הר אדוני

"היממה היא טעימה אחת", נשמע קולו של מַאסְטְרוֹ אֶריקוֹ בפתח בית־המלאכה. אני כבר עמדתי שם רבע שעה לפני הדלת כדי להתחיל טוב את יום העבודה הראשון שלי. הוא מגיע בשבע, מעלה את תריס־הברזל ואומר את משפט העידוד שלו: היממה היא טעימה אחת, הזמן קצר, אז נתחיל לעבוד. לפקודתך, אני עונה לו, וככה זה הלך. היום אני כותב את הידיעה הראשונה, כדי לשמור את חשבון הימים החדשים. יותר אני כבר לא בבית־ספר. הגעתי לגיל שלוש־עשרה, ואבא שלח אותי לעבוד. זה צודק, הגיעה השעה. חינוך־חובה זה עד ג' יסודית, והוא נתן לי ללמוד עד ה' כי הייתי קצת חולני, וחוץ מזה, ככה יש לי תעודת לימודים טובה יותר. בסביבה הזאת ילדים הולכים לעבוד גם בלי בית־ספר, את זה אבא לא רצה. הוא סוור בנמל, לא למד, רק עכשיו הוא לומד לקרוא ולכתוב, בשיעורי ערב של איגוד הסוורים. הוא מדבר בדיאלקט ומפחד מהאיטלקית וגם מהידע של אלה שלמדו. אומר שעם האיטלקית הבנאדם חמוש יותר טוב. אני יודע איטלקית כי אני קורא ספרים בספרייה, אבל אני לא מדבר בה. אני כותב באיטלקית כי היא שותקת ואני יכול לכתוב בה את אירועי היום אחרי שנחו מהרעש של הנפוליטנית.

סוף־סוף אני עובד, גם אם רק בקצת כסף, אבל בשבת אני מביא הביתה משכורת. זאת התחלת הקיץ, בבוקר בשש קריר, שנינו אוכלים יחד ארוחת־בוקר ואחר־כך גם אני לובש את הז'קט של העבודה, יוצא יחד אתו מהבית, מלווה אותו קצת ואחר־כך חוזר, בית־המלאכה של מַאסְט אֶריקוֹ נמצא בסמטה שמתחת לבניין שלנו. ביום־ההולדת שלי נתן לי אבא במתנה חתיכת עץ מכוּפף, קוראים לזה בּוּמֶרָאן. אני מחזיק אותו ביד, בלי לשאול, עובר בי דגדוג, זעזוע קטן של זרם. אבא מסביר שמעיפים אותו רחוק והוא חוזר בחזרה. אמא מתנגדת: "אבל איפה הוא ישתמש בו?" היא צודקת, מעל רובע הסמטאות הזה, שקוראים לו מוֹנטֶדִידִיוֹ, אם אתה רוצה לירוק על הרצפה, לא תמצא מקום פנוי בין הרגליים. אין כאן מקום לתלות כביסה. בסדר, אני אומר, אני לא יכול להעיף אותו אבל אני יכול להתאמן בַּתנועות של הזריקה. הוא כבד, כמו ברזל. אמא נותנת לי במתנה זוג מכנסיים ארוכים, היא קנתה אותם בשוק של רֶזינָה, איכות טובה, אמריקאית. קשים, כהים, אני לובש אותם ומסדר כדי להתאים אותם לברך. "עכשיו אתה גֶבֶּר, מביא משכורת הביתה", כן, בשבת אני מביא משכורת, אבל מכאן ועד להיות גבר, גֶבֶּר, עוד חסר הרבה. בינתיים הקול הלך לו ואני מדבר צרוד...