קסמי השטן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קסמי השטן

קסמי השטן

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Очарованье Сатаны
  • תרגום: פטר קריקסנוב
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 212 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 32 דק'

תקציר

עלילת קסמי השטן מתרחשת בקיץ 1941, בימים הראשונים של מלחמת העולם השנייה, כאשר גרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות. משתפי הפעולה המקומיים בעיירה הליטאית הקטנה מיהרו לרַצות את אדוניהם החדשים, הגרמנים: הם משמידים את שכניהם הקרובים, היהודים, עוד לפני ששאר הקהילה היהודית של ליטא הושמדה בידי הנאצים בגטאות ובמחנות ריכוז.

"כנוביץ' הוא סופר יוצא דופן, בעל קול ייחודי. הוא אחרון הסופרים החי ויוצר במסורתם הגדולה של יצחק בשביס זינגר ושל ברונו שוּלץ.

פרופסור ברברה קירשנבלט-גימבלט, אוניברסיטת ניו-יורק

גריגורי כנוביץ', יליד ליטא (1929), בן למשפחה יהודית־מסורתית וכיום חי בישראל. עשרת הרומנים הבולטים של כנוביץ' תורגמו לחמש־עשרה שפות, והם מרכיבים את הסגה הליטאית המרשימה שלו. נוסף על היותו סופר פורה הוא גם תסריטאי ומחזאי. זכה במספר פרסים לאומיים של ליטא ובאותות כבוד והערכה רבים.

פרק ראשון

דנוטה־הדסה
דנוּטה־הדסה כבר לא זכרה כמה שנים חלפו מאז שהיא, נוודת, אשר רצתה לשים קץ לחייה בפונדק דרכים מזדמן, גררה את רגליה אל המקום שכוח־האל הזה, שבּו לא רק נפש קרובה אלא אפילו מכּר אחד לא היה לה — לבד מאפרים דוּדָק, סבו של בנה הבכור ואביו של בעלה הראשון עזרא. נראה כי אלוהים עצמו היה זה שנתן לה את הרעיון שלא לשוב בחיפוש המחסה לה ולממזר שלה אל בֶּלארוּס, אל אחוזת המשפחה סמוך לסְמוֹרְגוֹן, אל הדודה האצילה־המתנשאת ובעלת הדרת הפּנים סְטֶפַניה סְקוּיבּישֶבְסְקָיָה, אלא לשים את פעמיה אל ליטא, אל זְ'מוּד עבותת היערות, מקום הולדתו של השֵד־הפּתיין שלה, עזרא.

דנוטה ידעה על עץ המשפחה של הדודקים רק דבר אחד: שאחיו הבכור של עזרא, שָׁכְנָא, שהפך לאחר מכן לבעלה השני, שירת אי־אז כמתורגמן במִנהלת הז'נדרמים של וילנה — שם תרגם מיידיש לרוסית עדויות של עצירים יהודים; ואילו ראש המשפחה אפרים היה סתַּת מצבות וקברן בעיירה מִשְׁכְּנֵי, שהלכה לאיבוד במעבֵה היערות ואשר בה אי־אז, בנעוריה ההוללים, התמוגגה שלושה ימים ושלושה לילות רצופים מליטופיו המטריפים של עזרא המתבדח והמעמיד־פנים, שלא ידע שׂובעה וכבש את לבה, לב הפרובינציאלית, בכישרונו ובמזגו העליז, ושמשך אותה אחריו אל וילנה שורצת השמחות של חטאים.

עוד פחות מזה ידעה דנוּטה על בני עמו של עזרא, היהודים. דודתה סטפניה, פטריוטית קנאית של ארץ פולין שלה ולוחמת־מוסר קשוחה, הטיפה לה כי היהודים הם רשעים ונוכלים, הסוגדים רק לעגל הזהב, והם אלה שצלבו ללא רחֵם את "מושיענו המסכן יֶזוס", הוא ישוע הנוצרי, כאשר הצמידו אותו אל צלב האלון במסמרים חלודים ומורעלים. עזרא הפוחז צחקק למשמע סיפורי הבדים האלה, כינה את דודתה "טיפשה עולמית ובתולה מעופשת", ונשבע בכל היקר לו שאין בעולם עם רחמני יותר מן היהודים. לדבריו, בהבדל מכל שאר הברואים, כביכול כל יהודי קיבל מאלוהיו כמות דמעות נוספת כדי שיוכל לְבַכּות לא רק את צרותיו ותלאותיו שלו עצמו, אלא גם את אלה של אחרים: הרי לא סתם ציווה ריבונו של עולם על היהודים לאהוב את רעיהם וגם את אלה שאינם רעיהם, כשם שהם אוהבים את עצמם, אף על פי שמאז ומעולם — לא אלה שאינם רעיהם, וגם לא אלה הנחשבים לרעיהם — רחשו כל אהבה לא לאלוהים הזה עצמו, וגם לא לבני עמו הנבחר.

'אם אביו של עזרא חי', חשבה אז דנוטה, 'אפול לרגליו, אכה על כל חטאיי, המדומים והלא־מדומים; אבקש שיסלח לי, לחוטאת כמוני, ושיפרושׂ את חסותו לפחות על יוּזיק, שנהיה פראי מרוב נדודים ושלא אשם בשום דבר'. בכל זאת מדובר בשאֵר בשרו, בנכדו הראשון. היא עצמה לא תוכל להעמיד את הילד על הרגליים ללא עזרה נוספת, אבל להכניסו לבית־יתומים — כמוהו כלהפקירו למוות בטוח...

הו אלי, מתי זה היה? עוד בימי הצאר ניקולאי השני, ששלט על כל חלקי האימפריה הרוסית כולם: על רוסיה הגדולה, על זו ה'קטנה' [היא אוקראינה], ועל ה'לבנה' [היא בֶּלארוּס], ולא היה בהן כל שלטון אחר מלבדו — לא בפולין, לא בליטא ולא בבלארוס — והיא, דנוּטה סְקוּיבּישֶבְסְקָיָה, לא יכלה לדמיין אפילו בחלומות הכי ורודים שלה שהיא עתידה לחיות חיים ארוכים־ארוכים שכאלה; שיתחוללו בימי חייה שתי המהפכות, שירעמו שתי המלחמות: עם היפּנים, וכעבור פחות מעשור — גם עם הגרמנים; וגם — שהשלטון יתחלף שלוש פעמים, ושבסוף דרכה הארצית תתגשם נבואתה — ובנה הצעיר אהרן, חייט פשוט, שולייתו של גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר, יגיע להיות מפקד גדול ויעזוב את מִשְׁכְּנֵי במדי קצין חדשים ועם כובע מצחייה צבאי מקושט בכוכב אדום, ושהוא לא יילך לאיזה מקום בלתי־ידוע אלא למוסקבה המעטירה, שמכּל קרוביה של דנוטה ביקר בה רק אביה, הסֶגן יוּזֶף סְקוּיבּישֶבְסְקי, אשר שירת בַּלייבּ־גווארדיה של הצאר לפני מהפכת הבולשביקים.

היא חבה תודה גדולה לאפרים: באותם זמנים רחוקים ולא מאושרים, כשדנוטה 'נחתה' במפתיע בבית הקברות היהודי המבודד, החותן שלה לא כינה אותה 'זונת רחוב', לא זכר לה את השתוללותה עם עזרא ימים שלמים על הכריות, אשר לאה המנוחה נהגה למלא כל סתיו מחדש בפלומת אווזים טרייה; לא, הוא דווקא ריחם על החוטאת שכמוה ולא גירש אותה לכל הרוחות יחד עם הקטנצ'יק שלה, שלטש אל סבו את עיניו הדומעות כמו גור פראי מפוחד.

דנוטה לא תשכח לעולם כיצד עמדה ללא ניע, כולה כניעוּת, באמצע החצר של בית הקברות, וגמגמה בפנותה אל בנה הבכור המלופף בבלואים:

"מה איתך, יקירי, למה אתה קודר כזה? תחייך קצת! הרי זה סבא שלך, אפרים".

הילדון שמע את דבריה וקימט את מצחו במורת רוח.

"לא, תסתכל עליו ותגיד לי אתה: מה, הוא לא דומה לעזרא?" משלא הצליחה להעלות חיוך על שפתי בנה, פנתה דנוטה אל חותנה, המקדיר את מצחו. "ולא סתם דומה: שתי טיפות מים. וגם הוא פרחח שכזה, בדיוק כמו עזרא. גם לך הוא דומה, בחיי! נכון שהוא דומה לך? רק תסתכל עליו: כשתי טיפות מים".

"נדמה לי שכּן..." זרק לה אפרים בקצרה ובאופן לא מוגדר במיוחד, לאחר שהתבונן בקטנצ'יק בריכוז.

דנוטה פרצה בבכי, המומה מהסכמתו הבלתי־צפויה וגדוֹלת הנפש של חותנה, אשר מראהו חמור הסבר לא הבטיח לאם ולבנה שום דבר טוב.

"אל תבכי", ניחם אותה אפרים. "בבית קברות לא שופכים דמעות על אנשים חיים". ולאחר ששתק מעט, שאל את ה'אורחת' הבלתי־צפויה: "אולי תאמרי לי איך קוראים לך?"

"מה, עזרא לא הכיר בינינו אז?"

הזקן טלטל מצד אל צד את בלורית השׂיבה שלו, שהזִקנה ניכשה בה במידה ניכרת.

"קוראים לי דנוטה, והוא — יוּזֶף, יוּזִיק. כך קראו לאבי, סֶגן יוּזֶף סְקוּיבּישֶבְסְקי, מנוחתו עֵדן".

"יוּזִיק?" את השם הזה, שלא היה רגיל אליו, לעס אפרים בשפתיו במשך זמן רב, כאילו היה פרוסת לחם יבש. "שֵם יפה. כל השמות בעולם יפים הם. גם של בני אדם, וגם של חיות. אבל אם תרשו לי, אקרא לכם איך שיותר נוח לי: לך אקרא הדסה, על שם אמי; ולַנכד הזה שלי אקרא על שם אבי: יעקב".

"כן, אני מרשה", ענתה דנוטה־הדסה, מורחת על פנֶיה דמעות חמות של אסירוּת־תודה.

היא הייתה מסכימה לכול, ובלבד שלא יגרש אותם אלא ישאירם פה אצלו: כמו את העֵז הזאת, את העורבים האלה, ואת המתים האלה הטמונים פה באדמה.

טוב, שיהיה יעקב. והיא — שתהיה הדסה, ובלבד שתהיה לה ולבנה קורת גג, שמרק אפונה יהביל פה בקערה אשר על השולחן, ושיימצא בשבילם איזה מזרן ישן בפינת הבית הכפרי, מאחורי וילון פשוט. ובלבד שהחותן חמור־הסבר הזה שלה לא יימלך לפתע בדעתו... או שחלילה, יהודֵי המקום יעשו רעש: תראו לאן הגענו, התיישבה לנו פה בבית הקברות אישה־גויה, קתולית אחת, והיא עושה במקום הזה כבתוך שלה. שיתבייש לו אפרים מחרפה כזאת: לקח אליו, אשמאי זקן שכמוהו, מין יפהפייה כזאתי; אז שייפטר ממנה תכף ומיד, והיא שתיקח את עצמה בחזרה לאותו מקום שממנו באה!

"יעקב", מלמל אפרים, והקיש באצבעו על קצה אפו של הילדון העטוף בבלואים. אלא שהנכד הזה שלו אפילו לא זז. הוא לטש עיניים אל סבו ונשף באפו בחשדנות. "בינתיים הוא לא רוצה להכיר בי", אמר אפרים. "אין דבר. עם הזמן יכיר גם יכיר. כולם פה יתרגלו אליכם: גם החיים, גם המתים, גם האבנים והעצים, גם הציפורים על עצי האורן, וגם העכברים שבדשא..."

אפרים הסיק את התנור, חימם מים, שפך אותם לגיגית ששימשה בעיקר לרחיצת מתים, רחץ את נכדו הממזר, וכשגילה בגופו העירום של הילד פגם שלא ייסלח לכל יהודי אמיתי, הזמין אליו את המוהל זלמן, המוכּר בסביבה כולה. וזלמן כבר קיים בקטנצ'יק את המנהג הנצחי: הפך אותו לאחד מבני ישראל, בלוויית קרקור העורבים קורע־הלב ולקול געיית העֵז מעוררת הרחמים.

ובתוך זמן קצר התגשמו דברי אפרים הלכה־למעשה: כולם אכן התרגלו לאם ולבנה במקום מושבם החדש: החיים והמתים, העכברים והעורבים, העצים והאבנים... כולם. אמנם הזקן עצמו נמנע עד עצם יום מותו מלפנות אל כלתו בשמה החדש או היָשן, אלא פנה אליה בשעת הצורך דרך נכדו. אבל דנוטה לא נעלבה ממנו. גם היא עצמה לא קראה לאפרים בשמו עד יום מותו, אלא בחרה לפנות אליו תמיד בפנייה המנומסת: בלשון 'וִי'[1] וללא שם...

גם דנוטה־הדסה התרגלה לחיות במִשְׁכְּנֵי.

כאן, בינוֹת לַקברים, בַּשקט הבראשיתי הבלתי־מופר, כאילו ריבונו של עולם ברא אותו זה עתה, לאחר שטרח ועבד קשה שישה ימים תמימים, ריחפו באוויר להקות־להקות של כל מיני זיכרונות קלי־כנף, שהִשִּיבו על נשמתה של דנוטה רוח עֶצב צורֵב ומתמיד. לא עבר יום מבלי שתיזכר במהלכו בעברה, אשר התערבב בו הכול: גם העלבונות שלא שככו עם הזמן, וגם האכזבות עם ההתבהרויות הנדירות והעמומות. כל מה שנשם וזז בבֵית הקברות — היה קיים בעיני דנוטה־הדסה פחות בִּזמן־הווה מאשר בעָבר, שכבר חלף ונגוז לפני עידן ועידנים. אפילו בנֶיה, אהרן ובנה הבכור יעקב, שגדלו בין המצבות; העורבים המקרקרים ללא הרף על עצי האורן הנצחיים וכתובות דוהות־עתיקות בשפה העברית על גבי האבנים הטחובות; הפרחים שהגנָן השמימי דאג להצמיחם, והדְבורים הבלתי־נלאות אשר רדו מהם את מִסי הדבש שלהן; הציפורים שבִּכּוּ בכל סולמות הצלילים האפשריים את הנָחִים בשלום על משכּבם, וגם העֵז החפּה מכל חטא, שכמו ירדה משמים כשלג הלבן, המלחכת כאן עשב בצל המצבות — כל אלה היו שרידי עבר ותו לא. רק אלוהים לבדו יודע מתי כל זה נוצר: אולי לפני מאה שנה, ואולי לפני חמש מאות שנים — ואין לכל זה שום קשר למתרחש כעת בעולם הנסער והנקרע לגזרים, וגם לא לעיירה הזאת. אין לכל זה שום קשר לא לארץ פולין הנרמסת תחת המגף הגרמני, לא לבריחתו של נשיא ליטא לחוץ־לארץ, וגם לא לבואו של הצבא האדום, שהטנקים שלו קפאו כצבּי ענק אימתניים בתוך קפלי קרקע סמוך למִשְׁכְּנֵי וליוּאוֹדְגירְיַאי.

האם לא משום כך לא חששה דנוטה־הדסה ממוות? כן, מן הסתם, היא האמינה שיהיה לה הרבה יותר קל ורגוע למות בבית הקברות מאשר בכל מקום אחר בעולם. פשוט בְּרגע כלשהו שהועיד לָךְ הבורא, את עוברת חָלָק ומבלי משים מסוג אחד של עָבָר אל הסוג האחר שלו.

"כשאת חיה כל כך הרבה שנים לצד האדון מוות חרום־האף, לא זו בלבד שאת מפסיקה לפחד ממנו, אלא את אפילו הופכת לקרובת משפחתו", נהגה דנוטה־הדסה לענות ברוגע סלחני על שאלותיהם של כל מי שתהו בנוגע לעיסוקה הממושך והנאמן בשירוּת המתים.

תשובתה לא העידה על ביטחון עצמי מופרז וגם לא על אומץ־לב ראוותני. נוצר הרושם שהיא והמוות, הקוצֵר הנצחי שלצדה, כרתו ביניהם ברית ארוכת טווח וסודית, אשר לפיה התחייבו שניהם להושיט עזרה זה לזה מבלי לצפות לתמורה. כל פעם שניסתה דנוטה לסגור חשבון עם חייה שלה, שנמאסו עליה עד לזרא (והיא התנקשה בהם לא פעם ולא פעמיים), המוות, בִּמְקום לסייע לה במזימתה, הוציא אותה ברגע האחרון מלולאת החנק ושמר עליה בשביל עבודתה השחורה: הטיפול בַּמתים והבאתם לקבורה. בה־בעת, נמצאו בין המתים גם בעלה השני שכנא, הקשה והעיקש כמו האֵת לכריית קברים, גם חותנה, וגם נכדה אפרים, שנקרא על שמו של סבא־רבא שלו, סתּת המצבות. רק את בעלה הראשון עזרא, אשר איתו נדדה בחבל הארץ הצפון־מערבי [שמן של פולין־ליטא־בלארוס באימפריה הרוסית, בתקופת הצארים], כשהיא מבדרת את דַּלַּת העם בכיכרות שבֶּעָרים ובאסמי התבואה שבַּכּפרים בפזמוני זימה מגונים ובריקודי צוענים — רק אותו נאלצה להביא לקבורה הרחק מליטא מולדתו.

לַמתים ולְחותנה אפרים חבה דנוטה־הדסה את עצם חייה, שהיו אמנם חיי גלות חשוכים, ללא שביב של אור, אך עם זאת היא לא רָעֲבָה ללחם ולא הייתה חסרת בית. לפעמים תפסה את עצמה במחשבה המצמררת: שחוץ מן המתים אף אחד לא זקוק לה באמת — לה, לדנוטה, שקודם לכן לא החזיקה בידה מעולם לא את את־החפירה, לא את מחט החייטים, ולא את המטאטא, והדבר היחיד שידעה בימי חייה היה אך ורק לאהוב, בעוד שלרוב לא זכתה אהבתה אפילו לצל של מַענֶה ראוי לשמו.

ואם היה קיים דבר־מה שהפחיד אותה באמת, הייתה זו הבדידות, שעלתה וגאתה בה וכבלה את כל כוח הרצון שלה. נוצר הרושם שמלבד הקבר אין לה מקום אחר לטמון בו את קיומה. 'מוטב שאמות אני בעצמי', ייסרה היא את נפשה חדשות־לבקרים, 'במקום לטפל בַּמתים מדי יום ביומו ולהישאר ביחידות עם הזיכרון רב־העינויים שלי. מה טעם בחיים האלה בכלל, אם לא די בכך שאת חיה לבד, את אפילו גרה בבית־קברות?' חוץ מן המתים, כולם עזבו אותה. בנה הצעיר אהרן זנח את מלאכת החייטוּת שלו זה מכבר. הוא התחיל לפרום ולבנות מחדש את העולם שנברא בידי האל, כאילו היה זה מעיל איכרים ישן ומרופט, ובסופו של דבר העדיף את דרגש בית הכלא על המגהץ והמספריים שלו. ואילו בנה האחר, הבכור יעקב, התאהב פתאום מעל לראש והחל מדיר את רגליו מבית הקברות כדי לבקר פעם אחר פעם בחווה ליד יוּאוֹדְגירְיַאי, שאהובתו אלישבע בַּנְקְוֶצֶ'ר התגוררה בה כדי ללמוד שם את חוכמת האיכרים, במטרה לעזוב בעוד שנה־שנתיים את העיירה המחניקה [מִשְׁכְּנֵי] וליישם את ההרגלים שרכשה אצל הליטאים, את ידיעותיה בזריעה ובקצירה, בחליבה ובניכּוש, בהשחזת חרמש וברתימת סוסים — בחלקו האחר לגמרי של העולם: בארץ המובטחת. ככל שחלף הזמן, כן יותר ויותר דיכאה את דנוטה־הדסה המודעות לכך שלמרות כל מאמציה להחזיר מתישהו את בנֶיה אל אורח החיים הקודם, היא כבר לא תצליח לעשות זאת בעזרת שום כוחות שבעולם. הם לא יְוותרו על תוכניותיהם למענה, וגם היא לא תתחיל להתחנן בפניהם ולא תניא אותם מלכתם בדרך שבחרו בה. לא, דנוטה־הדסה לא תיסע אחרי יעקב ואלישבע לשום ארץ־ישראל — מה לה ולארץ הקודש ההיא? והרי גם אהרן משתדל בכל המרץ למשוך אותה למוסקבה, אבל גם לשם היא לא תרוץ אחריו: בשביל מה היא צריכה את הקרמלין ואת האליל הזה של אהרן, את יוסף סטלין? מקומה לא במוסקבה אלא כאן, בבית הקברות העתיק הזה — מפני שאם חושבים היטב, מבינים שדווקא בית הקברות הזה הוא הוא הארץ הנגישה ביותר לכל אדם, והיא גם הקדושה מכול. כאן יתאספו כולם בַּשעה שהבורא הועידהּ לכך. אבינו שבשמים לא יעשה הנחות לאף אחד, הוא לא ינדב אף לא רגע אחד נוסף, לא לצדיקים ולא לאלה ששקעו זה מכבר בַּבּיצת האֵין־צדק הנצחית.

דנוטה־הדסה לא תיארה לעצמה מעולם שתישאר ביום מן הימים לבדה בבית קברות יהודי. ספק אם בני העיירה יוכלו לסבול את עצם העובדה שנוצרייה כמוה תעשה בו כבתוך שלה. לחיות בין קברים, לנקות מצבות, לקצור דשא, לחלוב את העז בזמנים קבועים, לסחוב דליי מים מן הבאר כדי שיעקב ירחץ את המת, לכרות בשרב או בכפור בורות חדשים — אדרבה ואדרבה, אף אחד לא יגיד לָךְ מילה רעה. אפילו ישבחו אותך במילים לא ממש מפורשות. הרי המכוש ואֵת החפירה, החרמש והמגרפה, הדלי והָאֶסל — אין בהם שמץ של אמונה דתית, כפי שאין אותה בציפור המתעופפת לה בחופשיות, הנוחתת על ענף והמנעימה בזמירותיה את אוזני כול. והנה דנוטה־הדסה הייתה מין ציפור כזאת, שמזמרת לה ומענגת את שמיעת המתים בצלילי קולה.

חותנה הרחמני, מנוחתו עדן, הגן עליה מפני כל אלה שהתנפלו עליה והאשימו אותה לשווא בפגיעה בקדושת המקום. הוא ביקש לשכנע את קרוביהם של הטמונים מתחת לעצי האורן העתיקים בכך שכוונותיה של דנוטה טובות הן: הרי נוכחותה בבית הקברות לא מזיקה לאף אחד אלא מביאה תועלת בלבד. אשר לשמירת המנהגים כהלכתם בַּמקום, את כל מה שצריך לעשות עושה שם יעקב, ומכיוון שגֵר־צדק הוא יש לו זכות מלאה לכך. רבי הלל מביא אותו אפילו בתור דוגמה של יהודי המסור לאמונתו ולדתו. 'מה זה משנה שאמא שלו היא גויה? האם התולעים והעורבים הם מבני ישראל? האם העֵז היא יהודייה?' נהג אפרים לשאול מדי פעם בפעם את השמים עצמם, וגם ענה לעצמו בשם ריבונו של עולם: 'לא, הם לא יהודים. והרי הם חיים בבית הקברות היהודי מדורי־דורות. אז שתחיה בו גם הזרה הזאת עם הנכד שלי. הילד יגדל וימלא את מקומי'.

רבי הלל, שקיבל את תעודת הסמיכה שלו בוורשה ולא הצטער על שנקלע למִשְׁכְּנֵי, אשר למרות היותה עיירה נידחת יצא שמה למרחוק בזכות אדיקותה ונאמנותה לדת משה וישראל, הציע לדנוטה־הדסה לא פעם ולא פעמיים לעזוב את הנצרוּת ולהתגייר, אבל היא עמדה בשלה בעקשנות של קדוֹשה מעונה: 'מה שהייתי כששכבתי בעריסה, אותה אחת אשאר גם כשאירקב בקבר'.

"האמונה היא לא בֶּגד. עדיף ללכת בבלואים משלָךְ מללבוש שמלת בְּרוקד של זרים", היא סירבה להצעתו שוב ושוב, אבל מכיוון שבכל זאת רצתה לפייס את מבקשי רעתה הרבים, הכריזה באוזני כל בני העיירה: 'לא אתנגד אם יעקב יתגייר'.

***
רבי הלל ושכנא, אביו החורג של הילד, לימדו אותו לדבר ולכתוב בעברית, לומר פרקי תהילים, להתפלל את תפילות היום ותפילות האשכבה, להניח תפילין, לצום ולתקוע בשופר ביום חג. רבי הלל החזיר אל חיק היהדות גם את המרדן אהרן, אף על פי שזה לא גילה חריצות כה רבה בלימודיו כמו אחיו הבכור: לא שמר מצוות, לא הכיר באיסורים, אכל בשר חזיר, חירף וגידף את האדוקים באמונתם, ונלחם למען המטרה החשובה ביותר בעיניו: שכל המנהיגים, כולם עד אחד, יהיו רודפי צדק ואמת בדיוק כמו מורו איש המחתרת מיילך בלוֹך, אשר המנהיג הגדול סטלין עצמו, שבהיותם אז בגלות סיביר נשא עדיין את כינויו קוֹבּא, נתן לו במתנה כביכול מקטרת מגולפת מעץ האשוח, עם הקדשה ידידותית שחרט במו ידיו.

"תגידו לי: האל הרחמן הזה, רב־החסד והכול־יכול — את מי בדיוק הוא ברא לפני אלפי שנים?" השתפך אהרן המתקומם, שלא בחל בגיוס עזרתו של האל עצמו כדי לאשש את צדקת דבריו. "האם הוא ברא אז אדם יהודי, אחד כמונו?... או שהיה זה ליטאי?... או צרפתי?... או אולי סיני?... אל תספרו לי סיפורי מעשיות!... הוא ברא את האדם! ה־א־דם! בלי כל תווית או שלט! מי מכם יציג לי איזושהי תעודה שתוכיח כי אדם הראשון היה נימול כדת וכדין? מי ימציא לי עדות כתובה, ששם משפחתו לא היה מוּראוּסְקָס אלא רבינוביץ', לא איזשהו איוואנוב אלא הוֹניגְמָכֶר? מי?"

לא נמצאו במִשְׁכְּנֵי נלהבים כאלה, שהיו נוטלים על עצמם להמציא בשביל אהרן אישורים כתובים או מסמכים כלשהם כדי להוכיח לו בשצף־קצף שאדם הראשון היה יהודי. ובאמת, לֵך תוכיח משהו למישהו כשאין בידיך נייר רשמי עם חותמת ממלכתית ועם חתימת ידו של ריבון העולמים בכבודו ובעצמו, אלא כל מה שיש בידיך זה מַרצֵע, מַלחֵם, סכין גילוח או מושכות של סוס. אפילו זלמן־המוהל, מומחה עולמי למלאכתו העדינה, הקשורה ישירות לקדוש־ברוך־הוא, אפילו הוא התקשה בתשובה. הוא רק משך בכתפיו הרזות, הבטיח בהן צדק שהוא, זלמן גריצ'ר, לבטח לא לקח כל חלק בטקס ברית המילה של אדם הראשון — ובסופו של דבר, בכל זאת הציע בנימת פיוס השערה משלו: כי מן הסתם, ריבון העולמים ברא את אדם הראשון בלי העורלה מלכתחילה.

דנוטה־הדסה לא התערבה כלל בדיונים על שאלות עדינות כאלה בענייני העורלה, אבל התווכחה עם אהרן נואשות מתוך שאיפה להוכיח לו כי אלוהים בכל זאת לא ברא את האדם בצלמו וכדמותו, ולדעתה — דעת אישה פשוטה ולא־מלומדת — ספק אם אדם כזה ייברא ביום מן הימים אפילו בעתיד. האם אפשר לקרוא בשם 'אדם' למי שלא זו בלבד שאינו אוהב את הזולת, אלא אפילו הורג אחרים מתוך שנאה; או שפתאום, באמצע היום, הוא משתלט על בית חרושת לרהיטים שמעולם לא היה שייך לו, מגרש את בעל המקום מביתו ומַגלה אותו לסיביר, אל הדובים הלבנים, על לא עוול בכפו?

"למי התכוונת עכשיו, אמא?"

"אליך, למשל", אמרה דנוטה־הדסה ברוגע. "אליך, ולכל החבר'ה שלך. מה, אתם — בני אדם? מי היה בשבילכם ברוך בְּרוכיס הזקן: בהמה או אדם? למה לקחתם לו את בית החרושת, גירשתם אותו מהבית שלו, ולא נתתם לו להיפרד מבּנו המת, צאליק?"

"ברוכיס בעצמו לא רצה. השגתי בשבילו אישור, אבל בתנאי אחד: בליווי שומרים".

"ואיזה אב ירצה להיפרד מבנו המת תחת משמר? חייל אחד עם רובה עומד ליד המצבה מצד שמאל, וחייל אחר עם רובה — מצד ימין שלה. צאליק המנוח עוד יחשוב, חס וחלילה, שאבא שלו שדד או שחט מישהו. מה אתה, חמוד שלי, היית אומר אם היו מצמידים אליך שני בריונים עם רובים, בזמן שנפרדת מהילדון הקטן שלנו, מאפרים יקיר לבנו?..."

דנוטה־הדסה סבלה מנדודי שינה, שהלכו וגברו מדי לילה בלילו. היא נהגה לשלות מתוך החשיכה את מבקשי טובתה ואת לוחציה: את דודתה הנרגנת סְטֶפַניה ואת חותנה גדול־הנפש אפרים, את בניה אהרן ויעקב, את מחותניה פנינה וגדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר, את כל באי בית הקברות, החל במקוננות הנצחיות שבאו ללוויות כדי לבַכּות יותר את עצמן מאשר את האחרים, וכלֵה בחנוונים שעשו הנחה לשומרת בית הקברות על כל המצרכים ללא יוצא מן הכלל, בזכות מעשיה הטובים: היא נהגה לטפל בקברי קרוביהם חינם אין כסף. לפעמים נפלו לרשתו הבלתי־נראית של זיכרונה העיקש גם אביה לבוש המדים הנוצצים של הלייבּ־גוורדיה, וגם דודתה סְטֶפַניה סְקוּיבּישֶבְסְקָיָה, שכל ערב פרשׂה על שולחנה לפני השינה את קלפי הסוליטר, משחקה הבודד והגורלי.

דנוטה־הדסה רבה והשלימה איתם, סלחה להם והאשימה אותם, הִכּתה על חטא והודתה בדברים שלא העֵזה להודות בהם בימי חייה, לא לעצמה ולא להם: היא יכלה לגלות ללא היסוס את כל מה שהכביד על לבה וייסר אותו, את כל סודותיה, לאוזנם של רוחות הרפאים הללו, שכמו נטוו מקוּרי עכביש דקים התלויים מעל ראשה. היא קראה להם בשמם, התרפקה עליהם בלילות הסתיו והחורף הארוכים, והשתדלה שלא לתת להם להסתלק ממנה במשך זמן רב ככל האפשר; אלא שכאשר פס הארגמן של הזריחה רק החל מסתמן במזרח, הם התנדפו בבת אחת כמו לפי איזה הסכם משותף, — ובתוך הבקתה המרוקנת, ספוגת הלחות והרקב, הושלך הס עמוק עד כדי כך שהיה אפשר לשמוע את העכביש טווה את קוריו מתחת לתקרה, ואת דפיקות לבה המותש של דנוטה, המצייץ בחזהּ בקול מעורר רחמים, כמו של עכבר.

בלילות כאלה, שהייאוש הקפיאם כקרח, הפכה דנוטה־הדסה עצמה למין רוח־רפאים חרישי וחסר־גוף, אשר שב ולבש בשר ודם לפנות בוקר, כשיעקב חזר מיוּאוֹדְגירְיַאי, מביקוריו הליליים אצל אלישבע.

"יעקב, זה אתה?" היא שאלה בקול שטוח כמצוות אנשים מלומדה, אף על פי שכבר הריחה את בואו בחוש הריח החד שלה כשל כלבים, עוד לפני שבנה פתח את הדלת החורקת, המכורסמת בחיפושיות־עץ רעבתניות.

"כן, זה אני... למה את לא ישֵנה? סבא תמיד אמר שהקברנים והמתים ישֵנים טוב מכולם. ולא משנה כמה חזק אתה משתדל להעיר אותם: הם לא יתעוררו, עד שיקומו בעצמם".

"מה זה משנה מה סבא היה אומר?! אני זוכרת איך הוא קרא לי לפני מותו ולחש לי: 'לא מתחשק לי למות, אבל זמני הגיע... התעכבתי כאן כבר הרבה יותר מדי...' אתה לא חושב, חמוד שלי, שגם אני התעכבתי כאן כבר יותר מדי?"

"לא, אני לא חושב כך. לכי לישון".

"אף פעם לא נהגתי לישון ביום. אולי תאכל משהו?"

"לא, תודה. אלישבע נתנה לי לאכול".

דנוטה־הדסה שמעה מפיו כל פעם את המילים האלה, בשובו לפנות בוקר מיוּאוֹדְגירְיַאי: 'אני לא רעב, אלישבע נתנה לי לאכול'. מישהו אחר במקומו, בואו נאמר אותו אהרן, דברן מתחכם ושקרן קטן, היה ממציא אלף ואחד דברים, היה מתיישב לצדה אל שולחן־העץ הגס, היה אוכל חתיכת בשר בקר או שותה ספל חלב־עִזים טרי עם פרוסת לחם שעורים ריחני — והיה עושה את כל זה כדי לא לצער את אמו. אבל יעקב, שלא כמוהו, לא ידע לשקר ולהתחמק. יושרו וכנותו פצעו לא רק את אמו אלא גם את אחיו אהרן, אשר יעקב אמר לו את כל האמת ישר בפָּנים: הוא גינה אותו על שהחליף את מחט החייטים הזריזה והמכניסה שלו באקדח של שודדים.

חוסר האונים הכביד על דנוטה־הדסה: היא הבינה ששום מאמצים מצדה לא יעזרו ושהיא לא תצליח לעכב את יעקב בבית הקברות. הוא יעזוב אותה בדיוק כמו אהרן, שהתכוון, לפי ביטויו של מיילך בלוֹך, לכונן את הצדק הכלל־עולמי באמצעות מאסרים והגליות לסיביר.

"אהרונצ'יק, היה טוב יותר אם היית מוצא לך עיסוק קצת יותר מכניס. כל כמה שלא תכונן צדק בשיטות כאלה, אתה, חמוד שלי, רק תרבה צער וחוסר צדק בעולם".

לדנוטה־הדסה לא היה ספק בכך שידה של אלישבע תהיה על העליונה במאבק שלהן על יעקב. הדבר היחיד שעדיין היה בכוחה לעשות הוא לאו דווקא למנוע את ניצחונה הצפוי של אלישבע, אלא יותר לדחות את תבוסתה שלה.

בהתחלה עוד הבליחה בה התקווה שהמחותן שלה גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר לא יסכים בשום פנים ואופן להשיא את בתו השנייה ליעקב: די לו בחתן־דלפון אחד, אהרן, שעזב את רייזל המסרבת להתנחם בשביל קישוט נוצץ נוסף למדים שלו — ונסע לו למוסקבה למשך שנתיים תמימות. אולי יקרה כך שיעקב יימלך בדעתו, יפסיק לקרוע את עצמו בין בית הקברות לחווה שביוּאוֹדְגירְיַאי, ואיכשהו יבין שאלישבע היא לא בת זוג מתאימה בשבילו. הרי ספק אם חברתו תוותר אי־פעם על ארץ־ישראל שלה ותישאר בליטא כדי להגיע לחופּה עם קברן מחוספס כמוהו.

דנוטה־הדסה השלימה עם ההתרוצצויות של יעקב כל עוד הוא הלך אל אלישבע רק אחרי כניסת השבת וחזר ביום ראשון עם שחר — למרבה המזל, לפי ההלכה היהודית, אסור לקבור מתים במרווח הזמן הקצר והמושיע הזה. אבל כשיעקב התחיל לבקר בחווה שביוּאוֹדְגירְיַאי לעתים קרובות יותר, דעכה תקוותה של דנוטה־הדסה, והיא החליטה לתפוס שיחה רצינית עם בנה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שאולי כל פחדיה לשווא הם; אולי היחסים בין בנה לחברתו עדיין לא הרחיקו לכת עד כדי כך; אולי יעקב סתם עוזר לבתו של בַּנְקְוֶצֶ'ר לטפל במשק החקלאי של החווה, אשר השאיר לה להשגחתה בעל החווה הנמלט, צֶ'סְלאבָס לוֹמְסַרגיס, לאחר שאחז בו הפחד כי גם אותו יכולים להגלות לסיביר, בדומה לבעל בית החרושת לרהיטים, ברוך ברוכיס. הרי הם [הסובייטים] לא יגזלו שום דבר מיהודייה, קרובת משפחתו של אהרן דודק, מפקד המיליציה החדשה של אזור מִשְׁכְּנֵי: כי הרי אין בימינו 'תעודת חסות' טובה יותר מאיזו יהודייה; אבל כשיבואו הגרמנים (ולוֹמְסַרגיס, שידע לראות למרחוק, האמין כי בואם קרוב, ואפילו קרוב מאוד, בעזרת האל) — הוא יקבל הכול בחזרה בזכותם.

דנוטה־הדסה התכוננה לשיחה הזאת עם בנה במשך זמן רב. היא שקלה בדעתה כל פרט קטן, כדי לא להרגיז חלילה את בנה בנדנוד טורדני ובפטפוטי־סרק. שתקנותו הפכה לשם דבר במִשְׁכְּנֵי. תושבי המקום נהגו לומר: פלוני 'שותק כיעקב הקברן'. אמו דחתה את השיחה על כל צעד ושעל, חיכתה והשתדלה לבחור ברגע המתאים לה עצמה וליעקב. מזמן לזמן הייתה נרגעת לגמרי, כאשר הרגישה שהיא לא צודקת. (האם היא, אישה חוטאת כמוה, רשאית לנזוף בגלל משהו ביעקב החף מכל חטא, שלא ראה דבר בימי חייו לבד מעורבי בית הקברות והמצבות? האם, לאחר שהיא עצמה ברחה עם עזרא מסְמוֹרְגוֹן אל וילנה עיר המחוז, אינה יודעת שלא קיים דבר — ואפילו לא המוות עצמו — אשר בכוחו לגבור על האהבה?!). אולם היא לא הייתה מסוגלת להשקיט את עלבונה, שצבר מוגלה ותפח מדי יום ביומו. ואיך יכלה שלא להיעלב, אם יעקב ביקר ביוּאוֹדְגירְיַאי יותר ויותר, וכבר לא הלך לשם ברגל כמו קודם, אלא אפילו רכב על סוס?! דנוטה־הדסה הוכתה בתדהמה, כשראתה בפעם הראשונה את יעקב יושב על אוכף, זקוף ומסודר כמו חייל. היא אפילו ירדה על קרסוליה מרוב הפתעה: זה הוא או לא הוא? כשהתאוששה, הבינה שמן הסתם אלישבע השאילה לחברה את הסוס־האביר הזה, אשר צדיו בוהקים ורעמתו שופעת כמו שיח ערער.

"של מי הסוס הזה?" שאלה דנוטה־הדסה כמו מבלי משים, מנצלת את ההזדמנות לפתוח עם יעקב בשיחה על מה שהדאיג אותה יותר מכול: על תוכניותיו לעתיד.

"של בעל החווה, לוֹמְסַרגיס", ענה יעקב. "הוא ברח מהחווה על אחד משני סוסיו, ואת השני השאיר. הוא השאיר לאלישבע את כל המשק החקלאי שלו".

"הכול־הכול?"

"כן. את הפרות, האווזים, התרנגולות... וגם את הכלב שלו השאיר".

"ואת החזירים?"

"גם את החזירים..."

דנוטה־הדסה התקדמה אל העיקר לאט ובזהירות, כמפלסת דרך בין שיחי אטד סמיכים ודוקרניים. עוד צעד קטן, והיא כבר תחלץ מפיו את הכול.

"אבל איך היא מסתדרת לבד, יעקב חמוד שלי? הרי אתה בא לשם רק לפעמים..."

"ועוד איך היא מסתדרת!"

עפעפיו כמעט נעצמו, הוא רצה לשכב לישון מהר ככל האפשר, אבל לא קטע את השיחה כי חשש להעליב את אמו — והתפעל מכוח הסיבולת שלה יותר מאשר מסקרנותה.

"ומה, אתה מאכיל גם את החזירים?"

"לא, אין לי עסק איתם. לא בחווה, ולא בעיירה". יעקב חייך, אבל מחה את חיוכו בו ברגע, כאילו היה זה מין פירור לחם שנדבק לשפתו.

בבקתה הורגש ריח שעווה מתקררת; צינה המושרית על מחטי עצי האורן הסתננה דרך סדקי החלונות, והעכברים האמיצים של בית הקברות הסתובבו עדיין בפינות.

"אבל על מי היא 'תזרוק' את המשק הזה כשתיסע לארץ־ישראל שלה? לא עליך, במקרה?"

"בינתיים אלישבע לא נוסעת לשום מקום. מה גם שאהרן ציער אותה בגדול".

"מה, הוא — נגדה?"

"לא הוא עצמו, אלא השלטונות החדשים. הם נגד ארץ־ישראל".

"למה?"

"עכשיו לא מרשים לאף אחד לצאת לחוץ־לארץ: לא ליהודים, ולא לליטאים. תופסים ומכניסים למחבוש. אבל אלישבע אומרת שכך או כך היא תוציא את עצמה מכאן... היא לא מתכוונת להישאר בשום פנים ואופן..."

"אבל מה לא בסדר במִשְׁכְּנֵי בעיניה? כאן המשפחה שלה, הידידים, וגם אתה..." נשימתה של דנוטה־הדסה נעתקה. "אמא שלה, פנינה, קבורה כאן מתחת לְעץ האשוח ההוא. אלישבע כבר מזמן לא באה אליה... ומה היא מקווה לקבל שם בתמורה לכל זה?"

שאלותיה עייפו את יעקב, והוא השתתק. כדי לא להירדם, תלה את מבטו בפרוסת הירח הכסופה, ההולכת ונמוגה בשמים, והתחיל לחשוב על כך שכולם בודדים בעולם ברגע זה של חיבור בין לילה ליום — גם בני האדם, גם חיות, ואפילו השמש המיושבת־בדעתה, המתגלגלת לה ועולה לאִטה מבעד לאופק.

"אני שואלת: מה היא תקבל שם בתמורה? את עובדי־אללה במְקום הליטאים, ובדיוק את אותם היהודים כמו כאן, בעיירה שלנו", דנוטה־הדסה ענתה על שאלתה שלה במקום יעקב. "האל לא זרע בעולם יהודים אחרים. כולם באו מאותה הסלסילה עצמה. וגם לפָּרות — אותם העטינים בכל מקום בעולם, והתרנגולות מקרקרות בדיוק אותו הדבר. הלוואי שאלישבע תמצא לה בחור מתאים, ואז היא תוכל להגיד שלום לחלומות המטופשים שלה. מה לדעתך חשוב יותר לאישה: ארץ או אהבה?"

יעקב נדהם, אובד עצות.

לך תדע מה יותר חשוב לאישה.

"נו, ברור שאהבה חשובה לה יותר מכול", אמרה דנוטה־הדסה. "האהבה היא הארץ היחידה בעולם שהאישה בה היא שפחה מאושרת — ובאותו הזמן גם מלכה ששולטת בכול. אתה יודע, יעקב, אם היו מציעים לי היום לבחור בין ארץ לאהבה, לא הייתי מהססת אפילו לרגע... הייתי בוחרת — אתה בעצמך יודע מה..."

היא בחשה במילים שלה כמו בגחלים לוחשות, מתוך רצון להלהיטן עד לשלהבת אש בהירה מכול.

"כנראה ששתיהן חשובות", פלט יעקב, ופיהק.

הוא רצה שאמו תעז סוף־סוף לדבר איתו על מה שמטריד אותה יותר מכול, בלי שום מילים גבוהות ובלי 'השבּעות' למיניהן. הרי יעקב הוא לא ילד קטן, ולא צריך להסביר לו למה היא לא ישֵנה בלילות, יושבת מצוברחת ליד השולחן כמו ליד ארון מתים, כשמבטה הקדחתני נעוץ בשלהבת הנר ההולך ונמס שעל השולחן, בעודה מגנה אותו על היעדרויותיו הארוכות מן הבית — ומנסה לנחש תוך כדי כך אם הוא יישאר איתה או יבגוד בה: יעזוב את בית הקברות ויתעופף אחרי אלישבע לכל מקום שהיא תמשוך אותו אחריה.

"מישהו צריך לגור גם בבית הקברות", נשפה דנוטה־הדסה מפיה.

"כן, מישהו צריך", הסכים יעקב, מנסה להתגבר על ישנוניותו. "רק נבלים עוזבים את המתים שלהם בלי השגחה".

"אז תשגיחו עליהם שניכם יחד, אתה ואלישבע. בארץ־ישראל יש מלא קברנים גם בלעדיך, ומאיפה אנחנו נמצא לנו אחד חדש, אם פתאום יקרה משהו?"

העכברים עברו כל גבול בחוצפתם: הם רחרחו מתחת לשולחן את נעליו הכבדות של יעקב, ואכלו גרגרי דוחן מתוך דומן הסוסים שדבק בהן.

"את מחתנת אותנו מוקדם מדי, אמא... ובכלל, לא על זה צריך לחשוב בימינו אלה. בכלל לא על זה".

"אלא על מה?"

"על הגרמנים, למשל".

"למה על הגרמנים?"

"הנה למה: מה אם לוֹמְסַרגיס, בעל החווה הזאת, צודק, והגרמנים באמת יבואו לכאן בקרוב? מה יקרה אז?"

"מה יקרה — למי?"

"לי. או לאלישבע. לָך אין ממה לפחד, כי בשביל הגרמנים את לא יהודייה".

"הם לא יבואו", מלמלה דנוטה־הדסה בחוסר ביטחון.

"נו טוב, הרוסים הרי כן באו... את לא יכולה להגיד לחזקים ממך מה עליהם לעשות, לאן ולאיזה שכן הם אמורים ללכת".

הוא קם מן השולחן בלי לומר מילה, וצלל לתוך החשיכה.

דנוטה־הדסה לקחה את בדל־הנר והחלה מיישרת את הפתיל באצבעותיה המחוספסות, מתאוננת על שבגלל עייפותה ובאשמת עצביה המתוחים קיבלה השיחה כיוון שונה מזה שתכננה מראש, והשיחה הזאת הטרידה עוד יותר את נשמתה הלא־רגועה ממילא.

בערב חג איוואן קופּאלה, החָל באמצע יוני, נפטר החנווני חאצקל בְּרֶגְמָן, המכונה 'חדשות יהודיות'. במשך כל המחצית הראשונה של 1941 לא היו בעיירה לוויות, תודה לאל. היהודים לא מתו על אפם ועל חמתם של שונאיהם, ופתאום ראו נא: הלך לעולמו חאצקל ברגמן המפורסם ברחבי זֶ'מאיְטיה כולה. ללא קשר למהות המוצרים שמכר בחנותו, הוא תמיד הוסיף לפריטי הסחורה הנמכרת מבחר מלא של חדשות עולמיות ומקומיות, אמיתיות ולא אמיתיות, גם טריות, ו־ — הלוואי שהאל לא ישפוט אותו על כך בחומרה — גם עם ריח עובש או נפטלין. הוא התפאר בידיעת שש שפות ודלה את חדשותיו ממקלט רדיו 'פיליפס' ישן וחורק ומן העיתונים ששלחו לו אחייניו כביכול מפריז, מלונדון, מוורשה ואפילו מניו־יורק בתוך מעטפות עם חותמות ועם בולים נדירים ויקרים: ברֶגמן הציגם מדי פעם בפעם בגאווה בחנותו שבכיכר השוק לכל מי שהביע רצון לראותם. נו טוב, כבודם של ה'פיליפס' ושל האחיינים במקומם מונח, ועם זאת — את רוב הדיווחים הפיק חאצקל מפיו שלו, בעומדו ימים שלמים ליד הדלפק.

"בעולם של היום אפשר להסתדר בלי לחם עם חמאה או בלי הגעפילטע־פיש [מיידיש: 'דג ממולא'] בשבתות; אבל אי־אפשר לחיות בו בלי החדשות הממולאות בהפתעות ובסנסציות! אדם נורמלי קם בבוקר, מוציא את הראש דרך החלון, והדבר הראשון שהוא שואל את אדון העולם הזה הוא: וואָס הערט זיך? — או בשפת אבותינו: מה נשמע? — והוא מחכה בסבלנות לתשובתו של היושב־במרומים".

תושבי מִשְׁכְּנֵי לא שברו את ראשם במיוחד על השאלה אם חאצקל בְּרֶגמן משקר או מספר אמת לאמיתה. לא היה אכפת להם. שקר ואמת גיוונו את חיי היומיום החדגוניים, בידרו או העציבו, הרגיזו או שימחו, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל היו אסירי תודה לברֶגמן על שעזר להם להמריץ את זרם דמם המתקרר מרוב שעמום וחדגוניות. לפעמים קרה שלמחרת הפריך חאצקל את חדשותיו שלו בחיוך אשם:

"יִידְן, יהודים! אני צריך להתנצל בפניכם. אני צריך למחוק את הידיעה מברלין שמסרתי לכם אתמול, כאילו מצאו אצל היטלר שחפת אלימה. למרבה הצער, עליי לבקש שתסלחו לי על גסות הרוח — יש לו בינתיים רק שלשול טוטלי רגיל. וגם היה לי עוד פספוס אחד קטן, לא בכוונה. מתברר שבנו של צ'רצ'יל רנדוֹלף לא התחתן עם יהודייה אלא עם איטלקייה".

לא כולם אהבו את חאצקל ברגמן ואת 'חדשותיו היהודיות'. השלטונות הישָנים לא הערימו לפני ברגמן שום מכשולים: הרי ידוע שהיהודים קיימים בכלל רק בשביל שלא יסגרו את הפה ורק ירכלו זה על זה ועל העולם ואשתו. אבל כשלובשי־הסחבות תפסו את הֶגה השלטון [כלומר, כשהסובייטים השתלטו על ליטא], זומן מפיץ השמועות ברֶגמן לשיחה אל איזה ועד מפלגה פרובינציאלי, והורו לו שם שיחדל להפיץ תעמולה עוינת בקרב העם.

למזלו או לרעתו של חאצקל, הוא העמיד פנים שאינו מבין את פירוש המילה הזאת, 'תעמולה', והמשיך בדיוק כמו קודם להמציא חדשות בשביל באֵי חנותו, לפי טעמם ולפי נטיית לבם. עם זאת, רוב חדשותיו דיברו על המן הרשע החדש, הוא היטלר, שנשבע להשמיד את העם היהודי כולו. והנה חאצקל שוב הוזמן לאחד ממשרדי השלטון, אך הפעם לא אל ועד המפלגה האזרחי אלא אל תחנת משטרה, לחדרו של מפקד המיליציה חמור הסבר, שהסביר לו בשפה צבאית קצרנית וחודרת כליות ולב, שאסור בתכלית האיסור לקלל את היטלר ברוסית, בליטאית או בשפתך שלך, חבֵר חאצקל; זאת מפני שעליך להבין הבֵן היטב, בבקשה ממך, כי היטלר כלל אינו אויב של ברית המועצות אלא הוא ידיד המדינה שלנו, ומעיד על כך הסכם השלום שחתמנו איתו לפני שנתיים; וכידוע לכל בר־דעת, יש לדבר על ידידיך ברגשי כבוד עמוקים ותו לא.

"האם הבנת את מה שאמרתי לך, חבר ברגמן?"

"הבנתי".

"טוב מאוד", שיבח אותו המפקד הרוסי. "אני מקווה שמכאן ואילך תפסיק להטעות את הציבור בידיעות שאתה מוסר להם, וכך תחסוך מאתנו אמצעי ריסון לא נעימים נגדך, כגון החרמת מקלט ה'פיליפס' שלך או סגירת החנות שלך".

לאחר ביקורו אצל המפקד הרוסי, השתנו דברים רבים בחייו של חאצקל: האחיינים מפריז ומוורשה, מלונדון ומניו יורק התנדפו כלא היו; נגמרו המעטפות עם חותמות של חוץ־לארץ ועם בולים נדירים; לפתע־פתאום נשרפו נורות במקלט ה'פיליפס' המפורסם; וגם כל המוצרים הקולוניאליים חדלו משום מה להימכר בחנות. נעלמו: התה מציילון, התמרים ממרוקו, הבדים מהודו. רוחו של חאצקל נפלה עליו, הוא הסתגר בתוך עצמו, הצטמק והקשיח כל־כולו, וגם תקפה אותו מחלה קשה. בני העיירה המודאגים מהיעדר חדשות ניסו לעודד אותו: מישהו הבטיח לקחת את ה'פיליפס' האילם לקובנה, אל מומחה שיתקן את הרדיו כמעט בחינם; מישהו אחר הבטיח לו בצחוק שישלם על כל בשורה טובה לא פחות ממה ששילם בעבר על תמרים ממרוקו; ועוד מישהו גידף בחשאי את השלטונות החדשים, האשמים בכך שנשרפו הנורות ונעלם התה מציילון, וגם בכך שחאצקל ברגמן עצמו חלה.

לא היו לו לחאצקל יורשים במִשְׁכְּנֵי. אשתו גוֹדְל קיבלה שבץ ונפטרה בקיץ שעבר, ושני בניו עקרו מעֵבר לאוקיינוס, לאמריקה, עוד לפני בואו של הצבא האדום. התופרת מירֶלֶה, קרובת משפחתו הרעשנית ובעלת הפה הגדול, שכמעט לא החליפה אפילו חצי מילה עם הקמצן האיום ברגמן בימי חייו, נטלה כעת על עצמה את כל סידורי הקבורה.

לאחר שסיכמה עם דנוטה־הדסה ועם החברה־קדישא, בחרה את מקום הקבורה וקבעה את המועד: ביום ראשון, אחר הצהריים. חאצקל לא השאיר צוואה, והוחלט לקבור אותו על הגבעה ליד הוריה, ברֶגמנים אף הם, אף על פי שלעולם לא היה מסכים לשכב לידם, אבל הרי אף אחד לא מבקש הסכמה ממתים. שׂמו אותךָ איפה ששׂמו, ותשכב לך שם בנחת.

"הוא היה יכול להשאיר לפחות קצת כסף למצבה", התלוננה מירֶלֶה על החנווני הקמצן.

"אל תדאגי. יעקב כבר ימצא בשבילו איזו אבן", דנוטה־הדסה עיוותה את פניה בתוכחה מוסתרת. "אז תהיה מצבה גם לחאצקל. אני כמובן אמסור לו את זה".

"תמסרי — למי?" מירֶלֶה פתחה עליה עיניים גדולות.

"לחאצקל כמובן. המתים הם בדיוק כמו החיים: תמיד שמחים לבשורות טובות".

לפני כל לוויה אחזה בה תמיד התרגשות מוזרה. במשך יותר משלושים שנות שיחותיה עם המתים, דנוטה־הדסה לא רק שלא שכחה כיצד משתתפים בכל צער וצער ואף מוסיפים אליו דמעה משלָךְ, אלא גם מתוך חמלה כלפיהם היא לא התביישה בשמחתה הטמירה, החפּה מכל חטא: הלוויות לפחות איכשהו פיזרו את בדידותה. במהלכן פגשה רבים ממכּריה, שאיתם היה נעים להחליף מילה או שתיים. מן הסתם, כל העיירה תבוא להיפרד מחאצקל ברגמן. בעיני רוב התושבים (והיהודים היו הרוב במִשְׁכְּנֵי), הוא היה מבַשֵֹר טוב ומנחם, והם סלחו לו על שקריו והמצאותיו — מפני ששום דבר לא השפיל אותם ולא שבר את רוחם יותר מן האמת היומיומית שנמאסה על כולם.

ביום שלפני הלוויה, הלכה דנוטה־הדסה כל העת בעקבותיו של יעקב, לוודא שלא ייעדר לשום מקום — היעלה על הדעת שבגילה תצטרך לחפור את בור הקבר בעצמה, כשידיה אינן נשמעות לה והקרקע קשה יותר מברזל?...

"רק אל תנסה ללכת לשום מקום", הזהירה את יעקב, והתכוונה לאלישבע. "עליך להכין בית נוח למר ברגמן. הרי הוא עובר לשם לא לשנה אחת בלבד".

"אני אשתדל".

באותה שבת הוא באמת נשאר בבית ולא דהר אל אלישבע; וכשנדלק בשמים הכוכב הראשון של ערב יום־חול, הוא הניח על כתפו את אֵת החפירה שלו, עלה על הגבעה הקטנה, ירק קצת על ידיו המחוספסות והתחיל לבנות עבור ברגמן את ביתו הנוח בתנועות עזות ורחבות, במרץ ובלהט בלתי־רגילים.

לאחר שחפר את בור הקבר, הסיק את בית המרחץ שהוא עצמו בנה בזמנו, נהנה כהוגן מן האדים הלוהטים, רחץ את גופו, לבש תחתונים נקיים ושכב לישון — כדי לא לעצבן בפיהוקים את אלה שיבואו ללוות מחר את מְבַשְּׂרָהּ הטוב של העיירה לדרכו האחרונה. דנוטה־הדסה התכוונה לומר משהו לבנה: על מצֵבה, שהמנוח לא השאיר כסף עבורה, או על הסוס שמפחיד את המתים בצהלתו העגומה והמתמשכת, אבל נמלכה בדעתה, הדליקה נר שרוף־למחצה, הביטה בשלהבת הרועדת וקצרת־המועד כפרפר בן יומו, והתחילה לטוות את תפילתה בפולנית, כהרגלה מדי לילה בלילו. היא עלתה מעלה לאורך חוטי התפילה כמו במעלותיו התלולות של היכל האל; החוטים נקרעו, דנוטה־הדסה חיברה בקדחתנות את קצותיהם; וכשהיכל האל ולבבו נמצאו כבר בהישג יד, נשמע פתאום מבעד לחלון, בשמֵי חודש יוני זרוּעי הכוכבים, רעם בל־ישוער ואחריו הדהוד איום — כאשר נורתה אל־על שלהבת אש נוספת שכיסתה בארגמן־הדמים את הכוכבים ואת הארץ גם יחד.

מוכת פחד, בעומדה על קצות אצבעותיה ומבלי להבין מדוע נעמדה כך בתוך ההדהוד הזה, גררה דנוטה־הדסה את רגליה אל החדר של בנה, וקראה בשמו, מתנשפת ומחניקה את הבכי שבתוכה:

"יעקב! יעקב!"

"מה קרה?" הוא מלמל מנומנם, וחשב שהיא מותשת לגמרי בגלל נדודי השינה.

"אתה לא שומע כלום? קום, גש לחלון..."

יעקב התהפך במיטה, היטה אוזן, ומסונוור מן הזוהר המהדהד — זינק לחצר בבגדיו התחתונים בלבד.

הפיצוצים לא פסקו.

עוטה כולו לבן כרוח רפאים, עמד יעקב באמצע החצר ולא התיק את מבטו מן השמים הבוערים.

"מלחמה", הוא אמר.

הוא עמד שם זמן־מה, ליטף את סוסו הקשור לעמוד־עץ נרקב, ועם שובו לבקתה אמר, אובד עצות:

"מפציצים את מגרש האימונים של הטנקים... ביוּאוֹדְגירְיַאי..."

"זה איפה שאלישבע?" דנוטה־הדסה הבינה, שלא הטנקים הרוסים הם אלה שמדאיגים את בנה ברגע זה, אלא בתו של גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר.

"אני קופץ אליה מיד אחרי הלוויה של ברגמן".

"אם הלוויה הזאת בכלל תתקיים".

"ומה, לא נוהגים לקבור מתים בזמן מלחמה?"

"נוהגים, נוהגים", אמרה דנוטה־הדסה, ונזכרה בדברי בעל החווה, לוֹמְסַרגיס, על הגרמנים שיבואו בקרוב. ייתכן שחאצקל ברגמן יהיה היהודי האחרון שייטמן בבית הקברות כאן, במִשְׁכְּנֵי. "שמעתי שבפולין הגרמנים כבר נעלו על מנעול ובריח את כל בתי הקברות היהודיים בפני החיים והמתים גם יחד. וכך הם ינעלו גם את בית הקברות שלנו... אז לאן אנחנו נלך, יעקב, אתה ואני? ומה יהיה עלינו? אה?"

"בך, אמא, הגרמנים לא ייגעו. את הרי לא..."

היא לא נתנה לו לסיים:

"מה אתה יודע עליי, בני היקר? מה אתה יודע? אני בעצמי לא יודעת מי אני... שכחתי... פולנייה? יהודייה? בלארוסית? פרפרית שמתעופפת לה לתוך אש? פָּרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ? מי?" דנוטה־הדסה התנשמה בכבדות, ופתאום שרה: "פרת משה רבנו, עוּפי לשמים..."

לקראת הצהריים, מטוסי הגרמנים עם צלבים על צדיהם ניכסו לעצמם גם את השמים מעל מִשְׁכְּנֵי. בשאגה של חיות־פרא הם חלפו ביעף מעל העיירה, שלא נמצאה בה בשבילם שום מטרה אחרת מלבד היהודים והשלטונות האדומים החדשים, מקרוב באו. אחד המטוסים צלל מטה — לא ברור אם בשביל תרגיל חימום או למען יראו וייראו — וזרק פצצה על בית החרושת לרהיטים של ברוכיס, שהוגלה אל דובי הקוטב הלבנים. נשמע פיצוץ בעוצמה כזאת, שנוצר רושם כאילו ההד שלו הגיע גם לאי־שם למרחבי עבודת הפרך האינסופיים של סיביר.

לאחר מכן שָקַט הכול. היה אפשר לשמוע רק את צלצולו מיוּשן־האופנה של פעמון הכנסייה הקתולית, שהכריז על סיום התפילה.

"משום מה, מסע הלוויה מתעכב", אמרה דנוטה־הדסה בדאגה.

"מי ממהר לבית קברות?" אמר יעקב. "מה נֹאמר ומה נדבר, אין מזל לברגמן — בזמנים כאלה אין לאנשים פנאי בשביל מתים. כל אחד חושב רק על עצמו... על איך שורדים בכלל בטירוף הזה".

"לא כולם חושבים כך", חלקה עליו דנוטה־הדסה, מתבוננת בסרט המתעקם של דרך העפר הנמשכת עד לעיירה. "עיניך, יעקב, עדיין לא נאכלו מדמעות, תודה לאל, והן רואות טוב יותר משלי. תעיף בבקשה מבט על דרך העפר — נדמה לי שהם באים".

"כן, הם כנראה באים".

קשה היה לו לחכות עד שכבר ימלא את הקבר בעפר הארץ, ייַשר יפה באת־החפירה את תל החומר מעל למגורֵי ברגמן החדשים, יעלה בקפיצה על סוסו שהתעייף מרוב עמידה בחצר — וידהר משם אל יוּאוֹדְגירְיַאי לשאול לשלומה של אלישבע: הרי בין מגרש אימוני הטנקים ומסלול הנחיתה השמור של הצבא האדום ובין חוותו של צֶ'סְלאבָס לוֹמְסַרגיס הפריד רק פס צר של שיחי קנביס.

עד מהרה גם דנוטה־הדסה הבחינה במסע הלוויה.

העגלון פנחס הפוזל, שבזמנים טובים יותר עבור שניהם נהג להביא לחאצקל מקובנה את הסחורות הקולוניאליות הנמכרות ביותר, שהחנווני סחר בהן בהצלחה מרובה, הסיע את ברגמן כעת בעגלתו הרחבה אל בית הקברות.

אם לא להביא בחשבון את התופרת מירֶלֶה, קרובת משפחתו הרחוקה של המנוח, שהזילה כל העת את דמעותיה הגדולות כמו גרגרי דומדמניות כמעט בהנאה, וגם לא את רבי הלל הגדול בחוכמה ובסבלנות, שסובב בעצבנות את פאותיו המסולסלות, וגם לא את שלישיית הנציגים הענייניים מהחברה־קדישא המקומית — רק מעטים מאוד מבני העיירה באו אל בור הקבר. לא היו די אנשים אפילו לתפילה במניין, ואין פלא בכך: מטוסי הגרמנים, שחלפו ביעף מעל מִשְׁכְּנֵי, הפחידו את רוב קהל הקונים והמאזינים של ברגמן, שהיו מוטרדים לאו דווקא מן הצורך ללוות את החנווני הנכבד לדרכו האחרונה, אלא הרבה יותר מן הצורך הדחוף לחפש הזדמנות ראשונה להצלת עצמם, והצורך הזה הבשיל מן הסתם כבר מזמן. זאת, מפני שאם הגרמנים יגברו על הרוסים, הרי שאז לא יישאר בעיירה ולו יהודי אחד שלא יהיה צפוי לו גורל רע ומר. יתרה מזו: כך יקרה לא רק במִשְׁכְּנֵי לבדה אלא בליטא כולה.

הרב הלל התפלל בניגון את תפילת האשכבה עם הפסקות עצובות ובגוני קול תואמים — לא רק לזכרו של ברגמן המנוח עצמו, אלא מן הסתם גם לזכר ה'פיליפס' שלו עם החדשות הטובות והלא־טובות; לזכר המוצרים הקולוניאליים והמקומיים, לזכרם של אלה ששילמו לחנווני בזמן וגם של אלה שנשארו חייבים לו תמיד וללא תקנה; לזכר שכניו שנטמנו מתחת לעצי האורן הללו, ו־ — בחזקת חילול קודש של ממש! — לזכר העיירה הזאת כולה, שבקרוב לא יישאר בה ולו אדם אחד שיוכל לשאת את תפילת האשכבה לזכרה. קולו נשמע צורמני ומלא רגש של פרידה, כפי שמעולם לא קרה קודם לכן; וכאשר סיים, אף אחד לא זז ממקומו.

כעבור דקה כולם כמו התאוששו, החלו זזים ונאנחים; מירֶלֶה שוב מיהרה לפזר על תל הקבר הטרי את דמעותיה שאין להן קץ ונחמה; והנוכחים החלו נעים לאט ובעצב אל היציאה מבית הקברות.

"פְּשיחוֹדְזי, פּאנִי, צִ'ייֶנְזְ'קִי צ'אסִי [מפולנית: 'זמנים קשים באים עלינו, פּאני'][2]", אמר הרב הלל לדנוטה־הדסה בפולנית, כשנפרד ממנה לשלום. "כן, על כולם, אבל בייחוד עלינו, על היהודים".

"אבל לאן אלוהים מסתכל? מה, הוא לא אוהב את ילדיו? בחר אתכם מכל העמים — והוא לא אוהב אתכם?" אמרה לו דנוטה־הדסה בעוקצנות. "איך יכול להיות שזה מה שהוא רוצה באמת: מלחמות... רציחות?..."

עיני הרב הלל התעגלו ונמלאו צער בלתי־מצוי. הוא לא מצא מה לענות לה, כאילו היה אשם בכל הצרות שבעולם. הוא עמד והקיף את בני עמו שמסביבו במבט מעורר רחמים, עד שהעגלון פנחס הפוזל אחז בו בזרועו והוביל אותו לעגלתו. לאחר כמה צעדים, נפנה הרב הלל פתאום לאחור ואמר בקול:

"אני קטן ואפסי מדי בשביל שאטריד את הקדוש־ברוך־הוא בשאלות או אתן לו עצות כלשהן; ואף על פי כן, לפעמים גם אני, כמו כל יהודי אחר, באמת־באמת רוצה לשאול אותו על זה..."

הוא השתחווה לעבר בית הקברות וטיפס לעגלה יחד עם מירֶלֶה, שעדיין משכה באפה מרוב דמעות, ועם שתי נשים זקנות שאף פעם לא הפסידו אפילו לוויה אחת.

דנוטה־הדסה לא זכרה פרידה כל כך קצרה ומהירה מנפטרים. רק הרב הלל ומירֶלֶה הבכיינית לא מיהרו לשום מקום במהלך הלוויה. ואילו השלושה מהחברה־קדישא עשו זה לזה כל העת סימנים כלשהם, כאומרים: אתם הרי יודעים מה קורה, חייבים למהר הביתה, רבּויסַיי ['רבותיי' בהגייה אשכנזית], אל הנשים והילדים שלכם.

גם יעקב גבה־הקומה דשדש מרגל אל רגל ולכסן את מבטו לעבר הסוס, שמדי פעם בפעם הִשְטיח וקִרקע בצהלתו המשתפכת את חגיגיותה של תפילת האשכבה, ודרש רגשי הזדהות ושיבולת שועל.

"אני הולך, אמא", אמר יעקב, כשבית הקברות נותר שומם.

"אבל לא אכלת כלום".

"אלישבע תיתן לי אוכל... תשכבי ותנוחי..."

הדברנוּת של אמו עצבנה אותו. יעקב ידע עד כמה היא נוטה להיעלב, ולכן מעולם לא קטע אותה. הוא הקשיב לדבריה בריכוז מתוח, ואף הוא עצמו נאלץ לפלוט מבלי משים הרבה מילים מיותרות וחסרות משמעות. בדרך כלל הסתפק באוצר מילים מצומצם ביותר: הִמהם, הניע את ראשו, נאנח בחמלה, הזעיף את מצחו או חייך בתגובה. מילים לא נתנו לו אפילו שמץ של שמחה. לדעתו של יעקב, כל המיטב שבאדם מתגלם בַּשתיקה ונשמר שם חבוי, כמו הכסף בבנק היהודי. לכן הוא תמיד החשיב בתור דוגמה ראויה לחיקוי לא את הדברנים כמו אחיו אהרן, המפליא לפטפט לעייפה, אלא את עצי האורן והמצבות של בית הקברות, שתקנים חמורי הסֵבר, השומרים מתחת לַקליפה ובתוך האבן את מה שאי־אפשר לומר במילים בשום שפה שבעולם.

"שמע רגע אחד... לא אחזיק אותך הרבה. עלה על דעתי רעיון: מה אם אתה תישאר שם בינתיים לכמה זמן?"

"איפה?"

"בכפר. אצל אלישבע... לדעתי, עדיף שלא תסתובב עכשיו מול העיניים של אף אחד. מה שלא יהיה, איך שאני מרגישה, כבר לא יקברו יותר אף אחד בבית הקברות הזה". היא שתקה מעט, ואחרי זה מלמלה כבר במהירות מואצת: "בי הרי לא יפגעו, כמו שאמרת. בעיני היהודים מעולם לא הייתי יהודייה, ובהחלט לא אהיה גם בעיני הגרמנים. אבל אתה..."

"מה, את חושבת ששם בכפר אפסיק להיות יהודי? יהודי הוא יהודי בכל מקום. וחוץ מזה, הגרמנים בינתיים רק טסים בשמים..."

"בקרוב יהיו גם על האדמה. כמו בפולין. אמרתי כבר בשנה שעברה שמלאך המוות עף לעברנו. אז הנה הוא כאן".

"טוב, נדבר כשאחזור. תנוחי בינתיים", אמר לאמו, והלך אל הסוס שקרא וקרא לו בצהלתו המתמשכת.

היא באמת הייתה צריכה לנוח, לשכב, למתוח את רגליה הנפוחות והמזמזמות מעייפות, לעצום עיניים, אולי להירדם; אבל דנוטה־הדסה לפתע נזכרה: היום יום השנה למותו של אפרים המסכן, נכדם היחיד — שלה ושל בַּנְקְוֶצֶ'ר; וכלתה רייזל עם אביה גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר יבואו היום לבית הקברות. הם תמיד באים ביום הנורא הזה. אלוהים אדירים, איך היא יכלה לשכוח את זה?! גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר ישעין את מצחו אל גזע עץ האשוח הצעיר והתמיר שיעקב נטע בַּמקום, יתנודד מצד אל צד וינקר כמו נַקָּר את הגזע באפו המנוזל מדמעות, האף הגדול ביותר בעיירה כולה; ורייזל תיפול על ברכיה, תמחה בתחילה את האבק מן המצבה ואחר כך תלטף בידה כל אות בשם הפרטי ובשם המשפחה החרותים באבן, ועד שלא תאסוף את כל מחטי האורן שנפלו על המצבה ולא תפזר אוכל לציפורים השרות שיר־ערש לאפרים, היא לא תנתק את עצמה מן האדמה אשר גנבה לה את בנה מיד לאחר בואו אל אוויר העולם (האם לא בגלל חטאי בעלה [אהרן]?)...

דנוטה־הדסה נהגה לבוא אל קבר נכדה כל יום, ומשהסתכלה סביב לוודא שאין אף אחד בסביבה, פיזמה לאפרים חרש משהו בפולנית או סיפרה לו אגדות יפות. לפעמים הצטרפה אליה העֵז הסקרנית, שכמו אישרה בפעייתה את אמיתוּת הסופים המאושרים של אגדות אלה; באו ביעף גם דְבורים ודַבּוּרים שהרדימו בזמזומם גם את מסַפרת הסיפורים המטורפת וגם את אפרים. דנוטה־הדסה האמינה כי תינוקות שלא הספיקו לומר את המילה 'אמא' אינם מתים: הם צומחים מתחת לאדמה כמו עשב ושורשים, שומעים את רשרוש העצים ואת ציוץ הציפורים, ואפילו יכולים לענות להם. היא שמעה את תשובתם לא פעם בחצות, וקולו הקטן של נכדהּ נשמע ברור ומובחן מכולם.

"אתה שומע אותי, אפרים?" היא שאלה לפעמים, ומיד חדלו הדְבורים והדבּוּרים לזמזם, העז הפסיקה לפעות, העורבים — לקרקר; ובדממה שהשתררה המריא קולו הדקיק של נכדה אל צמרות עצי האורן, כחרטומן־יערות שהובהל ממְקום מושבו...

כלתה רייזל והמחותן שלה גדליה באו רק לפנות ערב, שלא כמנהגם.

לאחר שפקדו את קברו של אפרים, נטלו את ידיהם לפי מנהג קדום, תחת מִתקן מים ישן וחלוד, ונכנסו לבקתה אחרי דנוטה־הדסה. בעלת הבית מסבירת הפנים הושיבה את המחותן שלה ואת כלתה ליד השולחן, העמידה עליו כד חלב־עִזים, צנצנת דבש טרי מפרחי בר, חתכה לחם לפרוסות, אבל הבַּנְקְוֶצֶ'רים לא נגעו באוכל, וכל ניסיונותיה לשכנע אותם לאכול לא הועילו.

"אני מצטערת", אמרה הכלה, "נכנסנו רק לרגע".

"לפחות תטעמו מהדבש. הוא טרי, ישר מהכוורת".

"אין לנו זמן לזה... כולם במִשְׁכְּנֵי יצאו מדעתם: סדום ועמורה. חלקם מתרוצצים בלי מטרה, אחרים שמחים ומוציאים מהמחבוא נשק שהוסתר שם לכל צרה שלא תבוא", הסביר החייט.

"מוציאים נשק?" הופתעה דנוטה־הדסה.

"השלטונות הרוסיים התנדפו בן־רגע, ויוּאוֹזָס, שולייתי לשעבר, בחור רגוע ושקט כזה, מסתובב ברחובות עם רובה ציד קְצוץ־קנה..."

"את, רייזל, היית צריכה לנסוע למוסקבה יחד עם אהרן", העירה דנוטה־הדסה מתוך רצון להאריך את השיחה וגם לשמוע משהו על בנה הצעיר.

"ומה זה מוסקבה? מבצר שאי־אפשר לכבוש? תזכרו את מה שאני אומר: הגרמנים יגיעו גם אליה. הרי עד פריז הם הגיעו ללא קרב", מלמל גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר.

"ומה אהרונצ'יק כותב לָך?" בעלת הבית העדיפה נתיב שיחה אחר, הרבה פחות מסוכן מקודמו.

"כותב שהוא מרוצה... שהוא מצליח יפה בלימודים... שהוא הולך לתאטרון. מתרברב שראה את סטלין", רייזל מנתה את כל ההצלחות של בעלה ללא שמץ של התלהבות.

"ראה את סטלין?" דנוטה־הדסה לא האמינה למשמע אוזניה.

"במצעד האחד במאי: כשהמכללה הצבאית שלו עברה על פני הטריבונה, סטלין כביכול נופף בידו גם לאהרונצ'יק שלנו", הסביר בַּנְקְוֶצֶ'ר, וקם בכבדות ובאנקה מאחורי השולחן הממורטט.

נפנופי סטלין כלל לא הרשימו את דנוטה־הדסה. היא שמחה יותר מכך שאהרן שלה מרוצה, מכך שהוא רחוק מהמלחמה, שם במוסקבה, אשר, למרות כל הנבואות הרעות של המחותן שלה, ספק רב אם הגרמנים יגיעו אליה אי־פעם. זה רק ממִשְׁכְּנֵי הם נמצאים בשני צעדים בלבד: די להם לחצות את נהר הנְיֶימָן — וכבר הם בתוך העיירה: מול הכנסייה הקתולית או בכיכר השוק, מול החנות של ברגמן.

ביום השלישי למלחמה, זמן קצר לפני הגעת יחידות החלוץ הגרמניות אל מִשְׁכְּנֵי, דנוטה־הדסה ראתה דרך חלון המטבח המנוקד בזבובים זָר חמוש עם סרט לבן על השרוול. הוא הסתובב בין הקברים כאילו היו רכושו שלו, ועשה רושם שהוא מחפש שם משהו.

בצאתה אל מדרגות הכניסה היא אימצה את עיניה, ומשזיהתה בזר את יוּאוֹזָס, שולייתו לשעבר של גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר, הלכה לקראתו עם מוט־גחלים בידה, בדיוק כפי שיצאה מהבית קודם לכן.

יוּאוֹזָס בחן בקפידה את המצבות והקיש עליהן בקצה רובה הציד הקצוץ שלו, כאילו בדק את חוזקן.

"מה אתה מחפש כאן, יוּאוֹזָס?" שאלה אותו דנוטה־הדסה, משתדלת להשקיט את לבה המשתולל. "את מי החלטת לבקר בבית הקברות?"

"האבנים האלה טובות, זה מה שאני אומר..." ענה האורח בשלווה, הוציא מכיסו תיבת סיגריות עשוית נחושת, הפיק אש ממציתו המשומש והדליק סיגריה.

"לא מעשנים פה אצלנו!" גערה בו דנוטה־הדסה.

"לי מותר. אני לא יהודי".

הוא שאף עשן בהנאה, הפיח בכוונה ענן לבן מפיו וחזר על דבריו:

"הן טובות, האבנים האלה, זה מה שאני אומר. עוד יהיה אפשר למצוא להן שימוש. למה שעושר כזה יילך לאיבוד סתם?"

"ומה, באת לכאן בשביל האבנים?" עקצה אותו דנוטה־הדסה. עוד אתמול לא הייתה נוהגת איתו בנימוס, אלא מבלי לחשוב רגע אחד מיותר הייתה מכה אותו במוט־הגחלים על אחוריו הרזים; אלא שכעת היא ריסנה את עצמה, לאחר שמבטה נתקל ברובה שבידו.

"רחוב שלם בעיירה אפשר לרצף עם האבנים האלה. היהודים כבר אף פעם לא יצטרכו אותן יותר".

דנוטה־הדסה הבינה את הרמז שלו.

"אלוהים זקוק לאבנים האלה".

"וגם האלוהים שלהם כבר לא יהיה יותר במִשְׁכְּנֵי, אף פעם. רק האל שלנו יישאר כאן".

נדף מיוּאוֹזָס ריח אלכוהול מתוצרת בית, אבל הוא לא היה שיכור, עמד איתן על רגליו ודיבר בלי לאיים, אפילו בחיבה ראוותנית. אחרי הכול, במשך לא רק שנה בודדת בלבד הוא עבד אצל גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר, המחותן של דנוטה־הדסה, כשוליית חייטים שלו. יוּאוֹזָס לא נהג להשתולל בהיותו שתוי, לא הרים את קולו בהיותו פיכח; ואם ביקש משהו, דיבר רק בלחש; ואם סירב לדבר־מה — גם את זה עשה בלחישה, כדי לא להכעיס אף אחד; ובעודו משבח את עצמו על איפוקו וערמומיותו, ליטף בעדינות את הקרחת הוורודה המוקדמת שלו.

"טוב, פחות או יותר ברור מה לעשות עם האבנים. אבל מה עושים עם יעקב?" הוא ליטף את ראשו המתקרח, בהה במוט־הגחלים האחוז בידה של דנוטה־הדסה, ושאל: "אבל בעצם אני לא רואה כאן את הבנים שלך... מה, הם ברחו לרוסיה ועזבו אותך, גויה שכמותך, כאן, לחסדי הגורל?"

"אהרן במוסקבה", הכריזה דנוטה־הדסה במין שמחה־לאיד נקמנית. "ויעקב? אין לי מושג. אתה בעצמך יודע לאן רצים החתולים כשמתחשק להם: אל החתולות..."

"אל החתולות", לעג לה יוּאוֹזָס. "למדת לשקר מהיהודים", אמר, והדליק סיגריה נוספת.

"ואתה מה למדת מהם? מה, היה כדאי לך ללמוד לתפור כל כך הרבה שנים, כדי שאחר כך תסתובב ברחובות עם רובה קצוץ ביד?"

"ומה, לדעתך, היה כדאי לאהרן שלך לשבת על התחת כל כך הרבה זמן אצל אותו בַּנְקְוֶצֶ'ר מול מכונת התפירה, כדי שאחר כך הוא יזרוק אנשים לסיביר?" התעצבן יוּאוֹזָס.

דנוטה־הדסה לא אמרה דבר, אף על פי שהמכּה הייתה מכאיבה בהרבה מכפי שציפתה, ומשהתגברה על עצמה, נשפה את שאלתה:

"אז מה למסור ליעקב?"

"שום דבר. כשנצטרך, נמצא גם אותו וגם את החתולה שלו. הרי לא אל איזו ליטאית הוא רץ כל פעם כשמתחשק לו..."

יוּאוֹזָס פנה ללכת משם, ובעת שזמזם מתחת לאפו פזמון על פרשי־צבא חמושים ושוברי־לבבות, החולפים ברכיבה על פני פונדק־דרכים ומבחינים בבעלת המקום היפהפייה, צעד לאט וביישוב־דעת אל שער בית הקברות העשוי מעץ, שאפרים הזקן גילף בו אריות מדובללי רעמה, אשר שאגו ימים שלמים על מר־המוות המהלך בינות לקברים.

דנוטה־הדסה הביטה ארוכות בגבו השפוף, המתרחק, עד שהוא נעלם מאחורי התל, אשר לפי האגדה ערמו לוחמי הדוכס הגדול ויטאוּטָס,[3] שהתיר ליהודים ברוב חסדו להתיישב על אדמת הדוכסות הגדולה של ליטא.

דנוטה־הדסה גרפה במוט־הגחלים שבידה, בתנועות מכניות, את מחטי האורן ליד קברו של צאליק ברוכיס שהטביע את עצמו, ובה־בעת חשבה על בניה אהרן ויעקב, על כלתה רייזל ועל אלישבע שלא הספיקה להגיע לארץ־ישראל; חשבה גם על שוליית החייטים החמוש יוּאוֹזָס, שאבני המצבות הטובות לדעתו בשביל ריצוף רחובות כל כך מצאו חן בעיניו; חשבה על עצמה, על שכולם עזבו אותה לחסדי גורלה, וגם על אלוהים, שבניגוד להם, בכל זאת יישאר במִשְׁכְּנֵי, מפני שגם אם נדחָה ונבגַד בידי החיים, הוא לעולם לא יעזוב את המתים.

בחצר פעתה העז.

"אני באה! אני באה!" הרגיעה דנוטה־הדסה את החיה האהובה עליה, ומיהרה להביא דלי ריק כדי לחלוב את המסכנה.

"מֶה־מֶה־מֶה..."

[1] בשפה הרוסית, פונים אל אדם זר או מבוגר לרוב בלשון 'וי' (вы, בתרגום מילולי: 'אַתֶּם'). פנייה זו דומה פחות או יותר לפנייה בגוף שלישי בעברית (כגון: 'מה אדוני רוצה?') וכן בלשון 'כבודו' — כמעט כמו בבית משפט. עם זאת, הפנייה בלשון 'וי' היא מקובלת, נפוצה ושגרתית בשפה הרוסית הרבה יותר ממקבילותיה האפשריות בעברית. [הערת המתרגם]. 
[2] פולנית במקור: Przychodzą, pani, ciężkie czasy. 
[3] ויטאוּטָס (1430-1350; בפולנית: Witold) — הדוכס הגדול של ליטא מ־1392. 

עוד על הספר

  • שם במקור: Очарованье Сатаны
  • תרגום: פטר קריקסנוב
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 212 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 32 דק'
קסמי השטן גריגורי כנוביץ'

דנוטה־הדסה
דנוּטה־הדסה כבר לא זכרה כמה שנים חלפו מאז שהיא, נוודת, אשר רצתה לשים קץ לחייה בפונדק דרכים מזדמן, גררה את רגליה אל המקום שכוח־האל הזה, שבּו לא רק נפש קרובה אלא אפילו מכּר אחד לא היה לה — לבד מאפרים דוּדָק, סבו של בנה הבכור ואביו של בעלה הראשון עזרא. נראה כי אלוהים עצמו היה זה שנתן לה את הרעיון שלא לשוב בחיפוש המחסה לה ולממזר שלה אל בֶּלארוּס, אל אחוזת המשפחה סמוך לסְמוֹרְגוֹן, אל הדודה האצילה־המתנשאת ובעלת הדרת הפּנים סְטֶפַניה סְקוּיבּישֶבְסְקָיָה, אלא לשים את פעמיה אל ליטא, אל זְ'מוּד עבותת היערות, מקום הולדתו של השֵד־הפּתיין שלה, עזרא.

דנוטה ידעה על עץ המשפחה של הדודקים רק דבר אחד: שאחיו הבכור של עזרא, שָׁכְנָא, שהפך לאחר מכן לבעלה השני, שירת אי־אז כמתורגמן במִנהלת הז'נדרמים של וילנה — שם תרגם מיידיש לרוסית עדויות של עצירים יהודים; ואילו ראש המשפחה אפרים היה סתַּת מצבות וקברן בעיירה מִשְׁכְּנֵי, שהלכה לאיבוד במעבֵה היערות ואשר בה אי־אז, בנעוריה ההוללים, התמוגגה שלושה ימים ושלושה לילות רצופים מליטופיו המטריפים של עזרא המתבדח והמעמיד־פנים, שלא ידע שׂובעה וכבש את לבה, לב הפרובינציאלית, בכישרונו ובמזגו העליז, ושמשך אותה אחריו אל וילנה שורצת השמחות של חטאים.

עוד פחות מזה ידעה דנוּטה על בני עמו של עזרא, היהודים. דודתה סטפניה, פטריוטית קנאית של ארץ פולין שלה ולוחמת־מוסר קשוחה, הטיפה לה כי היהודים הם רשעים ונוכלים, הסוגדים רק לעגל הזהב, והם אלה שצלבו ללא רחֵם את "מושיענו המסכן יֶזוס", הוא ישוע הנוצרי, כאשר הצמידו אותו אל צלב האלון במסמרים חלודים ומורעלים. עזרא הפוחז צחקק למשמע סיפורי הבדים האלה, כינה את דודתה "טיפשה עולמית ובתולה מעופשת", ונשבע בכל היקר לו שאין בעולם עם רחמני יותר מן היהודים. לדבריו, בהבדל מכל שאר הברואים, כביכול כל יהודי קיבל מאלוהיו כמות דמעות נוספת כדי שיוכל לְבַכּות לא רק את צרותיו ותלאותיו שלו עצמו, אלא גם את אלה של אחרים: הרי לא סתם ציווה ריבונו של עולם על היהודים לאהוב את רעיהם וגם את אלה שאינם רעיהם, כשם שהם אוהבים את עצמם, אף על פי שמאז ומעולם — לא אלה שאינם רעיהם, וגם לא אלה הנחשבים לרעיהם — רחשו כל אהבה לא לאלוהים הזה עצמו, וגם לא לבני עמו הנבחר.

'אם אביו של עזרא חי', חשבה אז דנוטה, 'אפול לרגליו, אכה על כל חטאיי, המדומים והלא־מדומים; אבקש שיסלח לי, לחוטאת כמוני, ושיפרושׂ את חסותו לפחות על יוּזיק, שנהיה פראי מרוב נדודים ושלא אשם בשום דבר'. בכל זאת מדובר בשאֵר בשרו, בנכדו הראשון. היא עצמה לא תוכל להעמיד את הילד על הרגליים ללא עזרה נוספת, אבל להכניסו לבית־יתומים — כמוהו כלהפקירו למוות בטוח...

הו אלי, מתי זה היה? עוד בימי הצאר ניקולאי השני, ששלט על כל חלקי האימפריה הרוסית כולם: על רוסיה הגדולה, על זו ה'קטנה' [היא אוקראינה], ועל ה'לבנה' [היא בֶּלארוּס], ולא היה בהן כל שלטון אחר מלבדו — לא בפולין, לא בליטא ולא בבלארוס — והיא, דנוּטה סְקוּיבּישֶבְסְקָיָה, לא יכלה לדמיין אפילו בחלומות הכי ורודים שלה שהיא עתידה לחיות חיים ארוכים־ארוכים שכאלה; שיתחוללו בימי חייה שתי המהפכות, שירעמו שתי המלחמות: עם היפּנים, וכעבור פחות מעשור — גם עם הגרמנים; וגם — שהשלטון יתחלף שלוש פעמים, ושבסוף דרכה הארצית תתגשם נבואתה — ובנה הצעיר אהרן, חייט פשוט, שולייתו של גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר, יגיע להיות מפקד גדול ויעזוב את מִשְׁכְּנֵי במדי קצין חדשים ועם כובע מצחייה צבאי מקושט בכוכב אדום, ושהוא לא יילך לאיזה מקום בלתי־ידוע אלא למוסקבה המעטירה, שמכּל קרוביה של דנוטה ביקר בה רק אביה, הסֶגן יוּזֶף סְקוּיבּישֶבְסְקי, אשר שירת בַּלייבּ־גווארדיה של הצאר לפני מהפכת הבולשביקים.

היא חבה תודה גדולה לאפרים: באותם זמנים רחוקים ולא מאושרים, כשדנוטה 'נחתה' במפתיע בבית הקברות היהודי המבודד, החותן שלה לא כינה אותה 'זונת רחוב', לא זכר לה את השתוללותה עם עזרא ימים שלמים על הכריות, אשר לאה המנוחה נהגה למלא כל סתיו מחדש בפלומת אווזים טרייה; לא, הוא דווקא ריחם על החוטאת שכמוה ולא גירש אותה לכל הרוחות יחד עם הקטנצ'יק שלה, שלטש אל סבו את עיניו הדומעות כמו גור פראי מפוחד.

דנוטה לא תשכח לעולם כיצד עמדה ללא ניע, כולה כניעוּת, באמצע החצר של בית הקברות, וגמגמה בפנותה אל בנה הבכור המלופף בבלואים:

"מה איתך, יקירי, למה אתה קודר כזה? תחייך קצת! הרי זה סבא שלך, אפרים".

הילדון שמע את דבריה וקימט את מצחו במורת רוח.

"לא, תסתכל עליו ותגיד לי אתה: מה, הוא לא דומה לעזרא?" משלא הצליחה להעלות חיוך על שפתי בנה, פנתה דנוטה אל חותנה, המקדיר את מצחו. "ולא סתם דומה: שתי טיפות מים. וגם הוא פרחח שכזה, בדיוק כמו עזרא. גם לך הוא דומה, בחיי! נכון שהוא דומה לך? רק תסתכל עליו: כשתי טיפות מים".

"נדמה לי שכּן..." זרק לה אפרים בקצרה ובאופן לא מוגדר במיוחד, לאחר שהתבונן בקטנצ'יק בריכוז.

דנוטה פרצה בבכי, המומה מהסכמתו הבלתי־צפויה וגדוֹלת הנפש של חותנה, אשר מראהו חמור הסבר לא הבטיח לאם ולבנה שום דבר טוב.

"אל תבכי", ניחם אותה אפרים. "בבית קברות לא שופכים דמעות על אנשים חיים". ולאחר ששתק מעט, שאל את ה'אורחת' הבלתי־צפויה: "אולי תאמרי לי איך קוראים לך?"

"מה, עזרא לא הכיר בינינו אז?"

הזקן טלטל מצד אל צד את בלורית השׂיבה שלו, שהזִקנה ניכשה בה במידה ניכרת.

"קוראים לי דנוטה, והוא — יוּזֶף, יוּזִיק. כך קראו לאבי, סֶגן יוּזֶף סְקוּיבּישֶבְסְקי, מנוחתו עֵדן".

"יוּזִיק?" את השם הזה, שלא היה רגיל אליו, לעס אפרים בשפתיו במשך זמן רב, כאילו היה פרוסת לחם יבש. "שֵם יפה. כל השמות בעולם יפים הם. גם של בני אדם, וגם של חיות. אבל אם תרשו לי, אקרא לכם איך שיותר נוח לי: לך אקרא הדסה, על שם אמי; ולַנכד הזה שלי אקרא על שם אבי: יעקב".

"כן, אני מרשה", ענתה דנוטה־הדסה, מורחת על פנֶיה דמעות חמות של אסירוּת־תודה.

היא הייתה מסכימה לכול, ובלבד שלא יגרש אותם אלא ישאירם פה אצלו: כמו את העֵז הזאת, את העורבים האלה, ואת המתים האלה הטמונים פה באדמה.

טוב, שיהיה יעקב. והיא — שתהיה הדסה, ובלבד שתהיה לה ולבנה קורת גג, שמרק אפונה יהביל פה בקערה אשר על השולחן, ושיימצא בשבילם איזה מזרן ישן בפינת הבית הכפרי, מאחורי וילון פשוט. ובלבד שהחותן חמור־הסבר הזה שלה לא יימלך לפתע בדעתו... או שחלילה, יהודֵי המקום יעשו רעש: תראו לאן הגענו, התיישבה לנו פה בבית הקברות אישה־גויה, קתולית אחת, והיא עושה במקום הזה כבתוך שלה. שיתבייש לו אפרים מחרפה כזאת: לקח אליו, אשמאי זקן שכמוהו, מין יפהפייה כזאתי; אז שייפטר ממנה תכף ומיד, והיא שתיקח את עצמה בחזרה לאותו מקום שממנו באה!

"יעקב", מלמל אפרים, והקיש באצבעו על קצה אפו של הילדון העטוף בבלואים. אלא שהנכד הזה שלו אפילו לא זז. הוא לטש עיניים אל סבו ונשף באפו בחשדנות. "בינתיים הוא לא רוצה להכיר בי", אמר אפרים. "אין דבר. עם הזמן יכיר גם יכיר. כולם פה יתרגלו אליכם: גם החיים, גם המתים, גם האבנים והעצים, גם הציפורים על עצי האורן, וגם העכברים שבדשא..."

אפרים הסיק את התנור, חימם מים, שפך אותם לגיגית ששימשה בעיקר לרחיצת מתים, רחץ את נכדו הממזר, וכשגילה בגופו העירום של הילד פגם שלא ייסלח לכל יהודי אמיתי, הזמין אליו את המוהל זלמן, המוכּר בסביבה כולה. וזלמן כבר קיים בקטנצ'יק את המנהג הנצחי: הפך אותו לאחד מבני ישראל, בלוויית קרקור העורבים קורע־הלב ולקול געיית העֵז מעוררת הרחמים.

ובתוך זמן קצר התגשמו דברי אפרים הלכה־למעשה: כולם אכן התרגלו לאם ולבנה במקום מושבם החדש: החיים והמתים, העכברים והעורבים, העצים והאבנים... כולם. אמנם הזקן עצמו נמנע עד עצם יום מותו מלפנות אל כלתו בשמה החדש או היָשן, אלא פנה אליה בשעת הצורך דרך נכדו. אבל דנוטה לא נעלבה ממנו. גם היא עצמה לא קראה לאפרים בשמו עד יום מותו, אלא בחרה לפנות אליו תמיד בפנייה המנומסת: בלשון 'וִי'[1] וללא שם...

גם דנוטה־הדסה התרגלה לחיות במִשְׁכְּנֵי.

כאן, בינוֹת לַקברים, בַּשקט הבראשיתי הבלתי־מופר, כאילו ריבונו של עולם ברא אותו זה עתה, לאחר שטרח ועבד קשה שישה ימים תמימים, ריחפו באוויר להקות־להקות של כל מיני זיכרונות קלי־כנף, שהִשִּיבו על נשמתה של דנוטה רוח עֶצב צורֵב ומתמיד. לא עבר יום מבלי שתיזכר במהלכו בעברה, אשר התערבב בו הכול: גם העלבונות שלא שככו עם הזמן, וגם האכזבות עם ההתבהרויות הנדירות והעמומות. כל מה שנשם וזז בבֵית הקברות — היה קיים בעיני דנוטה־הדסה פחות בִּזמן־הווה מאשר בעָבר, שכבר חלף ונגוז לפני עידן ועידנים. אפילו בנֶיה, אהרן ובנה הבכור יעקב, שגדלו בין המצבות; העורבים המקרקרים ללא הרף על עצי האורן הנצחיים וכתובות דוהות־עתיקות בשפה העברית על גבי האבנים הטחובות; הפרחים שהגנָן השמימי דאג להצמיחם, והדְבורים הבלתי־נלאות אשר רדו מהם את מִסי הדבש שלהן; הציפורים שבִּכּוּ בכל סולמות הצלילים האפשריים את הנָחִים בשלום על משכּבם, וגם העֵז החפּה מכל חטא, שכמו ירדה משמים כשלג הלבן, המלחכת כאן עשב בצל המצבות — כל אלה היו שרידי עבר ותו לא. רק אלוהים לבדו יודע מתי כל זה נוצר: אולי לפני מאה שנה, ואולי לפני חמש מאות שנים — ואין לכל זה שום קשר למתרחש כעת בעולם הנסער והנקרע לגזרים, וגם לא לעיירה הזאת. אין לכל זה שום קשר לא לארץ פולין הנרמסת תחת המגף הגרמני, לא לבריחתו של נשיא ליטא לחוץ־לארץ, וגם לא לבואו של הצבא האדום, שהטנקים שלו קפאו כצבּי ענק אימתניים בתוך קפלי קרקע סמוך למִשְׁכְּנֵי וליוּאוֹדְגירְיַאי.

האם לא משום כך לא חששה דנוטה־הדסה ממוות? כן, מן הסתם, היא האמינה שיהיה לה הרבה יותר קל ורגוע למות בבית הקברות מאשר בכל מקום אחר בעולם. פשוט בְּרגע כלשהו שהועיד לָךְ הבורא, את עוברת חָלָק ומבלי משים מסוג אחד של עָבָר אל הסוג האחר שלו.

"כשאת חיה כל כך הרבה שנים לצד האדון מוות חרום־האף, לא זו בלבד שאת מפסיקה לפחד ממנו, אלא את אפילו הופכת לקרובת משפחתו", נהגה דנוטה־הדסה לענות ברוגע סלחני על שאלותיהם של כל מי שתהו בנוגע לעיסוקה הממושך והנאמן בשירוּת המתים.

תשובתה לא העידה על ביטחון עצמי מופרז וגם לא על אומץ־לב ראוותני. נוצר הרושם שהיא והמוות, הקוצֵר הנצחי שלצדה, כרתו ביניהם ברית ארוכת טווח וסודית, אשר לפיה התחייבו שניהם להושיט עזרה זה לזה מבלי לצפות לתמורה. כל פעם שניסתה דנוטה לסגור חשבון עם חייה שלה, שנמאסו עליה עד לזרא (והיא התנקשה בהם לא פעם ולא פעמיים), המוות, בִּמְקום לסייע לה במזימתה, הוציא אותה ברגע האחרון מלולאת החנק ושמר עליה בשביל עבודתה השחורה: הטיפול בַּמתים והבאתם לקבורה. בה־בעת, נמצאו בין המתים גם בעלה השני שכנא, הקשה והעיקש כמו האֵת לכריית קברים, גם חותנה, וגם נכדה אפרים, שנקרא על שמו של סבא־רבא שלו, סתּת המצבות. רק את בעלה הראשון עזרא, אשר איתו נדדה בחבל הארץ הצפון־מערבי [שמן של פולין־ליטא־בלארוס באימפריה הרוסית, בתקופת הצארים], כשהיא מבדרת את דַּלַּת העם בכיכרות שבֶּעָרים ובאסמי התבואה שבַּכּפרים בפזמוני זימה מגונים ובריקודי צוענים — רק אותו נאלצה להביא לקבורה הרחק מליטא מולדתו.

לַמתים ולְחותנה אפרים חבה דנוטה־הדסה את עצם חייה, שהיו אמנם חיי גלות חשוכים, ללא שביב של אור, אך עם זאת היא לא רָעֲבָה ללחם ולא הייתה חסרת בית. לפעמים תפסה את עצמה במחשבה המצמררת: שחוץ מן המתים אף אחד לא זקוק לה באמת — לה, לדנוטה, שקודם לכן לא החזיקה בידה מעולם לא את את־החפירה, לא את מחט החייטים, ולא את המטאטא, והדבר היחיד שידעה בימי חייה היה אך ורק לאהוב, בעוד שלרוב לא זכתה אהבתה אפילו לצל של מַענֶה ראוי לשמו.

ואם היה קיים דבר־מה שהפחיד אותה באמת, הייתה זו הבדידות, שעלתה וגאתה בה וכבלה את כל כוח הרצון שלה. נוצר הרושם שמלבד הקבר אין לה מקום אחר לטמון בו את קיומה. 'מוטב שאמות אני בעצמי', ייסרה היא את נפשה חדשות־לבקרים, 'במקום לטפל בַּמתים מדי יום ביומו ולהישאר ביחידות עם הזיכרון רב־העינויים שלי. מה טעם בחיים האלה בכלל, אם לא די בכך שאת חיה לבד, את אפילו גרה בבית־קברות?' חוץ מן המתים, כולם עזבו אותה. בנה הצעיר אהרן זנח את מלאכת החייטוּת שלו זה מכבר. הוא התחיל לפרום ולבנות מחדש את העולם שנברא בידי האל, כאילו היה זה מעיל איכרים ישן ומרופט, ובסופו של דבר העדיף את דרגש בית הכלא על המגהץ והמספריים שלו. ואילו בנה האחר, הבכור יעקב, התאהב פתאום מעל לראש והחל מדיר את רגליו מבית הקברות כדי לבקר פעם אחר פעם בחווה ליד יוּאוֹדְגירְיַאי, שאהובתו אלישבע בַּנְקְוֶצֶ'ר התגוררה בה כדי ללמוד שם את חוכמת האיכרים, במטרה לעזוב בעוד שנה־שנתיים את העיירה המחניקה [מִשְׁכְּנֵי] וליישם את ההרגלים שרכשה אצל הליטאים, את ידיעותיה בזריעה ובקצירה, בחליבה ובניכּוש, בהשחזת חרמש וברתימת סוסים — בחלקו האחר לגמרי של העולם: בארץ המובטחת. ככל שחלף הזמן, כן יותר ויותר דיכאה את דנוטה־הדסה המודעות לכך שלמרות כל מאמציה להחזיר מתישהו את בנֶיה אל אורח החיים הקודם, היא כבר לא תצליח לעשות זאת בעזרת שום כוחות שבעולם. הם לא יְוותרו על תוכניותיהם למענה, וגם היא לא תתחיל להתחנן בפניהם ולא תניא אותם מלכתם בדרך שבחרו בה. לא, דנוטה־הדסה לא תיסע אחרי יעקב ואלישבע לשום ארץ־ישראל — מה לה ולארץ הקודש ההיא? והרי גם אהרן משתדל בכל המרץ למשוך אותה למוסקבה, אבל גם לשם היא לא תרוץ אחריו: בשביל מה היא צריכה את הקרמלין ואת האליל הזה של אהרן, את יוסף סטלין? מקומה לא במוסקבה אלא כאן, בבית הקברות העתיק הזה — מפני שאם חושבים היטב, מבינים שדווקא בית הקברות הזה הוא הוא הארץ הנגישה ביותר לכל אדם, והיא גם הקדושה מכול. כאן יתאספו כולם בַּשעה שהבורא הועידהּ לכך. אבינו שבשמים לא יעשה הנחות לאף אחד, הוא לא ינדב אף לא רגע אחד נוסף, לא לצדיקים ולא לאלה ששקעו זה מכבר בַּבּיצת האֵין־צדק הנצחית.

דנוטה־הדסה לא תיארה לעצמה מעולם שתישאר ביום מן הימים לבדה בבית קברות יהודי. ספק אם בני העיירה יוכלו לסבול את עצם העובדה שנוצרייה כמוה תעשה בו כבתוך שלה. לחיות בין קברים, לנקות מצבות, לקצור דשא, לחלוב את העז בזמנים קבועים, לסחוב דליי מים מן הבאר כדי שיעקב ירחץ את המת, לכרות בשרב או בכפור בורות חדשים — אדרבה ואדרבה, אף אחד לא יגיד לָךְ מילה רעה. אפילו ישבחו אותך במילים לא ממש מפורשות. הרי המכוש ואֵת החפירה, החרמש והמגרפה, הדלי והָאֶסל — אין בהם שמץ של אמונה דתית, כפי שאין אותה בציפור המתעופפת לה בחופשיות, הנוחתת על ענף והמנעימה בזמירותיה את אוזני כול. והנה דנוטה־הדסה הייתה מין ציפור כזאת, שמזמרת לה ומענגת את שמיעת המתים בצלילי קולה.

חותנה הרחמני, מנוחתו עדן, הגן עליה מפני כל אלה שהתנפלו עליה והאשימו אותה לשווא בפגיעה בקדושת המקום. הוא ביקש לשכנע את קרוביהם של הטמונים מתחת לעצי האורן העתיקים בכך שכוונותיה של דנוטה טובות הן: הרי נוכחותה בבית הקברות לא מזיקה לאף אחד אלא מביאה תועלת בלבד. אשר לשמירת המנהגים כהלכתם בַּמקום, את כל מה שצריך לעשות עושה שם יעקב, ומכיוון שגֵר־צדק הוא יש לו זכות מלאה לכך. רבי הלל מביא אותו אפילו בתור דוגמה של יהודי המסור לאמונתו ולדתו. 'מה זה משנה שאמא שלו היא גויה? האם התולעים והעורבים הם מבני ישראל? האם העֵז היא יהודייה?' נהג אפרים לשאול מדי פעם בפעם את השמים עצמם, וגם ענה לעצמו בשם ריבונו של עולם: 'לא, הם לא יהודים. והרי הם חיים בבית הקברות היהודי מדורי־דורות. אז שתחיה בו גם הזרה הזאת עם הנכד שלי. הילד יגדל וימלא את מקומי'.

רבי הלל, שקיבל את תעודת הסמיכה שלו בוורשה ולא הצטער על שנקלע למִשְׁכְּנֵי, אשר למרות היותה עיירה נידחת יצא שמה למרחוק בזכות אדיקותה ונאמנותה לדת משה וישראל, הציע לדנוטה־הדסה לא פעם ולא פעמיים לעזוב את הנצרוּת ולהתגייר, אבל היא עמדה בשלה בעקשנות של קדוֹשה מעונה: 'מה שהייתי כששכבתי בעריסה, אותה אחת אשאר גם כשאירקב בקבר'.

"האמונה היא לא בֶּגד. עדיף ללכת בבלואים משלָךְ מללבוש שמלת בְּרוקד של זרים", היא סירבה להצעתו שוב ושוב, אבל מכיוון שבכל זאת רצתה לפייס את מבקשי רעתה הרבים, הכריזה באוזני כל בני העיירה: 'לא אתנגד אם יעקב יתגייר'.

***
רבי הלל ושכנא, אביו החורג של הילד, לימדו אותו לדבר ולכתוב בעברית, לומר פרקי תהילים, להתפלל את תפילות היום ותפילות האשכבה, להניח תפילין, לצום ולתקוע בשופר ביום חג. רבי הלל החזיר אל חיק היהדות גם את המרדן אהרן, אף על פי שזה לא גילה חריצות כה רבה בלימודיו כמו אחיו הבכור: לא שמר מצוות, לא הכיר באיסורים, אכל בשר חזיר, חירף וגידף את האדוקים באמונתם, ונלחם למען המטרה החשובה ביותר בעיניו: שכל המנהיגים, כולם עד אחד, יהיו רודפי צדק ואמת בדיוק כמו מורו איש המחתרת מיילך בלוֹך, אשר המנהיג הגדול סטלין עצמו, שבהיותם אז בגלות סיביר נשא עדיין את כינויו קוֹבּא, נתן לו במתנה כביכול מקטרת מגולפת מעץ האשוח, עם הקדשה ידידותית שחרט במו ידיו.

"תגידו לי: האל הרחמן הזה, רב־החסד והכול־יכול — את מי בדיוק הוא ברא לפני אלפי שנים?" השתפך אהרן המתקומם, שלא בחל בגיוס עזרתו של האל עצמו כדי לאשש את צדקת דבריו. "האם הוא ברא אז אדם יהודי, אחד כמונו?... או שהיה זה ליטאי?... או צרפתי?... או אולי סיני?... אל תספרו לי סיפורי מעשיות!... הוא ברא את האדם! ה־א־דם! בלי כל תווית או שלט! מי מכם יציג לי איזושהי תעודה שתוכיח כי אדם הראשון היה נימול כדת וכדין? מי ימציא לי עדות כתובה, ששם משפחתו לא היה מוּראוּסְקָס אלא רבינוביץ', לא איזשהו איוואנוב אלא הוֹניגְמָכֶר? מי?"

לא נמצאו במִשְׁכְּנֵי נלהבים כאלה, שהיו נוטלים על עצמם להמציא בשביל אהרן אישורים כתובים או מסמכים כלשהם כדי להוכיח לו בשצף־קצף שאדם הראשון היה יהודי. ובאמת, לֵך תוכיח משהו למישהו כשאין בידיך נייר רשמי עם חותמת ממלכתית ועם חתימת ידו של ריבון העולמים בכבודו ובעצמו, אלא כל מה שיש בידיך זה מַרצֵע, מַלחֵם, סכין גילוח או מושכות של סוס. אפילו זלמן־המוהל, מומחה עולמי למלאכתו העדינה, הקשורה ישירות לקדוש־ברוך־הוא, אפילו הוא התקשה בתשובה. הוא רק משך בכתפיו הרזות, הבטיח בהן צדק שהוא, זלמן גריצ'ר, לבטח לא לקח כל חלק בטקס ברית המילה של אדם הראשון — ובסופו של דבר, בכל זאת הציע בנימת פיוס השערה משלו: כי מן הסתם, ריבון העולמים ברא את אדם הראשון בלי העורלה מלכתחילה.

דנוטה־הדסה לא התערבה כלל בדיונים על שאלות עדינות כאלה בענייני העורלה, אבל התווכחה עם אהרן נואשות מתוך שאיפה להוכיח לו כי אלוהים בכל זאת לא ברא את האדם בצלמו וכדמותו, ולדעתה — דעת אישה פשוטה ולא־מלומדת — ספק אם אדם כזה ייברא ביום מן הימים אפילו בעתיד. האם אפשר לקרוא בשם 'אדם' למי שלא זו בלבד שאינו אוהב את הזולת, אלא אפילו הורג אחרים מתוך שנאה; או שפתאום, באמצע היום, הוא משתלט על בית חרושת לרהיטים שמעולם לא היה שייך לו, מגרש את בעל המקום מביתו ומַגלה אותו לסיביר, אל הדובים הלבנים, על לא עוול בכפו?

"למי התכוונת עכשיו, אמא?"

"אליך, למשל", אמרה דנוטה־הדסה ברוגע. "אליך, ולכל החבר'ה שלך. מה, אתם — בני אדם? מי היה בשבילכם ברוך בְּרוכיס הזקן: בהמה או אדם? למה לקחתם לו את בית החרושת, גירשתם אותו מהבית שלו, ולא נתתם לו להיפרד מבּנו המת, צאליק?"

"ברוכיס בעצמו לא רצה. השגתי בשבילו אישור, אבל בתנאי אחד: בליווי שומרים".

"ואיזה אב ירצה להיפרד מבנו המת תחת משמר? חייל אחד עם רובה עומד ליד המצבה מצד שמאל, וחייל אחר עם רובה — מצד ימין שלה. צאליק המנוח עוד יחשוב, חס וחלילה, שאבא שלו שדד או שחט מישהו. מה אתה, חמוד שלי, היית אומר אם היו מצמידים אליך שני בריונים עם רובים, בזמן שנפרדת מהילדון הקטן שלנו, מאפרים יקיר לבנו?..."

דנוטה־הדסה סבלה מנדודי שינה, שהלכו וגברו מדי לילה בלילו. היא נהגה לשלות מתוך החשיכה את מבקשי טובתה ואת לוחציה: את דודתה הנרגנת סְטֶפַניה ואת חותנה גדול־הנפש אפרים, את בניה אהרן ויעקב, את מחותניה פנינה וגדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר, את כל באי בית הקברות, החל במקוננות הנצחיות שבאו ללוויות כדי לבַכּות יותר את עצמן מאשר את האחרים, וכלֵה בחנוונים שעשו הנחה לשומרת בית הקברות על כל המצרכים ללא יוצא מן הכלל, בזכות מעשיה הטובים: היא נהגה לטפל בקברי קרוביהם חינם אין כסף. לפעמים נפלו לרשתו הבלתי־נראית של זיכרונה העיקש גם אביה לבוש המדים הנוצצים של הלייבּ־גוורדיה, וגם דודתה סְטֶפַניה סְקוּיבּישֶבְסְקָיָה, שכל ערב פרשׂה על שולחנה לפני השינה את קלפי הסוליטר, משחקה הבודד והגורלי.

דנוטה־הדסה רבה והשלימה איתם, סלחה להם והאשימה אותם, הִכּתה על חטא והודתה בדברים שלא העֵזה להודות בהם בימי חייה, לא לעצמה ולא להם: היא יכלה לגלות ללא היסוס את כל מה שהכביד על לבה וייסר אותו, את כל סודותיה, לאוזנם של רוחות הרפאים הללו, שכמו נטוו מקוּרי עכביש דקים התלויים מעל ראשה. היא קראה להם בשמם, התרפקה עליהם בלילות הסתיו והחורף הארוכים, והשתדלה שלא לתת להם להסתלק ממנה במשך זמן רב ככל האפשר; אלא שכאשר פס הארגמן של הזריחה רק החל מסתמן במזרח, הם התנדפו בבת אחת כמו לפי איזה הסכם משותף, — ובתוך הבקתה המרוקנת, ספוגת הלחות והרקב, הושלך הס עמוק עד כדי כך שהיה אפשר לשמוע את העכביש טווה את קוריו מתחת לתקרה, ואת דפיקות לבה המותש של דנוטה, המצייץ בחזהּ בקול מעורר רחמים, כמו של עכבר.

בלילות כאלה, שהייאוש הקפיאם כקרח, הפכה דנוטה־הדסה עצמה למין רוח־רפאים חרישי וחסר־גוף, אשר שב ולבש בשר ודם לפנות בוקר, כשיעקב חזר מיוּאוֹדְגירְיַאי, מביקוריו הליליים אצל אלישבע.

"יעקב, זה אתה?" היא שאלה בקול שטוח כמצוות אנשים מלומדה, אף על פי שכבר הריחה את בואו בחוש הריח החד שלה כשל כלבים, עוד לפני שבנה פתח את הדלת החורקת, המכורסמת בחיפושיות־עץ רעבתניות.

"כן, זה אני... למה את לא ישֵנה? סבא תמיד אמר שהקברנים והמתים ישֵנים טוב מכולם. ולא משנה כמה חזק אתה משתדל להעיר אותם: הם לא יתעוררו, עד שיקומו בעצמם".

"מה זה משנה מה סבא היה אומר?! אני זוכרת איך הוא קרא לי לפני מותו ולחש לי: 'לא מתחשק לי למות, אבל זמני הגיע... התעכבתי כאן כבר הרבה יותר מדי...' אתה לא חושב, חמוד שלי, שגם אני התעכבתי כאן כבר יותר מדי?"

"לא, אני לא חושב כך. לכי לישון".

"אף פעם לא נהגתי לישון ביום. אולי תאכל משהו?"

"לא, תודה. אלישבע נתנה לי לאכול".

דנוטה־הדסה שמעה מפיו כל פעם את המילים האלה, בשובו לפנות בוקר מיוּאוֹדְגירְיַאי: 'אני לא רעב, אלישבע נתנה לי לאכול'. מישהו אחר במקומו, בואו נאמר אותו אהרן, דברן מתחכם ושקרן קטן, היה ממציא אלף ואחד דברים, היה מתיישב לצדה אל שולחן־העץ הגס, היה אוכל חתיכת בשר בקר או שותה ספל חלב־עִזים טרי עם פרוסת לחם שעורים ריחני — והיה עושה את כל זה כדי לא לצער את אמו. אבל יעקב, שלא כמוהו, לא ידע לשקר ולהתחמק. יושרו וכנותו פצעו לא רק את אמו אלא גם את אחיו אהרן, אשר יעקב אמר לו את כל האמת ישר בפָּנים: הוא גינה אותו על שהחליף את מחט החייטים הזריזה והמכניסה שלו באקדח של שודדים.

חוסר האונים הכביד על דנוטה־הדסה: היא הבינה ששום מאמצים מצדה לא יעזרו ושהיא לא תצליח לעכב את יעקב בבית הקברות. הוא יעזוב אותה בדיוק כמו אהרן, שהתכוון, לפי ביטויו של מיילך בלוֹך, לכונן את הצדק הכלל־עולמי באמצעות מאסרים והגליות לסיביר.

"אהרונצ'יק, היה טוב יותר אם היית מוצא לך עיסוק קצת יותר מכניס. כל כמה שלא תכונן צדק בשיטות כאלה, אתה, חמוד שלי, רק תרבה צער וחוסר צדק בעולם".

לדנוטה־הדסה לא היה ספק בכך שידה של אלישבע תהיה על העליונה במאבק שלהן על יעקב. הדבר היחיד שעדיין היה בכוחה לעשות הוא לאו דווקא למנוע את ניצחונה הצפוי של אלישבע, אלא יותר לדחות את תבוסתה שלה.

בהתחלה עוד הבליחה בה התקווה שהמחותן שלה גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר לא יסכים בשום פנים ואופן להשיא את בתו השנייה ליעקב: די לו בחתן־דלפון אחד, אהרן, שעזב את רייזל המסרבת להתנחם בשביל קישוט נוצץ נוסף למדים שלו — ונסע לו למוסקבה למשך שנתיים תמימות. אולי יקרה כך שיעקב יימלך בדעתו, יפסיק לקרוע את עצמו בין בית הקברות לחווה שביוּאוֹדְגירְיַאי, ואיכשהו יבין שאלישבע היא לא בת זוג מתאימה בשבילו. הרי ספק אם חברתו תוותר אי־פעם על ארץ־ישראל שלה ותישאר בליטא כדי להגיע לחופּה עם קברן מחוספס כמוהו.

דנוטה־הדסה השלימה עם ההתרוצצויות של יעקב כל עוד הוא הלך אל אלישבע רק אחרי כניסת השבת וחזר ביום ראשון עם שחר — למרבה המזל, לפי ההלכה היהודית, אסור לקבור מתים במרווח הזמן הקצר והמושיע הזה. אבל כשיעקב התחיל לבקר בחווה שביוּאוֹדְגירְיַאי לעתים קרובות יותר, דעכה תקוותה של דנוטה־הדסה, והיא החליטה לתפוס שיחה רצינית עם בנה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שאולי כל פחדיה לשווא הם; אולי היחסים בין בנה לחברתו עדיין לא הרחיקו לכת עד כדי כך; אולי יעקב סתם עוזר לבתו של בַּנְקְוֶצֶ'ר לטפל במשק החקלאי של החווה, אשר השאיר לה להשגחתה בעל החווה הנמלט, צֶ'סְלאבָס לוֹמְסַרגיס, לאחר שאחז בו הפחד כי גם אותו יכולים להגלות לסיביר, בדומה לבעל בית החרושת לרהיטים, ברוך ברוכיס. הרי הם [הסובייטים] לא יגזלו שום דבר מיהודייה, קרובת משפחתו של אהרן דודק, מפקד המיליציה החדשה של אזור מִשְׁכְּנֵי: כי הרי אין בימינו 'תעודת חסות' טובה יותר מאיזו יהודייה; אבל כשיבואו הגרמנים (ולוֹמְסַרגיס, שידע לראות למרחוק, האמין כי בואם קרוב, ואפילו קרוב מאוד, בעזרת האל) — הוא יקבל הכול בחזרה בזכותם.

דנוטה־הדסה התכוננה לשיחה הזאת עם בנה במשך זמן רב. היא שקלה בדעתה כל פרט קטן, כדי לא להרגיז חלילה את בנה בנדנוד טורדני ובפטפוטי־סרק. שתקנותו הפכה לשם דבר במִשְׁכְּנֵי. תושבי המקום נהגו לומר: פלוני 'שותק כיעקב הקברן'. אמו דחתה את השיחה על כל צעד ושעל, חיכתה והשתדלה לבחור ברגע המתאים לה עצמה וליעקב. מזמן לזמן הייתה נרגעת לגמרי, כאשר הרגישה שהיא לא צודקת. (האם היא, אישה חוטאת כמוה, רשאית לנזוף בגלל משהו ביעקב החף מכל חטא, שלא ראה דבר בימי חייו לבד מעורבי בית הקברות והמצבות? האם, לאחר שהיא עצמה ברחה עם עזרא מסְמוֹרְגוֹן אל וילנה עיר המחוז, אינה יודעת שלא קיים דבר — ואפילו לא המוות עצמו — אשר בכוחו לגבור על האהבה?!). אולם היא לא הייתה מסוגלת להשקיט את עלבונה, שצבר מוגלה ותפח מדי יום ביומו. ואיך יכלה שלא להיעלב, אם יעקב ביקר ביוּאוֹדְגירְיַאי יותר ויותר, וכבר לא הלך לשם ברגל כמו קודם, אלא אפילו רכב על סוס?! דנוטה־הדסה הוכתה בתדהמה, כשראתה בפעם הראשונה את יעקב יושב על אוכף, זקוף ומסודר כמו חייל. היא אפילו ירדה על קרסוליה מרוב הפתעה: זה הוא או לא הוא? כשהתאוששה, הבינה שמן הסתם אלישבע השאילה לחברה את הסוס־האביר הזה, אשר צדיו בוהקים ורעמתו שופעת כמו שיח ערער.

"של מי הסוס הזה?" שאלה דנוטה־הדסה כמו מבלי משים, מנצלת את ההזדמנות לפתוח עם יעקב בשיחה על מה שהדאיג אותה יותר מכול: על תוכניותיו לעתיד.

"של בעל החווה, לוֹמְסַרגיס", ענה יעקב. "הוא ברח מהחווה על אחד משני סוסיו, ואת השני השאיר. הוא השאיר לאלישבע את כל המשק החקלאי שלו".

"הכול־הכול?"

"כן. את הפרות, האווזים, התרנגולות... וגם את הכלב שלו השאיר".

"ואת החזירים?"

"גם את החזירים..."

דנוטה־הדסה התקדמה אל העיקר לאט ובזהירות, כמפלסת דרך בין שיחי אטד סמיכים ודוקרניים. עוד צעד קטן, והיא כבר תחלץ מפיו את הכול.

"אבל איך היא מסתדרת לבד, יעקב חמוד שלי? הרי אתה בא לשם רק לפעמים..."

"ועוד איך היא מסתדרת!"

עפעפיו כמעט נעצמו, הוא רצה לשכב לישון מהר ככל האפשר, אבל לא קטע את השיחה כי חשש להעליב את אמו — והתפעל מכוח הסיבולת שלה יותר מאשר מסקרנותה.

"ומה, אתה מאכיל גם את החזירים?"

"לא, אין לי עסק איתם. לא בחווה, ולא בעיירה". יעקב חייך, אבל מחה את חיוכו בו ברגע, כאילו היה זה מין פירור לחם שנדבק לשפתו.

בבקתה הורגש ריח שעווה מתקררת; צינה המושרית על מחטי עצי האורן הסתננה דרך סדקי החלונות, והעכברים האמיצים של בית הקברות הסתובבו עדיין בפינות.

"אבל על מי היא 'תזרוק' את המשק הזה כשתיסע לארץ־ישראל שלה? לא עליך, במקרה?"

"בינתיים אלישבע לא נוסעת לשום מקום. מה גם שאהרן ציער אותה בגדול".

"מה, הוא — נגדה?"

"לא הוא עצמו, אלא השלטונות החדשים. הם נגד ארץ־ישראל".

"למה?"

"עכשיו לא מרשים לאף אחד לצאת לחוץ־לארץ: לא ליהודים, ולא לליטאים. תופסים ומכניסים למחבוש. אבל אלישבע אומרת שכך או כך היא תוציא את עצמה מכאן... היא לא מתכוונת להישאר בשום פנים ואופן..."

"אבל מה לא בסדר במִשְׁכְּנֵי בעיניה? כאן המשפחה שלה, הידידים, וגם אתה..." נשימתה של דנוטה־הדסה נעתקה. "אמא שלה, פנינה, קבורה כאן מתחת לְעץ האשוח ההוא. אלישבע כבר מזמן לא באה אליה... ומה היא מקווה לקבל שם בתמורה לכל זה?"

שאלותיה עייפו את יעקב, והוא השתתק. כדי לא להירדם, תלה את מבטו בפרוסת הירח הכסופה, ההולכת ונמוגה בשמים, והתחיל לחשוב על כך שכולם בודדים בעולם ברגע זה של חיבור בין לילה ליום — גם בני האדם, גם חיות, ואפילו השמש המיושבת־בדעתה, המתגלגלת לה ועולה לאִטה מבעד לאופק.

"אני שואלת: מה היא תקבל שם בתמורה? את עובדי־אללה במְקום הליטאים, ובדיוק את אותם היהודים כמו כאן, בעיירה שלנו", דנוטה־הדסה ענתה על שאלתה שלה במקום יעקב. "האל לא זרע בעולם יהודים אחרים. כולם באו מאותה הסלסילה עצמה. וגם לפָּרות — אותם העטינים בכל מקום בעולם, והתרנגולות מקרקרות בדיוק אותו הדבר. הלוואי שאלישבע תמצא לה בחור מתאים, ואז היא תוכל להגיד שלום לחלומות המטופשים שלה. מה לדעתך חשוב יותר לאישה: ארץ או אהבה?"

יעקב נדהם, אובד עצות.

לך תדע מה יותר חשוב לאישה.

"נו, ברור שאהבה חשובה לה יותר מכול", אמרה דנוטה־הדסה. "האהבה היא הארץ היחידה בעולם שהאישה בה היא שפחה מאושרת — ובאותו הזמן גם מלכה ששולטת בכול. אתה יודע, יעקב, אם היו מציעים לי היום לבחור בין ארץ לאהבה, לא הייתי מהססת אפילו לרגע... הייתי בוחרת — אתה בעצמך יודע מה..."

היא בחשה במילים שלה כמו בגחלים לוחשות, מתוך רצון להלהיטן עד לשלהבת אש בהירה מכול.

"כנראה ששתיהן חשובות", פלט יעקב, ופיהק.

הוא רצה שאמו תעז סוף־סוף לדבר איתו על מה שמטריד אותה יותר מכול, בלי שום מילים גבוהות ובלי 'השבּעות' למיניהן. הרי יעקב הוא לא ילד קטן, ולא צריך להסביר לו למה היא לא ישֵנה בלילות, יושבת מצוברחת ליד השולחן כמו ליד ארון מתים, כשמבטה הקדחתני נעוץ בשלהבת הנר ההולך ונמס שעל השולחן, בעודה מגנה אותו על היעדרויותיו הארוכות מן הבית — ומנסה לנחש תוך כדי כך אם הוא יישאר איתה או יבגוד בה: יעזוב את בית הקברות ויתעופף אחרי אלישבע לכל מקום שהיא תמשוך אותו אחריה.

"מישהו צריך לגור גם בבית הקברות", נשפה דנוטה־הדסה מפיה.

"כן, מישהו צריך", הסכים יעקב, מנסה להתגבר על ישנוניותו. "רק נבלים עוזבים את המתים שלהם בלי השגחה".

"אז תשגיחו עליהם שניכם יחד, אתה ואלישבע. בארץ־ישראל יש מלא קברנים גם בלעדיך, ומאיפה אנחנו נמצא לנו אחד חדש, אם פתאום יקרה משהו?"

העכברים עברו כל גבול בחוצפתם: הם רחרחו מתחת לשולחן את נעליו הכבדות של יעקב, ואכלו גרגרי דוחן מתוך דומן הסוסים שדבק בהן.

"את מחתנת אותנו מוקדם מדי, אמא... ובכלל, לא על זה צריך לחשוב בימינו אלה. בכלל לא על זה".

"אלא על מה?"

"על הגרמנים, למשל".

"למה על הגרמנים?"

"הנה למה: מה אם לוֹמְסַרגיס, בעל החווה הזאת, צודק, והגרמנים באמת יבואו לכאן בקרוב? מה יקרה אז?"

"מה יקרה — למי?"

"לי. או לאלישבע. לָך אין ממה לפחד, כי בשביל הגרמנים את לא יהודייה".

"הם לא יבואו", מלמלה דנוטה־הדסה בחוסר ביטחון.

"נו טוב, הרוסים הרי כן באו... את לא יכולה להגיד לחזקים ממך מה עליהם לעשות, לאן ולאיזה שכן הם אמורים ללכת".

הוא קם מן השולחן בלי לומר מילה, וצלל לתוך החשיכה.

דנוטה־הדסה לקחה את בדל־הנר והחלה מיישרת את הפתיל באצבעותיה המחוספסות, מתאוננת על שבגלל עייפותה ובאשמת עצביה המתוחים קיבלה השיחה כיוון שונה מזה שתכננה מראש, והשיחה הזאת הטרידה עוד יותר את נשמתה הלא־רגועה ממילא.

בערב חג איוואן קופּאלה, החָל באמצע יוני, נפטר החנווני חאצקל בְּרֶגְמָן, המכונה 'חדשות יהודיות'. במשך כל המחצית הראשונה של 1941 לא היו בעיירה לוויות, תודה לאל. היהודים לא מתו על אפם ועל חמתם של שונאיהם, ופתאום ראו נא: הלך לעולמו חאצקל ברגמן המפורסם ברחבי זֶ'מאיְטיה כולה. ללא קשר למהות המוצרים שמכר בחנותו, הוא תמיד הוסיף לפריטי הסחורה הנמכרת מבחר מלא של חדשות עולמיות ומקומיות, אמיתיות ולא אמיתיות, גם טריות, ו־ — הלוואי שהאל לא ישפוט אותו על כך בחומרה — גם עם ריח עובש או נפטלין. הוא התפאר בידיעת שש שפות ודלה את חדשותיו ממקלט רדיו 'פיליפס' ישן וחורק ומן העיתונים ששלחו לו אחייניו כביכול מפריז, מלונדון, מוורשה ואפילו מניו־יורק בתוך מעטפות עם חותמות ועם בולים נדירים ויקרים: ברֶגמן הציגם מדי פעם בפעם בגאווה בחנותו שבכיכר השוק לכל מי שהביע רצון לראותם. נו טוב, כבודם של ה'פיליפס' ושל האחיינים במקומם מונח, ועם זאת — את רוב הדיווחים הפיק חאצקל מפיו שלו, בעומדו ימים שלמים ליד הדלפק.

"בעולם של היום אפשר להסתדר בלי לחם עם חמאה או בלי הגעפילטע־פיש [מיידיש: 'דג ממולא'] בשבתות; אבל אי־אפשר לחיות בו בלי החדשות הממולאות בהפתעות ובסנסציות! אדם נורמלי קם בבוקר, מוציא את הראש דרך החלון, והדבר הראשון שהוא שואל את אדון העולם הזה הוא: וואָס הערט זיך? — או בשפת אבותינו: מה נשמע? — והוא מחכה בסבלנות לתשובתו של היושב־במרומים".

תושבי מִשְׁכְּנֵי לא שברו את ראשם במיוחד על השאלה אם חאצקל בְּרֶגמן משקר או מספר אמת לאמיתה. לא היה אכפת להם. שקר ואמת גיוונו את חיי היומיום החדגוניים, בידרו או העציבו, הרגיזו או שימחו, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל היו אסירי תודה לברֶגמן על שעזר להם להמריץ את זרם דמם המתקרר מרוב שעמום וחדגוניות. לפעמים קרה שלמחרת הפריך חאצקל את חדשותיו שלו בחיוך אשם:

"יִידְן, יהודים! אני צריך להתנצל בפניכם. אני צריך למחוק את הידיעה מברלין שמסרתי לכם אתמול, כאילו מצאו אצל היטלר שחפת אלימה. למרבה הצער, עליי לבקש שתסלחו לי על גסות הרוח — יש לו בינתיים רק שלשול טוטלי רגיל. וגם היה לי עוד פספוס אחד קטן, לא בכוונה. מתברר שבנו של צ'רצ'יל רנדוֹלף לא התחתן עם יהודייה אלא עם איטלקייה".

לא כולם אהבו את חאצקל ברגמן ואת 'חדשותיו היהודיות'. השלטונות הישָנים לא הערימו לפני ברגמן שום מכשולים: הרי ידוע שהיהודים קיימים בכלל רק בשביל שלא יסגרו את הפה ורק ירכלו זה על זה ועל העולם ואשתו. אבל כשלובשי־הסחבות תפסו את הֶגה השלטון [כלומר, כשהסובייטים השתלטו על ליטא], זומן מפיץ השמועות ברֶגמן לשיחה אל איזה ועד מפלגה פרובינציאלי, והורו לו שם שיחדל להפיץ תעמולה עוינת בקרב העם.

למזלו או לרעתו של חאצקל, הוא העמיד פנים שאינו מבין את פירוש המילה הזאת, 'תעמולה', והמשיך בדיוק כמו קודם להמציא חדשות בשביל באֵי חנותו, לפי טעמם ולפי נטיית לבם. עם זאת, רוב חדשותיו דיברו על המן הרשע החדש, הוא היטלר, שנשבע להשמיד את העם היהודי כולו. והנה חאצקל שוב הוזמן לאחד ממשרדי השלטון, אך הפעם לא אל ועד המפלגה האזרחי אלא אל תחנת משטרה, לחדרו של מפקד המיליציה חמור הסבר, שהסביר לו בשפה צבאית קצרנית וחודרת כליות ולב, שאסור בתכלית האיסור לקלל את היטלר ברוסית, בליטאית או בשפתך שלך, חבֵר חאצקל; זאת מפני שעליך להבין הבֵן היטב, בבקשה ממך, כי היטלר כלל אינו אויב של ברית המועצות אלא הוא ידיד המדינה שלנו, ומעיד על כך הסכם השלום שחתמנו איתו לפני שנתיים; וכידוע לכל בר־דעת, יש לדבר על ידידיך ברגשי כבוד עמוקים ותו לא.

"האם הבנת את מה שאמרתי לך, חבר ברגמן?"

"הבנתי".

"טוב מאוד", שיבח אותו המפקד הרוסי. "אני מקווה שמכאן ואילך תפסיק להטעות את הציבור בידיעות שאתה מוסר להם, וכך תחסוך מאתנו אמצעי ריסון לא נעימים נגדך, כגון החרמת מקלט ה'פיליפס' שלך או סגירת החנות שלך".

לאחר ביקורו אצל המפקד הרוסי, השתנו דברים רבים בחייו של חאצקל: האחיינים מפריז ומוורשה, מלונדון ומניו יורק התנדפו כלא היו; נגמרו המעטפות עם חותמות של חוץ־לארץ ועם בולים נדירים; לפתע־פתאום נשרפו נורות במקלט ה'פיליפס' המפורסם; וגם כל המוצרים הקולוניאליים חדלו משום מה להימכר בחנות. נעלמו: התה מציילון, התמרים ממרוקו, הבדים מהודו. רוחו של חאצקל נפלה עליו, הוא הסתגר בתוך עצמו, הצטמק והקשיח כל־כולו, וגם תקפה אותו מחלה קשה. בני העיירה המודאגים מהיעדר חדשות ניסו לעודד אותו: מישהו הבטיח לקחת את ה'פיליפס' האילם לקובנה, אל מומחה שיתקן את הרדיו כמעט בחינם; מישהו אחר הבטיח לו בצחוק שישלם על כל בשורה טובה לא פחות ממה ששילם בעבר על תמרים ממרוקו; ועוד מישהו גידף בחשאי את השלטונות החדשים, האשמים בכך שנשרפו הנורות ונעלם התה מציילון, וגם בכך שחאצקל ברגמן עצמו חלה.

לא היו לו לחאצקל יורשים במִשְׁכְּנֵי. אשתו גוֹדְל קיבלה שבץ ונפטרה בקיץ שעבר, ושני בניו עקרו מעֵבר לאוקיינוס, לאמריקה, עוד לפני בואו של הצבא האדום. התופרת מירֶלֶה, קרובת משפחתו הרעשנית ובעלת הפה הגדול, שכמעט לא החליפה אפילו חצי מילה עם הקמצן האיום ברגמן בימי חייו, נטלה כעת על עצמה את כל סידורי הקבורה.

לאחר שסיכמה עם דנוטה־הדסה ועם החברה־קדישא, בחרה את מקום הקבורה וקבעה את המועד: ביום ראשון, אחר הצהריים. חאצקל לא השאיר צוואה, והוחלט לקבור אותו על הגבעה ליד הוריה, ברֶגמנים אף הם, אף על פי שלעולם לא היה מסכים לשכב לידם, אבל הרי אף אחד לא מבקש הסכמה ממתים. שׂמו אותךָ איפה ששׂמו, ותשכב לך שם בנחת.

"הוא היה יכול להשאיר לפחות קצת כסף למצבה", התלוננה מירֶלֶה על החנווני הקמצן.

"אל תדאגי. יעקב כבר ימצא בשבילו איזו אבן", דנוטה־הדסה עיוותה את פניה בתוכחה מוסתרת. "אז תהיה מצבה גם לחאצקל. אני כמובן אמסור לו את זה".

"תמסרי — למי?" מירֶלֶה פתחה עליה עיניים גדולות.

"לחאצקל כמובן. המתים הם בדיוק כמו החיים: תמיד שמחים לבשורות טובות".

לפני כל לוויה אחזה בה תמיד התרגשות מוזרה. במשך יותר משלושים שנות שיחותיה עם המתים, דנוטה־הדסה לא רק שלא שכחה כיצד משתתפים בכל צער וצער ואף מוסיפים אליו דמעה משלָךְ, אלא גם מתוך חמלה כלפיהם היא לא התביישה בשמחתה הטמירה, החפּה מכל חטא: הלוויות לפחות איכשהו פיזרו את בדידותה. במהלכן פגשה רבים ממכּריה, שאיתם היה נעים להחליף מילה או שתיים. מן הסתם, כל העיירה תבוא להיפרד מחאצקל ברגמן. בעיני רוב התושבים (והיהודים היו הרוב במִשְׁכְּנֵי), הוא היה מבַשֵֹר טוב ומנחם, והם סלחו לו על שקריו והמצאותיו — מפני ששום דבר לא השפיל אותם ולא שבר את רוחם יותר מן האמת היומיומית שנמאסה על כולם.

ביום שלפני הלוויה, הלכה דנוטה־הדסה כל העת בעקבותיו של יעקב, לוודא שלא ייעדר לשום מקום — היעלה על הדעת שבגילה תצטרך לחפור את בור הקבר בעצמה, כשידיה אינן נשמעות לה והקרקע קשה יותר מברזל?...

"רק אל תנסה ללכת לשום מקום", הזהירה את יעקב, והתכוונה לאלישבע. "עליך להכין בית נוח למר ברגמן. הרי הוא עובר לשם לא לשנה אחת בלבד".

"אני אשתדל".

באותה שבת הוא באמת נשאר בבית ולא דהר אל אלישבע; וכשנדלק בשמים הכוכב הראשון של ערב יום־חול, הוא הניח על כתפו את אֵת החפירה שלו, עלה על הגבעה הקטנה, ירק קצת על ידיו המחוספסות והתחיל לבנות עבור ברגמן את ביתו הנוח בתנועות עזות ורחבות, במרץ ובלהט בלתי־רגילים.

לאחר שחפר את בור הקבר, הסיק את בית המרחץ שהוא עצמו בנה בזמנו, נהנה כהוגן מן האדים הלוהטים, רחץ את גופו, לבש תחתונים נקיים ושכב לישון — כדי לא לעצבן בפיהוקים את אלה שיבואו ללוות מחר את מְבַשְּׂרָהּ הטוב של העיירה לדרכו האחרונה. דנוטה־הדסה התכוונה לומר משהו לבנה: על מצֵבה, שהמנוח לא השאיר כסף עבורה, או על הסוס שמפחיד את המתים בצהלתו העגומה והמתמשכת, אבל נמלכה בדעתה, הדליקה נר שרוף־למחצה, הביטה בשלהבת הרועדת וקצרת־המועד כפרפר בן יומו, והתחילה לטוות את תפילתה בפולנית, כהרגלה מדי לילה בלילו. היא עלתה מעלה לאורך חוטי התפילה כמו במעלותיו התלולות של היכל האל; החוטים נקרעו, דנוטה־הדסה חיברה בקדחתנות את קצותיהם; וכשהיכל האל ולבבו נמצאו כבר בהישג יד, נשמע פתאום מבעד לחלון, בשמֵי חודש יוני זרוּעי הכוכבים, רעם בל־ישוער ואחריו הדהוד איום — כאשר נורתה אל־על שלהבת אש נוספת שכיסתה בארגמן־הדמים את הכוכבים ואת הארץ גם יחד.

מוכת פחד, בעומדה על קצות אצבעותיה ומבלי להבין מדוע נעמדה כך בתוך ההדהוד הזה, גררה דנוטה־הדסה את רגליה אל החדר של בנה, וקראה בשמו, מתנשפת ומחניקה את הבכי שבתוכה:

"יעקב! יעקב!"

"מה קרה?" הוא מלמל מנומנם, וחשב שהיא מותשת לגמרי בגלל נדודי השינה.

"אתה לא שומע כלום? קום, גש לחלון..."

יעקב התהפך במיטה, היטה אוזן, ומסונוור מן הזוהר המהדהד — זינק לחצר בבגדיו התחתונים בלבד.

הפיצוצים לא פסקו.

עוטה כולו לבן כרוח רפאים, עמד יעקב באמצע החצר ולא התיק את מבטו מן השמים הבוערים.

"מלחמה", הוא אמר.

הוא עמד שם זמן־מה, ליטף את סוסו הקשור לעמוד־עץ נרקב, ועם שובו לבקתה אמר, אובד עצות:

"מפציצים את מגרש האימונים של הטנקים... ביוּאוֹדְגירְיַאי..."

"זה איפה שאלישבע?" דנוטה־הדסה הבינה, שלא הטנקים הרוסים הם אלה שמדאיגים את בנה ברגע זה, אלא בתו של גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר.

"אני קופץ אליה מיד אחרי הלוויה של ברגמן".

"אם הלוויה הזאת בכלל תתקיים".

"ומה, לא נוהגים לקבור מתים בזמן מלחמה?"

"נוהגים, נוהגים", אמרה דנוטה־הדסה, ונזכרה בדברי בעל החווה, לוֹמְסַרגיס, על הגרמנים שיבואו בקרוב. ייתכן שחאצקל ברגמן יהיה היהודי האחרון שייטמן בבית הקברות כאן, במִשְׁכְּנֵי. "שמעתי שבפולין הגרמנים כבר נעלו על מנעול ובריח את כל בתי הקברות היהודיים בפני החיים והמתים גם יחד. וכך הם ינעלו גם את בית הקברות שלנו... אז לאן אנחנו נלך, יעקב, אתה ואני? ומה יהיה עלינו? אה?"

"בך, אמא, הגרמנים לא ייגעו. את הרי לא..."

היא לא נתנה לו לסיים:

"מה אתה יודע עליי, בני היקר? מה אתה יודע? אני בעצמי לא יודעת מי אני... שכחתי... פולנייה? יהודייה? בלארוסית? פרפרית שמתעופפת לה לתוך אש? פָּרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ? מי?" דנוטה־הדסה התנשמה בכבדות, ופתאום שרה: "פרת משה רבנו, עוּפי לשמים..."

לקראת הצהריים, מטוסי הגרמנים עם צלבים על צדיהם ניכסו לעצמם גם את השמים מעל מִשְׁכְּנֵי. בשאגה של חיות־פרא הם חלפו ביעף מעל העיירה, שלא נמצאה בה בשבילם שום מטרה אחרת מלבד היהודים והשלטונות האדומים החדשים, מקרוב באו. אחד המטוסים צלל מטה — לא ברור אם בשביל תרגיל חימום או למען יראו וייראו — וזרק פצצה על בית החרושת לרהיטים של ברוכיס, שהוגלה אל דובי הקוטב הלבנים. נשמע פיצוץ בעוצמה כזאת, שנוצר רושם כאילו ההד שלו הגיע גם לאי־שם למרחבי עבודת הפרך האינסופיים של סיביר.

לאחר מכן שָקַט הכול. היה אפשר לשמוע רק את צלצולו מיוּשן־האופנה של פעמון הכנסייה הקתולית, שהכריז על סיום התפילה.

"משום מה, מסע הלוויה מתעכב", אמרה דנוטה־הדסה בדאגה.

"מי ממהר לבית קברות?" אמר יעקב. "מה נֹאמר ומה נדבר, אין מזל לברגמן — בזמנים כאלה אין לאנשים פנאי בשביל מתים. כל אחד חושב רק על עצמו... על איך שורדים בכלל בטירוף הזה".

"לא כולם חושבים כך", חלקה עליו דנוטה־הדסה, מתבוננת בסרט המתעקם של דרך העפר הנמשכת עד לעיירה. "עיניך, יעקב, עדיין לא נאכלו מדמעות, תודה לאל, והן רואות טוב יותר משלי. תעיף בבקשה מבט על דרך העפר — נדמה לי שהם באים".

"כן, הם כנראה באים".

קשה היה לו לחכות עד שכבר ימלא את הקבר בעפר הארץ, ייַשר יפה באת־החפירה את תל החומר מעל למגורֵי ברגמן החדשים, יעלה בקפיצה על סוסו שהתעייף מרוב עמידה בחצר — וידהר משם אל יוּאוֹדְגירְיַאי לשאול לשלומה של אלישבע: הרי בין מגרש אימוני הטנקים ומסלול הנחיתה השמור של הצבא האדום ובין חוותו של צֶ'סְלאבָס לוֹמְסַרגיס הפריד רק פס צר של שיחי קנביס.

עד מהרה גם דנוטה־הדסה הבחינה במסע הלוויה.

העגלון פנחס הפוזל, שבזמנים טובים יותר עבור שניהם נהג להביא לחאצקל מקובנה את הסחורות הקולוניאליות הנמכרות ביותר, שהחנווני סחר בהן בהצלחה מרובה, הסיע את ברגמן כעת בעגלתו הרחבה אל בית הקברות.

אם לא להביא בחשבון את התופרת מירֶלֶה, קרובת משפחתו הרחוקה של המנוח, שהזילה כל העת את דמעותיה הגדולות כמו גרגרי דומדמניות כמעט בהנאה, וגם לא את רבי הלל הגדול בחוכמה ובסבלנות, שסובב בעצבנות את פאותיו המסולסלות, וגם לא את שלישיית הנציגים הענייניים מהחברה־קדישא המקומית — רק מעטים מאוד מבני העיירה באו אל בור הקבר. לא היו די אנשים אפילו לתפילה במניין, ואין פלא בכך: מטוסי הגרמנים, שחלפו ביעף מעל מִשְׁכְּנֵי, הפחידו את רוב קהל הקונים והמאזינים של ברגמן, שהיו מוטרדים לאו דווקא מן הצורך ללוות את החנווני הנכבד לדרכו האחרונה, אלא הרבה יותר מן הצורך הדחוף לחפש הזדמנות ראשונה להצלת עצמם, והצורך הזה הבשיל מן הסתם כבר מזמן. זאת, מפני שאם הגרמנים יגברו על הרוסים, הרי שאז לא יישאר בעיירה ולו יהודי אחד שלא יהיה צפוי לו גורל רע ומר. יתרה מזו: כך יקרה לא רק במִשְׁכְּנֵי לבדה אלא בליטא כולה.

הרב הלל התפלל בניגון את תפילת האשכבה עם הפסקות עצובות ובגוני קול תואמים — לא רק לזכרו של ברגמן המנוח עצמו, אלא מן הסתם גם לזכר ה'פיליפס' שלו עם החדשות הטובות והלא־טובות; לזכר המוצרים הקולוניאליים והמקומיים, לזכרם של אלה ששילמו לחנווני בזמן וגם של אלה שנשארו חייבים לו תמיד וללא תקנה; לזכר שכניו שנטמנו מתחת לעצי האורן הללו, ו־ — בחזקת חילול קודש של ממש! — לזכר העיירה הזאת כולה, שבקרוב לא יישאר בה ולו אדם אחד שיוכל לשאת את תפילת האשכבה לזכרה. קולו נשמע צורמני ומלא רגש של פרידה, כפי שמעולם לא קרה קודם לכן; וכאשר סיים, אף אחד לא זז ממקומו.

כעבור דקה כולם כמו התאוששו, החלו זזים ונאנחים; מירֶלֶה שוב מיהרה לפזר על תל הקבר הטרי את דמעותיה שאין להן קץ ונחמה; והנוכחים החלו נעים לאט ובעצב אל היציאה מבית הקברות.

"פְּשיחוֹדְזי, פּאנִי, צִ'ייֶנְזְ'קִי צ'אסִי [מפולנית: 'זמנים קשים באים עלינו, פּאני'][2]", אמר הרב הלל לדנוטה־הדסה בפולנית, כשנפרד ממנה לשלום. "כן, על כולם, אבל בייחוד עלינו, על היהודים".

"אבל לאן אלוהים מסתכל? מה, הוא לא אוהב את ילדיו? בחר אתכם מכל העמים — והוא לא אוהב אתכם?" אמרה לו דנוטה־הדסה בעוקצנות. "איך יכול להיות שזה מה שהוא רוצה באמת: מלחמות... רציחות?..."

עיני הרב הלל התעגלו ונמלאו צער בלתי־מצוי. הוא לא מצא מה לענות לה, כאילו היה אשם בכל הצרות שבעולם. הוא עמד והקיף את בני עמו שמסביבו במבט מעורר רחמים, עד שהעגלון פנחס הפוזל אחז בו בזרועו והוביל אותו לעגלתו. לאחר כמה צעדים, נפנה הרב הלל פתאום לאחור ואמר בקול:

"אני קטן ואפסי מדי בשביל שאטריד את הקדוש־ברוך־הוא בשאלות או אתן לו עצות כלשהן; ואף על פי כן, לפעמים גם אני, כמו כל יהודי אחר, באמת־באמת רוצה לשאול אותו על זה..."

הוא השתחווה לעבר בית הקברות וטיפס לעגלה יחד עם מירֶלֶה, שעדיין משכה באפה מרוב דמעות, ועם שתי נשים זקנות שאף פעם לא הפסידו אפילו לוויה אחת.

דנוטה־הדסה לא זכרה פרידה כל כך קצרה ומהירה מנפטרים. רק הרב הלל ומירֶלֶה הבכיינית לא מיהרו לשום מקום במהלך הלוויה. ואילו השלושה מהחברה־קדישא עשו זה לזה כל העת סימנים כלשהם, כאומרים: אתם הרי יודעים מה קורה, חייבים למהר הביתה, רבּויסַיי ['רבותיי' בהגייה אשכנזית], אל הנשים והילדים שלכם.

גם יעקב גבה־הקומה דשדש מרגל אל רגל ולכסן את מבטו לעבר הסוס, שמדי פעם בפעם הִשְטיח וקִרקע בצהלתו המשתפכת את חגיגיותה של תפילת האשכבה, ודרש רגשי הזדהות ושיבולת שועל.

"אני הולך, אמא", אמר יעקב, כשבית הקברות נותר שומם.

"אבל לא אכלת כלום".

"אלישבע תיתן לי אוכל... תשכבי ותנוחי..."

הדברנוּת של אמו עצבנה אותו. יעקב ידע עד כמה היא נוטה להיעלב, ולכן מעולם לא קטע אותה. הוא הקשיב לדבריה בריכוז מתוח, ואף הוא עצמו נאלץ לפלוט מבלי משים הרבה מילים מיותרות וחסרות משמעות. בדרך כלל הסתפק באוצר מילים מצומצם ביותר: הִמהם, הניע את ראשו, נאנח בחמלה, הזעיף את מצחו או חייך בתגובה. מילים לא נתנו לו אפילו שמץ של שמחה. לדעתו של יעקב, כל המיטב שבאדם מתגלם בַּשתיקה ונשמר שם חבוי, כמו הכסף בבנק היהודי. לכן הוא תמיד החשיב בתור דוגמה ראויה לחיקוי לא את הדברנים כמו אחיו אהרן, המפליא לפטפט לעייפה, אלא את עצי האורן והמצבות של בית הקברות, שתקנים חמורי הסֵבר, השומרים מתחת לַקליפה ובתוך האבן את מה שאי־אפשר לומר במילים בשום שפה שבעולם.

"שמע רגע אחד... לא אחזיק אותך הרבה. עלה על דעתי רעיון: מה אם אתה תישאר שם בינתיים לכמה זמן?"

"איפה?"

"בכפר. אצל אלישבע... לדעתי, עדיף שלא תסתובב עכשיו מול העיניים של אף אחד. מה שלא יהיה, איך שאני מרגישה, כבר לא יקברו יותר אף אחד בבית הקברות הזה". היא שתקה מעט, ואחרי זה מלמלה כבר במהירות מואצת: "בי הרי לא יפגעו, כמו שאמרת. בעיני היהודים מעולם לא הייתי יהודייה, ובהחלט לא אהיה גם בעיני הגרמנים. אבל אתה..."

"מה, את חושבת ששם בכפר אפסיק להיות יהודי? יהודי הוא יהודי בכל מקום. וחוץ מזה, הגרמנים בינתיים רק טסים בשמים..."

"בקרוב יהיו גם על האדמה. כמו בפולין. אמרתי כבר בשנה שעברה שמלאך המוות עף לעברנו. אז הנה הוא כאן".

"טוב, נדבר כשאחזור. תנוחי בינתיים", אמר לאמו, והלך אל הסוס שקרא וקרא לו בצהלתו המתמשכת.

היא באמת הייתה צריכה לנוח, לשכב, למתוח את רגליה הנפוחות והמזמזמות מעייפות, לעצום עיניים, אולי להירדם; אבל דנוטה־הדסה לפתע נזכרה: היום יום השנה למותו של אפרים המסכן, נכדם היחיד — שלה ושל בַּנְקְוֶצֶ'ר; וכלתה רייזל עם אביה גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר יבואו היום לבית הקברות. הם תמיד באים ביום הנורא הזה. אלוהים אדירים, איך היא יכלה לשכוח את זה?! גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר ישעין את מצחו אל גזע עץ האשוח הצעיר והתמיר שיעקב נטע בַּמקום, יתנודד מצד אל צד וינקר כמו נַקָּר את הגזע באפו המנוזל מדמעות, האף הגדול ביותר בעיירה כולה; ורייזל תיפול על ברכיה, תמחה בתחילה את האבק מן המצבה ואחר כך תלטף בידה כל אות בשם הפרטי ובשם המשפחה החרותים באבן, ועד שלא תאסוף את כל מחטי האורן שנפלו על המצבה ולא תפזר אוכל לציפורים השרות שיר־ערש לאפרים, היא לא תנתק את עצמה מן האדמה אשר גנבה לה את בנה מיד לאחר בואו אל אוויר העולם (האם לא בגלל חטאי בעלה [אהרן]?)...

דנוטה־הדסה נהגה לבוא אל קבר נכדה כל יום, ומשהסתכלה סביב לוודא שאין אף אחד בסביבה, פיזמה לאפרים חרש משהו בפולנית או סיפרה לו אגדות יפות. לפעמים הצטרפה אליה העֵז הסקרנית, שכמו אישרה בפעייתה את אמיתוּת הסופים המאושרים של אגדות אלה; באו ביעף גם דְבורים ודַבּוּרים שהרדימו בזמזומם גם את מסַפרת הסיפורים המטורפת וגם את אפרים. דנוטה־הדסה האמינה כי תינוקות שלא הספיקו לומר את המילה 'אמא' אינם מתים: הם צומחים מתחת לאדמה כמו עשב ושורשים, שומעים את רשרוש העצים ואת ציוץ הציפורים, ואפילו יכולים לענות להם. היא שמעה את תשובתם לא פעם בחצות, וקולו הקטן של נכדהּ נשמע ברור ומובחן מכולם.

"אתה שומע אותי, אפרים?" היא שאלה לפעמים, ומיד חדלו הדְבורים והדבּוּרים לזמזם, העז הפסיקה לפעות, העורבים — לקרקר; ובדממה שהשתררה המריא קולו הדקיק של נכדה אל צמרות עצי האורן, כחרטומן־יערות שהובהל ממְקום מושבו...

כלתה רייזל והמחותן שלה גדליה באו רק לפנות ערב, שלא כמנהגם.

לאחר שפקדו את קברו של אפרים, נטלו את ידיהם לפי מנהג קדום, תחת מִתקן מים ישן וחלוד, ונכנסו לבקתה אחרי דנוטה־הדסה. בעלת הבית מסבירת הפנים הושיבה את המחותן שלה ואת כלתה ליד השולחן, העמידה עליו כד חלב־עִזים, צנצנת דבש טרי מפרחי בר, חתכה לחם לפרוסות, אבל הבַּנְקְוֶצֶ'רים לא נגעו באוכל, וכל ניסיונותיה לשכנע אותם לאכול לא הועילו.

"אני מצטערת", אמרה הכלה, "נכנסנו רק לרגע".

"לפחות תטעמו מהדבש. הוא טרי, ישר מהכוורת".

"אין לנו זמן לזה... כולם במִשְׁכְּנֵי יצאו מדעתם: סדום ועמורה. חלקם מתרוצצים בלי מטרה, אחרים שמחים ומוציאים מהמחבוא נשק שהוסתר שם לכל צרה שלא תבוא", הסביר החייט.

"מוציאים נשק?" הופתעה דנוטה־הדסה.

"השלטונות הרוסיים התנדפו בן־רגע, ויוּאוֹזָס, שולייתי לשעבר, בחור רגוע ושקט כזה, מסתובב ברחובות עם רובה ציד קְצוץ־קנה..."

"את, רייזל, היית צריכה לנסוע למוסקבה יחד עם אהרן", העירה דנוטה־הדסה מתוך רצון להאריך את השיחה וגם לשמוע משהו על בנה הצעיר.

"ומה זה מוסקבה? מבצר שאי־אפשר לכבוש? תזכרו את מה שאני אומר: הגרמנים יגיעו גם אליה. הרי עד פריז הם הגיעו ללא קרב", מלמל גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר.

"ומה אהרונצ'יק כותב לָך?" בעלת הבית העדיפה נתיב שיחה אחר, הרבה פחות מסוכן מקודמו.

"כותב שהוא מרוצה... שהוא מצליח יפה בלימודים... שהוא הולך לתאטרון. מתרברב שראה את סטלין", רייזל מנתה את כל ההצלחות של בעלה ללא שמץ של התלהבות.

"ראה את סטלין?" דנוטה־הדסה לא האמינה למשמע אוזניה.

"במצעד האחד במאי: כשהמכללה הצבאית שלו עברה על פני הטריבונה, סטלין כביכול נופף בידו גם לאהרונצ'יק שלנו", הסביר בַּנְקְוֶצֶ'ר, וקם בכבדות ובאנקה מאחורי השולחן הממורטט.

נפנופי סטלין כלל לא הרשימו את דנוטה־הדסה. היא שמחה יותר מכך שאהרן שלה מרוצה, מכך שהוא רחוק מהמלחמה, שם במוסקבה, אשר, למרות כל הנבואות הרעות של המחותן שלה, ספק רב אם הגרמנים יגיעו אליה אי־פעם. זה רק ממִשְׁכְּנֵי הם נמצאים בשני צעדים בלבד: די להם לחצות את נהר הנְיֶימָן — וכבר הם בתוך העיירה: מול הכנסייה הקתולית או בכיכר השוק, מול החנות של ברגמן.

ביום השלישי למלחמה, זמן קצר לפני הגעת יחידות החלוץ הגרמניות אל מִשְׁכְּנֵי, דנוטה־הדסה ראתה דרך חלון המטבח המנוקד בזבובים זָר חמוש עם סרט לבן על השרוול. הוא הסתובב בין הקברים כאילו היו רכושו שלו, ועשה רושם שהוא מחפש שם משהו.

בצאתה אל מדרגות הכניסה היא אימצה את עיניה, ומשזיהתה בזר את יוּאוֹזָס, שולייתו לשעבר של גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר, הלכה לקראתו עם מוט־גחלים בידה, בדיוק כפי שיצאה מהבית קודם לכן.

יוּאוֹזָס בחן בקפידה את המצבות והקיש עליהן בקצה רובה הציד הקצוץ שלו, כאילו בדק את חוזקן.

"מה אתה מחפש כאן, יוּאוֹזָס?" שאלה אותו דנוטה־הדסה, משתדלת להשקיט את לבה המשתולל. "את מי החלטת לבקר בבית הקברות?"

"האבנים האלה טובות, זה מה שאני אומר..." ענה האורח בשלווה, הוציא מכיסו תיבת סיגריות עשוית נחושת, הפיק אש ממציתו המשומש והדליק סיגריה.

"לא מעשנים פה אצלנו!" גערה בו דנוטה־הדסה.

"לי מותר. אני לא יהודי".

הוא שאף עשן בהנאה, הפיח בכוונה ענן לבן מפיו וחזר על דבריו:

"הן טובות, האבנים האלה, זה מה שאני אומר. עוד יהיה אפשר למצוא להן שימוש. למה שעושר כזה יילך לאיבוד סתם?"

"ומה, באת לכאן בשביל האבנים?" עקצה אותו דנוטה־הדסה. עוד אתמול לא הייתה נוהגת איתו בנימוס, אלא מבלי לחשוב רגע אחד מיותר הייתה מכה אותו במוט־הגחלים על אחוריו הרזים; אלא שכעת היא ריסנה את עצמה, לאחר שמבטה נתקל ברובה שבידו.

"רחוב שלם בעיירה אפשר לרצף עם האבנים האלה. היהודים כבר אף פעם לא יצטרכו אותן יותר".

דנוטה־הדסה הבינה את הרמז שלו.

"אלוהים זקוק לאבנים האלה".

"וגם האלוהים שלהם כבר לא יהיה יותר במִשְׁכְּנֵי, אף פעם. רק האל שלנו יישאר כאן".

נדף מיוּאוֹזָס ריח אלכוהול מתוצרת בית, אבל הוא לא היה שיכור, עמד איתן על רגליו ודיבר בלי לאיים, אפילו בחיבה ראוותנית. אחרי הכול, במשך לא רק שנה בודדת בלבד הוא עבד אצל גדליה בַּנְקְוֶצֶ'ר, המחותן של דנוטה־הדסה, כשוליית חייטים שלו. יוּאוֹזָס לא נהג להשתולל בהיותו שתוי, לא הרים את קולו בהיותו פיכח; ואם ביקש משהו, דיבר רק בלחש; ואם סירב לדבר־מה — גם את זה עשה בלחישה, כדי לא להכעיס אף אחד; ובעודו משבח את עצמו על איפוקו וערמומיותו, ליטף בעדינות את הקרחת הוורודה המוקדמת שלו.

"טוב, פחות או יותר ברור מה לעשות עם האבנים. אבל מה עושים עם יעקב?" הוא ליטף את ראשו המתקרח, בהה במוט־הגחלים האחוז בידה של דנוטה־הדסה, ושאל: "אבל בעצם אני לא רואה כאן את הבנים שלך... מה, הם ברחו לרוסיה ועזבו אותך, גויה שכמותך, כאן, לחסדי הגורל?"

"אהרן במוסקבה", הכריזה דנוטה־הדסה במין שמחה־לאיד נקמנית. "ויעקב? אין לי מושג. אתה בעצמך יודע לאן רצים החתולים כשמתחשק להם: אל החתולות..."

"אל החתולות", לעג לה יוּאוֹזָס. "למדת לשקר מהיהודים", אמר, והדליק סיגריה נוספת.

"ואתה מה למדת מהם? מה, היה כדאי לך ללמוד לתפור כל כך הרבה שנים, כדי שאחר כך תסתובב ברחובות עם רובה קצוץ ביד?"

"ומה, לדעתך, היה כדאי לאהרן שלך לשבת על התחת כל כך הרבה זמן אצל אותו בַּנְקְוֶצֶ'ר מול מכונת התפירה, כדי שאחר כך הוא יזרוק אנשים לסיביר?" התעצבן יוּאוֹזָס.

דנוטה־הדסה לא אמרה דבר, אף על פי שהמכּה הייתה מכאיבה בהרבה מכפי שציפתה, ומשהתגברה על עצמה, נשפה את שאלתה:

"אז מה למסור ליעקב?"

"שום דבר. כשנצטרך, נמצא גם אותו וגם את החתולה שלו. הרי לא אל איזו ליטאית הוא רץ כל פעם כשמתחשק לו..."

יוּאוֹזָס פנה ללכת משם, ובעת שזמזם מתחת לאפו פזמון על פרשי־צבא חמושים ושוברי־לבבות, החולפים ברכיבה על פני פונדק־דרכים ומבחינים בבעלת המקום היפהפייה, צעד לאט וביישוב־דעת אל שער בית הקברות העשוי מעץ, שאפרים הזקן גילף בו אריות מדובללי רעמה, אשר שאגו ימים שלמים על מר־המוות המהלך בינות לקברים.

דנוטה־הדסה הביטה ארוכות בגבו השפוף, המתרחק, עד שהוא נעלם מאחורי התל, אשר לפי האגדה ערמו לוחמי הדוכס הגדול ויטאוּטָס,[3] שהתיר ליהודים ברוב חסדו להתיישב על אדמת הדוכסות הגדולה של ליטא.

דנוטה־הדסה גרפה במוט־הגחלים שבידה, בתנועות מכניות, את מחטי האורן ליד קברו של צאליק ברוכיס שהטביע את עצמו, ובה־בעת חשבה על בניה אהרן ויעקב, על כלתה רייזל ועל אלישבע שלא הספיקה להגיע לארץ־ישראל; חשבה גם על שוליית החייטים החמוש יוּאוֹזָס, שאבני המצבות הטובות לדעתו בשביל ריצוף רחובות כל כך מצאו חן בעיניו; חשבה על עצמה, על שכולם עזבו אותה לחסדי גורלה, וגם על אלוהים, שבניגוד להם, בכל זאת יישאר במִשְׁכְּנֵי, מפני שגם אם נדחָה ונבגַד בידי החיים, הוא לעולם לא יעזוב את המתים.

בחצר פעתה העז.

"אני באה! אני באה!" הרגיעה דנוטה־הדסה את החיה האהובה עליה, ומיהרה להביא דלי ריק כדי לחלוב את המסכנה.

"מֶה־מֶה־מֶה..."

[1] בשפה הרוסית, פונים אל אדם זר או מבוגר לרוב בלשון 'וי' (вы, בתרגום מילולי: 'אַתֶּם'). פנייה זו דומה פחות או יותר לפנייה בגוף שלישי בעברית (כגון: 'מה אדוני רוצה?') וכן בלשון 'כבודו' — כמעט כמו בבית משפט. עם זאת, הפנייה בלשון 'וי' היא מקובלת, נפוצה ושגרתית בשפה הרוסית הרבה יותר ממקבילותיה האפשריות בעברית. [הערת המתרגם]. 
[2] פולנית במקור: Przychodzą, pani, ciężkie czasy. 
[3] ויטאוּטָס (1430-1350; בפולנית: Witold) — הדוכס הגדול של ליטא מ־1392.