חומר החיים

א. הפצצות נפלו קרוב מאוד

1. עם אילנה, בתוך השמנת השחורה הסמיכה של החושך, בשנה השנייה או השלישית למלחמה

מה שלום אבא? שאלתי את אילנה.

טוב, היא ענתה.

מה שלום אמא?

טוב.

מה שלום סבא?

טוב.

מה שלום סבתא?

טוב.

מה שלום סבא השני?

טוב.

מה שלום סבתא השנייה?

טוב.

ומה שלום דודה רוּזָ'ה? (האחות הגדולה של אבא, היחידה מהמשפחה שלו שנשארה בפולניה, בלוֹדְז', עם בעלה והילד, אחרי שההורים ושני האחים האחרים שלו, הגדול והקטן, נסעו כולם לאמריקה לפני המלחמה, ואבא נסע עם אמא ואיתי, בן חצי שנה, לארץ ישראל.)

טוב.

מה שלום דוֹד גֶ'ק? (האח הגדול של אבא, כמו שקראו לו באמריקה. במקור, בלודז', קראו לו ייֵקְל.)

טוב.

ומה שלום דוֹד הארולד? (האח הצעיר שלו. בלודז' הוא היה העֶרש־לייבּ.)

טוב.

ציינתי לאילנה רק את השמות הפרטיים של הדודים, בלי ההסברים שבסוגריים ובלי שמות המשפחה, וַייס של הקרובים מצד אבא ולוּבְּלִינְסְקִי מצד אמא, כי הנחתי שהיא כבר קלטה ממילא במשך הזמן מי הם, לא בדיוק לפי השמות שכנראה לא לגמרי שׂמה לב אליהם, אלא יותר לפי המיקוּם שלהם בַּסדר הקבוע של ספירת המלאי המשפחתית, אלה שנסעו לאמריקה, אלה שנשארו בפולניה, ואנחנו. כלומר קודם אנחנו: תמיד הייתי מתחיל באבא ואמא, ואז שואל, לפי הסדר, על כל האחרים, משני הצדדים.

אילנה ואני שכבנו בַּמיטות בחדר שלנו, המיטה שלי ליד הקיר משמאל לדלת, שלה ליד הקיר המשיק, מימין. שמונה או תשע בערב. כבר כיביתי את האור. כשנכנסנו למיטות אילנה נשארה על הגב, נושמת לה רגע־שניים בחושך, וגם אני נשמתי לי על הגב בשתיקה.

ואז התחלתי לשאול אותה מה שלום בני ובנות המשפחה, בזה אחר זו אחר זה.

המשכנו ככה די הרבה, אולי עשר דקות, רבע שעה, בקולות הנמוכים שלנו, בקצב די איטי ובנעימה קבועה, מהמיטה שלי אליה, מהמיטה שלה אלי, בהלך רוח רוגע, דָמוּם אל עצמו, מתמשך, אֶפִּי כזה.

חשתי את הנשימות שלי, ראשי על הכר, עם ה־מה שְׁלוֹם -, טוב, מה שְׁלוֹם -, טוב, כנשימות של שינה, קצובות, ארוכות, ונדמה שככה גם נשימותיה של אילנה, דומות ותואמות לשלי.

אבל הן היו נשימות רגילות. היינו ערים לגמרי. אפילו עם מין צלילוּת שקטה בראש, חוזרים אחת אחרי השני ואחד אל השנייה, בדממת החדר הרוגעת.

זה התחיל כשהייתי בן שמונה או תשע בערך, ואילנה בת ארבע, ארבע וחצי, שנת 1942, אולי 43', אני לא זוכר את הפעם הראשונה, ונמשך ככה, ערב אחרי ערב, במשך שָׁנים - מאות, אולי אלפי פעמים. ודאי דילגנו כשהיא חלתה בגריפָּה, כמו שקראו אז להצטננות או שפעת, או כשקרה שהיא נרדמה קודם כי נשארתי להתכונן לבחינה בַּסלון, או הלכתי לחבר, אבל לא לעיתים קרובות.

הפנים שלנו על הכרים היו מופנות זה אל זו, או כלפי מעלה, או גם קרה שמי מאיתנו שכב על הצד, פניו לקיר.

ומה שלום הדוֹד ישראל? (האח הבכור מבין שמונת אחֵיה ואחיותיה של אמא, שנשארו כולם בלודז' כשהיא נסעה עם אבא ואיתי לארץ. ביקשתי פעם מאמא שתחזור על השמות שלהם ורשמתי, וניסיתי להגיד אותם לאילנה לפי הסדר, אבל בילבלתי לפעמים, וכדי לא להשמיט הייתי מונה אחד לאחת, בחושך, בשמונה אצבעות.)

טוב.

מה שלום דוֹד מֶלֶך?

טוב.

מה שלום דודה חנה?

טוב.

מה שלום דודה גולדה?

טוב.

מה שלום דוֹד יעקב?

טוב.

מה שלום דודה רוּז'קָה?

טוב.

(אמא הייתה השישית. עליה כבר שאלתי, בהתחלה, אז כשהגיע כאן התור שלה ברשימה לא הייתי מונה אותה, ואחריה נשארו עוד שניים.)

מה שלום דוֹד אברהם יצחק?

טוב.

מה שלום דוֹד העֶרץ?

טוב.

מה שלום הנשים והבעלים והילדים שלהם? (גם עליהם שאלתי פעם את אמא, כדי לצרף אותם לַמְנִייָה, וכל פעם התאמצתי לזכור לפחות חלק מהם.) יוּלֶק, הבן של דוד ישראל, מי עוד, מַניה, אשתו של מלך, אחת הילדות שלהם הֶניָה, אשתו של יעקב, נדמה לי פרוּמה, ורגע, יצחק, אחד הבנים שלהם, שאולי נקרא על שמו של אותו בן משפחה קודם שגם אני נקרא על שמו.

והתאמצתי לזכור כמה שאפשר יותר גם מבין כל האחרים, מצד אבא ומצד אמא, כל הנשים שלהם, והבעלים, וכל הבני דודים.

מה שלום הלל? (הבעל של רוּזָ'ה, אחותו של אבא.)

טוב.

והילד שלהם?

טוב.

מה שלום מרווין? (הבן של דוֹד ג'ק.)

טוב.

באפלת החדר היה אור קצת ירֵחִי, יותר דומה לאור כוכבים לבנבן חרישי, שבא מתאורת הרחוב בחוץ ומהמרפסות והחלונות של בורוכוב 2 ו-4 ממול, אבל היה נדמה שהוא גם מאיר מבפנים, בלובן חיוור, מאופק, כמו קצת מופק מקירות החדר, ומהלוֹבן המואפל המוכּר של הסדין והשמיכה של אילנה בצד ליד הקיר, ומהשמיכה שלי - מעט קָשוּי־עמילני־חָלָק עם איזה חספוס אחורי, שגם בו יש יסוד של אור ירח - ושהוא גם מופק, האור הלבנבן הזה, מהלך הרוח הנרגע שלנו.

רוח קלה שבאה מבעד לחלון הפתוח מכיווּן גן־מאיר והים חלפה על הפנים, הזרועות, בהחלקה כמעט לא נוגעת, שתאמה, עם אור הקירות, את הלך רוחנו.

שוב עברה על התיקרה ועל מחצית הקיר השתקפות הפנסים של מכונית נוסעת בקינג ג'ורג'. ענף מעץ הפיקוס שעל המדרכה ליד הבית שלנו הטיל השתקפות של עלים קטנים צפופים, זעים על מקומם על הקיר, ליד הדלת.

אולי היה שם, בחלל החדר, או על הדלת, גם משהו מעגלי, אני לא יודע, אולי חלק של קו מעוגל באוויר, בַּתחושה, למרות שהרי לא היה שום מעגל אלא רק קו ארוך נמשך, אחד ועוד אחת ועוד אחד ועוד אחת של בני ובנות המשפחה, ובכל זאת היה כמדומה בַּתחושה, לכמה שניוֹת או יותר, משהו ספירַלי, אחוז אל עצמו, רמז עיגול מסתמן קצת, לא ברור, דומה אולי למעגלי אור נר, או אולי, שוב, לאיזה יסוד מעגלִי של הילת אור ירח.

לרגע היה נדמה שחשוך בחדר לגמרי, טובלים בקסת דיו. הייתה אתנחתא קצרה של מנוחה בחושך בלי דיבור. שכבתי מביט אל החשיכה, וגם אילנה ודאי הירהרה במשהו.

עצמתי את עיני ואחר כך לחצתי את העפעפיים ואפשר היה לראות את המסך השחור העומד אטוּם, או עומד רוטט, או רוטט עם גיצים אפורים, או עם פתיתים נושרים כמו שלג, ומסך שחור עם כתמי אודם, והתחלפויות משולשים ומרובעים ומחומשים זה בזה, זה מתוך זה, ירוקים וכתומים וכחולים ואדומים, כבקליידוסקופ, עם מרכז שחור נובע באמצע, יונק את עצמו פנימה, ואור יקרות זורח, מסנוור, בכל המרחב, ואודם שקיעה חזק מוקף צהוב, ושורת יבחושים, זבובים, ירוקים עם נימי אודם, זוחלים מימין לשמאל, וארמון גותי כהה, מסיבי, וכשפקחתי את העיניים מראה פרצופו של יענקלה סגל מהכיתה צף כלפי מעלה בירקרק צהוב, ושוב הייתה השמנת השחורה הסמיכה של החושך.

ואחר כך חזר האור הלילי הלבנבן.

אבא, בסלון, עשה קאַסעֶ, קוּפּה, החישוב היומי של פדיון החנות, מילמל מבעד לקיר בקולות לא ברורים, כמו גם להם התווסף אובך חיוורייני, פינְף אִין פעֶרציק, ארבעים וחמש, צווֵיי אִין זעֶכציק, שישים ושתיים, חישובי מספרים ביידיש הלוֹדְזָ'אית שלו, וקרא לאמא שבמטבח, הֶלוּ, קים אַהעֶר, הֶלוּ, בואי הנה (הֶלוּ היה שם החיבה־ההקטנה השגור לשם הפולני שלה, הֶלָה; הוא אף פעם לא קרא לה בשמה העברי, חיה), אִיךְ פאַרשטֵיי נִישט ווּס די האָסט געֶשריבּעֶן אִין דעֶם צעֶטל, אני לא מבין מה שכתבת בפתקה, נוּ, קים שוֹין, נו, בואי כבר.

קולות רדיו רחוקים. עוד מכונית נוסעת. דיבור של שני אנשים עוברים למטה.

המשכתי לשכב מקופל על הצד, עם הפּנים על הכר לכיוון אילנה, ולפעמים העדפתי לשכב דווקא ישר לגמרי על הגב, זרועותי נמתחות לצדדים, נותן כאילו לַמְנִייָה המתמשכת של בני המשפחה לעבור בתוך הפנים, המצח, כמו קרונות רכבת בזה אחר זה.

בחורף התכרבלנו מתחת לַשמיכות בְּחוֹם המיטות וחוֹם גופינו, חשים בלחיינו את פינוק הכרים התְפוחים. ובקיץ, בערבי החוֹם הלח שעמד כבד בלי נוע ומילא את חלל החדר מקיר לקיר ומהריצפה עד התיקרה, או בערבי החמסין הלא־מעטים בתחילת הקיץ או בסופו, סבלנו מהחום הַמְהַפֵּך בלי מנוח את גופינו המזיעים, משאיר אותנו יגעים ונרגנים. אך גם בקיץ, היה ברגעים האלה עם אילנה משהו מהתחושה הטובה, מזיעים בלהט הקיץ אך גם עם כעין מגע יובש, כמו נגיעת משב שֶׁקֶט בעור, של הרוך העטוף של החורף.

זה היה רווּי ומלא, מרגיע, והמשכנו עם ה־מה שְׁלום כמעט כל ערב, בוודאי כי טוב למנות את בני המשפחה, לעשות להם ספירת מלאי, לחוש איך אנחנו נמצאים ביניהם, חלק מהם, והם חלק מאיתנו. אני מעלה עכשיו סיבות והסברים, אבל אז המשכנו כל השנים בלי מחשבה מיוחדת על מה שאנחנו עושים, זה פשוט היה ככה.

ודאי המשכנו גם כי היה במְנִייָה האיטית דבר־מה מרגיע, כמו במניית כבשים לפני השינה. והאיסוף כשלעצמו, המשקיט, המצרף אליו עוד, עוד, המצטבר בנו במין שׂביעות רצון. ובגלל שזה היה מורגל, לפי הסדר, הכול חוזר ומוּכָּר. ה־טוֹב, טוֹב, טוֹב, החוזר של אילנה, התשובה המְסַפֶּקֶת הזאת שעושה קו אישור נמשך, גם אם זה היה רק דיבור, לא באמת אינפורמציה (אני לא יודע כמה אילנה ידעה מכל זה, משהו הסברתי לה פעם־פעמיים במילים שלה, היא ודאי הייתה חלק מזה כמוני, לפי מושגיה וגילה). ובשל האֶפִּיוּת, משך הזמן, משך האנשים, לא שידעתי אז מה זה אֶפִּיוּת, או התעניינתי, אבל יכולתי לחוש, גם בלי לדעת, את התחושה בתוכי, והיא הייתה אֶפִּית.

ובשל משהו באופיה של אילנה, אישיותה בת השלוש־ארבע־ארבע וחצי, וגם בשנים שאחר כך, טוּב הלב השָׁקֵט שלה אלי, הנכונות שלה כלפי. היה נדמה לי שגם כלפי אחרים, החברוֹת שלה וכו', אבל אִיתן היו תמיד גם התככים והסודות והזדון והברוגזים הרגילים, ואיתי כל זה לא היה. וגם בספירת המלאי המשפחתית, כמו תמיד כשהייתי צריך ממנה דבר־מה, היא אף פעם לא אמרה שהיא לא רוצה, שמתחשק לה לשחק עם דובי עכשיו, או שהיא כבר רוצה לישון. יותר נכון, זאת הייתה הַקַּבָּלה הגמורה שלה אותי. והרי מאז ובכל השנים שיבואו לא רבנו אף פעם אחת, היה תמיד נוח וטוב בינינו, אמון, כן, אמון זאת המילה, לא הרמנו קול, ודאי קצת רבנו, בטוח שהיו קוצר רוח או רוגז, אבל לא רוגז אמיתי שאני זוכר, ואולי גם היא לא.

זה לא שהיא הייתה ותרנית וחלושת־רצון, כלפַּי ובכלל. לא. היה לה רצון והיה לה תוקף. אבל כן, ודאי שהיא קיבלה את זה שאני אחיה הגדול. היה בה ביטחון רך, מין יציבות נפשית וגופנית, שאפשר היה לחוש בה במנוחת כתפיה ונוחות צווארה ומבטה אלי. והיה הקול השקט שלה מהכר, הפעוטי קצת, עם מתינות, היא כבר לא הייתה פעוטה אלא ילדה, אז נגיד קול הילדה של אילנה, והפרצוף הבהיר שלה שראיתי קצת מרחוק בלובן האפלולי של הכר שלה והסדין.

והייתה הנכונות שלי אל אילנה, האהבה שלי אליה, אהבה בגודלה של אילנה בת השלוש וחצי, הארבע, השש, השמונה, ואחר כך. זה נשאר אצלי עד היום, אותו אמון, אותה אהבה שלֵווה, דומה לפרצופה שניבט אלי בהיר, מקבל, בלי הבעה מיוחדת, הַסֵבֶר הטוב הרגיל שלה הזה.

והיותנו שניים שם בחדר, אח ואחוֹתֵהוּ, אחות ואחִיה. הברית הקטנה הסגורה, קטנה לא כי הברית קטנה אלא כי אילנה קטנה.

אפילו לא ברית. אילנה, אני, היינו בעת ובעונה אחת גם סגורים כל אחד בתוך עצמו, וגם הייתה בנו, מכוסים בה כמו בשמיכה, הרגשת האחווה הקטנה, חיבת רֵעוּת שקטה, לואטת, כמו ה־מה שְלוֹם אבא, וה־טוב, וגם מחשבותינו היו לואטות, שקטות. והנמנום שהלך ועטף אותנו, אבל לא נרדמנו עד שסיימנו עם ה־מה שְלוֹם האחרון.

המשכנו אם כן עם ה־מה שְלוֹם בשל ההרגשה הטובה של להיות בתוך השורה הנמשכת הזאת, קבוצה, שבט, האנשים שמלפנינו ומאחורינו ומצדדינו, ושאנחנו בתוכם. ולמרות שלא הכרנו ומעולם לא ראינו אותם, חוץ מאשר כמובן את אבא ואמא - רק אחדים מהם היו באלבום התמונות המשפחתי שלנו, הכרוך עור חוּם - חשנו איזו תחושת דמיון שלנו אליהם, או מה, קשר לא ברור, גֶנים (מה יכולנו לדעת אז על גנטיקה), איזו מנטליות וַייסית, לובלִינסקית, או דבר־מה באיזה תו בפרצוף, באף או בעיניים או באופי, לא משהו שאפשר להצביע עליו או לתאר, ולא שהתעניינו בו או חשבנו עליו, אך איכשהו הוא היה קיים.

בארץ היינו רק המשפחה הגרעינית, כמו רוב המשפחות אז סביבנו. אבא, אמא, ילד, ילדה. זו הייתה המסגרת הטבעית, ולא היה לי או לאילנה שום ניסיון עם סבא וסבתא ודודים ובני דודים, שום קוּזִין וקוזינה, וגם לא צורך או רצון שקשורים בניסיון כזה. אילו הם היו חיים בארץ, ייתכן שלא היינו נפגשים איתם הרבה, או שעם רובם בכלל לא, והיו לנו איתם מן הסתם הקשיים הרגילים והַדם הרע, או רק המרחק והאי־נוחות וההסתייגות והאדישות שבתוך משפחות. ההרגשה הטובה של להיות בתוך השורה הנמשכת הייתה קיימת כשלעצמה, לא חשבנו באופן ברור על נוכחות או היעדר של משפחה, למרות ששאלתי תמיד ברחל־בתך־הקטנה, מה שלום הדוד מלך, מה שלום הדודה רוּז'ה. ועם זה הייתה בנוּ, בגופינו, תחושת הדמיון הברורה הזאת שלהם אלינו.

עכשיו אני חושב שה־מה שְלוֹם גם היה אולי צורה של הַשְׁבָּעָה, וידוא שכולם קיימים, ניסיון לא ממש מודע להחזיק אותם איתנו, בחיים, העלאה שלהם מאיזה טשטוש של מרחק, נְשייָה. הרי זאת הייתה השנה השנייה, השלישית או הרביעית של המלחמה, או ראשיתה של החמישית. אבל ודאי שכלל לא עלה על דעתנו שזה מה שאנחנו עושים.

לא ידענו שום דבר על מה שקורה עם המשפחה בלודז'. ואני לא זוכר שממש ידענו על השמדת היהודים באירופה, על מחנות הריכוז, על גטו לודז', אולי רק היה משהו כמו ענן עמום של חרדה מושתקת. ובכל אופן, אף פעם לא דיברו על זה בסביבה שלנו ואני לא זוכר שזה עבר לי באופן ממשי בראש. ידענו קצת יותר על ההשמדה רק כשהתחילו להתפרסם ידיעות בעיתונים, אבל גם אז אבא ואמא לא אמרו על זה מילה בבית. כלום. בכלל.

ואני לא מדבר על השתיקות של ניצולים בשנים שאחרי המלחמה שעליהן שמענו הרבה אחר כך. אלה היו אבא ואמא שלי, שבאו הנה שנים לפנֵי, וזה היה עוד תוך כדי המלחמה. ואני גם די בטוח שלא דיברו על זה בבית הספר. לא המורה נֵיְימָלֶה, נַיימַן, ולא המורה יַרְבָּלֶה, יַרְבְּלוּם. יכול להיות שכּן, ושכחתי? אני לא חושב.

בהחלט ידענו, והתמלאנו אימה נוראה, כשהסכנה כבר נגעה ממש לנו עצמנו, כשרוֹמֶל היה במדבר המערבי והתקרב לארץ. את זה אני זוכר.

אבל איך זה יכול להיות שאמא לא דיברה על שמונת האחים והאחיות שלה שבפולניה? אולי זה גם נבע מהאופי של אמא, מהקרירות הזאת שלה לְמַרְאֶה, הבלונדיניוּת, ומכך שהיא בכלל מיעטה לבטא רגשות. ואבא, על מה שקרה עם רוּזָ'ה? אולי הם כן דיברו ביניהם ולא רצו שנשמע, כי לא אומרים דברים כאלה לפני ילדים.

הם בטח דיברו, גם אם אני לא זוכר שום סימן לזה. אמא הייתה ודאי בדאגה איומה להוריה ולאחיה ואחיותיה, ואבא בחרדה לאחותו ובעלה והילד.

אבל הם גם היו עסוקים מאוד מהבוקר עד הערב והלילה בעסקי החנות והבית ובי ובאילנה, ובצרות ובטרדות של החיים, וגם בדברים הטובים, והסתמיים, והמחלות והעניינים השוטפים וכו'. זה כמובן תיאור כללי, אפשר היה לפרט ולמלא בחייהם, כמו בחיים של כל אדם, מאות עמודים, יותר. היה להם כל מה שיש בחיים של אנשים בכלל, ובנוסף היו גם דאגות ולחץ ספציפיים של מהגרים בשנתם השביעית או השמינית בארץ, ושל איש ואשה בני 32, 33 (אז זה נחשב כבר לגיל לא־צעיר) עם חנות ועם ילדים.

והיו החיים האינטנסיביים בארץ. החדשות בעיתונים, הפולמוסים המפלגתיים החריפים כאילו אין מלחמה בעולם. והפּרוֹספֶּריטי שבא במפתיע, בגלל היחידות הרבות שהיו בארץ ובאזור והיו זקוקות לציוד וסחורות מתוצרת הארץ, והעבודות שקיבלו אז הרבה אנשים, גם מכרים שלנו - גוּטגולד למשל, ובנימין קמינסקי הבעל לעתיד של דיירת המשנה שלנו גְרוּניָה זְמוּדְז'אק, האידיוט הזה עם השרירים הענקיים בחזה ובזרועות ואפילו בלסתות ובַפָּנים, שעשו לו הבעה שרירית, אטומה, ניאנדרטלית כזאת - בבתי המלאכה ובתחזוקה ובסרפנד ובמחנות צבא בריטיים אחרים. החיילים הסתובבו ברחובות תל אביב באפטר דיוּטי אדומים כמו עגבניות, כמו כלניות, גם בלי הכומתה - לא, זה היה אדום אחר - באופן מגוחך בעינינו, מהשמש שעורם הבריטי לא היה רגיל לה ובמדים מגוהצים למשעי מהפחד מבדיקת הסרג'נט־מייג'ור לפני היציאה מהבסיס והמשטרה הצבאית האורבת ברחובות, במכנסי חאקי קצרים שהגיעו עד הברכיים המפוצלחות והאדומות שלהם, וזה הצחיק אותנו כי אנחנו היינו מקפלים את המכנסיים הקצרים שלנו עד ממש למעלה. אחד בריטי גוץ סיפר תוך כדי הליכה, בגיחוכים בלסת רחבה ותנועות התנדנדות נרגשות על רגליו העקומות במכנסיים הקצרים־ארוכים־עד־הברך האלה שלו, בדיחה או משהו מצחיק שקרה, והאחרים הקשיבו בשקט וכשגמר פרצו כולם בצחוק בקול, בעליזות גדולה, בבת אחת, כאילו קיבלו אות, ואז גם השתתקו כולם באותה צורה, בבת אחת. הם היו יושבים בחופשות האפטר דיוּטי שלהם בבארים ברחוב הירקון, אמרו שגם עם בחורות יהודיות נטולות מצפון ומוסר. והפּרוֹספֶּריטי שהביאו הבריטים אז נתן סיכוי ממשי להסתדר ולחסוך ולהבטיח את העתיד, גם בגלל האווירה הכללית וגם בגלל המלחמה, לאנשים היה פתאום יותר כסף, וזה דרש מאמא ואבא הרבה מרץ עם תקוות וסיכונים וקשיים ותכנונים. ברור שאי־אפשר היה להביא מגבעות ושְטוּמפִּים, ראשי העץ חסרי הפרצוף שעליהם מונחים הכובעים, ובד לקסקטים, כובעי מצחייה, מאירופה, אבל בחנות היה מלאי טוב של סחורה, בּוֹרְסַלִינוֹ ופָּנָמָה וגם סתם מגבעות וכובעי טמבל וקסקטים וברטים שאבא קנה במחירים של לפני המלחמה, ומכר עכשיו הרבה יותר ביוקר. אומנם גרנו עדיין בשנות המלחמה עם דיירות משנה, ועוד לא היה פריג'ידר בבית, רק ארון קרח, ובטח לא טלפון, אבל בזכות אותה תקופה נעשינו משפחה אמידה יחסית, ומבחינת מה שראינו וידענו זה מה שמילא את זמנם וראשם ורובם של אמא ואבא ואולי גם בגלל זה הם לא דיברו על רוֹמֶל.

ודאי היה אצלנו, אצלי, המיסוך הרגיל של הגיל שלנו, התודעה המסוגרת אל עצמה ועם זה הפתוחה וקולטת הכול, של ילד בן שמונה, כנראה שבעיקר זה, וגם העניינים שקורים, ובית הספר, והחברים, וההסתגרות החמוצה הקבועה שלי, ותל אביב, וארץ ישראל שהייתי מעורה ומזדהה ובקי עוד כילד בפוליטיקה שלה ובהתיישבות ובהסתדרות ובעיתונים ובכל מה שקורה בה.

ואולי, אני לא יודע, אולי אבא ואמא עמעמו את ההתרחשויות באירופה גם לעצמם, שכחו לזמנים קצרים או ארוכים, כמו שאדם משכיח מעצמו לאחר זמן את הידיעה על מחלה קשה, כדי שיוכל להמשיך בחייו.

ואולי אבא ואמא, כל שנות המלחמה וגם אחריה, לא חשבו עליהם כמתים.

לפני המלחמה הגיעו מכתבים. אני זוכר במטושטש מעטפות עם בולים פולניים מוחתמים בסטאַמפּלעֶך, חותמות, שחורות עגולות, חלק מהעיגול על הבול וחלק גולש למעטפה, ועם השם והכתובת שלנו בכתב לועזי גדול שנראה מסולסל, קליגראפי, על מנת שיגיע בביטחון ליעדו.

הבולים האלה היו אולי הבסיס לתת־מחלקת הבולים הפולניים באוסף באלבום שלי - כל הילדים אז נהגו לאסוף בולים - עם הכתובת הלועזית POCZTA POLSKA, פּוֹצְ'טָה פּוֹלְסְקָה, הדואר הפולני, ותמונות הארמונות ההיסטוריים, והמנהיג PIŁSUDSKI, פּילְסוּדְסְקִי, ואז אותו פּילְסוּדְסְקִי אבל אחרי שמת, עם המסגרת השחורה הנדירה שהעלתה את ערכו של הבול הדי פּוּשְטִי, והאיכר הזורע בתנופת זרועו את שדמות פולין, והנשר הפולני, בפרופיל, עם המקור הפונה הצִדה ברוגז ועזוז ועם הכנפיים הפתוחות התקיפות, הגאוותניות כמו קצין פולני, זה מה ששמענו על קצינים פולנים, וגם סוּפָּר הסיפור על איך, כשפרצה המלחמה, הם יצאו באומץ מול הטנקים של הגרמנים עם צבא פרשים והתמוטטו בכמה ימים.

דפי מכתבים מנייר דק, שלושה־ארבעה בכל מכתב, כתובים בצפיפות ביידיש או בפולנית בדיו כחולה, שאמא החזיקה באצבעותיה עם הציפורניים המשוחות בלָק האדום שלה, בישיבה בשמלת בית פרחונית־דהה ליד השולחן בסלון, וקראה בעיניה המצומצמות עם קמטי ההתאמצות כבקוצר רואי, כמו תמיד כשהביטה במשהו בריכוז. הן היו לחות מסביב ואני הצצתי בה בדאגה.

ראיתי פעם את המכתבים במגירה בארון ליד הפָּרְפוּם והמסרק החוּם המעוגל וסיכות הראש, והוצאתי אותם בהיסוס, והם הדיפו, עם הרשרוש של הנייר הדק והריח הקצת מתַקתַק־מאובק שנדמֶה לי שאני זוכר, תחושה של מכתבים שהגיעו מהצד המרוחק של הירח.

כשהמכתבים הפסיקו להגיע, אבא ואמא יכלו להניח שזה בגלל המלחמה והפסקת קשרי הדואר, והרי במשך המלחמה לא הגיעה שום ידיעה שקרה להם משהו, שהם גורשו מהבית, נכלאו, הורעבו, הוכו, שועבדו, נוצלו, הועבדו בפרך, עונו, נקרעו, נשברו, נחנקו, נשרפו, נהרגו, נטבעו, נרצחו, כלום, וגם לא מיד אחריה. ואבא ואמא אולי המשיכו לראות אותם כחיים, כי אף אחד לא הודיע דבר אחר.

התפיסה שלהם את ההורים, והאחים והאחיות, הרי הייתה באופן רגיל, מאז ומתמיד, של אנשים חיים, עם פרצופיהם ואופיים ועיסוקיהם ונחמדותם ומגרעותיהם וסכסוכיהם הרבים והכול, כל מה שהוטבע מהם, שנרשם מהם יותר ופחות, בָּעולם, בְּלודז', בְּאבא ובאמא, זה היה ההרגל לגביהם, האינרציה של החיים, וזה נמשך, וצריך היה שיבוא מישהו שראה אותם אחרת ויאמר במפורש דבר אחר: הם כבר אינם! הם מתו! כל אחד מהם קונקרטית. ישראל, מלך, או אברהם יצחק, או רוּזְ'קָה של אמא, או רוּזָ'ה של אבא. וזה לא קרה. הידיעה הכללית שהייתה שואה, שהרגו את היהודים, לא הספיקה מהבחינה הזאת.

זה לא שהם שִיקרו לעצמם, אלא הם יכלו להמשיך בכך, לא להגיד לעצמם את מה שניחשו שהוא האמת, לא רק מתוך התקווה שלא מתה אצלם שהם עדיין, כולם, בחיים, אלא גם מתוך כבוד לאמת, ולחיים, לאנשים. הם לא הרשו לעצמם לקבוע מוות. רק מי שראה בעיניו שהם מתו היה יכול. ולכן, להגיע למסקנה שהם מתו היה כמו השתתפות בלהרוג אותם.

והרי כל זה לא היה מחשבה פעילה, אלא נמשך כאמור מתוך הרגל החיים לגבי מי שהיה תמיד מבחינתם חי וקיים ולא רואים אותו כי הוא רחוק, ולא שומעים ממנו כי יש מלחמה, לא כי הוא מת.

זה אולי נמשך ככה גם אחרי שהמלחמה הסתיימה, עד שהגיעו הידיעות הברורות יותר על השואה (או אולי זה היה עוד לפני הניצחון, אבל אחרי שחרור פולניה מהנאצים על ידי הצבא האדום), ובמשך הזמן טיפטפו גם הידיעות על סופם של סבא וסבתא וכולם, ושמונת האחים והאחיות ובנות ובני זוגם וילדיהם, למי שהיו לו, ושל רוּזָ'ה ובעלה והילד. ועל גטו לודז' וסופו. אבל אני לא זוכר שהיה רגע מסוים שבו נודע לנו במלואו מה שלא ידענו קודם. זה לא היה איזה שבר פתאומי, הרגשה שהעולם השתנה, אלא איכשהו רק המשך של כל השנים הקודמות, בלי הבדל ממשי.

וגם אז, אחרי שלא היה מנוס מלדעת, אמא אף פעם לא דיברה על זה, לא ביטאה יגון, לא התאבלה עליהם, על כל פנים אנחנו לא ראינו. אבא כן דיבר על רוּזָ'ה, לא לעיתים קרובות מדי, והיה אומר, נד בראשו בצער גדול וברחמים, אוי! אף פעם לא היה לה מזל! אף פעם! ושוב סיפר על רגליה העקומות ועל בעלה הלא־יוצלח.

כמובן, השואה נטבעה בהם בחוזקה, כמו בכולם. אבל הם המשיכו, ככל שראינו וידענו, להיות שקועים כמו קודם בענייני החנות והבית והילדים, והמריבות האיומות עם דיירת המשנה גְרוּניָה זְמוּדְז'אק שהם רצו לפנות סוף־סוף מהדירה והיא התעקשה להישאר ועשתה צרות, ומה לעשות בכסף שהצליחו לחסוך מהפדיון של החנות, קודם קניית הדירה ברחוב שלמה המלך שקיבלנו ממנה שכר דירה לא מוגן ויותר מאוחר חצי הבית, בשותפות, ברחוב חיסין, והמחתרות, והקמת אחד־עשר היישובים בנגב, וההעפלה, והעוצר הגדול, וּועדת החקירה האנגלו־אמריקאית, וּועדת האו"ם שהחליטה על החלוקה, ושנתיים־שלוש אחרי סוף המלחמה כבר היינו בתוך מלחמת השחרור, ואחר כך היו העלייה ההמונית ושנות הצנע והנקודות - כשכל הסחורות בחנויות ובשווקים, כולל כמובן אוכל, נמכרו רק בכמות מוגבלת ורק תמורת פנקסי נקודות שהוקצבו רשמית לכל אזרח ולכל ילד - וכל אחד מאלה לחוד היה בזמנו פרק חיים מלא, ממלא, אינטנסיבי.

אני גם לא זוכר שהפסקתי מתישהו לשאול את אילנה על שלום המשפחה בפולניה. הגיוני שכן, שהתחלתי להסתפק באבא, אמא, ובמשפחה של אבא באמריקה, שהייתה בטוח בחיים, גם אחרי המלחמה וכשבגרנו. אבל אני לא זוכר שהיה אקט כזה שהפסקתי. אולי כיוון שהם נשארו אצלי, גם אצל אילנה, חלק מהתחושה הנמשכת של המנִייה, חלק מספירת המלאי, מהמשפחה, לפחות בַּ־מה שְלוֹם הזה שלנו, בקביעות המרגיעה שלו.

ומכל מקום, הרי אנחנו גם לא ממש חשבנו, כאמור, על הדברים האלה - על ספירת מלאי, על משפחה שהייתה או אבדה - לא נתנו לעצמנו דין וחשבון על מה שאנחנו עושים, כל זמן שהמשכנו עם ה־מה שְלוֹם. זה היה כל השנים יותר עניין של עצם התחושה הטובה, המשקיטה, ההימצאות ערב אחר ערב לפני השינה ברצף של דבר־מה קרוב לליבנו, מיישב, מניח את דעתנו.

אני גם לא זוכר מתי הפסקנו לגמרי עם ה־מה שְלוֹם הזה שלנו. ודאי לא היה סיום ברור. היו כנראה הפסקות, כשהתחלתי לחזור בערב מאוחר יותר, הלכתי לפעולות בתנועה המאוחדת, ואילנה גדלה, אולי זה נמשך לעיתים רחוקות יותר ונמוג לאיטו, עד שאולי נגמר כשהתגייסתי לנח״ל.

ומה שלום כל המשפחה, לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, בכל העולם, מה שלומם?

בשאלה הזאת הייתי מסיים כל ערב, בדיוק בניסוח התנ״כי הזה, שלא התייחסתי כלל למקורותיו, ובנעימה המְסַכּמת, המשתהה בין חלקי המשפט - כדי לכסות ליתר ביטחון את כולם, גם את מי ששכחתי או לא ידעתי עליו: ומה שלום כל המשפחה, לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, בכל העולם, מה שלומם? - כמו ב״כל־הנערים״ בשמחת תורה בבית הכנסת, כשהגבאי קורא לכל הילדים והנערים שלא קיבלו הקפָה קודם, לעמוד בסוף יחד על הבמה מתחת לטלית הנמתחת מעליהם, כדי שלא יישאר מישהו שלא קיבל. או כמו נוסח של חוזה משפטי, שמוסיף ומכסה גם את כל האפשרויות שלא פורטו, לא שידעתי משהו על חוזים משפטיים, אבל הרגשתי את הליתר־ביטחון הזה, תוספת של עוד סעיף כללי שמבטל כל דילוג פרטי מקרי, סותם כל פירצה אפשרית.

כל־המשפחה, לְמִקָּטֹן־וְעַד־גָּדוֹל, מִנַּעַר־וְעַד־זָקֵן, בכל־העולם - זה השלים את שׂביעות הרצון השקטה שלי, עיגל את הסיום.

טוב, אילנה ענתה לי, שוקעת בשקט לתוך שינה, כי היא ידעה שפֹּה זה נגמר.

וגם אני שכבתי לי, חושב איזו מחשבה רוגעת, ודי מהר נרדמתי.