הילד מבלוק 66
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הילד מבלוק 66

הילד מבלוק 66

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

תקציר

ינואר, 1945. מהרכבת שמגיעה למחנה הריכוז בוכנוואלד יורדים מאות נערים בני 15-12, רזים וחלשים, ששרדו את אימת אושוויץ ואת צעדות המוות. הם נשלחים לביתם החדש, בלוק 66. הם אינם יודעים שהמחתרת הפוליטית של המחנה, בהנהגת אסיר צ׳כי אמיץ, קיבלה החלטה להציל את חייהם. 

כשהיה משה קסלר קרוב לגיל מצוות, התהפכו חייו. כשהגיעו נכדיו לגיל זה, צפו זיכרונותיו ועלה בו הרצון לתעד את סיפור חייו למען הדורות הבאים. זה סיפורו של ילד הנשקף דרך עיניו של גבר בן 90. דרך מילותיו נגלה עולמו של ילד יהודי, הגדל במשפחה ציונית חמה ואוהבת, באירופה של שנות השלושים. ילד שאהב חופש וטבע, שדות ומעיינות, לרכוב על אופניים, לשחק כדורגל עם חברים ולהחליק על האגם הקפוא. 
ילד שראה את ארצו נכבשת, את חברי ילדותו מפנים לו גב, את בית הספר ננעל בפניו ואת ילדותו נעלמת ברגע.

סיפורו של משה וילדי בלוק 66 הוא סיפורם של ילדים ונערים רבים שנפרדו בעל כורחם מביתם, ממשפחותיהם ומכל זכר לעולם שהכירו. הם הובלו בקרונות בקר ובאכזריות מצמררת למקום שבו שלט היצר הרע והאפל ביותר של האדם ונאבקו יום יום על זכותם לחיות. הכול נלקח מהם. הנכס היחיד שנותר ברשותם הוא רוחם האיתנה. 

זהו סיפור על חברות ועל אומץ, על תושייה ותעצומות נפש, על יד שמושטת לעזרה ועל ניצחון שתמיד יהיה מהול בכאב של אובדן וגעגוע. 

ד"ר לימור רגב היא דור שלישי לניצולי שואה ומומחית לנסיגות טריטוריאליות ולסכסוך היהודי ערבי. מרצה באקדמיה ובפורומים שונים בארץ ובעולם.

משה קסלר הוא ניצול שואה ואביה של ענת, אחת מחברותיה הקרובות של לימור. זהו סיפורו.

פרק ראשון

"משה, סבא של רועי, מוזמן לברך".

קמתי באיטיות והזדקפתי. פסעתי בצעדים קטנים לעבר נכדי, שעמד מולי בחולצה לבנה וחגיגית, נרגש ומאושר. התבוננתי בו בחיוך. הילד הקטן והבלונדיני שהיה רץ אלי כל יום שני בשביל של גן ערבה, קופץ כדי שארים אותו מעלה, ומניח את ידו הקטנה בכף ידי כדי שאקח אותו הביתה, צמח והיה לנער גבוה ויפה תואר.

עצרתי והבטתי סביבי בעשרות קרובי המשפחה והחברים שבאו לחגוג את מסיבת בר המצווה, ישובים אל שולחנות עמוסי כל טוב. דמעות עמדו בעיניי.

נשמתי עמוק והידקתי את אחיזתי בספר התפילה העתיק מן המאה ה־18, ששרד במשפחתה של אווה, אשתי. בזמן השואה הוצפנו הספרים בחדר תפילה פרטי בסלובקיה ונשמרו מכל רע, ועברו למשמרת הדורות הבאים במסיבת בר המצווה של כל אחד מנכדיי.

בידי השנייה החזקתי כיפה לבנה.

כאשר הנחתי את הכיפה על ראשו של רועי וראיתי את עיניו הכחולות מביטות בי, הזיכרונות שבו והציפו אותי. בדיוק כך קרה שנתיים קודם לכן, בחגיגת בר המצווה של איתי. עצמתי את עיניי והתאמצתי לגרש ממחשבותיי את המראות שעלו לנגד עיניי, אמיתיים וחיים כאילו התרחשו רק אתמול, ולא לפני עשרות שנים.

שבתי ופקחתי את עיניי. רועי הביט בי בדאגה, ועניתי למבטו בחיוך. עיניו הבוחנות סייעו לי לשוב להווה. הענקתי לו את הספר ורועי אחז בו בחוזקה. דמעות התרגשות וגאווה חנקו את גרוני למראה נכדי האוחז בידיו נצר תמידי למשפחות שאבדו ולעולם ילדותי.

את המשך הערב העברתי בנעימים, משוחח וצוחק עם קרובי משפחתנו.

באותו לילה התקשיתי להירדם. מחשבותיי נדדו אל אירועים שהתרחשו שנים רבות קודם לכן, נוהות אל אותו ילד תמים שציפה בקוצר רוח לרגע שיחגוג את כניסתו לעולם המבוגרים.

חיכיתי לחגוג את מסיבת בר המצווה שלי בבית הכנסת הגדול והיפה של ברהובו, העיירה הצ'כית שבה נולדתי וגדלתי. בית הכנסת היה הומה אדם בשבתות ובחגים, וזכורה לי מאוד תחושת הקדושה ששררה בו.

כשהייתי ילד קטן והיינו מגיעים לאירועים של בני משפחה ומכרים שנערכו בבית הכנסת, דמיינתי את הרגע שיגיע יומי הגדול, ואעמוד שם בלבוש חגיגי, אקרא בקול צלול מספר התורה כשאבי ניצב לצידי, עטוף טלית וידו מונחת על כתפי. יכולתי בקלות לדמיין בקהל את סבי רכון על ספר התפילה בספסל הקבוע שעליו נהג לשבת, עטוף בטליתו הצחורה, ומביט בנו לפרקים בגאווה. יכולתי לראות בעיני רוחי את אחי הקטן יושב לידו ואת אימי מציצה עלינו בהתרגשות מעזרת הנשים. בית הכנסת יהיה מלא מפה לפה ויכיל את כל משפחתנו הענפה, חבריי מבית הספר ומכרינו הרבים בקהילה.

המציאות הייתה שונה מכל מה שדמיינתי.

בית הכנסת לא המה אדם. הוא היה ריק, פרט לכמה גברים מבוגרים ונשים. בשלב זה נותרו בקהילה שלנו רק קשישים, נשים וילדים.

כל הגברים בעיר מגיל עשרים ומעלה היו מגויסים. ביניהם גם אבא ורבים ממכרינו ובני משפחתנו. סבא נפטר זה מכבר ולא היה איתי כל קרוב משפחה גברי ברגע המרגש הזה.

נשאתי את הדרשה שלי כאשר רק עיניה העצובות של אימי מלוות אותי מעזרת הנשים. האווירה הייתה כבדה, מעיקה, עצב שרר באוויר.

הכול היה שונה כל כך מדמיונותיי.

זה היה יומיים לפני ראש השנה, ב־27 בספטמבר 1943.

הילד מבלוק 66 לימור רגב

"משה, סבא של רועי, מוזמן לברך".

קמתי באיטיות והזדקפתי. פסעתי בצעדים קטנים לעבר נכדי, שעמד מולי בחולצה לבנה וחגיגית, נרגש ומאושר. התבוננתי בו בחיוך. הילד הקטן והבלונדיני שהיה רץ אלי כל יום שני בשביל של גן ערבה, קופץ כדי שארים אותו מעלה, ומניח את ידו הקטנה בכף ידי כדי שאקח אותו הביתה, צמח והיה לנער גבוה ויפה תואר.

עצרתי והבטתי סביבי בעשרות קרובי המשפחה והחברים שבאו לחגוג את מסיבת בר המצווה, ישובים אל שולחנות עמוסי כל טוב. דמעות עמדו בעיניי.

נשמתי עמוק והידקתי את אחיזתי בספר התפילה העתיק מן המאה ה־18, ששרד במשפחתה של אווה, אשתי. בזמן השואה הוצפנו הספרים בחדר תפילה פרטי בסלובקיה ונשמרו מכל רע, ועברו למשמרת הדורות הבאים במסיבת בר המצווה של כל אחד מנכדיי.

בידי השנייה החזקתי כיפה לבנה.

כאשר הנחתי את הכיפה על ראשו של רועי וראיתי את עיניו הכחולות מביטות בי, הזיכרונות שבו והציפו אותי. בדיוק כך קרה שנתיים קודם לכן, בחגיגת בר המצווה של איתי. עצמתי את עיניי והתאמצתי לגרש ממחשבותיי את המראות שעלו לנגד עיניי, אמיתיים וחיים כאילו התרחשו רק אתמול, ולא לפני עשרות שנים.

שבתי ופקחתי את עיניי. רועי הביט בי בדאגה, ועניתי למבטו בחיוך. עיניו הבוחנות סייעו לי לשוב להווה. הענקתי לו את הספר ורועי אחז בו בחוזקה. דמעות התרגשות וגאווה חנקו את גרוני למראה נכדי האוחז בידיו נצר תמידי למשפחות שאבדו ולעולם ילדותי.

את המשך הערב העברתי בנעימים, משוחח וצוחק עם קרובי משפחתנו.

באותו לילה התקשיתי להירדם. מחשבותיי נדדו אל אירועים שהתרחשו שנים רבות קודם לכן, נוהות אל אותו ילד תמים שציפה בקוצר רוח לרגע שיחגוג את כניסתו לעולם המבוגרים.

חיכיתי לחגוג את מסיבת בר המצווה שלי בבית הכנסת הגדול והיפה של ברהובו, העיירה הצ'כית שבה נולדתי וגדלתי. בית הכנסת היה הומה אדם בשבתות ובחגים, וזכורה לי מאוד תחושת הקדושה ששררה בו.

כשהייתי ילד קטן והיינו מגיעים לאירועים של בני משפחה ומכרים שנערכו בבית הכנסת, דמיינתי את הרגע שיגיע יומי הגדול, ואעמוד שם בלבוש חגיגי, אקרא בקול צלול מספר התורה כשאבי ניצב לצידי, עטוף טלית וידו מונחת על כתפי. יכולתי בקלות לדמיין בקהל את סבי רכון על ספר התפילה בספסל הקבוע שעליו נהג לשבת, עטוף בטליתו הצחורה, ומביט בנו לפרקים בגאווה. יכולתי לראות בעיני רוחי את אחי הקטן יושב לידו ואת אימי מציצה עלינו בהתרגשות מעזרת הנשים. בית הכנסת יהיה מלא מפה לפה ויכיל את כל משפחתנו הענפה, חבריי מבית הספר ומכרינו הרבים בקהילה.

המציאות הייתה שונה מכל מה שדמיינתי.

בית הכנסת לא המה אדם. הוא היה ריק, פרט לכמה גברים מבוגרים ונשים. בשלב זה נותרו בקהילה שלנו רק קשישים, נשים וילדים.

כל הגברים בעיר מגיל עשרים ומעלה היו מגויסים. ביניהם גם אבא ורבים ממכרינו ובני משפחתנו. סבא נפטר זה מכבר ולא היה איתי כל קרוב משפחה גברי ברגע המרגש הזה.

נשאתי את הדרשה שלי כאשר רק עיניה העצובות של אימי מלוות אותי מעזרת הנשים. האווירה הייתה כבדה, מעיקה, עצב שרר באוויר.

הכול היה שונה כל כך מדמיונותיי.

זה היה יומיים לפני ראש השנה, ב־27 בספטמבר 1943.