כיכר העיר 4
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כיכר העיר 4
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

קובץ המאמרים המוצג לפניבם מציג תמונה פנורמית ורחבה של הפעילות הבית מדרשית המתקיימת בישראל בשנים האחרונות. הכותבים והכותבות מביאים במאמריהם קול אישי וייחודי המראה את המגוון ואת פלגי המים שהתפצלו מנהר הלימוד הבית מדרשי שהביא עימו עולם ההתחדשות היהודית בישראל. המאמרים שקובצו בקובץ זה הם פרי עמל שנצבר במשך שנים של עשיה ולימוד במסגרות לימוד שונות ומגוונות.
בדרכו של לימוד לשמה, יכול/ה הקורא/ת להיכנס משער אחד ולגלות מרחבים שלמים שכלל לא ציפו להם, ללכת לאיבוד בין המאמרים ולצאת מן השער השני. הספר הוא הזמנה לטיול ולשיטוט במרחבים הרחבים של עולם היצירה היהודית. בדרכם של שיטוטים החשיבה טמונה בהלך הרוח של המתעניין ובחברותא עימה הוא יבחר לצעוד במשעולי הקריאה.

פרק ראשון

פתח דבר

מיום הקמתם, לפני כ־30 שנה, בתי המדרש הישראליים הצליחו ליצור שינוי חברתי נרחב. מלבד אלפי התלמידות והתלמידים הפוקדים את שעריהם מדי שנה, תנועת בתי המדרש הפלורליסטיים אפשרה לקהלים חדשים להיכנס בין כותלי בית־המדרש ולחוש בו בעלי ובעלות בתים הלוקחים אחריות על תרבותם. מלבד תחושת ההכלה והשייכות, הלימוד פתח אפיקים להגשמה ולעשייה חברתית אשר שזרו יחד תלמוד ומעשה. בכך בתי המדרש לא נעצרו בד' אמותיו של העיון השכלי, אלא השפיעו על הוויית חייהם של אלפי לומדים ולומדות בכל רחבי הארץ.

במסכת ברכות שבתלמוד הבבלי רבי בר חייא קובע שעל האדם להתפלל אך ורק בבית שיש בו חלונות. קביעתו באה להראות לנו שגם כאשר אדם רוצה להתעלות מעבר לכאן ולעכשיו, אל לו לנסות ולבצע זאת ביחידות מתוך כינוס פנימי – וחלילה מתוך ניתוק מסביבתו. עליו להיות מעורב עם הבריות, להתבונן מבעד לחלון ולשלב בין עולמו הפנימי לבין אתגרי השעה, הצרכים העולים מסביבתו.

המפגש המתמיד בין הפרט לקהילתו קיבל משנה משמעות הודות למהפכה הציונית שכוננה בארץ־ישראל – מדינה עצמאית השואפת לממש ערכים יהודיים ודמוקרטיים. מעתה לימוד התורה איננו רק התפתחות והעצמה אישיות ורוחניות, לא רק פעילות קבוצתית וקהילתית, אלא מרחב למימוש אתגרים לאומיים. בתי המדרש הפלורליסטיים הם חלק מהרחבת המעגלים מהפרט לקהילה ולחברה בכללותה. התורה שנוצרת בהם אינה מופנית רק אל הלומד העצמאי או אל חבורת הלימוד, אלא היא מנסה לחולל תמורה בסובב, לשנות תפיסות ומושגים ולהשפיע על המציאות הסובבת.

הפעילות בשלושת המרחבים – האישי, הקהילתי והלאומי – דורשת מאיתנו להיות מקצועיים ומדויקים. עם זאת, עלינו לשמור על רוחב אופקים, נכונים לקיים שיתופי פעולה וחיבורים בין תחומי דעת שונים, בין ארגונים ואסכולות מגוונות.

הקובץ המונח לפניכן/ם, אומנות המפגש, הוא נדבך נוסף בעבודה משותפת זו, המשלבת העמקה והרחבת דעת עם שיתופי פעולה חוצי ארגונים ואסכולות. השילוב בין התפיסות השונות הבאות לידי ביטוי בקובץ מאפשר לראות לצד המִגוון את קו המגמה של פעילות הכוללת מאות קבוצות לימוד מדן ועד אילת. הקבוצות הללו מנסות להתחבר אל עולם המקורות היהודי ולהעמיק בו, וליצור – לאור הערכים הגלומים בו – חברה טובה יותר.

הכותבות והכותבים שדבריהם מכונסים בקובץ זה מביאות/ים קולות ייחודיים, מקוריים ומגוונים המאפשרים לקהלים נרחבים להתחבר, ליצור ולהעמיק במרחבי בתי המדרש הפרוסים ברחבי הארץ. רוחב היריעה מעיד על התמורה שהתחוללה בתחום בשנים האחרונות, ההופכת את בתי המדרש לכר פורה ליצירה, להתחדשות ולפעילות החורגת מלימוד גרידא.

ארגון פָּנים הוא בית עבור הארגונים הפועלים בתחום ההתחדשות היהודית בישראל, המפעילים בין היתר עשרות בתי מדרש בפריסה ארצית. אנחנו פועלים לשתף ידע ודעת בין הארגונים והקבוצות, להעמיק שיתופי פעולה ולהרחיב את מעגלי ההשפעה בקרב האדם, הקהילה והחברה.

בפתחו של הקובץ ברצוני להוקיר תודה עמוקה לעוסקים במלאכה. לקרן הקהילתית של לוס אנג'לס שהשתתפה איתנו בהכשרת המנחים של בתי המדרש בשדה היהדות הישראלית בשלוש השנים האחרונות, שלולא תמיכתה ונדיבותה, קובץ זה לא היה יכול לראות אור. לבינ"ה – התנועה ליהדות חברתית, אחד הארגונים החלוצים בשדה היהדות הישראלית, המשלב בין תלמוד למעשה. תודה מיוחדת לערן ברוך, מנכ"ל בינ"ה, לאברהם אייזן, ללירון בירן ניסנהולץ ולאילה דקל על המאמצים הרבים שהשקיעו להוצאתו של הספר מהכוח אל הפועל.

תודה לערן שפיר ולאילנה אב"ו־גולן מהמדרשה באורנים על הסיוע בתוכנית הכשרת המנחים, שספר זה הוא המשכו של תהליך ההכשרה שאנחנו מקיימים יחד עמם בשנים האחרונות. למוריה בן־טולילה על עבודת הלוגיסטיקה מאחורי הקלעים; בזכות עבודתה המסורה אנו מצליחים להוציא רעיונות שעלו במחשבה לעולם המעשה בצורה מיטבית ומקצועית.

אחרונים חביבים, אני מודה לצוות הוצאת הספרים כרמל על מלאכת ההפקה שאפשרה לספר לראות אור בטוב טעם, במקצועיות ובבהירות המאפיינים את עבודת ההוצאה.

יותם ברום, מנכ"ל

פנים להתחדשות יהודית בישראל

כסליו תשפ"ב

בפתחו של הקובץ הזמנה לאומנות המפגש

המדרש מתאר כי התורה נמשלה למים: "מה מים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו. מה מים חיים לעולם כך תורה חיים לעולם" (מדרש שיר השירים רבה, א, 19).

הלימוד הבית־מדרשי, שבו מתקיים מפגש ייחודי בין הלומד, הקבוצה והיצירה התרבותית, מתאים אף הוא לדימוי של מים המחיים את סביבותיהם. הלימוד המשותף מחיה סוגיות בנות אלפי שנים תוך שהוא הופך אותן לרלוונטיות ומשמעותיות לקהל הלומדים. החברותא והמפגש בין הדעות השונות של המשתתפות/ים יוצר בריאה חדשה של מרחבי שיח ויצירה שלא היו קיימים אך לפני שעה קלה.

נהר הלימוד איננו צפוי. הוא פורץ לעצמו נתיבים ופלגים שאינם ניתנים לחיזוי. בעוצמתו לפעמים הוא סוחף באופן גלוי ולעיתים נע בשלווה עד להתגעשות בלתי צפויה. כמו המים, הלימוד מניע תהליכים חבויים ודוחק בהם להתקדם ולהתפרץ. בשנים האחרונות מתגברת התחושה שהחברה הישראלית צמאה למים הללו. צמאה לשיח שיש בו מקום לדעות שונות, שיש בו מפגש כן ואמיתי בין אנשים – ויש בו יכולת לחולל שינוי של ממש בקרב השותפות/ים בו.

זה טבעה של "תורת חיים" המתחברת אל חייהם של הלומדות/ים, פוגשת אותן/ם במרחבי העשייה ומשתנה יחד איתן/ם. היא אינה מהווה פריט מוזיאוני או מרחב ארכאולוגי הנבחן כאובייקט המונח ומהווה מושא למחקר, אלא היא פוגשת את הלומדות והלומדים והופכת להיות חלק מחוויית חייהם המשותפת. הודות למפגש ולמציאות המשתנה ללא הרף, הסוגיות הנלמדות משתנות אף הן ונדמות כחדשות.

פדגוגיית המפגש, שנוצרה בבתי המדרש בשנים האחרונות, התרחבה והסתעפה. כך, לצד ההעמקה והעיון, התרחבו בה הנתיבים הפוגשים את האדם באתגרי החיים. מתוך כמיהה לסייע לו לחולל שינוי בעצמו, בסביבתו ובחברה שאליה הוא משתייך. בכך הלימוד, המפגיש בין דעות ואנשים, מחולל תמורה לא רק בספֵירה האינטלקטואלית, אלא גם במעגלים חברתיים הולכים ומתרחבים.

קובץ המאמרים המוצג לפניכם מציג תמונה פנורמית ורחבה של הפעילות הבית־מדרשית המתקיימת בישראל בשנים האחרונות. הכותבות והכותבים מביאות/ים במאמריהן/ם קול אישי וייחודי המראה את המגוון ואת פלגי המים שהתפצלו מנהר הלימוד הבית־מדרשי שהביא עמו עולם ההתחדשות היהודית בישראל. המאמרים שקובצו בקובץ זה הם פרי עמל שנצבר במשך שנים של עשייה ולימוד במסגרות לימוד שונות ומגוונות. מתוך כך, לא ניסינו להציג בפני הקוראות והקוראים תמונה קוהרנטית אחידה, אלא להפך – להציג את השונוּת, לתת מקום לגישות ולזרמים שונים ולשמור על הקול האותנטי של הכותבות והכותבים. ככזה, הקובץ מהווה אסופה של דעות, מחשבות ומתודות הדרות בכפיפה אחת תחת המושג הרחב – בתי מדרש להתחדשות יהודית. עבורנו, ייחודו ועוצמתו של הקובץ מצויים דווקא באותנטיות שבו ובהיעדרותה של יד מכוונת המנסה להכניס את המאמרים לסד מובחן של מתודולוגיה או תפיסה כוללנית, המנסה ליצור רציפות נושאית.

המגוון הרחב, הנע מהסתכלות פנורמית על תופעת בתי המדרש המתחדשים ועד להצגת מתודות וחוויות אישיות של הלומדות והלומדים, המלמדות והמלמדים, מאפשר לקהל רחב, המגיע ממגוון שדות מקצועיים, למצוא חלק ונחלה בין דפיו. כדרכו של לימוד לשמה, יכול/ה הקורא/ת להיכנס משער אחד ולגלות מרחבים שלמים שכלל לא ציפו להם, ללכת לאיבוד בין המאמרים – ולצאת מן השער השני. זוהי הזמנה לטיול ולשיטוט במרחבי עולם היצירה היהודית. כדרכם של שיטוטים, החשיבות טמונה בהלך הרוח המתעניין ובחברותא שתבחרו לכם, שתצעד עמכן/ם במשעולי הקריאה.

חובה נעימה לנו להודות לארגון פנים, המאגד את ארגוני ההתחדשות היהודית הפועלים במרחביה של הזירה הישראלית, ולעומד בראשו יותם ברום, שהגו ופעלו ליציאתו של הספר לאור. מלאכת האיסוף, העריכה והדיוק נעשתה על ידי צוות בינ"ה – התנועה ליהדות חברתית, השמֵחה לקחת חלק בתהליכי ההמשגה והמקצוע של עולם ההנחיה הבית־מדרשי. יצירתם של מערכות מושגים, הֶקשרים תרבותיים וחיבורים בין בתי המדרש השונים הפרוסים לאורכה ולרוחבה של הארץ, מהווים חלק במסע הארוך של מיצוב ומקצוּע תחום ההנחיה הבית־מדרשית, שאינו מתוחם בד' אמותיו של הלימוד הקלאסי.

אנו מקוות/ים שקובץ זה יהווה נדבך שיסייע בכינונו של מצע תרבותי משותף לא רק ללימוד אינטלקטואלי, אלא ליצירה חברתית המושתתת על ערכים ויסודות תרבותיים משותפים, היכולים להוות גשר וחיבור אל עבר עתידה של החברה בישראל. חברה שבה המגוון וריבוי הקולות אינם גזירת גורל שצריך להשלים עמה בדיעבד, אלא מקור לעוצמה ולכמיהה המתקיימת בכוונת מכוון.

כמיהתנו שנצליח לראות איש את רעהו ואישה את רעותה במבט חומל המלא באמפתיה, אהבה והבנה, כי כולנו צומחים משורש תרבותי משותף.

הָאַהֲבָה נִבְרְאָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, כְּשֶׁנִּקְרְעוּ הָרְקִיעִים

וְהַיּוֹם הָאֶחָד גַּם הוּא הָפַךְ שְׁנַיִם.

הָאַהֲבָה נִבְרְאָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, גַּם אִם שֵׁם טֶרֶם קֹרָא לָהּ

וְלֹא הֻקְדַּם לָהּ "תְּהִי!"

אַךְ הַיָּם הֵחֵל לִגְאוֹת גָּאֹה. וְנוֹצַר הַחִבּוּק. וְנוֹצַר הַנְּהִי.

(רבקה מרים)

קריאה מהנה ומועילה,

לירון בירן ניסנהולץ, אילה דקל ואברהם אייזן

מסע בדף היומי
סיגלית אור[1]

לפני כשנה התחלתי מסע בן כשבע וחצי שנים – מסע הדף היומי בתלמוד. כבר אי־אלו שנים שאני משתעשעת ברעיון להצטרף למסע הזה, נמשכת ונרתעת חליפות. החומר מאתגר: מסובך מבחינה לוגית, נע בקלילות בין ארמית לעברית, עם נגיעות של יוונית ופרסית, לעיתים מתיש בפרטים, לעיתים אנכרוניסטי להבהיל, או מקומם בתפיסותיו. אבל, מצד שני, זו הזדמנות לעבור, ולו ברפרוף, על פני כל החיבור העצום הזה שהתאהבתי בלימודו לפני שנים; לפגוש שוב סוגיות שעמן התיידדתי זה מכבר, ולהכיר חדשות. בחנוכה תש"פ לקחתי נשימה עמוקה וקפצתי למים יחד עם עוד רבבות יהודיות ויהודים ברחבי העולם.

אז מהו הדף היומי? ב־1926 הכריז הרב מאיר שפירא מלובלין על יוזמה חדשה, שעל פיה בכל רחבי העולם היהודי ילמדו על פי הסדר את כל דפי התלמוד הבבלי (2,711 דפים), כאשר בכל יום לומדים כולם את אותו הדף. מאז כבר הושלם מחזור הלימוד 13 פעמים, ובחנוכה תש"פ החל מחזור נוסף. היוזמה תפסה תאוצה עצומה בשנים האחרונות, ולרשות הלומדים עומדים אמצעי עזר מגוונים: אתרי אינטרנט, ספרי עזר, שיעורים יומיים מוקלטים או חיים, קבוצות ווטסאפ, קבוצות פייסבוק... השמים הם הגבול.

במחזורים הראשונים למדו רק גברים, אך מהפכת לימוד התורה לנשים בשנים האחרונות הצמיחה דור של תלמידות חכמים שיכולות ללמוד אף הן. וההצטרפות של תלמידות החכמים דרבנה גם נשים מן השורה לנסות. אחד הגורמים שחיזקו אותי בהחלטה להתחיל ללמוד היה אירוע הסיום של המחזור הקודם שהפיקו בארגון "הדרן" (ארגון המשמיע "קול נשי בשיח התלמודי").[2] בכנס עצום ומרגש, שנערך בבנייני האומה, עלו לבמה נציגות של קבוצות נשים לומדות מרחבי הארץ וגם מהעולם ואמרו יחד את טקסט הסיום. המנחה התקשתה להתגבר על תשואות הקהל, בתוכו נערות וצעירות רבות, שעודדו את חברותיהן והתרגשו מגודל המעמד. הדור הזה עוד מתפעם מהחידוש שבלימוד תלמוד של נשים; בדורות הבאים אולי יהפוך הדבר לשיגרה מבורכת.

יש במפעל הזה עוצמה שקשה להסבירה, אבל אנסה. ראשית, אני מתפעמת מהעובדה שכל הלומדים ממש "על אותו הדף" – פשוטו כמשמעו. אנשים שאני פוגשת בהקשרים שונים זורקים מדי פעם איזו הערה בקריצה המתייחסת לדף של היום, ונוצר קשר מיידי. אני מחליפה קיטורים על מסכת עירובין עם החברותא הזומית שלי מבוסטון, הקולגה מירושלים והחברה מהלימודים. וכולנו נפגשים שוב ושוב, יום־יום, דרך הדף.

גבולות הדפים שרירותיים, תוצר לוואי של החלטותיהם מלפניכ־500 שנה של המדפיסים בדפוס ונציה, שסידרו את התלמוד לדפוס כפי שהוא מסודר עד היום הזה. לעיתים רחוקות בלבד מסתיים עניין מסוים בגבול הדף, ולרוב הוא נמשך גם אל הדף הבא, ואף לכמה דפים. כך נוצרת תחושה של רצף מתמשך, שהלומדים קופצים כל יום אל קטע מתוכו. פעמים רבות קשה להחזיק את מבט העל בשיטת הלימוד המקוטעת הזו, ולזכור את ההקשר. ישנו תסכול הנובע מהחלקיות ולפעמים מהשטחיות של הלימוד – אך מי שמוכן להרפות מהשאיפה להבנה שלמה ומעמיקה, מתרגל לתחושה של ידיעה חלקית ומוגבלת. מתרגל ומקבל. מה שלא מובן ונרכש במחזור הזה, ייתפס טוב יותר בסיבוב הבא.

מעל לכול, ישנה המחויבות להתמדה ולקביעות, ולתדירות הגבוהה. לא פעם בשבוע, לא בראשי חודשים, לא לקראת חגים; הלימוד מתבצע יום־יום, בתקופות של לחץ בעבודה, בימים של מחלה, גם אם הדף משעמם, קשה או עמוס. בהמלצת חברה, אני משתדלת לצבור לימוד של כמה דפים לפני זמנם, אבל יש המקפידים ללמוד כל דף ביומו, ויש המצויים בפיגור תמידי, במירוץ להדביק את החבורה.

בתחילת הדרך החלטתי לחַשֵׁק את עצמי, שלא אסוג ברגע של חולשה: פרסמתי על קיר הפייסבוק שלי התחייבות להעלות בכל יום פוסט ובו משהו מתוך הדף של היום. חשבתי שזה יעזור לעמוד בקצב, ולו רק כדי שאעמוד בהבטחה. ביני לביני רציתי שהפוסטים הללו ייתנו טעימה ממה שיש בתלמוד גם למי שלא למדו ממנו מעולם, שלא יהיו מיועדים רק ליודעי ח"ן של מעגל פנימי בקודים הידועים לו בלבד. רציתי לבדוק עבור עצמי ועם אחרים אם אפשר שבטקסט העתיק הזה יש מספיק חומר המדבר גם לקשת רחבה של ישראלים, ולא הייתי בטוחה כלל שהניסוי הזה יצליח. הוותיקים הזהירו שהסיכוי קלוש: "מילא, מסכת ברכות שפותחים בה, העוסקת בשאלות פילוסופיות ותאולוגיות – שם זו לא חוכמה. חכי חכי, כשתגיעי לעירובין, הטוחנת עד דק פרטי־פרטים יבשים של שיתופי מבואות ועירובי חצרות!" אבל עד כה נמצאו תמיד עניינים להעלותם: מעשי חכמים, דילמות המהדהדות גם בעולם המודרני, מטבעות לשון והערות משעשעות, פרטי ריאליה, פתגמים עממיים עסיסיים, הסתכלויות על מבנה הדיונים ופירושים מעניינים של רש"י, שטיינזלץ ובעלי התוספות. כדי לשכנע את האלגוריתם של פייסבוק להגביר את התפוצה, הקפדתי מן ההתחלה להעלות גם תמונה יחד עם כל פוסט, ובלי להתכוון נוצר כך מעין מדרש נוסף על הטקסט, הסתכלות מכיוון אחר.

וסביב חלק מהפוסטים התפתח שיח ער, שאותו ניהלו אנשים שלעולם לא היו נפגשים בבית־מדרש קונבנציונלי: חבריי מעולמות ההייטק וההתחדשות היהודית, רבות ורבנים מכל הזרמים, כיפות שחורות, סרוגות, גדולות וקטנות, שקופות ובלי; בני משפחה ושכנים קרובים ורחוקים, מן הקיבוץ והיישוב והעיר, מכל קצוות הארץ ומתקופות שונות בחיי. שואלים, עונים, מתווכחים, מתקוממים, דוחים בתוקף, מתפעלים, מציעים קישורים שלא העליתי בדעתי ומסבירים עניינים שלא הבנתי. והכול במינוני הפייסבוק – קטן, קצר, לא מחייב, א־סנכרוני, ובכל זאת בעל משמעות. המפגשים שהזדמנו על הקיר היו מפתיעים ושונים: בן דודי מהחוגים החרד"ליים דן עם חברתי הרבה הקונסרבטיבית, שמרנים וליברלים הגיבו לקטע המחפצן נשים, דתיים וחילונים שוחחו על אידאל ההתקדשות ללימוד התורה. בתוך גוב האריות של הרשת החברתית, המעודדת אנשים להתלהם ולהקצין, התנהלו דיונים תרבותיים להפליא על סוגיות עקרוניות שעלו מן הטקסט הקדום אך נכחו במציאות חיינו.

אנשים שאני פוגשת מספרים לי שהפרויקט הזה נוגע בהם. חברה התקשרה לבקש שארחיב קצת יותר על הביוגרפיות של החכמים ששמם עולה, במקום שזה רלוונטי. בת משפחה הציעה לשנות את סדר הדברים, ובמקום להתחיל בקטע מן התלמוד ואז לקשרו לענייני דיומא, לפתוח דווקא בחיבור האישי. קולגה סיפרה שפיתחה מנהג – ללמוד את הדף ולנחש במה אתמקד לפני שהיא מסתכלת לבדוק אם צדקה. ואחֵר העלה רעיון שנבע מן הפוסט, ובעקבות הדיון שלח שאילתה לארכאולוג שהכיר כדי שיפסוק בסוגיה.

הנה, למשל, דוגמה לדיון שנבע ממשפט קצר במסכת פסחים, דף מ ע"ב. הסוגיה עוסקת בגדרות שגודרים סביב האיסורים, ומצטטת פתגם – "'לך, לך', אומרים לנזיר, 'סביב סביב – לכרם אל תקרב'". בפוסט שהעליתי ליוויתי את הפתגם בשאלות: כאשר אדם מקבל על עצמו להתנזר ממשהו, מהי האסטרטגיה המועדפת: להימנע מלהיחשף לדבר, או אדרבה, להיחשף כדי לאמֵן את כוח האיפוק? כשאדם בדיאטה, האם כדאי שלא יחזיק בבית שוקולד, או שאדרבה יחזיק, ויפתח את היכולת לעצור בעצמו?

לעולם איני יודעת אילו פוסטים יעוררו עניין ואילו ייענו בשתיקה. כאן הצטברו התגובות מיד, לכיוונים שונים: שכן שאביו אובחן לאחרונה כחולה סוכרת הזמין את עצמו לקפה כדי לשוחח על האסטרטגיה הנכונה לסייע לאביו להימנע מאכילת מאכלים שיזיקו לו; תלמידה בוגרת, חברה מהטיולים בשביל ישראל וקולגה מ"נשים עושות שלום" (קונסרבטיבית, אורתודוקסית וחילונית, בהתאמה) המליצו כולן מניסיון אישי על שיטת ההתנזרות; המחותן שלי טען שזה עניין אינדיבידואלי, והצביע על כך שנדר הנזירות בעצמו הוא לרוב תגובה לכֶשל של המתנזר בעמידה בפיתוי; וכמה נשים הציעו קריאה אלטרנטיבית של הפתגם – לא המלצה לנזיר להקיף את הכרם כדי להתרחק מן הפיתוי, אלא להפך – הצעה להסתובב סחור־סחור בקרבת הענבים המפתים, כדי להתרגל למראה המגרה ולאמן את שריר ההתאפקות. לא הגענו למסקנות, ואפילו לא סיכמתי את הכיוונים שעלו. אך למשך כמה שעות באותו יום עסקו המשתתפים בדיון בשאלת ההתנזרות וההתאפקות מזוויות שונות, חלקו חוויות אישיות, פירשו את הטקסט לכאן ולכאן וקישרו אותו לחייהם האישיים. ומלבד השותפים הפעילים בדיון, היו עדים גם קוראים נוספים – חלקם העידו על ביקורם בסוגיה באמצעות סימון "לייק", וחלקם נותרו סמויים מן העניין. בית־מדרש בזעיר אנפין.

מחזור הלימוד הנוכחי החל מעט לפני פרוץ משבר הקורונה, ובדיעבד אני אסירת תודה שעמד לרשותי העוגן הזה בתקופה הכאוטית שאנו חווים. מסביב סגרים, בידוד, משבר פוליטי ומנהיגותי מייאש ומתסכל, מבול של חדשות מבהילות מרחבי תבל. העולם מצטמצם והולך אל ד' אמות של מחשב על שולחן עבודה, מחובר אל העולם דרך צינור האינטרנט. לימוד הדף היומי היה לעוגן בודד של יציבות ושגרה, כשכל שאר העוגנים נשלפים ונסחפים בסערה.

במסע בן שבע וחצי השנים יש גם תחנות ביניים – סיומי מסכתות, שבהם חוגגים השלמה של עוד מִקטע משמעותי בדרך. בין סגר לסגר הזמנתי לחצר ביתי קבוצה של שכנות חברות, לחגוג איתי את סיום מסכת שבת (156 דפים – יותר מחמישה חודשים!). חלקן עקבו אחרי הפוסטים בזמן אמת; חלקן שמעו ממני מדי פעם על המסע; שמחתי בכל מי שהייתה איתי, בטקס המוזר־משהו המתרחש בסיום מסכת – גם אלו שהסתכלו על הנעשה בעין אנתרופולוגית. ישבנו בריחוק זו מזו, למדנו יחד את השורות האחרונות של המסכת, וחברותיי היו עדות לטקסט הסיום שקראתי, בקול רועד, בפעם הראשונה. פתחנו שמפניה והרמנו כוסית לכבוד הלימוד, והמסע, והחיבור למסורת העתיקה.

אך הסיום היה רגע נדיר של מפגש פיזי, שמיד לאחריו חזרתי אל הלימוד המתוּוך דרך המסך. המעבר אל המרחב הווירטואלי פתח עושר עצום של עזרים טכנולוגיים: אני משתדלת להשתתף באופן קבוע בשיעור זום שאותו מלמדים בסבב פרופסורים לתלמוד ורבות ורבנים מזרמים שונים, בקבוצת "ענן כבודך";[3] מאזינה בלילה לשיעורי הבזק של הרב אורי בריליאנט ("הדף היומי בעשר דקות");[4] נהנית ממאמרים מלומדים שמעלים חוקרים לקבוצת הפייסבוק "יומי",[5] ומן המֵמים שיוצרים חברי "ממים על הדף היומי".[6] אני מוקפת ותמוכה בכל כך הרבה אוצרות שתורמים אנשים למען קהילת הלומדים. והלימוד המקוון יוצר אפשרויות למפגשים על־זרמיים, שהרי בריבועי הזום אין רואים בהכרח אם פלוני חובש כיפה, ואם אלמונית לובשת חצאית. הכניסה אל בית־המדרש הווירטואלי נעשית בלחיצת עכבר, והשערים פתוחים לרווחה.

זו אינה קהילה במובן הפשוט של המילה – אין שום מנגנון המאחד את חבריה מלבד הקצב האחיד של הלימוד. אך אנו חולקים עניין אינטלקטואלי משותף, זיכרונות, חוויה רגשית, מחויבות ללימוד ורגעי שיא. הלכנו יחד כברת דרך, ועוד נכונה לנו דרך ארוכה יחדיו. הרגליים המהוססות כבר צוברות קצת ביטחון, המשימה כבר נראית קצת פחות בלתי אפשרית, והחברותא, גם אם וירטואלית, מחזקת וממלאת.

מקורות

פלורליזם. מיכל, צפי, משואה

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159229771334994

 

לחפש בנרות. שרגא, צפי, גולן ברק, חיים גלעדי (הקשר אישי, פוליטי, פשט ודרש...)

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159203326024994

 

במה משמחו. אפרת, לילה וסיד, דני מלר, גיל נתיב, יעל זילברמן

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159377894469994

 

כללים בלי יוצאים מן הכלל. קישור אישי לחזרה של רותם, תמונה של שבלונה ערבית. איתן עומר, גלית ביתן

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159277835334994

 

עכבר מכניס לחם אחרי ניקוי פסח. ברוך, מיכל, יעל, דני מלר, משה לביא, רחלי ותרצה קלמן

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159209801024994

 

Flow (לימוד תורה בזמן בדיקת חמץ). משואה, דניאל, מיכל, צבי שטרן, אילה דקל, עליזה רענן, ידידה

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159194969629994

קצצו ידיו של כוהן גדול. דיון על עריכה, שוחד, ברבריות. גלית ביתן, צביקה לקח, איציק וולף ויעל לדרר שחק

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159329827449994

[1] הרבה ד"ר סיגלית אור היא בוגרת בית־המדרש לרבנות ישראלית ובעלת תואר דוקטור בתלמוד מאוניברסיטת ת"א. סיגלית היא רכזת־שותפה של תנועת הרבנות הישראלית, והיא מלמדת ומנחה ברחבי הגליל. 

[2] https://hadran.org.il/he. 

[3] https://www.facebook.com/groups/293239328388507. 

[4] https://www.sinai.org.il. 

[5] https://www.facebook.com/groups/1778041112485689.

[6] https://www.facebook.com/groups/256337422319297. 

עוד על הספר

כיכר העיר 4 אברהם אייזן, אילה דקל, לירון בירן ניסנהולץ

פתח דבר

מיום הקמתם, לפני כ־30 שנה, בתי המדרש הישראליים הצליחו ליצור שינוי חברתי נרחב. מלבד אלפי התלמידות והתלמידים הפוקדים את שעריהם מדי שנה, תנועת בתי המדרש הפלורליסטיים אפשרה לקהלים חדשים להיכנס בין כותלי בית־המדרש ולחוש בו בעלי ובעלות בתים הלוקחים אחריות על תרבותם. מלבד תחושת ההכלה והשייכות, הלימוד פתח אפיקים להגשמה ולעשייה חברתית אשר שזרו יחד תלמוד ומעשה. בכך בתי המדרש לא נעצרו בד' אמותיו של העיון השכלי, אלא השפיעו על הוויית חייהם של אלפי לומדים ולומדות בכל רחבי הארץ.

במסכת ברכות שבתלמוד הבבלי רבי בר חייא קובע שעל האדם להתפלל אך ורק בבית שיש בו חלונות. קביעתו באה להראות לנו שגם כאשר אדם רוצה להתעלות מעבר לכאן ולעכשיו, אל לו לנסות ולבצע זאת ביחידות מתוך כינוס פנימי – וחלילה מתוך ניתוק מסביבתו. עליו להיות מעורב עם הבריות, להתבונן מבעד לחלון ולשלב בין עולמו הפנימי לבין אתגרי השעה, הצרכים העולים מסביבתו.

המפגש המתמיד בין הפרט לקהילתו קיבל משנה משמעות הודות למהפכה הציונית שכוננה בארץ־ישראל – מדינה עצמאית השואפת לממש ערכים יהודיים ודמוקרטיים. מעתה לימוד התורה איננו רק התפתחות והעצמה אישיות ורוחניות, לא רק פעילות קבוצתית וקהילתית, אלא מרחב למימוש אתגרים לאומיים. בתי המדרש הפלורליסטיים הם חלק מהרחבת המעגלים מהפרט לקהילה ולחברה בכללותה. התורה שנוצרת בהם אינה מופנית רק אל הלומד העצמאי או אל חבורת הלימוד, אלא היא מנסה לחולל תמורה בסובב, לשנות תפיסות ומושגים ולהשפיע על המציאות הסובבת.

הפעילות בשלושת המרחבים – האישי, הקהילתי והלאומי – דורשת מאיתנו להיות מקצועיים ומדויקים. עם זאת, עלינו לשמור על רוחב אופקים, נכונים לקיים שיתופי פעולה וחיבורים בין תחומי דעת שונים, בין ארגונים ואסכולות מגוונות.

הקובץ המונח לפניכן/ם, אומנות המפגש, הוא נדבך נוסף בעבודה משותפת זו, המשלבת העמקה והרחבת דעת עם שיתופי פעולה חוצי ארגונים ואסכולות. השילוב בין התפיסות השונות הבאות לידי ביטוי בקובץ מאפשר לראות לצד המִגוון את קו המגמה של פעילות הכוללת מאות קבוצות לימוד מדן ועד אילת. הקבוצות הללו מנסות להתחבר אל עולם המקורות היהודי ולהעמיק בו, וליצור – לאור הערכים הגלומים בו – חברה טובה יותר.

הכותבות והכותבים שדבריהם מכונסים בקובץ זה מביאות/ים קולות ייחודיים, מקוריים ומגוונים המאפשרים לקהלים נרחבים להתחבר, ליצור ולהעמיק במרחבי בתי המדרש הפרוסים ברחבי הארץ. רוחב היריעה מעיד על התמורה שהתחוללה בתחום בשנים האחרונות, ההופכת את בתי המדרש לכר פורה ליצירה, להתחדשות ולפעילות החורגת מלימוד גרידא.

ארגון פָּנים הוא בית עבור הארגונים הפועלים בתחום ההתחדשות היהודית בישראל, המפעילים בין היתר עשרות בתי מדרש בפריסה ארצית. אנחנו פועלים לשתף ידע ודעת בין הארגונים והקבוצות, להעמיק שיתופי פעולה ולהרחיב את מעגלי ההשפעה בקרב האדם, הקהילה והחברה.

בפתחו של הקובץ ברצוני להוקיר תודה עמוקה לעוסקים במלאכה. לקרן הקהילתית של לוס אנג'לס שהשתתפה איתנו בהכשרת המנחים של בתי המדרש בשדה היהדות הישראלית בשלוש השנים האחרונות, שלולא תמיכתה ונדיבותה, קובץ זה לא היה יכול לראות אור. לבינ"ה – התנועה ליהדות חברתית, אחד הארגונים החלוצים בשדה היהדות הישראלית, המשלב בין תלמוד למעשה. תודה מיוחדת לערן ברוך, מנכ"ל בינ"ה, לאברהם אייזן, ללירון בירן ניסנהולץ ולאילה דקל על המאמצים הרבים שהשקיעו להוצאתו של הספר מהכוח אל הפועל.

תודה לערן שפיר ולאילנה אב"ו־גולן מהמדרשה באורנים על הסיוע בתוכנית הכשרת המנחים, שספר זה הוא המשכו של תהליך ההכשרה שאנחנו מקיימים יחד עמם בשנים האחרונות. למוריה בן־טולילה על עבודת הלוגיסטיקה מאחורי הקלעים; בזכות עבודתה המסורה אנו מצליחים להוציא רעיונות שעלו במחשבה לעולם המעשה בצורה מיטבית ומקצועית.

אחרונים חביבים, אני מודה לצוות הוצאת הספרים כרמל על מלאכת ההפקה שאפשרה לספר לראות אור בטוב טעם, במקצועיות ובבהירות המאפיינים את עבודת ההוצאה.

יותם ברום, מנכ"ל

פנים להתחדשות יהודית בישראל

כסליו תשפ"ב

בפתחו של הקובץ הזמנה לאומנות המפגש

המדרש מתאר כי התורה נמשלה למים: "מה מים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו. מה מים חיים לעולם כך תורה חיים לעולם" (מדרש שיר השירים רבה, א, 19).

הלימוד הבית־מדרשי, שבו מתקיים מפגש ייחודי בין הלומד, הקבוצה והיצירה התרבותית, מתאים אף הוא לדימוי של מים המחיים את סביבותיהם. הלימוד המשותף מחיה סוגיות בנות אלפי שנים תוך שהוא הופך אותן לרלוונטיות ומשמעותיות לקהל הלומדים. החברותא והמפגש בין הדעות השונות של המשתתפות/ים יוצר בריאה חדשה של מרחבי שיח ויצירה שלא היו קיימים אך לפני שעה קלה.

נהר הלימוד איננו צפוי. הוא פורץ לעצמו נתיבים ופלגים שאינם ניתנים לחיזוי. בעוצמתו לפעמים הוא סוחף באופן גלוי ולעיתים נע בשלווה עד להתגעשות בלתי צפויה. כמו המים, הלימוד מניע תהליכים חבויים ודוחק בהם להתקדם ולהתפרץ. בשנים האחרונות מתגברת התחושה שהחברה הישראלית צמאה למים הללו. צמאה לשיח שיש בו מקום לדעות שונות, שיש בו מפגש כן ואמיתי בין אנשים – ויש בו יכולת לחולל שינוי של ממש בקרב השותפות/ים בו.

זה טבעה של "תורת חיים" המתחברת אל חייהם של הלומדות/ים, פוגשת אותן/ם במרחבי העשייה ומשתנה יחד איתן/ם. היא אינה מהווה פריט מוזיאוני או מרחב ארכאולוגי הנבחן כאובייקט המונח ומהווה מושא למחקר, אלא היא פוגשת את הלומדות והלומדים והופכת להיות חלק מחוויית חייהם המשותפת. הודות למפגש ולמציאות המשתנה ללא הרף, הסוגיות הנלמדות משתנות אף הן ונדמות כחדשות.

פדגוגיית המפגש, שנוצרה בבתי המדרש בשנים האחרונות, התרחבה והסתעפה. כך, לצד ההעמקה והעיון, התרחבו בה הנתיבים הפוגשים את האדם באתגרי החיים. מתוך כמיהה לסייע לו לחולל שינוי בעצמו, בסביבתו ובחברה שאליה הוא משתייך. בכך הלימוד, המפגיש בין דעות ואנשים, מחולל תמורה לא רק בספֵירה האינטלקטואלית, אלא גם במעגלים חברתיים הולכים ומתרחבים.

קובץ המאמרים המוצג לפניכם מציג תמונה פנורמית ורחבה של הפעילות הבית־מדרשית המתקיימת בישראל בשנים האחרונות. הכותבות והכותבים מביאות/ים במאמריהן/ם קול אישי וייחודי המראה את המגוון ואת פלגי המים שהתפצלו מנהר הלימוד הבית־מדרשי שהביא עמו עולם ההתחדשות היהודית בישראל. המאמרים שקובצו בקובץ זה הם פרי עמל שנצבר במשך שנים של עשייה ולימוד במסגרות לימוד שונות ומגוונות. מתוך כך, לא ניסינו להציג בפני הקוראות והקוראים תמונה קוהרנטית אחידה, אלא להפך – להציג את השונוּת, לתת מקום לגישות ולזרמים שונים ולשמור על הקול האותנטי של הכותבות והכותבים. ככזה, הקובץ מהווה אסופה של דעות, מחשבות ומתודות הדרות בכפיפה אחת תחת המושג הרחב – בתי מדרש להתחדשות יהודית. עבורנו, ייחודו ועוצמתו של הקובץ מצויים דווקא באותנטיות שבו ובהיעדרותה של יד מכוונת המנסה להכניס את המאמרים לסד מובחן של מתודולוגיה או תפיסה כוללנית, המנסה ליצור רציפות נושאית.

המגוון הרחב, הנע מהסתכלות פנורמית על תופעת בתי המדרש המתחדשים ועד להצגת מתודות וחוויות אישיות של הלומדות והלומדים, המלמדות והמלמדים, מאפשר לקהל רחב, המגיע ממגוון שדות מקצועיים, למצוא חלק ונחלה בין דפיו. כדרכו של לימוד לשמה, יכול/ה הקורא/ת להיכנס משער אחד ולגלות מרחבים שלמים שכלל לא ציפו להם, ללכת לאיבוד בין המאמרים – ולצאת מן השער השני. זוהי הזמנה לטיול ולשיטוט במרחבי עולם היצירה היהודית. כדרכם של שיטוטים, החשיבות טמונה בהלך הרוח המתעניין ובחברותא שתבחרו לכם, שתצעד עמכן/ם במשעולי הקריאה.

חובה נעימה לנו להודות לארגון פנים, המאגד את ארגוני ההתחדשות היהודית הפועלים במרחביה של הזירה הישראלית, ולעומד בראשו יותם ברום, שהגו ופעלו ליציאתו של הספר לאור. מלאכת האיסוף, העריכה והדיוק נעשתה על ידי צוות בינ"ה – התנועה ליהדות חברתית, השמֵחה לקחת חלק בתהליכי ההמשגה והמקצוע של עולם ההנחיה הבית־מדרשי. יצירתם של מערכות מושגים, הֶקשרים תרבותיים וחיבורים בין בתי המדרש השונים הפרוסים לאורכה ולרוחבה של הארץ, מהווים חלק במסע הארוך של מיצוב ומקצוּע תחום ההנחיה הבית־מדרשית, שאינו מתוחם בד' אמותיו של הלימוד הקלאסי.

אנו מקוות/ים שקובץ זה יהווה נדבך שיסייע בכינונו של מצע תרבותי משותף לא רק ללימוד אינטלקטואלי, אלא ליצירה חברתית המושתתת על ערכים ויסודות תרבותיים משותפים, היכולים להוות גשר וחיבור אל עבר עתידה של החברה בישראל. חברה שבה המגוון וריבוי הקולות אינם גזירת גורל שצריך להשלים עמה בדיעבד, אלא מקור לעוצמה ולכמיהה המתקיימת בכוונת מכוון.

כמיהתנו שנצליח לראות איש את רעהו ואישה את רעותה במבט חומל המלא באמפתיה, אהבה והבנה, כי כולנו צומחים משורש תרבותי משותף.

הָאַהֲבָה נִבְרְאָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, כְּשֶׁנִּקְרְעוּ הָרְקִיעִים

וְהַיּוֹם הָאֶחָד גַּם הוּא הָפַךְ שְׁנַיִם.

הָאַהֲבָה נִבְרְאָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, גַּם אִם שֵׁם טֶרֶם קֹרָא לָהּ

וְלֹא הֻקְדַּם לָהּ "תְּהִי!"

אַךְ הַיָּם הֵחֵל לִגְאוֹת גָּאֹה. וְנוֹצַר הַחִבּוּק. וְנוֹצַר הַנְּהִי.

(רבקה מרים)

קריאה מהנה ומועילה,

לירון בירן ניסנהולץ, אילה דקל ואברהם אייזן

מסע בדף היומי
סיגלית אור[1]

לפני כשנה התחלתי מסע בן כשבע וחצי שנים – מסע הדף היומי בתלמוד. כבר אי־אלו שנים שאני משתעשעת ברעיון להצטרף למסע הזה, נמשכת ונרתעת חליפות. החומר מאתגר: מסובך מבחינה לוגית, נע בקלילות בין ארמית לעברית, עם נגיעות של יוונית ופרסית, לעיתים מתיש בפרטים, לעיתים אנכרוניסטי להבהיל, או מקומם בתפיסותיו. אבל, מצד שני, זו הזדמנות לעבור, ולו ברפרוף, על פני כל החיבור העצום הזה שהתאהבתי בלימודו לפני שנים; לפגוש שוב סוגיות שעמן התיידדתי זה מכבר, ולהכיר חדשות. בחנוכה תש"פ לקחתי נשימה עמוקה וקפצתי למים יחד עם עוד רבבות יהודיות ויהודים ברחבי העולם.

אז מהו הדף היומי? ב־1926 הכריז הרב מאיר שפירא מלובלין על יוזמה חדשה, שעל פיה בכל רחבי העולם היהודי ילמדו על פי הסדר את כל דפי התלמוד הבבלי (2,711 דפים), כאשר בכל יום לומדים כולם את אותו הדף. מאז כבר הושלם מחזור הלימוד 13 פעמים, ובחנוכה תש"פ החל מחזור נוסף. היוזמה תפסה תאוצה עצומה בשנים האחרונות, ולרשות הלומדים עומדים אמצעי עזר מגוונים: אתרי אינטרנט, ספרי עזר, שיעורים יומיים מוקלטים או חיים, קבוצות ווטסאפ, קבוצות פייסבוק... השמים הם הגבול.

במחזורים הראשונים למדו רק גברים, אך מהפכת לימוד התורה לנשים בשנים האחרונות הצמיחה דור של תלמידות חכמים שיכולות ללמוד אף הן. וההצטרפות של תלמידות החכמים דרבנה גם נשים מן השורה לנסות. אחד הגורמים שחיזקו אותי בהחלטה להתחיל ללמוד היה אירוע הסיום של המחזור הקודם שהפיקו בארגון "הדרן" (ארגון המשמיע "קול נשי בשיח התלמודי").[2] בכנס עצום ומרגש, שנערך בבנייני האומה, עלו לבמה נציגות של קבוצות נשים לומדות מרחבי הארץ וגם מהעולם ואמרו יחד את טקסט הסיום. המנחה התקשתה להתגבר על תשואות הקהל, בתוכו נערות וצעירות רבות, שעודדו את חברותיהן והתרגשו מגודל המעמד. הדור הזה עוד מתפעם מהחידוש שבלימוד תלמוד של נשים; בדורות הבאים אולי יהפוך הדבר לשיגרה מבורכת.

יש במפעל הזה עוצמה שקשה להסבירה, אבל אנסה. ראשית, אני מתפעמת מהעובדה שכל הלומדים ממש "על אותו הדף" – פשוטו כמשמעו. אנשים שאני פוגשת בהקשרים שונים זורקים מדי פעם איזו הערה בקריצה המתייחסת לדף של היום, ונוצר קשר מיידי. אני מחליפה קיטורים על מסכת עירובין עם החברותא הזומית שלי מבוסטון, הקולגה מירושלים והחברה מהלימודים. וכולנו נפגשים שוב ושוב, יום־יום, דרך הדף.

גבולות הדפים שרירותיים, תוצר לוואי של החלטותיהם מלפניכ־500 שנה של המדפיסים בדפוס ונציה, שסידרו את התלמוד לדפוס כפי שהוא מסודר עד היום הזה. לעיתים רחוקות בלבד מסתיים עניין מסוים בגבול הדף, ולרוב הוא נמשך גם אל הדף הבא, ואף לכמה דפים. כך נוצרת תחושה של רצף מתמשך, שהלומדים קופצים כל יום אל קטע מתוכו. פעמים רבות קשה להחזיק את מבט העל בשיטת הלימוד המקוטעת הזו, ולזכור את ההקשר. ישנו תסכול הנובע מהחלקיות ולפעמים מהשטחיות של הלימוד – אך מי שמוכן להרפות מהשאיפה להבנה שלמה ומעמיקה, מתרגל לתחושה של ידיעה חלקית ומוגבלת. מתרגל ומקבל. מה שלא מובן ונרכש במחזור הזה, ייתפס טוב יותר בסיבוב הבא.

מעל לכול, ישנה המחויבות להתמדה ולקביעות, ולתדירות הגבוהה. לא פעם בשבוע, לא בראשי חודשים, לא לקראת חגים; הלימוד מתבצע יום־יום, בתקופות של לחץ בעבודה, בימים של מחלה, גם אם הדף משעמם, קשה או עמוס. בהמלצת חברה, אני משתדלת לצבור לימוד של כמה דפים לפני זמנם, אבל יש המקפידים ללמוד כל דף ביומו, ויש המצויים בפיגור תמידי, במירוץ להדביק את החבורה.

בתחילת הדרך החלטתי לחַשֵׁק את עצמי, שלא אסוג ברגע של חולשה: פרסמתי על קיר הפייסבוק שלי התחייבות להעלות בכל יום פוסט ובו משהו מתוך הדף של היום. חשבתי שזה יעזור לעמוד בקצב, ולו רק כדי שאעמוד בהבטחה. ביני לביני רציתי שהפוסטים הללו ייתנו טעימה ממה שיש בתלמוד גם למי שלא למדו ממנו מעולם, שלא יהיו מיועדים רק ליודעי ח"ן של מעגל פנימי בקודים הידועים לו בלבד. רציתי לבדוק עבור עצמי ועם אחרים אם אפשר שבטקסט העתיק הזה יש מספיק חומר המדבר גם לקשת רחבה של ישראלים, ולא הייתי בטוחה כלל שהניסוי הזה יצליח. הוותיקים הזהירו שהסיכוי קלוש: "מילא, מסכת ברכות שפותחים בה, העוסקת בשאלות פילוסופיות ותאולוגיות – שם זו לא חוכמה. חכי חכי, כשתגיעי לעירובין, הטוחנת עד דק פרטי־פרטים יבשים של שיתופי מבואות ועירובי חצרות!" אבל עד כה נמצאו תמיד עניינים להעלותם: מעשי חכמים, דילמות המהדהדות גם בעולם המודרני, מטבעות לשון והערות משעשעות, פרטי ריאליה, פתגמים עממיים עסיסיים, הסתכלויות על מבנה הדיונים ופירושים מעניינים של רש"י, שטיינזלץ ובעלי התוספות. כדי לשכנע את האלגוריתם של פייסבוק להגביר את התפוצה, הקפדתי מן ההתחלה להעלות גם תמונה יחד עם כל פוסט, ובלי להתכוון נוצר כך מעין מדרש נוסף על הטקסט, הסתכלות מכיוון אחר.

וסביב חלק מהפוסטים התפתח שיח ער, שאותו ניהלו אנשים שלעולם לא היו נפגשים בבית־מדרש קונבנציונלי: חבריי מעולמות ההייטק וההתחדשות היהודית, רבות ורבנים מכל הזרמים, כיפות שחורות, סרוגות, גדולות וקטנות, שקופות ובלי; בני משפחה ושכנים קרובים ורחוקים, מן הקיבוץ והיישוב והעיר, מכל קצוות הארץ ומתקופות שונות בחיי. שואלים, עונים, מתווכחים, מתקוממים, דוחים בתוקף, מתפעלים, מציעים קישורים שלא העליתי בדעתי ומסבירים עניינים שלא הבנתי. והכול במינוני הפייסבוק – קטן, קצר, לא מחייב, א־סנכרוני, ובכל זאת בעל משמעות. המפגשים שהזדמנו על הקיר היו מפתיעים ושונים: בן דודי מהחוגים החרד"ליים דן עם חברתי הרבה הקונסרבטיבית, שמרנים וליברלים הגיבו לקטע המחפצן נשים, דתיים וחילונים שוחחו על אידאל ההתקדשות ללימוד התורה. בתוך גוב האריות של הרשת החברתית, המעודדת אנשים להתלהם ולהקצין, התנהלו דיונים תרבותיים להפליא על סוגיות עקרוניות שעלו מן הטקסט הקדום אך נכחו במציאות חיינו.

אנשים שאני פוגשת מספרים לי שהפרויקט הזה נוגע בהם. חברה התקשרה לבקש שארחיב קצת יותר על הביוגרפיות של החכמים ששמם עולה, במקום שזה רלוונטי. בת משפחה הציעה לשנות את סדר הדברים, ובמקום להתחיל בקטע מן התלמוד ואז לקשרו לענייני דיומא, לפתוח דווקא בחיבור האישי. קולגה סיפרה שפיתחה מנהג – ללמוד את הדף ולנחש במה אתמקד לפני שהיא מסתכלת לבדוק אם צדקה. ואחֵר העלה רעיון שנבע מן הפוסט, ובעקבות הדיון שלח שאילתה לארכאולוג שהכיר כדי שיפסוק בסוגיה.

הנה, למשל, דוגמה לדיון שנבע ממשפט קצר במסכת פסחים, דף מ ע"ב. הסוגיה עוסקת בגדרות שגודרים סביב האיסורים, ומצטטת פתגם – "'לך, לך', אומרים לנזיר, 'סביב סביב – לכרם אל תקרב'". בפוסט שהעליתי ליוויתי את הפתגם בשאלות: כאשר אדם מקבל על עצמו להתנזר ממשהו, מהי האסטרטגיה המועדפת: להימנע מלהיחשף לדבר, או אדרבה, להיחשף כדי לאמֵן את כוח האיפוק? כשאדם בדיאטה, האם כדאי שלא יחזיק בבית שוקולד, או שאדרבה יחזיק, ויפתח את היכולת לעצור בעצמו?

לעולם איני יודעת אילו פוסטים יעוררו עניין ואילו ייענו בשתיקה. כאן הצטברו התגובות מיד, לכיוונים שונים: שכן שאביו אובחן לאחרונה כחולה סוכרת הזמין את עצמו לקפה כדי לשוחח על האסטרטגיה הנכונה לסייע לאביו להימנע מאכילת מאכלים שיזיקו לו; תלמידה בוגרת, חברה מהטיולים בשביל ישראל וקולגה מ"נשים עושות שלום" (קונסרבטיבית, אורתודוקסית וחילונית, בהתאמה) המליצו כולן מניסיון אישי על שיטת ההתנזרות; המחותן שלי טען שזה עניין אינדיבידואלי, והצביע על כך שנדר הנזירות בעצמו הוא לרוב תגובה לכֶשל של המתנזר בעמידה בפיתוי; וכמה נשים הציעו קריאה אלטרנטיבית של הפתגם – לא המלצה לנזיר להקיף את הכרם כדי להתרחק מן הפיתוי, אלא להפך – הצעה להסתובב סחור־סחור בקרבת הענבים המפתים, כדי להתרגל למראה המגרה ולאמן את שריר ההתאפקות. לא הגענו למסקנות, ואפילו לא סיכמתי את הכיוונים שעלו. אך למשך כמה שעות באותו יום עסקו המשתתפים בדיון בשאלת ההתנזרות וההתאפקות מזוויות שונות, חלקו חוויות אישיות, פירשו את הטקסט לכאן ולכאן וקישרו אותו לחייהם האישיים. ומלבד השותפים הפעילים בדיון, היו עדים גם קוראים נוספים – חלקם העידו על ביקורם בסוגיה באמצעות סימון "לייק", וחלקם נותרו סמויים מן העניין. בית־מדרש בזעיר אנפין.

מחזור הלימוד הנוכחי החל מעט לפני פרוץ משבר הקורונה, ובדיעבד אני אסירת תודה שעמד לרשותי העוגן הזה בתקופה הכאוטית שאנו חווים. מסביב סגרים, בידוד, משבר פוליטי ומנהיגותי מייאש ומתסכל, מבול של חדשות מבהילות מרחבי תבל. העולם מצטמצם והולך אל ד' אמות של מחשב על שולחן עבודה, מחובר אל העולם דרך צינור האינטרנט. לימוד הדף היומי היה לעוגן בודד של יציבות ושגרה, כשכל שאר העוגנים נשלפים ונסחפים בסערה.

במסע בן שבע וחצי השנים יש גם תחנות ביניים – סיומי מסכתות, שבהם חוגגים השלמה של עוד מִקטע משמעותי בדרך. בין סגר לסגר הזמנתי לחצר ביתי קבוצה של שכנות חברות, לחגוג איתי את סיום מסכת שבת (156 דפים – יותר מחמישה חודשים!). חלקן עקבו אחרי הפוסטים בזמן אמת; חלקן שמעו ממני מדי פעם על המסע; שמחתי בכל מי שהייתה איתי, בטקס המוזר־משהו המתרחש בסיום מסכת – גם אלו שהסתכלו על הנעשה בעין אנתרופולוגית. ישבנו בריחוק זו מזו, למדנו יחד את השורות האחרונות של המסכת, וחברותיי היו עדות לטקסט הסיום שקראתי, בקול רועד, בפעם הראשונה. פתחנו שמפניה והרמנו כוסית לכבוד הלימוד, והמסע, והחיבור למסורת העתיקה.

אך הסיום היה רגע נדיר של מפגש פיזי, שמיד לאחריו חזרתי אל הלימוד המתוּוך דרך המסך. המעבר אל המרחב הווירטואלי פתח עושר עצום של עזרים טכנולוגיים: אני משתדלת להשתתף באופן קבוע בשיעור זום שאותו מלמדים בסבב פרופסורים לתלמוד ורבות ורבנים מזרמים שונים, בקבוצת "ענן כבודך";[3] מאזינה בלילה לשיעורי הבזק של הרב אורי בריליאנט ("הדף היומי בעשר דקות");[4] נהנית ממאמרים מלומדים שמעלים חוקרים לקבוצת הפייסבוק "יומי",[5] ומן המֵמים שיוצרים חברי "ממים על הדף היומי".[6] אני מוקפת ותמוכה בכל כך הרבה אוצרות שתורמים אנשים למען קהילת הלומדים. והלימוד המקוון יוצר אפשרויות למפגשים על־זרמיים, שהרי בריבועי הזום אין רואים בהכרח אם פלוני חובש כיפה, ואם אלמונית לובשת חצאית. הכניסה אל בית־המדרש הווירטואלי נעשית בלחיצת עכבר, והשערים פתוחים לרווחה.

זו אינה קהילה במובן הפשוט של המילה – אין שום מנגנון המאחד את חבריה מלבד הקצב האחיד של הלימוד. אך אנו חולקים עניין אינטלקטואלי משותף, זיכרונות, חוויה רגשית, מחויבות ללימוד ורגעי שיא. הלכנו יחד כברת דרך, ועוד נכונה לנו דרך ארוכה יחדיו. הרגליים המהוססות כבר צוברות קצת ביטחון, המשימה כבר נראית קצת פחות בלתי אפשרית, והחברותא, גם אם וירטואלית, מחזקת וממלאת.

מקורות

פלורליזם. מיכל, צפי, משואה

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159229771334994

 

לחפש בנרות. שרגא, צפי, גולן ברק, חיים גלעדי (הקשר אישי, פוליטי, פשט ודרש...)

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159203326024994

 

במה משמחו. אפרת, לילה וסיד, דני מלר, גיל נתיב, יעל זילברמן

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159377894469994

 

כללים בלי יוצאים מן הכלל. קישור אישי לחזרה של רותם, תמונה של שבלונה ערבית. איתן עומר, גלית ביתן

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159277835334994

 

עכבר מכניס לחם אחרי ניקוי פסח. ברוך, מיכל, יעל, דני מלר, משה לביא, רחלי ותרצה קלמן

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159209801024994

 

Flow (לימוד תורה בזמן בדיקת חמץ). משואה, דניאל, מיכל, צבי שטרן, אילה דקל, עליזה רענן, ידידה

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159194969629994

קצצו ידיו של כוהן גדול. דיון על עריכה, שוחד, ברבריות. גלית ביתן, צביקה לקח, איציק וולף ויעל לדרר שחק

https://www.facebook.com/sigalitur/posts/10159329827449994

[1] הרבה ד"ר סיגלית אור היא בוגרת בית־המדרש לרבנות ישראלית ובעלת תואר דוקטור בתלמוד מאוניברסיטת ת"א. סיגלית היא רכזת־שותפה של תנועת הרבנות הישראלית, והיא מלמדת ומנחה ברחבי הגליל. 

[2] https://hadran.org.il/he. 

[3] https://www.facebook.com/groups/293239328388507. 

[4] https://www.sinai.org.il. 

[5] https://www.facebook.com/groups/1778041112485689.

[6] https://www.facebook.com/groups/256337422319297.