משחקי נקמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משחקי נקמה
מכר
מאות
עותקים
משחקי נקמה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

משחקי נקמה

2.4 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

איזדורה
לנקמה יש שם, ושמה הוא כשמי. מגיל ארבע־עשרה דודי אימן אותי למטרה אחת, להתנקם באנשי המאפיה של מורטי, האנשים האפלים ביותר שפגשתי מימיי. הם הרסו את חיי ועכשיו תורי להשמיד את החיים שלהם, גם אם משמעות הדבר גזר דין מוות עבורי. אהרוג אותם בזה אחר זה עד שהרשימה שלי תושלם, וכל טיפת דם תהיה ראויה. כל הריגה תהיה שווה את המחיר שאולי איאלץ לשלם.

ג'ספר
לא חשבתי לעולם שאתעניין ככה במישהי, עד שהיא התחילה למלצר באחד המועדונים שלי. היא מסתורית, פראית, סקסית כמו חטא ומסוכנת, ובכל זאת אני לא מצליח להתרחק. היא משחקת באש, אך אני לא גבר שנרתע מאתגר. משהו עמוק מאוד מניע את האישה שנכנסה לחיי בסערה, וזה רק עניין של זמן עד שאגלה מה הוא. יש לי את הדרכים שלי להוציא מאנשים סודות, אני רק לא בטוח שהיא תאהב אותן. 

משחקי נקמה מאת סופרת רבי המכר טי. אל. סמית' הוא ספר מרתק, מותח וסקסי על אישה שהקדישה את כל חייה לנקמה, ועל גבר שניצב במרכז המטרה שלה ועדיין מצליח לכבוש את ליבה.
סדרת הצבעים: קוראים לי בלאק, קוראים לה רד, קוראים לזה וויט, קוראים להם גרין, ראתה אור גם היא בהוצאת אדל וזכתה להצלחה רבה בקרב קהל הקוראים.

פרק ראשון

פרק 1

איזדורה

"אההה."

אני מכסה את פיו בידי. זה הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע. הוא נושך אותה כי הוא חושב שזה סוג של משחק, אבל אני מנידה בראשי ואומרת, "תפסיק את זה."

הוא עוצר כמצוותי, ואז דוחף שוב והפעם נושך את שפתו כדי למנוע מהגניחות להיפלט מפיו. אבל אז היא נשמעת שוב.

"אההה."

זו אפילו לא הגניחה, זה האופן שבו הוא משמיע אותה. ההבעה שעולה על פניו גורמת לי לתהות למה באתי לביתו מלכתחילה. הגומה בלחי, השיער המושלם הזה – אני בטוחה שאלה היו הסיבות.

כשאני שוכבת מתחתיו הוא קודח בתוכי כאילו קיבל משימה לבנות גדר ואני אחד הקרשים שהוא מחבר למקומו. עכשיו אני תוהה, האם הוא באמת נראה כל־כך טוב? המוח שלי עונה במהירות, לא, הוא לא.

נזקקתי לסקס, אז יצאתי לצוד והזר הזה בא לדבר איתי עוד לפני שראיתי אותו. היה בו סוג של שחצנות שגרם לי לחשוב שאולי הוא יהיה טוב במיטה.

טעיתי מאוד.

הוא נמצא עכשיו ברשימת שלושת הזיונים הכי גרועים שהיו לי אי פעם. איבוד הבתולים שלי מופיע בראש, וזה אומר משהו.

אני מחכה שיגמור, יודעת שיגמור לפניי. יש לו את ההבעה הנוראית הזאת על פניו ואני בכלל לא קרובה. אצטרך ללכת לחדר האמבטיה או לחכות עד שאהיה בבית כדי לגמור בעצמי, מפני שבטוח לגמרי שהוא לא יעשה את זה.

"אההה," הוא גונח בקול רם. הפנים שלו מתכווצות כל־כך שאני חייבת להפנות את המבט אחרת ארגיש בחילה. כשאני מפנה את פניי הצידה, אני רואה תצלום של אישה על השידה. היא עומדת לידו ומרימה אליו את מבטה כאילו הוא הכול בשבילה.

היא שכבה איתו? כי אני בטוחה שאם הייתה שוכבת איתו, הייתה משנה את דעתה.

הוא קורס עליי. אני צריכה לדחוף אותו כדי להוריד אותו מעליי. אני כבר לא רוצה את הגוף שלו בקרבתי, שלא לדבר על זה שייגע בגוף שלי.

הוא מתגלגל מעליי, מניח את הידיים על פניו ואומר, "את מדהימה."

אני נוהמת בתשובה כי זה כל מה שמגיע לו, קמה ומחליקה את השמלה על עצמי.

אני חייבת לצאת מפה. זה היה נורא.

כשאני מסתובבת כדי להסתכל עליו, הוא מביט בי במבט ממוקד. "תישארי. אנחנו יכולים לעשות עוד סיבוב."

אין מצב, איברו בחיים לא יתקרב אליי שוב. "אני צריכה ללכת." אני מושיטה יד לעבר התיק בדיוק כשדלת הדירה נפתחת. הוא מתרומם על המרפקים ומאמץ את פניו כשהוא מסתכל על דלת חדר השינה.

"מייקל."

אה, אז זה שמו. לא שאלתי קודם. לא עניין אותי. אני אף פעם לא שואלת.

"שיט!" הוא קופץ עירום מהמיטה.

כן, הוא באמת נראה טוב, זה מה שהטעה אותי. אבל המראה החיצוני הוא לא הכול, כמובן. אלא אם המשחק שלך הוא נקמה, אז את צריכה להיראות טוב כדי לבצע אותה בהצלחה.

"תיכנסי לארון," הוא אומר במבט מבוהל.

אני צוחקת כשהוא פותח את הדלת בציפייה שאכנס לשם. "זה לא יקרה," אני אומרת, מתרחקת ממנו ופותחת את דלת חדר השינה. הבלונדינית מהתצלום עומדת שם, וכשהיא רואה אותי על פניה עולה הבעת הזעזוע הקלאסית. היא מביטה מעבר לי אל מייקל ומתחילה לבכות.

"איך יכולת?"

אני מסתובבת כדי להסתכל עליו. "בגדת בה?" אני שואלת.

הוא מהנהן. אני מסתובבת בחזרה אל הבחורה ומחייכת חיוך קטן. "את באמת רוצה להזדיין למשך כל שארית חייך עם מישהו שלא יודע איך לענג אישה? אני מציעה לך לעזוב. בכנות, אין כאן שום אובדן." הפה שלה נפתח בזעזוע כשאני עוברת על פניה והולכת אל הדלת.

"כלבה!" הוא צועק אחריי, "זיינתי אותך מעולה!"

"אההה," אני מחקה את הגניחה שלו ויוצאת אל אוויר הלילה הקריר.

כשאני הולכת אל החור שבו אני גרה, אני תוהה אם היא תישאר או שתעזוב אותו. האם תתפשר על הסקס הכי גרוע בחיים לנצח?

כשהייתי ילדה לא חשבתי שאגיע למקום שבו אני נמצאת עכשיו, לא חשבתי שכך ייראו חיי. ובכל זאת, אני עומדת בחזית בניין שעליו אסור היה לי אפילו להסתכל בילדותי. אני גוררת את ידי על מעקה המתכת ועושה את דרכי אל מועדון החשפנות שבו התחלתי לעבוד לפני יותר מחודש. זה אחד המקומות שלהם. עדיין לא ראיתי אותם בסביבה, אבל אני אישה סבלנית מאוד.

אתם שואלים מי הם? ובכן, בואו רק נגיד שהם האנשים שהפכו אותי למי שאני היום, האישה שרוצה רק דבר אחד ועושה כל שביכולתה כדי להשיג את המטרה הסופית שלה, והיא לחסל את המאפיה של מורטי.

"איזי."

אני מסובבת את הראש ורואה את הת'ר. היא מנופפת ומחייכת אליי. היא נמצאת במועדון לא הרבה יותר זמן ממני. אני עוברת על פניה ועל פני עמדת הביטחון ונכנסת אל המועדון האפל. המקום זקוק לניקיון יסודי ואולי גם לחיטוי. חדרי הריקוד הפרטיים זקוקים לריסוס במטהרי אוויר לכל הפחות, אבל לרוע המזל, אני חושבת שלבעלים לא אכפת במיוחד.

"תתנהגי יפה הערב, איזי. הבוסים עומדים להגיע."

אני מצדיעה לבני, שהוא גם הדי־ג'יי וגם המנהל של החור הזה. "מה שתגיד, בוס."

הוא מניד בראשו ומחליק את האוזניות למקומן, שב להכין את רשימות ההשמעה שלו. החור עדיין לא פתוח, אבל ייפתח בקרוב. רוב הבנות כבר כאן ומתחילות להתפשט. אני הולכת אל אחורי החדר כדי להחליף בגדים ולהתכונן לערב שלפנינו.

הבנות שעולות על הבמה משתמשות ביותר איפור ולובשות פחות מאיתנו. אנחנו מגישות משקאות ומקבלות הזמנות כשאנחנו לבושות בחצאיות מיני ובחזיות ורודות. כולנו שזופות וחטובות ועורנו נוצץ כדי להתאים לשמו של המועדון.

'נוצץ'. חרא של שם לחרא של מועדון.

אבל יש דבר אחד שאני לא יכולה להתלונן עליו, וזה התשלום.

"איזי, את עובדת הרבה יותר מדי קשה. את לוקחת חופש מתישהו? את גורמת לנו להיראות לא טוב!" שרון צועקת אליי כשאני מחליקה מתוך הג'ינס ומעלה על עצמי בקושי את החצאית הקטנטנה. הדבר המחורבן נצמד אליי כמו כפפה.

המועדון פתוח שבעה לילות בשבוע. אני לא רוצה להחמיץ משמרת אז בחודש האחרון לקחתי רק יום חופש אחד בשבוע והקפדתי לוודא שזה יהיה ביום חלש, יום שבו אני מקווה שהבעלים לא יופיעו. עד עכשיו דייקתי והם לא הגיעו.

הלילה חולפת בתוכי התרגשות כשאני מורחת אודם אדום וחובשת את הפאה הוורודה. בדרך כלל אני מרכיבה עדשות צבעוניות, אבל הערב אני לא טורחת לשנות את צבע עיניי הירוקות. במקום זה, אני משקיעה בחזה שלי. אני דוחפת אותו כלפי מעלה ככל האפשר בעזרת חזיית פוש־אפ ורפידות סיליקון אף שהם ענקיים, ומרססת את המחשוף העליון בספריי נצנצים.

שילמתי על זוג נהדר של ציצים כשהייתי בת שמונה־עשרה. זה היה הדבר הראשון שעשיתי כשקיבלתי את הירושה שלי. זה היה לפני שש שנים, והם שירתו אותי היטב. בעזרתם נכנסתי למקומות שהייתי צריכה להיות בהם כדי שהלילה יהיה אפשרי. כל מה שעשיתי הוביל אותי לנקודה הזאת, קרוב מספיק לגברים האלה בלי שמישהו מהם ידע מי אני.

אחת הבנות קורצת לי כשהיא יוצאת. אני קולטת את הת'ר מייד. היא רוצה לעלות על הבמה יום אחד, אבל עדיין לא מצאה את האומץ להתפשט, אז היא מתאמנת בהגשה לגברים ובהתבוננות בבנות בכל ערב.

לחלק מהבנות שעל הבמה יש ביטחון עצמי שהאחרות היו רוצות שיהיה להן, בעוד החצי השני מסממות את עצמן עד כדי כך שהן לא מבדילות בין שמאלן לימינן, ודי בזה כדי להעניק להן את הביטחון שהן זקוקות לו. אני לא רוצה לראות את הת'ר במצב הזה. היא תינוקת, רק מלאו לה עשרים ואחת.

היא רוצה לכבוש את החיים האלה בעוד אני מתכוונת להרוס אותם. לא יכולנו להיות שונות יותר זו מזו לו ניסינו, ואני חושבת שזו הסיבה לכך שאני מחבבת אותה. היא האור בעוד אני החושך.

"בקרוב מאוד, איזי. חכי ותראי."

אני טופחת על כתפה בעדינות. "או שאת יכולה לעזוב את המקום הזה ולטייל בעולם."

היא זוקפת גבה. "אנחנו מגיעות מרקע דומה. את חושבת שבחורות כמונו מתאימות לעולם הזה?"

היא צודקת, אבל היא לא יודעת שהעובדות שהאכלתי אותה בקשר אליי אינן נכונות. היא מאמינה שהגעתי משכונת קרוואנים כמוה, וזה שקר. הגעתי ממשפחה אוהבת, שהיה אכפת לי ממנה יותר מכל דבר. בטחתי בהם ואהבתי אותם, וזה הופך את הנקמה למתוקה עוד יותר כי האנשים שלקחו את כל זה ממני הם הבעלים של המועדון הזה, ואני מתכוונת להרוג אותם בזה אחר זה, כל אחד מבני הזונות האלה.

"את יכולה. את יכולה לעשות הכול, הת'ר." אני נושקת ללחייה והולכת. היא מעולם לא קיבלה כל חיזוק חיובי בשנות ההתבגרות שלה. אני קיבלתי ואני זוכרת את ההרגשה. היא צריכה לדעת שהיא מספיקה, ושיש בה יותר ממה שהחיים האלה מסוגלים לספק לה.

המטרה של הת'ר לא צריכה להיות התגברות על פחד הבמה כדי שתוכל לרקוד תמורת עוד כסף, המטרה צריכה להיות לימודים או נסיעות, משהו טוב יותר מזה. כל דבר יהיה טוב יותר מהחור הזה.

"איזי, חכי לי."

הת'ר מתקרבת מאחוריי ומגש בידיה. דלתות המועדון נפתחות וגברים זורמים פנימה. המועדון הזה אף פעם לא ריק, והרכב הלקוחות מעניין, בלשון המעטה. לא רק גברים מבוגרים, אלא גם כמה גברים צעירים וחתיכים, דבר שמשמח את הת'ר.

"הבעלים בוחרים שתיים או שלוש בנות שיבואו אליהם ויגישו משקאות לאורחים שלהם. אני רוצה להיות אחת מהן, למצוא חן בעיניהם, את יודעת? את יכולה לעזור לי?"

שיט! אני רוצה לצרוח שזה המקום האחרון שהיא צריכה להיות בו, אבל אני לא אומרת דבר. במקום זה אני מחייכת ומהנהנת.

התקשרויות... אסור לי לעשות אותן, אבל איתה נראה שאין לי שליטה על זה. "כן, עכשיו לכי לפני שבני ישים אותך מאחור." אני קורצת לה. שיקרתי, כמובן. אעשה הכול כדי להבטיח שהיא לא תיבחר הערב.

הטיפול בשולחן הראשון שלי קל, והערב דומה לכל הערבים אחרים. כשהזמן חולף ומגיעה השעה שתיים בלילה, אני מתחילה לחשוב שהם לא יגיעו. אנחנו סוגרים בעוד שעתיים והערב לא עמוס כמו בדרך כלל.

"איזי, אני צריך לדבר איתך."

בני מחווה בראשו לכיוון המשרד שלו, ואני הולכת אחריו. אחרי שאנחנו נכנסים, אני סוגרת את הדלת מאחוריי. הוא מתיישב ליד השולחן שלו, לוקח עט וכותב משהו על נייר.

"המכוניות שלהם עצרו בחזית הבניין. אני צריך שאת תשרתי אותם. תני להם כל מה שיבקשו, לא אכפת לי מה. את אחת המלצריות הכי טובות שלי, את מקבלת טיפים גבוהים כמו הבנות שעל הבמה, אז תסנוורי אותם בזוהר שלך, בסדר? עם החיוך הכי יפה שלך."

אני רק מהנהנת אליו.

הוא מסתכל על מסך המצלמה שנמצא ליד השולחן שלו. "או־קיי, לכי."

אני מסתובבת לצאת, אך ברגע שאני נוגעת בידית הוא קורא שוב בשמי ואני מחכה לשמוע מה יגיד. "אל תדפקי את זה."

אני יוצאת בחיוך. אעזור להם לבלות היטב, ואולי אחד מהם אפילו יפגוש את בוראו הלילה.

"לא פיטרו אותך, נכון?" הת'ר תופסת בידי ומושכת אותי אל הבר.

"לא."

היא נושמת לרווחה ואז ממשיכה, "זה בסדר, אני רואה שזה לא מה שקרה, החיוך שלך רחב מדי. למה את מחייכת כל־כך?"

אני מנידה בראשי, לא רוצה להגיד שום דבר.

"בכל מקרה... אלוהים אדירים!" היא צועקת באוזניי ואני נאלצת לכסות אותן לפני הצרחה הבאה שמגיעה. אני מתכוונת להגיד לה משהו, אבל עיניה קבועות על הכניסה. אני מסתובבת ורואה שלושה גברים, כל אחד מסוכן יותר מזה שלידו. שלושתם מכוסים בקעקועים. שלושתם רוצחים.

אלה האנשים שרצחו את המשפחה שלי, והערב אני עומדת לשלוח אחד מהם לקברו כעונש. "תתרחקי מהם," אני אומרת ומשחררת את זרועי מאחיזתה של הת'ר כדי לקחת מגש בזמן ששלושתם מתיישבים.

"איזי!"

אני מתעלמת ממנה וניגשת אליהם, עוטה על פניי את החיוך המעושה הכי טוב שלי כשאני מגיעה אליהם. כולם מסתכלים עליי, אבל רק אחד משאיר עליי את עיניו. הוא זה שגורם לך לרצות לקבוע תור לרופא השיניים כדי לבקש שיניים מושלמות כמו שלו.

"מה אני יכולה להביא לכם, ג'נטלמן1?"

אחד נוחר בבוז, זה שיש לו חיוך מקסים הוא זה שעונה, והשלישי שותק. "אנחנו ממש לא גברים עדינים, בחורונת."

עד היום לא ראיתי אף אחד משלושתם. הדוד שלי לא רצה שאדע איך השלושה נראים. הוא האמין שללכת על עיוור יהיה הסיכוי הכי טוב שלי.

הדוד שלי יודע מה אני רוצה לעשות מאז הייתי בוגרת מספיק לדעת זאת בעצמי. הוא זה ששתל את הרעיון בראשי ועזר לי להפוך אותו למציאות. "זה בסדר, אנחנו בין כה וכה לא מאמינים בעדינות במקום הזה. אז מה תרצו? ויסקי? טקילה? אולי בירה?" אני שואלת.

זה שלא נחר ולא אמר שום דבר מרים אליי את המבט. עיניו חומות כהות עם שמץ של שחור. הוא אומד אותי במבטו ואז מחייך. השיניים שלו עקומות, אבל למרות זאת הוא עדיין יפה. שלושתם יפים, באופנים שונים.

"ויסקי, נקי," הוא אומר.

אני מציגה בפניהם את החיוך הרך והיפה ביותר שלי, מסתובבת והולכת אל הבר. אני מוציאה את מראת הכיס כדי לבדוק את האיפור ומבחינה בכך שהוא עדיין מסתכל עליי.

בדיוק כמו שאני אוהבת.

"איזי, מה הם רוצים?" בני מופיע לצידי.

"ויסקי."

בני שולח את ידו אל המדף העליון ונותן לי בקבוק של מק'אלן ושלוש כוסות נמוכות.

"תהממי אותם," הוא אומר, והודף אותי ממנו.

"איך קוראים להם?" אני שואלת כשהוא מביט מעבר לכתפו.

"הראשון זה אייס. זה עם הקרחת הוא גייב, וזה עם החיוך המקסים הוא קרטר. הוא לא האחראי, אבל די מקורב לבוס."

אני מהנהנת, מחייכת אל מול כל המידע החינמי הנהדר הזה. זה הכי קרוב שהגעתי אליהם מאז הבנתי מי הם, לפני חודשיים. הדוד שלי לא רצה שאדע יותר מדי, מהר מדי. הוא אמר שעדיף שאגלה בזמן ובמקום הנכונים. הדבר היחיד שאני יודעת עליהם הוא קעקוע שעל הידיים של כל אחד מהם. יש לו משמעות.

המשטרה לא רודפת אחריהם, הם חזקים מדי. כל העיר שייכת להם.

בקרוב, אני מתכוונת לקבור אותם בה.

 

רבותיי, או בתרגום חופשי: גברים עדינים.

עוד על הספר

משחקי נקמה טי. אל. סמית'

פרק 1

איזדורה

"אההה."

אני מכסה את פיו בידי. זה הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע. הוא נושך אותה כי הוא חושב שזה סוג של משחק, אבל אני מנידה בראשי ואומרת, "תפסיק את זה."

הוא עוצר כמצוותי, ואז דוחף שוב והפעם נושך את שפתו כדי למנוע מהגניחות להיפלט מפיו. אבל אז היא נשמעת שוב.

"אההה."

זו אפילו לא הגניחה, זה האופן שבו הוא משמיע אותה. ההבעה שעולה על פניו גורמת לי לתהות למה באתי לביתו מלכתחילה. הגומה בלחי, השיער המושלם הזה – אני בטוחה שאלה היו הסיבות.

כשאני שוכבת מתחתיו הוא קודח בתוכי כאילו קיבל משימה לבנות גדר ואני אחד הקרשים שהוא מחבר למקומו. עכשיו אני תוהה, האם הוא באמת נראה כל־כך טוב? המוח שלי עונה במהירות, לא, הוא לא.

נזקקתי לסקס, אז יצאתי לצוד והזר הזה בא לדבר איתי עוד לפני שראיתי אותו. היה בו סוג של שחצנות שגרם לי לחשוב שאולי הוא יהיה טוב במיטה.

טעיתי מאוד.

הוא נמצא עכשיו ברשימת שלושת הזיונים הכי גרועים שהיו לי אי פעם. איבוד הבתולים שלי מופיע בראש, וזה אומר משהו.

אני מחכה שיגמור, יודעת שיגמור לפניי. יש לו את ההבעה הנוראית הזאת על פניו ואני בכלל לא קרובה. אצטרך ללכת לחדר האמבטיה או לחכות עד שאהיה בבית כדי לגמור בעצמי, מפני שבטוח לגמרי שהוא לא יעשה את זה.

"אההה," הוא גונח בקול רם. הפנים שלו מתכווצות כל־כך שאני חייבת להפנות את המבט אחרת ארגיש בחילה. כשאני מפנה את פניי הצידה, אני רואה תצלום של אישה על השידה. היא עומדת לידו ומרימה אליו את מבטה כאילו הוא הכול בשבילה.

היא שכבה איתו? כי אני בטוחה שאם הייתה שוכבת איתו, הייתה משנה את דעתה.

הוא קורס עליי. אני צריכה לדחוף אותו כדי להוריד אותו מעליי. אני כבר לא רוצה את הגוף שלו בקרבתי, שלא לדבר על זה שייגע בגוף שלי.

הוא מתגלגל מעליי, מניח את הידיים על פניו ואומר, "את מדהימה."

אני נוהמת בתשובה כי זה כל מה שמגיע לו, קמה ומחליקה את השמלה על עצמי.

אני חייבת לצאת מפה. זה היה נורא.

כשאני מסתובבת כדי להסתכל עליו, הוא מביט בי במבט ממוקד. "תישארי. אנחנו יכולים לעשות עוד סיבוב."

אין מצב, איברו בחיים לא יתקרב אליי שוב. "אני צריכה ללכת." אני מושיטה יד לעבר התיק בדיוק כשדלת הדירה נפתחת. הוא מתרומם על המרפקים ומאמץ את פניו כשהוא מסתכל על דלת חדר השינה.

"מייקל."

אה, אז זה שמו. לא שאלתי קודם. לא עניין אותי. אני אף פעם לא שואלת.

"שיט!" הוא קופץ עירום מהמיטה.

כן, הוא באמת נראה טוב, זה מה שהטעה אותי. אבל המראה החיצוני הוא לא הכול, כמובן. אלא אם המשחק שלך הוא נקמה, אז את צריכה להיראות טוב כדי לבצע אותה בהצלחה.

"תיכנסי לארון," הוא אומר במבט מבוהל.

אני צוחקת כשהוא פותח את הדלת בציפייה שאכנס לשם. "זה לא יקרה," אני אומרת, מתרחקת ממנו ופותחת את דלת חדר השינה. הבלונדינית מהתצלום עומדת שם, וכשהיא רואה אותי על פניה עולה הבעת הזעזוע הקלאסית. היא מביטה מעבר לי אל מייקל ומתחילה לבכות.

"איך יכולת?"

אני מסתובבת כדי להסתכל עליו. "בגדת בה?" אני שואלת.

הוא מהנהן. אני מסתובבת בחזרה אל הבחורה ומחייכת חיוך קטן. "את באמת רוצה להזדיין למשך כל שארית חייך עם מישהו שלא יודע איך לענג אישה? אני מציעה לך לעזוב. בכנות, אין כאן שום אובדן." הפה שלה נפתח בזעזוע כשאני עוברת על פניה והולכת אל הדלת.

"כלבה!" הוא צועק אחריי, "זיינתי אותך מעולה!"

"אההה," אני מחקה את הגניחה שלו ויוצאת אל אוויר הלילה הקריר.

כשאני הולכת אל החור שבו אני גרה, אני תוהה אם היא תישאר או שתעזוב אותו. האם תתפשר על הסקס הכי גרוע בחיים לנצח?

כשהייתי ילדה לא חשבתי שאגיע למקום שבו אני נמצאת עכשיו, לא חשבתי שכך ייראו חיי. ובכל זאת, אני עומדת בחזית בניין שעליו אסור היה לי אפילו להסתכל בילדותי. אני גוררת את ידי על מעקה המתכת ועושה את דרכי אל מועדון החשפנות שבו התחלתי לעבוד לפני יותר מחודש. זה אחד המקומות שלהם. עדיין לא ראיתי אותם בסביבה, אבל אני אישה סבלנית מאוד.

אתם שואלים מי הם? ובכן, בואו רק נגיד שהם האנשים שהפכו אותי למי שאני היום, האישה שרוצה רק דבר אחד ועושה כל שביכולתה כדי להשיג את המטרה הסופית שלה, והיא לחסל את המאפיה של מורטי.

"איזי."

אני מסובבת את הראש ורואה את הת'ר. היא מנופפת ומחייכת אליי. היא נמצאת במועדון לא הרבה יותר זמן ממני. אני עוברת על פניה ועל פני עמדת הביטחון ונכנסת אל המועדון האפל. המקום זקוק לניקיון יסודי ואולי גם לחיטוי. חדרי הריקוד הפרטיים זקוקים לריסוס במטהרי אוויר לכל הפחות, אבל לרוע המזל, אני חושבת שלבעלים לא אכפת במיוחד.

"תתנהגי יפה הערב, איזי. הבוסים עומדים להגיע."

אני מצדיעה לבני, שהוא גם הדי־ג'יי וגם המנהל של החור הזה. "מה שתגיד, בוס."

הוא מניד בראשו ומחליק את האוזניות למקומן, שב להכין את רשימות ההשמעה שלו. החור עדיין לא פתוח, אבל ייפתח בקרוב. רוב הבנות כבר כאן ומתחילות להתפשט. אני הולכת אל אחורי החדר כדי להחליף בגדים ולהתכונן לערב שלפנינו.

הבנות שעולות על הבמה משתמשות ביותר איפור ולובשות פחות מאיתנו. אנחנו מגישות משקאות ומקבלות הזמנות כשאנחנו לבושות בחצאיות מיני ובחזיות ורודות. כולנו שזופות וחטובות ועורנו נוצץ כדי להתאים לשמו של המועדון.

'נוצץ'. חרא של שם לחרא של מועדון.

אבל יש דבר אחד שאני לא יכולה להתלונן עליו, וזה התשלום.

"איזי, את עובדת הרבה יותר מדי קשה. את לוקחת חופש מתישהו? את גורמת לנו להיראות לא טוב!" שרון צועקת אליי כשאני מחליקה מתוך הג'ינס ומעלה על עצמי בקושי את החצאית הקטנטנה. הדבר המחורבן נצמד אליי כמו כפפה.

המועדון פתוח שבעה לילות בשבוע. אני לא רוצה להחמיץ משמרת אז בחודש האחרון לקחתי רק יום חופש אחד בשבוע והקפדתי לוודא שזה יהיה ביום חלש, יום שבו אני מקווה שהבעלים לא יופיעו. עד עכשיו דייקתי והם לא הגיעו.

הלילה חולפת בתוכי התרגשות כשאני מורחת אודם אדום וחובשת את הפאה הוורודה. בדרך כלל אני מרכיבה עדשות צבעוניות, אבל הערב אני לא טורחת לשנות את צבע עיניי הירוקות. במקום זה, אני משקיעה בחזה שלי. אני דוחפת אותו כלפי מעלה ככל האפשר בעזרת חזיית פוש־אפ ורפידות סיליקון אף שהם ענקיים, ומרססת את המחשוף העליון בספריי נצנצים.

שילמתי על זוג נהדר של ציצים כשהייתי בת שמונה־עשרה. זה היה הדבר הראשון שעשיתי כשקיבלתי את הירושה שלי. זה היה לפני שש שנים, והם שירתו אותי היטב. בעזרתם נכנסתי למקומות שהייתי צריכה להיות בהם כדי שהלילה יהיה אפשרי. כל מה שעשיתי הוביל אותי לנקודה הזאת, קרוב מספיק לגברים האלה בלי שמישהו מהם ידע מי אני.

אחת הבנות קורצת לי כשהיא יוצאת. אני קולטת את הת'ר מייד. היא רוצה לעלות על הבמה יום אחד, אבל עדיין לא מצאה את האומץ להתפשט, אז היא מתאמנת בהגשה לגברים ובהתבוננות בבנות בכל ערב.

לחלק מהבנות שעל הבמה יש ביטחון עצמי שהאחרות היו רוצות שיהיה להן, בעוד החצי השני מסממות את עצמן עד כדי כך שהן לא מבדילות בין שמאלן לימינן, ודי בזה כדי להעניק להן את הביטחון שהן זקוקות לו. אני לא רוצה לראות את הת'ר במצב הזה. היא תינוקת, רק מלאו לה עשרים ואחת.

היא רוצה לכבוש את החיים האלה בעוד אני מתכוונת להרוס אותם. לא יכולנו להיות שונות יותר זו מזו לו ניסינו, ואני חושבת שזו הסיבה לכך שאני מחבבת אותה. היא האור בעוד אני החושך.

"בקרוב מאוד, איזי. חכי ותראי."

אני טופחת על כתפה בעדינות. "או שאת יכולה לעזוב את המקום הזה ולטייל בעולם."

היא זוקפת גבה. "אנחנו מגיעות מרקע דומה. את חושבת שבחורות כמונו מתאימות לעולם הזה?"

היא צודקת, אבל היא לא יודעת שהעובדות שהאכלתי אותה בקשר אליי אינן נכונות. היא מאמינה שהגעתי משכונת קרוואנים כמוה, וזה שקר. הגעתי ממשפחה אוהבת, שהיה אכפת לי ממנה יותר מכל דבר. בטחתי בהם ואהבתי אותם, וזה הופך את הנקמה למתוקה עוד יותר כי האנשים שלקחו את כל זה ממני הם הבעלים של המועדון הזה, ואני מתכוונת להרוג אותם בזה אחר זה, כל אחד מבני הזונות האלה.

"את יכולה. את יכולה לעשות הכול, הת'ר." אני נושקת ללחייה והולכת. היא מעולם לא קיבלה כל חיזוק חיובי בשנות ההתבגרות שלה. אני קיבלתי ואני זוכרת את ההרגשה. היא צריכה לדעת שהיא מספיקה, ושיש בה יותר ממה שהחיים האלה מסוגלים לספק לה.

המטרה של הת'ר לא צריכה להיות התגברות על פחד הבמה כדי שתוכל לרקוד תמורת עוד כסף, המטרה צריכה להיות לימודים או נסיעות, משהו טוב יותר מזה. כל דבר יהיה טוב יותר מהחור הזה.

"איזי, חכי לי."

הת'ר מתקרבת מאחוריי ומגש בידיה. דלתות המועדון נפתחות וגברים זורמים פנימה. המועדון הזה אף פעם לא ריק, והרכב הלקוחות מעניין, בלשון המעטה. לא רק גברים מבוגרים, אלא גם כמה גברים צעירים וחתיכים, דבר שמשמח את הת'ר.

"הבעלים בוחרים שתיים או שלוש בנות שיבואו אליהם ויגישו משקאות לאורחים שלהם. אני רוצה להיות אחת מהן, למצוא חן בעיניהם, את יודעת? את יכולה לעזור לי?"

שיט! אני רוצה לצרוח שזה המקום האחרון שהיא צריכה להיות בו, אבל אני לא אומרת דבר. במקום זה אני מחייכת ומהנהנת.

התקשרויות... אסור לי לעשות אותן, אבל איתה נראה שאין לי שליטה על זה. "כן, עכשיו לכי לפני שבני ישים אותך מאחור." אני קורצת לה. שיקרתי, כמובן. אעשה הכול כדי להבטיח שהיא לא תיבחר הערב.

הטיפול בשולחן הראשון שלי קל, והערב דומה לכל הערבים אחרים. כשהזמן חולף ומגיעה השעה שתיים בלילה, אני מתחילה לחשוב שהם לא יגיעו. אנחנו סוגרים בעוד שעתיים והערב לא עמוס כמו בדרך כלל.

"איזי, אני צריך לדבר איתך."

בני מחווה בראשו לכיוון המשרד שלו, ואני הולכת אחריו. אחרי שאנחנו נכנסים, אני סוגרת את הדלת מאחוריי. הוא מתיישב ליד השולחן שלו, לוקח עט וכותב משהו על נייר.

"המכוניות שלהם עצרו בחזית הבניין. אני צריך שאת תשרתי אותם. תני להם כל מה שיבקשו, לא אכפת לי מה. את אחת המלצריות הכי טובות שלי, את מקבלת טיפים גבוהים כמו הבנות שעל הבמה, אז תסנוורי אותם בזוהר שלך, בסדר? עם החיוך הכי יפה שלך."

אני רק מהנהנת אליו.

הוא מסתכל על מסך המצלמה שנמצא ליד השולחן שלו. "או־קיי, לכי."

אני מסתובבת לצאת, אך ברגע שאני נוגעת בידית הוא קורא שוב בשמי ואני מחכה לשמוע מה יגיד. "אל תדפקי את זה."

אני יוצאת בחיוך. אעזור להם לבלות היטב, ואולי אחד מהם אפילו יפגוש את בוראו הלילה.

"לא פיטרו אותך, נכון?" הת'ר תופסת בידי ומושכת אותי אל הבר.

"לא."

היא נושמת לרווחה ואז ממשיכה, "זה בסדר, אני רואה שזה לא מה שקרה, החיוך שלך רחב מדי. למה את מחייכת כל־כך?"

אני מנידה בראשי, לא רוצה להגיד שום דבר.

"בכל מקרה... אלוהים אדירים!" היא צועקת באוזניי ואני נאלצת לכסות אותן לפני הצרחה הבאה שמגיעה. אני מתכוונת להגיד לה משהו, אבל עיניה קבועות על הכניסה. אני מסתובבת ורואה שלושה גברים, כל אחד מסוכן יותר מזה שלידו. שלושתם מכוסים בקעקועים. שלושתם רוצחים.

אלה האנשים שרצחו את המשפחה שלי, והערב אני עומדת לשלוח אחד מהם לקברו כעונש. "תתרחקי מהם," אני אומרת ומשחררת את זרועי מאחיזתה של הת'ר כדי לקחת מגש בזמן ששלושתם מתיישבים.

"איזי!"

אני מתעלמת ממנה וניגשת אליהם, עוטה על פניי את החיוך המעושה הכי טוב שלי כשאני מגיעה אליהם. כולם מסתכלים עליי, אבל רק אחד משאיר עליי את עיניו. הוא זה שגורם לך לרצות לקבוע תור לרופא השיניים כדי לבקש שיניים מושלמות כמו שלו.

"מה אני יכולה להביא לכם, ג'נטלמן1?"

אחד נוחר בבוז, זה שיש לו חיוך מקסים הוא זה שעונה, והשלישי שותק. "אנחנו ממש לא גברים עדינים, בחורונת."

עד היום לא ראיתי אף אחד משלושתם. הדוד שלי לא רצה שאדע איך השלושה נראים. הוא האמין שללכת על עיוור יהיה הסיכוי הכי טוב שלי.

הדוד שלי יודע מה אני רוצה לעשות מאז הייתי בוגרת מספיק לדעת זאת בעצמי. הוא זה ששתל את הרעיון בראשי ועזר לי להפוך אותו למציאות. "זה בסדר, אנחנו בין כה וכה לא מאמינים בעדינות במקום הזה. אז מה תרצו? ויסקי? טקילה? אולי בירה?" אני שואלת.

זה שלא נחר ולא אמר שום דבר מרים אליי את המבט. עיניו חומות כהות עם שמץ של שחור. הוא אומד אותי במבטו ואז מחייך. השיניים שלו עקומות, אבל למרות זאת הוא עדיין יפה. שלושתם יפים, באופנים שונים.

"ויסקי, נקי," הוא אומר.

אני מציגה בפניהם את החיוך הרך והיפה ביותר שלי, מסתובבת והולכת אל הבר. אני מוציאה את מראת הכיס כדי לבדוק את האיפור ומבחינה בכך שהוא עדיין מסתכל עליי.

בדיוק כמו שאני אוהבת.

"איזי, מה הם רוצים?" בני מופיע לצידי.

"ויסקי."

בני שולח את ידו אל המדף העליון ונותן לי בקבוק של מק'אלן ושלוש כוסות נמוכות.

"תהממי אותם," הוא אומר, והודף אותי ממנו.

"איך קוראים להם?" אני שואלת כשהוא מביט מעבר לכתפו.

"הראשון זה אייס. זה עם הקרחת הוא גייב, וזה עם החיוך המקסים הוא קרטר. הוא לא האחראי, אבל די מקורב לבוס."

אני מהנהנת, מחייכת אל מול כל המידע החינמי הנהדר הזה. זה הכי קרוב שהגעתי אליהם מאז הבנתי מי הם, לפני חודשיים. הדוד שלי לא רצה שאדע יותר מדי, מהר מדי. הוא אמר שעדיף שאגלה בזמן ובמקום הנכונים. הדבר היחיד שאני יודעת עליהם הוא קעקוע שעל הידיים של כל אחד מהם. יש לו משמעות.

המשטרה לא רודפת אחריהם, הם חזקים מדי. כל העיר שייכת להם.

בקרוב, אני מתכוונת לקבור אותם בה.

 

רבותיי, או בתרגום חופשי: גברים עדינים.