מרובע גותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מרובע גותי
הוספה למועדפים

מרובע גותי

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מרי שלי מוכרת לעולם הספרות כמחברת הרומן פרנקנשטיין, או פרומיתאוס המודרני (1818), אך בצילה של יצירה מופת זאת נחבא מטמון נוצץ של סיפורת, ובו, בין היתר, סיפורים קצרים מרתקים.
מרובע גותי מאגד ארבעה סיפורים שכתבה שלי עבור מאסף בשם המזכרת (The Keepsake), שנועד במקור לנשים ונערות ויקטוראניות. ביסודם אלה עיבודים מודרניים למעשיות או מיתוסים, מסוגננים בנוסח הסנסציוני של מגזינים בני התקופה, רגשנים, חושניים ועזי מבע: עסקה מפוקפקת בין אציל יהיר למכשף מעוות, מעידתו של שוליית אלכימאי הרוקח סם אלמוות, נסיכה שבורת לב המסכנת את חייה למען התגלות רוחנית, אבוקת פלאים מורה דרך לאוהב תועה בחשכה; אבל בכתיבתה מושכת מרי שלי, כדרכה, אל המוזר, האפל והמבעית, ומגלגלת את המעשיות התמימות במשלים גותיים, החתומים בחותם המסתורין המיוחד לסופרת מופלאה זו.        

פרק ראשון

גלגול

מִיָּד שֻׁנּוּ פָּנַי

בְּיָגוֹן דְּוַי וָקשִׁי,

שֶׁלְּסַפֵּר סִפּוּרִי כְּפָאַנִי

טֶרֶם שִׁחְרְרַנִי לַחָפְשִׁי.

מֵאָז, כָּךְ פִּתְאוֹם,

אוֹתוֹ יָגוֹן אֵלַי חוֹזֵר;

וְעַד יְסֻפַּר סִפּוּרִי הָאָיֹם

הַלֵּב שֶׁבְּחֵיקִי בּוֹעֵר.

(ס"ט קולרידג', "שירת יורד־הים הישיש")

שמעתי כי ככל שישאף אדם שנקלע להרפתקה מוזרה, על־טבעית או קסומה להסתירהּ, הרי בתקופות מסוימות יתערער, כאילו תבונתו חוותה רעידת אדמה, ואז יחוש צורך להעביר את הכמוס בעמקי נפשו לאחר. אני עצמי עֵד לאמת הזאת. בי נשבעתי שלעולם לא אגלה לאוזני בן אנוש את הזוועות שפעם, מתוך הפרזה בחיבה גאה, סיפרתי לאחר. האיש הקדוש ששמע את וידויי וקיבל אותי לחיק הכנסייה כבר הלך לעולמו. ואין איש יודע שפעם —

אך לשם מה אעשה זאת? לשם מה אספר סיפור של חילול שם שמיים והשפלה מדכאת נפש? לשם מה? ענו לי, אתם הבקיאים בטבע האדם! אני יודע שעליי לעשות זאת ודי; הַחלטתי נחושה — חרף הגאווה היקרה לי מדי, חרף הבושה, ואפילו חרף הפחד פן אוקצה מחמת מיאוס מקרב בני מיני — עליי לדבר.

גנואה! מקום הולדתי — עיר גאה! המשקיפה על פניו הכחולים של הים התיכון — התזכריני מימי ילדותי, עת מדרונותייך וצוקייך, שמייך הבהירים וכרמייך העליזים היו כל עולמי? ימי אושר! עת אותו יקום צר שוליים, שמעצם מוגבלותו מעניק ללב הצעיר שפע חלל פנוי לדמיין, כובל את און גופינו, ולתקופה אחת ויחידה בחיינו התום והעונג עודם אחוזים בנו. אף על פי כן מי יכול לסקור את ימי ילדותו ולא להיזכר גם בצער ובפחדים הנוראים שמילאו אותם? אני נולדתי יהיר, גאה ופרוע ברוחי. לנוכח אבי לבדו חשתי פיק ברכיים; והוא, אדיב ואצילי, אך גם עריץ וגחמני, טיפח ודיכא כאחד את אופיי הנמהר כשהכריח אותי לציית לו, אך לא עורר בי כבוד למניעי פקודותיו. להיות גבר חופשי, עצמאי — או במילים אחרות: עז פנים וגאוותן — קיווה והתפלל ליבי המורד.

ידיד אחד היה לאבי, אציל גנואי שמהפך פוליטי גזר עליו גלות פתאום והחרים את כל רכושו. המרקיז טוֹרֶלָה גלה בדד. כאבִי היה אף הוא אלמן; הייתה לו בת אחת, יוליה העוללה, שנותרה להשגחתו של אבי. אין ספק שהייתי אמור לגלות עוינות כלפי הילדה היפה, אך מעמדי כפה עליי להיות לה לשומר. מגוון מחוות ילדותיות כיוונו כולן לאותה נקודה — להביא את יוליה לראות בי חומת מגן; כי בעיני רוחי דימיתי שכל כניסה ברגל גסה אל נפשה הָרְגישה והרכה תביא עליה כליה ללא השגחתי המסורה. גדלנו יחד. פריחת השושנים בחודש מאי לא תמתק כאותה ילדה יקרה. יופי זרח ופשט על פניה. דמותה, פסיעותיה, קולה — גם כיום מתייפח ליבי בזוכרי את כל האמון, העדינות, האהבה והטוהר שנאצרו בה. כשהייתי בן אחת עשרה, ויוליה בת שמונה, בן דודי, המבוגר בהרבה משנינו — לנו נראה אז כגבר — החל להביע עניין רב בשותפתי למשחקים; הוא הכריז שהיא כלתו וביקש ממנה להינשא לו. היא סירבה, הוא התעקש ומשך אותה לעברו כנגד רצונה. בארשת פנים של אדם אחוז טירוף זינקתי לעברו, חתרתי לשלוף את חרבו ולפתּי את צווארו בחֵמה, נחוש לחנוק אותו; הוא נאלץ להזעיק עזרה כדי לקרוע אותי מעליו. באותו לילה הוֹבלתי את יוליה אל חדר התפילה של ביתנו. הכרחתי אותה לגעת בצלמים המקודשים — הילכתי אימים על לב הילדה וטימאתי את שפתיה בשבועה שתהיה שלי, ושלי בלבד.

ובכן, חלפו עברו אותם ימים. טורלה שב לאחר שנים אחדות, עשיר ומשגשג יותר מאי פעם. כשהייתי בן שְׁבַע עשרה, מת אבי; מפואר היה ברוחב ידו. טורלה שמח על גילי הצעיר שזימן לו אפשרות להשבת טובה. יוליה ואני התארסנו לצד אבי השוכב על ערש דווי — טורלה נעשה אבי השני.

ביקשתי לראות את העולם ומשאלתי נענתה. ביקרתי בפירנצה, ברומא ובנאפולי; משם חציתי את טולון, ולבסוף הגעתי אל יעד כיסופיי: פריז. התכונה בעיר הייתה רבה. המלך האומלל, שארל השישי — פעם שפוי ופעם משוגע, פעם שליט ופעם עבד נקלה — נעשה מוקד לעגה של האנושות כולה. המלכה, יורש העצר ודוכס בורגונדי, שהיו ידידים ויריבים לסירוגין — לעיתים נפגשים בנשף הילולים, לעיתים מקיזים זה את דמו של זה — היו עיוורים למצב המדינה ולסכנות שריחפו על ראשה, והקדישו את כל מרצם לתענוגות הפקרות או לעימותים פראיים. אופיי בא בעקבותיי: הייתי יהיר ועיקש; אהבתי להציג את עצמי לראווה, ובעיקר להסיר מעליי כל רסן. ידידיי הצעירים היו נכונים לטפח את תשוקותיי ולרפדן בעינוגים. נחשבתי נאה — שלטתי בכל מחוות האבירות. לא היה לי קשר לשום חוג פוליטי. התחבבתי על כולם: יומרנותי ושחצנותי נסלחו לי בשל גילי הצעיר; נעשיתי ילד מפונק. מי היה יכול לשלוט בי? לא מכתביו ועצותיו של טורלה; רק אותו כורח נורא שפקד אותי בדמותו המזוויעה של ארנק ריק. אך היו אמצעים למילוי החלל. כברת אדמה אחר כברת אדמה, ונחלה אחר נחלה מכרתי. למלבושיי, לתכשיטיי, לסוסיי ואף לאוכפיהם כמעט לא היו מתחרים בפריז היפהפייה כולה, ואילו האדמות שירשתי עברו לידי אחרים.

דוכס בורגונדי טמן מארב לדוכס אורליאן והרגוֹ. פחד ואימה מילאו את רחובות פריז. יורש העצר והמלכה הסתגרו; כל מיני התענוגות הושעו. יגעתי ממצב עניינים זה וליבי התאווה לשוב אל נופי ילדותי. קרבתי לפשיטת יד, ואף על פי כן החלטתי כי אשוב לשם, אדרוש את כלתי ואבנה מחדש את הוני. אשלח ידי בכמה יוזמות משמחות ואתעשר בשנית. אך לא אחזור בלבוש צנוע. כמעשה אחרון, נפטרתי משארית נחלתי באזור אלברו בעבור מחצית שווייה בתמורה לכסף מזומן. אחר שלחתי חפצי נוי שונים, יצירות אומנות, שטיחי קיר ורהיטים בעלי הדר מלכות שיתאימו לשריד ירושתי האחרון — ארמוני בגנואה. בכל זאת השתהיתי מעט, בוש בשיבתי הפזרנית; חששתי שכך תיראה בעיני אחרים. שלחתי את סוסיי לפניי. לכלתי המיועדת שלחתי סוס ספרדי שערכו לא יסולא בפז, מלבושיו נגהו בתכשיטים ובאריגי זהב. על כל חלק ציוויתי לרקום את ראשי התיבות של יוליה וגווידו שלה. מתנתי נשאה חן בעיניה ובעיני אביה.

אולם לא קסם לי לשוב כבזבזן ידוע לשמצה, מושא לפליאה בוטה, אולי אף לבוז, ולהתמודד לבדי עם תוכחות והקנטות מצד בני עירי. כמגן ביני לבין מוכיחיי הזמנתי כמה מהפרועים ברעיי להתלוות אליי; וכך יצאתי חמוש כנגד העולם, מסתיר תחושה מכרסמת שחצייהּ פחד וחצייהּ קוצר רוח, וביסודה גאוותנות.

הגעתי לגנואה. התהלכתי כה וכה על מרצפות ארמון אבותיי. צעדיי הגאים לא ביטאו את רחשי ליבי כי עמוק בקרבי חשתי שעל אף כל ההדר והפאר המקיפים אותי, איני אלא קבצן. אותו צעד ראשון שעשיתי לדרוש את ידה של יוליה ודאי זעק כי אכן כך. זיהיתי סלידה או חמלה במבטי הסובבים אותי. דימיתי שעשירים כעניים, זקנים כצעירים, לועגים לי כולם. טורלה לא קרב אליי. אין ספק שאבי השני זכאי היה לצפות שאכבדו כבן ואבוא אני לבקר אותו ראשון. אך בשל סערת הרוח והכאב שגרמו לי שיגיונותיי ומגרעותיי, שאפתי לגלגל את האשמה על אחרים. ערכנו אורגיות ליליות בפַלֵצוֹ קַרֶגָה. לילות הוללות הולידו בקרים נרפים ואדישים. בשעת תפילת אווה מריה היינו יוצאים מטופחים אל הרחובות, לועגים לבריות הפיכחות, לוטשים מבטים חסרי בושה בנשים הנרתעות למראנו. יוליה לא נראתה ביניהן — לא, לא. לו נמצאה שם, הייתה הבושה מגרשת אותי מעל פניה, או שהאהבה הייתה מפילה אותי לרגליה.

עייפתי מזה. סרתי אל המרקיז לביקור פתע. הוא שהה באחוזתו, אחת מיני רבות המעטרות את פרברי סן פייטרו ד'ארינה. היה זה חודש מאי, לבלובם של עצי הפרי הציץ מבעד לעלווה הירוקה והסבוכה; גפנים נתנו ריח; האדמה נזרעה בזיתים הכבדים שנשרו מן העצים; גחליליות ריצדו בין שיחי ההדס; השמיים והארץ התכסו גלימת יופי יקר המציאות. טורלה קיבל את פניי באדיבות. גם אם בתחילה היו פניו חמורות סבר, הרי צל זעפן סר עד מהרה. דמיון כלשהו שדָמיתי לאבי, מראה וקול כלשהם של תמימות נעורים ריככו את ליבו של הזקן הטוב. הוא קרא לבתו — הוא הציג אותי בפניה כארוסהּ. האולם שבו שהינו התקדש באור יקרות בשעה שנכנסה. הנה אותו מבט מלאכי, אותן עיניים גדולות ורכות, הלחיים הגמומות במרכזן, ופֶה שכולו מתיקות המביע אומר לזיווגם הנדיר של אהבה ואושר. ראשית נמלאתי התפעלות; היא שלי! אחר פקד אותי רגש הגאווה השני, ושפתיי התעקלו בחיוך יהיר. הרי לא שימשתי בן תפנוקים של יפהפיות צרפת מבלי ללמוד פרק באומנות ליטוף ליבן הרך של נשים. אם כלפי גברים הייתי אדנותי, הרי לנשים, לשם הגברת הרושם, הייתי נעתר בשפלות. פתחתי בחיזוריי בהפגנת אלף מחוות אבירות לעיני יוליה, אשר נשבעה לי אמונים בילדותה ומעולם לא נעתרה לחיזורי אחרים; ואף שרגילה הייתה בביטויי הערצה, עוד לא גילתה את שפת האהבה.

במשך ימים אחדים התנהל הכול כשורה. טורלה לא רמז ולו פעם על רהבתנותי; הוא התייחס אליי כאל בנו חביבו. אך בהגיע השעה לשוחח על ההכנות לברית הנישואין ביני לבין בתו, או אז ירד צל על פניהם הנאים כביכול של הדברים. חוזה נחתם עוד בחיי אבי. אני הפרתי אותו; למעשה, רוקנתי אותו מתוכן כשבזבזתי את מלוא ההון שנועד ליוליה ולי. על כן הציע טורלה לבטל את החוזה ולנסח אחר תחתיו, ובו, על אף העושר הרב לאין שיעור שהרעיף עליי, סעיפים מגבילים כה רבים על אופן הוצאתו, עד שאני, שזיהיתי עצמאות אך ורק כחיים נטולי מעש הנתונים לגחמותיי הנעלות לבדן, סנטתי בו על ניצול מצבי וסירבתי לחלוטין להיענות לתנאיו. הזקן השתדל בעדינות להשיב אותי אל שיקול הדעת. אך גאוותי המגורה פשתה במחשבותיי: הקשבתי לו מתוך עלבון — הלבנתי את פניו.

״יוליה, את שלי! הלא נשבענו זה לזה בילדותנו התמה? האין אנו מאוחדים בעיני האלוהים? התרשי לאביך קר הלב וקר הדם להפריד בינינו? היי נדיבה, אהובתי, היי צודקת; אל תסרבי למתנה, לאוצר האחרון של גווידו שלך — אל נא תדחי את שבועתי. בואי נפנה עורף לעולם, לא ניתן דעתנו לגילנו הצעיר ובאהבתנו המשותפת נמצא מקלט מכל פגע."

איזו התחכמות זדונית הייתה זו מצידי להעז פנים ולהרעיל כך את משכן המחשבה המקודשת והאהבה הענוגה. יוליה נרתעה מפניי מבוהלת. אביה היה המיטיב והאדיב באדם, והיא ביקשה להראות לי כי על ידי ציות לו אזכה בכל טוב. גם את התרצוּתי המאוחרת יקבל בחיבה, ומייד לאחר שאבקש את סליחתו אזכה למחילתו הברוכה; מילים שיצאו לריק מפי בת צעירה ורכה לאוזני גבר הרגיל להשליט את רצונו, החש בעומק ליבו כעריץ כה נורא ומחמיר עד שלא יוכל להתמסר לאיש מלבד לתאוותיו הנעלות! טינתי התמלאה רוח מרי; רעיי הפרועים היו מוכנים ומזומנים להוסיף שמן למדורה. זממנו לחטוף את יוליה. כבר נדמה היה לנו שהצלחנו, אך באמצע הימלטותנו נלכדנו בידי האב המיוסר ומשרתיו. תגרה התלקחה. בטרם יעלה בידי משמר העיר להגיע ולהכריע את הקרב לטובת יריבנו, שניים ממשרתיו של טורלה נפצעו פצעים אנושים.

חלק זה של קורותיי מכביד עליי במיוחד. כל כמה שהשתניתי, עודני מתעב את עצמי בהיזכרי במקרה זה. מי ייתן ואיש מהשומעים את סיפורי לא יחוש כשם שחשתי אני. סוס מודהר בחמתו של רוכב נעול דורבנות דוקרניים לא היה כפוף כפי שהייתי אני לעריצות מזגי. שד נכנס בי, הרגיז אותי והטריף עליי את דעתי. חשתי בקול המצפון קורא בתוכי; אך אפילו הטיתי לו קשב להרף עין, בן רגע נקרעתי ממנו כלכוד בסערה, נישא על זרמי זעמי הנואש לבדו — וההתרגשות המשחקית שבסער מוסיפה ומעוררת את גאוותי. הייתי כלוא, ורק ברשותו של טורלה אצא לחופשי. הנה חזרתי וניסיתי לחטוף אותו ואת בתו לצרפת, הארץ האומללה, שבאותם ימים נפלה טרף לידי בוזזים פורעי חוק וכנופיות חמושות והציעה מקלט נדיב לפושע מסוגי. מזימתנו נחשפה. נגזרה עליי גלות; ומאחר שחובותיי היו עצומים ממילא, הוחרמו אחרוני נכסיי והועברו לידי הנושים כתשלום. טורלה שב והציע לתווך ביני לבינם, וכל שביקש היה את הבטחתי לחדול ממעשיי הנלוזים כלפיו וכלפי בתו. דחיתי את הצעותיו בשאט נפש, ונדמיתי בעיניי כמנצח כשצוויתי לעזוב את גנואה, גולה בודד ומרושש. רעיי נגוזו; הם גורשו מהעיר שבועות אחדים קודם לכן וחזרו לצרפת. נותרתי לבדי — ללא חבר, ללא חרב על ירכי וללא מטבע בארנקי.

שוטטתי לאורך חוף הים, מערבולת רגשות מסתחררת בנפשי ותולשת אותה, כאילו גחל בוער הונח ללהוט בחיקי. תחילה הרהרתי בהמשך מעשיי. אצטרף לכנופיית בוזזים. אנקום! המילה נקמה הייתה לי תרופה; חיבקתי אותה, ליטפתי אותה, עד שכמו נחש היא הכישה אותי. שבתי ודחיתי מעליי בבוז את גנואה, אותה פינה זעירה של העולם. אשוב לפריז, שם גרים ידידיי הרבים; שם צמאים לכישרונותיי; שם אפלס בחרבי את הדרך אל העושר, ואגרום למולדתי העלובה ולטורלה הכוזב להצטער על היום שבו הורו לי, המצביא קורליאנוס החדש, לצאת את חומותיה. אשוב לפריז — כך, ברגל? קבצן? ואתגלה בעוניי לעיני אלה שאירחתי לפנים ברוב פאר והדר? המחשבה עצמה הייתה עזת מצח.

המציאות החלה להפציע במחשבותיי ומשכה בעקבותיה תחושת ייאוש. במשך שבועות אחדים הייתי אסיר, ושומרי הצינוק הזדוניים לא רק שהצליפו בנפשי עד כדי שיגעון, אלא גם קימטו את מראה דמותי. הייתי חלש וחולני. טורלה ניסה לדאוג לשלומי באלף תחבולות; זיהיתי את כולן ודחיתי אותן, וקצרתי את יבול קשיות עורפי. מה אעשה? שאכרע ברך לפני יריבי ואתחנן לסליחתו? אעדיף למות אלף מיתות! זה יהיה ניצחון שלעולם לא ינחל! שנאה — נשבעתי שנאת עולמים! שנאה של מי? כלפי מי? שנאת נווד נידח לאציל רם מעלה! אני ותחושותיי אינם אומרים להם דבר; זה מכבר נשכח מליבם אדם נקלה שכמותי. ויוליה! פני המלאך ודמות יעלת החן אשר לה קרנו מבעד לענני ייאושי ביופי גאה; כי היא אבדה לי — שושנת העולם ותפארתו! לאחֵר תהיה! אותו חיוך שכולו טוב יברך אחר!

אפילו עכשיו ליבי צונח בקרבי כשאני מתחקה אחר מסלול מחשבות קודר זה. פעם כמעט פורץ בדמעות, פעם מלהג בייסוריי, כך הוספתי לתעות לאורך החוף המסולע, שעם כל צעד שצעדתי נעשה פראי ונידח יותר. סלעים נישאים ומצוקים אפורים השקיפו על הים הנסוג לעת שפל; מערות שחורות נפערו במדרונות, וכל אותה עת, בשצף קצף, בין הנקיקים שחרץ הים, רחשו ונשפכו המים העקרים. פעם כמעט חסם את דרכי צוק פתאומי; פעם כמעט נרגמתי באבנים שהידרדרו במדרון. ערב קרב ופני הים גאו כמו במטה קסם, חשרת עננים כהה כיסתה את שמי הדמדומים התכולים, וקדרות מטרידה ירדה על הכול, מלוּוה בדממה עמוקה. צורות משונות, מופלאות, היו לעננים, הם השתנו והתערבבו וכמו הונעו בכוח כישוף אדיר. הגלים הניפו כרבולות לבנות; תחילה רטן הרעם, ומייד שאג מעומק הים, שגונו העמיק לכדי סגול קודר ומקציף. מצידו האחד של המקום שבו עמדתי אפשר היה לראות את הים הפתוח; את מראה הצד האחר אטם מדרון מבותר. מעבר למצוק נסחפה לפתע דוגית מוכת רוח. מלחיה ניסו לשווא להטותה ללב ים — הסערה משכה אותה לעבר הסלעים. היא תאבד! כל העמלים על סיפונה ייספו! לו רק הייתי ביניהם! אז באה לראשונה בליבי הצעיר מחשבת מוות מהולה בשמחה. נורא היה לצפות בדוגית נאבקת על חייה. לא הבחנתי כמעט במלחים, אך שמעתי את קולם. עד מהרה הקיץ הקץ! סלע נחבא מתחת לגלים הזונקים נסתר מעיניהם והמתין לטרפם. רעם התנפץ מעל ראשִי באותו רגע של אימת פתאום כשהדוגית התנגשה ביריבה הסמוי. בן רגע התנפצה לרסיסים. כך עמדתי אני על חוף מבטחים בשעה שרעיי לבריאה נלחמו ללא הועיל באובדנם. נדמה היה לי שראיתי אותם נאבקים — באמת ובתמים, שמעתי את צווחותיהם גוברות במר ליבם אף על רעם המִשברים. הגלים הקודרים הטילו את שברי הדוגית הטרופה כה וכה, ועד מהרה הם שקעו ונעלמו. צפיתי עד הסוף כאחוז קסם, עד שנפלתי על ברכיי וכיסיתי את פניי בידיי. שבתי ונשאתי את מבטי; משהו צף על פני הזרמים המתערבלים בסמוך לחוף, הלך וקרב. האם זאת דמות אנוש? היא הלכה והתבהרה, עד שבא גל גדול, הניפהּ בשלמותה והטילהּ על פני סלע. אדם יושב בשיכול רגליים על תיבת חפצים! אדם! האומנם? אדם כזה, דומה, לא נראה מעולם — גמד מעוות, עיניו פוזלות, גפיו עקומים, גופו משובש, זוועה לעיניים. דמי, שאך לפני רגע התחמם לקראת מפגש עם אדם שנמלט מקבר מצולה, קפא בעורקיי. הגמד קם מתיבתו; הוא הטיל את שיערו הארוך הפרוע לאחור וגילה את פניו הכעורות.

*המשך העלילה בספר המלא*

עוד על הספר

מרובע גותי מרי שלי

גלגול

מִיָּד שֻׁנּוּ פָּנַי

בְּיָגוֹן דְּוַי וָקשִׁי,

שֶׁלְּסַפֵּר סִפּוּרִי כְּפָאַנִי

טֶרֶם שִׁחְרְרַנִי לַחָפְשִׁי.

מֵאָז, כָּךְ פִּתְאוֹם,

אוֹתוֹ יָגוֹן אֵלַי חוֹזֵר;

וְעַד יְסֻפַּר סִפּוּרִי הָאָיֹם

הַלֵּב שֶׁבְּחֵיקִי בּוֹעֵר.

(ס"ט קולרידג', "שירת יורד־הים הישיש")

שמעתי כי ככל שישאף אדם שנקלע להרפתקה מוזרה, על־טבעית או קסומה להסתירהּ, הרי בתקופות מסוימות יתערער, כאילו תבונתו חוותה רעידת אדמה, ואז יחוש צורך להעביר את הכמוס בעמקי נפשו לאחר. אני עצמי עֵד לאמת הזאת. בי נשבעתי שלעולם לא אגלה לאוזני בן אנוש את הזוועות שפעם, מתוך הפרזה בחיבה גאה, סיפרתי לאחר. האיש הקדוש ששמע את וידויי וקיבל אותי לחיק הכנסייה כבר הלך לעולמו. ואין איש יודע שפעם —

אך לשם מה אעשה זאת? לשם מה אספר סיפור של חילול שם שמיים והשפלה מדכאת נפש? לשם מה? ענו לי, אתם הבקיאים בטבע האדם! אני יודע שעליי לעשות זאת ודי; הַחלטתי נחושה — חרף הגאווה היקרה לי מדי, חרף הבושה, ואפילו חרף הפחד פן אוקצה מחמת מיאוס מקרב בני מיני — עליי לדבר.

גנואה! מקום הולדתי — עיר גאה! המשקיפה על פניו הכחולים של הים התיכון — התזכריני מימי ילדותי, עת מדרונותייך וצוקייך, שמייך הבהירים וכרמייך העליזים היו כל עולמי? ימי אושר! עת אותו יקום צר שוליים, שמעצם מוגבלותו מעניק ללב הצעיר שפע חלל פנוי לדמיין, כובל את און גופינו, ולתקופה אחת ויחידה בחיינו התום והעונג עודם אחוזים בנו. אף על פי כן מי יכול לסקור את ימי ילדותו ולא להיזכר גם בצער ובפחדים הנוראים שמילאו אותם? אני נולדתי יהיר, גאה ופרוע ברוחי. לנוכח אבי לבדו חשתי פיק ברכיים; והוא, אדיב ואצילי, אך גם עריץ וגחמני, טיפח ודיכא כאחד את אופיי הנמהר כשהכריח אותי לציית לו, אך לא עורר בי כבוד למניעי פקודותיו. להיות גבר חופשי, עצמאי — או במילים אחרות: עז פנים וגאוותן — קיווה והתפלל ליבי המורד.

ידיד אחד היה לאבי, אציל גנואי שמהפך פוליטי גזר עליו גלות פתאום והחרים את כל רכושו. המרקיז טוֹרֶלָה גלה בדד. כאבִי היה אף הוא אלמן; הייתה לו בת אחת, יוליה העוללה, שנותרה להשגחתו של אבי. אין ספק שהייתי אמור לגלות עוינות כלפי הילדה היפה, אך מעמדי כפה עליי להיות לה לשומר. מגוון מחוות ילדותיות כיוונו כולן לאותה נקודה — להביא את יוליה לראות בי חומת מגן; כי בעיני רוחי דימיתי שכל כניסה ברגל גסה אל נפשה הָרְגישה והרכה תביא עליה כליה ללא השגחתי המסורה. גדלנו יחד. פריחת השושנים בחודש מאי לא תמתק כאותה ילדה יקרה. יופי זרח ופשט על פניה. דמותה, פסיעותיה, קולה — גם כיום מתייפח ליבי בזוכרי את כל האמון, העדינות, האהבה והטוהר שנאצרו בה. כשהייתי בן אחת עשרה, ויוליה בת שמונה, בן דודי, המבוגר בהרבה משנינו — לנו נראה אז כגבר — החל להביע עניין רב בשותפתי למשחקים; הוא הכריז שהיא כלתו וביקש ממנה להינשא לו. היא סירבה, הוא התעקש ומשך אותה לעברו כנגד רצונה. בארשת פנים של אדם אחוז טירוף זינקתי לעברו, חתרתי לשלוף את חרבו ולפתּי את צווארו בחֵמה, נחוש לחנוק אותו; הוא נאלץ להזעיק עזרה כדי לקרוע אותי מעליו. באותו לילה הוֹבלתי את יוליה אל חדר התפילה של ביתנו. הכרחתי אותה לגעת בצלמים המקודשים — הילכתי אימים על לב הילדה וטימאתי את שפתיה בשבועה שתהיה שלי, ושלי בלבד.

ובכן, חלפו עברו אותם ימים. טורלה שב לאחר שנים אחדות, עשיר ומשגשג יותר מאי פעם. כשהייתי בן שְׁבַע עשרה, מת אבי; מפואר היה ברוחב ידו. טורלה שמח על גילי הצעיר שזימן לו אפשרות להשבת טובה. יוליה ואני התארסנו לצד אבי השוכב על ערש דווי — טורלה נעשה אבי השני.

ביקשתי לראות את העולם ומשאלתי נענתה. ביקרתי בפירנצה, ברומא ובנאפולי; משם חציתי את טולון, ולבסוף הגעתי אל יעד כיסופיי: פריז. התכונה בעיר הייתה רבה. המלך האומלל, שארל השישי — פעם שפוי ופעם משוגע, פעם שליט ופעם עבד נקלה — נעשה מוקד לעגה של האנושות כולה. המלכה, יורש העצר ודוכס בורגונדי, שהיו ידידים ויריבים לסירוגין — לעיתים נפגשים בנשף הילולים, לעיתים מקיזים זה את דמו של זה — היו עיוורים למצב המדינה ולסכנות שריחפו על ראשה, והקדישו את כל מרצם לתענוגות הפקרות או לעימותים פראיים. אופיי בא בעקבותיי: הייתי יהיר ועיקש; אהבתי להציג את עצמי לראווה, ובעיקר להסיר מעליי כל רסן. ידידיי הצעירים היו נכונים לטפח את תשוקותיי ולרפדן בעינוגים. נחשבתי נאה — שלטתי בכל מחוות האבירות. לא היה לי קשר לשום חוג פוליטי. התחבבתי על כולם: יומרנותי ושחצנותי נסלחו לי בשל גילי הצעיר; נעשיתי ילד מפונק. מי היה יכול לשלוט בי? לא מכתביו ועצותיו של טורלה; רק אותו כורח נורא שפקד אותי בדמותו המזוויעה של ארנק ריק. אך היו אמצעים למילוי החלל. כברת אדמה אחר כברת אדמה, ונחלה אחר נחלה מכרתי. למלבושיי, לתכשיטיי, לסוסיי ואף לאוכפיהם כמעט לא היו מתחרים בפריז היפהפייה כולה, ואילו האדמות שירשתי עברו לידי אחרים.

דוכס בורגונדי טמן מארב לדוכס אורליאן והרגוֹ. פחד ואימה מילאו את רחובות פריז. יורש העצר והמלכה הסתגרו; כל מיני התענוגות הושעו. יגעתי ממצב עניינים זה וליבי התאווה לשוב אל נופי ילדותי. קרבתי לפשיטת יד, ואף על פי כן החלטתי כי אשוב לשם, אדרוש את כלתי ואבנה מחדש את הוני. אשלח ידי בכמה יוזמות משמחות ואתעשר בשנית. אך לא אחזור בלבוש צנוע. כמעשה אחרון, נפטרתי משארית נחלתי באזור אלברו בעבור מחצית שווייה בתמורה לכסף מזומן. אחר שלחתי חפצי נוי שונים, יצירות אומנות, שטיחי קיר ורהיטים בעלי הדר מלכות שיתאימו לשריד ירושתי האחרון — ארמוני בגנואה. בכל זאת השתהיתי מעט, בוש בשיבתי הפזרנית; חששתי שכך תיראה בעיני אחרים. שלחתי את סוסיי לפניי. לכלתי המיועדת שלחתי סוס ספרדי שערכו לא יסולא בפז, מלבושיו נגהו בתכשיטים ובאריגי זהב. על כל חלק ציוויתי לרקום את ראשי התיבות של יוליה וגווידו שלה. מתנתי נשאה חן בעיניה ובעיני אביה.

אולם לא קסם לי לשוב כבזבזן ידוע לשמצה, מושא לפליאה בוטה, אולי אף לבוז, ולהתמודד לבדי עם תוכחות והקנטות מצד בני עירי. כמגן ביני לבין מוכיחיי הזמנתי כמה מהפרועים ברעיי להתלוות אליי; וכך יצאתי חמוש כנגד העולם, מסתיר תחושה מכרסמת שחצייהּ פחד וחצייהּ קוצר רוח, וביסודה גאוותנות.

הגעתי לגנואה. התהלכתי כה וכה על מרצפות ארמון אבותיי. צעדיי הגאים לא ביטאו את רחשי ליבי כי עמוק בקרבי חשתי שעל אף כל ההדר והפאר המקיפים אותי, איני אלא קבצן. אותו צעד ראשון שעשיתי לדרוש את ידה של יוליה ודאי זעק כי אכן כך. זיהיתי סלידה או חמלה במבטי הסובבים אותי. דימיתי שעשירים כעניים, זקנים כצעירים, לועגים לי כולם. טורלה לא קרב אליי. אין ספק שאבי השני זכאי היה לצפות שאכבדו כבן ואבוא אני לבקר אותו ראשון. אך בשל סערת הרוח והכאב שגרמו לי שיגיונותיי ומגרעותיי, שאפתי לגלגל את האשמה על אחרים. ערכנו אורגיות ליליות בפַלֵצוֹ קַרֶגָה. לילות הוללות הולידו בקרים נרפים ואדישים. בשעת תפילת אווה מריה היינו יוצאים מטופחים אל הרחובות, לועגים לבריות הפיכחות, לוטשים מבטים חסרי בושה בנשים הנרתעות למראנו. יוליה לא נראתה ביניהן — לא, לא. לו נמצאה שם, הייתה הבושה מגרשת אותי מעל פניה, או שהאהבה הייתה מפילה אותי לרגליה.

עייפתי מזה. סרתי אל המרקיז לביקור פתע. הוא שהה באחוזתו, אחת מיני רבות המעטרות את פרברי סן פייטרו ד'ארינה. היה זה חודש מאי, לבלובם של עצי הפרי הציץ מבעד לעלווה הירוקה והסבוכה; גפנים נתנו ריח; האדמה נזרעה בזיתים הכבדים שנשרו מן העצים; גחליליות ריצדו בין שיחי ההדס; השמיים והארץ התכסו גלימת יופי יקר המציאות. טורלה קיבל את פניי באדיבות. גם אם בתחילה היו פניו חמורות סבר, הרי צל זעפן סר עד מהרה. דמיון כלשהו שדָמיתי לאבי, מראה וקול כלשהם של תמימות נעורים ריככו את ליבו של הזקן הטוב. הוא קרא לבתו — הוא הציג אותי בפניה כארוסהּ. האולם שבו שהינו התקדש באור יקרות בשעה שנכנסה. הנה אותו מבט מלאכי, אותן עיניים גדולות ורכות, הלחיים הגמומות במרכזן, ופֶה שכולו מתיקות המביע אומר לזיווגם הנדיר של אהבה ואושר. ראשית נמלאתי התפעלות; היא שלי! אחר פקד אותי רגש הגאווה השני, ושפתיי התעקלו בחיוך יהיר. הרי לא שימשתי בן תפנוקים של יפהפיות צרפת מבלי ללמוד פרק באומנות ליטוף ליבן הרך של נשים. אם כלפי גברים הייתי אדנותי, הרי לנשים, לשם הגברת הרושם, הייתי נעתר בשפלות. פתחתי בחיזוריי בהפגנת אלף מחוות אבירות לעיני יוליה, אשר נשבעה לי אמונים בילדותה ומעולם לא נעתרה לחיזורי אחרים; ואף שרגילה הייתה בביטויי הערצה, עוד לא גילתה את שפת האהבה.

במשך ימים אחדים התנהל הכול כשורה. טורלה לא רמז ולו פעם על רהבתנותי; הוא התייחס אליי כאל בנו חביבו. אך בהגיע השעה לשוחח על ההכנות לברית הנישואין ביני לבין בתו, או אז ירד צל על פניהם הנאים כביכול של הדברים. חוזה נחתם עוד בחיי אבי. אני הפרתי אותו; למעשה, רוקנתי אותו מתוכן כשבזבזתי את מלוא ההון שנועד ליוליה ולי. על כן הציע טורלה לבטל את החוזה ולנסח אחר תחתיו, ובו, על אף העושר הרב לאין שיעור שהרעיף עליי, סעיפים מגבילים כה רבים על אופן הוצאתו, עד שאני, שזיהיתי עצמאות אך ורק כחיים נטולי מעש הנתונים לגחמותיי הנעלות לבדן, סנטתי בו על ניצול מצבי וסירבתי לחלוטין להיענות לתנאיו. הזקן השתדל בעדינות להשיב אותי אל שיקול הדעת. אך גאוותי המגורה פשתה במחשבותיי: הקשבתי לו מתוך עלבון — הלבנתי את פניו.

״יוליה, את שלי! הלא נשבענו זה לזה בילדותנו התמה? האין אנו מאוחדים בעיני האלוהים? התרשי לאביך קר הלב וקר הדם להפריד בינינו? היי נדיבה, אהובתי, היי צודקת; אל תסרבי למתנה, לאוצר האחרון של גווידו שלך — אל נא תדחי את שבועתי. בואי נפנה עורף לעולם, לא ניתן דעתנו לגילנו הצעיר ובאהבתנו המשותפת נמצא מקלט מכל פגע."

איזו התחכמות זדונית הייתה זו מצידי להעז פנים ולהרעיל כך את משכן המחשבה המקודשת והאהבה הענוגה. יוליה נרתעה מפניי מבוהלת. אביה היה המיטיב והאדיב באדם, והיא ביקשה להראות לי כי על ידי ציות לו אזכה בכל טוב. גם את התרצוּתי המאוחרת יקבל בחיבה, ומייד לאחר שאבקש את סליחתו אזכה למחילתו הברוכה; מילים שיצאו לריק מפי בת צעירה ורכה לאוזני גבר הרגיל להשליט את רצונו, החש בעומק ליבו כעריץ כה נורא ומחמיר עד שלא יוכל להתמסר לאיש מלבד לתאוותיו הנעלות! טינתי התמלאה רוח מרי; רעיי הפרועים היו מוכנים ומזומנים להוסיף שמן למדורה. זממנו לחטוף את יוליה. כבר נדמה היה לנו שהצלחנו, אך באמצע הימלטותנו נלכדנו בידי האב המיוסר ומשרתיו. תגרה התלקחה. בטרם יעלה בידי משמר העיר להגיע ולהכריע את הקרב לטובת יריבנו, שניים ממשרתיו של טורלה נפצעו פצעים אנושים.

חלק זה של קורותיי מכביד עליי במיוחד. כל כמה שהשתניתי, עודני מתעב את עצמי בהיזכרי במקרה זה. מי ייתן ואיש מהשומעים את סיפורי לא יחוש כשם שחשתי אני. סוס מודהר בחמתו של רוכב נעול דורבנות דוקרניים לא היה כפוף כפי שהייתי אני לעריצות מזגי. שד נכנס בי, הרגיז אותי והטריף עליי את דעתי. חשתי בקול המצפון קורא בתוכי; אך אפילו הטיתי לו קשב להרף עין, בן רגע נקרעתי ממנו כלכוד בסערה, נישא על זרמי זעמי הנואש לבדו — וההתרגשות המשחקית שבסער מוסיפה ומעוררת את גאוותי. הייתי כלוא, ורק ברשותו של טורלה אצא לחופשי. הנה חזרתי וניסיתי לחטוף אותו ואת בתו לצרפת, הארץ האומללה, שבאותם ימים נפלה טרף לידי בוזזים פורעי חוק וכנופיות חמושות והציעה מקלט נדיב לפושע מסוגי. מזימתנו נחשפה. נגזרה עליי גלות; ומאחר שחובותיי היו עצומים ממילא, הוחרמו אחרוני נכסיי והועברו לידי הנושים כתשלום. טורלה שב והציע לתווך ביני לבינם, וכל שביקש היה את הבטחתי לחדול ממעשיי הנלוזים כלפיו וכלפי בתו. דחיתי את הצעותיו בשאט נפש, ונדמיתי בעיניי כמנצח כשצוויתי לעזוב את גנואה, גולה בודד ומרושש. רעיי נגוזו; הם גורשו מהעיר שבועות אחדים קודם לכן וחזרו לצרפת. נותרתי לבדי — ללא חבר, ללא חרב על ירכי וללא מטבע בארנקי.

שוטטתי לאורך חוף הים, מערבולת רגשות מסתחררת בנפשי ותולשת אותה, כאילו גחל בוער הונח ללהוט בחיקי. תחילה הרהרתי בהמשך מעשיי. אצטרף לכנופיית בוזזים. אנקום! המילה נקמה הייתה לי תרופה; חיבקתי אותה, ליטפתי אותה, עד שכמו נחש היא הכישה אותי. שבתי ודחיתי מעליי בבוז את גנואה, אותה פינה זעירה של העולם. אשוב לפריז, שם גרים ידידיי הרבים; שם צמאים לכישרונותיי; שם אפלס בחרבי את הדרך אל העושר, ואגרום למולדתי העלובה ולטורלה הכוזב להצטער על היום שבו הורו לי, המצביא קורליאנוס החדש, לצאת את חומותיה. אשוב לפריז — כך, ברגל? קבצן? ואתגלה בעוניי לעיני אלה שאירחתי לפנים ברוב פאר והדר? המחשבה עצמה הייתה עזת מצח.

המציאות החלה להפציע במחשבותיי ומשכה בעקבותיה תחושת ייאוש. במשך שבועות אחדים הייתי אסיר, ושומרי הצינוק הזדוניים לא רק שהצליפו בנפשי עד כדי שיגעון, אלא גם קימטו את מראה דמותי. הייתי חלש וחולני. טורלה ניסה לדאוג לשלומי באלף תחבולות; זיהיתי את כולן ודחיתי אותן, וקצרתי את יבול קשיות עורפי. מה אעשה? שאכרע ברך לפני יריבי ואתחנן לסליחתו? אעדיף למות אלף מיתות! זה יהיה ניצחון שלעולם לא ינחל! שנאה — נשבעתי שנאת עולמים! שנאה של מי? כלפי מי? שנאת נווד נידח לאציל רם מעלה! אני ותחושותיי אינם אומרים להם דבר; זה מכבר נשכח מליבם אדם נקלה שכמותי. ויוליה! פני המלאך ודמות יעלת החן אשר לה קרנו מבעד לענני ייאושי ביופי גאה; כי היא אבדה לי — שושנת העולם ותפארתו! לאחֵר תהיה! אותו חיוך שכולו טוב יברך אחר!

אפילו עכשיו ליבי צונח בקרבי כשאני מתחקה אחר מסלול מחשבות קודר זה. פעם כמעט פורץ בדמעות, פעם מלהג בייסוריי, כך הוספתי לתעות לאורך החוף המסולע, שעם כל צעד שצעדתי נעשה פראי ונידח יותר. סלעים נישאים ומצוקים אפורים השקיפו על הים הנסוג לעת שפל; מערות שחורות נפערו במדרונות, וכל אותה עת, בשצף קצף, בין הנקיקים שחרץ הים, רחשו ונשפכו המים העקרים. פעם כמעט חסם את דרכי צוק פתאומי; פעם כמעט נרגמתי באבנים שהידרדרו במדרון. ערב קרב ופני הים גאו כמו במטה קסם, חשרת עננים כהה כיסתה את שמי הדמדומים התכולים, וקדרות מטרידה ירדה על הכול, מלוּוה בדממה עמוקה. צורות משונות, מופלאות, היו לעננים, הם השתנו והתערבבו וכמו הונעו בכוח כישוף אדיר. הגלים הניפו כרבולות לבנות; תחילה רטן הרעם, ומייד שאג מעומק הים, שגונו העמיק לכדי סגול קודר ומקציף. מצידו האחד של המקום שבו עמדתי אפשר היה לראות את הים הפתוח; את מראה הצד האחר אטם מדרון מבותר. מעבר למצוק נסחפה לפתע דוגית מוכת רוח. מלחיה ניסו לשווא להטותה ללב ים — הסערה משכה אותה לעבר הסלעים. היא תאבד! כל העמלים על סיפונה ייספו! לו רק הייתי ביניהם! אז באה לראשונה בליבי הצעיר מחשבת מוות מהולה בשמחה. נורא היה לצפות בדוגית נאבקת על חייה. לא הבחנתי כמעט במלחים, אך שמעתי את קולם. עד מהרה הקיץ הקץ! סלע נחבא מתחת לגלים הזונקים נסתר מעיניהם והמתין לטרפם. רעם התנפץ מעל ראשִי באותו רגע של אימת פתאום כשהדוגית התנגשה ביריבה הסמוי. בן רגע התנפצה לרסיסים. כך עמדתי אני על חוף מבטחים בשעה שרעיי לבריאה נלחמו ללא הועיל באובדנם. נדמה היה לי שראיתי אותם נאבקים — באמת ובתמים, שמעתי את צווחותיהם גוברות במר ליבם אף על רעם המִשברים. הגלים הקודרים הטילו את שברי הדוגית הטרופה כה וכה, ועד מהרה הם שקעו ונעלמו. צפיתי עד הסוף כאחוז קסם, עד שנפלתי על ברכיי וכיסיתי את פניי בידיי. שבתי ונשאתי את מבטי; משהו צף על פני הזרמים המתערבלים בסמוך לחוף, הלך וקרב. האם זאת דמות אנוש? היא הלכה והתבהרה, עד שבא גל גדול, הניפהּ בשלמותה והטילהּ על פני סלע. אדם יושב בשיכול רגליים על תיבת חפצים! אדם! האומנם? אדם כזה, דומה, לא נראה מעולם — גמד מעוות, עיניו פוזלות, גפיו עקומים, גופו משובש, זוועה לעיניים. דמי, שאך לפני רגע התחמם לקראת מפגש עם אדם שנמלט מקבר מצולה, קפא בעורקיי. הגמד קם מתיבתו; הוא הטיל את שיערו הארוך הפרוע לאחור וגילה את פניו הכעורות.

*המשך העלילה בספר המלא*