אדון הלילה

מקסי

כשירדתי עם מקסי על הידיים כדי ללכת לפארק, חשבתי שחדר המדרגות ריק. זו היתה הפעם הראשונה שבה

ראיתי אותם. הם היו דיירים חדשים שהשתכנו בקומה מתחתי, ממש מתחת לדירה שלי שבקומה ארבע. הוא יצא במפתיע מהדירה, והיא יצאה אחריו ונעלה את הדלת. הם נעמדו ליד המעלית וכששמעו את צעדי היורדים הרימו את ראשיהם לעברי. אף על פי שאני לא מביטה לאנשים בעיניים מתוך פרינציפ, לא יכולתי שלא לקלוט מיד את הנעורים הצעירים והקופצניים שלהם. השיער של הבחורה היה מתוח לקוקו, היא לבשה חולצת בטן מעל מכנסיים קצרים, והשיזוף הקורן שלה הכה בי. הוא היה לבוש בחולצת טי צמודה בצבע חאקי ובמכנסיים קצרים. זוג מהמגזינים. הרגשתי שאני מתכווצת כמו שקורה לי בכל פעם שאני פוגשת נשים יפות. כאלה שמותחות את השיער שלהן לאחור לקוקו וחושפות לראווה את הפנים, את העור, את העיניים, את האוזניים הקטנות. נשים שהכול אצלן מונח במקום ובהרמוניה, שמוצאות בקלות בן זוג שנראה כמותן. טינה, זה מה שאני מרגישה בכל פעם מחדש כשאני פוגשת אותן. אני יודעת שכל היופי הזה לא מכוון נגדי, אבל למרות זאת אני מרגישה מותקפת. מקופחת ומותקפת על מה שאני. על איך שאני נראית.

הם חסמו לי את המעבר. ביקשתי סליחה והם זזו הצדה, תוקעים בי מבטים. אני כבר מכירה את המבטים האלה של אנשים שרואים אותי בפעם הראשונה. תדהמה, בהלה מהולה בסקרנות. המשכתי לרדת במדרגות כאילו לא קרה כלום, אף שהרגשתי בגב את העיניים שלהם ממשיכות לעקוב אחרי. מקסי התחיל להתפתל לי בידיים, ורק אז שמתי לב שאני מהדקת אותו בכוח רב אל חזי. הרפיתי מאחיזתי ובקומת הכניסה הנחתי אותו על הרצפה, קשור ברצועה. הוא התנער כאילו יצא ממקלחת, השמיע אנחת מחאה ומשך אותי אל הפארק.

בדרך כלל אני מעדיפה לעלות ולרדת במעלית. ברגל אני יורדת רק בשעות שבהן אני מניחה שלא אפגוש שכנים. לפני שאני נועלת את הבית אני מקשיבה טוב־טוב לקולות שעולים מחדר המדרגות. אם אני שומעת רעש של סגירת דלת, של דיבור, של נשימה, אני מיד נבלעת בחזרה בדירה ויוצאת רק כשהשקט חוזר. לפעמים בקיץ, כשחם, בעיקר באוגוסט, אני יודעת שאין הרבה דיירים בבניין, אז אני יורדת ברגל, כמו שקרה באותו יום.

בפעם השנייה פגשתי בהם במעלית. דלתותיה נפתחו והם נכנסו פנימה כמו מלך ומלכת אנגליה. היא נכנסה ראשונה ומיד הביטה אל דמותה שנשקפה מהמראה. אחר כך אמרה לי שלום. הוא נכנס אחריה וגם הנהן לשלום. עניתי להם שלום רפה, שלא יחשבו שאני פתוחה לשיחה. המעלית ירדה באטיות והיה לי צפוף והזעתי. הפניתי את פני לקיר המעלית. מקסי השמיע נביחה קטנה. שחררתי מעט את אחיזתי בו והשענתי עליו את הראש. המעלית נעצרה בקומה ראשונה, גבר שנראה כמו אינסטלטור, עם תיק מכשירים גדול בידו, שאל, "יורדים?" אני בקושי נשמתי, והבחורה ענתה, "יורדים, אבל צפוף." אף על פי שלא ראיתי אותה, הייתי בטוחה שהיא קרצה לאינסטלטור והצביעה עלי. מעלית יכולה להכיל עד ארבעה אנשים שנדחקים זה אל זה. בדרך כלל כשאני נמצאת בקרבה גדולה כל כך לאנשים, אני אוטומטית מכופפת קצת את הברכיים, כדי להנמיך את הגובה שלי. במעלית כמעט לא היתה אפשרות להתכופף בגלל הדוחק. המשכנו לרדת. הבחור לחץ שוב על הכפתור לקומת הכניסה, שהיה לחוץ כבר קודם, והשניים הרימו בגנבה את מבטם אלי ואחר כך אל מקסי. הבחורה צחקקה ואמרה, "יו, איזה כלב יפה. איך קוראים לו?" הידקתי אלי את מקסי והוא החל לנבוח בקול גבוה, כמו כשדורכים לו על הזנב. לא עניתי והם נעצו בי מבטים כאילו ראו מישהו בתחפושת והיו רוצים לנחש מי זה שם בפנים. אחר כך הם הסתכלו אחד על השני. פתאום הבחור אמר, "אני נועם. השכן החדש מקומה שלישית, וזאת מיקה, חברה שלי." הוא הסתכל עלי ואחר כך על מיקה. היא החזירה לו מבט והקוקו שלה קפץ הצדה. פתאום שניהם פרצו בצחוק, הסתובבו והפנו אלי את הצד. הם הסתירו את הפנים שלהם בידיים כדי שלא אראה אותם צוחקים. כשהמעלית נעצרה, נועם הסתובב אלי ואמר, "סליחה שצחקנו. מיקה צוחקת ככה מהבוקר. לא מפסיקה. אני לא יודע מה יש לה היום. יש ימים כאלה שהמוח שלה מסתובב הפוך." ראיתי שהוא מתאפק לא לצחוק שוב. גם היא ניסתה להתאפק, אבל העיניים שלהם נצצו מדמעות צחוק מושתקות. לא עניתי. יצאנו מהמעלית, קודם הם, אחר כך אני ומקסי. לא אמרתי להם איך קוראים לו.

כשאני לבד, אני מציצה לפעמים בעצמי בראי של המעלית, ומה שאני רואה לפני זה עמוד חשמל, תורן של אונייה, ארובה של בית חרושת, מגדל אייפל ועוד המון דברים גבוהים וארוכים מדי, שהם אני. על הפנים שלי הכי קשה לי להסתכל. על העור החלקלק והשמנוני, על החריצים שנוצרו מפצעים שלא טופלו כראוי ושהתמזגו עם קמטי הגיל בצדי הפה והמצח. אני מטיחה בפנים האלה: "זבל." "פח אשפה מסריח." "חרא." אמא שלי היתה אומרת לי, "דקלה, כשאלוהים חילק גובה לא היית צריכה להידחף. מספיק חטפת." היא היתה מסרקת אותי עם שביל בצד שמאל, ככה שהשיער הארוך יוכל לכסות חלק מהפנים שלי. שלא יראו הכול בבת אחת. הייתי שואלת את עצמי, למה אלוהים בחר לתת את הפרצוף הזה דווקא לי? איזה מין בן אדם הייתי יכולה להיות עם פרצוף אחר?

מקסי ואני היינו כמו אמא ובן. אישה ובעל. חבר וחברה. הכול היינו אחד בשביל השני. בערבים הוא היה שוכב לידי על הספה ושנינו צפינו בטלוויזיה. איך שהתוכנית התחילה, הוא היה נרדם ואני הייתי מתרגמת לו את מה שקורה על המסך, אף על פי שהוא כבר ישן. לפעמים הייתי נותנת לו מכה כזאת קטנה על האף שיתעורר. הוא היה מתעורר, מתעצבן, נובח עלי ומנסה לנשוך לי את האצבע. אופי קשה היה לו. מאוחר בלילה הייתי קמה מהטלוויזיה והולכת לחדר השינה. מקסי היה בא אחרי ונשכב לידי.

כל יום הייתי חוצה את הכביש ויוצאת עם מקסי לטיול בפארק שממול לבניין. בחורף נהגתי להלביש לו אפודת צמר עם שרוולים לידיים, ובקיץ הייתי גוזזת לו את הפרווה כדי שלא יהיה לו חם. הייתי מובילה אותו ברצועה אל גינת הכלבים, משחררת אותו ונותנת לו לרוץ במרץ לאורך הגדר. כל הכלבים מהגינה הכירו אותו. הם היו ניגשים אליו בזהירות ומרחרחים, זנבותיהם בין רגליהם והבעה מתחנחנת מרוחה על פניהם. נפוליאון קטן ויהיר, המקסי הזה. בריון אשפתות אהוב.

לא הייתי יוצאת מהבניין בלי משקפי שמש גדולים וכהים, ובלי שהשיער שלי מסתיר חצי מהפנים. כבר התרגלתי להסתכל על העולם רק עם עין אחת. בגינת הכלבים הייתי יושבת על ספסל ירוק, מוציאה את הטלפון הנייד מהכיס ומצמידה אותו לאוזן, עושה את עצמי מקשיבה למישהו. לפעמים אמרתי כמה מילים בקול רם כדי שיחשבו שאני מנהלת שיחה, שיחשבו שגם למי שנראה כמוני יש אנשים בחייו. רוב בעלי הכלבים כבר הכירו אותי וידעו שאין מה להתקרב אלי. בינתיים מקסי היה מקבל את הזמן שלו. הנחתי לו לשחק ולהריח, להקיף בריצה את המתחם כששאר הכלבים שועטים אחריו, מנסים להדביקו ולשאת חן בעיניו. כשגמר לעשות את הצרכים, הייתי לוקחת שקית ניילון מהקופסה השחורה שעל העמוד, אוספת הכול ומשליכה לפח. אחר כך הייתי אומרת לו שיגיד שלום יפה לחברים, קושרת אותו לרצועה וחוזרת הביתה.

אהבתי את מקסי והוא אהב אותי. מצאתי אותו לפני שנתיים, יושב מול חדר האשפה כאילו מחכה למישהו שצריך לצאת משם. הוא המשיך לשבת באותו מקום גם אחרי שעתיים, כשירדתי לזרוק את הזבל. ניגשתי אליו בזהירות. הוא נבח עלי. היו עליו מריחות של זפת ופצעים מסביב לפה. הבאתי לו בונזו שנשאר לי מהכלב הקודם שלי שמת לא מזמן. הוא אכל במהירות ונשא אלי פנים, מחכה לעוד. אמרתי לו, "אתה רוצה עוד? אז אל תנבח!" הוא השתתק מיד. הרמתי אותו על הידיים ועליתי במעלית אל הדירה. ניקיתי אותו עם צמר גפן טבול בנפט ואחר כך עשיתי לו אמבטיה עם שמפו. הוא יילל כמו תינוק, השתולל ורעד. חשבתי שהוא ימות לי בידיים, אבל מקסי היה כלב חזק ועמיד. אולי בגלל הטראומות שעבר. הרגשנו כמו אחים תאומים.

כשחזרתי מהפארק, השכנים החדשים ישבו על גדר האבן בחזית הבניין. הם דיברו ביניהם אבל כשראו אותי השתתקו בבת אחת. עשיתי את עצמי לא רואה ופניתי לדלת הכניסה. הבחורה עם הקוקו אמרה, "הכלב שלך ממש חמוד. איך קוראים לו?" היא ניגשה אליו ובלי לבקש רשות התכופפה וליטפה לו את האף ומתחת לסנטר. מקסי רטן וחשף שיניים. "איזה מתוק," היא צחקקה. פתאום מקסי שחרר נביחה צורמנית, כמו שקורה כשאני דורכת עליו בטעות, ונשך לה את האצבע. כלבים הרי מריחים הכול, גם את הצבועים. היא צרחה, "חרא!" ומשכה חזרה את ידה. "ראית מה הוא עשה לי? הוא נשך אותי!" אמרה לבחור שלה בקול ילדותי ומתפנק והראתה לו את אצבעה. "כן, הוא נשך אותך, רואים את סימני השיניים על האצבע." הבחור הרים את קולו ופנה אלי בכעס, "גברת, תשמרי על הכלב שלך!" הם כבר לא צחקקו. ואני ידעתי שזו לא אשמתי. הרמתי את מקסי על הידיים ועשיתי את עצמי נוזפת בו בחריפות, "מקסי! לא! פויה!" ופניתי בזריזות למעלית, מהדקת אותו אלי כדי שלא יברח. בדירה שחררתי אותו על הרצפה. הוא מיד זינק בנביחות על הספה. ראיתי שהוא עצבני. ליטפתי אותו, שיירגע. "כל הכבוד, מקסי," לחשתי לו.

הצצתי עליהם דרך החלון. הם עדיין עמדו בחוץ ליד גדר האבן, ראש אל ראש, והסתכלו על האצבע הנשוכה שלה. פתאום הם הרימו ביחד את הראשים והסתכלו לעבר החלון שלי. התרחקתי מהר והסטתי את הווילון השקוף, מתנשמת ומזיעה. מקסי הסתכל עלי מהספה במבט מתריס, וכבר לא ידעתי מה לחשוב. מאותו היום הפסקתי לרדת לפארק. פחדתי לפגוש אותם.

בימים הראשונים מקסי היה נעמד כל יום ליד הדלת ושרט אותה, נבח ונשך לי את הקרסול. אחרי שבוע גם התחיל ללעוס את השטיח. אחר כך את שולי הספה. אחר כך את המשקופים. בסוף חדל, ורק רבץ על הבטן בעיניים עצומות כאילו שכח לגמרי את מי שהוא היה. אפילו למיטה שלי כבר לא היה עולה. הייתי קוראת לו, "בוא, מקסי, תעלה," אבל הוא התעלם ממני. כל בוקר הייתי מנקה את הצואה שלו ואת הפיפי שלו מהשטיח. מזל שהוא עשה רק פעם ביום.

גם אני כבר לא יצאתי מהבית. הייתי מציצה אל הרחוב מבעד לווילון, מסתכלת על המכוניות החונות בצפיפות זו אחרי זו, על אלה שחולפות באטיות כדי לא להתחכך במכוניות החונות או במראות המקופלות. הבטתי באנשים שחצו את הכביש לכיוון הפארק. כל כך הרבה חיים רחשו שם למטה. רק בלילה, כשהתנועה היתה דלה, הייתי יוצאת לקניות חפוזות בסופר, וגם זורקת בדרך את שקית הזבל.

מקסי נהיה בלתי נסבל מיום ליום. התחלתי לבעוט בו קצת בבטן, בעדינות, שיקום, שישב לידי על הספה. אבל כלום, הוא המשיך לרבוץ. "בוא, מקסי, בוא!" טפחתי עם היד על הספה אבל הוא נעץ בי מבט נוקב ולא זז מהמקום. הרגשתי שהוא לועג לי, חושב שאני מכוערת. רק כששמתי לו בונזו במקום הקבוע שלו, הוא הואיל בטובו להתרומם ולרחרח אותו מכל הכיוונים, כאילו בודק שאני לא מרעילה אותו. זה לא היה המקסי שלי שהכרתי. הענשתי אותו והכנסתי אותו לשירותים, שיהיה קצת לבד בחושך. שיחשוב על מה שהוא עושה.

עברו חודשים. החורף הגיע. היו ימים שהגשם ירד בלי הפסקה. מקסי ואני היינו ממילא כל היום בבית. רק בלילות הייתי חומקת החוצה כדי לעשות קניות. לילה אחד ראיתי את הבחורה עם הקוקו עושה קניות בסופר. היא היתה לבד. השיער שלה היה פזור ופרוע והיא שיחקה איתו — הרימה והורידה, אספה עם גומייה והתירה. היא התהלכה לאורך המקרר של מוצרי החלב ונראה שחיפשה משהו. אני עמדתי מוסתרת מאחורי המדף של הקפה והעוגות והרגשתי איך הטינה חוזרת אלי. אחר כך היא השאירה את העגלה שלה על יד המקרר והלכה לבחור ירקות. ראיתי שהיא מדברת עם הנער שסידר את מדף הירקות ושואלת אותו משהו. הנער חייך אליה. גם היא חייכה. ניגשתי לעגלה שלה ומשכתי אותה אל מאחורי מדף חומרי הניקוי ומיהרתי להסתלק הביתה בלי לקחת כלום, לפני שתגלה אותי. כשחזרתי, מקסי רבץ כרגיל על השטיח, הוא כבר לא קם לקראתי.

החלטתי להחזיר את מקסי אל חדר האשפה, מאיפה שאספתי אותו. שמישהו אחר יטפל בו. הרמתי אותו על הידיים והחזקתי אותו חזק, הוא רעד. לפתע החל לנבוח וליילל ואני הידקתי אותו אלי בכוח כי פחדתי מהשכנים. חששתי שיתעוררו ויזמינו משטרה. הנשימה שלו נפסקה והוא נשען בכבדות על הכתף ועל הזרועות שלי. פתחתי מעט את הדלת והאזנתי. חדר המדרגות היה שומם. לא שמעתי אף קול. השעה היתה כמעט שתיים בלילה. הורדתי את הנעליים, שלא ישמעו את צעדַי, וירדתי על קצות האצבעות.

מקסי היה שקט. הוא המשיך להישען עלי כמו שאהב לעשות פעם, כשעוד היינו הכול אחד בשביל השני. כשהגעתי לקומה מתחת, נעצרתי ליד דלת הדירה של הבחורה עם הקוקו. היה מודבק שם שלט חדש: "כאן גרים בכיף מיקה ונועם בנבנישתי". הלב שלי התכווץ בבת אחת. הם התחתנו הזוג הזה ולא ידעתי? עוד מעט יהיו להם ילדים יפים, בית ורהיטים וכלב? יהיה להם הכול? ככה עמדתי כמה דקות מול דלת הדירה שלהם ובהיתי בשלט שבצדדים שלו היו פזורים שבבי נצנצים צבעוניים ובמרכז היה מצויר לב אדום שנראה לי פועם וחי. הנחתי את מקסי על מפתן דלתם.

עברו שבועיים. בבוקר התעוררתי לקול צעקות מהקומה שלמטה. שמעתי קולות של גרירת רהיטים ושל סבלים שצועקים אלה על אלה. פתחתי מעט את הדלת והאזנתי. הבחור הזה, נועם, נתן להם הוראות והזהיר אותם שלא יפגעו בקירות. פתאום יצאה גם שכנה מהקומה שלהם, שגרה ממולם. "אתם עוזבים?" היא שאלה אותו.

"כן. קיצרנו את החוזה," הוא ענה.

"ומה שלום מיקה?"

"היא תהיה בסדר," ענה לה הבחור. "היא עוד מתאוששת מההלם."

השכנה אמרה, "אוי ואבוי. תמסור לה הרבה בריאות." אחר כך היא שאלה, "אתם יודעים כבר איך זה קרה?" "לא," שמעתי אותו עונה, "אבל זה מאז שהיא מצאה את הכלב הזה מת על השטיח שלנו בכניסה. היא נבהלה ממש, במיוחד מהצעקות של השכנה המוזרה הזאת מלמעלה, שצעקה על מיקה כאילו היא הרגה לה את הכלב."

"היא האשימה את מיקה?" שמעתי את קולה המתפלא של השכנה ממול.

"כן. היא טענה שמיקה הרגה אותו בגלל שהוא נשך לה את האצבע. מיקה לקחה את זה קשה."

"כן, זה לא פשוט לגלות כלב מת על מפתן הדלת. זה כבר הכלב השלישי שמת לה ככה. מקסי היא קוראת להם. אישה מסכנה."