משחק הוגן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משחק הוגן
מכר
מאות
עותקים
משחק הוגן
מכר
מאות
עותקים

משחק הוגן

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

טובה ינסון

טובה ינסון (1914-2001) הייתה סופרת וציירת פינית ממוצא שוודי אשר נודעה בזכות עולם שלם של יצורים אשר בראה, ובראשם משפחת המומינים – אבא, אמא ובנם מומינטרול. ספריה תורגמו ל-34 שפות ונמכרו במיליוני עותקים. כמו כן עובדו לסדרת טלוויזיה מצוירת. 
בתחילת שנות החמישים, ינסן פגשה את המאיירת והמעצבת הגרפית טוליקי פייטילה, שהייתה לבת-זוגה. השתיים חיו ביחד עד יום מותה של ינסון, ושיתפו פעולה גם בחייהן המקצועיים. 

תקציר

משחק הוגן:
המוטו של טובה ינסון, "לאהוב ולאהוב", עומד במרכז ספרה משחק הוגן, שראה אור ב-1989. ספק רומן ספק קובץ סיפורים, משחק הוגן מגיש לקורא מבחר תיאורים מחייהן של האמנית יונה והסופרת מארי: שגרת היומיום שלהן בסטודיו, בצפייה בסרטי וידאו, במסעותיהן בעולם, ועל האי הקטן שלהן בארכיפלג, שאת פני הים השלווים סביבו מנקבים לעיתים פגזים.
לצד ערכו הספרותי המובהק של משחק הוגן ינסון חושפת בו לא מעט מחייה האמיתיים עם האמנית טוּליקי פִּיאֶטילֶה ומחוויותיה כסופרת בעלת שם עולמי. ברומן זה, האחרון שלה, היא מתארת באופן מושלם אהבה ואמנות כעיסוקים אמביוולנטיים, אך כאלה שדבר לא יוכל להשחיתם.

הסופרת והאמנית טובה ינסון (2001-1914) ידועה בעיקר בזכות סיפורי המומינים, שתורגמו לשלושים וחמש שפות. עם זאת, משנת 1968 היא פנתה לכתיבה למבוגרים. "משחק הוגן" היה הרומן האחרון שלה, שאותו כתבה בגיל שבעים וחמש. 

"ספר על אהבה - אהבה עדינה, אקסצנטרית, העומדת בתוקף על עצמאותה. 
זכות גדולה נפלה בחיקו של הקורא בו." אסתר פרויד

פרק ראשון

לתלות מחדש

ליוֹנָה הייתה תכונה של בני מזל: היא התעוררה מדי בוקר כמו לחיים חדשים; חיים נקיים לגמרי, שטרם נעשה בהם שימוש, היו נפרשים לרגליה עד הערב, ורק לעיתים נדירות עמדו בצילן של דאגות יום האתמול וטעויותיו.

ותכונה נוספת, או ליתר דיוק יכולת, מפתיעה בכל פעם מחדש, לטפח מאגר בלתי־נדלה של רעיונות, תמיד לא צפויים, עצמאיים לגמרי, שקמו לחיים והתממשו להרף עין בעוצמה, עד שבבת־אחת עלה רעיון חדש שתבע את מקומו בתקיפות וטאטא אותם הצידה. כמו למשל הרעיון שצץ במוחה עכשיו, להרכיב בעצמה מסגרות. לפני אי־אלו חודשים התחשק ליונה למסגר כמה מעבודותיהם של העמיתים שהיו תלויות על הקירות אצל מארי. המסגרות יצאו יפות מאוד, אבל כשהיו מוכנות לתלייה פתאום העסיקו את יונה רעיונות אחרים לגמרי, והתמונות נותרו מפוזרות פה ושם על הרצפה. בינתיים, אמרה יונה. וחוץ מזה צריך לתלות מחדש את כל הדברים שאספת, הכול מהתחלה. הסידור הנוכחי קונוונציונלי להחריד.

מארי חיכתה ולא אמרה דבר. למען האמת היה לה דווקא נחמד להרגיש שהיא מוקפת בעבודה שטרם הושלמה, ממש כאילו זה עתה עברה לבית חדש והיא לא צריכה להתייחס לכל דבר וחפץ ברצינות רבה כל כך.

ואחרי כל השנים יחד היא למדה לא לגעת וחלילה לא להזיז את המעגלים שיונה שרטטה בתערובת סודית של פרפקציוניזם ונונשלנטיות; לא כל אחד יכול להבין את הדברים האלה כהלכה. כאמור, יש אנשים שאסור להפריע להם בשעה שהם מרוכזים במטרה, קטנה כגדולה. תזכורת להשלים את המלאכה עלולה להפוך מיד את החשק לאי־חשק, והכול ייהרס.

הזכות לעבוד במקצוע שלה בבידוד קדוש, מוגנת מפני חדירה למרחב היצירה. הזכות לשחק בכל מיני חומרים וליצור בהם, משחק שלפתע־פתאום, באופן שרירותי לכאורה, נראה שאין לעמוד בפניו והוא שולל כל פעילות אחרת. להתחיל מתוך צורך פתאומי להיות מעשית ולתקן את מה שהתקלקל בבית או אצל אותם עמיתים שכולם אנשים לא־מעשיים לחלוטין — להפוך לשמיש, לייפות, או פשוט מאוד, לרווחת כולם, לזרוק לאשפה בלי להתייעץ עם איש. תקופות של התעקשות על קריאה בלבד, יום אחר יום, תקופות שבהן לא מעניין אותה דבר מלבד האזנה למוזיקה — אם להזכיר רק כמה מהתקופות של יונה. ובין כל אחת מהן הפרדה ברורה בת יומיים־שלושה, ימים לא מוגדרים, שהתאפיינו באי־שקט ובלֵאות, בחיפוש כיוון חדש. הדבר חזר על עצמו תמיד ולא יכול להיות אחרת, בימים הריקים האלה לא באה בחשבון כל הפרעה בצורת הצעה או עצה.

פעם אחת מארי בכל זאת פלטה: פשוט תעשי מה שמתחשק לך.

כמובן, אמרה יונה, כמובן. והיא חייכה אל מארי, מעט מופתעת.

ועכשיו הגיע היום הזה בנובמבר שבו ייתלו כל הדברים בסטודיו של מארי, ייתלו מחדש, יחודשו ויזכו למשמעות חדשה לגמרי, גרפיקה, ציורים, תצלומים, ציורי ילדים וכל מיני אותות חיבה קטנים שנתלו בנעצים בקפדנות וביראת כבוד, אך בחלוף הזמן אבדו הזיכרון והמשמעות הקשורים בהם. מארי הביאה פטיש, מסמרים וּווים לתליית תמונות, חוט פלדה, פלס וכמה עזרים נוספים. יונה הביאה רק את סרט המידה.

היא אמרה: נתחיל עם קיר הכבוד. צריך כמובן להקפיד שהוא יישאר סימטרי. אבל סבתא וסבא רחוקים מדי זה מזה, וחוץ מזה עלול לרדת גשם על סבא דרך ארובת הקמין. והציור המונוכרומטי של אמא שלך הולך כאן לאיבוד, צריך להגביה אותו. הראי המקושט נראה מטופש, הוא לא שייך לכאן, חייבים לשמור על מראה נקי ומסודר. החרב עוד איכשהו יכולה להתאים, אבל זה קצת פתטי. נו, תמדדי, אני מעריכה שזה שבעה או שישה וחצי. תני לי את המרצע.

מארי העבירה לה את המרצע וראתה כיצד הקיר לובש מחדש מראה אחיד שאינו מסורתי עוד, אלא מאתגר ואף מתגרה.

טוב, אמרה יונה, עכשיו נסלק את ההתחכמויות הקטנות האלה שבעצם בכלל לא מעניינות אותך. נשחרר את הקירות, זו תהיה תצוגה בלי שום קשקושים קטנים. שימי אותם באחת מקופסאות הצדפים שלך או תשלחי אותם לאיזה מכון לספרות ילדים.

מארי התלבטה לרגע אם עליה להיעלב או לחוש הקלה, לא הגיעה לידי החלטה ושתקה.

יונה המשיכה במלאכה, הורידה מהקיר והחזירה, מהלומות הפטיש שלה היו תחילתו של עידן חדש. היא אמרה: אני יודעת, לא קל להגיד לא, לדחות. את דוחה מילים, עמודים שלמים, סיפורים ארוכים ובלתי אפשריים, וזו הרגשה טובה לגמור עם זה. ככה גם עם דחיית תמונות. זכותן של התמונות להיות תלויות על קיר. ומרביתן שם כבר יותר מדי זמן, לא רואים אותן עוד. את הטובות ביותר שלך את כבר לא רואה. והן הורגות זו את זו כי הן לא תלויות נכון. תראי, פה יש משהו שלי והנה הציור שלך. הם מפריעים זה לזה. חייבים מרחק, זה הכרחי. וצריך להפריד תקופות שונות באמצעות מרחק — אלא אם כן גורמים להם להתנגש בכוונה כדי לזעזע! צריך להרגיש את זה בפנים, פשוט מאוד... צריך שיהיה איזשהו ממד של הפתעה כשהם מעבירים מבט על פני קיר שמכוסה בתמונות כמו טפט, אנחנו לא צריכות להקל עליהם, לתת להם להסדיר את הנשימה ולהסתכל עוד פעם כי הם לא מסוגלים להתאפק, להרהר, אפילו להתרגז... עכשיו נסדר לעמיתים תאורה טובה יותר. למה השארת רווחים גדולים כל כך דווקא פה?

אני לא יודעת, אמרה מארי, אבל היא ידעה, פתאום היא הבינה היטב שבסתר ליבה היא בכלל לא חיבבה את העמיתים שעשו את העבודות האלה, עבודות יפות ללא כל ספק. מארי נעשתה קשובה. בזמן שהתבוננה ביונה השקועה במלאכת התלייה היה נדמה לה שעכשיו דברים רבים ואפילו חייהן המשותפים זוכים להערכה הראויה ולמקומם הסופי, תקציר המתבטא במרחק או בריכוז מובן מאליו. החדר השתנה כליל.

אחרי שיונה החזירה את סרט המידה הביתה, מארי ישבה כל הערב והתפלאה כמה קל להבין סוף־סוף את הדברים הפשוטים ביותר.

טובה ינסון

טובה ינסון (1914-2001) הייתה סופרת וציירת פינית ממוצא שוודי אשר נודעה בזכות עולם שלם של יצורים אשר בראה, ובראשם משפחת המומינים – אבא, אמא ובנם מומינטרול. ספריה תורגמו ל-34 שפות ונמכרו במיליוני עותקים. כמו כן עובדו לסדרת טלוויזיה מצוירת. 
בתחילת שנות החמישים, ינסן פגשה את המאיירת והמעצבת הגרפית טוליקי פייטילה, שהייתה לבת-זוגה. השתיים חיו ביחד עד יום מותה של ינסון, ושיתפו פעולה גם בחייהן המקצועיים. 

סקירות וביקורות

מודל פמיניסטי ראוי ברומן האחרון שפירסמה, טובה ינסון משתמשת באמצעים שנדמים ילדיים כדי לדבר על השאלות הגדולות של החיים והמוות

בתמונה: טובה ינסון

אמנית וסופרת, יונה ומארי, חולקות את חייהן כבר עשרות שנים. הן גרות בחדרי סטודיו נפרדים משני צידיה של עליית גג, בבית דירות גדול ליד הנמל. הרווח הזה ביניהן הוא הכרחי, הלוא "יש חללים ריקים שחייבים לכבדם". את עונות הקיץ הן עושות על אי קטן ולא מיושב במפרץ פינלנד. הן גם נוסעות הרבה ומתעדות את מסעותיהן במצלמת 8 מ"מ.

'משחק הוגן' הוא הרומן האחרון שפירסמה טובה ינסון ב-‭,1989‬ כשהיא בת ‭ .75‬זה אינו רומן קלאסי; ‭ 17‬הפרקים שבו מתפקדים גם כסיפורים קצרצרים, עצמאיים מבחינת מיקומם בתמונה השלמה. במידה רבה מארי ויונה הן בנות דמותה של ינסון עצמה ושל בת זוגה טוטי - טוליקי פייטילה, ומערכת היחסים הייחודית שלהן, שסבה סביב הצירים  המרכזיים בחייה של ינסון: עבודה ואהבה.

את הרגעים הסוריאליסטיים יותר בספר מספקות דמויות משנה החודרות לחייהן, בהן החדרנית וריטי ממלון מג'סטיק בפיניקס, העושה בחפציהן האישיים מעשים הגובלים באמנות קונספטואלית משל הייתה מעריצה של סופי קאל: היא "הציבה את נעלי הבית כך שחרטומיהן יפנו זה אל זה ואת כותנות הלילה שלהן פרשה על המיטה כך שהשרוולים יאחזו  ידיים". או ולדיסלב לניביץ, אמן המריונטה הקשיש והפעיל מדי ("אני ער תמיד. גם בחלומותי הקצרים אני ממשיך בעבודה ללא הרף. אסור לבזבז דבר"). הן גם מוקפות בטבע: בסופות רעמים, בעופות ים. ולחלופין בתרבות: בפאסבינדר, רנואר או מערבונים דלי תקציב שהן צופות בהם בערבי הווידיאו שלהן.

כתיבתה של ינסון למבוגרים ניחנה בקסם דומה לזה שיש לה בכתיבתה לילדים, אבל דמויותיהן של יונה ומארי מעלות על הדעת דווקא דמויות מספרי ילדים אחרים - מהסוג האהוב במיוחד על הורים מקריאים - בעיקר את צפרדי וקרפד (או את ג'ורג' ומרתה, הידועים פחות): היחס לחיים כאל הרפתקה המתחדשת כל יום, העקיצות הקלות הנובעות מהיכרות עמוקה, כזו שלא  צריך "ללכת בה על ביצים" ("יש לך זמן לדבר קצת? לא, ענתה יונה בחביבות"), החיים כדואט של שיפור ושיוף הדדי. הכניסות של יונה ומארי, הן למרחב הפיזי אחת של השנייה והן לתוך המרחב הסיפורי, מזכירות ביקורי חברים במאורה, נוסח פו הדב.

יש גם משהו ילדי בא-מיניות ובתחושת ה"הכל יהיה בסדר" השורה על הספר כולו, מעין שלוות זן, אבל ינסון משתמשת באמצעים שנדמים ילדיים כדי לדבר על השאלות הגדולות של החיים והמוות. היא פותחת בפנינו חלון לחיים שכבר נחוו ברובם, חיים שיש בהם יציבות, ידע וזיכרונות, כשאחת המשימות המרכזיות של שתי האמניות - בעיקר של מארי, כי יונה "התעוררה מדי בוקר כמו לחיים חדשים; חיים נקיים לגמרי, שטרם נעשה בהם שימוש" - היא לשמור על טריות:  "למען האמת זה כל העניין: לא להתעייף, לעולם לא לאבד עניין, לא להגיב באדישות, לא לאבד את הסקרנות היקרה שלך - אחרת את מרשה לעצמך למות".

אף ששתי הגיבורות שלו הן נשים, זהו אינו רומן לסבי, ולמעשה גם לעובדה שהגיבורות הן נשים אין משמעות מיוחדת, שוב, כמו בסיפורי ילדים מהסוג שהוזכר כאן. הן פשוט אנושיות. יונה ומארי לא צריכות שירי העצמה או משפטים כמו "את יכולה": הן חיות לבד ונודדות לבד, מתמודדות באי עם קשיים פיזיים ראויים לציון - פורשות רשתות, מתחזקות את הסירה, מנווטות בערפל, מגלפות בעץ, שותות בורבון, נושאות עיניים לערכי המערבונים: "כבוד ואמון הדדי מוחלטים". אם יש מודל פמיניסטי ראוי הריהו זה - עניין שכדאי להדגיש בתרבות המריעה לזו שמעיזה להופיע במט גאלה עם תחתוני זהב שקופים.

כרגיל אצל ינסון, לא רק שקווי מתאר די בהם למלא עולם שלם, עדינותם המספקת מזכירה לנו את העודפות ואת הגסות שיש כמעט בכל היתר, כמו רישום שמצליח לומר הרבה יותר מציור שמן רווי. ינסון מצליחה לכתוב ניו-אייג', שכמעט מפלרטט עם שיפור עצמי, בלי ליפול לתהומות הקיטש והמסבירנות. היא עושה זאת על ידי המשפטים המדויקים והרזים שלה. למשל משפט כמו: "בחדר היו ארבעה חלונות כי הים היה יפה באותה מידה מכל הכיוונים", שפותח את הפרק  "ויקטוריה" - פשוט מונח שם כמות שהוא, כמו עובדה יבשה, גיאומטרית, פיזית, ולא כמו התפעמות בעלת כובד סימבולי מיותר. את שארית העבודה עושה הקורא. ואם חלילה ינסון מועדת, דמויותיהן של יונה ומארי, סרקסטיות אך לא ציניות, כבר יתקנו אותה בעצמן:

"מארי, אמרה יונה, לפעמים את באמת טיפה ברורה מדי. את חושבת? אבל מותר לפעמים להגיד  דברים מובנים מאליהם, לא?" 

שרון קנטור
בתמונה: טובה ינסון

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 13/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

מודל פמיניסטי ראוי ברומן האחרון שפירסמה, טובה ינסון משתמשת באמצעים שנדמים ילדיים כדי לדבר על השאלות הגדולות של החיים והמוות

בתמונה: טובה ינסון

אמנית וסופרת, יונה ומארי, חולקות את חייהן כבר עשרות שנים. הן גרות בחדרי סטודיו נפרדים משני צידיה של עליית גג, בבית דירות גדול ליד הנמל. הרווח הזה ביניהן הוא הכרחי, הלוא "יש חללים ריקים שחייבים לכבדם". את עונות הקיץ הן עושות על אי קטן ולא מיושב במפרץ פינלנד. הן גם נוסעות הרבה ומתעדות את מסעותיהן במצלמת 8 מ"מ.

'משחק הוגן' הוא הרומן האחרון שפירסמה טובה ינסון ב-‭,1989‬ כשהיא בת ‭ .75‬זה אינו רומן קלאסי; ‭ 17‬הפרקים שבו מתפקדים גם כסיפורים קצרצרים, עצמאיים מבחינת מיקומם בתמונה השלמה. במידה רבה מארי ויונה הן בנות דמותה של ינסון עצמה ושל בת זוגה טוטי - טוליקי פייטילה, ומערכת היחסים הייחודית שלהן, שסבה סביב הצירים  המרכזיים בחייה של ינסון: עבודה ואהבה.

את הרגעים הסוריאליסטיים יותר בספר מספקות דמויות משנה החודרות לחייהן, בהן החדרנית וריטי ממלון מג'סטיק בפיניקס, העושה בחפציהן האישיים מעשים הגובלים באמנות קונספטואלית משל הייתה מעריצה של סופי קאל: היא "הציבה את נעלי הבית כך שחרטומיהן יפנו זה אל זה ואת כותנות הלילה שלהן פרשה על המיטה כך שהשרוולים יאחזו  ידיים". או ולדיסלב לניביץ, אמן המריונטה הקשיש והפעיל מדי ("אני ער תמיד. גם בחלומותי הקצרים אני ממשיך בעבודה ללא הרף. אסור לבזבז דבר"). הן גם מוקפות בטבע: בסופות רעמים, בעופות ים. ולחלופין בתרבות: בפאסבינדר, רנואר או מערבונים דלי תקציב שהן צופות בהם בערבי הווידיאו שלהן.

כתיבתה של ינסון למבוגרים ניחנה בקסם דומה לזה שיש לה בכתיבתה לילדים, אבל דמויותיהן של יונה ומארי מעלות על הדעת דווקא דמויות מספרי ילדים אחרים - מהסוג האהוב במיוחד על הורים מקריאים - בעיקר את צפרדי וקרפד (או את ג'ורג' ומרתה, הידועים פחות): היחס לחיים כאל הרפתקה המתחדשת כל יום, העקיצות הקלות הנובעות מהיכרות עמוקה, כזו שלא  צריך "ללכת בה על ביצים" ("יש לך זמן לדבר קצת? לא, ענתה יונה בחביבות"), החיים כדואט של שיפור ושיוף הדדי. הכניסות של יונה ומארי, הן למרחב הפיזי אחת של השנייה והן לתוך המרחב הסיפורי, מזכירות ביקורי חברים במאורה, נוסח פו הדב.

יש גם משהו ילדי בא-מיניות ובתחושת ה"הכל יהיה בסדר" השורה על הספר כולו, מעין שלוות זן, אבל ינסון משתמשת באמצעים שנדמים ילדיים כדי לדבר על השאלות הגדולות של החיים והמוות. היא פותחת בפנינו חלון לחיים שכבר נחוו ברובם, חיים שיש בהם יציבות, ידע וזיכרונות, כשאחת המשימות המרכזיות של שתי האמניות - בעיקר של מארי, כי יונה "התעוררה מדי בוקר כמו לחיים חדשים; חיים נקיים לגמרי, שטרם נעשה בהם שימוש" - היא לשמור על טריות:  "למען האמת זה כל העניין: לא להתעייף, לעולם לא לאבד עניין, לא להגיב באדישות, לא לאבד את הסקרנות היקרה שלך - אחרת את מרשה לעצמך למות".

אף ששתי הגיבורות שלו הן נשים, זהו אינו רומן לסבי, ולמעשה גם לעובדה שהגיבורות הן נשים אין משמעות מיוחדת, שוב, כמו בסיפורי ילדים מהסוג שהוזכר כאן. הן פשוט אנושיות. יונה ומארי לא צריכות שירי העצמה או משפטים כמו "את יכולה": הן חיות לבד ונודדות לבד, מתמודדות באי עם קשיים פיזיים ראויים לציון - פורשות רשתות, מתחזקות את הסירה, מנווטות בערפל, מגלפות בעץ, שותות בורבון, נושאות עיניים לערכי המערבונים: "כבוד ואמון הדדי מוחלטים". אם יש מודל פמיניסטי ראוי הריהו זה - עניין שכדאי להדגיש בתרבות המריעה לזו שמעיזה להופיע במט גאלה עם תחתוני זהב שקופים.

כרגיל אצל ינסון, לא רק שקווי מתאר די בהם למלא עולם שלם, עדינותם המספקת מזכירה לנו את העודפות ואת הגסות שיש כמעט בכל היתר, כמו רישום שמצליח לומר הרבה יותר מציור שמן רווי. ינסון מצליחה לכתוב ניו-אייג', שכמעט מפלרטט עם שיפור עצמי, בלי ליפול לתהומות הקיטש והמסבירנות. היא עושה זאת על ידי המשפטים המדויקים והרזים שלה. למשל משפט כמו: "בחדר היו ארבעה חלונות כי הים היה יפה באותה מידה מכל הכיוונים", שפותח את הפרק  "ויקטוריה" - פשוט מונח שם כמות שהוא, כמו עובדה יבשה, גיאומטרית, פיזית, ולא כמו התפעמות בעלת כובד סימבולי מיותר. את שארית העבודה עושה הקורא. ואם חלילה ינסון מועדת, דמויותיהן של יונה ומארי, סרקסטיות אך לא ציניות, כבר יתקנו אותה בעצמן:

"מארי, אמרה יונה, לפעמים את באמת טיפה ברורה מדי. את חושבת? אבל מותר לפעמים להגיד  דברים מובנים מאליהם, לא?" 

שרון קנטור
בתמונה: טובה ינסון

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 13/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
משחק הוגן טובה ינסון

לתלות מחדש

ליוֹנָה הייתה תכונה של בני מזל: היא התעוררה מדי בוקר כמו לחיים חדשים; חיים נקיים לגמרי, שטרם נעשה בהם שימוש, היו נפרשים לרגליה עד הערב, ורק לעיתים נדירות עמדו בצילן של דאגות יום האתמול וטעויותיו.

ותכונה נוספת, או ליתר דיוק יכולת, מפתיעה בכל פעם מחדש, לטפח מאגר בלתי־נדלה של רעיונות, תמיד לא צפויים, עצמאיים לגמרי, שקמו לחיים והתממשו להרף עין בעוצמה, עד שבבת־אחת עלה רעיון חדש שתבע את מקומו בתקיפות וטאטא אותם הצידה. כמו למשל הרעיון שצץ במוחה עכשיו, להרכיב בעצמה מסגרות. לפני אי־אלו חודשים התחשק ליונה למסגר כמה מעבודותיהם של העמיתים שהיו תלויות על הקירות אצל מארי. המסגרות יצאו יפות מאוד, אבל כשהיו מוכנות לתלייה פתאום העסיקו את יונה רעיונות אחרים לגמרי, והתמונות נותרו מפוזרות פה ושם על הרצפה. בינתיים, אמרה יונה. וחוץ מזה צריך לתלות מחדש את כל הדברים שאספת, הכול מהתחלה. הסידור הנוכחי קונוונציונלי להחריד.

מארי חיכתה ולא אמרה דבר. למען האמת היה לה דווקא נחמד להרגיש שהיא מוקפת בעבודה שטרם הושלמה, ממש כאילו זה עתה עברה לבית חדש והיא לא צריכה להתייחס לכל דבר וחפץ ברצינות רבה כל כך.

ואחרי כל השנים יחד היא למדה לא לגעת וחלילה לא להזיז את המעגלים שיונה שרטטה בתערובת סודית של פרפקציוניזם ונונשלנטיות; לא כל אחד יכול להבין את הדברים האלה כהלכה. כאמור, יש אנשים שאסור להפריע להם בשעה שהם מרוכזים במטרה, קטנה כגדולה. תזכורת להשלים את המלאכה עלולה להפוך מיד את החשק לאי־חשק, והכול ייהרס.

הזכות לעבוד במקצוע שלה בבידוד קדוש, מוגנת מפני חדירה למרחב היצירה. הזכות לשחק בכל מיני חומרים וליצור בהם, משחק שלפתע־פתאום, באופן שרירותי לכאורה, נראה שאין לעמוד בפניו והוא שולל כל פעילות אחרת. להתחיל מתוך צורך פתאומי להיות מעשית ולתקן את מה שהתקלקל בבית או אצל אותם עמיתים שכולם אנשים לא־מעשיים לחלוטין — להפוך לשמיש, לייפות, או פשוט מאוד, לרווחת כולם, לזרוק לאשפה בלי להתייעץ עם איש. תקופות של התעקשות על קריאה בלבד, יום אחר יום, תקופות שבהן לא מעניין אותה דבר מלבד האזנה למוזיקה — אם להזכיר רק כמה מהתקופות של יונה. ובין כל אחת מהן הפרדה ברורה בת יומיים־שלושה, ימים לא מוגדרים, שהתאפיינו באי־שקט ובלֵאות, בחיפוש כיוון חדש. הדבר חזר על עצמו תמיד ולא יכול להיות אחרת, בימים הריקים האלה לא באה בחשבון כל הפרעה בצורת הצעה או עצה.

פעם אחת מארי בכל זאת פלטה: פשוט תעשי מה שמתחשק לך.

כמובן, אמרה יונה, כמובן. והיא חייכה אל מארי, מעט מופתעת.

ועכשיו הגיע היום הזה בנובמבר שבו ייתלו כל הדברים בסטודיו של מארי, ייתלו מחדש, יחודשו ויזכו למשמעות חדשה לגמרי, גרפיקה, ציורים, תצלומים, ציורי ילדים וכל מיני אותות חיבה קטנים שנתלו בנעצים בקפדנות וביראת כבוד, אך בחלוף הזמן אבדו הזיכרון והמשמעות הקשורים בהם. מארי הביאה פטיש, מסמרים וּווים לתליית תמונות, חוט פלדה, פלס וכמה עזרים נוספים. יונה הביאה רק את סרט המידה.

היא אמרה: נתחיל עם קיר הכבוד. צריך כמובן להקפיד שהוא יישאר סימטרי. אבל סבתא וסבא רחוקים מדי זה מזה, וחוץ מזה עלול לרדת גשם על סבא דרך ארובת הקמין. והציור המונוכרומטי של אמא שלך הולך כאן לאיבוד, צריך להגביה אותו. הראי המקושט נראה מטופש, הוא לא שייך לכאן, חייבים לשמור על מראה נקי ומסודר. החרב עוד איכשהו יכולה להתאים, אבל זה קצת פתטי. נו, תמדדי, אני מעריכה שזה שבעה או שישה וחצי. תני לי את המרצע.

מארי העבירה לה את המרצע וראתה כיצד הקיר לובש מחדש מראה אחיד שאינו מסורתי עוד, אלא מאתגר ואף מתגרה.

טוב, אמרה יונה, עכשיו נסלק את ההתחכמויות הקטנות האלה שבעצם בכלל לא מעניינות אותך. נשחרר את הקירות, זו תהיה תצוגה בלי שום קשקושים קטנים. שימי אותם באחת מקופסאות הצדפים שלך או תשלחי אותם לאיזה מכון לספרות ילדים.

מארי התלבטה לרגע אם עליה להיעלב או לחוש הקלה, לא הגיעה לידי החלטה ושתקה.

יונה המשיכה במלאכה, הורידה מהקיר והחזירה, מהלומות הפטיש שלה היו תחילתו של עידן חדש. היא אמרה: אני יודעת, לא קל להגיד לא, לדחות. את דוחה מילים, עמודים שלמים, סיפורים ארוכים ובלתי אפשריים, וזו הרגשה טובה לגמור עם זה. ככה גם עם דחיית תמונות. זכותן של התמונות להיות תלויות על קיר. ומרביתן שם כבר יותר מדי זמן, לא רואים אותן עוד. את הטובות ביותר שלך את כבר לא רואה. והן הורגות זו את זו כי הן לא תלויות נכון. תראי, פה יש משהו שלי והנה הציור שלך. הם מפריעים זה לזה. חייבים מרחק, זה הכרחי. וצריך להפריד תקופות שונות באמצעות מרחק — אלא אם כן גורמים להם להתנגש בכוונה כדי לזעזע! צריך להרגיש את זה בפנים, פשוט מאוד... צריך שיהיה איזשהו ממד של הפתעה כשהם מעבירים מבט על פני קיר שמכוסה בתמונות כמו טפט, אנחנו לא צריכות להקל עליהם, לתת להם להסדיר את הנשימה ולהסתכל עוד פעם כי הם לא מסוגלים להתאפק, להרהר, אפילו להתרגז... עכשיו נסדר לעמיתים תאורה טובה יותר. למה השארת רווחים גדולים כל כך דווקא פה?

אני לא יודעת, אמרה מארי, אבל היא ידעה, פתאום היא הבינה היטב שבסתר ליבה היא בכלל לא חיבבה את העמיתים שעשו את העבודות האלה, עבודות יפות ללא כל ספק. מארי נעשתה קשובה. בזמן שהתבוננה ביונה השקועה במלאכת התלייה היה נדמה לה שעכשיו דברים רבים ואפילו חייהן המשותפים זוכים להערכה הראויה ולמקומם הסופי, תקציר המתבטא במרחק או בריכוז מובן מאליו. החדר השתנה כליל.

אחרי שיונה החזירה את סרט המידה הביתה, מארי ישבה כל הערב והתפלאה כמה קל להבין סוף־סוף את הדברים הפשוטים ביותר.