הכול התחיל עם קרוליין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכול התחיל עם קרוליין

הכול התחיל עם קרוליין

4.7 כוכבים (9 דירוגים)

עוד על הספר

נאוה ריץ בוגארט

ריץ בוגארט, 65, נולדה כנאוה גווילי. אחרי 12 שנות כתיבה, תחילה באנגלית ובהמשך בעברית, היא כרכה את היומן שלה לרומן אוטוביוגרפי בשם "הכול התחיל עם קרוליין", שבו היא משתפת בגילוי לב במסע חייה.

תקציר

מה לנאוה, ילידת תל אביב בתקופת הצנע האפרורית, ולנסיכה קרוליין ממונקו הנסיכותית?
בלשון ציורית, אמיתית ורגישה, השוטפת את הרומן האוטוביוגרפי שלה, הכול התחיל עם קרוליין, בוחרת נאוה לשתף את קוראיה במסע חייה הייחודי, שנועד להגשמת החלומות שהיו טבועים בראשה מאז שהיא זוכרת את עצמה. בגיל חמש רצתה שג'ון קנדי יהיה אבא שלה ושאמריקה תהיה אימא שלה. בנעוריה התפעלה ממשפחת בריידי הטלוויזיונית וחלמה לגלוש על גרם המדרגות המלכותי בביתם. אך מעל לכול חלמה "להתנשק באנגלית." 
אז היא הגיעה לאמריקה עם תוכניות גדולות וחוסרים מאתגרים, אבל שום דבר לא הכין אותה לנסיעה חסרת הנשימה ברכבת ההרים שהעיפה אותה אל מחוזות הדרמה והטרגדיה, שנפרשו בין ישראל לארצות הברית, והטיחה אותה לבסוף מול המחשב כדי לכתוב את הספר הזה.
יש שיגידו שהיא לא תמיד יודעת מה היא עושה, שיגידו. היא הרי יודעת מה היא רוצה. ובעיקר היא יודעת איך להשיג את זה.
זהו ספר שלא תוכלו לעזוב, ותארו לכם שאם תרצו לשתות קפה עם הגיבורה, תוכלו לעשות זאת בכל פינה בעולם. 

פרק ראשון

7-2-1957
ילדת המזל


עוד לא נולדתי, וכבר הייתי אשמה.

תאריך הלידה המשוער שלי היה 23 בינואר, ואילו אני “נתקעתי“ עד ה־7 בפברואר.

באותו יום, למורת רוחה של אימי רינה בת ה־22, שהה אבי דוד בן ה־24 באיטליה לרגל עסקיו של סבי גבריאל, איש עסקים אמיד מטריפולי.

הייתי התינוקת השלישית, אחות לאחי הבכור גבי ולאחותי הגדולה שולה.

“אם זה בן אחזור לברית."

הבטיח, ניצל, ונשאר שם חודש נוסף.

לעומתי, אבי שהיה בכורו של סבא גבריאל, נולד לאחר שבעה תינוקות שמתו בלידתם. תארו לעצמכם: שנות השלושים של המאה הקודמת, איש שכל ילדיו לא שרדו, זוכה לבן יפה תואר, בריא וחכם.

הבן המרשים נשא לאישה את אימי, בכורתו ומחמל נפשו של סבא יעקב. גבוהה, יפה וחרוצה שחלמה להיות נסיכה, רצוי הוליוודית.

בכל הזדמנות נהג אבי להתרברב בסכומי הכסף הגדולים שהרוויח ברומא ביום שנולדתי. ״נאוה, את ילדת המזל שלנו,“ אמר בחיוך מאוזן לאוזן ובעיניים בוהקות.

מבחינתי, הייתי בת־מזל מסיבה אחרת.

במשפחה הטריפוליטאית שלי נהוג היה לקרוא לבת הראשונה על שם הסבתא מצד האב ולבת השנייה על שם הסבתא מצד האם. למזלי, וזו כבר הייתה התחלה מבטיחה, לשתי הסבות שלי קראו שולה. כך שאחותי הגדולה זכתה לכבוד.

אתם עדיין לא מכירים אותי, אבל כשתכירו תבינו שלעולם לא תוכלו לדמיין אותי עם שם של סבתא טריפוליטאית כמו ברכה, רוזה או גאולה. ותסלחנה לי כל אלו.

עבורי נבחר השם נאוה, בהשראת שכנתנו הפולנייה. כך, לדעתי, נוצרה לה בדמיונה של אימי עדה חדשה – טְרִיפּוֹלַנְיָה.

אימא שלי התיידדה עם כל השכנות הפולניות שלנו, ואפילו דיברה איתן ביידיש.

“אימא מאיפה את יודעת יידיש?“ חקרתי בסקרנות. “למדתי מהרופאה הפולנייה שעבדתי אצלה כשהגעתי לארץ."

היא כל כך רצתה להיות פולנייה, ומה שלא יכלה להשיג בחייה, ניסתה להשיג במותה: היא רכשה בכסף רב לה ולאבי חלקת קבר בבית העלמין של קהילת פוניבז׳ בבני ברק.

אבל נחזור אליי. נולדתי במשקל חמישה קילוגרמים, עטופה בשק מי השפיר.

“את היית התינוקת הכי ארוכה במחלקה, חמש קילו. פרימדונה, לא יוצאת בלי השק,“ אמרה. “רק אכלת וישנת. הילדה הכי נוחה שהייתה לי,“ והוסיפה: “אבל איך שאני משלמת על זה עכשיו!“ וכשאמרה זאת נפנפה בתנועת יד אלכסונית, שחתכה את האוויר. “נאוה, אם היית יוצאת בזמן, הייתן את וקרוליין נולדות
באותו יום."

“מי זאת קרוליין?“ שאלתי, מוקסמת מצליל השם הזר.

“קרוליין היא נסיכה, הבת של הנסיכה גרייס קלי, שחקנית אמריקנית יפיפייה שהתחתנה עם נסיך מונקו. היא נולדה בעשרים ושלושה בינואר, ממש בתאריך שהיית צריכה להיוולד."

אז אתם מבינים?

טרפדתי את האפשרות של אימי לומר: “גרייס קלי ואני ילדנו יחד." בראשי, שחגג את פיסת המידע שקיבלתי זה עתה, מצאתי מייד פתרון ל“בעיה." בגן שלי נהגו לחגוג לילדים ימי הולדת מרוכזים פעמיים בחודש. התייצבתי מול אימא: “אני וקרוליין יכולות לחגוג יום הולדת יחד, לא?“

אימא הביטה בי בגיחוך על פניה: “לא, נאוה, אין לכן יום הולדת ‘יחד׳. היא נסיכה במונקו, ואת עוד ילדה עם נזלת בישראל."

הסגידה למשפחת המלוכה ממונקו הייתה חלק מחיינו. המגזינים הצבעוניים שקיבלנו מאיטליה היו מלאים בתמונות המשפחה המלכותית. על קיר הסלון שלנו התנוססה תמונה ממוסגרת של הנסיכה גרייס קלי. כששאלתי את אימי מאיפה התמונה היא לא ענתה לי, אבל דודה פאני שיתפה: “אימא שלך גזרה את התמונה של הנסיכה מהמגזין." התבוננתי בתמונה בעיון. כתר, עגילים ושרשרת. יום אחד יהיו לי כאלו.

סיפור השידוך של הוריי סופר שוב ושוב. ב־1952 הגיע סבא גבריאל לביקור בצריף משפחתה של אימי בשכונת מונטפיורי בתל אביב של אותם הימים. הם הכירו בבית הכנסת הגדול בטריפולי כשסבא יעקב היה הרב של הקהילה. השמועות מספרות שבעקבות מלחמת העולם השנייה, היו להם עסקי יבוא לא־ברורים.

בצריף נח מבטו על רינה אימי, נערה בת 17 יפת מראה, שעלתה מטריפולי שנה קודם לכן עם הוריה ועם שמונת אחיה.

סבא גבריאל הראה לאימי תמונה: “זה הבן שלי, הוא באיטליה עכשיו, אבל תראי שהוא יהיה החתן שלך!“ פסק.

“אימא, מה חשבת כשראית את התמונה של אבא?“ חקרתי. היא חייכה בשובבות והסגירה את מה שכבר ניחשתי. היא התאהבה בו במהירות הברק. איך לא? “אימא, נכון שהוא היה הנסיך שלך?!“ שאלתי־קבעתי.

בימים ההם ההורים שלי נראו לי הזוג הכי יפה בעולם.

כששמע אבי על השידוך המיועד לו בישראל, הצהיר בנימה של בן תפנוקים:

“שאבא שלי יתחתן איתה."

בינתיים, סבי נהג לשלוח מכתבים ומתנות לאימי בשם אבי. אימי לקחה את מכתבי האהבה לבן דודה, שיתרגם לה אותם. היא חיכתה לאבי שיגיע לביקור בארץ, שהסכים סוף סוף להתרצות בפקודת אביו, ופגש באימא עלמת החמודות. הם התאהבו כמו בסרט שחור לבן של שנות החמישים. הם נישאו, וזכו לשיט תפנוקים לאיטליה. עכשיו נשאר הפרט השולי “חיו באושר ועושר."

בתמונת האירוסים שלהם הם נראים שני ילדים יפים, מחויכים חיוך ביישני ומאושרים. התמונה צולמה בסטודיו פוטו פרסמן המיתולוגי, שבו הצטלמנו מדי שנה. התמונה הייתה תלויה ב“היכל“ הסלון בביתנו.

השיח על אודות עלות החתונה שלהם בבית הקפה המפואר הוברמן ברמת גן לא פסק לאורך שנים רבות.

אבי טען שוב ושוב: “אבא שלך אף פעם לא שילם לי את חלקו בחתונה." הטענות גרמו לאימא לחייך ולפטור אותו במשפט: “טוב, אז תחזיר אותי לאבא שלי." המחשבה שאימי “תחזור לסבי,“ ואני איאלץ להישאר עם אבי בלעדיה, הבהילה אותי.

אבא ג׳ון קנדי

הזיכרון הראשון שלי הוא בעצם הרדיו. המכשיר, עשוי עץ מהגוני, היה מונח על שידת המגירות הצמודה למיטתי, זאת שבכל לילה נשלפה מתחת למיטה של אחותי הגדולה.

לקראת החדשות השמיע המכשיר סדרת צפצופים, ולאחריה נשמע קולו הגרוני והרהוט של הקריין, שכאילו ראה אותי יושבת מולו, ברגליים משוכלות, מאזינה בדריכות, והוא מדבר רק אליי: “השעה שלוש, והרי החדשות מפי משה חובב." היה לו קול עמוק. הייתי שמחה אם אבא שלי היה מדבר כמוהו.

שעות ביליתי בהאזנה לרדיו, ובדמיוני ראיתי אנשים קטנים גרים בתוך הקופסה, בין החוטים והנורות. מה הם עושים שם בדיוק? למה איני מצליחה לראותם מבעד לחורים? אולי הם רעבים? אולי רוצים מים?

קולות הרדיו היו החברים היחידים שלי בבית.

“נשיא ארצות הברית ג׳ון פיצ׳גרלד קנדי הושבע אתמול, 20 בינואר 1961, בוושינגטון,“ בקע קולו של השדרן ממקלט הרדיו. ברקע נשמעו תזמורת רועשת ומילים באנגלית. התקרבתי למכשיר, קנדי חזר על מילות ההשבעה והקריין התרגש: “זהו הנשיא הנבחר הצעיר ביותר של ארצות הברית, הראשון שנולד במאה ה־20."

רגע של שקט, והקריין המשיך ותרגם לעברית: “היום חגגנו את החירות, העולם שונה היום, והאנושות אחראית לעצור את העוני של תושבי העולם. אחיי האמריקאים, בני ארצי, אל תשאלו מה ארצכם יכולה לעשות למענכם. שאלו מה אתם יכולים לעשות למענה." כמה חבל שהוא לא אבא שלי, חשבתי. נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים. אמריקה נדמתה לי כארץ אימהית בעלת כנפי מלאך, שעוטפת אותנו בעדנה. גם השפה נשמעה לי מנגינה מופלאה. כשאהיה גדולה אגיע לאמריקה, החלטתי. אני אהיה אמריקאית.

עכשיו גם משפחת קנדי הנשיאותית הצטרפה לדיונים ה“מלכותיים“ בבית. “דוד, אני אומרת לך, ג׳קלין העתיקה את השם של הבת שלה ׳קרוליין׳ מגרייס." הוריי דיברו על ג׳קלין קנדי ועל גרייס קלי באופן שהיה ברור שהן קרובות שלנו, הרי בבית הזה מרכלים רק על קרובי משפחה, לא?!

בחלומי טיילתי עם קרוליין במונקו, ומשם לקחנו אוטובוס לוושינגטון. לבקר את קרוליין קנדי.

הנוסעים הביטו בי בהערצה. מי הילדה הזאת שמסתובבת עם בנות המלוכה? בוושינגטון, בבית שכולו לבן, קרוליין קנדי הראתה לנו בית בובות גדול ויפה, בדיוק כמו זה שאני רוצה ושאימא שלי לעולם לא תקנה לי. היא לקחה את אחת הבובות היפות שלה והעניקה לי אותה במתנה. ואז התעוררתי.

המגזינים שאבא קיבל מדוד חיים מאיטליה המשיכו והזינו את הדמיון חובב האגדות שלי.

כילידי טריפולי, הוריי היו נתינים איטלקים ושלטו בשפה.

בכל פעם שאבי הביא את המגזינים מאיטליה, אימא הייתה שולפת אותם מידיו בקוצר רוח, מתיישבת במרפסת הפונה לחצר הכניסה לבניין ושוקעת בעלעול ובבחינה מעמיקה של התמונות ושל הכתבות באיטלקית.

אוי ואבוי אם הייתי מפריעה לה. ידעתי שאסור לי אפילו להתקרב לכיוון ה“היכל“ שלה.

בישראל הענייה של אז, בתקופה שבה עולים גרו במעברות, בפחונים עם שירותים בחצר, הדירה שלנו הייתה מרווחת ומוארת. היא נרכשה על ידי שותפו של סבי לעסקים בשנת 1953.

דלת הכניסה לדירה הובילה למבואה ובה פינת אוכל, שממנה הגיעו למטבח, ובו הייתה יציאה למרפסת השירות. מהצד השני של המבואה יצאו לחדרי השירותים ולחדר השינה שלנו, ארבעת הילדים. שתי מיטות סוכנות שנפתחו בכל לילה והפכו לארבע. בינתיים התווסף למשפחתנו יעקב, אחי הצעיר שנולד ב־1959. לו יכולתי לדבר אז, הייתי בוודאי אומרת להוריי: תקשיבו, לא חייבים לעשות ילד בכל פעם שעושים סקס.

גבי ויעקב ישנו בצד הימני של החדר, ושולה ואני בצד השמאלי שלו. בבוקר הוחזרו בסיסי המיטות למקומם ונפרשו עליהם כיסויים פשוטים מפשתן. שטיח צמר אפגני כיסה את הרצפה, וחלון כפול עם אדן רחב סיפק לי מקום לטפס ולשבת עליו, להשקיף אל הגינה ולדמיין חיים אחרים.

בצידו האחר של הבית היה היכל הסלון רחב הידיים ובו סט ספות מתוצרת איטליה מבד צמר אפור כהה, שנרכשו בחנות רהיטים בתל אביב. לידן שולחן מלבני מעץ, שטיח פרסי ווילונות שיפון חלביים. על הקיר עבודת גובלן ממוסגרת בעץ חום והצילום הממוסגר של הנסיכה גרייס קלי.

מהסלון נפתחה דלת כפולה לחדר השינה המפואר של הוריי. מיטה עם קימורים וגילופים מעץ מהגוני מבריק, כיסוי מיטה מבד סטן מבריק עם רקמת פרחים ממשי, ארוניות לילה תואמות, שולחן איפור עם כיסא בריפוד תואם וארון בגדים מפואר בגב החדר.

מהחדר הייתה יציאה למרפסת הסלון.

“נאוה, לא להיכנס לסלון. להשאיר אותו מסודר לאורחים,“ שמעתי מאימי שוב ושוב.

אבל אני, אתם כבר מבינים, רציתי להיכנס דווקא לשם.

ליד הספה היה מונח מתקן מעץ למגזינים האיטלקיים והבוהקים. חוקי הבית הלא־כתובים, שהופנו בעיקר כלפיי, קבעו חד־משמעית: “לא לגעת במגזינים!“

כן, ממש! הצחקתם אותי.

בכל פעם שסוף סוף הייתי לבד בבית, התגנבתי למתקן, לקחתי ערימת מגזינים ומיהרתי לשירותים, המקום היחיד בבית שבו היה אפשר להתבודד. ישובה על מכסה האסלה עלעלתי בהם וניסיתי להבין מה הסיפור שמסתתר מאחורי כל תמונה. כל צילום נלמד לפרטי פרטים, כל דמות קיבלה שם ועלילה בדמיוני.

גברת לפק, השכנה שכיניתי “אימא של דורי,“ הגיעה אלינו מדי פעם בפעם להאזין לרדיו. אבא לא שש לביקוריה, אך אימא היסתה אותו בכל פעם שהתלונן: “דוד, לא יפה! היא ניצולת שואה!“

“ניצולת שואה,“ זה כנראה תואר כבוד.

“אימא, גם את ניצולת שואה?“

אימי הביטה בי בעיניה החודרות: “בטריפולי לא היו לנו מחנות ריכוז, אבל הייתה מלחמה, וכולנו סבלנו מהנאצים יימח שמם."

אז היא לא ניצולת שואה.

התאכזבתי, אבל כבר הבנתי שעדיף לי לסתום ולא העזתי לומר דבר.

כששאלתי את גברת לפק לפשר המספרים על זרועותיהם של כמה מהשכנים שלנו, היא השיבה: “ככה סימנו את היהודים." אחר כך סיפרה לי על אנה פרנק ועל היומן שמצאו בעליית הגג.

“מה היה כתוב ביומן?“

“כל מיני מחשבות של ילדה חכמה, והרבה דברים קשים שעברו עליה,“ ענתה. “נאוה, תגידי תודה שאת חיה בבית, בישראל, בלי נאצים ברחוב! אנה פרנק התחבאה בעליית גג בלי לראות אור יום עד שהנאצים גילו אותה ואת משפחתה."

רציתי לדעת יותר על “ניצולי שואה,“ על “מחנות ההשמדה,“ על “נאצים“ ובעיקר על הילדה המסכנה הזאת בעליית הגג באמסטרדם, אבל גברת לפק היסתה אותי.

התוכנית “המדור לחיפוש קרובים“ זה עתה החלה. הקריין הקריא שמות של אנשים המבקשים למצוא בני משפחה או חברים שאיבדו בזמן המלחמה. הקשבתי איתה לשמות ולסיפורים, ומחשבה מנחמת עלתה בי - אולי אני פה בטעות, ובעצם מישהו מחפש אותי?

יום אחד הגיעה אלינו גברת לפק בארשת פנים רצינית והתיישבה לצד אימי מול הרדיו. “משפטו של אדולף אייכמן יחל בעוד דקות אחדות, שידור ישיר מירושלים." אוזניי הזדקפו. מילים בגרמנית, מילים בעברית, אנחות ובכי. בליל קולות לא־מובן, ואז נישא שמו של התובע גדעון האוזנר, ושקט הושלך.

האוזנר החל לדבר. אהבתי את קולו החד ואת העברית שלו, רהוטה וצלולה, שונה כל כך מזאת שמדברים הוריי.

חבל שגדעון האוזנר הוא לא אבא שלי, הייתי רוצה אבא כמוהו.

בדמיוני החלפתי אבות בקלות.

“במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם... דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא."

אפשר לדבר בשביל אחרים?

התלהבתי, זה נשמע לי כמו משהו שאוכל גם אני לעשות. משכתי לאימי בשמלה: “אימא, גם אני רוצה להיות להם לפה!“

“בטח, נאוה, עם פה כמו שלך את יכולה להיות להם לפה."

חייכתי בסיפוק כאילו קיבלתי אוסקר על תפקיד הפה הגדול של המשפחה.

נאוה ריץ בוגארט

ריץ בוגארט, 65, נולדה כנאוה גווילי. אחרי 12 שנות כתיבה, תחילה באנגלית ובהמשך בעברית, היא כרכה את היומן שלה לרומן אוטוביוגרפי בשם "הכול התחיל עם קרוליין", שבו היא משתפת בגילוי לב במסע חייה.

עוד על הספר

הכול התחיל עם קרוליין נאוה ריץ בוגארט

7-2-1957
ילדת המזל


עוד לא נולדתי, וכבר הייתי אשמה.

תאריך הלידה המשוער שלי היה 23 בינואר, ואילו אני “נתקעתי“ עד ה־7 בפברואר.

באותו יום, למורת רוחה של אימי רינה בת ה־22, שהה אבי דוד בן ה־24 באיטליה לרגל עסקיו של סבי גבריאל, איש עסקים אמיד מטריפולי.

הייתי התינוקת השלישית, אחות לאחי הבכור גבי ולאחותי הגדולה שולה.

“אם זה בן אחזור לברית."

הבטיח, ניצל, ונשאר שם חודש נוסף.

לעומתי, אבי שהיה בכורו של סבא גבריאל, נולד לאחר שבעה תינוקות שמתו בלידתם. תארו לעצמכם: שנות השלושים של המאה הקודמת, איש שכל ילדיו לא שרדו, זוכה לבן יפה תואר, בריא וחכם.

הבן המרשים נשא לאישה את אימי, בכורתו ומחמל נפשו של סבא יעקב. גבוהה, יפה וחרוצה שחלמה להיות נסיכה, רצוי הוליוודית.

בכל הזדמנות נהג אבי להתרברב בסכומי הכסף הגדולים שהרוויח ברומא ביום שנולדתי. ״נאוה, את ילדת המזל שלנו,“ אמר בחיוך מאוזן לאוזן ובעיניים בוהקות.

מבחינתי, הייתי בת־מזל מסיבה אחרת.

במשפחה הטריפוליטאית שלי נהוג היה לקרוא לבת הראשונה על שם הסבתא מצד האב ולבת השנייה על שם הסבתא מצד האם. למזלי, וזו כבר הייתה התחלה מבטיחה, לשתי הסבות שלי קראו שולה. כך שאחותי הגדולה זכתה לכבוד.

אתם עדיין לא מכירים אותי, אבל כשתכירו תבינו שלעולם לא תוכלו לדמיין אותי עם שם של סבתא טריפוליטאית כמו ברכה, רוזה או גאולה. ותסלחנה לי כל אלו.

עבורי נבחר השם נאוה, בהשראת שכנתנו הפולנייה. כך, לדעתי, נוצרה לה בדמיונה של אימי עדה חדשה – טְרִיפּוֹלַנְיָה.

אימא שלי התיידדה עם כל השכנות הפולניות שלנו, ואפילו דיברה איתן ביידיש.

“אימא מאיפה את יודעת יידיש?“ חקרתי בסקרנות. “למדתי מהרופאה הפולנייה שעבדתי אצלה כשהגעתי לארץ."

היא כל כך רצתה להיות פולנייה, ומה שלא יכלה להשיג בחייה, ניסתה להשיג במותה: היא רכשה בכסף רב לה ולאבי חלקת קבר בבית העלמין של קהילת פוניבז׳ בבני ברק.

אבל נחזור אליי. נולדתי במשקל חמישה קילוגרמים, עטופה בשק מי השפיר.

“את היית התינוקת הכי ארוכה במחלקה, חמש קילו. פרימדונה, לא יוצאת בלי השק,“ אמרה. “רק אכלת וישנת. הילדה הכי נוחה שהייתה לי,“ והוסיפה: “אבל איך שאני משלמת על זה עכשיו!“ וכשאמרה זאת נפנפה בתנועת יד אלכסונית, שחתכה את האוויר. “נאוה, אם היית יוצאת בזמן, הייתן את וקרוליין נולדות
באותו יום."

“מי זאת קרוליין?“ שאלתי, מוקסמת מצליל השם הזר.

“קרוליין היא נסיכה, הבת של הנסיכה גרייס קלי, שחקנית אמריקנית יפיפייה שהתחתנה עם נסיך מונקו. היא נולדה בעשרים ושלושה בינואר, ממש בתאריך שהיית צריכה להיוולד."

אז אתם מבינים?

טרפדתי את האפשרות של אימי לומר: “גרייס קלי ואני ילדנו יחד." בראשי, שחגג את פיסת המידע שקיבלתי זה עתה, מצאתי מייד פתרון ל“בעיה." בגן שלי נהגו לחגוג לילדים ימי הולדת מרוכזים פעמיים בחודש. התייצבתי מול אימא: “אני וקרוליין יכולות לחגוג יום הולדת יחד, לא?“

אימא הביטה בי בגיחוך על פניה: “לא, נאוה, אין לכן יום הולדת ‘יחד׳. היא נסיכה במונקו, ואת עוד ילדה עם נזלת בישראל."

הסגידה למשפחת המלוכה ממונקו הייתה חלק מחיינו. המגזינים הצבעוניים שקיבלנו מאיטליה היו מלאים בתמונות המשפחה המלכותית. על קיר הסלון שלנו התנוססה תמונה ממוסגרת של הנסיכה גרייס קלי. כששאלתי את אימי מאיפה התמונה היא לא ענתה לי, אבל דודה פאני שיתפה: “אימא שלך גזרה את התמונה של הנסיכה מהמגזין." התבוננתי בתמונה בעיון. כתר, עגילים ושרשרת. יום אחד יהיו לי כאלו.

סיפור השידוך של הוריי סופר שוב ושוב. ב־1952 הגיע סבא גבריאל לביקור בצריף משפחתה של אימי בשכונת מונטפיורי בתל אביב של אותם הימים. הם הכירו בבית הכנסת הגדול בטריפולי כשסבא יעקב היה הרב של הקהילה. השמועות מספרות שבעקבות מלחמת העולם השנייה, היו להם עסקי יבוא לא־ברורים.

בצריף נח מבטו על רינה אימי, נערה בת 17 יפת מראה, שעלתה מטריפולי שנה קודם לכן עם הוריה ועם שמונת אחיה.

סבא גבריאל הראה לאימי תמונה: “זה הבן שלי, הוא באיטליה עכשיו, אבל תראי שהוא יהיה החתן שלך!“ פסק.

“אימא, מה חשבת כשראית את התמונה של אבא?“ חקרתי. היא חייכה בשובבות והסגירה את מה שכבר ניחשתי. היא התאהבה בו במהירות הברק. איך לא? “אימא, נכון שהוא היה הנסיך שלך?!“ שאלתי־קבעתי.

בימים ההם ההורים שלי נראו לי הזוג הכי יפה בעולם.

כששמע אבי על השידוך המיועד לו בישראל, הצהיר בנימה של בן תפנוקים:

“שאבא שלי יתחתן איתה."

בינתיים, סבי נהג לשלוח מכתבים ומתנות לאימי בשם אבי. אימי לקחה את מכתבי האהבה לבן דודה, שיתרגם לה אותם. היא חיכתה לאבי שיגיע לביקור בארץ, שהסכים סוף סוף להתרצות בפקודת אביו, ופגש באימא עלמת החמודות. הם התאהבו כמו בסרט שחור לבן של שנות החמישים. הם נישאו, וזכו לשיט תפנוקים לאיטליה. עכשיו נשאר הפרט השולי “חיו באושר ועושר."

בתמונת האירוסים שלהם הם נראים שני ילדים יפים, מחויכים חיוך ביישני ומאושרים. התמונה צולמה בסטודיו פוטו פרסמן המיתולוגי, שבו הצטלמנו מדי שנה. התמונה הייתה תלויה ב“היכל“ הסלון בביתנו.

השיח על אודות עלות החתונה שלהם בבית הקפה המפואר הוברמן ברמת גן לא פסק לאורך שנים רבות.

אבי טען שוב ושוב: “אבא שלך אף פעם לא שילם לי את חלקו בחתונה." הטענות גרמו לאימא לחייך ולפטור אותו במשפט: “טוב, אז תחזיר אותי לאבא שלי." המחשבה שאימי “תחזור לסבי,“ ואני איאלץ להישאר עם אבי בלעדיה, הבהילה אותי.

אבא ג׳ון קנדי

הזיכרון הראשון שלי הוא בעצם הרדיו. המכשיר, עשוי עץ מהגוני, היה מונח על שידת המגירות הצמודה למיטתי, זאת שבכל לילה נשלפה מתחת למיטה של אחותי הגדולה.

לקראת החדשות השמיע המכשיר סדרת צפצופים, ולאחריה נשמע קולו הגרוני והרהוט של הקריין, שכאילו ראה אותי יושבת מולו, ברגליים משוכלות, מאזינה בדריכות, והוא מדבר רק אליי: “השעה שלוש, והרי החדשות מפי משה חובב." היה לו קול עמוק. הייתי שמחה אם אבא שלי היה מדבר כמוהו.

שעות ביליתי בהאזנה לרדיו, ובדמיוני ראיתי אנשים קטנים גרים בתוך הקופסה, בין החוטים והנורות. מה הם עושים שם בדיוק? למה איני מצליחה לראותם מבעד לחורים? אולי הם רעבים? אולי רוצים מים?

קולות הרדיו היו החברים היחידים שלי בבית.

“נשיא ארצות הברית ג׳ון פיצ׳גרלד קנדי הושבע אתמול, 20 בינואר 1961, בוושינגטון,“ בקע קולו של השדרן ממקלט הרדיו. ברקע נשמעו תזמורת רועשת ומילים באנגלית. התקרבתי למכשיר, קנדי חזר על מילות ההשבעה והקריין התרגש: “זהו הנשיא הנבחר הצעיר ביותר של ארצות הברית, הראשון שנולד במאה ה־20."

רגע של שקט, והקריין המשיך ותרגם לעברית: “היום חגגנו את החירות, העולם שונה היום, והאנושות אחראית לעצור את העוני של תושבי העולם. אחיי האמריקאים, בני ארצי, אל תשאלו מה ארצכם יכולה לעשות למענכם. שאלו מה אתם יכולים לעשות למענה." כמה חבל שהוא לא אבא שלי, חשבתי. נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים. אמריקה נדמתה לי כארץ אימהית בעלת כנפי מלאך, שעוטפת אותנו בעדנה. גם השפה נשמעה לי מנגינה מופלאה. כשאהיה גדולה אגיע לאמריקה, החלטתי. אני אהיה אמריקאית.

עכשיו גם משפחת קנדי הנשיאותית הצטרפה לדיונים ה“מלכותיים“ בבית. “דוד, אני אומרת לך, ג׳קלין העתיקה את השם של הבת שלה ׳קרוליין׳ מגרייס." הוריי דיברו על ג׳קלין קנדי ועל גרייס קלי באופן שהיה ברור שהן קרובות שלנו, הרי בבית הזה מרכלים רק על קרובי משפחה, לא?!

בחלומי טיילתי עם קרוליין במונקו, ומשם לקחנו אוטובוס לוושינגטון. לבקר את קרוליין קנדי.

הנוסעים הביטו בי בהערצה. מי הילדה הזאת שמסתובבת עם בנות המלוכה? בוושינגטון, בבית שכולו לבן, קרוליין קנדי הראתה לנו בית בובות גדול ויפה, בדיוק כמו זה שאני רוצה ושאימא שלי לעולם לא תקנה לי. היא לקחה את אחת הבובות היפות שלה והעניקה לי אותה במתנה. ואז התעוררתי.

המגזינים שאבא קיבל מדוד חיים מאיטליה המשיכו והזינו את הדמיון חובב האגדות שלי.

כילידי טריפולי, הוריי היו נתינים איטלקים ושלטו בשפה.

בכל פעם שאבי הביא את המגזינים מאיטליה, אימא הייתה שולפת אותם מידיו בקוצר רוח, מתיישבת במרפסת הפונה לחצר הכניסה לבניין ושוקעת בעלעול ובבחינה מעמיקה של התמונות ושל הכתבות באיטלקית.

אוי ואבוי אם הייתי מפריעה לה. ידעתי שאסור לי אפילו להתקרב לכיוון ה“היכל“ שלה.

בישראל הענייה של אז, בתקופה שבה עולים גרו במעברות, בפחונים עם שירותים בחצר, הדירה שלנו הייתה מרווחת ומוארת. היא נרכשה על ידי שותפו של סבי לעסקים בשנת 1953.

דלת הכניסה לדירה הובילה למבואה ובה פינת אוכל, שממנה הגיעו למטבח, ובו הייתה יציאה למרפסת השירות. מהצד השני של המבואה יצאו לחדרי השירותים ולחדר השינה שלנו, ארבעת הילדים. שתי מיטות סוכנות שנפתחו בכל לילה והפכו לארבע. בינתיים התווסף למשפחתנו יעקב, אחי הצעיר שנולד ב־1959. לו יכולתי לדבר אז, הייתי בוודאי אומרת להוריי: תקשיבו, לא חייבים לעשות ילד בכל פעם שעושים סקס.

גבי ויעקב ישנו בצד הימני של החדר, ושולה ואני בצד השמאלי שלו. בבוקר הוחזרו בסיסי המיטות למקומם ונפרשו עליהם כיסויים פשוטים מפשתן. שטיח צמר אפגני כיסה את הרצפה, וחלון כפול עם אדן רחב סיפק לי מקום לטפס ולשבת עליו, להשקיף אל הגינה ולדמיין חיים אחרים.

בצידו האחר של הבית היה היכל הסלון רחב הידיים ובו סט ספות מתוצרת איטליה מבד צמר אפור כהה, שנרכשו בחנות רהיטים בתל אביב. לידן שולחן מלבני מעץ, שטיח פרסי ווילונות שיפון חלביים. על הקיר עבודת גובלן ממוסגרת בעץ חום והצילום הממוסגר של הנסיכה גרייס קלי.

מהסלון נפתחה דלת כפולה לחדר השינה המפואר של הוריי. מיטה עם קימורים וגילופים מעץ מהגוני מבריק, כיסוי מיטה מבד סטן מבריק עם רקמת פרחים ממשי, ארוניות לילה תואמות, שולחן איפור עם כיסא בריפוד תואם וארון בגדים מפואר בגב החדר.

מהחדר הייתה יציאה למרפסת הסלון.

“נאוה, לא להיכנס לסלון. להשאיר אותו מסודר לאורחים,“ שמעתי מאימי שוב ושוב.

אבל אני, אתם כבר מבינים, רציתי להיכנס דווקא לשם.

ליד הספה היה מונח מתקן מעץ למגזינים האיטלקיים והבוהקים. חוקי הבית הלא־כתובים, שהופנו בעיקר כלפיי, קבעו חד־משמעית: “לא לגעת במגזינים!“

כן, ממש! הצחקתם אותי.

בכל פעם שסוף סוף הייתי לבד בבית, התגנבתי למתקן, לקחתי ערימת מגזינים ומיהרתי לשירותים, המקום היחיד בבית שבו היה אפשר להתבודד. ישובה על מכסה האסלה עלעלתי בהם וניסיתי להבין מה הסיפור שמסתתר מאחורי כל תמונה. כל צילום נלמד לפרטי פרטים, כל דמות קיבלה שם ועלילה בדמיוני.

גברת לפק, השכנה שכיניתי “אימא של דורי,“ הגיעה אלינו מדי פעם בפעם להאזין לרדיו. אבא לא שש לביקוריה, אך אימא היסתה אותו בכל פעם שהתלונן: “דוד, לא יפה! היא ניצולת שואה!“

“ניצולת שואה,“ זה כנראה תואר כבוד.

“אימא, גם את ניצולת שואה?“

אימי הביטה בי בעיניה החודרות: “בטריפולי לא היו לנו מחנות ריכוז, אבל הייתה מלחמה, וכולנו סבלנו מהנאצים יימח שמם."

אז היא לא ניצולת שואה.

התאכזבתי, אבל כבר הבנתי שעדיף לי לסתום ולא העזתי לומר דבר.

כששאלתי את גברת לפק לפשר המספרים על זרועותיהם של כמה מהשכנים שלנו, היא השיבה: “ככה סימנו את היהודים." אחר כך סיפרה לי על אנה פרנק ועל היומן שמצאו בעליית הגג.

“מה היה כתוב ביומן?“

“כל מיני מחשבות של ילדה חכמה, והרבה דברים קשים שעברו עליה,“ ענתה. “נאוה, תגידי תודה שאת חיה בבית, בישראל, בלי נאצים ברחוב! אנה פרנק התחבאה בעליית גג בלי לראות אור יום עד שהנאצים גילו אותה ואת משפחתה."

רציתי לדעת יותר על “ניצולי שואה,“ על “מחנות ההשמדה,“ על “נאצים“ ובעיקר על הילדה המסכנה הזאת בעליית הגג באמסטרדם, אבל גברת לפק היסתה אותי.

התוכנית “המדור לחיפוש קרובים“ זה עתה החלה. הקריין הקריא שמות של אנשים המבקשים למצוא בני משפחה או חברים שאיבדו בזמן המלחמה. הקשבתי איתה לשמות ולסיפורים, ומחשבה מנחמת עלתה בי - אולי אני פה בטעות, ובעצם מישהו מחפש אותי?

יום אחד הגיעה אלינו גברת לפק בארשת פנים רצינית והתיישבה לצד אימי מול הרדיו. “משפטו של אדולף אייכמן יחל בעוד דקות אחדות, שידור ישיר מירושלים." אוזניי הזדקפו. מילים בגרמנית, מילים בעברית, אנחות ובכי. בליל קולות לא־מובן, ואז נישא שמו של התובע גדעון האוזנר, ושקט הושלך.

האוזנר החל לדבר. אהבתי את קולו החד ואת העברית שלו, רהוטה וצלולה, שונה כל כך מזאת שמדברים הוריי.

חבל שגדעון האוזנר הוא לא אבא שלי, הייתי רוצה אבא כמוהו.

בדמיוני החלפתי אבות בקלות.

“במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם... דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא."

אפשר לדבר בשביל אחרים?

התלהבתי, זה נשמע לי כמו משהו שאוכל גם אני לעשות. משכתי לאימי בשמלה: “אימא, גם אני רוצה להיות להם לפה!“

“בטח, נאוה, עם פה כמו שלך את יכולה להיות להם לפה."

חייכתי בסיפוק כאילו קיבלתי אוסקר על תפקיד הפה הגדול של המשפחה.