ספר רינה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ספר רינה
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

חבורה של גמלאים שנולדו וגדלו באותה שכונה מנהלים מאבק נגד הריסתה והפיכתה לרובע של מגדלי יוקרה המשקיפים לים. החבורה מונה עורך-דין שהתמחה בדיני עסקי זנות ברחבי העולם, פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה ששומר טינה לאוניברסיטה ולדמויות המפוקפקות שלה, אלטע-זאכען שליקט בחצרו עתיקות מהגָלויות השונות, מקובל ששרוי בתענית דיבור רוב הזמן ורינה, זונה לשעבר, בשנות החמישים המוקדמות לחייה, שנודעה לציבור הרחב בזכות מאבקה נגד מיסוד הזנות. 
בתקופה הראשונה של מגפת הקורונה, בעוד הרשויות נבהלות, מבהילות ומטילות סגרים על האוכלוסייה, רינה מאיצה בעמיתיה להתגייס למען זונות העיר שנקלעו לאבטלה כפויה, ללא דמי אבטלה וללא חל"ת. נפעם ונרעש מהתלהבותה הפרופסור מתאהב ברינה, ויחד הם נאבקים ומבלים בנעימים עד שהקורונה מכה בחבורה.
כדרכו, אמי בוגנים משלב דמויות אמיתיות ודמיוניות בסיפור הומוריסטי שכאילו נכתב על ידי וירוס הקורונה, המשטה באדם.

פרק ראשון

. 1 .

למניעת כל אי הבנה אני צריך להודיע שזה אינו ספר האהבה שהבטחתי לכם. הוא עוד יבוא באחד הימים. אני חייב אותו לַקוראת האוהבת הבלתי ידועה. איני יכול ללכת בלי לחבר אותו. אחרת אפגע בה כפליים, על שלא הכרתי באהבתה ועל שלא התנצלתי. סיפור אהבתי-אהבתה עוד יבוא. בתקווה שעד שאשלים אותו לא יֵצא לי לפגוש אותה. כי פגישה כה מאוחרת רק תשבש את העלילה ולא אוכל לעמוד במלאכת הכתיבה. בינתיים אני מציע לכם ספר על שִׂנאה, והיא לא פחות מֵניעה מאשר אהבה. היא מעבירה בני אדם על דעתם ודוחקת אותם לכל מיני פינות אפלות. איני יודע אם ירדתי לתהומות השנאה שבערה בליבו של מכלוף רביבו, חבר ילדות, שנעשה בלחצו של המורה בכיתה א' למנו, בלחץ אשתו למני רביב ובלחץ רשויות האוניברסיטה למנחם רביב, אבל ניסיתי כמיטב יכולתי לערוך את סיפור שִׂנאותיו. למרות האהבה הגדולה שהוא ידע לקראת סוף חייו, הוא לא ויתר על נקמתו. לא באלוהים ולא בישראל, לא באוניברסיטה ולא בבר מוחה, לא באשתו ולא בעמיתיו. רינה לא הייתה אישה מכובדת במיוחד, ואם היא נגמלה מעיסוקה זה לא היה מרצונה. היא הייתה יפה, רגישה, אדיבה ובעלת כריזמה חושנית סוחפת. היא נודעה לציבור הרחב הודות למאבקה נגד כל חקיקה בענייני זנות ובעד זכויות עמיתותיה למקצוע. היא לחמה בארגוני נשים, בח"כים מכהנים, בסרסורים למיניהם. כאשר כל המדינה התפלשה בזימה הפוליטית שעליה ניצחו נתניהו ולהקת המעודדים שלו, מנו ידע אושר בזרועותיה, במיוחד באותם ימי קורונה ארורים שנחתו על נתניה, על שלולית החורף שלה ועל בית החולים לניאדו של קריית צאנז המופלאה.

בפעם האחרונה שראיתי אותו זה היה מבעד לדלת זכוכית. מצידה האחר הוא עמד לבדו, לבוש פיג'מת בית חולים כחולה, מחזיק בנייד שלו; בצד שלנו עמדנו אני, אלכס, רינה והרב רפי, שעמד להשיא אותם. כהרגלו נראָה מנו כעוס ונחוש, אלכס נראָה משועמם, ורק רינה התרגשה אף על פי שנגררה לכלולותיה נגד רצונה. היא הייתה רווקה, אם לשלושה ילדים, סבתא לחמישה נכדים. מנו היה אלמן, אב לשני בנים וסב לנכדים שאת מספרם לא ידע לנקוב. עד כמה שידוע לי הוא היה ביחסים טובים עם שני בניו, במיוחד עם הגדול. שניהם התגוררו באמריקה ולא יכלו להגיע כי לא היו טיסות. בשנים האחרונות, מאז שעזב מנו את ירושלים וחזר לנתניה, הוא חידש את קשריו עם בנֵי השכונה והשִכבה. באמצעות אלכס הוא הכיר את רינה, עם ראשית הקורונה הם עברו להתגורר יחד ובילו בנעימים עד שנדבק בַּמחלה בשלהי הגל השלישי, לפני שהחל מבצע החיסונים. הוא היה מבוגר ממנה בעשרים שנה, ולפי כל התחזיות הרפואיות והעקומות האפידמיולוגיות הוא עמד למות.

בילדותנו גידלנו פרחים בבִּיצה וניסינו למכור אותם בשכונה. לתושבים לא היה במה לקנות לחם וחלב, והם הסתפקו בפרחים מפלסטיק שהבוכרים והגרוזינים הביאו איתם מגלותם. גם כאשר רצינו לחלק אותם בחינם לא היה להם ביקוש. הרומנים אפילו לא הסכימו לקבל אותם, כי חששו שנבקש תרומה בעדם. במקומם גידלנו ירקות, אבל לא הבאנו בחשבון את החיות ששרצו בבִּיצה. אחרי התקופה החקלאית עברנו מנו ואני לצוד. הנחנו מלכודות ושבינו כל מה שנכנס אליהן. עכברים, נמיות, ארנבות. את השועלים שחררנו. את הסנאים הכניס מנו למבוכים שבנה מקרשים וכיסה בזכוכיות. את הנמיות ואת הארנבות מכרנו לרוסים, שאכלו אותם בחגים הנוצריים שלהם. הביצה הייתה מקור ההכנסה העיקרי שלנו. מנו רכש חומרים לבניית המתקנים שלו, אני שוקולדים, סיגריות ופנקסים (הייתי כבר מכור לפנקסים). לפעמים התלווה אלינו אלכס, אבל הוא תמיד נרדם בעוד אנו משגיחים על המלכודות. מכיוון שידעתי כי מנו זכר היטב את הפרק הזה בילדותנו, הבאתי לטקס זר קטן של ציפורנים ורודים ודחפתי אותו לידיה של רינה. היא השתנקה ובכתה:

"מעולם לא התחתנתי."

"אני לא הפסקתי להתחתן ולהצטער."

ביקשתי ממנה לא לבכות בטקס:

"מנו עלול לחשוב שזה בגלל שהוא הולך למות."

"הוא גם יתרגש," אמרה.

"ראיתְ אותו פעם מתרגש?"

היא בהתה בי כאילו גיליתי לה סוד.

"הוא מאוד אוהב את דוִד," אמרה, כאילו רצתה לחפות עליו.

על אף שדרכינו נפרדו למשך כחצי מאה והצטלבו מחדש רק בתקופת הקורונה, אני יכול לומר שהכרתי היטב את מנו. כעסו לא שכך מעולם. הוא פעל מתוך כעס, חקר מתוך כעס, סיים אמריטוס הודות לכעס שלו. להוציא את הוריו וקומץ חברי ילדוּת, הוא לא אהב איש. אפילו לא את אשתו, בעיקר לא את אשתו. אבל אותה היו לו כל הסיבות לשנוא. הוא בעיקר לא אהב את עצמו. אפילו אחרי שנעשה אמריטוס. לא הייתי בוחר בו כגיבור לספר. הוא נטול כל תכונה שמחזיקה קורא: לא יופי ולא חן, לא סבלנות ולא סובלנות, לא חמלה ולא צדקה. הוא בילה את כל חייו כעבד נרצע של האוניברסיטה, ואת שנותיו האחרונות כמסורב פרס ישראל. קורא רק מאמרים וספרים ששירתו את מחקריו ומבלה את ימיו עם העכברים שלו. אפילו את לילותיו עשה איתם כדי לחמוק מאשתו, שמאוד רצתה שהוא יקבל פרס ישראל על איני-יודע-מה. מתוך תקווה שהיא תקבור אותו ותזכה לבלות את שארית ימיה באמריקה לצד שני בניה. ביום שהוא נעשה לאמריטוס התגלה אצלה סרטן בלבלב. הוא אולי קבר את אשתו בחדווה, אך איני יודע כיצד הצליח להיפרד מהעכברים שלו.

בכל תקופת אשפוזו ניסיתי להניא את מנו מלשאת את רינה לאישה. לא ראיתי מה תוסיף לו חתונה. על אף שהספקתי לדעת כי רינה נמנית עם הנשים הישרות ביותר שהכרתי בימי חיי, לא רציתי להיות שותף לספֵק-מזימה שנועדה לנשל אותו מרכושו. גם על הרב סמכתי, למרות שרבנים משולים בעיניי לנוכלים מדאורייתא. אלכס היה אוורירי מכדי להיות ישר או לא ישר, הוא היה מעֵבר לטוב ולרע. עם נשמה רגישה בגוף של מפלצת, לא היה בכל הארץ עורך דין מתאים יותר שבידיו הייתי מפקיד את הצוואה שלי. אם דאג מנו לרינה או רצה להביע את הכרת תודתו על שנת האושר הקצרה שהיא הסבה לו, הוא היה יכול להשאיר לה חלק מרכושו. הבנים, מצליחים מאוד באמריקה, לא היו מערערים על חלקה. הם אפילו היו מצ'פרים אותה על שהטיבה עם אביהם. למרות הפצרותיי, הוא התעקש להתחתן.

"כבר סידרתי את הכול עם אלכס," קבע מנו בהחלטיות.

מאז שחזר לנתניה, הוא מינה את ידידנו המשותף למיופה הכוח שלו.

"אל תמהר. כאשר תצא תחליט. רינה עצמה לא סגורה על חתונה."

"אתה יודע שלא אצא."

"הרבה אמרו עליי שאמות לפניהם, את רובם קברתי ועוד אקבור את השאר."

"עם רינה קיבלתי יותר מפרס ישראל, פרס אמת ופרס רוטשילד גם יחד. לא הייתי מוותר על ערב אחד איתה תמורה טקס הענקת פרס כלשהו. אלא כדי לחבר לה כתרים. לה, למקצועה ולפועלה. אני חייב לשאת אותה כדת וכדין."

התקשיתי להבין את דמויות הארץ. לא ידעתי להבדיל אצלן בין אמת ושקר, אומץ ופחד, קודש וחול. לא ניסיתי לתהות על קנקנן. רוב ספרי הצללים שלי עוסקים בדמויות מחו"ל. ישראלים אינם צריכים כלל עזרה. לא דיפלומטית ולא צבאית, לא מחקרית ולא אמנותית. הם מצטיינים בכל תחום, החל מבישול וכלה בסִפרות. כל מי ששוקל לכתוב ספר לוקח קורס בכתיבה יוצרת וכותב את ספרו ללא עזרת סופר צללים. מנו לא היה ישראלי מצוי, הוא היה גרוע יותר. אילולא היה חבר ילדוּת, הייתי מציע לנשל אותו מאזרחותו הישראלית ולשלול ממנו את התואר אמריטוס. בא לומר עד כמה אני מסתייג מדמותו וממה שאתם הולכים לקרוא עליו. אני רק העורך, אל תירו בי.

אחרי טקס הנישואים, כאשר עמדנו להתפזר, ביקש ממני מנו להישאר. הנחתי שרצה לומר לי משהו אישי שלא הספיק לומר בימים שביליתי איתו מאז שרינה הזעיקה אותי לבקשתו. הוא לא מסר לי את הקַלָטות של זיכרונותיה, ואולי רצה להשביע אותי לכתוב או להימנע מלכתוב את הספר שהיא רצתה להפיק מהן. הוא חיכה שהאחרים ייעלמו כדי לפלוט:

"אני מגלה שאיני יכול להיגמל משִׂנאתי לבר מוחה. לא בגלל שהוא מנע ממני את כל הפרסים וניסה לחבל בכל המינויים שלי אלא בגלל שהארץ לימדה אותי לשנוא, ואיני יכול למות בלי לשנוא. את הערבים. את הפוליטיקאים. את הרופאים. את הרבנים. את המתנחלים. את הפקידים."

הוא השתעל, והאצתי בו לעטות את מסכת ההנשמה, שהייתה מחוברת למכשיר חמצן נייד.

"הנחמה היחידה שלי היא שרינה תיהנה מהשארית ושדפקתי את האוניברסיטה, שדפקה לי את החיים."

כשהיינו ילדים, הבִּיצה הייתה מאוּרה של מוכרי סמים וצרכני סמים. היא הייתה בגדר שטח הפקר, אסורה לכניסת מבוגרים. בינינו ובין מוכרי הסמים היה הסכם לא כתוב. הם הותירו לנו את החיות, אנחנו הזהרנו אותם כאשר המשטרה נכנסה לשכונה. אבל מלבד שָלום, שלבש מדים צבאיים והיה חמוש ברובה קרבּין היחיד שהסתובב בעיר, שוטרים או סוכנים לא נראו בשכונה. שלום התלווה דרך קבע לאנשי המילואים ששירתו בהג"א, וכאשר חיסלו את הג"א נפטר שלום והשכונה ערכה לו הלוויה ממלכתית. מספרים שקברו איתו את הקרבּין. מעולם לא ידענו אם הוא פעל או לא, אם היה שייך לו או למשטרה, אם היה שלום עובד צה"ל או משטרה, אם היה בתפקיד או מתנדב. הייתה תקופה בארץ שזקיף מטעם עצמו נסך ביטחון בעיר שלמה. לא היו מחבלים ערבים ולא מחבלים יהודים, ואפשר היה להשאיר את דלת הבית פתוחה בלילות בלי לחשוש שדג רקק כלשהו יתגרה בארגוני הפשע, שברוב חסדיהם פרשׂו בחינם את חסותם על שכונות המצוקה.

לאלכס היה אח תאום שהיה היפוכו הגמור. אלכס היה גדול ממדים אך פחד מדבוֹרים; דניאל היה נמוך קומה אך סנט בכולם. אלכס היה יכול למעוך בקלות שלושה ילדים גם יחד, אך דניאל הוא ששמר עליו מפני התנכלויות התלמידים בחצר בית הספר. ההורים היו רומנים שנקלעו לשכונת עולים שרובם היו ממרוקו — כלומר ממרוקו עצמה, על כל חבליה, אבל גם מאלג'יריה, תוניסיה ולוב, שנחשבו אז כגרורות של מרוקו. הם לא ניסו להשתלב, הם לא הצליחו להיחלץ. אף על פי שהאם דיברה צרפתית, היא התקשתה להיענות לָהזמנות החוזרות ונשנות של השכנוֹת להיכנס "לרגע קט". תמיד מיהרה, תמיד הייתה עסוקה. היא ובעלה שמרו על דלת סגורה ועל פנים חתומות ושלחו את ילדיהם לצופים במרכז העיר. אלכס לא שעה להוראות הוריו והתרועע עם הפרענקים; דניאל ציית להם ולא נראה ברחוב ולא בבִּיצה. הוא נודע בכישוריו הלימודיים, מתחרה עם מנו על המקום הראשון בכל המקצועות. כולם צפו לו עתיד מזהיר. אני זוכר אותו במיוחד מתקופת שירותו הצבאי. בניגוד לאלכס ששירת בתור טבח, שבוע בבית שבוע במיטה, הוא היה הקצין הקרבי הראשון של הבלוק. הוא נסע ללמוד בקנדה, התמחה בפילוסופיה של הלוגיקה והתקבל כמרצה באוניברסיטת ואנדרבילט שבנאשוויל, טנסי. כעבור שנים הוא נמצא מת בדירתו, ספק התאבד ספק מת בשנתו. הוא לא הותיר מכתב ולא צאצאים. מאז שעזב לקנדה הוא לא חזר לארץ. אפילו לא להלוויית הוריו. הוא פשוט ניתק מגע עם ישראל. אלכס מצידו למד משפטים ונעשה, מרוב אהבה, לעורך הדין של הזונות. רפי, שנמנָה תקופה ארוכה עם עברייני נתניה, חזר בתשובה, גידל זקן ואפילו זכה לשרת בתור רב השכונה כאשר עוד הייתה שכונה.

מנו נעשה פרופסור לפסיכולוגיה התפתחותית. אביו היה שמש-גבאי בבית הכנסת המרוקאי המרכזי. הוא ניקה אותו, חלש על סדר העליות לתורה, הפיק את האזכרות. הכול בהתנדבות, כי הוא הרגיש חובה לעשות משהו תמורת הקִצבּה שקיבל מהביטוח הלאומי. זה היה בית כנסת מעורב שמנה גם יוצאי פאס וגם יוצאי מכנס, גם יוצאי מרקש וגם יוצאי אסאווירה, גם יוצאי טרודאנט וגם יוצאי אגאדיר. לכל קהילה היו פיוטים ולחנים משלה, ובהיעדר מנצח שִיגרה כל אחת לחלל את הנוסח שלה. הפיוטים והלחנים התנגשו לכדי תפילה צורמת. הספניולים העדיפו לפרוש ולהשתלט על בית כנסת אשכנזי שלא זימר כלל ושהחל לאבד את מתפלליו הרומנים והרוסים, בין שנפטרו ובין שעזבו למרכז העיר. בשבתות ובחגים, לפני כל מזמור, נהג אביו של מנו לצעוק את שם העיר שהורשתה לפצוח בו, כדי להפחית את הקקופוניה. כאשר השלוֹחים, תושבי הכפרים, ביקשו גם הם מקום בסידור הליטורגי, עוררה תגובתו את השד הפנים-עדתי וגרמה למלחמת נוסחים בשכונה:

"אבל לא הבאתם איתכם כל נוסח, אפילו את הנגינה המוסלמית אתם לא מכירים."

השלוֹחים התרעמו ופנו לעירייה בדרישה לקבל מבנה נטוש שישמש אותם. כעבור שנה הם חזרו לבית הכנסת המקורי. בלי להציב תנאים ובלי להעמיד דרישות. הם לא יכלו להתפלל בלי האנדלוסית, ולא חשוב אם היא הייתה ממכנס או מפאס, ממרקש או מאסאווירה. לצאצאיהם הם לא הורישו נימת ניגון כלשהי, ואלה נעשו ים תיכוניים. האשכנזים כבר הכניסו את כולם לאותו שק ההכלאות תחת התווית "מזרחים", שמעולם לא ידעתי אם היא מפרגנת או מזלזלת. רק עולים מאותו הדור יודעים עד כמה חריפוֹת היו היריבויות בקרב המרוקאים, ולולא התאחדו נגד הפולנים הם היו שוחטים זה בזה לפי המסורת השבטית שרווחה בממלכת השלוֹחים, שנכבשו, נדרסו, דוכאו והופלו על ידי הערבים.

אביו של מנו בילה את כל היום בבית הכנסת. במקום לקרוא בפרשת השבוע או לשקוע בזוהר כשאר הגבאים-שמשים של אותה תקופה, הוא קרא בעיתונות היומית. לא כדי להתעדכן אלא כדי להתמוגג מחידושי השפה העברית. בעזרת מילון אבן-שושן היקר שלו הוא עלה על עקבותיה של כל מילה חדשה בתנ"ך, במשנה או בסידור התפילה. הוא הקדיש את מרב זמנו לחשיפת שורשי המילים החדשות ונעשה ליצוּר לשוני העוסק בחקר העברית יותר מכל חוקר אחר בארץ, מתקן את השפה שבפינו. הוא גם עקב אחרי החדשות ביהודית מוגרבית, מִתפעל מכושר האלתור והיצירתיות של הקריינים כדי להנפיק מילים שהגלות לא ידעה. אפילו בחלומותיו הגרועים ביותר הוא לא העלה על דעתו שבאחד הימים פרופסור פרחח מטפילאלת ישתלט על האקדמיה ללשון העברית, שהייתה עבורו בית המקדש השלישי ובית היצירה של התחדשות העברית, ימנע מבנו חביבו את פרס ישראל ויהיה לשׂנוּא נפשו.

המפונק ביותר בחבורה היה בּרוּנוֹ. אימו, גב' שטבון, התנגדה לכל ניסיון לעברת את שמו. היא נאבקה בתוניס בעבור שם איטלקי, ואף על פי שלא נמנתה כלל עם הליבורנים, היא לא תיכנע לציוֹנים. ברונו ניצל ממכת שמש שהרגה את שני אחיו בחולות, שעליהם נבנתה כעבור שנים שכונת פולג. מאז האסון היא לא סירבה לו דבר. היא שטפה כלים בבתי מלון שונים (נתניה הייתה אז בירת הנופש והיהלומים של ישראל), אספה שאריות עבור כל הבלוק ונטלה במשיכה סכו"ם וצלחות שמכרה על שולחן מתקפל בשוק. כל חסכונותיה הוצאו לסיפוק גחמותיו של ברונו: הוא רצה חמור — היא רכשה לו חמור, ותמורת לירה אחת הוא הציע לנו סיור בשכונה על חמורו. הוא רצה נחש — היא רכשה לו נחש, שהוא נהג לשחרר לרגלי הבנות כשזנבו קשור לחוט. הוא רצה כלב — היא רכשה לו כלב, שהִתגרה בלהקת הכלבים האימתניים של יוּדה, שרק החל את הקריירה המפוארת שלו בתור אלטע-זאכען. יום אחד קרעו כלביו של יודה לגזרים את הכלב של ברונו. הוא קבר אותו בבִּיצה כדת משה וישראל, התאבל עליו כדת בלעם והבטיח לנקום ביודה. כאות תמיכה בו ובכלבו, ועד שהוא יבשל את נקמתו, התחלנו לרגום את יודה ואת כלביו באבנים. ברונו החליף את הכלב בקוף. גב' שטבון פשוט נסעה לאיטליה וחזרה עם הקוף בין הרגליים מתחת לשמלתה. בלי דרכון ישראלי, רק עם תעודת הזהות התוניסאית שלה. לא עבר יום שבו לא נחשפה השכונה לעוד סיפור מופלא על מעלליה.

גב' שטבון לא ידעה את נפשה כדי לרַצות את בנה, ניצוֹל הציוֹנים, החולות והשמש. אישה גבוהה מאוד, שמנה מאוד, מאיימת מאוד, צועקת הרבה ומעולם לא מרימה יד. כאשר השירותים הסניטריים של העירייה באו לפרק את גן החיות שברונו הקים בחצר האחורית של הבלוק היא נעמדה מול הכניסה, בקבוק נפט בידה האחת ונר זיכרון בידה האחרת, ואיימה להצית את עצמה אם הם לא יחקרו את נסיבות מותם של שני ילדיה בחולות. כאשר ביקשו ממנה פקחי העירייה לקפל את השולחן שהִציבה בשוק, היא פתחה בשביתת רעב בדרישה לקבל דוכן עבור ברונו, אף על פי שהיה רק בן עשר, וקיוסק של מפעל הפיס עבורה, כפיצוי על שרצחו לה שני ילדים. כאשר עובדת סוציאלית באה לבדוק את התנאים הסניטריים בדירה ולוודא שמלבדה ומלבד בנה לא מתגוררים בה שפנים, חולדות, לטאות ושאר חיות מחמד, התגייסנו כולנו לתמוך בברונו כדי למנוע את הפקעת הכלובים שהיו במרפסת, ובהם גם שלל תוכים, וכדי למחות נגד חדירת הרשויות לפרטיותה של אימא-אלמנה-שכולה-מובטלת-אוהבת-חיות-מסורבת-קיוסק, שמינתה את עצמה קונסולית כבוד של תוניסיה בישראל. היא כה התרגשה מתמיכתנו עד כי הבטיחה לבקש מליאון לשלם לנו דמי הפגנה. זה היה הרבה לפני שליאון עזב את נתניה והפקיר אותה לידי עבריינים קטנים ללא דין וללא דיין, ללא כבוד וללא רחמים. ליאון, שהיה אז השייח הבלתי מעורער של העיר, לקח מאוד ללב את מותם של שני הילדים ואף שילם לאם השכולה את הפיצויים שהִגיעו לה. הוא העביר את הכסף למחרת השוד שבו נגנבה הכספת שהייתה במשרדו של גזבר העירייה. הכספת נמצאה מפורקת בשמורת פולג, והשוד מעולם לא פוענח. כאשר היה שרת בית הספר מגיע בשליחות המנהלת אל גב' שטבון כדי לבדוק מדוע ברונו מחסיר שיעורים, היא הייתה מגדפת בעסיסיות בלתי מוסתרת את מערכת החינוך בישראל:

"מה כבר אפשר ללמוד בחצי יום בכיתות רעועות וצפופות בחום המעיק הזה, ללא מאווררים."

"את לא שואלת את עצמך מה יעשה הילד כאשר יגדל ולא יוכל להתפרנס מחמורו?"

"אל דאגה, ליאון ידאג לו."

למרבה הצער חוסל ליאון באיני-יודע-איזו עיר קזינו באירופה, ואחרי שסגרו את מלטשות היהלומים בעיר לא נותרה לברונו ברירה אלא להפוך למקובל: מקפיד לטבול בים כל יום, לשמור על תענית דיבור רוב ימות השנה ולהימנע מלהיכנס לבית הקברות. הוא היה כה מקובל עד כי אפילו לא נכח בהלווייתה של אימו — צדקת גמורה שכדוגמתה לא הייתה ולא עתידה להיות, עסיסית, נדיבה, זכאית לפרס ישראל על אהבה אימהית — ואלכס הוא שטיפל בכל הסידורים. מכל החיות שלהן היה קשור שמר ברונו אמונים רק לתוכים ולנחשים, ולא היה נדיר לראות אותו סובב את הבּיצה, שהפכה ברבות השנים לשלולית, עם שני תוכים על כתפיו, שומרים על פאותיו ועל זקנו העבות. כאשר הצטלבו דרכינו כעבור חמישים שנה, באותו שבוע שביליתי במחיצת מנו לפני שחלה, הוא סירב לשבור את שתיקתו אבל הרשה לתוכים לענות על שאלותיי במקומו.

*המשך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

נושאים

ספר רינה אמי בוגנים, מנחם רביב

. 1 .

למניעת כל אי הבנה אני צריך להודיע שזה אינו ספר האהבה שהבטחתי לכם. הוא עוד יבוא באחד הימים. אני חייב אותו לַקוראת האוהבת הבלתי ידועה. איני יכול ללכת בלי לחבר אותו. אחרת אפגע בה כפליים, על שלא הכרתי באהבתה ועל שלא התנצלתי. סיפור אהבתי-אהבתה עוד יבוא. בתקווה שעד שאשלים אותו לא יֵצא לי לפגוש אותה. כי פגישה כה מאוחרת רק תשבש את העלילה ולא אוכל לעמוד במלאכת הכתיבה. בינתיים אני מציע לכם ספר על שִׂנאה, והיא לא פחות מֵניעה מאשר אהבה. היא מעבירה בני אדם על דעתם ודוחקת אותם לכל מיני פינות אפלות. איני יודע אם ירדתי לתהומות השנאה שבערה בליבו של מכלוף רביבו, חבר ילדות, שנעשה בלחצו של המורה בכיתה א' למנו, בלחץ אשתו למני רביב ובלחץ רשויות האוניברסיטה למנחם רביב, אבל ניסיתי כמיטב יכולתי לערוך את סיפור שִׂנאותיו. למרות האהבה הגדולה שהוא ידע לקראת סוף חייו, הוא לא ויתר על נקמתו. לא באלוהים ולא בישראל, לא באוניברסיטה ולא בבר מוחה, לא באשתו ולא בעמיתיו. רינה לא הייתה אישה מכובדת במיוחד, ואם היא נגמלה מעיסוקה זה לא היה מרצונה. היא הייתה יפה, רגישה, אדיבה ובעלת כריזמה חושנית סוחפת. היא נודעה לציבור הרחב הודות למאבקה נגד כל חקיקה בענייני זנות ובעד זכויות עמיתותיה למקצוע. היא לחמה בארגוני נשים, בח"כים מכהנים, בסרסורים למיניהם. כאשר כל המדינה התפלשה בזימה הפוליטית שעליה ניצחו נתניהו ולהקת המעודדים שלו, מנו ידע אושר בזרועותיה, במיוחד באותם ימי קורונה ארורים שנחתו על נתניה, על שלולית החורף שלה ועל בית החולים לניאדו של קריית צאנז המופלאה.

בפעם האחרונה שראיתי אותו זה היה מבעד לדלת זכוכית. מצידה האחר הוא עמד לבדו, לבוש פיג'מת בית חולים כחולה, מחזיק בנייד שלו; בצד שלנו עמדנו אני, אלכס, רינה והרב רפי, שעמד להשיא אותם. כהרגלו נראָה מנו כעוס ונחוש, אלכס נראָה משועמם, ורק רינה התרגשה אף על פי שנגררה לכלולותיה נגד רצונה. היא הייתה רווקה, אם לשלושה ילדים, סבתא לחמישה נכדים. מנו היה אלמן, אב לשני בנים וסב לנכדים שאת מספרם לא ידע לנקוב. עד כמה שידוע לי הוא היה ביחסים טובים עם שני בניו, במיוחד עם הגדול. שניהם התגוררו באמריקה ולא יכלו להגיע כי לא היו טיסות. בשנים האחרונות, מאז שעזב מנו את ירושלים וחזר לנתניה, הוא חידש את קשריו עם בנֵי השכונה והשִכבה. באמצעות אלכס הוא הכיר את רינה, עם ראשית הקורונה הם עברו להתגורר יחד ובילו בנעימים עד שנדבק בַּמחלה בשלהי הגל השלישי, לפני שהחל מבצע החיסונים. הוא היה מבוגר ממנה בעשרים שנה, ולפי כל התחזיות הרפואיות והעקומות האפידמיולוגיות הוא עמד למות.

בילדותנו גידלנו פרחים בבִּיצה וניסינו למכור אותם בשכונה. לתושבים לא היה במה לקנות לחם וחלב, והם הסתפקו בפרחים מפלסטיק שהבוכרים והגרוזינים הביאו איתם מגלותם. גם כאשר רצינו לחלק אותם בחינם לא היה להם ביקוש. הרומנים אפילו לא הסכימו לקבל אותם, כי חששו שנבקש תרומה בעדם. במקומם גידלנו ירקות, אבל לא הבאנו בחשבון את החיות ששרצו בבִּיצה. אחרי התקופה החקלאית עברנו מנו ואני לצוד. הנחנו מלכודות ושבינו כל מה שנכנס אליהן. עכברים, נמיות, ארנבות. את השועלים שחררנו. את הסנאים הכניס מנו למבוכים שבנה מקרשים וכיסה בזכוכיות. את הנמיות ואת הארנבות מכרנו לרוסים, שאכלו אותם בחגים הנוצריים שלהם. הביצה הייתה מקור ההכנסה העיקרי שלנו. מנו רכש חומרים לבניית המתקנים שלו, אני שוקולדים, סיגריות ופנקסים (הייתי כבר מכור לפנקסים). לפעמים התלווה אלינו אלכס, אבל הוא תמיד נרדם בעוד אנו משגיחים על המלכודות. מכיוון שידעתי כי מנו זכר היטב את הפרק הזה בילדותנו, הבאתי לטקס זר קטן של ציפורנים ורודים ודחפתי אותו לידיה של רינה. היא השתנקה ובכתה:

"מעולם לא התחתנתי."

"אני לא הפסקתי להתחתן ולהצטער."

ביקשתי ממנה לא לבכות בטקס:

"מנו עלול לחשוב שזה בגלל שהוא הולך למות."

"הוא גם יתרגש," אמרה.

"ראיתְ אותו פעם מתרגש?"

היא בהתה בי כאילו גיליתי לה סוד.

"הוא מאוד אוהב את דוִד," אמרה, כאילו רצתה לחפות עליו.

על אף שדרכינו נפרדו למשך כחצי מאה והצטלבו מחדש רק בתקופת הקורונה, אני יכול לומר שהכרתי היטב את מנו. כעסו לא שכך מעולם. הוא פעל מתוך כעס, חקר מתוך כעס, סיים אמריטוס הודות לכעס שלו. להוציא את הוריו וקומץ חברי ילדוּת, הוא לא אהב איש. אפילו לא את אשתו, בעיקר לא את אשתו. אבל אותה היו לו כל הסיבות לשנוא. הוא בעיקר לא אהב את עצמו. אפילו אחרי שנעשה אמריטוס. לא הייתי בוחר בו כגיבור לספר. הוא נטול כל תכונה שמחזיקה קורא: לא יופי ולא חן, לא סבלנות ולא סובלנות, לא חמלה ולא צדקה. הוא בילה את כל חייו כעבד נרצע של האוניברסיטה, ואת שנותיו האחרונות כמסורב פרס ישראל. קורא רק מאמרים וספרים ששירתו את מחקריו ומבלה את ימיו עם העכברים שלו. אפילו את לילותיו עשה איתם כדי לחמוק מאשתו, שמאוד רצתה שהוא יקבל פרס ישראל על איני-יודע-מה. מתוך תקווה שהיא תקבור אותו ותזכה לבלות את שארית ימיה באמריקה לצד שני בניה. ביום שהוא נעשה לאמריטוס התגלה אצלה סרטן בלבלב. הוא אולי קבר את אשתו בחדווה, אך איני יודע כיצד הצליח להיפרד מהעכברים שלו.

בכל תקופת אשפוזו ניסיתי להניא את מנו מלשאת את רינה לאישה. לא ראיתי מה תוסיף לו חתונה. על אף שהספקתי לדעת כי רינה נמנית עם הנשים הישרות ביותר שהכרתי בימי חיי, לא רציתי להיות שותף לספֵק-מזימה שנועדה לנשל אותו מרכושו. גם על הרב סמכתי, למרות שרבנים משולים בעיניי לנוכלים מדאורייתא. אלכס היה אוורירי מכדי להיות ישר או לא ישר, הוא היה מעֵבר לטוב ולרע. עם נשמה רגישה בגוף של מפלצת, לא היה בכל הארץ עורך דין מתאים יותר שבידיו הייתי מפקיד את הצוואה שלי. אם דאג מנו לרינה או רצה להביע את הכרת תודתו על שנת האושר הקצרה שהיא הסבה לו, הוא היה יכול להשאיר לה חלק מרכושו. הבנים, מצליחים מאוד באמריקה, לא היו מערערים על חלקה. הם אפילו היו מצ'פרים אותה על שהטיבה עם אביהם. למרות הפצרותיי, הוא התעקש להתחתן.

"כבר סידרתי את הכול עם אלכס," קבע מנו בהחלטיות.

מאז שחזר לנתניה, הוא מינה את ידידנו המשותף למיופה הכוח שלו.

"אל תמהר. כאשר תצא תחליט. רינה עצמה לא סגורה על חתונה."

"אתה יודע שלא אצא."

"הרבה אמרו עליי שאמות לפניהם, את רובם קברתי ועוד אקבור את השאר."

"עם רינה קיבלתי יותר מפרס ישראל, פרס אמת ופרס רוטשילד גם יחד. לא הייתי מוותר על ערב אחד איתה תמורה טקס הענקת פרס כלשהו. אלא כדי לחבר לה כתרים. לה, למקצועה ולפועלה. אני חייב לשאת אותה כדת וכדין."

התקשיתי להבין את דמויות הארץ. לא ידעתי להבדיל אצלן בין אמת ושקר, אומץ ופחד, קודש וחול. לא ניסיתי לתהות על קנקנן. רוב ספרי הצללים שלי עוסקים בדמויות מחו"ל. ישראלים אינם צריכים כלל עזרה. לא דיפלומטית ולא צבאית, לא מחקרית ולא אמנותית. הם מצטיינים בכל תחום, החל מבישול וכלה בסִפרות. כל מי ששוקל לכתוב ספר לוקח קורס בכתיבה יוצרת וכותב את ספרו ללא עזרת סופר צללים. מנו לא היה ישראלי מצוי, הוא היה גרוע יותר. אילולא היה חבר ילדוּת, הייתי מציע לנשל אותו מאזרחותו הישראלית ולשלול ממנו את התואר אמריטוס. בא לומר עד כמה אני מסתייג מדמותו וממה שאתם הולכים לקרוא עליו. אני רק העורך, אל תירו בי.

אחרי טקס הנישואים, כאשר עמדנו להתפזר, ביקש ממני מנו להישאר. הנחתי שרצה לומר לי משהו אישי שלא הספיק לומר בימים שביליתי איתו מאז שרינה הזעיקה אותי לבקשתו. הוא לא מסר לי את הקַלָטות של זיכרונותיה, ואולי רצה להשביע אותי לכתוב או להימנע מלכתוב את הספר שהיא רצתה להפיק מהן. הוא חיכה שהאחרים ייעלמו כדי לפלוט:

"אני מגלה שאיני יכול להיגמל משִׂנאתי לבר מוחה. לא בגלל שהוא מנע ממני את כל הפרסים וניסה לחבל בכל המינויים שלי אלא בגלל שהארץ לימדה אותי לשנוא, ואיני יכול למות בלי לשנוא. את הערבים. את הפוליטיקאים. את הרופאים. את הרבנים. את המתנחלים. את הפקידים."

הוא השתעל, והאצתי בו לעטות את מסכת ההנשמה, שהייתה מחוברת למכשיר חמצן נייד.

"הנחמה היחידה שלי היא שרינה תיהנה מהשארית ושדפקתי את האוניברסיטה, שדפקה לי את החיים."

כשהיינו ילדים, הבִּיצה הייתה מאוּרה של מוכרי סמים וצרכני סמים. היא הייתה בגדר שטח הפקר, אסורה לכניסת מבוגרים. בינינו ובין מוכרי הסמים היה הסכם לא כתוב. הם הותירו לנו את החיות, אנחנו הזהרנו אותם כאשר המשטרה נכנסה לשכונה. אבל מלבד שָלום, שלבש מדים צבאיים והיה חמוש ברובה קרבּין היחיד שהסתובב בעיר, שוטרים או סוכנים לא נראו בשכונה. שלום התלווה דרך קבע לאנשי המילואים ששירתו בהג"א, וכאשר חיסלו את הג"א נפטר שלום והשכונה ערכה לו הלוויה ממלכתית. מספרים שקברו איתו את הקרבּין. מעולם לא ידענו אם הוא פעל או לא, אם היה שייך לו או למשטרה, אם היה שלום עובד צה"ל או משטרה, אם היה בתפקיד או מתנדב. הייתה תקופה בארץ שזקיף מטעם עצמו נסך ביטחון בעיר שלמה. לא היו מחבלים ערבים ולא מחבלים יהודים, ואפשר היה להשאיר את דלת הבית פתוחה בלילות בלי לחשוש שדג רקק כלשהו יתגרה בארגוני הפשע, שברוב חסדיהם פרשׂו בחינם את חסותם על שכונות המצוקה.

לאלכס היה אח תאום שהיה היפוכו הגמור. אלכס היה גדול ממדים אך פחד מדבוֹרים; דניאל היה נמוך קומה אך סנט בכולם. אלכס היה יכול למעוך בקלות שלושה ילדים גם יחד, אך דניאל הוא ששמר עליו מפני התנכלויות התלמידים בחצר בית הספר. ההורים היו רומנים שנקלעו לשכונת עולים שרובם היו ממרוקו — כלומר ממרוקו עצמה, על כל חבליה, אבל גם מאלג'יריה, תוניסיה ולוב, שנחשבו אז כגרורות של מרוקו. הם לא ניסו להשתלב, הם לא הצליחו להיחלץ. אף על פי שהאם דיברה צרפתית, היא התקשתה להיענות לָהזמנות החוזרות ונשנות של השכנוֹת להיכנס "לרגע קט". תמיד מיהרה, תמיד הייתה עסוקה. היא ובעלה שמרו על דלת סגורה ועל פנים חתומות ושלחו את ילדיהם לצופים במרכז העיר. אלכס לא שעה להוראות הוריו והתרועע עם הפרענקים; דניאל ציית להם ולא נראה ברחוב ולא בבִּיצה. הוא נודע בכישוריו הלימודיים, מתחרה עם מנו על המקום הראשון בכל המקצועות. כולם צפו לו עתיד מזהיר. אני זוכר אותו במיוחד מתקופת שירותו הצבאי. בניגוד לאלכס ששירת בתור טבח, שבוע בבית שבוע במיטה, הוא היה הקצין הקרבי הראשון של הבלוק. הוא נסע ללמוד בקנדה, התמחה בפילוסופיה של הלוגיקה והתקבל כמרצה באוניברסיטת ואנדרבילט שבנאשוויל, טנסי. כעבור שנים הוא נמצא מת בדירתו, ספק התאבד ספק מת בשנתו. הוא לא הותיר מכתב ולא צאצאים. מאז שעזב לקנדה הוא לא חזר לארץ. אפילו לא להלוויית הוריו. הוא פשוט ניתק מגע עם ישראל. אלכס מצידו למד משפטים ונעשה, מרוב אהבה, לעורך הדין של הזונות. רפי, שנמנָה תקופה ארוכה עם עברייני נתניה, חזר בתשובה, גידל זקן ואפילו זכה לשרת בתור רב השכונה כאשר עוד הייתה שכונה.

מנו נעשה פרופסור לפסיכולוגיה התפתחותית. אביו היה שמש-גבאי בבית הכנסת המרוקאי המרכזי. הוא ניקה אותו, חלש על סדר העליות לתורה, הפיק את האזכרות. הכול בהתנדבות, כי הוא הרגיש חובה לעשות משהו תמורת הקִצבּה שקיבל מהביטוח הלאומי. זה היה בית כנסת מעורב שמנה גם יוצאי פאס וגם יוצאי מכנס, גם יוצאי מרקש וגם יוצאי אסאווירה, גם יוצאי טרודאנט וגם יוצאי אגאדיר. לכל קהילה היו פיוטים ולחנים משלה, ובהיעדר מנצח שִיגרה כל אחת לחלל את הנוסח שלה. הפיוטים והלחנים התנגשו לכדי תפילה צורמת. הספניולים העדיפו לפרוש ולהשתלט על בית כנסת אשכנזי שלא זימר כלל ושהחל לאבד את מתפלליו הרומנים והרוסים, בין שנפטרו ובין שעזבו למרכז העיר. בשבתות ובחגים, לפני כל מזמור, נהג אביו של מנו לצעוק את שם העיר שהורשתה לפצוח בו, כדי להפחית את הקקופוניה. כאשר השלוֹחים, תושבי הכפרים, ביקשו גם הם מקום בסידור הליטורגי, עוררה תגובתו את השד הפנים-עדתי וגרמה למלחמת נוסחים בשכונה:

"אבל לא הבאתם איתכם כל נוסח, אפילו את הנגינה המוסלמית אתם לא מכירים."

השלוֹחים התרעמו ופנו לעירייה בדרישה לקבל מבנה נטוש שישמש אותם. כעבור שנה הם חזרו לבית הכנסת המקורי. בלי להציב תנאים ובלי להעמיד דרישות. הם לא יכלו להתפלל בלי האנדלוסית, ולא חשוב אם היא הייתה ממכנס או מפאס, ממרקש או מאסאווירה. לצאצאיהם הם לא הורישו נימת ניגון כלשהי, ואלה נעשו ים תיכוניים. האשכנזים כבר הכניסו את כולם לאותו שק ההכלאות תחת התווית "מזרחים", שמעולם לא ידעתי אם היא מפרגנת או מזלזלת. רק עולים מאותו הדור יודעים עד כמה חריפוֹת היו היריבויות בקרב המרוקאים, ולולא התאחדו נגד הפולנים הם היו שוחטים זה בזה לפי המסורת השבטית שרווחה בממלכת השלוֹחים, שנכבשו, נדרסו, דוכאו והופלו על ידי הערבים.

אביו של מנו בילה את כל היום בבית הכנסת. במקום לקרוא בפרשת השבוע או לשקוע בזוהר כשאר הגבאים-שמשים של אותה תקופה, הוא קרא בעיתונות היומית. לא כדי להתעדכן אלא כדי להתמוגג מחידושי השפה העברית. בעזרת מילון אבן-שושן היקר שלו הוא עלה על עקבותיה של כל מילה חדשה בתנ"ך, במשנה או בסידור התפילה. הוא הקדיש את מרב זמנו לחשיפת שורשי המילים החדשות ונעשה ליצוּר לשוני העוסק בחקר העברית יותר מכל חוקר אחר בארץ, מתקן את השפה שבפינו. הוא גם עקב אחרי החדשות ביהודית מוגרבית, מִתפעל מכושר האלתור והיצירתיות של הקריינים כדי להנפיק מילים שהגלות לא ידעה. אפילו בחלומותיו הגרועים ביותר הוא לא העלה על דעתו שבאחד הימים פרופסור פרחח מטפילאלת ישתלט על האקדמיה ללשון העברית, שהייתה עבורו בית המקדש השלישי ובית היצירה של התחדשות העברית, ימנע מבנו חביבו את פרס ישראל ויהיה לשׂנוּא נפשו.

המפונק ביותר בחבורה היה בּרוּנוֹ. אימו, גב' שטבון, התנגדה לכל ניסיון לעברת את שמו. היא נאבקה בתוניס בעבור שם איטלקי, ואף על פי שלא נמנתה כלל עם הליבורנים, היא לא תיכנע לציוֹנים. ברונו ניצל ממכת שמש שהרגה את שני אחיו בחולות, שעליהם נבנתה כעבור שנים שכונת פולג. מאז האסון היא לא סירבה לו דבר. היא שטפה כלים בבתי מלון שונים (נתניה הייתה אז בירת הנופש והיהלומים של ישראל), אספה שאריות עבור כל הבלוק ונטלה במשיכה סכו"ם וצלחות שמכרה על שולחן מתקפל בשוק. כל חסכונותיה הוצאו לסיפוק גחמותיו של ברונו: הוא רצה חמור — היא רכשה לו חמור, ותמורת לירה אחת הוא הציע לנו סיור בשכונה על חמורו. הוא רצה נחש — היא רכשה לו נחש, שהוא נהג לשחרר לרגלי הבנות כשזנבו קשור לחוט. הוא רצה כלב — היא רכשה לו כלב, שהִתגרה בלהקת הכלבים האימתניים של יוּדה, שרק החל את הקריירה המפוארת שלו בתור אלטע-זאכען. יום אחד קרעו כלביו של יודה לגזרים את הכלב של ברונו. הוא קבר אותו בבִּיצה כדת משה וישראל, התאבל עליו כדת בלעם והבטיח לנקום ביודה. כאות תמיכה בו ובכלבו, ועד שהוא יבשל את נקמתו, התחלנו לרגום את יודה ואת כלביו באבנים. ברונו החליף את הכלב בקוף. גב' שטבון פשוט נסעה לאיטליה וחזרה עם הקוף בין הרגליים מתחת לשמלתה. בלי דרכון ישראלי, רק עם תעודת הזהות התוניסאית שלה. לא עבר יום שבו לא נחשפה השכונה לעוד סיפור מופלא על מעלליה.

גב' שטבון לא ידעה את נפשה כדי לרַצות את בנה, ניצוֹל הציוֹנים, החולות והשמש. אישה גבוהה מאוד, שמנה מאוד, מאיימת מאוד, צועקת הרבה ומעולם לא מרימה יד. כאשר השירותים הסניטריים של העירייה באו לפרק את גן החיות שברונו הקים בחצר האחורית של הבלוק היא נעמדה מול הכניסה, בקבוק נפט בידה האחת ונר זיכרון בידה האחרת, ואיימה להצית את עצמה אם הם לא יחקרו את נסיבות מותם של שני ילדיה בחולות. כאשר ביקשו ממנה פקחי העירייה לקפל את השולחן שהִציבה בשוק, היא פתחה בשביתת רעב בדרישה לקבל דוכן עבור ברונו, אף על פי שהיה רק בן עשר, וקיוסק של מפעל הפיס עבורה, כפיצוי על שרצחו לה שני ילדים. כאשר עובדת סוציאלית באה לבדוק את התנאים הסניטריים בדירה ולוודא שמלבדה ומלבד בנה לא מתגוררים בה שפנים, חולדות, לטאות ושאר חיות מחמד, התגייסנו כולנו לתמוך בברונו כדי למנוע את הפקעת הכלובים שהיו במרפסת, ובהם גם שלל תוכים, וכדי למחות נגד חדירת הרשויות לפרטיותה של אימא-אלמנה-שכולה-מובטלת-אוהבת-חיות-מסורבת-קיוסק, שמינתה את עצמה קונסולית כבוד של תוניסיה בישראל. היא כה התרגשה מתמיכתנו עד כי הבטיחה לבקש מליאון לשלם לנו דמי הפגנה. זה היה הרבה לפני שליאון עזב את נתניה והפקיר אותה לידי עבריינים קטנים ללא דין וללא דיין, ללא כבוד וללא רחמים. ליאון, שהיה אז השייח הבלתי מעורער של העיר, לקח מאוד ללב את מותם של שני הילדים ואף שילם לאם השכולה את הפיצויים שהִגיעו לה. הוא העביר את הכסף למחרת השוד שבו נגנבה הכספת שהייתה במשרדו של גזבר העירייה. הכספת נמצאה מפורקת בשמורת פולג, והשוד מעולם לא פוענח. כאשר היה שרת בית הספר מגיע בשליחות המנהלת אל גב' שטבון כדי לבדוק מדוע ברונו מחסיר שיעורים, היא הייתה מגדפת בעסיסיות בלתי מוסתרת את מערכת החינוך בישראל:

"מה כבר אפשר ללמוד בחצי יום בכיתות רעועות וצפופות בחום המעיק הזה, ללא מאווררים."

"את לא שואלת את עצמך מה יעשה הילד כאשר יגדל ולא יוכל להתפרנס מחמורו?"

"אל דאגה, ליאון ידאג לו."

למרבה הצער חוסל ליאון באיני-יודע-איזו עיר קזינו באירופה, ואחרי שסגרו את מלטשות היהלומים בעיר לא נותרה לברונו ברירה אלא להפוך למקובל: מקפיד לטבול בים כל יום, לשמור על תענית דיבור רוב ימות השנה ולהימנע מלהיכנס לבית הקברות. הוא היה כה מקובל עד כי אפילו לא נכח בהלווייתה של אימו — צדקת גמורה שכדוגמתה לא הייתה ולא עתידה להיות, עסיסית, נדיבה, זכאית לפרס ישראל על אהבה אימהית — ואלכס הוא שטיפל בכל הסידורים. מכל החיות שלהן היה קשור שמר ברונו אמונים רק לתוכים ולנחשים, ולא היה נדיר לראות אותו סובב את הבּיצה, שהפכה ברבות השנים לשלולית, עם שני תוכים על כתפיו, שומרים על פאותיו ועל זקנו העבות. כאשר הצטלבו דרכינו כעבור חמישים שנה, באותו שבוע שביליתי במחיצת מנו לפני שחלה, הוא סירב לשבור את שתיקתו אבל הרשה לתוכים לענות על שאלותיי במקומו.

*המשך הפרק בספר המלא*