בעקבות הירח

ב ע ק ב ו ת   ה י ר ח

   ענת עזרא סיימה עוד יום עבודה ארוך והזדקפה למתוח את גווה. דרך קיר הזכוכית הממורקת של משרדה היא ראתה את יעקב הירש, הגזרן הראשי של המפעל, מרחף סביב שולחן עבודתו עם מספריו החשמליים, מנווט אותם בריכוז ויד בוטחת, והעלתה חיוך קל על שפתיה בשל השילוב ההרמוני שבין האיש למלאכתו. ענת חיבבה את היהודי ההונגרי הקטן, שעיניו הנבונות הצניעו את מבטן, חוששות לשרוט מישהו או משהו, ויחד עם זאת היה איש דעתן שאהב להשמיע את קולו בעניינים שברומו של עולם, רק שלצערו לא היה לו עם מי לעשות את זה הרבה במפעל הקטן, שרוב עובדיו היו תופרות קשות יום, שבהפסקת האוכל של הצהריים העדיפו לדבר על הצרות שלהן ולא על צרותיו של העולם הגדול. באופן חריג התירה ענת להירש לעבוד מעבר לשעות העבודה הרגילות ולצבור שעות נוספות. הוא ביקש זאת ממנה עקב חובותיו הכספיים, והיא נענתה לו בשל חיוניותו למפעל. בשעות המאוחרות האלה שבהן רק שניהם היו במפעל, הייתה ענת מציעה לו כוס קפה בכל פעם שהכינה לעצמה כוס קפה, והירש היה מודה לה בקידת ראש עוד לפני שקיבל או דחה את הצעתה, מתמוגג מהכבוד שמעניקה לו הבוסית החיננית שלו. מעולם לפניה לא היה לו בוס או בוסית שהציעו לו כוס קפה. לפעמים הייתה מתפתחת ביניהם שיחה קצרה בשעות הללו, ומהשיחות האלה למדה ענת שבהונגריה הייתה להירש אהובה שהסתירה אותו מהנאצים בימי המלחמה. אחרי המלחמה הם היגרו לארצות הברית, נישאו, הולידו שני ילדים, וכעבור עשרים ושלוש שנים מיצו את אהבתם ונפרדו ללא טינה, רק שבעים זה מזה. לאחר גירושיו דשדש הירש בין מספר נשים, אך דבר לא יצא מזה והוא החליט לעלות לארץ אבותיו ההיסטורית, רעיון שהיה עולה בדעתו מעת לעת לאורך השנים. הוא הגיע לישראל ולא אהב בה דבר. לא את השמש הלוהטת, לא את החיפזון שדוחף ונדחף בכל מקום, לא את ההמתנות הארוכות במשרדי הממשלה שנזקק להם, לא את קוצר הרוח של הפקידוּת שאמורה לשרת את אזרחיה, ויותר מכל הוא סלד מהחיוך המסוים הזה שהיה מעלה על פניהם של הבריות בלי להבין מדוע. "אם יש פה מישהו מצחיק זה לא אני, אך לך תסביר את זה לקוף", היה חושב לעצמו בכעס בכל פעם שראה את החיוך המרגיז הזה מול עיניו. אך הבעיה הגדולה שלו הייתה, שלא מצא עבודה במקצועו שתניח את דעתו, ואחרי שנה בישראל החליט ברוב ייאושו לשוב לארצות הברית. רגע לפני שהתעופף מפה, הסב אחד משכניו את תשומת לבו למודעה קטנה שהתפרסמה באחד העיתונים שלא ידע לקרוא, והוא עשה ניסיון נוסף למצוא כאן עבודה שתהלום את ניסיונו וכישוריו. גברת פריד, בעלת המפעל, התעלמה מגילו המתקדם, התרשמה מהגרמנית שלו ומעברו המקצועי, וקיבלה אותו לעבודה. למן אותו רגע התהפכו חייו של הירש בארץ הקודש, ועם זאת הוא גם מצא אהבה חדשה, אִתה רכש דירה קטנה עם משכנתה גדולה בקריית אונו. עכשיו הוא אומר בנימה מבודחת שגם הוא נהנה מהאושר הישראלי, שחציו נובע מתחושת הביתיות שיהודי יכול לחוש רק בישראל, וחציו מהתקווה הלא רציונלית שגם פה יהיה פעם טוב. את שיחותיו עם ענת הוא מנצל כדי לשלוף את הגיגיו הפילוסופיים, ולדעתו אין צורך בהרבה כדי להיות מרוצה מהחיים. מי שזקוק להרבה כדי להיות מרוצה מהחיים, תמיד יחסר לו משהו ואף פעם הוא לא יהיה מרוצה. ענת לגמרי מסכימה אתו בעניין הזה, אך הוא אוהב לחזור על זה והיא מקשיבה לו ברוח טובה. עוד אמירה שהירש בעל חוש ההומור אוהב לחזור עליה היא, שבישראל אין תרבות משום סוג, אך חוסר תרבות יש בה מכל הסוגים, ולזה הוא מוסיף עם צחוק ישראלי שכבר הספיק לפתח, שעכשיו זה מצחיק אותו, אך בימיו הראשונים בארץ זה כמעט הרג אותו. לפעמים הוא מתקשה לשלוט בצורך שלו להחמיא לענת ואומר לה, "ענת, כשכל האנשים בעולם יהיו כמוך, העולם יהיה מקום שתענוג לחיות בו". ענת צוחקת ואומרת לו שהיא מקווה שלעולם הוא לא ישנה את דעתו עליה.

   מיעקב הירש נדד מבטה של ענת אל חללו הריק של המפעל. ארבעים מכונות התפירה שטִרטרו בו בשעות העבודה היו דוממות עתה, ולענת היה נדמה שגם נכלמות במקצת עקב השתיקה שנגזרת עליהן כל יום בארבע אחר הצהריים. רק מי שהכיר את הרעש של שעות העבודה, היה יכול לחוש בשקט העמוק שעמד בין הכתלים אחריהן. השעון הראה שש ורבע והיא נזפה בעצמה, אספה את תיקה, נעלה את משרדה ונפרדה מהירש. הגזרן המרוכז במלאכתו דומם את מספריו החשמליים כששמע את נקישותיה על קיר הזכוכית של חדר עבודתו, וכשראה את ידה מנפנפת לו לשלום, קד לה קידת פרידה מלכותית.

   ענת יצאה מהמפעל ופנתה לעבר חדר המדרגות. לא תמיד השתמשה במעלית הישנה, הן משום שרצתה לחלץ את עצמותיה, והן משום שלא אהבה את גניחות הזִקנה שלה, שהִדהדו בכל הבניין הישן שנוקות וחלולות כנאקות גסיסה של לוויתן זקן, ובשעות המאוחרות והשקטות הללו נשמעו עוד פחות נעימות מאשר בשעות העבודה הרגילות. בסך הכול ארבע קומות, עניין של מה בכך עבור אשה צעירה. ממש כשיצאה מפתח הבניין, נתקלה רגלה במרצפת בולטת ורק במזל הצליחה לייצב את גופה לפני שתשתטח על המדרכה. רחוקה ממיסטיקה ואמונות תפלות, לא יחסה משמעות נבואית למעידה המקרית, והמשיכה לצעוד לעבר מכוניתה החונה במגרש החנייה של הסינרמה. רגע לפני שחצתה את רחוב גיבורי ישראל, ששינה את שמו ועתה מתכבד בו רק גיבור אחד, יגאל אלון, ראתה לתדהמתה את בעלה לשעבר יושב במסעדה קטנה, שהייתה יותר מזנון כריכים ותחנה למילוי טפסים של הגרלת הלוטו מאשר מסעדה. היא נעמדה במקומה ולחלקיק שנייה חשבה שאולי דמיונה מתעתע בה, אך דמיונה לא תעתע בה והיא ידעה זאת גם בחלקיק השנייה שהטילה ספק במראה עיניה. הוא ישב ליד אחד השולחנות שעל המדרכה בראש שמוט מעל בקבוק קולה ריק ונראה שקוע במחשבות מכבידות. גם את מעיל העור שקנתה לו כמתנת יום הולדת כשעוד היה סטודנט היא לא התקשתה לזהות, על אף שכבר היה מהוה משימוש ומתוח על כתפיו בשל הקילוגרמים שהוסיף למשקלו בחמש השנים שלא ראתה אותו. היא התקרבה אליו בצעד אטי ואמרה, "שאוליק?".

   "ענת", קרא שאוליק מופתע, נפלט מתוך מחשבותיו ונעמד על רגליו.

   "אתה מחכה לי?", הניחה יותר מששאלה.

   "כן", הודה נבוך.

   "יכולת להתקשר אלי".

   "כן, הייתי צריך להתקשר אלייך... והאמת שגם אתמול חיכיתי לך כאן, אבל כשראיתי אותך עוברת התייבשתי על הכיסא ואת לא הבחנת בי", גילה לה.

   "למה התייבשת על הכיסא?", התקשתה להבין והתיישבה ישיבה ארעית על קצה הכיסא שמולו. "שב", הורתה לו משום שנשאר לעמוד, בוהה בה באותה יראת כבוד שתמיד רחש לה, גם כשלא כיבד אותה באמת.

   שאוליק חזר לשבת ושאל בהיסוס, "אפילו לא נלחץ ידיים?".

   ענת הושיטה לו את ידה, ממהרת לחלץ אותה מלפיתתו הרפה, שהתאמצה לשדר לה את מצוקתו ולתאם רגשות. אותו שאוליק, חשבה לעצמה, ושאלה, "מתי חזרת?".

   "שלשום בלילה בלי להודיע לאף אחד, גם לא לאמא שלי".

   "יש סיבה לחשאיות?".

   "לא, לא, אין סיבה".

   ענת סקרה את מעילו בתהייה קלה ואמרה, "אתה עדיין לובש את המעיל הזה?".

   "כן, אני אוהב אותו".

   ענת הנהנה קלות ושאלה, "מה זה המשקל העודף הזה?".

   "פחמימות ארורות", התנצל שאוליק נבוך, נהנה לספוג ממנה נזיפה, ומיד התייחס לדמי המזונות שלא שילם לה. "ענת, אני יודע שאני חייב לך הרבה כסף ואני מתבייש שהגעתי למצב הזה, אבל אני אמצא עבודה ואשלם לך כל גרוש שמגיע לך".

   "אומרים אגורה עכשיו", העירה לו שוות נפש.

   "כן, אני יודע. אני צריך להתרגל לזה".

   "אז חזרת על מנת להישאר, אני מבינה?".

   "כן, בהחלט. חזרתי על מנת להישאר".

   ענת שמה לב שמשהו מהמבטא הרוסי חזר לבצבץ פה ושם בעברית שלו. בעבר הוא נלחם מלחמת חורמה במבטא שלו, מתאווה להישמע כאחד הצברים. יתכן שחמש השנים באמריקה שחררו אותו מהצורך הזה, ואולי זה היה מצב רוחו הירוד שהסיח את דעתו. בראשית היכרותם הוא נהג לטעון נגדה שהיא דוחה את חיזוריו משום שהוא עולה חדש עם מבטא זר, והיא הייתה דוחה זאת כאיוולת מוחלטת. באחת משיחותיהם בעניין זה, נושא שהוא היה חוזר ומעלה, אמרה לו ענת שהמבטא הרוסי מרפד את העברית בשומן מיותר, והוא טען כנגדה שהשומן הזה הוא נופך טבעי שמצטבר בכל שפה מדוברת וחסר עדיין בעברית הצברית החדשה והשדופה, והוא בטוח שגם העברית הקדומה הייתה שפה עם יותר אופי והטעמה. ענת צחקה מהדרך שבה התגונן, אך גם חשבה שיש היגיון בדבריו. בשיחות האלה הוא היה תמיד רציני, ואילו היא משועשעת.

   "אני מבינה שאתה רוצה לפגוש את הילדים", אמרה ענת כדי לקדם את השיחה ושאוליק הנהן נרגש. "מתי אתה רוצה לפגוש אותם?", שאלה, וכשהוא החל למלמל, הוסיפה, "מחר בערב בשעה שש מתאים לך?". מלמוליו היו תמיד הזמנה להחלטותיה.

   "כן, בהחלט. איפה אני אוכל לפגוש אותם?".

   "בבית שלהם", השיבה לו, כאילו שזה היה מובן מאליו.

   "אוקי", אמר שאוליק מרוצה ביותר, משום שעבורו זה לא היה מובן מאליו, ושיכך את יבבת המצוקה שצפרה מתוך עיניו, יודע שיותר מדי ממנה רק ירגיז אותה.

   "אם כך, סיכמנו. מחר בשש בערב אצלי בבית", אמרה ענת וקמה על רגליה.