לא גיבורים ולא נבלים

פתח־דבר

 סרז' קלרספלד
נקודת המוצא שלי בכתיבת פתח־דבר לספר חשוב זה, העוסק בהתנהלות הצרפתים כלפי היהודים תחת הכיבוש, היו שני הכרכים של Vichy-Auschwitz (Le rôle de Vichy dans la "solution finale" de la question juive en France),י[1] שעליהם עבדתי בשנים 1985-1983. לכותר טעון זה מתבקש כותר המשנה של המחקר האקדמי שערכו לוסיאן לזר ואלכסנדר דוּלוּ (Doulut): "לא גיבורים ולא נבלים – מסה על התנהלותו של חלק ניכר מהציבור הצרפתי כלפי היהודים תחת הכיבוש".

לוסיאן לזר חווה תקופה טרגית זו כמתבגר צעיר, ומאז היא מלווה אותו. לו אנו חבים, יותר מאשר לכל אחד אחר, את "צרפת של 'חסידי אומות העולם'", שהוא חקר לאורך השנים דרך אלפי תיקי בקשות המגיעים ל"יד ושם" מזה חצי מאה, ומובילים להכרה באלה שהצילו יהודים או בצאצאיהם כ"חסידי אומות העולם". אלכסנדר דולו הוא אחד ההיסטוריונים המוכשרים והמבטיחים ביותר מהדור החדש. הוא מתמחה במחקר ארכיוני, ומחקריו המוקפדים והבהירים הפכו למראי־מקום.

מטרת המחברים הייתה להסביר כיצד שלושה־רבעים מיהודי צרפת שרדו, שאלה שהעלו רוברט פקסטון ומיכאל מארוס ב־1981 בספרם "משטר וישי בצרפת והיהודים",י[2] ושעליה עניתי לראשונה בספרי Vichy-Auschwitz.

 בתום 952 עמודים סיכמתי את מסקנותיי בתחושה פנימית עמוקה שהן ימצאו את מקומן בהיסטוריה: "אם משטר וישי גרם לכשל מוסרי והכפיש את עצמו בתרומתו היעילה לאובדן רבע מאזרחי המדינה היהודים, הרי שלושת הרבעים הנותרים חבים את הישרדותם בעיקר לאהדתם הכנה של כלל הצרפתים כלפיהם, ולסולידריות שהפגינו מרגע שהבינו שמשפחות יהודיות הנופלות בידי הגרמנים נידונות למוות".

בטרם אכנס להסברים של לוסיאן לזר ואלכסנדר דולו, אציין את הנתונים המהותיים שפרסמתי בתחילת שנות ה־80 של המאה הקודמת:

– "הפתרון הסופי" כשלעצמו נכנס לתוקף בצרפת רק החל מחודש יולי 1942; חמשת המשלוחים הראשונים שהובילו יהודים [למחנות המוות], שיצאו במחצית הראשונה של 1942, נחשבו לפעולות־נקם.

המכסה שדנקר (Dannecker), הממונה על ענייני היהודים מטעם הגסטפו בפריז, הציע לברלין ב־10 ביוני 1942 עמדה על 100,000 מגורשים. החל מה־18 ביוני קנוכן (Knochen), מפקד המשטרה הגרמנית בצרפת (sipo-SD), הוריד את המכסה ל־40,000 "בשלב ראשון" (שהעריכו שיימשך שלושה חודשים), וקיבל פה־אחד את אישורן של הרשויות הגרמניות שהיו מעורבות ב"פתרון הסופי".

ביולי 1942 משרד החוץ הגרמני לא אישר מעצר של יהודים בעלי נתינות זרה, אלא רק של יהודים חסרי נתינות, כמו היהודים הגרמנים, האוסטרים, הפולנים, הצ'כים והרוסים, שהיו תחת מרות הרייך השלישי, וכן יהודים בעלי לאום לא ברור.

משטר וישי אישר לכוחות המשטרה שלו לעצור באזור הבלתי כבוש 10,000 יהודים, שנמנו עם קטגוריית "יהודים המוגדרים חסרי לאום", וניאות לעצור יהודים בכמות שדרשו הגרמנים, רק אם לא יכללו ביניהם יהודים בעלי נתינות צרפתית. ראשי האס־אס, שסבלו ממחסור בכוח אדם לביצוע המעצרים ההמוניים ולא רצו שגרמנים יבצעו אותם, הסכימו לכך בתנאי שמספר היהודים המגורשים ב"שלב ראשון" יהיה תואם למינימום של 40,000 כפי שנקבע מלכתחילה ב־11 בנובמבר, התאריך שבו יצא המשלוח האחרון ל־1942. הם אכן הגיעו למכסה הנדרשת (43,000 מגורשים).

מאמציה של המחלקה לעניינים יהודיים בגסטפו לעבור את מכסת ה־40,000 היו מועדים לכישלון, אם כי התקיימו התנאים להעברת מספר גדול בהרבה של מגורשים יהודים. בעוד במחנה המעבר דראנסי (Drancy) ממתינים להגעה המונית של יהודים שנעצרו באזור החופשי, ב־28 באוגוסט 1942, בברלין, היה אייכמן "מוכן להעמיד לרשות חברת הרכבות של הרייך רכבת־משא יומית במהלך חודש אוקטובר, ובמידת הצורך אפילו כבר ממחצית חודש ספטמבר". לאוואלי[3] מוצא עצמו בעת ובעונה אחת נוכח דרישה זו ונוכח תגובות עוינות מצד הכנסייה ודעת הקהל לצעדים אנטי־יהודיים שננקטו באזור הבלתי כבוש. הוא דוחה את התוכנית הגרמנית של רכבת ליום. "נוכח התנגדות אנשי הכנסייה, ראש הממשלה לאוואל מבקש, במידת האפשר, שלא ידווחו לו יותר על דרישות חדשות בנושא 'הבעיה היהודית', ובעיקר שלא יכפו עליו מראש את מספר היהודים המועמדים לגירוש. הוא מביע את רגשותיו הכנים ומבטיח לפתור את "הבעיה היהודית", לדוגמה, דרשו ממנו למסור 50,000 יהודים עבור 50 רכבות שעמדו לרשותנו, אבל לדבריו, אין להשוות משלוח של יהודים למשלוח של סחורה בסופרמרקט".

ב־21 בספטמבר 1942, כשהמחלקה לעניינים יהודיים בגסטפו מגלה לקנוכן את תוכניתה לקיים מעצרים המוניים שיבוצעו בידי משטרת פריז ויתמקדו ב"יהודים עשירים ובעלי השפעה" (מדובר ב־5,128 אנשים, לא כולל משפחות, וכן במספר רב של יהודים נושאי טלאי צהוב שהתגוררו באותם בניינים [של העשירים], ביניהם יהודים צרפתים רבים), קנוכן עוצר את התוכנית בתוך כמה שעות, שכן לביצועה דרושה הסכמתו של משרד המשטרה בפריז – ולפיכך של משטר וישי.

– ב־25 בספטמבר, קנוכן, בתמיכתו המלאה של הימלר, בולם סופית את ניסיונותיהם המקסימליסטיים של אייכמן ורוטקה (Rothke), נציגו בפריז. בטלקס ששלח לאייכמן, קנוכן כותב: "אחרי שנעצרו יהודים בעלי נתינות זרה באזור הכבוש ובאזור הבלתי כבוש, ניסינו גם לעצור יהודים בעלי אזרחות צרפתית. המצב הפוליטי ועמדתו של ראש הממשלה לאוואל הם כאלה שאי־אפשר לאמץ קטגוריה זו בלי לקחת בחשבון את התוצאות שעלולות להיווצר [...] (אוֹבֶּרג) מפקד האס־אס והמשטרה [בצרפת], שלח לראש האס־אס והמשטרה [הימלר], מברק המציין שנוכח עמדתו של פטן (Pétain), כל פעולה תגרור תוצאות חמורות יותר. ראש האס־אס והמשטרה תומך בדעתנו והחליט שנכון לעכשיו לא נעצור יהודים בעלי אזרחות צרפתית. לכן לא נוכל להיפטר ממספר גדול של יהודים".

– כשבתחילת חודש פברואר 1943, אייכמן מביע שוב את רצונו לראות את כל היהודים נתיני צרפת מגורשים, קנוכן מסביר למוּלר, ראש הגסטפו בברלין, ש"המשטר, הכוונה בראש ובראשונה למרשל פטן, מתנגד לכל ניסיון שמטרתו להרחיב את הצעדים נגד היהודים גם נגד יהודים בעלי אזרחות צרפתית [...] כל הניסיונות לשנות את עמדתו של המשטר הצרפתי נכשלו [...] אם יינקטו עכשיו צעדים בקנה מידה גדול נגד כל הנתינים היהודים הצרפתים, יש לצפות שיהיו לכך השלכות פוליטיות [...] כמו בארצות אחרות, בהתחשב במצב הצבאי בכללותו, והדעה [הרווחת] שגרמניה תפסיד במלחמה, זה המצב בפרט בצרפת [...] על סמך עמדת ההַמְתָנוּת, שהיא איתנה ביותר בשעה זו, הצרפתים ישתדלו לא לאשר צעדים נוספים נגד היהודים [...] ועכשיו בנוגע ל'פתרון הסופי' לבעיה היהודית, יש לקחת בחשבון ש [...] פטן יתנגד. הוא יאסור על המשטרה הצרפתית לבצע צעדים אלה נגד היהודים, או שהוא יתפטר [...] כדי ליישם צעדים נגד היהודים באזור שנכבש לאחרונה, אנו זקוקים למשטרה הצרפתית".

– הלחץ שהגרמנים הפעילו לשלילת האזרחות מיהודים שקיבלו אותה מתוקף החוק מה־10 באוגוסט 1927, יכול היה להוביל למעצרים המוניים בקנה מידה עצום אילו צלח. ב־20 ביוני 1943 לאוואל חתם על הצעת חוק ושר המשפטים אישר ב־22 ביוני את הצעתו של בוסקה (Bousquet), שנוסחה מחדש בידי דרקייה (Darquier de Pellepoix), ואפשרה למשטרה הצרפתית לעצור באופן חוקי את כל המשפחות היהודיות שאזרחותן נשללה מהם. ב־25 ביולי, לאוואל החליט לעצור את פרסום הצו, ולמעשה "הוא אינו יכול להיחשף לטענות שקידם את החוקים כדי למסור בידינו את היהודים". ב־15 באוגוסט, לאוואל ששהה בווישי, דיווח לרוטקה ש"רק המרשל [פטן] בכבודו ובעצמו יכול לחתום על חוק העוסק בנושא זה הטעון כל כך". רוטקה מסיק את המסקנות. "כדי לבצע מעצרים המוניים אנחנו לא יכולים לסמוך עוד על שיתוף פעולה מצד המשטרה הצרפתית". ב־24 באוגוסט, המרשל מסרב לחתום על הצעת החוק: "שלטונות הכיבוש מתעקשים כל העת על הצורך להשליט סדר. לממשלה הצרפתית יש מספיק קשיים בתחום זה ולכן היא נמנעת מצעדים שיפגעו עמוקות בצרפתים ויסבכו עוד יותר את מלאכתה". ב־8 בספטמבר מתפרסם בפומבי הסכם שביתת הנשק שחתמה איטליה עם בעלות הברית, והגסטפו נוטש את נושא שלילת האזרחות. ניס נופלת בידי הגרמנים. אלה פותחים במצוד פראי אחרי משפחות יהודיות שמצאו מקלט באזור האיטלקי לשעבר בחסות אנשי הצבא האיטלקי.

– בינואר 1944, לאוואל נותן סוף־סוף את הרשאתו למעצרם של יהודים צרפתים, ומינויו של דרנאן (Darnand) למזכיר הכללי המופקד על שמירת הסדר [תת־שר לשמירת הסדר ואחר כך מפקח שירות המודיעין הכללי], מאפשר לגסטפו להחריף מעצרים המוניים של יהודים צרפתים בערי השדה, בעוד שמטה המשטרה בפריז מוסיף לפעול נגד נתינים זרים יהודים.

כל מי שהתגורר בשטחה של המדינה הצרפתית היה באחריותם של ראשי משטר וישי, המרשל פטן ופייר לאוואל. למרות התנגדותם הזמנית למסירת אזרחים צרפתים יהודים, הם לא היו אמורים להסכים, אפילו תחת לחץ, למעצרם של יהודים נטולי אזרחות עם ילדיהם שנולדו על אדמת צרפת, ולמסירתם לידי הגרמנים כדי שיגורשו, מה שהפך אותם לשותפים לפשע. וזאת בתקופה שבה צרפת עדיין הגנה על האימפריה שלה בכל החזיתות, הצי הצרפתי היה מסוגל להתעמת עם הגרמנים,י[4] והעובדה שהמשטרה הצרפתית הועמדה לשירות מכונת המלחמה של הרייך השלישי ואִבטחה את כוחות הכיבוש, אפשרה לממשלה הצרפתית לסרב באופן גורף ליטול חלק פעיל ב"פתרון הסופי". הדרך הטובה ביותר להגן על היהודים הצרפתים הייתה לסרב למעצרם בלא כל קשר למעמדם האזרחי.

לאחר שהעליתי השערות רבות, המבהירות את מעמדה המיוחד של צרפת, אמרתי כל העת שהשקפותיי יאומתו או יופרכו בעזרת מחקרים רבים [בארכיונים] אזוריים ומקומיים שיראו אור, ובמחקרים מורכבים שתכליתם לאמוד את תזוזתם הבלתי פוסקת של היהודים ברחבי המדינה מ־1940 ועד 1944, כשנמלטו ממעצרים המוניים בהתאם לתהליך השתנותם של תנאי ביצוע המעצרים בידי כוחות משטרת וישי ו/או הגרמנים. היה צריך לחכות 30 שנה עד שבשנת 2013 ראה אור ספרו החשוב של ז'אק סֶמֶלַן (Sémelin), המוקדש לניתוח הרדיפות והסיוע [לנרדפים] בצרפת הכבושה, המסביר כיצד ניצלו ממוות שלושה־רבעים מיהודי צרפת. סמלן הסתמך על עדים מהימנים, על אסטרטגיית ההיטמעות באוכלוסייה שאימצו היהודים, על הסולידריות שגילו אנשים טובים ועל המרי האזרחי. בכל אחד מהפרקים הללו סמלן סוקר את המצבים שחוו היהודים. ספרו, המלקט מכלול עצום של אירועים שאותם מיין בקפידה, שופך אור על מסלולו האישי של כל יהודי שניצל. הפרק המסכם הוא דוגמה מעולה לשילוב של ודאויות וספקות.

ספרם של אלכסנדר דולו ולוסיאן לזר מאמץ מתודולוגיה שונה, ומהווה השלמה מחכימה לספרו של סמלן. דולו ולזר הסתמכו על עדים מהימנים אולם שונים מאלה שעליהם הסתמך סמלן. מדובר ביהודים שניצלו בידי לא־יהודים והגישו בקשה מפורטת ל"יד ושם" שיכיר במציליהם כ"חסידי אומות העולם". בין שהבקשה הוכרה ובין שלא, עדויות אלה קיימות בכתב, הן נבדקו ואמיתותן ההיסטורית נבחנה אף היא. בהנחה שהיסטוריונים רואים את תפקידה של ההצלה [בזמן הכיבוש] כמינורי, אלכסנדר דולו שרטט תמונה של מקרי סיוע שונים והצליב אותם עם מסמכים מארכיונים מקומיים. הוא גם הסתמך על מחקר סטטיסטי מדויק של האוכלוסייה היהודית בעשרה מחוזות, שחולקו באופן מייצג בין האזור הכבוש שבצפון והאזור הבלתי כבוש שבדרום. מדובר במחקר מוקפד ומאלף המאפשר לנו לחשב את מספר המגורשים והלא־מגורשים בכל מחוז, וגם לגלות מי עזב את המחוז ומי נעצר במקום אחר. לפיכך, אפשר לקבוע מתי נמלטו מי שנמלטו ולאמוד את סיכויי הישרדותם. השוואה בין המחוזות הגיונית רק אם בכל מחוז משווים בין יישובים שבהם תוצאות המעצרים ההמוניים היו שונות. כאן נכנסות לתמונה העדויות שלוסיאן לזר העביר לירושלים, עדויות שמסרו תושבים מקומיים או יהודים שהאוכלוסייה המקומית הגנה עליהם. זאת גם הזדמנות למחברים להבהיר בדיוק מהם הקריטריונים להכרה באדם כ"חסיד אומות העולם". ההשוואה מקבלת משנה תוקף כשמנתחים באופן כרונולוגי את נסיבות מעצרם של היהודים בידי המשטרה הצרפתית ובידי הגרמנים.

מקורות אחרים הם בראש ובראשונה הארכיונים המחוזיים, אלה של מחנה המעבר דראנסי ושל אוז'י"ף – האיגוד הכללי של היהודים בצרפת (UGIF), וכמובן Le Mémorial de la déportation des Juifs de France,י[5] שבו סוּוגו כל המגורשים לפי סדר אלף־בית של שמם, מצבם האישי והכתובת שבה נעצרו, נתונים שבעזרתם ניתן לקבץ כמעט את כל בני המשפחה הגרעינית.

אלכסנדר דולו יצא מהנחת היסוד של לוסיאן לזר [שהצרפתים היו] "לא גיבורים ולא נבלים", המבוססת על מה שחווה באופן אישי בזמן הכיבוש ועל מסקנותיו לאחר עיון באלפי תיקי בקשות להכרה בצרפתים כ"חסידי אומות העולם" שהתקבלו ב"יד ושם". דולו בדק את תקפותה של ההנחה של לזר לאור הבקשות שהוגשו ל"יד ושם". לאחר שהעריכו את הסיכונים שלקחו אלה שהושיטו יד ליהודים הנרדפים, המחברים חקרו את התנהלותם של הצרפתים שבאופן פרטי פעלו למען היהודים אם במעשים ואם בסירוב לפעול מתוקף תפקידם, כמו שוטרים, ז'נדרמים,י[6] רופאים, סוחרים, עובדי מדינה, ראשי עיריות, עובדי עיריות, בין אם מדובר בסיוע לחבר, לשכן, לעמית, לעובד או למעסיק, ואפילו לאלמוני. לעתים שתיקות מגוננות היו עניין קולקטיבי, וזאת בהתאם לשרשרת של פעולות של סולידריות. הן באו לידי ביטוי באזורים שונים, ונחקרו בשיטתיות ולעומק מבחינה היסטורית כדי למנוע, כפי שלפעמים קורה, שמקרה מסוים יהווה סיבה לבצע הכללה.

הניסיון שצבר אלכסנדר דולו במחקריו פורצי הדרך בארכיונים העניק לו את היכולת לאבחן את מגוון מנגנוני הפיקוח שהטילו מושלי המחוזות על האוכלוסייה היהודית על פי ההתפרסות המשטרתית בכל מחוז, הגאוגרפיה של המחוז והכרונולוגיה שלו. קיימים פערים גדולים בין האזור הכבוש לאזור הבלתי כבוש, שאחרי נובמבר 1942 הפכו לאזור הצפוני ולאזור הדרומי, וכך גם בין כל אזור ואזור. בפריז למשל, כדי לבצע מעצרים המוניים, הגסטפו היה תלוי במשרד המשטרה ואילו במחוזות המזרחיים הלחץ שהפעילו הגרמנים היה יעיל עד כי כך, שכוחותיהם החליפו את כוחות המשטרה הצרפתיים בביצוע המעצרים ההמוניים (בעיקר ב־1944), ואילו באזור הדרומי־מזרחי הגסטפו התמקד באזור שהיה לשעבר נתון לכיבוש איטלקי. אחוז המגורשים שנקבע לכלל המחוזות השתנה באופן יחסי ממחוז למחוז.

החידוש במחקרו של דולו טמון למעשה בבדיקות שערך בכל הנוגע למה שחוו היהודים בכל אחד מחמשת המחוזות באזורי הצפון והדרום, שבהם היקף החומר הארכיוני אִפשר לקבוע כמה יהודים התפקדו או התגוררו בכל מחוז בשנים 1944-1940, כמה יהודים חיו במקום מסוים או שהו במקום אחר, כמה מהם גורשו, איזה אחוז מהם גורש ואיזה אחוז מהם נמלט מגירוש. כל אלה בהתבסס על הכרת האופן שבו התבצעו המעצרים ההמוניים, מה היו אמורות להיות התוצאות וכיצד התנהלו הרשויות המחוזיות והמקומיות.

כל אחד מחמשת המחוזות באזור הכבוש השתייך לאזור מִנהלי שונה: ויין (Vienne) לאזור פואטייה (Poitiers), סארט (Sarthe) לאזור אנז'ה (Angers), אור (Eure) לאזור רואן (Rouen), מרת־אה־מוזל (Meurthe-et-Moselle) לאזור נאנסי (Nancy), מארן (Marne) לאזור שאלון (Chalons). אחוז המגורשים היהודים שהתפקדו ככאלה בידי הרשויות עומד על ממוצע של 42%, כלומר בין 33% ל־50% בכל אחד מן המחוזות המוזכרים לעיל. אחוז גבוה זה מעיד על ניתוח נכון של הסכנה בקרב יהודים שבחרו לרדת למחתרת או לצאת לאזור הבלתי כבוש, שבו מתברר כי אחוז המגורשים היה נמוך בהרבה. בכל אחד מחמשת המחוזות שנחקרו באזור הדרומי: באס־אלפ (Basses-Alpes) עבור אזור ניס, ארדש (Ardèche) עבור אזור ליון, לוזר (Lozère) עבור אזור מונפלייה (Montpellier), פואי־דה־דום (Puy-de-Dôme) עבור אזור קלרמון פראן, לוט־אה־גרון עבור אזור טולוז, המשטרה הצרפתית ביצעה מעצרים המוניים שהופנו נגד יהודים חסרי נתינות ב־26 באוגוסט 1942, ואחר כך הגסטפו ותומכיו הצרפתים ערכו שם פשיטות שהיו לעתים אלימות ויעילות (במחוז באס־אלפ), ולפעמים חסרות משמעות כמו זו שנערכה בלוט־אה־גרון: במחוז זה, מתוך 2.455 יהודים שהתפקדו ב־1941, נעצרו 3% מהיהודים הצרפתים אחרי ה־11 בנובמבר 1942, ואילו 29% מהיהודים בעלי נתינות זרה נעצרו לפני תאריך זה.

זה עשרות שנים שעולמו הפנימי של לוסיאן לזר מורכב מים של עדויות. הוא מוסיף לנווט בקפידה את מחקרו העיקש במאפייני התנהלותם של הצרפתים כלפי היהודים שנרדפו, ומסרב לספק הוכחה נחרצת שעץ "חסידי אומות העולם" מייצג נאמנה את התנהלותם הקולקטיבית של הצרפתים, כשמסקנתו היא שהם היו "לא גיבורים ולא נבלים". בקביעתו זו הוא מצטרף לז'אק סמלן, שאף הוא רחוק מאוד מ"נימוקי ההנצחה", שלפיהם שלושה־רבעים מהיהודים ניצלו בידי צרפתים "חסידי אומות העולם". לא, אין מדובר רק באלה ש"יד ושם" הגדיר כ"חסידי אומות העולם", שהצילו חלק ניכר מיהודי צרפת, גם אם מספרם עולה בהרבה על 4,000 בני האדם שהוכרו ככאלה. מדובר באוכלוסייה הצרפתית, בעם הצרפתי כמקשה אחת, שזכאי להכרה כ"חסיד אומות העולם" בשל תגובתו ההולמת, ברגע הקריטי ביותר – בשעת המעצרים ההמוניים, שהתנהלו ב־26 באוגוסט 1942, באזור החופשי. אלמלא תגובתם העוינת של הצרפתים נוכח מעצרם ומסירתם של 10,000 יהודים בעלי נתינות זרה לידי הגרמנים, אלמלא פרץ התגובות [העוינות] בקרב שכבות רחבות באוכלוסייה, שהובאו לידיעת הרשויות בידי אנשי הממסד הדתי, קתולים ופרוטסטנטים, שיתוף הפעולה ההדוק בין משטר וישי לגסטפו (שלוש רכבות שהובילו אלף יהודים בשבוע במשך 11 שבועות) היה נמשך. משטר וישי דחה את תוכנית "רכבת אחת ביום", אף שמשטרת המדינה הצרפתית יכלה לבצע מעצרים המוניים של עשרות אלפי יהודים שהתפקדו, כשלרשותה עומדות רכבות הגירוש. ואולם, האוכלוסייה הביעה מחאה פומבית קולקטיבית, שנבעה מכיבוד ערכים נוצריים ורפובליקניים, משנאה לגרמנים, ומהדחייה שחשה כלפי התרפסותה של צרפת, שנרתמה בידי משטר וישי לביצוע מעצרים המוניים עבור הגרמנים, וזאת בזמן שרשויות הרייך השלישי כלל לא הציבו למשטר וישי שום אולטימטום צבאי, פוליטי ואף לא משטרתי.

בכל הקשור למשטר וישי, הרי שהדיון סגור: אי־אפשר למחוק את מה שהוא עולל ליהודים, אין מקום לסימני שאלה או להערכה מחדש. אשר לצרפתים עצמם, הדיון נותר פתוח בין אנשים כמוני, הסבורים שהתחולל משהו "נכון" בקרב צרפתים רבים, ותחושה קולקטיבית זו שהתבהרה ברגע קריטי ונמשכה עד השחרור הייתה שעת כושר למבצע הצלה בקנה מידה עצום, לבין אלה המסרבים להכיר בעובדה זו וימשיכו לחפש עוד זמן רב סיבות אחרות לכישלון היחסי ביישום "הפתרון הסופי" בצרפת.

[1] Serge Klarsfeld, Vichy-Auschwitz. Le rôle de Vichy dans la "solution finale" de la question juive en France, Paris Fayard, 2001 (première édition en 2 volumes, 1983 et 1985). לא תורגם לעברית. בתרגום חופשי, "וישי־אושוויץ – תפקידו של משטר וישי במסגרת תוכנית 'הפתרון הסופי' והבעיה היהודית, בצרפת".
[2] מיכאל מארוס, רוברט פקסטון, משטר וישי בצרפת והיהודים, תרגום: עמי שמיר. עם עובד, 1989.
[3] פייר לאוואל, Laval, 1883-1945)), סגנו ויורשו של פיליפ פטן בממשלת משטר וישי מ־1940. כיהן כראש ממשלה מאפריל 1942 ועד לאוגוסט 1944. דגל בשיתוף פעולה מלא עם גרמניה של הרייך השלישי. (למעט מראי המקום, כל הערות ההסבר הן של המתרגמת).
[4] לצרפת היה צי חזק שעליו פיקד האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן (Darlan). הבריטים חששו שמשטר וישי יעמיד את הצי לרשות הגרמנים, והשמידו חלק ניכר ממנו במרס אל כביר, "אלג'יריה הצרפתית", ב־ 3ביולי 1940.
[5] Serge Klarsfeld, Le Mémorial de la déportation des Juifs de France, Association des Fils et Filles des Déportés Juifs de France (AFFDJF) Nouvelle édition, Paris, 2012 (לא תורגם לעברית. תרגום מילולי: "זיכרון דברי ימי גירוש היהודים מצרפת").
[6] הז'נדרמים מסונפים למשרד הפנים, לצד כוחות המשטרה ושירותי הביטחון האזרחי, אולם יש להם מעמד צבאי, ואילו השוטרים נמנים עם עובדי מדינה מטעם משרד הפנים. בהקשר לעדויות המובאות בספר זה, יש לציין כי הם אחראים לביטחון בערי השדה.