החיים הם לא ורוד וכחול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החיים הם לא ורוד וכחול
הוספה למועדפים

החיים הם לא ורוד וכחול

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"זה היה מייד בסיום חגיגת יום הולדת שש של הבת שלי. הסתכלתי על הלגו הוורוד, על ערמת הניירות הוורודים שעוד היו זרוקים על הרצפה, על אריזות הקיטים של האיפור, התיק והחולצות המנצנצות ופתאום הבנתי: הבת שלי בכלל לא אוהבת את הדברים האלה, הם לא מעניינים אותה. בגילה היא כבר הרכיבה בקלילות קיטים מאתגרים של לגו. אז למה האימהות של החברות שלה, שהוציאו את מיטב כספן וקנו מתנות יפהפיות, חשבו שאלו דברים שישמחו אותה? מאותו הרגע נשבעתי – אף מתנה שארכוש לחגיגות ימי הולדת של בנים או בנות, אף לא אחת, תהיה מגבילה וממוגדרת כמו אותן מתנות יקרות וורדרדות שהבת שלי קיבלה בגיל שש."
הבנים בכדורגל, הבנות קופצות על חבל – קשה לזהות את הטיות המגדר כי הן נראות לנו טבעיות אבל אין שום דבר טבעי באופן שבו הן משפיעות על אושרם ועתידם של הבנים והבנות שלנו. מהרגע שגילינו את מין העובר ועד אחרית חייהם, הם מוקפים במסרים שמועברים, בין השאר, באמצעות מילים ושפה, בגדים, צעצועים, ספרים, במערכת החינוך וגם בדינמיקות בבית.  
אז איך מאפשרים לילדים ולילדות לפרוץ קדימה בשמחה ולהיות מי שהם באמת? מה באמת הנזק שיש בהטיות המגדריות, ואיך ניתן לתקן ולנקות אותן? איך קשורים הבגדים, הצעצועים וספרי הילדים למה שקורה בתוך כיתות הלימוד ואיך כל אלו משפיעים על העתיד של הבנות והבנים? 
בספר זה תגלו מהם המרחבים העיקריים שממגדרים ומשפיעים על אושרם ועתידם של בנינו ובנותינו, תוכלו ביתר קלות לזהות את המסרים הסמויים ותמצאו פתרונות יצירתיים למצבים מורכבים.
נוסף לכך, תקבלו כלים פשוטים לתיקון ההטיות שבבית, וטיפים להתמודדות עם דילמות ולְמה שאפשר לעשות כשאי אפשר לתקן. 
החיים הם לא ורוד וכחול – המדריך לחינוך והורות במודעות מגדרית מיועד להורים, למשפחה המורחבת ולנשות ולאנשי חינוך. 
מחברת הספר, דפנה פייזר, אם לשתיים, בעלת תואר שני בלימודי מגדר ותואר שני במנהל עסקים, מורה ואשת חינוך, והמקימה והמנהלת של קבוצת הפייסבוק "הורות במודעות מגדרית", עוסקת בשנים האחרונות בחינוך, ייעוץ וקידום מודעות מגדרית מתוך דאגה לעתיד הדור הצעיר של כולנו.  בעברה היתה דפנה אשת שיווק ופרסום. 

פרק ראשון

פתח דבר


כשהבת שלי הייתה בת שש, חגגנו לה יום הולדת עם החברות לכיתה. בסוף האירוע המרגש המתינה לה ערמת המתנות. לא חיכינו הרבה, ומייד ניגשנו למלאכת הפתיחה. בתוך כל העטיפות הוורדרדות, בין הקיטים של האיפור והחולצות עתירות הפאייטים, התחבאה לה קופסת לגו ורדרדה ומבטיחה. הבת שלי, שענייני האיפור והנצנצים פחות דיברו אליה בגיל שש, זינקה על הקופסה והתיישבה להרכיב. התפניתי לענייני, שמחה שמצאה לה עיסוק, אך לא לאורך זמן — בתוך מספר דקות שמעתי אותה צועקת:

"אימאאאאאא!!! אין פה כלום! אין פה מה להרכיב! כמעט הכול הגיע מוכן, זה לא לגו בכלל!"

ניגשתי לקופסה, לחלקים המורכבים על השטיח, וראיתי דמות נשית עומדת במטבח לגו ורדרד. הסתכלתי על הלגו, על ערמת הניירות הוורודים שעוד היו זרוקים על הרצפה, על אריזות הקיטים של האיפור, התיק והחולצות המנצנצות ופתאום הבנתי: הבת שלי בכלל לא אוהבת את הדברים האלה, הם לא מעניינים אותה. בגילה היא כבר הרכיבה בקלילות קיטים מאתגרים של לגו. אז למה האימהות של החברות שלה, שהוציאו את מיטב כספן וקנו מתנות יפהפיות, חשבו שאלו דברים שישמחו אותה? מאותו הרגע נשבעתי — אף מתנה שארכוש לחגיגות ימי הולדת של בנים או בנות, אף לא אחת, תהיה מגבילה וממוגדרת כמו אותן מתנות יקרות וורדרדות שהבת שלי קיבלה בגיל שש.

מגדרמגדרמגדרמגדרמגדר, נדמה שאנחנו שומעים את המילה "מגדר" בכל מקום. אבל מהו בכלל מגדר? מהי משמעות המילה?

כמו טפטוף איטי אבל קבוע של נטיף במערת הנטיפים, כמו שכבות אדמה המכסות ממצאים ארכיאולוגיים עתיקים, המגדר הוא למעשה שכבות של אמירות, חוויות, הכוונות, סיפורים, סרטים, פרסומות, תוכניות שונות בטלוויזיה, חוויות במשפחה, אמירות בגן ובבית הספר, חלוקת תפקידים בבית, מציאות של הדרה במקומות העבודה ובפוליטיקה, שכבות שמייצרות תודעה, אמונה שמגדירה לנו מהן בנות, נשים, ומהם בנים, גברים. מה כל אחד ואחת אמורים לאהוב, להיות, לרצות. השכבות האלה מתקבעות במוחנו, והופכות להיות סוג של אמת. המתנות שהבת שלי קיבלה ליום ההולדת היו סוג של אמת כזו — "נקנה לילדה קיט איפור כי זה מה שבנות אוהבות, רוצות, מעדיפות, זה מה שמתאים לבנות". המתנות האלה הסלילו אותה להאמין שזה מה שהיא אמורה לאהוב. אבל היא רק רצתה לרוץ, לטייל, לקרוא, לטפס, לבנות מבנים מורכבים, לגלות את העולם הרחב.

הורות מודעת מגדר היא הורות מאפשרת, כזו שמבטיחה שהילד או הילדה יוכלו לבחור את הכיוון שלהם, את מה שנכון להם מתוך מגוון אפשרויות, ולא מתוך מה שהחברה אומרת שהיא או הוא צריכים להיות. הספר הזה מדבר על הורות שכזו — הורות מאפשרת, שפועלת מתוך מודעות מגדרית.

ארבע שנים חלפו מאז התחלתי לכתוב את הספר הזה. כן, אני יודעת, אני לא ממש זריזה בעניין. בינתיים נדמה שהעולם שלנו השתנה דרמטית. קפיצת דרך ענקית נעשתה בתחום מאז התחלתי לפעול בו, ומעולם שלא ידע על מה אני מדברת בתחילת הדרך, היום הנושא של שוויון מגדרי הוא כמעט מובן מאליו: חקיקה, נשים פורצות דרך, מורות ומורים שמשנים את הפרקטיקה בכיתות, הורים שדורשים שינוי, ספרי ילדים, סרטים, צעצועים. אפילו בחינות הבגרות ממש עוד מעט יפסיקו להיכתב בפנייה בלשון זכר יחיד. אז אולי בכלל אפשר ללכת לנוח?

ובאמת, בכל פעם שאני מדברת עם הורים או עם סבים וסבתות ומציגה את הדברים (בארבע שנים של הרצאות, סדנאות ושיחות ייעוץ אישיות, פגשתי קהל גדול ומגוון), יהיו לפחות גבר אחד או אישה אחת שיודיעו לי בפתיחת המפגש שאני טועה, שאין בעיה, שהיום הדברים כבר אחרת. אבל פעם אחר פעם הם באים אליי בסוף המפגש ואומרים — וואו, לא ידענו.

מחוץ למעגלי המודעות והמודעים להשפעה הקשה והבעייתית של הטיות מגדריות על הילדות והילדים שלנו, יש מרחב עצום שלא מבין על מה מדובר. במקרה הטוב הם אדישים, אבל לעיתים קרובות הם יבטאו התנגדות עזה, כזאת שלפעמים תותיר את העומד מולם ללא מענה. ההתנגדות הזאת אורבת לכולנו, מנסה להחזיר את הבנות והבנים שלנו למקומות המסורתיים שלהם — להשאיר בנות ונשים קטנות, חלשות, תלויות בגבר ולהשאיר בנים, גברים, עם מרחב פעולה צר, ויכולת רגשית מוגבלת שמרחיקה אותם ממי שהם באמת. אלה ואלו נשארים חשופים לסביבה שמקדמת אלימות.

גם עבור מי שכבר מודעים, שקוראות וחשופות, שמבינים ומתקנים, יש עוד המון מרחבים שקשה לראות.

המגדר מתעתע. אם נדמיין לרגע שאנו מקלפים בצל, נבין שיש שכבות שהן עבות יותר, קל לזהות אותן, ונוכל בקלות להסיר אותן. מרחבים שבהם ההטיה המגדרית ברורה וקלה לזיהוי יהיו למשל סרטי הנסיכות הישנים של דיסני — סינדרלה, שלגייה — הנסיכה שמחכה לנסיך שיושיע אותה וכו' או החלוקה בין לוחמים לרקדניות בחגיגות בגן. לעומת זאת, בספרים, סרטים, תוכניות טלוויזיה, פרסומות רבות, אמירות בכתבות בחדשות ועוד, המגדר מתחבא, לא נראה לעין. אלו המקרים שבהם שכבות הבצל שקופות ודקות, מתעתעות, ועדיין משפיעות מאוד.

בספר זה אציג שכבות של מגדר בחיי הילדות והילדים שלנו, שכבות בולטות יותר ופחות. ככל שנתרגל לזהות את השכבות האלה, נוכל במיומנות רבה יותר לזהות את המגדר בעוד מרחבים, ולקלפו גם משם.

לפני שמתחילות ומתחילים, כמה מילים על ההתלבטות שהייתה לי בשני נושאים מהותיים:

הראשון, באילו שמות גוף להשתמש במהלך הכתיבה. העברית מכריחה אותנו לבחור צד, לקבוע אם נדבר בלשון גבר או בלשון אישה. המשפטים כאן מנוסחים בלשון לא ממוגדרת ככל האפשר. אבל יש מקומות שבהם נדרשתי לבחור, ובחרתי פעם כך ופעם כך ולפעמים גם וגם כדי לגוון ולאפשר.

כמורה, עם תלמידים על רצף הדיסלקציה ולקויות הלמידה, החלטתי לא להשתמש בפונט הרב־מגדרי, כי אני יודעת שהוא עלול להקשות על לקויי הלמידה לקרוא אותו.

כמו כן, כל האמירות שלי בספר מבוססות על מחקרים אקדמיים ומאמרים של אנשי ונשות מקצוע בתחומים השונים (למי שמתעניינים, בסוף הספר יש הפניות למקורות המידע שבהם נעזרתי), אבל הוא אינו ספר אקדמי וגם לא מתיימר להיות כזה. כתבתי אותו מנקודת המבט שלי, ומהדברים שראיתי בשטח, בשפה יומיומית ובשביל כולם: בשביל המודעות והמודעים למגדר ולהשלכותיו, בשביל אלה שרוצות לשנות ולשפר ומחפשים כלים פרקטיים איך לעשות זאת, בשביל אלה שמסביבם מדברים על זה, אבל לא בדיוק ברור להם מה העניין פה, וגם לאלה שחושבים שאין בעיה בכלל ולא צריך לתקן דבר. בעיקר, הוא מיועד לכל מי ששואפות ושואפים לחברה צודקת, הוגנת, מאפשרת, לכל מי שרוצות ורוצים שהילדים והילדות שלנו יגדלו להיות מי שהם באמת.

נושא נוסף הוא ילדים וילדות על רצף הלהטב"ק (לסביות, הומו, טרנס, בי, קוויר ונון ג'נדר). בחרתי לא להתיחס לנושא הזה באופן מיוחד משתי סיבות. א. האפשרות והזכות להיות מי שאני באמת, רלוונטית לילדה שמוסללת הרחק מספורט וטכנולוגיה, לילד שמודר מהזכות לרקוד, ללא קשר לנטיה מינית וזהות מגדרית. כולם וכולן מתמודדות עם הנושא. ההטיות שנחשפות פה בספר, משפיעות עלינו ההורים, המורות והגננות, ובוודאי משפיעות על הילדות והילדים באשר הם. ב. הורות לילדים על רצפי הזהות המינית והמגדרית היא הורות מורכבת. יש התמודדות עם האמונות האישיות, החברתיות, ויש צורך לחפש ולמצוא ידע מקצועי, ותמיכה. ידע בנושא קיים וגדל כל הזמן. יש גם קבוצות תמיכה ועזרה הן להורים והן לילדות ולילדים. חפשו אותן.

פרק 1.  ככה זה בטבע?
מה אומרים המחקרים

אני רוצה להתחיל באמירה ברורה. כן, יש הבדל פיזיולוגי וגם רגשי בין גברים לנשים. אין במודעות מגדרית שום כוונה למחוק את ההבדלים האלה וגם אי אפשר. הביולוגיה קובעת את מסת השריר, את מבנה המוח, את המשקל. מערכת הרבייה וההורמונים משפיעים על הגוף, כולל יכולת פיזית. גם המבנה הנפשי של גברים ונשים שונה, בגלל ההורמונים, ובגלל החוויות האישיות שנצברות. אלה הם פני הדברים.

אבל השונות הזאת לא מגדירה יכולת אישית. כבר פגשתי נשים שהיו חזקות יותר מהרבה גברים שהכרתי. הכרתי ולמדתי על נשים עם יכולת מדהימה במדעים מדויקים, מנהיגות, ספורט, בעצם בכל תחום אנושי שקיים. הכרתי גברים שיכולת האמפתיה, הרגישות והטיפול שלהם מעוררת השראה במלוא מובן המילה. ולא, אין לדבר קשר לנטייה מינית או לזהות מגדרית. הם והן פשוט כאלה. אבל החברה עסוקה בלהסביר לאלה ולאלו שהן לא באמת. הן לא באמת טובות במדעים, הן לא באמת מנהיגות, הם לא באמת יכולים למצוא אושר בטיפול בילדים ועוד. ההכוונה הזאת, ההסללה לתפקידים שנקבעו מראש, בלי להתחשב במי הילדה או הילד באמת, היא המִגדור — והיא מקור הבעיה.

מאות שנים עסקו חוקרים במתן הסברים להבדלים בין המינים. כמו שהאסטרונומים חקרו את הכוכבים והחלל, והביולוגים והרופאים את מדע המחלות, כך הסוציולוגים, הפסיכולוגים, חוקרים מתחום מדעי המוח וגם הפילוסופים ואנשי הדת חקרו וחוקרים מה מסביר את ההבדלים בהתנהלות, בקבלת ההחלטות, בבחירת המקצועות, בהצלחות ובכישלונות בין נשים לגברים.

מובן שלעיתים קרובות המחקר קשור קשר הדוק לאמונות, לדעות ולנקודות המבט של החוקרים. שאלת המחקר שתישאל קשורה קשר ישיר לתשובה שהחוקרים מצפים לקבל ולאמונות שגדלו איתן. כך, אם לנשים, על פי חוק, אסור היה ללמוד לקרוא ולכתוב, החוקרים הגברים ניסו לחקור ולהסביר למה לא נכון שנשים יֵדעו לקרוא ולכתוב או להחזיק ברכוש או להשתתף בפוליטיקה. אין זה מפתיע שהשאלות שנשאלו והתשובות שניתנו יצרו תיאוריות שמחזקות את החוקים האלה.

מאות מחקרים הסבירו שלנשים יש מוח קטן יותר, שהן רגשניות יותר ולכן לא יכולות להתמודד עם מצבי לחץ קשים, שהן חלשות פיזית וספורט עלול לפגוע בגופן ולגרום לעקרות. המחקרים, גם אלה שהוכחו שוב ושוב כלא נכונים, כמגמתיים, כמשרתים את מעמד בעלי הכוח, המעמד השולט, הפטריארכיה קובעת החוקים, התקבעו במוחנו עד היום.

האמת היא שיש המון סיבות לחקור את ההבדלים בין המינים. מחקרים כבר גילו שלנשים סגנון ניהול שונה מזה של גברים: שנשים מעדיפות עבודת צוות, בעוד גברים פועלים בנוחות בסביבה של תחרות. בשוק ההון ובתחום ההשקעות גברים נוטים יותר ללקיחת סיכונים, נשים זהירות יותר. החשיבות של מחקרים כאלה היא שהם מאירים לנו את הדרך לשנות את האמונות שלנו לגבי מה נכון לגברים ומה נכון לנשים, מי מתאים לעשות מה. הם פותחים לנו דרך לחשב מסלול מחדש, למשל בהורות שלנו או בתוכניות הלימודים במערכת החינוך, כך שהן יכללו את כולם וכולן ויאפשרו גם לבנים וגם לבנות להצליח. אלא שנכון להיום, עדיין לא בטוח שזה קורה.

נחזור למחקרי המוח, שכן המוח נחשב הבסיס לכול: להתנהגויות, ליכולות, לכישורים. השאלה הגדולה האמיתית היא לא איך בנוי המוח, אלא אם בכלל אפשר לדעת כשאנחנו פוגשים תינוק או תינוקת, ילד או ילדה, גבר או אישה, מה היכולות האמיתיות שלהם — הכישורים המולדים או הנלמדים והנטיות האישיות שלהם — רק על בסיס המין שלהם. כלומר, אם ילדות בגן הילדים באמת יעדיפו בהכרח לשחק בבובות, והבנים שנפגוש בכיתה ב' אכן יפגינו יכולות ספורטיביות ומכניות מעולות. השאלה הזאת חשובה, כי זה האופן שבו למעשה החברה — הגננות, המורות והמורים, המשפחה וגם אנחנו ההורים — מתייחסת לילדות וילדים מהרגע שגילינו מהו מינם הביולוגי.

מחקר בראשותה של פרופסור דפנה יואל מאוניברסיטת תל אביב מוכיח שאין זה כך. המחקר הבינלאומי, שלקח בחשבון רב־תרבותיות ושונוּת, העלה שאומנם יש תכונות שנוכחות בעיקר אצל נשים ותכונות שנמצאות בעיקר אצל גברים, אבל כשבוחנים כל מוח בנפרד, של גבר או של אישה, נמצא בכל מוח גם תכונות ומאפיינים "נשיים" וגם תכונות ומאפיינים "גבריים", במינון שייחודי לכל מוח. כלומר, כשאנחנו פוגשים תינוקת, ילדה, ילד, נער, לא נוכל רק מהתבוננות מהצד על סמך המין לדעת מהם באמת הנטיות האישיות, היכולות, הכישורים שלהם. כשנוסיף לכך את ההבנה שהמוח משתנה כל הזמן, שהוא מושפע מגירויים חיצוניים, משינויים הורמונליים וכו', הרי שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים להציג תכונות "נשיות" או "גבריות" בכל שלב של חיינו, תלוי במצב, בהקשר או במה שמוחנו למד.

המשמעות היא שאם נשאל חוקרי מוח אילו מוקדים ויכולות הם מצפים לראות בסריקה אחת מסוימת של מוח של גבר או של אישה, הם לא בהכרח יוכלו לחזות מראש אילו יכולות יופיעו באותה סריקה רק על בסיס המין של הנבדק או הנבדקת. כי אין מוח נשי ומוח גברי. כולנו פסיפס של יכולות. מה שקשה להכריע לגביו, לפי מחקרה של יואל, הוא אם היכולות האישיות שלנו מולדות או שפיתחנו אותן עם השנים. על פי המחקרים וסריקות המוח, מתברר שמיום הלידה ועד בערך גיל שלושה חודשים, אין הבדל מובהק במבנה המוח של בנים ובנות. לאחר מכן מבנה המוח משתנה. אלא שאי אפשר לבדוק מחקרית מה מהשינוי הוא תוצאה ביולוגית, למשל הורמונים, ומה מהשינוי הוא תוצאה של השפעות תרבותיות נלמדות, כיוון שאין מחקר שמלווה תינוקות בני יומם על פני כל חייהם, ויש השפעות נלמדות שקשה לזהות ולכמת. השאלה האמיתית היא האם בכלל הסוגיה הזאת חשובה? כהורים נשקיע רבות בפיתוח מוחם ויכולותיהם של בנינו ובנותינו. ברור שאם הילדה קיבלה ציון נמוך במתמטיקה, נדאג שתתרגל ותתקדם בחומר, ואם נראה שהילד מגלה תכונות של סרבול פיזי, נשלח אותו לחוג ספורט כדי שילמד לנוע בביטחון במרחב. אנחנו מלמדים את הילדות והילדים שלנו לדבר ולהתנהג. אנחנו דואגים שידעו לשחות, לבשל, להתלבש לבד. איך נוכל, אם כך, להפריד את השאלה מה מההתנהגות המגדרית שלהם מולד ומה נרכש עם הזמן? הרי מה שנכניס פנימה, הכיוון אותו נפתח, ישפיע בהכרח על ההתפתחות.

לאורך פרקיו של ספר זה אראה מרחבים שבהם נבנית ההסללה המגדרית, שללא ספק משפיעה גם היא על התפתחות המוח של הבנים והבנות. ההבניה המגדרית הזו, בשילוב עם מהלכים חברתיים, פוליטיים, חינוכיים ותרבותיים, יוצרת בפועל שני מסלולים נפרדים של אפשרויות — עבור בנים ועבור בנות.

כשתינוק או תינוקת נולדים, אנחנו לא יודעים מי ומה הם יכולים להיות. אנחנו, כהורים, פועלים כדי לעזור להם להתפתח, לפתח את הכישורים הקוגניטיביים והרגשיים שלהם ככל האפשר.

אם נסליל את הבנות, למשל, רק למשחקים "של בנות" ונספר להן רק סיפורי נסיכות ענוגות, נעצים אצלן את היכולת האמפתית והוורבלית, אבל לא נאפשר להן להתפתח בתחומים של הישגיות, חשיבה מדעית, תפיסה מרחבית ועוד. אם נכוון את הבנים רק לספורט תחרותי ומחשבים, הם בהחלט יתפתחו בכיוון, אבל בדרך הם יפסידו הזדמנות לפתח ערוצי ביטוי עצמי מגוונים, דרך שפה או אומנות מסוגים שונים.

כן, יש אפיוני מין, ויש גם נטיות אישיות, אבל יש לזכור שאנחנו ההורים לא יודעים עם הלידה מה הפוטנציאל השכלי של התינוקות, מהי נטייתם הטבעית ובאיזה כיוון לפתח אותם, ויש לנו, ההורים, השפעה אדירה על פיתוח היכולות הללו.

לכן, הדבר הנכון לעשות הוא לתת לבנים ולבנות שלנו הזדמנות שווה להתנסות, ללמוד, לחוות באופן רחב ככל האפשר. נחשוף אותם לחוויות ופעילויות שונות ומגוונות, לא ממוגדרות, וניתן להם הזדמנות לגדול, לגלות ולהיות מי שהם באמת.

הכול עניין של אמונה

"כדורגל זה ספורט לבנים, כי בנים צריכים להוציא אנרגיה ולרוץ אחרי כדור".

"יש אלימות במגרש הכדורגל אז זה משחק שלא מתאים לבנות".

"אני מבקשת מהבנים שייגשו לאולם הספורט ויעזרו לסדר את הציוד והספסלים, והבנות, גשו למזכירות ותעזרו לסדר שם את הפוסטרים והציורים".

"לקראת חגיגת החנוכה בגן אני מבקשת מכל אימא לדאוג לחצאית ורודה לריקוד של הבנות, ולחרב מקרטון להופעה של הבנים המכבים".

גם מכן הגננת ביקשה? והכנתן? כי ממני ביקשו, והכנתי, מובן שהכנתי.

המשותף לכל המשפטים האלה שנשמעים לעיתים במערכת החינוך וגם מחוצה לה הוא ההנחה שהפיזיולוגיה — הכוח הפיזי, מסת השריר, יכולת התנועה של הבנים והבנות — היא שונה ומכך גם ההתנהגות שלהם ושלהן ברורה וידועה מראש.

אין לאמונה הזאת כל בסיס במציאות!

למעשה, אין הבדלים מובהקים בין מסת השריר של בנים ובנות עד תחילת ההתבגרות המינית. בנים ובנות יכולים להגיע להישגים פיזיים זהים, ובלא מעט קבוצות ילדים נגלה ילדות שרצות מהר יותר, בועטות חזק יותר, ואף מפליאות במכות הרבה יותר מאשר חבריהן הבנים. המחקר הרפואי מאשש זאת, אבל אפשר פשוט להסתכל סביב ולראות מה קורה כאשר נותנים לילדות לעסוק בפעילות ספורטיבית נמרצת, ובעיקר, היסטורית, עד כמה נדיר שנותנים להן את ההזדמנות הזאת. מהמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, דרך מנהג הנעליים הקטנות שנכפו על הנשים הסיניות, השמלות המסורבלות, ועד המחוך המגביל את התנועה נדמה שהאנושות כולה נרתמה להצרת צעדיהן של נשים (פשוטו כמשמעו). על פני ההיסטוריה, בלי סוף מגבלות מנעו והקשו ועדיין מקשים על בנות, נערות ונשים לחזק את גופן וללמוד מיומנויות ספורטיביות מגוונות. אגודות הספורט הנשי עסוקות גם בעידן הנוכחי במאבק יומיומי על משאבים, שעות מגרש, חדרי הלבשה ראויים ושעות פעילות. אבל מרגע שהכללים משתנים, התוצאות משתנות בהתאם. בזכות סעיף אחד בחוק הפדרלי האמריקאי (Title IX), חוגי הכדורגל בארצות הברית הפכו לענף הספורט המבוקש ביותר לילדות, ומערך שלם של חוגים, נבחרות וליגות אפשרו להקים את נבחרת הכדורגל הנשי הטובה בעולם, שיש לה קהל נאמן והכנסות יפות. הערך של ספורט בפיתוח האישיות והיכולות לא יסולא בפז.

בגיל הילדות, הבנים והבנות שלנו כל כך מוסללים על בסיס המין שלהם, שהפערים שנוצרים ביכולות הפיזיות, יחד עם האמונה במסוגלות האישית והנכונות להתנסות, נבנים כך שילדות מאמינות שהן לא יכולות, ושספורט לא מתאים להן. חלוקת המטלות בבית הספר מקבעת את האמונה בקרב בנות ובנים שהילדות ענוגות וחלשות, אף שבכיתות ב' וג' כל דבר שהבנים יכולים (בממוצע) לסחוב, גם הבנות יכולות, וכל דבר שלא מתאים שבנות יסחבו גם לא נכון שהבנים יסחבו. האמונה שבנות חלשות ובנים חזקים, שבנים טובים בכדורגל ובנות טובות בלקפוץ על חבל, היא בדיוק זה: אמונה. לא עובדה. האמונה בפער בכוח הפיזי מתקבעת גם דרך שירים ופעילויות כמו אותה חגיגת החנוכה: אם הבנים הם הלוחמים, אז הם גם החזקים והקשוחים — וכך נבנה אותם. אם הבנות הן הרקדניות, משמע שהן העדינות והענוגות.

אלה הנחות — לא עובדות — מגדריות, שנובעות מהמציאות הממוגדרת, והן גם יוצרות אותה.

כי אם לא נלמד את הבנות כדורגל, אם אין להן נגישות לכדור בהפסקה, כל שנותר להן הוא למצוא פינה מוצלת ולקפוץ בחבל. בכיתה א' בשיעור חינוך גופני, כשהמורה מגלה שהבנים יודעים לשחק כדורגל והבנות לא יודעות לשחק, היא שולחת אותן לשחק מחניים, במקום לעשות מה שמורה אמורה לעשות: ללמד. ובמקרה של המורה לחינוך גופני, ללמד גם את הבנות כדורגל.

אבל לא. אנחנו רגילים לחשוב על ילדות כמתוקות, חמודות, רכות, עדינות, ולכן נפנה אותן לחוגים שמחזקים תכונות אלה: בלט, התעמלות אומנותית, שחייה צורנית וכו'. אלו החוגים שזמינים לילדות — חוגים שבעיקר תורמים להארכת השרירים וגמישותם — וגם לחיזוק דימוי האידיאל הנשי הרווח.

בוויכוח המתמיד בין הביולוגי לחברתי, נמצאת הדילמה של אגודות הספורט — "פתחנו חוג לילדות ואף אחת לא באה". בפועל, אגודות שהחליטו להשקיע ולבנות מרחבים מאפשרים לילדות לעסוק בספורט, קמות ומצליחות באופן שמוכיח את עצמו שוב ושוב. וכן, זה דורש השקעה וראייה ארוכת טווח. צריך לתקן, צריך לשכנע. לא הכול יכול להימדד בהיקף הקהל או בפוטנציאל ההשתכרות. אבל התועלת של ספורט עבור ילדות ועבור ילדים מוכחת הן, למשל, בפיתוח תחושת מסוגלות בגיל הילדות, והן בהצלחה, למשל, בקריירה ובגובה המשכורת בעתיד.

בשכונה ממוצעת, בבתי הספר, במרכזים הקהילתיים, יש מגוון אדיר של קבוצות ספורט שונות, שעיקר המשתתפים בהן הם בנים. בנות מרגישות פחות נוח במרחבים אלה. אם כבר נפתחת קבוצה המיועדת לילדות, מתחיל הדיון על מי מתאמן במגרש הגדול, מהן שעות האימונים, כמה מאמנות או מאמנים בכל קבוצה, מהי הזמינות של חדרי ההלבשה והמקלחות ועוד ועוד. בסופו של דבר נגלה מהר מאוד שהקבוצות של הילדות נאלצות לפעול עם הרבה פחות משאבים מאשר קבוצות הבנים.

וזה לגמרי לא חייב להיות ככה: כאשר אנחנו מניחים הנחות על יכולת פיזית, ובהתאם לכך מכוונים את הילדות והילדים לכיוון התפתחות שמותאמת לציפיות המגדריות, אנחנו מסלילים אותם, מגבילים אותם ואת העתיד שלהם.

בעולם שוויוני, כל ילד וילדה יוכלו להתנסות בכל תחום וענף (כדורגל ומחול, למשל), ולהחליט מה הם אוהבים ומה פחות. גם בפעילות בבית הספר המורה יכולה לבקש: "עשרה ילדות וילדים צריכים לגשת לאולם הספורט להזיז ספסלים, עשרה ילדים וילדות צריכים לגשת לעזור במזכירות, והשאר יישארו בכיתה להכין את הפרויקט". קריאה שכזו מאפשרת לילדים חופש החלטה והתנסות מגוונת ללא תיוג של מה "נכון" ומה "לא בשבילי", ללא אמונות מגבילות לגבי הגוף שלהן ושלהם ושל מה שהוא באמת מסוגל לעשות.

המשאבים והנגישות אליהם יאפשרו לכל אחת ואחד הזדמנות שווה להתפתח לכל כיוון שנכון לה או לו.

תנו להם ולהן הזדמנות להתנסות בפעילויות מגוונות כמו התעמלות, אתלטיקה, ריקוד, יצירה, בלי קשר למגדר. תנו להן לבדוק את עצמן, לגלות, לחוות, תנו להם ללמוד כמה כלים בסיסיים ואז להחליט- מתאים לי? או שאני בוחר.ת לנסות משהו אחר?

טסטוסטרון מוסיף המון?

"ככה זה בנים". מי לא מכיר את האמירה הזאת? היא נאמרת כשבנים משתוללים בגן, כשהם מרביצים, כשהם מציקים, כשהם עושים מעשה שטות ועוד. בנים הם בנים, ככה זה בטבע.

בפועל, זה כמעט אף פעם לא "בטבע" וכמעט תמיד בתרבות. את האמירה הזאת אומרים אנשים משכילים יותר ופחות, מנהיגים, רבנים ורבניות, מורים ומורות, רופאים ומדעניות. אבל "ככה זה בטבע" היא בסך הכול אמירה שמשמרת אמונות ודפוסי התנהגות.

מהו הדבר הזה שאמור להיות "בטבע"? כשמדברים על הבנים, מדברים לרוב על הטסטוסטרון, אותו הורמון שמקורו אצל הגברים באשכים ואצל הנשים (בהיקף נמוך משמעותית) בשחלות. הטסטוסטרון משפיע על הדחף המיני, על בניית מסת השריר, וגם על השאפתנות והרצון להגיע להישגים, להתחרות ולנצח. יש מחקרים שמראים שהטסטוסטרון משפיע על רמת האסרטיביות והביטחון העצמי, ויש שטוענים שהטסטוסטרון הוא שמשפיע על בחירת הצעצועים של הילדים בגיל הרך ועל מה שהם בוחרים לעשות בהם. ילד שלוקח עגלת בובות, רץ איתה בפראות ברחבי הבית ובסוף זורק אותה והופך אותה, כנראה ראה בעגלה עוד סוג של רכב לשינוע. גם אצל נשים הטסטוסטרון משפיע על השאפתנות, הרצון להצליח והתחרותיות, אבל אולי בגלל המינון, ההשפעה פחותה במעט.

הדבר המעניין בטסטוסטרון הוא העובדה שהכמות המופרשת משתנה לפי המצב, בדומה לאדרנלין. יש תחושת סכנה? הטסטוסטרון עולה — אפשר לצאת לקרב. תחרות ספורטיבית? הוא עולה — אפשר לצאת לתחרות.

דבר מעניין נוסף הוא שהעלייה שלו היא כוח מאפשר — נותן את העוצמה הרגשית לצאת לתחרות הראשונית — אבל כשמגיע הניצחון, הוא שב ועולה עוד יותר. הטסטוסטרון גם משפיע על האופן שבו אנחנו רואים אחרים, עד כמה נדמה לנו שהם מאיימים עלינו ועד כמה אנחנו חושבים שנוכל לנצח אותם. לא סתם ספורטאים וספורטאיות מבקשים ולעיתים גם מקבלים זריקות טסטוסטרון, שאסורות לפי התקנון, כדי להגביר לא רק את הרצון לנצח, אלא גם את האמונה העצמית ביכולת לנצח.

בשיח "ככה זה בטבע" נדמה שההורמון הזה מסביר הכול — תרועות ניצחון כשהקבוצה מנצחת, זעקות שבר כשהקבוצה מפסידה, תחרותיות לא הוגנת, אלימות מילולית, אלימות פיזית. איכשהו, אלימות בקרב הבנים, כולל התפרעות, שבירה של דברים בבית והתקפי זעם, נתפסת כדבר מן הטבע. למעשה, 97% מאירועי האלימות בעולם נגרמים על ידי גברים. כמעט כל הגברים ורוב מוחלט של הנשים נפגעו לפחות פעם אחת בחייהם מאלימות של גברים נגדם. האם באמת זאת דרך הטבע? והאם הכול באשמת הטסטוסטרון?

למרבה הפלא, מחקרים עדכניים מראים שאין קשר ישיר בין עליית הטסטוסטרון להתנהגות אלימה. הטענה של החוקרים היא שככל הנראה אם גבר נוהג באלימות בעקבות העלייה בטסטוסטרון, צריך להיות מרכיב נוסף — חברתי, תרבותי או אחר — שגורם לאלימות הזאת להתפרץ.

מחקר מרתק משנת 1996 ערך ניסוי בין שתי קבוצות של סטודנטים מאוניברסיטת מישיגן שהגיעו מאזורים שונים בארה"ב, קבוצה של כאלו שגדלו במדינות הצפון, וקבוצה של סטודנטים שגדלו במדינות הדרום, שבהן קיימת "תרבות של כבוד" (תרבות של כבוד מוכרת היטב אצלנו במזרח התיכון וגם בישראל. גברים ונשים שדורשים שיכבדו אותם. המילה "כבוד" מופיעה בהטיות שונות, והכבוד שנותנים להם או לא נותנים להם, לתחושתם, נותן הכשר לתגובות שונות, מעלבון צורב ועד למופעי אלימות מילולית קולניים יותר או פחות).

חברי כל קבוצה עומתו במפגש מעצבן ומעליב עם גבר אחר שנתקל בהם בכוונה, פלט קללה עסיסית והמשיך הלאה. התוצאות היו מרתקות: הפער בין הקבוצות היה מדהים. בעוד הסטודנטים מהצפון לא הגיבו כמעט לעלבון, הרי שאלו שהגיעו מתרבות של "כבוד", הגיבו בעלבון ניכר וברצון להתעמת פיזית עם התוקף. אולם, רמות הטסטוסטרון עלו אצל חברי שתי הקבוצות במידה דומה. התגובות השונות היו קשורות ישירות לחינוך ולתרבות ממנה הגיעו הגברים.

המחקרים תואמים את המציאות שלנו. לא כל הגברים מגיבים באלימות, וגם אלו האלימים, שדואגים כל כך לכבודם, לא תוקפים בכל מצב. ד"ר ירון שוורץ מגדיר אלימות חברתית כאלימות מגדרית שהיא, למעשה, אלימות על בסיס יחסי כוח: גבר תוקף גבר אחר אם הוא א. רוצה לבסס את מעמדו כגבר שולט או ב. מעריך שיוכל לנצח בעימות. גבר תוקף אישה כי הוא יכול, כי הוא חושב שמותר, כי הוא חושב שזה בסדר.

האמירה שככה זה בנים, שהתנהגות אלימה היא חלק מהעניין, מבטלת לחלוטין את האמונה שלנו בהשפעה של החינוך. אי־שוויון מגדרי יוצר אלימות מגדרית, אלימות כלפי מי שאני תופס.ת כחלש.ה. אלימות מגדרית לא קשורה לטסטוסטרון, אלא לסביבה תרבותית שמאפשרת התנהגות אלימה, ולא מחנכת נגדה. כשמספרים לנו שגברים תוקפים מינית, למשל, כי יש להם דחפים כאלה, זה שקר. ממש כמו שהאחיין שלי יודע להתאפק כשהוא צריך להשתין, והוא לא משתין באוטו כי לימדו אותו להתאפק, כך אלימות כלפי אחרות ואחרים היא בחירה, וחינוך שיטמיע מנגנון שימנע אלימות הוא החלטה שצריך לקבל כהורים ומחנכים.

עוד על הספר

החיים הם לא ורוד וכחול דפנה פייזר

פתח דבר


כשהבת שלי הייתה בת שש, חגגנו לה יום הולדת עם החברות לכיתה. בסוף האירוע המרגש המתינה לה ערמת המתנות. לא חיכינו הרבה, ומייד ניגשנו למלאכת הפתיחה. בתוך כל העטיפות הוורדרדות, בין הקיטים של האיפור והחולצות עתירות הפאייטים, התחבאה לה קופסת לגו ורדרדה ומבטיחה. הבת שלי, שענייני האיפור והנצנצים פחות דיברו אליה בגיל שש, זינקה על הקופסה והתיישבה להרכיב. התפניתי לענייני, שמחה שמצאה לה עיסוק, אך לא לאורך זמן — בתוך מספר דקות שמעתי אותה צועקת:

"אימאאאאאא!!! אין פה כלום! אין פה מה להרכיב! כמעט הכול הגיע מוכן, זה לא לגו בכלל!"

ניגשתי לקופסה, לחלקים המורכבים על השטיח, וראיתי דמות נשית עומדת במטבח לגו ורדרד. הסתכלתי על הלגו, על ערמת הניירות הוורודים שעוד היו זרוקים על הרצפה, על אריזות הקיטים של האיפור, התיק והחולצות המנצנצות ופתאום הבנתי: הבת שלי בכלל לא אוהבת את הדברים האלה, הם לא מעניינים אותה. בגילה היא כבר הרכיבה בקלילות קיטים מאתגרים של לגו. אז למה האימהות של החברות שלה, שהוציאו את מיטב כספן וקנו מתנות יפהפיות, חשבו שאלו דברים שישמחו אותה? מאותו הרגע נשבעתי — אף מתנה שארכוש לחגיגות ימי הולדת של בנים או בנות, אף לא אחת, תהיה מגבילה וממוגדרת כמו אותן מתנות יקרות וורדרדות שהבת שלי קיבלה בגיל שש.

מגדרמגדרמגדרמגדרמגדר, נדמה שאנחנו שומעים את המילה "מגדר" בכל מקום. אבל מהו בכלל מגדר? מהי משמעות המילה?

כמו טפטוף איטי אבל קבוע של נטיף במערת הנטיפים, כמו שכבות אדמה המכסות ממצאים ארכיאולוגיים עתיקים, המגדר הוא למעשה שכבות של אמירות, חוויות, הכוונות, סיפורים, סרטים, פרסומות, תוכניות שונות בטלוויזיה, חוויות במשפחה, אמירות בגן ובבית הספר, חלוקת תפקידים בבית, מציאות של הדרה במקומות העבודה ובפוליטיקה, שכבות שמייצרות תודעה, אמונה שמגדירה לנו מהן בנות, נשים, ומהם בנים, גברים. מה כל אחד ואחת אמורים לאהוב, להיות, לרצות. השכבות האלה מתקבעות במוחנו, והופכות להיות סוג של אמת. המתנות שהבת שלי קיבלה ליום ההולדת היו סוג של אמת כזו — "נקנה לילדה קיט איפור כי זה מה שבנות אוהבות, רוצות, מעדיפות, זה מה שמתאים לבנות". המתנות האלה הסלילו אותה להאמין שזה מה שהיא אמורה לאהוב. אבל היא רק רצתה לרוץ, לטייל, לקרוא, לטפס, לבנות מבנים מורכבים, לגלות את העולם הרחב.

הורות מודעת מגדר היא הורות מאפשרת, כזו שמבטיחה שהילד או הילדה יוכלו לבחור את הכיוון שלהם, את מה שנכון להם מתוך מגוון אפשרויות, ולא מתוך מה שהחברה אומרת שהיא או הוא צריכים להיות. הספר הזה מדבר על הורות שכזו — הורות מאפשרת, שפועלת מתוך מודעות מגדרית.

ארבע שנים חלפו מאז התחלתי לכתוב את הספר הזה. כן, אני יודעת, אני לא ממש זריזה בעניין. בינתיים נדמה שהעולם שלנו השתנה דרמטית. קפיצת דרך ענקית נעשתה בתחום מאז התחלתי לפעול בו, ומעולם שלא ידע על מה אני מדברת בתחילת הדרך, היום הנושא של שוויון מגדרי הוא כמעט מובן מאליו: חקיקה, נשים פורצות דרך, מורות ומורים שמשנים את הפרקטיקה בכיתות, הורים שדורשים שינוי, ספרי ילדים, סרטים, צעצועים. אפילו בחינות הבגרות ממש עוד מעט יפסיקו להיכתב בפנייה בלשון זכר יחיד. אז אולי בכלל אפשר ללכת לנוח?

ובאמת, בכל פעם שאני מדברת עם הורים או עם סבים וסבתות ומציגה את הדברים (בארבע שנים של הרצאות, סדנאות ושיחות ייעוץ אישיות, פגשתי קהל גדול ומגוון), יהיו לפחות גבר אחד או אישה אחת שיודיעו לי בפתיחת המפגש שאני טועה, שאין בעיה, שהיום הדברים כבר אחרת. אבל פעם אחר פעם הם באים אליי בסוף המפגש ואומרים — וואו, לא ידענו.

מחוץ למעגלי המודעות והמודעים להשפעה הקשה והבעייתית של הטיות מגדריות על הילדות והילדים שלנו, יש מרחב עצום שלא מבין על מה מדובר. במקרה הטוב הם אדישים, אבל לעיתים קרובות הם יבטאו התנגדות עזה, כזאת שלפעמים תותיר את העומד מולם ללא מענה. ההתנגדות הזאת אורבת לכולנו, מנסה להחזיר את הבנות והבנים שלנו למקומות המסורתיים שלהם — להשאיר בנות ונשים קטנות, חלשות, תלויות בגבר ולהשאיר בנים, גברים, עם מרחב פעולה צר, ויכולת רגשית מוגבלת שמרחיקה אותם ממי שהם באמת. אלה ואלו נשארים חשופים לסביבה שמקדמת אלימות.

גם עבור מי שכבר מודעים, שקוראות וחשופות, שמבינים ומתקנים, יש עוד המון מרחבים שקשה לראות.

המגדר מתעתע. אם נדמיין לרגע שאנו מקלפים בצל, נבין שיש שכבות שהן עבות יותר, קל לזהות אותן, ונוכל בקלות להסיר אותן. מרחבים שבהם ההטיה המגדרית ברורה וקלה לזיהוי יהיו למשל סרטי הנסיכות הישנים של דיסני — סינדרלה, שלגייה — הנסיכה שמחכה לנסיך שיושיע אותה וכו' או החלוקה בין לוחמים לרקדניות בחגיגות בגן. לעומת זאת, בספרים, סרטים, תוכניות טלוויזיה, פרסומות רבות, אמירות בכתבות בחדשות ועוד, המגדר מתחבא, לא נראה לעין. אלו המקרים שבהם שכבות הבצל שקופות ודקות, מתעתעות, ועדיין משפיעות מאוד.

בספר זה אציג שכבות של מגדר בחיי הילדות והילדים שלנו, שכבות בולטות יותר ופחות. ככל שנתרגל לזהות את השכבות האלה, נוכל במיומנות רבה יותר לזהות את המגדר בעוד מרחבים, ולקלפו גם משם.

לפני שמתחילות ומתחילים, כמה מילים על ההתלבטות שהייתה לי בשני נושאים מהותיים:

הראשון, באילו שמות גוף להשתמש במהלך הכתיבה. העברית מכריחה אותנו לבחור צד, לקבוע אם נדבר בלשון גבר או בלשון אישה. המשפטים כאן מנוסחים בלשון לא ממוגדרת ככל האפשר. אבל יש מקומות שבהם נדרשתי לבחור, ובחרתי פעם כך ופעם כך ולפעמים גם וגם כדי לגוון ולאפשר.

כמורה, עם תלמידים על רצף הדיסלקציה ולקויות הלמידה, החלטתי לא להשתמש בפונט הרב־מגדרי, כי אני יודעת שהוא עלול להקשות על לקויי הלמידה לקרוא אותו.

כמו כן, כל האמירות שלי בספר מבוססות על מחקרים אקדמיים ומאמרים של אנשי ונשות מקצוע בתחומים השונים (למי שמתעניינים, בסוף הספר יש הפניות למקורות המידע שבהם נעזרתי), אבל הוא אינו ספר אקדמי וגם לא מתיימר להיות כזה. כתבתי אותו מנקודת המבט שלי, ומהדברים שראיתי בשטח, בשפה יומיומית ובשביל כולם: בשביל המודעות והמודעים למגדר ולהשלכותיו, בשביל אלה שרוצות לשנות ולשפר ומחפשים כלים פרקטיים איך לעשות זאת, בשביל אלה שמסביבם מדברים על זה, אבל לא בדיוק ברור להם מה העניין פה, וגם לאלה שחושבים שאין בעיה בכלל ולא צריך לתקן דבר. בעיקר, הוא מיועד לכל מי ששואפות ושואפים לחברה צודקת, הוגנת, מאפשרת, לכל מי שרוצות ורוצים שהילדים והילדות שלנו יגדלו להיות מי שהם באמת.

נושא נוסף הוא ילדים וילדות על רצף הלהטב"ק (לסביות, הומו, טרנס, בי, קוויר ונון ג'נדר). בחרתי לא להתיחס לנושא הזה באופן מיוחד משתי סיבות. א. האפשרות והזכות להיות מי שאני באמת, רלוונטית לילדה שמוסללת הרחק מספורט וטכנולוגיה, לילד שמודר מהזכות לרקוד, ללא קשר לנטיה מינית וזהות מגדרית. כולם וכולן מתמודדות עם הנושא. ההטיות שנחשפות פה בספר, משפיעות עלינו ההורים, המורות והגננות, ובוודאי משפיעות על הילדות והילדים באשר הם. ב. הורות לילדים על רצפי הזהות המינית והמגדרית היא הורות מורכבת. יש התמודדות עם האמונות האישיות, החברתיות, ויש צורך לחפש ולמצוא ידע מקצועי, ותמיכה. ידע בנושא קיים וגדל כל הזמן. יש גם קבוצות תמיכה ועזרה הן להורים והן לילדות ולילדים. חפשו אותן.

פרק 1.  ככה זה בטבע?
מה אומרים המחקרים

אני רוצה להתחיל באמירה ברורה. כן, יש הבדל פיזיולוגי וגם רגשי בין גברים לנשים. אין במודעות מגדרית שום כוונה למחוק את ההבדלים האלה וגם אי אפשר. הביולוגיה קובעת את מסת השריר, את מבנה המוח, את המשקל. מערכת הרבייה וההורמונים משפיעים על הגוף, כולל יכולת פיזית. גם המבנה הנפשי של גברים ונשים שונה, בגלל ההורמונים, ובגלל החוויות האישיות שנצברות. אלה הם פני הדברים.

אבל השונות הזאת לא מגדירה יכולת אישית. כבר פגשתי נשים שהיו חזקות יותר מהרבה גברים שהכרתי. הכרתי ולמדתי על נשים עם יכולת מדהימה במדעים מדויקים, מנהיגות, ספורט, בעצם בכל תחום אנושי שקיים. הכרתי גברים שיכולת האמפתיה, הרגישות והטיפול שלהם מעוררת השראה במלוא מובן המילה. ולא, אין לדבר קשר לנטייה מינית או לזהות מגדרית. הם והן פשוט כאלה. אבל החברה עסוקה בלהסביר לאלה ולאלו שהן לא באמת. הן לא באמת טובות במדעים, הן לא באמת מנהיגות, הם לא באמת יכולים למצוא אושר בטיפול בילדים ועוד. ההכוונה הזאת, ההסללה לתפקידים שנקבעו מראש, בלי להתחשב במי הילדה או הילד באמת, היא המִגדור — והיא מקור הבעיה.

מאות שנים עסקו חוקרים במתן הסברים להבדלים בין המינים. כמו שהאסטרונומים חקרו את הכוכבים והחלל, והביולוגים והרופאים את מדע המחלות, כך הסוציולוגים, הפסיכולוגים, חוקרים מתחום מדעי המוח וגם הפילוסופים ואנשי הדת חקרו וחוקרים מה מסביר את ההבדלים בהתנהלות, בקבלת ההחלטות, בבחירת המקצועות, בהצלחות ובכישלונות בין נשים לגברים.

מובן שלעיתים קרובות המחקר קשור קשר הדוק לאמונות, לדעות ולנקודות המבט של החוקרים. שאלת המחקר שתישאל קשורה קשר ישיר לתשובה שהחוקרים מצפים לקבל ולאמונות שגדלו איתן. כך, אם לנשים, על פי חוק, אסור היה ללמוד לקרוא ולכתוב, החוקרים הגברים ניסו לחקור ולהסביר למה לא נכון שנשים יֵדעו לקרוא ולכתוב או להחזיק ברכוש או להשתתף בפוליטיקה. אין זה מפתיע שהשאלות שנשאלו והתשובות שניתנו יצרו תיאוריות שמחזקות את החוקים האלה.

מאות מחקרים הסבירו שלנשים יש מוח קטן יותר, שהן רגשניות יותר ולכן לא יכולות להתמודד עם מצבי לחץ קשים, שהן חלשות פיזית וספורט עלול לפגוע בגופן ולגרום לעקרות. המחקרים, גם אלה שהוכחו שוב ושוב כלא נכונים, כמגמתיים, כמשרתים את מעמד בעלי הכוח, המעמד השולט, הפטריארכיה קובעת החוקים, התקבעו במוחנו עד היום.

האמת היא שיש המון סיבות לחקור את ההבדלים בין המינים. מחקרים כבר גילו שלנשים סגנון ניהול שונה מזה של גברים: שנשים מעדיפות עבודת צוות, בעוד גברים פועלים בנוחות בסביבה של תחרות. בשוק ההון ובתחום ההשקעות גברים נוטים יותר ללקיחת סיכונים, נשים זהירות יותר. החשיבות של מחקרים כאלה היא שהם מאירים לנו את הדרך לשנות את האמונות שלנו לגבי מה נכון לגברים ומה נכון לנשים, מי מתאים לעשות מה. הם פותחים לנו דרך לחשב מסלול מחדש, למשל בהורות שלנו או בתוכניות הלימודים במערכת החינוך, כך שהן יכללו את כולם וכולן ויאפשרו גם לבנים וגם לבנות להצליח. אלא שנכון להיום, עדיין לא בטוח שזה קורה.

נחזור למחקרי המוח, שכן המוח נחשב הבסיס לכול: להתנהגויות, ליכולות, לכישורים. השאלה הגדולה האמיתית היא לא איך בנוי המוח, אלא אם בכלל אפשר לדעת כשאנחנו פוגשים תינוק או תינוקת, ילד או ילדה, גבר או אישה, מה היכולות האמיתיות שלהם — הכישורים המולדים או הנלמדים והנטיות האישיות שלהם — רק על בסיס המין שלהם. כלומר, אם ילדות בגן הילדים באמת יעדיפו בהכרח לשחק בבובות, והבנים שנפגוש בכיתה ב' אכן יפגינו יכולות ספורטיביות ומכניות מעולות. השאלה הזאת חשובה, כי זה האופן שבו למעשה החברה — הגננות, המורות והמורים, המשפחה וגם אנחנו ההורים — מתייחסת לילדות וילדים מהרגע שגילינו מהו מינם הביולוגי.

מחקר בראשותה של פרופסור דפנה יואל מאוניברסיטת תל אביב מוכיח שאין זה כך. המחקר הבינלאומי, שלקח בחשבון רב־תרבותיות ושונוּת, העלה שאומנם יש תכונות שנוכחות בעיקר אצל נשים ותכונות שנמצאות בעיקר אצל גברים, אבל כשבוחנים כל מוח בנפרד, של גבר או של אישה, נמצא בכל מוח גם תכונות ומאפיינים "נשיים" וגם תכונות ומאפיינים "גבריים", במינון שייחודי לכל מוח. כלומר, כשאנחנו פוגשים תינוקת, ילדה, ילד, נער, לא נוכל רק מהתבוננות מהצד על סמך המין לדעת מהם באמת הנטיות האישיות, היכולות, הכישורים שלהם. כשנוסיף לכך את ההבנה שהמוח משתנה כל הזמן, שהוא מושפע מגירויים חיצוניים, משינויים הורמונליים וכו', הרי שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים להציג תכונות "נשיות" או "גבריות" בכל שלב של חיינו, תלוי במצב, בהקשר או במה שמוחנו למד.

המשמעות היא שאם נשאל חוקרי מוח אילו מוקדים ויכולות הם מצפים לראות בסריקה אחת מסוימת של מוח של גבר או של אישה, הם לא בהכרח יוכלו לחזות מראש אילו יכולות יופיעו באותה סריקה רק על בסיס המין של הנבדק או הנבדקת. כי אין מוח נשי ומוח גברי. כולנו פסיפס של יכולות. מה שקשה להכריע לגביו, לפי מחקרה של יואל, הוא אם היכולות האישיות שלנו מולדות או שפיתחנו אותן עם השנים. על פי המחקרים וסריקות המוח, מתברר שמיום הלידה ועד בערך גיל שלושה חודשים, אין הבדל מובהק במבנה המוח של בנים ובנות. לאחר מכן מבנה המוח משתנה. אלא שאי אפשר לבדוק מחקרית מה מהשינוי הוא תוצאה ביולוגית, למשל הורמונים, ומה מהשינוי הוא תוצאה של השפעות תרבותיות נלמדות, כיוון שאין מחקר שמלווה תינוקות בני יומם על פני כל חייהם, ויש השפעות נלמדות שקשה לזהות ולכמת. השאלה האמיתית היא האם בכלל הסוגיה הזאת חשובה? כהורים נשקיע רבות בפיתוח מוחם ויכולותיהם של בנינו ובנותינו. ברור שאם הילדה קיבלה ציון נמוך במתמטיקה, נדאג שתתרגל ותתקדם בחומר, ואם נראה שהילד מגלה תכונות של סרבול פיזי, נשלח אותו לחוג ספורט כדי שילמד לנוע בביטחון במרחב. אנחנו מלמדים את הילדות והילדים שלנו לדבר ולהתנהג. אנחנו דואגים שידעו לשחות, לבשל, להתלבש לבד. איך נוכל, אם כך, להפריד את השאלה מה מההתנהגות המגדרית שלהם מולד ומה נרכש עם הזמן? הרי מה שנכניס פנימה, הכיוון אותו נפתח, ישפיע בהכרח על ההתפתחות.

לאורך פרקיו של ספר זה אראה מרחבים שבהם נבנית ההסללה המגדרית, שללא ספק משפיעה גם היא על התפתחות המוח של הבנים והבנות. ההבניה המגדרית הזו, בשילוב עם מהלכים חברתיים, פוליטיים, חינוכיים ותרבותיים, יוצרת בפועל שני מסלולים נפרדים של אפשרויות — עבור בנים ועבור בנות.

כשתינוק או תינוקת נולדים, אנחנו לא יודעים מי ומה הם יכולים להיות. אנחנו, כהורים, פועלים כדי לעזור להם להתפתח, לפתח את הכישורים הקוגניטיביים והרגשיים שלהם ככל האפשר.

אם נסליל את הבנות, למשל, רק למשחקים "של בנות" ונספר להן רק סיפורי נסיכות ענוגות, נעצים אצלן את היכולת האמפתית והוורבלית, אבל לא נאפשר להן להתפתח בתחומים של הישגיות, חשיבה מדעית, תפיסה מרחבית ועוד. אם נכוון את הבנים רק לספורט תחרותי ומחשבים, הם בהחלט יתפתחו בכיוון, אבל בדרך הם יפסידו הזדמנות לפתח ערוצי ביטוי עצמי מגוונים, דרך שפה או אומנות מסוגים שונים.

כן, יש אפיוני מין, ויש גם נטיות אישיות, אבל יש לזכור שאנחנו ההורים לא יודעים עם הלידה מה הפוטנציאל השכלי של התינוקות, מהי נטייתם הטבעית ובאיזה כיוון לפתח אותם, ויש לנו, ההורים, השפעה אדירה על פיתוח היכולות הללו.

לכן, הדבר הנכון לעשות הוא לתת לבנים ולבנות שלנו הזדמנות שווה להתנסות, ללמוד, לחוות באופן רחב ככל האפשר. נחשוף אותם לחוויות ופעילויות שונות ומגוונות, לא ממוגדרות, וניתן להם הזדמנות לגדול, לגלות ולהיות מי שהם באמת.

הכול עניין של אמונה

"כדורגל זה ספורט לבנים, כי בנים צריכים להוציא אנרגיה ולרוץ אחרי כדור".

"יש אלימות במגרש הכדורגל אז זה משחק שלא מתאים לבנות".

"אני מבקשת מהבנים שייגשו לאולם הספורט ויעזרו לסדר את הציוד והספסלים, והבנות, גשו למזכירות ותעזרו לסדר שם את הפוסטרים והציורים".

"לקראת חגיגת החנוכה בגן אני מבקשת מכל אימא לדאוג לחצאית ורודה לריקוד של הבנות, ולחרב מקרטון להופעה של הבנים המכבים".

גם מכן הגננת ביקשה? והכנתן? כי ממני ביקשו, והכנתי, מובן שהכנתי.

המשותף לכל המשפטים האלה שנשמעים לעיתים במערכת החינוך וגם מחוצה לה הוא ההנחה שהפיזיולוגיה — הכוח הפיזי, מסת השריר, יכולת התנועה של הבנים והבנות — היא שונה ומכך גם ההתנהגות שלהם ושלהן ברורה וידועה מראש.

אין לאמונה הזאת כל בסיס במציאות!

למעשה, אין הבדלים מובהקים בין מסת השריר של בנים ובנות עד תחילת ההתבגרות המינית. בנים ובנות יכולים להגיע להישגים פיזיים זהים, ובלא מעט קבוצות ילדים נגלה ילדות שרצות מהר יותר, בועטות חזק יותר, ואף מפליאות במכות הרבה יותר מאשר חבריהן הבנים. המחקר הרפואי מאשש זאת, אבל אפשר פשוט להסתכל סביב ולראות מה קורה כאשר נותנים לילדות לעסוק בפעילות ספורטיבית נמרצת, ובעיקר, היסטורית, עד כמה נדיר שנותנים להן את ההזדמנות הזאת. מהמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, דרך מנהג הנעליים הקטנות שנכפו על הנשים הסיניות, השמלות המסורבלות, ועד המחוך המגביל את התנועה נדמה שהאנושות כולה נרתמה להצרת צעדיהן של נשים (פשוטו כמשמעו). על פני ההיסטוריה, בלי סוף מגבלות מנעו והקשו ועדיין מקשים על בנות, נערות ונשים לחזק את גופן וללמוד מיומנויות ספורטיביות מגוונות. אגודות הספורט הנשי עסוקות גם בעידן הנוכחי במאבק יומיומי על משאבים, שעות מגרש, חדרי הלבשה ראויים ושעות פעילות. אבל מרגע שהכללים משתנים, התוצאות משתנות בהתאם. בזכות סעיף אחד בחוק הפדרלי האמריקאי (Title IX), חוגי הכדורגל בארצות הברית הפכו לענף הספורט המבוקש ביותר לילדות, ומערך שלם של חוגים, נבחרות וליגות אפשרו להקים את נבחרת הכדורגל הנשי הטובה בעולם, שיש לה קהל נאמן והכנסות יפות. הערך של ספורט בפיתוח האישיות והיכולות לא יסולא בפז.

בגיל הילדות, הבנים והבנות שלנו כל כך מוסללים על בסיס המין שלהם, שהפערים שנוצרים ביכולות הפיזיות, יחד עם האמונה במסוגלות האישית והנכונות להתנסות, נבנים כך שילדות מאמינות שהן לא יכולות, ושספורט לא מתאים להן. חלוקת המטלות בבית הספר מקבעת את האמונה בקרב בנות ובנים שהילדות ענוגות וחלשות, אף שבכיתות ב' וג' כל דבר שהבנים יכולים (בממוצע) לסחוב, גם הבנות יכולות, וכל דבר שלא מתאים שבנות יסחבו גם לא נכון שהבנים יסחבו. האמונה שבנות חלשות ובנים חזקים, שבנים טובים בכדורגל ובנות טובות בלקפוץ על חבל, היא בדיוק זה: אמונה. לא עובדה. האמונה בפער בכוח הפיזי מתקבעת גם דרך שירים ופעילויות כמו אותה חגיגת החנוכה: אם הבנים הם הלוחמים, אז הם גם החזקים והקשוחים — וכך נבנה אותם. אם הבנות הן הרקדניות, משמע שהן העדינות והענוגות.

אלה הנחות — לא עובדות — מגדריות, שנובעות מהמציאות הממוגדרת, והן גם יוצרות אותה.

כי אם לא נלמד את הבנות כדורגל, אם אין להן נגישות לכדור בהפסקה, כל שנותר להן הוא למצוא פינה מוצלת ולקפוץ בחבל. בכיתה א' בשיעור חינוך גופני, כשהמורה מגלה שהבנים יודעים לשחק כדורגל והבנות לא יודעות לשחק, היא שולחת אותן לשחק מחניים, במקום לעשות מה שמורה אמורה לעשות: ללמד. ובמקרה של המורה לחינוך גופני, ללמד גם את הבנות כדורגל.

אבל לא. אנחנו רגילים לחשוב על ילדות כמתוקות, חמודות, רכות, עדינות, ולכן נפנה אותן לחוגים שמחזקים תכונות אלה: בלט, התעמלות אומנותית, שחייה צורנית וכו'. אלו החוגים שזמינים לילדות — חוגים שבעיקר תורמים להארכת השרירים וגמישותם — וגם לחיזוק דימוי האידיאל הנשי הרווח.

בוויכוח המתמיד בין הביולוגי לחברתי, נמצאת הדילמה של אגודות הספורט — "פתחנו חוג לילדות ואף אחת לא באה". בפועל, אגודות שהחליטו להשקיע ולבנות מרחבים מאפשרים לילדות לעסוק בספורט, קמות ומצליחות באופן שמוכיח את עצמו שוב ושוב. וכן, זה דורש השקעה וראייה ארוכת טווח. צריך לתקן, צריך לשכנע. לא הכול יכול להימדד בהיקף הקהל או בפוטנציאל ההשתכרות. אבל התועלת של ספורט עבור ילדות ועבור ילדים מוכחת הן, למשל, בפיתוח תחושת מסוגלות בגיל הילדות, והן בהצלחה, למשל, בקריירה ובגובה המשכורת בעתיד.

בשכונה ממוצעת, בבתי הספר, במרכזים הקהילתיים, יש מגוון אדיר של קבוצות ספורט שונות, שעיקר המשתתפים בהן הם בנים. בנות מרגישות פחות נוח במרחבים אלה. אם כבר נפתחת קבוצה המיועדת לילדות, מתחיל הדיון על מי מתאמן במגרש הגדול, מהן שעות האימונים, כמה מאמנות או מאמנים בכל קבוצה, מהי הזמינות של חדרי ההלבשה והמקלחות ועוד ועוד. בסופו של דבר נגלה מהר מאוד שהקבוצות של הילדות נאלצות לפעול עם הרבה פחות משאבים מאשר קבוצות הבנים.

וזה לגמרי לא חייב להיות ככה: כאשר אנחנו מניחים הנחות על יכולת פיזית, ובהתאם לכך מכוונים את הילדות והילדים לכיוון התפתחות שמותאמת לציפיות המגדריות, אנחנו מסלילים אותם, מגבילים אותם ואת העתיד שלהם.

בעולם שוויוני, כל ילד וילדה יוכלו להתנסות בכל תחום וענף (כדורגל ומחול, למשל), ולהחליט מה הם אוהבים ומה פחות. גם בפעילות בבית הספר המורה יכולה לבקש: "עשרה ילדות וילדים צריכים לגשת לאולם הספורט להזיז ספסלים, עשרה ילדים וילדות צריכים לגשת לעזור במזכירות, והשאר יישארו בכיתה להכין את הפרויקט". קריאה שכזו מאפשרת לילדים חופש החלטה והתנסות מגוונת ללא תיוג של מה "נכון" ומה "לא בשבילי", ללא אמונות מגבילות לגבי הגוף שלהן ושלהם ושל מה שהוא באמת מסוגל לעשות.

המשאבים והנגישות אליהם יאפשרו לכל אחת ואחד הזדמנות שווה להתפתח לכל כיוון שנכון לה או לו.

תנו להם ולהן הזדמנות להתנסות בפעילויות מגוונות כמו התעמלות, אתלטיקה, ריקוד, יצירה, בלי קשר למגדר. תנו להן לבדוק את עצמן, לגלות, לחוות, תנו להם ללמוד כמה כלים בסיסיים ואז להחליט- מתאים לי? או שאני בוחר.ת לנסות משהו אחר?

טסטוסטרון מוסיף המון?

"ככה זה בנים". מי לא מכיר את האמירה הזאת? היא נאמרת כשבנים משתוללים בגן, כשהם מרביצים, כשהם מציקים, כשהם עושים מעשה שטות ועוד. בנים הם בנים, ככה זה בטבע.

בפועל, זה כמעט אף פעם לא "בטבע" וכמעט תמיד בתרבות. את האמירה הזאת אומרים אנשים משכילים יותר ופחות, מנהיגים, רבנים ורבניות, מורים ומורות, רופאים ומדעניות. אבל "ככה זה בטבע" היא בסך הכול אמירה שמשמרת אמונות ודפוסי התנהגות.

מהו הדבר הזה שאמור להיות "בטבע"? כשמדברים על הבנים, מדברים לרוב על הטסטוסטרון, אותו הורמון שמקורו אצל הגברים באשכים ואצל הנשים (בהיקף נמוך משמעותית) בשחלות. הטסטוסטרון משפיע על הדחף המיני, על בניית מסת השריר, וגם על השאפתנות והרצון להגיע להישגים, להתחרות ולנצח. יש מחקרים שמראים שהטסטוסטרון משפיע על רמת האסרטיביות והביטחון העצמי, ויש שטוענים שהטסטוסטרון הוא שמשפיע על בחירת הצעצועים של הילדים בגיל הרך ועל מה שהם בוחרים לעשות בהם. ילד שלוקח עגלת בובות, רץ איתה בפראות ברחבי הבית ובסוף זורק אותה והופך אותה, כנראה ראה בעגלה עוד סוג של רכב לשינוע. גם אצל נשים הטסטוסטרון משפיע על השאפתנות, הרצון להצליח והתחרותיות, אבל אולי בגלל המינון, ההשפעה פחותה במעט.

הדבר המעניין בטסטוסטרון הוא העובדה שהכמות המופרשת משתנה לפי המצב, בדומה לאדרנלין. יש תחושת סכנה? הטסטוסטרון עולה — אפשר לצאת לקרב. תחרות ספורטיבית? הוא עולה — אפשר לצאת לתחרות.

דבר מעניין נוסף הוא שהעלייה שלו היא כוח מאפשר — נותן את העוצמה הרגשית לצאת לתחרות הראשונית — אבל כשמגיע הניצחון, הוא שב ועולה עוד יותר. הטסטוסטרון גם משפיע על האופן שבו אנחנו רואים אחרים, עד כמה נדמה לנו שהם מאיימים עלינו ועד כמה אנחנו חושבים שנוכל לנצח אותם. לא סתם ספורטאים וספורטאיות מבקשים ולעיתים גם מקבלים זריקות טסטוסטרון, שאסורות לפי התקנון, כדי להגביר לא רק את הרצון לנצח, אלא גם את האמונה העצמית ביכולת לנצח.

בשיח "ככה זה בטבע" נדמה שההורמון הזה מסביר הכול — תרועות ניצחון כשהקבוצה מנצחת, זעקות שבר כשהקבוצה מפסידה, תחרותיות לא הוגנת, אלימות מילולית, אלימות פיזית. איכשהו, אלימות בקרב הבנים, כולל התפרעות, שבירה של דברים בבית והתקפי זעם, נתפסת כדבר מן הטבע. למעשה, 97% מאירועי האלימות בעולם נגרמים על ידי גברים. כמעט כל הגברים ורוב מוחלט של הנשים נפגעו לפחות פעם אחת בחייהם מאלימות של גברים נגדם. האם באמת זאת דרך הטבע? והאם הכול באשמת הטסטוסטרון?

למרבה הפלא, מחקרים עדכניים מראים שאין קשר ישיר בין עליית הטסטוסטרון להתנהגות אלימה. הטענה של החוקרים היא שככל הנראה אם גבר נוהג באלימות בעקבות העלייה בטסטוסטרון, צריך להיות מרכיב נוסף — חברתי, תרבותי או אחר — שגורם לאלימות הזאת להתפרץ.

מחקר מרתק משנת 1996 ערך ניסוי בין שתי קבוצות של סטודנטים מאוניברסיטת מישיגן שהגיעו מאזורים שונים בארה"ב, קבוצה של כאלו שגדלו במדינות הצפון, וקבוצה של סטודנטים שגדלו במדינות הדרום, שבהן קיימת "תרבות של כבוד" (תרבות של כבוד מוכרת היטב אצלנו במזרח התיכון וגם בישראל. גברים ונשים שדורשים שיכבדו אותם. המילה "כבוד" מופיעה בהטיות שונות, והכבוד שנותנים להם או לא נותנים להם, לתחושתם, נותן הכשר לתגובות שונות, מעלבון צורב ועד למופעי אלימות מילולית קולניים יותר או פחות).

חברי כל קבוצה עומתו במפגש מעצבן ומעליב עם גבר אחר שנתקל בהם בכוונה, פלט קללה עסיסית והמשיך הלאה. התוצאות היו מרתקות: הפער בין הקבוצות היה מדהים. בעוד הסטודנטים מהצפון לא הגיבו כמעט לעלבון, הרי שאלו שהגיעו מתרבות של "כבוד", הגיבו בעלבון ניכר וברצון להתעמת פיזית עם התוקף. אולם, רמות הטסטוסטרון עלו אצל חברי שתי הקבוצות במידה דומה. התגובות השונות היו קשורות ישירות לחינוך ולתרבות ממנה הגיעו הגברים.

המחקרים תואמים את המציאות שלנו. לא כל הגברים מגיבים באלימות, וגם אלו האלימים, שדואגים כל כך לכבודם, לא תוקפים בכל מצב. ד"ר ירון שוורץ מגדיר אלימות חברתית כאלימות מגדרית שהיא, למעשה, אלימות על בסיס יחסי כוח: גבר תוקף גבר אחר אם הוא א. רוצה לבסס את מעמדו כגבר שולט או ב. מעריך שיוכל לנצח בעימות. גבר תוקף אישה כי הוא יכול, כי הוא חושב שמותר, כי הוא חושב שזה בסדר.

האמירה שככה זה בנים, שהתנהגות אלימה היא חלק מהעניין, מבטלת לחלוטין את האמונה שלנו בהשפעה של החינוך. אי־שוויון מגדרי יוצר אלימות מגדרית, אלימות כלפי מי שאני תופס.ת כחלש.ה. אלימות מגדרית לא קשורה לטסטוסטרון, אלא לסביבה תרבותית שמאפשרת התנהגות אלימה, ולא מחנכת נגדה. כשמספרים לנו שגברים תוקפים מינית, למשל, כי יש להם דחפים כאלה, זה שקר. ממש כמו שהאחיין שלי יודע להתאפק כשהוא צריך להשתין, והוא לא משתין באוטו כי לימדו אותו להתאפק, כך אלימות כלפי אחרות ואחרים היא בחירה, וחינוך שיטמיע מנגנון שימנע אלימות הוא החלטה שצריך לקבל כהורים ומחנכים.