עד כמה האם קשובה לבכיו של התינוק, לאיתותי המצוקה שלו? האם היא ערנית להם וממהרת להגיב? האם היא נמנעת לגשת מתוך אמונה שגויה שאם תיענה, תגרום לילד להיות מפונק ותלותי? או אולי אין היא שומעת כלל את הבכי משום שהיא מרוכזת בעצמה ובמצוקותיה וחוֹוה את האימהוּת כנטל כבד מנשוא?
בולבי שואל גם עד כמה נקבעת תגובתה של האם על ידי הדרך שנהגו בה כאשר הייתה היא עצמה תינוקת וילדה; וכיצד היא מושפעת מקיומה או מחסרונה בהווה של סביבה תומכת – בן זוג, בני משפחה או חברים?
ובהמשך הדרך, איך ישפיעו ההיענוּת או ההזנחה (ולעתים האלימוּת והאיוּמים) של ההורים על הילד הגדל, על תגובותיו לנוכחות ההורים ולהיעדרם, על יכולתו להתעניין בסביבתו ולחקור אותה, על היחסים שייצור עם הזולת בשנות הגן ובית הספר, בגיל ההתבגרות שלו ובבגרותו?
ג'ון בולבי (1990-1907) היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי בריטי אשר פיתח מודל ייחודי: תאוריית ההִתקשרות. הוא סבר כי התמקדותם של פסיכואנליטיקאים רבים בעולם הפנטזיה מרחיקה אותם מתשומת לב מלאה למה שילדים חוׄוים בפועל בסביבה שהם גדלים בה ולמסרים שהם קולטים: מה מותר או אסור להם לדעת, כיצד מצופים מצפים מהם להרגיש. בולבי וממשיכיו הקדישו עשרות שנים של מחקר קפדני להבנת היווצרותם והשפעתם של דפוסי התקשרות שונים ולניתוח הייצוג הנפשי שלהם. המודלים שפִתחו נעשו אבני דרך מרכזיות בפסיכולוגיה ההתפתחותית. הם עשויים לתרום לכל הורה ששואף להבין יותר את השפעתו על חיי ילדיו.
הספר רצוף דוגמאות קליניות דרמטיות שממחישות כיצד מטפל רגיש יכול לסייע למטופל – ילד או מבוגר – להבין
