית ועוד כישלונות שחזרו על עצמם במעגלים בלתי נגמרים. חשתי לכודה, הרגשתי שאיני יכולה יותר. ביקשתי לברוח מן הטיפולים, מן ההפריות, מהעולם שהוא מיוחד וקסום כל כך, אך עם זאת, כואב ומרסק כל כך.

התקבלתי לדוקטורט באוניברסיטת בר־אילן במסגרת שיתוף פעולה עם בית חולים ״שיבא־תל השומר״. פרופ' דרור מאירוב ופרופ' בנימין שרדני (ביונקי) היו המנחים שלי. שני אנשים שלא ויתרו עליי והבינו את ההתמודדות האישית המורכבת במקביל למחקר תובעני. אבל לא הייתה לי כל דרך לברוח מתחום הפוריות. גורלי המקצועי כבר נקבע כמה שנים קודם לכן, כאשר בחרתי כסטודנטית מחקר בתחום שמעניין אותי. טרם ידעתי אז מה יהיה גורלי. נושא המחקר שלי הוא שימור פוריות בחולות סרטן. תחום מדעי חשוב ומרתק. חזרתי לעכברים, הותרתי את המטופלים והמטופלות בידיים אחרות, והנחתי גם את עצמי באותן הידיים. עברתי מעברים, שינויים ודילוגים בין התחום האישי לתחום המקצועי תוך כדי בדיקת היריון שלילית נוספת ועוד טיפול ועוד אחד — אנחנו כבר לא סופרים יותר.

תׄמֶר הלך והתבגר לתוך כל זה. הוא תמיד היה אופטימי, והאמין בכל ליבו שנצליח. תמיד היה שם, ייחל, חיזק ואהב. וגם ספג, קיבל והכיל. תׄמֶר עזר לי לשנות כיוונים, לבחור בצמתים, כדי להוביל אותי למקומות שטובים לי, ולהגיע לאן שהגעתי היום. היו רגעים שבהם לא ראיתי את זה, אבל זה תמיד היה, ועדיין, קיים. זכיתי בבעל מדהים! אני רוצה לראות את אהבת חיי בפניו של הילד שלנו, אותנו בילד, את הילד בתׄמֶר. לראות ולחיות את תׄמֶר האבא. תמיד אמרנו שלא משנה אילו גנים יהיו בילדינו, דבר ראשון לפני הכול אוזניות על הראש ☺. טוב לנו ביחד, טוב לנו רק שנינו, כמו שאמרה לי אישה יקרה, רופאת המשפחה, וצדקה: ״your precious time״. אבל משהו חסר כל הזמן, משהו ששנינו כה כמהים לו. ועל כן אנחנו עדיין צועדים בדרך מתמשכת. לא ידוע מתי המסלול ייגמר. ואולי הוא מעגלי ונחזור לנקודת ההתחלה? אבל אנחנו? ממשיכים ללכת. שבורים, מפורקים, מקרטעים, אבל סוחבים בעלייה. והחלום שתׄמֶר חלם לא מזמן משקף את חיינו פשוטו כמשמעו: אנחנו נוסעים באופנוע מתפרק בעל גלגל אחד, וכל רגע נופל לנו חלק אחר בדרך, אבל אנחנו מגיעים ליעד. מצליחים להגיע לפסגה. החלום הוא עדיין החלום. במציאות אנחנו עדיין מקרטעים בעלייה, נשברים לרסיסים, אבל עדיין נוסעים ביחד כל הדרך אל המטרה.

היום אני יוצרת הפריה חוץ גופית בעכברים. מכניסה עכברות להיריון, ובודקת את צאצאיהן. אני חוקרת את השפעת הכימותרפיה על השחלות, ובודקת תרופה שמשמרת את הפוריות בעת מתן כימותרפיה — תרופה שהעניקה משמעות חשובה לחיי, ונתנה לי משהו אמיתי להאמין בו, לדבוק בו, לגונן עליו, ולדעת שבסוף זה יצליח. התרכובת הזו תעזור לנשים חולות סרטן להביא ילדים לעולם בבוא העת, לא לאבד את הפוריות — דבר גדול ואמיתי כל כך אך טריוויאלי ומתבקש. להיות חולת סרטן ולהיאבק על חייך בידיעה שאם תבריאי היכולת להרות ולהביא ילדים לעולם אינה אובדת לך.

זה האובדן שאני חווה בכל חודש מחדש כבר שש שנים. רק שאני לא פורייה, בלי מחלה.

הסרטן דאג לשלוח אזהרה, לדפוק קלות על דלתי ולהגיד: ״אני טרום סרטני מתקדם, שלום״. וגם פה נשברתי. לא יכולתי להגיע בכל בוקר למחלקת יולדות, לראות נשים בהיריון, זוגות יוצאים הביתה עם תינוק ובלונים. אנשים שמחים, ואני עדיין בעצבות, עדיין בכישלון. להיות בהיריון הפך לחלום נדיר ובלתי סביר עבורי, חלום שלעולם לא יתממש. דבר לא הצליח, דבר לא עבד עבורנו כהלכה. ואני התרסקתי. התרסקתי לתוך דיכאון עמוק. שמונים ק״ג הוא משקלי המופלג החדש — תוצאת לוואי של ההורמונים, של עצבות, של חורבן ושל ייאוש. הייתי נוראית לעצמי, נוראית לחיים, נוראית לתׄמֶר. עצבנית, עצובה, נטולת חיות. זה עבר. אחרי כמה חודשים של שהייה בתחתית הצלחתי לעלות מהבור אל פני האדמה. הבנתי שאני חייבת לקום, להמשיך, לחיות.

ושוב טיפולים שגוררים כישלונות. הפעם נשארתי במקום העבודה שבו הייתי, לא עזבתי, אין לי מפלט מהפוריות, ממחלקת היולדות ומן המחקר על פוריות. גם מעצמי אין לי מפלט, מהטיפולים שלנו, מהכישלונות שלנו. זה שם כל הזמן, אופף אותי במין שגרה כרונית מתסכלת.

אבל הרגעים של ההצלחה, של ההתקדמות במחקר, של הזכייה בפרס עבור מחקרי פורץ הדרך, של הרצאות בכנסים בינלאומיים ובמפגשים עם מומחי פוריות עולמיים שאומרים לי שהגיע הזמן שעולם הפוריות יחזיר לי מתנה על תרומתי לו — כל אלה מחממי לב, מעניקים כוח ואופטימיות. אני במקום הנכון והלא נכון. אני שם כדי לתת, אבל אני רוצה גם לקבל. אך המתנה אינה מגיעה, החידה אינה נפתרת, הניסוי אינו מצליח. העכברה האנושית אינה פורייה. מה לעזאזל קורה פה?! הדרך הופכת למייסרת, לבלתי נסבלת, היא כבר אינה מרגישה כמו דרך, אלא יותר כזחילה בתוך מנהרה חשוכה ומדכאת ללא סוף. כולם כבר הורים, כולם מגדלים לפחות שני ילדים, ורק אנחנו עדיין זוג רווקים, נפגשים רק עם מי שאין לו ילדים. לא נותנים לעצמנו להיות חלק בחייהם של החברים ההורים. לא מבינים איך הגענו עד הלום. רק רוצים ילד לאהוב, לחבק, לגדל. זה יותר מדי לבקש? אנחנו כמהים לאהוב כל ילד באשר הוא ילד. אתיופי, רוסי, ערבי, יהודי, שלנו, של אחרים, רק לאהוב ילד.

אנחנו עושים עוד ניסיון אחרון ודי, עוד זבנג אחד וגמרנו, עוד פעם אחת ודי, עכשיו אנחנו כבר חסרי כוחות ומבינים שאנחנו צריכים לוותר. לוותר על החלום הטבעי של ילד גנטי שלנו. אבל רק עוד מאמץ אחרון, באמת אחרון, ויקר מאוד ולא קל. אבל אחרי זה באמת די.

תׄמֶר, אהוב יקר שלי, אלוהים והקוסמוס יחדיו שלחו אותך אליי. לא ויתרתי עלינו, ואיני מוותרת על ילד משנינו. ואם לא משנינו גנטית, הוא יהיה בדמותנו. נגדל אותו עם האהבה והשותפות שלנו. תודה שאתה סובל את האמפליטודות, תודה שאתה אוהב אותי יותר ויותר גם כשהקושי מתמשך ולא נגמר. האהבה שלנו חזקה מכול, ומה שבטוח הוא שבכל מקרה נהיה הורים. אני אוהבת אותך עד אינסוף, נפש תאומה וזכה שלי. אני נזכרת בהמנון שכתבתי והקראתי לך בחופה:

כל כוחי, כל אהבתי לדעת, כל תאוותי להיוודע לכבודך. הקול שקרא לעבר הטוב, וראיית כל הטוב שבך הביאו לטהרת השלם. הפרח הזה הסתדר באהבה, הוא יהיה פרי לריבה ויין, והצוף שלו יהיה דבש. את אהבתנו אנו חווים תחת החופה של החיים.

אני אוהבת אותך בעוצמות שאין לי מילים לתארן.

אימא שלי, האישה שנתנה את כל כולה לנו, שמלווה את התהליך, עצובה בכל כישלון, מפנקת ורוצה שזה יצליח והיא תוכל לתת לנכדים שלה מכה מלטפת בטוסיק ולהגיד: ״איפה הייתם כל הזמן?״ הסרטן, שנקש בדלתי, דפק בדלתה. נכנס בצורה מינורית, מוגדרת, נחשבת לפשוטה עם פרוגנוזה של החלמה מלאה. כשראיתי את הדוח הפתולוגי — ״סרטן ממאיר״, והייתי צריכה לספר זאת לאימי היקרה, זה היה רגע נורא. שלב הידיעה. שלב ההחלטה על דרך הטיפול עבר גם הוא בדרך החתחתים של קבלת החלטות בנוגע למה שהכי נכון עבורה עם רצון לסיים עם הסרטן במהירות האפשרית, אבל הוא בעיצומו. עכשיו אנחנו לפני שלב הביצוע, ממתינים לו המתנה מורטת עצבים, מייחלים להותיר את הסלע מאחורינו. אישה אהובה שאני רק רוצה לחבק ולחזק. אינני דואגת. הרופאים הרגיעו שהבעיה פתירה ושכיחה. אבל אני תפילה שייגמר, בשבילה, שיהיה מאחוריה. שתוכל לקום ולומר: ״זה קטן עליי״. שנים היא הלכה לבית החולים לבד לטיפולים באוזניים מבלי שזה בטעות יפריע למישהו. מגיע לה שיהיו איתה, היא חיה עבורנו. אנחנו עכשיו כל כולנו עבורה. ואני רק מחכה לרגע שהאישה המדהימה הזו תחזיק את נכדה השמיני.

אבא — האיש שאינו יודע להביע רגשות, כולו טוב ונפש רגישה, אינו יודע להראות, אבל כואב בשקט. שקט, אבל מכיל את העצבות. כואב את כאבינו ואינו מבין איך זה לא מצליח לנו. איש אהוב ויקר. לא תמיד היה אדם קל, אבל לא היה לו קל. כאשר הייתי ילדה, הייתי מורדת. אבל כשמתבגרים מכירים את ההורים ממקום אחר. קרוב יותר, חברי יותר, דאגני יותר. וזכיתי לראות באבי את מה שלא ראיתי בצעירותי. אבא יקר ואהוב, תודה שאתה איתנו בדרך ותומך בדרכך שלך.

אחותי היקרה מכול. כשהיינו קטנות רבנו, וכשגדלנו קצת התרחקנו. היום כשבגרנו הפכנו לחברות, הקִרבה והאהבה שלי אליה רק הולכות ומתעצמות. אחותי הגדולה — הדמות להערצה. היא אדם מדהים, בת, חברה, אחות ואימא מופלאה. היא זו שאני רוצה להיות כמותה. אם היו בונים בתים מאתר החפירות שלי בשיחות איתה, היינו צריכים עוד מדינה. תמיד היא שם בשבילי. תמיד יודעת מה הכי נכון. אין כמוה.

אחי הבכור, אחרון חביב, אי שם בצד האחר של כדור הארץ, אבל בצד שלי של החיים. שיחות בדרך למשרד ובחזרה, בביקורים, בירה ופיצה בשכונה. אלוף בהטפות מוסר מניסיון חיים למכביר. ורק רוצה שכבר יהיה לי טוב. חי בעצמו בתוך מערבולת לא ברורה. אבל גם מרחוק אפשר להיות חבר טוב של האחות הקטנה.

משפחת קליך היקרה, המשפחה של תׄמֶר. איך אפשר בלי פסקה למשפחה המופלאה? אנשים שלוקחים הכול בצורה בריאה, אינם נותנים לשום דבר רע להפריע בהוויה. מקבלים את הדברים בשלמות פשוטה, ופשוט אוהבים את החיים ומעניקים חום ואהבה. תודה על האופטימיות, הקִרבה, ההבנה והתמיכה.