חדר האמבטיה

 1 כשהתחלתי לבלות את שעות אחר הצהריים שלי בחדר האמבטיה, לא הייתה לי כל כוונה להשתקע שם; לא, הזמן פשוט קלח בנעימים כששקעתי במחשבות באמבט, לעיתים לבוש, לפעמים עירום. אֶדמונדסון, שהתלוצצה למראשותיי, חשבה שאני נראה רגוע יותר; גם אני התלוצצתי מדי פעם, שנינו צחקנו. ליוויתי את דבריי בתנועות ידיים גדולות, טענתי כי סוג האמבט היעיל ביותר הוא זה שיש לו דפנות שוות בגובהן, גב משופע וקרקעית ישרה, הפוטרת את המשתמש מהצורך במשענת לרגליים.

2 אדמונדסון סברה שיש משהו מייבש בסירוב שלי לצאת מחדר האמבטיה, אבל זה לא מנע ממנה לעשות לי חיים קלים ולספק את צורכי משק הבית בעבודה בחצי משרה בגלריה לאמנות.

3 סביבי היו ארונות, מתלי מגבות, בּידֶה. הכיור היה לבן; על המדף שמעליו נחו מברשות שיניים וסכיני גילוח. הקיר שמולי היה זָרוע גבשושיות וסדוק; פה ושם ניקבו מכתשים את הצבע העדין. נדמה היה שסדק אחד הולך וגדל. שעות ארוכות ארבתי לקצהו וניסיתי ללכוד אותו בשעת מעשה, אך לשווא. לפעמים ערכתי ניסויים אחרים. עקבתי אחר עור פניי במראת כיס, ובה בעת אחר תזוזת המחוג בשעוני. אבל פניי לא גילו דבר. מעולם.

4 בוקר אחד תלשתי את חבל הכביסה. רוקנתי את כל הארונות, פיניתי את המדפים. אחרי שאספתי את מוצרי הטואלטיקה והכנסתי אותם לשקית זבל גדולה, התחלתי להעביר פנימה חלק מהספרייה שלי. כשאדמונדסון חזרה, קיבלתי אותה כשאני שרוע וספר בידי, רגליי משוכלות על הברז.

5 בסופו של דבר, אדמונדסון הודיעה להורים שלי.

6 אימא הביאה לי עוגות. היא ישבה על הבידה כשהקרטון הגדול הפתוח מונח בין רגליה וסידרה את המאפים בקערת מרק. היא נראתה לי מודאגת, מאז הגיעה התחמקה ממבטי. היא זקפה את ראשה בעצבות יגעה, רצתה לומר משהו אך התחרטה, ובמקום זה בחרה אֶקלֵר ונעצה בו שיניים. אתה צריך להעסיק את עצמך, היא אמרה, לעשות ספורט, לא יודעת. היא ניגבה את זווית פיה בכפפה שלה. עניתי שהצורך בבידור נראה לי חשוד. כשבחצי חיוך הוספתי שאין דבר שאני חושש מפניו פחות מהסחות דעת, היא הבינה שאי אפשר לדבר איתי והושיטה לי מוכנית מילפֵיי.

7 פעמיים בשבוע האזנתי לסיכום רדיופוני של אירועי היום באליפות צרפת בכדורגל. השידור נמשך שעתיים. השדרן שבאולפן הפריזאי ניצח על קולותיהם של שליחים מיוחדים שעקבו אחר המפגשים באצטדיונים השונים. בהיותי סבור שהדמיון מיטיב עם הכדורגל, לא החמצתי מעולם את האירועים הללו. קולות אנושיים חמים עטפו אותי כשהאזנתי לדיווחים בחשכה, לעיתים בעיניים עצומות.

8 חבר של הוריי ששהה בפריז בא לבקר אותי. הוא גילה לי שיורד גשם. הושטתי זרוע לעבר הכיור כדי להזמין אותו לקחת מגבת. עדיף את הצהובה, השנייה מלוכלכת. הוא ייבש את שערו ארוכות, בקפידה. לא היה לי מושג מה הוא רוצה ממני. כשהשתיקה התארכה, הוא עדכן אותי בפועלו המקצועי, הסביר לי שהקשיים שהוא נתקל בהם הם בלתי פתירים, שכן הם קשורים במזג בלתי תואם של אנשים באותה רמת היררכיה. הוא פסע בצעדים גדולים לאורך האמבט כשהוא משחק בעצבנות במגבת שלי, הלך והשתלהב ונעשה נחרץ מרגע לרגע. הוא איים, צעק. לבסוף כינה את לאקוּר חסר אחריות. אני מנסה לעשות את הבלתי אפשרי, הוא אמר, הבלתי אפשרי! ולאף אחד לא אכפת.

9 הייתי לבוש בפשטות. מכנסי בד בצבע בז', חולצה כחולה ועניבה חלקה. הבדים נפלו על גופי בצורה כה מוצלחת, שבלבוש מלא נראיתי שרירי באופן מעודן ורב עוצמה. הייתי שרוע, רפוי, עיניי עצומות. הרהרתי בגברת הלבנה — הקינוח — כדור גלידה בטעם וניל ששופכים עליו שכבה של שוקולד לוהט. כבר כמה שבועות שהמעדן הזה מעסיק את מחשבותיי. מנקודת מבט מדעית (אינני גרגרן), השילוב הזה נדמה בעיניי כרגע קטן של שלמות. ציור של מוֹנדריאן. השוקולד הקטיפתי על הווניל הקפוא, החום והקור, המוצקוּת והנוזליוּת. חוסר איזון וקפדנות, דיוק. עם כל חיבתי לעוֹף, מדובר בליגה אחרת. בלי ספק. כמעט נרדמתי כשאדמונדסון נכנסה לחדר האמבטיה, סבה על מקומה והגישה לי שני מכתבים. אחד מהם היה משגרירות אוסטריה. פתחתי אותו במסרק. אדמונדסון, שקראה מאחורי כתפי, הסבה את תשומת ליבי לכך ששמי מופיע על ההזמנה. כיוון שלא הכרתי לא אוסטרים ולא דיפלומטים, אמרתי שכפי הנראה מדובר בטעות.

10 ישבתי על שפת האמבט והסברתי לאדמונדסון שאולי לא כל כך בריא, בגיל עשרים ושבע, עוד מעט עשרים ותשע, לבלות את החיים פחות או יותר מסוּגר באמבט. אני צריך להסתכן, אמרתי בעיניים מושפלות וליטפתי את האֶמַייל של האמבט, להסתכן ולהפר את שלוותם של חיי המופשטים למען. לא סיימתי את המשפט.

11 למחרת יצאתי מחדר האמבטיה.

12 קַבּרוֹבינסקי. והשם הפרטי? שאלתי. ויטוֹלד. הוא היה גבר לבן שיער בחליפה אפורה, שישב במטבח שלי ובידו פומית לסיגריה. גבר צעיר יותר עמד מאחוריו. קברובינסקי זינק על רגליו והציע לי את הכיסא שלו. הוא חשב שהוא לבד בבית, הוא נראה מבולבל, התנצל. כדי להצדיק את נוכחותו בדירתי הזדרז להסביר שאדמונדסון ביקשה ממנו לצבוע מחדש את המטבח. הייתי מעודכן. בגלריה לאמנות שאדמונדסון עבדה בה הוצגה תערוכה של אמנים פולנים. כיוון שהאמנים היו מרוששים, אדמונדסון הסבירה לי שאפשר לנצל אותם ולשלם להם פחות תמורת צביעת המטבח.

13 עבר עליי יום רגוע, כשאת שיטוטיי הפריעה נוכחותם של שני פולנים שלא יצאו מהמטבח וחיכו בשלווה לצבע שאדמונדסון שכחה לספק להם. מדי פעם הקיש קברובינסקי על דלת חדרי, תחב את ראשו בפתח ושאל אותי שאלות שעליהן עניתי בלבביות שאין לי מושג. כמה דקות חלפו בלי ששמעתי אותם. ישבתי על מיטתי כשגבי שעון על כרית וקראתי. דלת הכניסה נטרקה, הרמתי את ראשי. כעבור רגע הופיעה אדמונדסון, פניה קורנים. היא רצתה לעשות אהבה.

14 עכשיו.

15 לעשות אהבה עכשיו? סגרתי את ספרי במתינות והשארתי אצבע בין שני דפים כדי לסמן את העמוד. אדמונדסון צחקה, קיפצה ברגליים צמודות. היא פתחה את כפתורי החולצה שלה. מאחורי הדלת אמר קברובינסקי בקול נמוך שהוא מחכה לצבע מהבוקר; הוא דיבר על היום שהתבזבז, על חוסר היגיון. אדמונדסון, עדיין צוחקת, פתחה בטבעיות גמורה את הדלת והציעה להם לאכול איתנו ארוחת ערב.

16 אדמונדסון נכוותה בשפתיים כשטעמה מהפסטה. קברובינסקי ישב על כיסא במטבח, פניו מורכנים ברישול כדי לדַמות הרהור, ומצץ בכובד ראש את קצה הפומית שלו. מאז נודע לו מדוע אדמונדסון לא קנתה את הצבע (החנויות היו סגורות), הוא לא חדל לקונן על כך שהיום יום שני. בד בבד, הוא ניסה להבין אם ישלמו לו בכל זאת. אדמונדסון נהגה בחמקנות. היא הודתה שבכל מקרה לא הייתה קונה את הצבע היום, כי עדיין לא החליטה איזה; היא מתלבטת בין בז', היא חוששת שהוא יחשיך את החדר, ולבן — שתמיד מתלכלך. קברובינסקי שאל בשקט אם היא מתכננת להחליט עד מחר. היא הגישה לו פסטה, הוא הודה לה. פרט לעובדה שסקלופס החליפו את הצדפות, אכלנו ספגטי אָלֶה ווֹנגוֹלי. הבירה הייתה פושרת, מזגתי אותה תוך הטיה של הכוסות. קברובינסקי אכל לאט. הוא כרך את הספגטי בקפידה סביב המזלג ואמר שכדאי להתחיל לצבוע בהקדם האפשרי, ואז הסתובב אליי ושאל באגביות מה דעתי על צבע לכה מבריק. כדי לבסס את שאלתו, הוסיף שהבחין בשתי צנצנות כאלה במחסן שלנו. כיוון שלא רציתי להוציא את עצמי מהשיחה, השבתי שבאופן אישי אין לי כל דעה בנושא. אדמונדסון, מצידה, התנגדה בלהט. צנצנות הלכה המדוברות, גילתה לנו, לא רק ריקות, הן גם שייכות לדיירים הקודמים, וזו נראתה לה עוד סיבה טובה לא להשתמש בהן.

17 אדמונדסון לא סגרה את הדלת עד הסוף מאחורי האורחים וכבר פשטה את החצאית ואת הגרביונים והתפתלה כדי להגליש אותם במורד רגליה. מבעד לסדק הדק האריך קברובינסקי בדברי פרידה: הוא הודה על ארוחת הערב, ובעניין הצבע המליץ על בז' בנימה מרוחקת. כשאדמונדסון רצתה לסגור את הדלת עד הסוף, החליק קברובינסקי במהירות רבה את ידית המטרייה שלו אל תוך המרווח, ובחיוך של התנצלות הודה שוב, במילים אחרות, על הארוחה המצוינת. בתום שתיקה קצרה משך את המטרייה שלו, ובזמן שאדמונדסון, החבויה מאחורי הפרגוד, נפטרה מתחתוניה, קברובינסקי נעשה בוטה יותר. הוא ניסה להשיג מקדמה על הסכום המובטח, רצה קצת כסף למונית וכדי לשלם על המלון שלו. אדמונדסון לא נשברה. כשהצליחה לנעול את הדלת חייכה אליי, ואז, בישבן חשוף, הסתכלה מבעד לעינית כשהיא עומדת על קצות האצבעות. היא פתחה את כפתורי החולצה שלה בלי להסתובב. פשטתי את המכנסיים כדי להשביע את רצונה.

18 לאחר שהתרנו את חיבוק האוהבים שלנו, ישבנו עוד רגע עירומים, זה מול זה, על השטיח בכניסה.

19 בחדר האמבטיה האור היה כבוי, נר האיר את אדמונדסון בחלקים. טיפות מים נצצו על גופה. היא שכבה באמבט כשידיה מושטות לפנים וטפחה טפיחות קלות על פני המים. הבטתי בה בשתיקה, חייכנו זה לזה.

20 שכבתי במיטה וניסיתי לגמור את הפרק שלי. אדמונדסון הסתובבה בחדר עירומה לחלוטין ומגבת אמבטיה כרוכה לראשה; היא נעה בעצלתיים, שדיה בחזית, ותנועות הזרוע האיטיות שלה התעגלו באוויר וציירו ספירלות אינסופיות לנגד עיניי. הנחתי אצבע על השורה הנכונה וחיכיתי כדי להמשיך בקריאה. אדמונדסון קראה מכתבים וסיווגה מסמכים כשהיא חגה על מקומה. היא התרחקה משולחן הכתיבה, חזרה לעברי. היא התיישבה על הכורסה והתוודעה לתוכנו של דף נייר, כשהיא מניעה את שפתיה; אחר כך יישרה רגליים, נעמדה והעירה הערות. ששש, אמרתי מדי פעם. היא לא התעקשה, גירדה ביָּרך. מהורהרת, העבירה אצבע על משטח שולחן העבודה, הביטה סביבה, הרימה פתק וקרעה אותו. היא נעצרה. בתנועה מהוססת הרימה כרטיס גדול מבריסטול ונשכבה לידי במיטה. כיוון שלא הרמתי את ראשי, היא הניחה את הקרטון על הדף שקראתי. שאלתי אותה מה היא רוצה. כלום, היא רק רצתה לדעת מי שלח לי את ההזמנה הזאת. הנהנתי באריכות, בהרהור, ואחר כך הרחקתי את הקרטון באצבע והמשכתי בקריאה. כעבור רגע, בקול שהתחלף בפיהוק, היא שאלה אותי שוב מי שלח לי את ההזמנה. מי? היססתי. היה לי זמן לחשוב על כך בימים האחרונים. אולי המזכיר של שגרירות אוסטריה פשוט שלח אותה אליי בטעות? אבל אם אכן כך הדבר, לא היה לי הסבר מניח את הדעת לעובדה שלא נפלו עוד טעויות בכתובתי. אולי המזכיר הזה נעזר באיזה מכר כדי להשיג את פרטיי? אולי. בעבר הלא רחוק, כשעסקתי באופן כלשהו בעבודת מחקר, נהגתי לבקר אצל היסטוריונים, סוציולוגים. הייתי האסיסטנט של ט., שחרץ גורלות באיזה סמינר, היו לי סטודנטים, שיחקתי טניס. כל אלה נדמו לי סיבות מצוינות לכך שירצו לארח אותי, אבל אף אחת מהן, לדעתי, לא הייתה סיבה מכרעת שתצדיק הזמנה לשגרירות. מה היא חושבת? כלום, אדמונדסון נרדמה.

*המשך הפרק בספר המלא*