פורחים מאוחר

הקדמה

זו לא אשמתנו.

אנו לא אשמים בכך שלא הצטיינו בבית הספר, או בכך שלא שברנו שיאים בבחינות הקבלה לאוניברסיטאות. אנו לא אשמים בכך שבגיל 21 לא היינו ממוקדי־מטרה, ולא זינקנו על הרכבת המהירה אל עבר הקריירה המבטיחה, שהיתה מאפשרת לנו לממש בהצלחה את כל כישורינו ויכולותינו. זו אינה אשמתנו שלא הצלחנו להרוויח מיליוני דולרים לפני גיל 22, ומיליארדי דולרים לפני גיל 30 - מה שהיה מציב אותנו על עמוד השער של המגזין "פורבס". זו גם לא אשמתנו שלא הצלחנו למצוא תרופה למחלת המלריה, לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, לייעץ לנשיא ארצות הברית או לזכות באוסקר השלישי שלנו לפני גיל 35.

זו אינה אשמתנו, ועצם העובדה שלא המראנו בגאון במטוס סילון אל עבר האופק מיד בתחילת הדרך, אינה מלמדת על היותנו כישלון בשום מובן שהוא. ועם זאת, תרבות המאה העשרים ואחת מכוונת אותנו להרגיש אשמים בדיוק בגלל זה. התפיסה המקובלת גורסת שאם לא פרצנו קדימה במלוא הקיטור בשניות הראשונות של חיינו הבוגרים, שאם לא הצלחנו כבר בהתחלה - אז נכשלנו. כשאני משתמש במונח "מכוונת" אני לא מנסה לטעון שנרקחה כאן מעין קנוניה זדונית במסגרתה הצליחו אנשי הצללים לעצב מחדש את החברה והכלכלה שלנו כך שייטיבו אך ורק עם המצליחנים הצעירים. ההכוונה אליה אני מתייחס היא אמיתית, אך איננה זדונית. אנו אלה שיוצרים אותה. מה שאני בעצם מנסה לומר הוא שההורים, בתי הספר, המעסיקים, תקשורת ההמונים וצרכניה נוטים להאדיר באופן קיצוני הצלחה מוקדמת ולהתייחס אליה כאל הסוג הטוב ביותר, או אולי אף היחיד, של הצלחה. המחיר של הנטייה הזאת הוא הטלת דופי באלה מאיתנו המגלים את כישרונם בשלב מאוחר יותר בחיים, מה שגורם לפגיעה בציבור ובחברה כולה.

זה לא היה ככה תמיד.

•••

ג'ואן, בת 53, היא פורחת מאוחר. שנות העשרה של חייה עברו עליה באומללות ובחוסר יציבות. אמה סבלה מטרשת נפוצה. אביה הצליח לפרנס את המשפחה, אך היה אדם תקוע רגשית ולא התמודד היטב עם מחלתה של אשתו. ג'ואן ואביה כמעט שלא החליפו מילה זה עם זה במהלך שנות התבגרותה.

בבית הספר ג'ואן לא התבלטה. ציוניה היו טובים, אך לא טובים מספיק כדי לזכות אותה באותות הצטיינות. אחד ממוריה זכר אותה כתלמידה נבונה, אך די שגרתית. כנערה מופנמת, ג'ואן צלחה את שנות בית הספר התיכון מבלי למשוך תשומת לב מיוחדת. היא לא הצליחה להתקבל למכללה היוקרתית עליה חלמה. במכללה אליה כן התקבלה המשיכה להתנהל בבינוניות. הישגיה אפשרו לה לעבור משנה לשנה, אך לא הרבה מעבר לכך. לדברי אחד המרצים שלה, היא הפגינה עניין רב במוזיקת הרוק האלטרנטיבית לה נהגה להאזין בחולמנות, אך לא בחומר הלימוד.

כנהוג בקרב בוגרי מכללה נבונים אך נטולי מיקוד, ג'ואן שקלה להירשם ללימודי תואר שני, אולי בתחום הוראת האנגלית. עם זאת, התנסותה הראשונה בעולם התעסוקה היתה צנועה יותר: היא התקבלה למשרה פקידותית זוטרה. למשך זמן מה עבדה כמזכירה בלשכת המסחר המקומית.

מתוך שעמום התחתנה ג'ואן בפזיזות עם גבר ממדינה זרה, אותו פגשה במקרה, והביאה איתו לעולם תינוקת. אך ג'ואן ובן זוגה לא התאימו כלל זה לזה. היא היתה חולמנית ואדישה, ולעומתה הוא היה הפכפך ונטה לפרצי אלימות. בני הזוג התגרשו כעבור שנתיים, אף שהיתה להם ילדה משותפת, על רקע רמיזות לאלימות במשפחה.

בהיותה כמעט בת 30 מצאה עצמה ג'ואן במבוי סתום, ללא עבודה, ומטופלת בילדה קטנה. אולי שלא במפתיע, כאן החלה ההידרדרות במצבה. היא אובחנה כסובלת מדיכאון קליני, ומדי פעם חשבה לשים קץ לחייה. הדיכאון שבו לקתה מנע ממנה להשקיע מאמצים בעבודה ולהתפרנס בכבוד. מצבה הכלכלי הורע מאוד. "הייתי כל כך ענייה, שכמעט נזרקתי לרחוב," היא מספרת. מה שהחמיר עוד את מצבה היה העובדה שבעלה לשעבר החל להטריד אותה ואת בתה הקטנה, והיא נאלצה להוציא נגדו צו הרחקה.

אך לג'ואן היה יתרון ששיחק לטובתה, כישרון ייחודי שאף אחד לא ידע שיש לה. במהלך שנות לימודיה במכללה הוא כלל לא בא לידי ביטוי. אף מורה או מרצה שלה לא הבחינו בו. לחבריה לכיתה לא היה שמץ של מושג על קיומו. אך כישרונה הסתתר לו בתוכה כל השנים והמתין שיגלו אותו. בחודשים שלאחר קריסתה הכלכלית של ג'ואן, לאחר שהחלה להסתייע בשירותי הרווחה על מנת לפרנס את בתה הקטנה, היא החלה לשקוע בזיכרונות על פנטזיות שהיו לה בילדותה. בעיני הסובבים אותה היה זה צעד שנתפס כהסחת דעת חסרת אחריות, אך למרבה הפלא הוא קירב אותה למימוש היכולת הנסתרת שלה. רק ברגע שג'ואן שחררה את הרסן ואפשרה לעצמה לדמיין את כל מה שאפשרי עבורה, החל כישרונה לבוא לידי ביטוי בדרך נפלאה.

גם קן, בן 68, הוא פורח מאוחר. בהיותו האח הצעיר מבין שלושה הוא כונה במשפחתו "פוקו", שבספרדית פירושו "מעט". אחיו הבכור של קן, שהיה אתלט מצליח, אהוב על מוריו, מקובל בחברה, יפה תואר ורהוט - זכה במלגת רוקפלר, והתקבל לאוניברסיטת סטנפורד. קן, לעומתו, לא נמנה עם המצליחנים הצעירים, ולא זכה לתשומת לב כלשהי במהלך שנות לימודיו בתיכון. הוא החל להאמין ש"פוקו" משמעו "מעט זניח".

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון נרשם ללימודים במכללה האזורית, אך עד מהרה נשר ממנה. "לא היה לי שום כיוון ברור בחיים," סיפר במשיכת כתפיים. בשלב זה הוא לקח את עצמו בידיים, חזר על הקורסים בהם נכשל, סיים בהצלחה את לימודיו, ואז עבר לאוניברסיטת הומבולדט וסיים תואר ביערנות. אך משרות אמיתיות בתחום היערנות עסקו יותר בפקידות מאשר בהרפתקאות נועזות ביערות. הוא התפכח מחלומותיו.

קן הצטרף לעסק של אביו, שהיה יועץ פיננסי בעל שם, אך השניים לא הסתדרו ביניהם. "אבא שלי סבל מבעיה שהיום היתה מאובחנת כתסמונת אספרגר, שהיא סוג של אוטיזם קל," מספר קן. "הוא סבל מעוויתות, נהג לפסוע בחדר מצד לצד, ונהג להקיש באצבעותיו ללא הפסקה. לא היתה לו שום יכולת לקלוט מה אנשים אחרים סביבו מרגישים. הוא היה מסוגל לפלוט הערות אכזריות במיוחד, למרות שלא היה אדם אכזר כלל."

כעבור תשעה חודשים עזב קן את המשרד של אביו ופתח עסק משלו כיועץ פיננסי. אך הוא הצליח לגייס מספר מועט בלבד של לקוחות, ורובם עזבו אותו כעבור שנים מעטות. שעות רבות מזמנו עברו עליו בבטלה וכדי להתפרנס נהג לבצע עבודות שיפוצים. הוא אפילו ניגן בגיטרה בבר מקומי כהשלמת הכנסה. אך את רוב זמנו העביר בקריאה. "קראתי ספרים על ניהול ועל עסקים, ועיינתי ביותר משלושים מגזינים בנושאי מסחר בכל חודש, במשך שנים. במהלך העשור הזה הגיתי תיאוריה חריגה במקצת בנוגע להערכת שווי של חברות."

לאור תסמונת האספרגר של אביו, לקן לא היה מודל ראוי לחיקוי בתחום המנהיגות. מזכירתו הזמנית עזבה אותו כעבור תשעה חודשים, בטענה שקן הוא מנהל גרוע ותוקפני. "כנראה כך הייתי," מודה קן כיום.

במהלך שנות העשרים לחייו, עסק הייעוץ הפיננסי של קן קרטע, אך התיאוריות שלו סייעו לו להצליח בכמה עסקאות בתחום ההון סיכון. אחת מהן אפילו הביאה אותו להתמנות למנכ"ל זמני באחת החברות. הוא חש שהשאפתנות שלו מתחילה להתעורר לחיים, והחל לעבוד קשה יותר.

בחברה ההיא עבדו כשלושים איש. מעולם לא ניהלתי אפילו אדם אחד קודם לכן, אך כעת לא היתה לי ברירה. ודווקא הסתדרתי לא רע. הרבה, הרבה יותר טוב משציפיתי. אתה יודע מה למדתי?

למדתי שהחלק החשוב ביותר במנהיגות הוא פשוט להגיע. להתייצב בזמן במקום הנכון.

לא הייתי מאמין. העובדה הזאת לא הופיעה באף אחד מהספרים שקראתי. ובוודאי שלא למדתי זאת מאבי. מסתבר שתשוקה היא תכונה מידבקת. העברתי את משרד המנכ"ל לחדר ישיבות עם קירות זכוכית, כדי שאוכל לראות דרכם את כולם, וכולם יוכלו לראות אותי. הייתי הראשון שהגיע בבוקר והאחרון שעזב את המשרד בערב. יצאתי עם העובדים שלי לארוחות צהריים וארוחות ערב בכל יום, אמנם במסעדות זולות, אך הקדשתי להם מזמני ומתשומת לבי.

הסתובבתי במשרדים כל הזמן, שוחחתי איתם, התמקדתי בכל אחד ואחת מהם, וניסיתי להבין מה עובר במוחם.

התוצאה היממה אותי. וגם אותם. העובדה שהיה אכפת לי גרמה לכך שגם להם יהיה אכפת.

לפתע קלטתי מה המשמעות של להיות מנהיג.

קן הגיע לגיל 30, ורק אז הוא התחיל לגעת בפוטנציאל שלו.

זיהיתם כבר את שני הפורחים מאוחר הללו? הנה רמז: ג'ואן וקן שניהם מיליארדרים שעשו את הונם מאפס, ושניהם נכללים באופן קבוע ברשימת האנשים העשירים ביותר בעולם של המגזין "פורבס". ג'ואן קתלין (ג'יי קיי) רולינג כתבה את סדרת הספרים "הארי פוטר". קן פישר הוא המייסד של פישר השקעות, שהיא קרן המנהלת מניות ואיגרות חוב בהיקף של 100 מיליארד דולר בעבור כ-50 אלף לקוחות ברחבי העולם.

"לאן נעלמת, ג'ו דימאג'יו?" שאלו סיימון וגרפונקל בשירם "מיסיס רובינסון", שהיה שיר פופולרי בשנות השישים של המאה הקודמת. הזמר־משורר פול סיימון ידע ששנות השישים הסוערות דחקו את ג'ו דימאג'יו השקט והצנוע ממקומו כגיבור התרבות של שנות הארבעים והחמישים. גיבורי התרבות החדשים היו צעירים, מגניבים וחצופים.

על אותו משקל, בעידן הכלכלי הפלגני והסוער של ימינו אנו עשויים לשאול: "לאן נעלמת, פורח מאוחר?"

אני שואל את השאלה הזאת משום שלפורחים מאוחר מצליחנים כמו רולינג ופישר, ששנות צעירותם עברו עליהם בביישנות שקטה, ושתחילת דרכם היתה אטית ומהוססת, יש סיפורי חיים מרתקים. אך משום מה, סיפוריהם אינם מאפיינים את תרבות הרשתות החברתיות המהירה של ימינו. רולינג מצויה בשנות החמישים לחייה, ופישר בשנות השישים לחייו. מה שעשוי לגרום לנו לשאול: היכן נמצאים הפורחים מאוחר מעוררי ההשראה של תקופתנו? האם החברות האנושיות העשירות, כגון ארצות הברית, אנגליה, מערב אירופה ואסיה המתעוררת כבר לא מייצרות סיפורי הצלחה של פורחים מאוחר כפי שעשו בעבר? או אולי ישנה סיבה אחרת לירידה בכמות הסיפורים הללו? האם ייתכן שהקצב האטי של חשיפת כישרונם של הפורחים מאוחר אינו עולה בקנה אחד עם הקצב המסחרר של הרדיפה אחר מידע חדש, התחרותיות הקיצונית ולחצי זמן האמת של הכלכלה המודרנית?

התפיסה לפיה הפורחים מאוחר אינם זוכים למידת ההכרה לה הם ראויים, וכי גם הציבור וגם החברה בכללה סובלים מכך, הובילה אותי לחקור את הנושא ולכתוב את הספר הזה. אני מאמין שהשמעת סיפורם של אלה מאיתנו הזוכים לשגשוג רק בשלב מאוחר יותר של חייהם, היא חיונית ודחופה היום יותר מאי־פעם בעבר.

•••

בעברה השני של עקומת ההצלחה מצוי המצליחן הצעיר, זה שהתחיל את מסעו מוקדם, ובקצב מהיר. ריילי וסטון זעירת הממדים עשתה את הבלתי ייאמן. בגיל 19 בלבד היא חתמה על חוזה בהיקף של 300 אלף דולר עם חברת ההפקה טאצ'סטון, חברה בת של אולפני וולט דיסני, לכתיבת התסריטים לסדרת הטלוויזיה "פליסיטי", שעסקה בסיפור התבגרותה של סטודנטית צעירה מיו־סי־אל־איי. כניסתה המהירה והמוצלחת של וסטון לליגה הלאומית של עולם הטלוויזיה זיכתה אותה במקום גבוה ברשימת האנשים היצירתיים ביותר בהוליווד של המגזין "אנטרטיינמנט ויקלי".

אך היתה רק בעיה אחת קטנה. ריילי וסטון לא היתה בת 19. היא היתה בת 32, ושמה האמיתי, בו השתמשה עד שנקטה את התחבולה ההוליוודית הרווחית הזאת, היה קימברלי קרמר מהעיירה פוקיפסי שבמדינת ניו יורק. "אנשים לא היו מקבלים אותי בברכה אם היו יודעים שאני בת 32," טענה להגנתה. והיא כנראה צדקה.

נדמה שהתפתחות מקצועית מוקדמת מעולם לא היוותה יתרון כה גדול כפי שהיא מהווה כיום. בשנת 2014 הפכה מלאלה יוספזאי בת ה-17 לזוכת פרס הנובל הצעירה ביותר בהיסטוריה, מה שמשתלב יפה עם פרס סחרוב לחופש המחשבה ופרס סימון דה בובואר לחירות נשים בהם זכתה קודם לכן. בתחום הטכנולוגיה, נער הפלא פאלמר לאקי, המייסד בן ה-20 של Oculus VR (שנרכשה על ידי פייסבוק בתמורה לשני מיליארד דולר), הפך לפניה של המציאות המדומה, בזמן שרוברט ניי בן ה-14 הרוויח יותר משני מיליון דולר בתוך שבועיים בלבד בזכות המשחק הסלולרי שפיתח - Bubble Ball. בגיל 26 עמד שוויו המסחרי של אוואן ספיגל על 5.4 מיליארד דולר כשאפליקציית סנאפצ'ט הונפקה בבורסה בשנת 2017. אך לספיגל יש עוד מרחק רב לצלוח עד שיגיע לממדיו של מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, אשר בגיל 34 המופלג כבר צבר הון של 60 מיליארד דולר, מה שהופך אותו לאחד מחמשת האנשים העשירים ביותר בעולם.

אפילו בעולם השחמט המשעמם, מגנוס קארלסן הנורווגי זכה באליפות העולם שלוש פעמים לפני הגיעו לגיל 25, וזאת לאחר שזכה לתואר רב אומן בגיל 13. בגיל 21 הפך לאדם הצעיר ביותר אי־פעם שדורג במקום הראשון בעולם בשחמט, ובגיל 23 זכה בתואר "אחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם" מטעם המגזין "טיים".

כיום, מגזינים נחשבים נוהגים לחגוג את הצלחתם של המצליחנים הצעירים באמצעות רשימות שיאים. בכל שנה מציין המגזין "פורבס" את המצליחנים הצעירים בגיליון "30 מתחת ל-30" אשר מציג את הצעירים החדשנים של היום, ואת הכוכבים המבריקים ביותר של מחר. אך "פורבס" אינו המגזין היחיד החוגג את הצלחתם של פורצי הדרך הצעירים. לכל מגזין רשימה משלו. גיליונות ה־"20 מתחת ל-40" של "הניו יורקר", "40 מתחת ל-40" של "פורצ'ן", "35 מתחת ל-35" של Inc. ו־"30 מתחת ל-30" של ה"טיים" מציינים כולם בחגיגיות את אלה שהצליחו הרבה מעל לממוצע, בגיל צעיר במיוחד.

אנא, אל תבינו אותי לא נכון, אין שום דבר פסול בעידוד או הוקרה של הצלחה בגיל צעיר. הישגים מכל סוג שהוא זכאים להכרה ולהערכה. אך כיום כבר לא מדובר בהערכה פשוטה, אלא בהערצה אגרסיבית ואובססיבית בהרבה. הניסיון לייחס עליונות מוחלטת להישגים מדידים בשלב מוקדם בחיים, כגון ציונים, תוצאות בחינות, עבודה זוהרת, כסף ופרסום, טומן בחובו גם צד אפל: אם אנחנו או ילדינו לא משיגים ציונים גבוהים בבחינת ה-SAT (הבחינה הפסיכומטרית האמריקאית), לא מתקבלים לאחת מעשר האוניברסיטאות המובילות בעולם, לא ממציאים מחדש תחום טכנולוגי שלם או לא מתקבלים לעבודה הראשונה שלנו בחברה מגניבה שמשנה את העולם - אז זה אומר שנכשלנו, ונגזר עלינו להעביר את שארית חיינו כמפסידנים.

מסר כזה, למיטב תפיסתי, יוצר לחץ חברתי רחב וציפיות בלתי אנושיות מילדינו להצליח מאוד בגיל צעיר מאוד. תופעה זו גורמת למחנכים ולהורים לבצע טעויות חמורות באופן שבו הם מודדים את הישגי הילדים, להפעיל עליהם לחץ רב ולגרום לעומס רגשי ופסיכולוגי מיותר בקרב משפחות רבות.

שימו לב כיצד בערים לחוצות במיוחד, פעוטונים יוקרתיים מנצלים את חששותיהם של הורים עשירים לפעוטות בני שלוש וארבע. בית הספר הבינלאומי באטלנטה מציע תוכנית מלאה "להטמעת שפה שנייה" לבני שלוש. ההשתתפות בתוכנית עולה רק 20 אלף דולר בשנה. אך זהו מחיר מציאה בהשוואה לשכר הלימוד בבית הספר היסודי קולומביה שבמדינת ניו יורק, שמגיע ל-37 אלף דולר בשנה. בני השלוש והארבע שלכם שילמדו בבית ספר זה ייהנו "מתוכנית לימוד אקדמית קפדנית" הכוללת שימוש בשלוש ספריות שונות, שישה חדרי מוזיקה ושבעה חדרי אמנות. המגזין Parenting מציין שבית הספר קולומביה "מכין את ילדיכם לעתיד שלהם - קבלה למכללות יוקרתיות."

וכך יוצאת האמת לאור. שהרי מה יכול לגרום להורים לילדים בני שלוש להשקיע 40 אלף דולר על מנת לשפר את נקודת הפתיחה של ילדיהם? לדברי הפעוטונים המפוארים הללו, יכולה להיות רק סיבה אחת שתצדיק הוצאה כזאת: לדאוג לכך שהילד יתקבל למכללה יוקרתית בעוד חמש־עשרה שנה. המסר לא יכול להיות ישיר יותר או מאיים יותר. אם ילדך לא מתקבל בסופו של דבר ל"מכללה היוקרתית", חייו או חייה יהיו קשים שלא לצורך.

הלחץ לא מסתכם ברישום הילד לפעוטון היקר והראוי. "יוצרים איתי קשר המון הורים אשר מוצפים בחרדה על כך שילדם בן ה-14 אינו מבלה את חופשת הקיץ שלו באופן מועיל," סיפרה למגזין "אטלנטיק" אירנה סמית, לשעבר אחראית על קבלת מועמדים באוניברסיטת סטנפורד. סמית מנהלת כיום סוכנות ייעוץ לקבלה למכללות בפאלו אלטו, קליפורניה, ועלות הייעוץ שלה מגיעה לסכום של כעשרת אלפים דולר בממוצע.

התמורה למאמציה, כלומר הקבלה למכללה יוקרתית, מגיעה עם תג מחיר גבוה מאוד. שכר הלימוד הארבע־שנתי בכל אחת מעשרים המכללות הפרטיות המובילות בארצות הברית מגיע כיום ליותר מרבע מיליון דולר, והוא כולל מגורים, כלכלה, ספרים ותשלומי שכר לימוד. שכר הלימוד בעשרים המכללות הציבוריות המובילות הוא אמנם נמוך יותר, אך גם הוא מגיע לממוצע שבין 100 ל-200 אלף דולר לארבע שנות לימוד, כולל כל ההוצאות, ובהתאם למדינה שבה מתגורר הסטודנט.

הבה נודה באמת. השאיפה העזה שלנו ההורים לאישור רשמי לכך שילדינו הם אכן מצליחנים צעירים הובילה לניפוח מחירים מופקע על ידי שוערי הכניסה של המצליחנות הצעירה: המכללות והאוניברסיטאות. הדבר הוביל לכך ששאר בני התמותה נותרים תקועים עם חשבונות שכר לימוד מנופחים וחובות עתק. מאז שנת 1970, גובה שכר הלימוד במכללות עלה בקצב הגבוה פי שלושה מקצב עליית האינפלציה. גובה חוב שכר הלימוד המצרפי בארצות הברית עומד כיום על טריליון ו-300 מיליארד דולר, עם יותר מ-11 אחוזים של חדלות פירעון. כל הסימנים מלמדים כי הלחץ החברתי להצליח בגיל צעיר סייע ליצור אשליה פיננסית גדולה אף יותר מבועת הדיור של 2008.

האם זה משתלם? בואו נעצור לרגע ונחשוב על זה. ננסה לבחון את הנחת היסוד, לפיה מצליחנות מוקדמת היא תנאי הכרחי לחיים של הצלחה וסיפוק אישי. למען האמת, לא הצלחתי למצוא ראיות תומכות לכך. להפך, כל הראיות שמצאתי מצביעות על המסקנה ההפוכה.

סיפור שאירע לאחרונה בעולם הספורט ממחיש את הטענה הזאת. בסופרבול (גמר ליגת האלופות בפוטבול בארצות הברית) של 2018, לאף אחת משתי הקבוצות המתחרות, לא לפילדלפיה איגלז ולא לניו אינגלנד פטריוטס, היו שחקני צמרת בהרכבן. כלומר: רק שישה מתוך ארבעים וארבעה השחקנים בשתי הקבוצות דורגו במקומות הראשונים בקבוצות התיכון שלהם.

בואו נתבונן ברכזים (קוורטרבקס). טום בריידי מקבוצת הפטריוטס לא דורג אפילו במקומות הראשון או השני בבית הספר התיכון שלו. הוא היה ב"מ - "בלתי מדורג". ניק פולס, הרכז המנצח של קבוצת האיגלז, שזכה בתואר השחקן המוערך ביותר בסופרבול לשנת 2018, דורג במקום השלישי בבית הספר התיכון שלו, אך לאורך מרבית העונה שימש פולס כשחקן גיבוי של קבוצתו. הוא עלה למגרש רק לאחר שהרכז המוביל, קארסון וונץ, נפצע בברך לקראת סוף העונה. וונץ, כמו בריידי, גם הוא היה "בלתי מדורג" בתיכון. זה לא היה מפתיע, היות שכתלמיד תיכון צעיר, רוב הזמן וונץ כלל לא שיחק בתפקיד הרכז, אלא כתופס קיצוני.

הדירוג הנמוך שלו בבית הספר התיכון גרם לכך שוונץ לא גויס על ידי קבוצת פוטבול־מכללות יוקרתית. הוא מצא את עצמו במכללת צפון דקוטה, שקבוצת הפוטבול שלה לא היתה ידועה במיוחד. אך בזמן ששיחק שם הוא צמח לגובה של 1.98 מ' והעלה את משקלו ל-115 ק"ג. וונץ ממש פרח בשנותיו במכללה, מה שנתפס כפריחה מאוחרת במושגים של עולם הפוטבול. כעת, הבה נשאל את עצמנו: כמה מאיתנו הם קארסון וונץ בפוטנציה? כמה מאיתנו תויגו כ"בלתי מדורגים" בבית הספר התיכון, או זכו ליחס מזלזל בשלב מוקדם של הקריירה שלהם, או אפילו כעת? אילו יכולות ותשוקות חבויות מסתתרות בתוכנו, וכשייחשפו הן עשויות להעניק לנו כנפיים?

חברת גוגל האמינה פעם בעליונותם של המצליחנים הצעירים, וקל לראות מדוע. החברה הוקמה על ידי שני בוגרי סטנפורד אשר ציוניהם בחלק המתמטי של בחינת ה-SAT הרקיעו שחקים. בשנותיה הראשונות שכרה גוגל מדעני מחשב צעירים וגאוני מתמטיקה בדמותם ובצלמם של שני מייסדיה המבריקים. ואז גילתה החברה שכוח העבודה שלה לא מאוזן: היו בו יותר מדי עובדים בעלי יכולת ניתוח ואינטליגנציה מתמטית גבוהה, ופחות מדי עובדים בעלי יכולת יצירתית והיגיון בריא. הפער הזה הוביל לטעויות יקרות שהתבטאו בעיצוב לא מוצלח של עמוד הבית של גוגל. לאחרונה גילתה גוגל שציוני SAT גבוהים ותואר ממכללה יוקרתית אינם יעילים דיים לצורך חיזוי הצלחתו המקצועית של מועמד לעבודה בחברה.

אמנם המצליחנים הצעירים הם פופולריים מאוד בתרבות הנוכחית שלנו, אך גם הפורחים מאוחר אינם קוטלי קנים. הסופרת המצליחה ג'אנט איוונוביץ', שנולדה בשנת 1943, גדלה במשפחה ממעמד הפועלים בניו ג'רזי. כעקרת בית נשואה, היא לא גילתה את תשוקת הכתיבה שלה ואת יכולתה המעולה בתחום זה עד שהגיעה לשנות השלושים לחייה. ואז, כשכבר התחילה לכתוב, במשך עשר השנים הראשונות התמודדה בעיקר עם התחלות כושלות ומכתבי דחייה. "שלחתי את הסיפורים המשונים שלי לסוכנים ספרותיים ולעורכים בהוצאות לאור, ואספתי את כל מכתבי הדחייה שקיבלתי בקופסת קרטון גדולה. כשהקופסה התמלאה לחלוטין שרפתי אותה על כל מכתביה, לבשתי גרבונים והלכתי לעבוד בסוכנות לעבודות זמניות."

איוונוביץ' לא למדה לכתוב מותחנים עד שהגיעה לשנות הארבעים לחייה: "ביליתי שנתיים... בשתיית בירה עם שוטרים, למדתי לירות באקדח והתאמנתי בקללות. בתום השנתיים האלו יצרתי את סטפני פלאם."

המיליארדרית דיאן הנדריקס, בתם של זוג חוואים בעלי משק חלב, מכרה בתים בוויסקונסין, התחתנה, התגרשה, ועשר שנים מאוחר יותר פגשה את בעלה השני, גגן במקצועו. השניים קנו סחורה בהקפה בכרטיסי האשראי שלהם והקימו חברה בשם ABC Supply, שפעלה כספקית של ציוד לתיקון והתקנת חלונות, מרזבים וגגות. כיום הנדריקס חולשת על חברה ששוויה חמישה מיליארד דולר. היא גם מפיקה סרטים בהוליווד. אם מדברים על קולנוע, טום הנקס, בנו של פועל בבית חולים וטבחית במשרה חלקית, התחיל גם הוא את חייו המקצועיים באטיות, ואחרי התיכון למד במכללה הקהילתית. האסטרונאוט שובר השיאים סקוט קלי, שבילה יותר מחמש מאות ימים בחלל, שיא אמריקאי של כל הזמנים, ציין שהוא כל כך השתעמם בבית הספר התיכון, שהישגיו ביחס לשאר התלמידים מיקמו אותו "במחצית שאִפשרה את קיומה של המחצית העליונה." מנכ"לית ג'נרל מוטורס הועסקה כבוחנת מכסי מנוע במפעל של החברה כדי שתוכל לממן את לימודיה במכללה. מנכ"לית זירוקס לשעבר, אורסולה ברנס, גדלה בדיור ציבורי ועבדה כעוזרת אישית למנכ"ל בתחילת הקריירה שלה. ג'ני קורטני היתה בת 50 כשייסדה פנימייה טיפולית מוערכת בכל רחבי העולם לנערות במצוקה. לא היה לה שום רקע מקצועי בתחום, אלא רקע מעורב, חסר מיקוד ושגרתי. קודם לכן לימדה בכיתה ח' בבית ספר יסודי, ניהלה חנות להשכרת סרטי וידיאו ומכרה נדל"ן.

"אין מערכה שנייה בחיים האמריקאיים," טען ביומרנות יוצר "גטסבי הגדול", פ' סקוט פיצג'רלד. אך פיצג'רלד עצמו היה מצליחן צעיר ושחצן: הוא למד בפרינסטון, וכבר באמצע שנות העשרים לחייו נחשב להצלחה ספרותית מסחררת. אך זה היה שיא הצלחתו. בשנות השלושים לחייו החלה הקריירה של פיצג'רלד להידרדר. הוא כנראה פגש כל מיני פורחים מאוחר בפרק ב' של חייהם, אשר היו בדרכם למעלה. הוא מת כאדם ממורמר בגיל 44, באותו גיל בו ריימונד צ'נדלר החל לכתוב ספרי בלש. צ'נדלר היה בן 51 בשנת 1939, שהיתה השנה בה התפרסם ספרו הראשון, The Big Sleep ("השינה הגדולה").

•••

האם כיום פני הדברים שונים? המצליחנים הצעירים כובשים את הכותרות, אך האם הם אכן מצליחים במידה בה התקשורת גורמת לנו להאמין? למען האמת, הרבה מאוד מצליחנים צעירים סובלים קשות ממצבם. הלחץ להגיע להצלחה בשלב מוקדם בחיים הוביל להתאבדותם של שלושה מתלמידי בית הספר התיכון גאן שבפאלו אלטו, קליפורניה בשנים 2014-2015. בית הספר נמצא במרחק של חמישה קילומטרים מקמפוס אוניברסיטת סטנפורד. שלושתם היו תלמידים טובים, אשר שאפו להצליח בשלב מוקדם בחייהם. עד לחודש מרס של אותה שנה, ארבעים ושניים מתלמידי בית הספר גאן אושפזו בבית החולים או קיבלו טיפול פסיכיאטרי בגין מחשבות אובדניות.

הסיפור שלהם בהחלט אינו חריג. שיעורי החרדה והדיכאון בקרב צעירים בארצות הברית נמצאים במגמת עלייה כבר חמישים שנה. כיום, שיעור תלמידי התיכון והסטודנטים שמגיעים לסף האבחון הקליני בגין דיכאון משמעותי ו/ או הפרעת חרדה גדול פי חמישה עד שמונה מכפי שהיה בשנות השישים של המאה הקודמת. המרכז לבקרת מחלות ומניעתן בארצות הברית מצא לאחרונה כי בקרב תלמידי תיכון, "16 אחוזים דיווחו כי שקלו ברצינות להתאבד, 13 אחוזים דיווחו כי גיבשו תוכנית פעולה לצורך התאבדות ושמונה אחוזים דיווחו כי ניסו להתאבד במהלך שנים־עשר החודשים שקדמו למועד עריכתו של הסקר."

המספרים עגומים. וכמו בהרבה מאוד תחומים אחרים, נדמה שהתרבות האמריקאית גם מייצאת את חרדותיה אל העולם הרחב. מחקר של ארגון הבריאות העולמי משנת 2014 מצא כי דיכאון הוא הגורם מספר אחת לתחלואה ונכות בקרב בני נוער בכל רחבי העולם.

ואם אתם חושבים שכניסה למכללה "הנכונה" מקלה במעט את החרדות הללו, תחשבו שנית. במהלך חמש־עשרה השנים האחרונות, שיעורי הדיכאון הכפילו את עצמם ושיעורי ההתאבדויות שילשו את עצמם בקרב סטודנטים במכללות אמריקאיות. מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה מלמד על שפל של חמישים שנה במדדי בריאות הנפש עליהם מדווחים סטודנטים צעירים בשנה הראשונה ללימודיהם. למען האמת, כמעט כל יועצי בריאות הנפש האקדמיים שנסקרו בשנת 2013 על ידי ארגון יועצי המכללות האמריקאי דיווחו על עלייה במספר הסטודנטים הסובלים מבעיות פסיכולוגיות חמורות.

הסטודנטים עצמם מדווחים על שיעור גבוה של מצוקות רגשיות, ושיעור זה נמצא בעלייה מתמדת. סקר שנערך ב-2014 על ידי הארגון האמריקאי לבריאות הנפש במכללות מלמד כי 54 אחוזים מהסטודנטים "חשו חרדה קיצונית" בשנים־עשר החודשים שקדמו לסקר.

עלייה חדה זו בשיעורי המצוקות הנפשיות בקרב סטודנטים מדאיגה מאוד. חלק ממנה נובע מן הסתם משיטות אבחנה טובות יותר, נגישות גבוהה יותר למסגרות לייעוץ נפשי ומוכנות גבוהה יותר לקבל סיוע. אך רוב המומחים מסכימים כי חלק ניכר מהעלייה באבחנות הללו נובע משינויים תרבותיים אשר מכתיבים ציפייה חברתית נחרצת יותר מילדינו להצליח מוקדם. והציפייה הזאת, שמתבססת על החשיבות ההולכת וגוברת שאנו מייחסים למדידות ולציונים, הופכת גם את התלמידים והסטודנטים המוצלחים ביותר לפגיעים יותר מבעבר.

אסור ששבריריות ופגיעות יהיו ההשלכות של מאמצי המצליחנות הצעירה באקדמיה.

•••

מעמד של פורח מאוחר בפוטנציה נתפס פעם כסימן לחיוניות, סבלנות ותעוזה. כיום, מעמד זה מלמד על פגם אישיותי ("אחרי הכול, ודאי יש סיבה לכך שהתחלת כל כך מאוחר") ונתפס כפרס ניחומים. זוהי מגמה נוראית משום שהיא מקטינה מערכו של מה שהופך אותנו לאנושיים: החוויות שלנו, הגמישות שלנו ומסוגלות הצמיחה שלנו בטווח הארוך.

אפילו המצליחנים הצעירים אינם פטורים מהחשד שאם חייהם מובילים אותם למקומות סבוכים ובלתי צפויים, אז משהו בהם ודאי פגום. במיוחד נשים חשות את לעגה של החברה על כך שאינן מממשות את כל הציפיות מהן כמצליחניות צעירות. קרול פישמן כהן היתה מצליחנית צעירה: היא היתה נשיאת מועצת הסטודנטים במכללת פומונה, ואז סיימה תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, ולבסוף הפכה לכוכבת עולה בבנק השקעות בלוס אנג'לס, וכל זה לפני הגיעה לגיל 30. ואז החיים התערבו לה בתוכניות, כפי שקורה לעתים קרובות: כהן יצאה מהמסלול המהיר כדי להביא לעולם ארבעה ילדים ולגדלם. כשניסתה לחדש את פעילותה כבנקאית השקעות, גילתה שהדלתות ננעלו בפניה. ככל שהשבועות נקפו, כך גבר תסכולה, עד שהיא החלה להטיל ספק ביכולותיה המקצועיות. "סבלתי מאובדן ביטחון עצמי מוחלט. כל כך הרבה דברים השתנו בזמן שהייתי מחוץ לתמונה, מהאופן שבו עסקאות פיננסיות מבוצעות, עד לאמצעי תקשורת חדשים כמו אימייל, הודעות טקסט ומצגות פאוור פוינט."

כהן חשדה שהיא לא היחידה שחשה כך. היא ייסדה חברה בקיימברידג', מסצ'וסטס, וקראה לה iRe-Launch. הלקוחות שלה הם אנשי מקצוע שמעוניינים לחזור לשוק העבודה לאחר שלקחו פסק זמן, ולפרוח פעם נוספת. החברה שלה ממתגת את השירות שהיא מעניקה כ"ייעוץ מקצועי לחזרה לעבודה", ומייעצת גם לעובדים החוזרים לשוק העבודה וגם לחברות אשר מעסיקות אותם. לעתים קרובות כהן מפרסמת מאמרים בנושאים אלה ב"הרווארד ביזנס רוויו". בעברה היתה מצליחנית צעירה וכיום היא דוגמה לפורחת מאוחר במערכה השנייה.

•••

האמת היא שרבים מאיתנו הם פורחים מאוחר (בפועל או בפוטנציה) מסוג זה או אחר. בשלב מסוים בחיינו, פשוט נתקענו. אני נתקעתי, למשך הרבה שנים. בגיל 25, אף שהשלמתי תואר ראשון באוניברסיטה טובה, לא הצלחתי להחזיק מעמד בעבודה כלשהי חוץ מאשר כשוטף כלים, שומר לילה וקלדן במשרה זמנית. לא היתה בי שום טיפה של בשלות לעולם העבודה. שלא במפתיע, רגש הנחיתות שלי רק הלך והחמיר ככל שנותרתי תקוע בעמדת הפתיחה של החיים. כיום, כשאני מתבונן לאחור, אני סלחני יותר כלפי התנהלותי בתחילת שנות העשרים לחיי, משום שהקליפה הקדם־מצחית של המוח שלי, בה ממוקמים התפקודים הניהוליים שלי, לא היתה אז מפותחת דיה. המוח שלי לא היה בשל לפרוח, פשוטו כמשמעו.

האם זה מזכיר לכם את עצמכם? או אולי את ילדיכם? כתוצאה מהלחץ העצום המופעל עלינו להצליח - בבית הספר, בעולם הספורט, בתחילת הקריירה שלנו - אנחנו נכנסים לחרדה. אך המחקרים הנוירולוגיים מבהירים לנו שעלינו להירגע, ולקחת את החיים לאט יותר. הגיל החציוני להבשלה מלאה של התפקודים הניהוליים הוא סביב 25. רק כשהגעתי לגיל 27 או 28 התחלתי לפתע להבחין בכך שאני מסוגל לחשוב באופן רציונלי, לתכנן תוכניות לעתיד ולנהל את חיי כמו אדם בוגר. זה קרה עשר שנים לאחר שעשיתי את בחינת ה-SAT (בה קיבלתי תוצאות בינוניות) וחמש שנים לאחר שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה נחשבת (בציונים בינוניים). אני נרעד לנוכח האפשרות ששני הכישלונות הללו היו קובעים את גורלי למשך שארית חיי (ואני שמח על כך שמנגנון ההסללה החברתית לעבר מצליחנות מוקדמת לא היה כה יעיל בתקופתי כפי שהוא כיום). האסטרונאוט האמריקאי שובר השיאים סקוט קלי, פורח מאוחר בזכות עצמו, התבלט אפילו פחות ממני. "ביליתי את רוב זמני בבהייה אל מחוץ לחלון הכיתה," סיפר לי. "יכולת להצמיד לי אקדח לרקה, וזה לא היה משנה כלל." מוחו של קלי פשוט לא היה בשל עדיין לפרוח.

רבים מאיתנו מזדהים הרבה יותר עם סקוט קלי מאשר עם מארק צוקרברג. גם אנחנו התמודדנו עם התחלות מקרטעות ומבולבלות, קשיים בקריירה או בלימודים, הרגלי חיים גרועים, מזל רע או חוסר ביטחון עצמי. למרבה המזל, רובנו התעשתנו בסופו של דבר, חווינו התעוררות אינטלקטואלית או רגשית, ועלינו על מסלול חיים מוצלח יותר. מצאנו את דרכנו. אבל אחרים שוקעים כה עמוק בבושה, או משכנעים את עצמם עד כדי כך שאין להם כל סיכוי לזכות בהזדמנות שנייה, שהם מעולם לא מפתחים את היכולת האישית לפרוח. ואני טוען שאדם שאינו לומד למצות את יכולתו זו במהלך חייו, גורם לעצמו, כמו גם לסביבתו, נזק בל יתואר.

לפיכך, אולי היינו אמורים להניח שהחברה שלנו תעודד את הפורחים מאוחר הפוטנציאליים, במיוחד לאור כך שתוחלת החיים שלנו עולה, שאנו מגיעים לתקופת הבגרות שלנו בשלב מאוחר יותר בחיים ונוטים להחליף מקומות עבודה בתדירות גבוהה יותר. אנחנו צריכים לדעת שעומדת לרשותנו האפשרות לפרוח, להצטיין ולהגיע לבגרות בכל גיל ובכל שלב בחיים.

אבל מה זה אומר בדיוק, להיות פורח מאוחר? במילים פשוטות, פורח מאוחר הוא אדם אשר מממש את הפוטנציאל שלו ואת יכולותיו האישיות בשלב מאוחר יותר מכפי שמצופה. לעתים קרובות לאנשים אלה יש כישרונות שסביבתם אינה מזהה אצלם בשלב מוקדם בחיים. מילות המפתח כאן הן "מכפי שמצופה". הרבה פעמים אנשים אלה מממשים את הפוטנציאל שלהם בדרכים מקוריות ובלתי צפויות, ומפתיעים בכך אפילו את הקרובים להם ביותר. הם אינם מתאמצים וחושקים שיניים כדי להיענות לציפיות של הוריהם או חבריהם, מה שהיה גורם להם לשחיקה ולמרמור, או אף לדיכאון ולחולי. כפי שציינה אופרה וינפרי, "לכל אחד יש ייעוד עליון משלו." הפורחים מאוחר הם אלה בינינו שמוצאים את הייעוד העליון שלהם בקצב שלהם ובדרך שלהם.

במסגרת המחקר שערכתי לצורך כתיבת ספר זה שאלתי אנשי אקדמיה, פסיכולוגים וחוקרי חברה נוספים כיצד הם מגדירים את הפורחים מאוחר ומהי תפיסתם לגביהם. האם קיים גוף ידע מחקרי יסודי ומקיף שבאמצעותו ניתן לזהות מאפיינים משותפים סמויים לפורחים מאוחר? תהיתי.

התשובה הפשוטה היא: לא. עד כה, מעט מאוד מחקרים רשמיים נערכו סביב שאלת הפורחים מאוחר. נדמה שרוב אנשי האקדמיה התעלמו עד כה מן הפן הזה של ההתפתחות האנושית, חוץ מבמקרים נדירים שבהם הפריחה המאוחרת מתקשרת לקשיים התפתחותיים. במילים אחרות - עד כה נהגנו להתייחס לתופעת הפריחה המאוחרת באמצעות מושגים כמו תפקוד לקוי או חריגה מהנורמה. אפילו במחקר האקדמי, הפורח מאוחר זוכה ליחס מזלזל.

לאחרונה, עם זאת, החלו חוקרים לבחון את התופעה, לערער על מיתוס "ההתפתחות הממוצעת" ולחקור את המשמעויות של התפתחות בקצב אישי. טוד רוז, מנהל תוכנית "תודעה, מוח וחינוך" באוניברסיטת הרווארד, וסקוט ברי קאופמן, המנהל המדעי של "מכון הדמיון" במרכז לפסיכולוגיה חיובית של אוניברסיטת פנסילבניה, הם פורחים מאוחר מרתקים בזכות עצמם. שניהם כמעט נשרו מבית הספר התיכון, כפי שהם מציינים בספריהם. ובכל זאת, טרם הצלחנו לנסח הגדרה מדויקת לפורח המאוחר, למקם אותו בקטגוריה ספציפית או לשייך אותו באופן רשמי למרקם החברתי הכללי.

כדי להשלים את הפער הזה, התחלתי לחקור סדרה של דמויות היסטוריות, כמו גם אנשים בני ימינו, אשר ניתן להתייחס למסלול החיים שהובילם למימוש עצמי כאל פריחה מאוחרת. נוסף על כך, ראיינתי מאות אנשים שפרחו מאוחר או שהיו בדרכם לקראת פריחה מאוחרת. כיצד הם הגדירו את עקומת ההצלחה שלהם, כולל את ההתחלות הכושלות שלהם? כיצד הם התמודדו עם בעיות נפוצות בקרב פורחים מאוחר, כמו ביקורת חברתית והיעדר ביטחון עצמי?

•••

בתחילת דרכי המחקרית, הנחת העבודה שלי היתה שחברה אנושית השמה דגש גדול מדי על מצליחנות צעירה, נוטה לפסול את פוטנציאל ההצלחה המאוחרת של אנשים רבים, באופן שמותיר הרבה יותר בני אדם מחוץ למעגל ההצלחה מאשר בתוכו. הנחתי שפורחים מאוחר פוטנציאליים, כלומר רוב בני האדם, שמנגנון המיון ההתפתחותי היעיל של החברה השליך אותם הצִדה מהמסלול המהיר של המצליחנים הצעירים, פשוט צריכים לזנק בחזרה אל המסלול לאחר שצברו באמתחתם כישורי חיים חדשים, דפוסי התנהגות חדשים וטכניקות הצלחה חדשות. הייתי משוכנע שכל מה שעליהם לעשות זה להתנער מהתיוג הישן שלהם ולהצטרף בחזרה אל המשחק.

אך זה לא מה שגיליתי. רוב הפורחים מאוחר שראיינתי לא פרחו בזכות כך שהטמיעו בשלב מאוחר יותר בחיים את ההרגלים, הכישורים והחלטות הקריירה של המצליחנים הצעירים. בעצם, הניסיון לעשות זאת היה עבורם מתכון כמעט בטוח לכישלון ולעוגמת נפש.

חִשבו על נקודת הפתיחה של הפורח מאוחר. ככל הנראה, כישרונותיו ותשוקותיו זכו להתעלמות מצד מסגרות החינוך והתרבות המודרניות, המורגלות לזהות ולהוקיר טווח צר להחריד של כישורים. לפיכך, הסיכויים של הפורח מאוחר להתגלות ולזכות להכרה ולעידוד היו נמוכים מאוד. החברה לא פתחה עבורו את הדלת אל עבר עתיד מבטיח, משום שהיא כלל לא ראתה אותו. ולכן לא היה שום היגיון עבור הפורח מאוחר לקפוץ בחזרה אל המסלול המהיר של המצליחן הצעיר כשבאמתחתו נחישות, החלטיות, הכשרה חדשה וחוב חדש לעוד מוסד להשכלה גבוהה. המסלול המהיר מתקדם בכיוון אחד בלבד.

בעצם, מה שהפורחים מאוחר הפוטנציאליים צריכים לעשות זה לרדת מהמסלול המהיר, ולמצוא את דרכם האישית לגילוי ומימוש הפוטנציאל שלהם. תקוותי היא שהספר הזה יעורר בכם ובילדיכם השראה לעשות בדיוק את זה.

•••

הספר "פורחים מאוחר" ערוך לפי הסדר הבא: שני הפרקים הראשונים מנתחים מדוע וכיצד הגענו לשלב שבו אנו מאדירים מצליחנות צעירה באופן כה קיצוני, ומשקפים את המחיר הגבוה להחריד שאנחנו משלמים על כך, גם כאנשים פרטיים וגם כחברה. הפרק השלישי עוסק באופן שבו המחקרים העדכניים ביותר בתחומי הנוירולוגיה ומדעי המוח מעניקים ביסוס מדעי לרעיון הפריחה המתמשכת לאורך כל חיינו - לא רק לזו המתרחשת בצעירותנו. משמעות הדבר היא שהאובססיה הנוכחית שלנו עם מצליחנות צעירה היא המצאה תרבותית, ואינה נסמכת על ממצאים מדעיים. אני מאמין שהפרק הרביעי ימלא אתכם בתחושות של הפתעה, הקלה ושמחה כשתגלו את שש המתנות הייחודיות והעוצמתיות של הפורח מאוחר. חציו השני של הספר צולל לעומקם של היתרונות הפחות מוכרים; בעצם, אלה יתרונות שבתחילה עשויים להיראות כמו מכשלות. אך בשילוב של תובנה, אימון וסבלנות, נוכל לרתום אותם כך שיסייעו לנו לפרוח לכל אורך חיינו.

אני מקווה שתיהנו מהמסע, וכשתסיימו אותו, בואו נמשיך לשוחח.