קולות שתמיד איתי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קולות שתמיד איתי

קולות שתמיד איתי

5 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

תיקי וידס

תיקי וידס, בימאית וסופרת. נולדה בירושלים. בעלת תואר ראשון בלימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א.
מבין ספריה:
"קולות שתמיד איתי" בהוצאת ספריית מעריב סיפור אישי על מלחמת יום הכיפורים.
וכן סדרת ספרי ילדים בנושא רגשות שראו או בהוצאת "אוריון":
"לשים את הכעס בקופסה"
"עלבון לא בא בחשבון"
"מה מפחיד את הפחד" 

תקציר

"רק ביום ראשון, 7.10.73, בשעה 22:30, קיבלתי הוראה, בקול נשי(קשרית) המורה לנו לנטוש/לסגת. האם לא מן התבונה הצבאית היה שפקודה כזו תימסר על ידי מפקד בכיר ולו רק לענות על שאלות טכניות ומבצעיות הכרוכות בנסיגה? אך שוב אני מצהיר כי לא קלמן מגן ולא בשעה 20:00, אלא קשרית, ובשעה 22:30 נתנה הוראה לנטוש..." (מפקד מעוז מילאנו במלחמת יום כיפור).

 תיקי וידאס, אשה במלחמת גברים. חיילת בחדר המלחמה של מפקד בלוזה, היא קשרית שממנה קיבל מפקד מעוז מילאנו שעל גדוד תעלת סואץ, ביום השני למלחמת יום הכיפור, את ההוראה לנטוש את המעוז ולסגת לכיוון מזרח. מילאנו לא היה מחוז היחיד. גם מחוזים אחרים בגזרה הצפונית של התעלה, קיבלו הוראות נטישה דומות. לא ממפקדי האוגדה. הפקודה הועברה בקשר, בקול נשי, בקולה של הקשרית שנתנה את ההוראה שאמורה היתה להינתן על ידי אחרים.

קולות שתמיד איתי, אינו עוד ספר על מלחמת יום כיפור. בעזרת הקולות שנשמעו דרך רשתות הקשר בחדר המלחמה בבלוזה, מתארת תיקי וידאס מנקודת מבט שונה את ימי המלחמה הראשונים - את ההחלטות והדילמות, את ההפתעה, את קריאות לעזרה של המעוזים הנצורים, את מלחמת הגבורה של הטנקיסטים שחשו לעזרה ושל חיילי המעוזים שנלחמו על חייהם. ולא פחות מזה - גם את הקולות שלא נשמעו: שתיקת המפקדים. 

ספר מיוחד ומרתק שמשלב את הגעגועים לחולות סיני, לחופי הים, לשקיעות המיוחדות, לאחוות הלוחמים, עם הקולות והמראות הקשים של מלחמת הדמים שפרצה בשבת בצהריים.

פרק ראשון

ומאותו רגע שום דבר כבר לא היה כפי שהיה...
שני המטוסים הכסופים הגיחו משום מקום בטיסה מהירה.

מטוסים ביום כיפור! ביום כיפור?!! הזמזום המרוחק התחלף בנהמה מתקרבת. הבטנו מופתעים, בחצי עניין, בשתי הנקודות שחצו את השמיים מצד מערב. רעם המנועים כיסה על קולות התפילה שבקעו משקם קצינים שגויס להיות בית כנסת מאולתר ליום אחד.

בסיס בלוזה, מדבר סיני, יום כיפור בצהריים. השעה 13:50.

רק לפני דקה יצאתי יחפה מהמקלחת. החול להט וחיפשתי פינת צל שאוכל לעמוד עליה. הצטרפתי לחבורה שעמדה וליהגה ברחבה. בגדים לבנים, נעלי התעמלות, כיפות ונעלי בית משובצות.

פתאום הזמזום מלמעלה. עיני כולנו הופנו לשמים. מתוך ענני הנוצה הגיחו שני מטוסים והתקרבו לעברנו. עכשיו אפשר היה לראות אותם בבירור.

היחיד שהבין מה קורה היה גורודנסקי מהמבצעים שהשתטח מיד

על החול החם וצעק ״התקפה, התקפה. מטוסים מצריים. תשכבו מהר!" הוא צעק וכולנו צחקנו. אף אחד לא זז.

הסתכלנו על המטוסים המתקרבים כאילו זה עוד מפגן יום העצמאות. המטוסים הנמיכו נסקו מעט והתרחקו.

הדבר הבא היה קול נפץ מרוחק.

"הפצצה" צעק גורודנסקי. "זה מתחיל" היינו מופתעים, איש מאיתנו לא זז ממקומו.

באותו זמן החלה הפגזה מאסיבית על המעוזים בקו תעלת סואץ.

רק כששמענו את האזעקה שפילחה את הדממה בבסיס, יצאנו מהקיפאון, היא שהניעה מוכנית את כולנו.

השלווה המיוחדת של יום כיפור, הופרה בבת אחת.

אמצע היום. 6 באוקטובר 1973.

* * *

מדבר סיני ספטמבר 1973. כחודש לפני.

הרוח המדברית החמה שרקה קלות והניפה בלוריות חול זהובות מקצותיהן של הדיונות העגלגלות, וקרני ה שמש של שעות אחר הצהריים המאוחרות צבעו אותן בגוונים זוהרים על רקע השמים הכחולים.

יש לפעמים נופים כמו שירים, שמביאים איתם זיכרון של עצב.

באותם רגעים קסומים לא חשבתי שאי פעם אחוש מין זעם כלפי הדיונות הרכות האלה, שכל כך אהבתי.

דיונות חול חלקות, נקיות, בלי שום צמחייה עליהן, בלי עקבות של בעלי חיים, אדם או רכב, גם לא כתם שמן, או כתם דם.

כל סימן שהוא נמחק מיד עם הרוח מבלי להשאיר בהן חותם.

משב רוח פתאומי העיף ענן חול שטפח היישר בפני, ופרע בבת אחת את המחשבות שלי.

יום צהוב. סופת חול קלה והכל נצבע בגוון צהוב.

לחמסין יש צבעים שונים. לפעמים אדום או כתום. לפעמים צהוב.

היום הזה היה צהוב.

גלשתי מהדיונות אל חוף הים. כפות הרגליים שוקעות בחול החמים ועם כל צעד נושר־זורם החול היבש מבין האצבעות בדגדוג רך ונעים.

על החוף, מבעד לאובך הצהבהב, המתעתע באדי החום המהבילים, נראו שתי דמויות ערטילאיות שרקדו בתנועות חינניות, לצליליו הנוגים של שיר מרוקאי הררי. ניקול הצחקנית ומישל הענוגה.

המוסיקה ניקבה את האוויר והשרתה תוגה על הדיונות והחול והים, והוסיפה להם קסם משלה.

״היי, תמי, את נכנסת לים?״ צחקה ניקול ומשכה למים את מישל שדידתה אחריה בזהירות, שוקלת כל טבילת רגל בים, ידיה מושטות קדימה מגוננות וכבר הצרה על שיערה המטופח שמא יירטב.

ניקול, נמוכת קומה ובעלת גוף עגלגל, רצה לתוך הגלים בעליצות, חדורת שובבות מפיצה נתזי מים לכל עבר. ומישל אחריה בתנועות מדודות, כבר במים ועדיין נזהרת לא להירטב, מתרוממת על קצות אצבעותיה עם כל גל שמגיע. שתיהן הצטרפו אל קבוצת חיילות וחיילים, ששולי מכנסיהם מקופלים עד הברכיים, והם מושכים רשת דייגים גדולה בקריאות קצובות ובצחוק גדול.

ושוב משבי הרוח הבודדים הטיחו בי חול. חול. ועוד חול. מחוספס ודביק, חודר לכל מקום בגוף מבלי להותיר שום פרטיות.

סרטן קטן הגיח מאחורי והמשיך הלאה בריצה מהירה, ואני אחריו.

הוא נעצר. אני נעצרתי. הוא הלך הצידה, גם אני. כולם היו בים, הייתי לבדי על החוף. וכשאף אחד לא מסתכל אפשר להשתטות.

הסרטן נעצר ליד רשת דייגים שהוצאה עוד קודם מהמים והונחה על החוף. הביט לרגע בדגים ובסרטנים הגדולים שהיו לכודים בתוכה, ונמלט במהירות אל הים.

דג אחד, לא גדול, נעץ בי עיניים בולטות מתוך הרשת.

פיו נפתח ונסגר. ובאותו הלך רוח שהייתי שרויה בו באותו רגע, יכולתי להישבע שהוא מנסה להגיד לי משהו. תנועות הפרפור הפתאומיות גרמו לעור שלי לפרפר ביחד איתו. פתחתי לאט את הרשת, סרטן אדום ענק שלח לעברי את מצבטיו, נרתעתי לרגע, תמרנתי. ובזהירות, מאחורי גבו של הסרטן אחזתי בשתי אצבעות בקצה זנבו של הדג והחזרתי אותו לים, וגם את כל משפחתו איתו.

בסרטנים לא העזתי לגעת. מצבטיהם הסתבכו תמיד ברשת והיו נקרעים מעליהם כמו בשעה שהיו תולשים אותם בכוח ושולקים אותם במים הרותחים בעודם חיים. סרטנים צורחים כמו דגים, אנחנו חושבים שהם שותקים.

השמש התקרבה לים בחוף הצפוני של מדבר סיני, ועוד מעט תשקע במערב מעל תעלת סואץ, בכיוון 'הלא נכון' למי שמורגל לשקיעה בים.

והים בלי שמש נראה עמום ורוטן, נוהם בגלים קטנים קצרים נהמות עקשניות, גל ועוד גל. יש משהו מצחיק בים רוטן.

מישהו קרא בשמי. ״ת־מי!!!״ קולות. השיר ההררי הנוגה והרוח הקלה שנשפה בו כאבוב, נקישות נהמת הגלים וקריאות הצחוק של הדייגים בים. שלווה.

הקריאה שנשמעה מאחורי הדהדה לתוך השלווה ופרעה בה קלות.

על הדיונה למעלה עמד ג'יפ ואורותיו הבהבו במרץ. זה היה עמיקם קצין המודיעין. לידו ישב מוני הסמל. נופפתי אליהם בחזרה ועמיקם גלש עם הג'יפ מראש הדיונה אל החוף.

בחור נאה, עמיקם, גבוה מאוד ושזוף וכבר מקריח בשנות העשרים לחייו, מה ששיווה לו מראה בוגר יותר. הוא הוציא את ראשו מהחלון ושלח אלי חיוך רחב.

״נוסעים למעוז מילאנו. רוצה להצטרף?״ הצטרפתי בשמחה. שום דבר בהתנהלות הפיקודית או בהלך הרוח ששרר, לא רמז על הבאות.

המעוזים היו ממוקמים לאורך תעלת סואץ, הגבול בינינו לבין מצרים. הדרך לתעלה התפתלה בין ביצות אדמדמות וירקרקות, עשויות ריבועים ריבועים צבעוניים, והמלח הבוהק נתן להן מראה קריסטלי נוצץ.

עמיקם הסביר שהצבע של כל ביצה שונה בהתאם להרכב החומרים שבה. אם יש כמות גדולה יותר של גופרית, הביצה תקבל גוון ירוק ובאדמדמות יש יותר מתכות…

בלוזה היתה בעבר תחנת רכבת בין עזה לקנטרה. שנה קודם לכן, כשרק הגעתי חיילת חדשה לבלוזה, נכנס רב סרן צ'רני, קצין בחטיבה, לבונקר החמ״ל שבו מוקם חדר הקשר בו עבדתי. צ'רני הציץ במפה והכריז שהוא חייב לעשות סיור במעוזים גם בשבת, וכבדרך אגב שאל אם מישהו רוצה להצטרף אליו. רציתי. מאוד. משלא הגבתי התעניין לדעת אם כבר נסעתי לסיור היכרות באזור, בביצות, בתעלה... ולמה שלא אצטרף אליו.

לא הסתרתי את התלהבותי. גם לא חשדתי.

בדרך ציין צ'רני שהמרחק מבלוזה לתעלה הוא בערך שלושים קילומטרים. ועוד מעט נעלה על כביש הפלסטיק שנסלל במיוחד כדי לחצות את הביצות בדרך לתעלה. ואכן תוך מספר דקות השתרע לפנינו שטיח של מרובעים צבעוניים קריסטליים. פנינו בצומת לכביש הפלסטיק.

כביש ארוך שחור, לא מתפתל לא מתעקל, שחצה את הביצות בקו ישר.

לאחר נסיעה קצרה עצר צ'רני את הג'יפ. אלה לא היו ביצות בוץ כפי שחשבתי אלא ביצות מלח שלא הצמיחו בתוכן שום צמח, וגבישי מלח לבנים תחמו אותם למרקם אחד גדול של מרובעים בשלל גוונים ססגוניים, מרהיבים, ואני נשמתי את המראה החדש.

פתאום הוא החליק את ידו הימנית המזיעה, זאת עם טבעת הנישואין, על הירך שלי. הרגשתי איך הזיעה שלו חודרת דרך בד המכנסיים. נצמדתי לדופן הג'יפ והסטתי את הרגל שלי כמה שיותר רחוק. לא הבטתי בו. מסביב לא הייתה נפש חיה. הוא שוב שלח את ידו והחזיק חזק בירכי זמן ארוך וכבר לא היה לי מקום לאן להידחק אליו. מבוהלת, לא ידעתי מה לעשות, הביטחון נעלם פתאום. מעולם לא התמודדתי עם מצב כזה. חיילת חדשה במקום זר, מול קצין שועל. בקצות האצבעות דחפתי את ידו ממני כאילו

הסרתי תולעת דביקה. לא העליתי בדעתי מחשבה על הטרדה מינית. המושג הזה לא היה מוכר לי.

כשרכן אלי, הכרס השמנה שלו נתקעה בהגה ניצלתי את ההזדמנות לרדת מהג'יפ, אבל הוא תפס את פרק ידי באותה מהירות של לשון הזיקית.

״לאן את הולכת, זה מסוכן, טובעני, הכל ביצות״ חייך ואפילו לא טרח לנגב את הזיעה שנטפה ממנו.

חילצתי את ידי שהחליקה בקלות מידו הרטובה, וצ'רני מדושן העונג, רכן אלי במבט מוזר, מצמית, והחליק על הלחי שלי באצבעו הדביקה.

בקול מלטף אמר שאני לא צריכה לפחד.

אבל פחדתי. אני צריכה לצאת מפה, לצאת מפה, למה אני לא יכולה לזוז? לנשום. ראשי נשאר נטוע במקומו ורק עיני התרוצצו במהירות והביטו מסביב. הדרך היחידה לצאת משם הייתה עם הג'יפ, ואני לא ידעתי לנהוג. תחשבי, חייב להיות פתרון. את לא נשארת פה. תחשבי… זהו!

"רגע. אתה מתכוון להתעסק איתי?" שאלתי בגרון יבש.

"אהה," נשף מולי את נשימתו המהבילה והמסריחה, וחשף שיניים

צהובות מסיגריות. רק שלא יגע בי שוב. התקוממתי והכעס הציף אותי, אבל הצלחתי לחייך. "טוב. בסדר. אז אפשר… אתה מוכן לרדת מהג'יפ?"

"אהה," ענה ועיניו המימיות הצטמצמו. שוב חייכתי אליו.

דביק, מגעיל ודוחה ירד צ'רני מהג'יפ וכבר פתח את חגורת המכנסיים שלו. הבטתי מסביב.

״אל תדאגי. יש פה שמיכה,״ הגיב למבטי והוציא שמיכה צבאית אפורה מהדלת האחורית של הג'יפ. ואני, גם אני קצת הזעתי באותו הרגע.

התיישבתי במהירות ליד ההגה. לא ידעתי לנהוג. אבל, הנעתי את הג'יפ ולחצתי על הדוושה. הג'יפ קרטע בהתחלה ותוך שניות התרחקתי משם על הדרך הישרה, עד שהגעתי לצומת הקרובה. שם אספו אותי החברה מהחימוש שחזרו מהמעוזים.

השארתי את רב סרן צ'רני הדביק, והמזיע בביצות המרהיבות.

ימים רבים לאחר מכן עוד תססתי וכעסתי וחשבתי ותכננתי מה לעשות, ובינתיים התחמקתי ממנו עד... שנפגשנו שוב.

עכשיו בג'יפ עם עמיקם ומוני, כבר חיילת ותיקה. חלפנו על פני אתרי העתיקות תל אל חיר ותל אל פארמה. עמיקם הסביר שבעבר הייתה במקום עיר הלניסטית רומית בשם פלוסיום, והבדואים שיבשו במשך הזמן את השם לבלוזה. השם הזה קסם לי. כששמעתי אותו לראשונה, חשבתי על המחזה 'בלוז' של יעקב הכהן; על אותה עיר קטנה מרוחקת מוקפת חומה, שחיים בה חיי נצח ואין המוות שולט שם.

״היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצאר ולא החריבה, ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה..." (תלמוד בבלי).

ביקשתי לשרת שם, וכבר הפלגתי ודמיינתי את בסיס בלוזה קסום, מבודד אי שם בין חולות המדבר.

בדרכנו חצינו את העיר קנטרה היפה והנטושה שהשתרעה כמעט עד גדות התעלה והסתיימה במעוז מילאנו הצמוד אליה, שהיה ממוקם, כשאר המעוזים, ממש על הגדה.

מוני ועמיקם עלו לתצפית על הרמפה עם משקפת ומצלמה וצפו בחיילים המצרים, בעבר השני של התעלה. מאוהל חדר האוכל במעוז, יצא טור של חיילי מילואים, שמשך את תשומת ליבי. על פניהם חיוך קונדסי, ובראשם צעד טבח לבוש מדים, על ראשו כובע טבחים, מגבת קשורה לו בחגורתו ובידו קערית וכף.

התבוננתי בהם בסקרנות, הם הקיפו את התעלות המפותלות המרופדות בשקי חול וניגשו ישר אלי. חיילי מילואים חייכנים וחביבים שלא הכרתי קודם, מהחטיבה הירושלמית. חלקם דתיים או שומרי מסורת שהגיעו רק שבוע קודם לכן לאייש את המעוזים לאורך התעלה. דווקא בחגים. בעיני, כחיילת בת עשרים, המילואימניקים בני השלושים נראו לי מבוגרים מאוד, כמעט זקנים.

״הנה תטעמי,״ פנה אלי הטבח, ״הכנתי להם מוס דה לוקס, והמפונקים האלה אומרים שזה לא מספיק מתוק.״

מוס במדבר. במעוז. ואני טעמתי וגלגלתי את הלשון, וכיווצתי מעט את העיניים ובחשיבות מעושה סימנתי לו בידי לתת לי עוד טעימה, וכולם חייכו ועקבו במבטם, מחכים לפסיקה. הנהנתי כמנהג יודעי דבר:

״מצוין, מרקם עדין, בדיוק כמו שצריך. מוס דה לוקס.״ ובצחוק המשותף שפרץ באותו רגע, נרקם קשר רגעי, שלא היה לו המשך.

הטבח זקף ראשו בנצחון, הוציא מכיסו תפוח, שפשף אותו היטב במגבת שהייתה תלויה על חגורתו, הביט בו כנגד השמש, ניקה אותו שוב והגיש לי.

טיפסתי על הרמפה, הר של שקי חול מדורגים, ומשם צפיתי במשקפת אל מעבר לתעלה בחיילים המצרים שעוררו את סקרנותי.

חלק מהמצרים דגו בתעלה ואחרים כיבסו את בגדיהם במים שלא היו כל כך צלולים. ומאחוריהם עמדו חיילים נוספים שהורידו ציוד ממשאית, והניחו אותו ליד שורת התחמושת שכבר עמדה שם.

האווירה הייתה שלווה. הם ואנחנו. אנחנו והם. שום רמז.

עמיקם הביט דרך המשקפת וצפה בפעילות המצרית, ומוני, עלה על מגדל התצפית הגבוה וצילם הכל מלמעלה. כשירד חזרה לרמפה העיר שיש להם פה מספיק כוחות ותחמושת כדי למחוק פעמיים את המדינה שלנו.

״זה נראה לך אימונים כל הטנקים והציוד הזה?״ פנה לעמיקם מודאג כתמיד, מה שבדרך כלל עורר גיחוך אצל כולם.

עמיקם הסיר את המשקפת מעיניו ומלמל מהורהר ״אי אפשר לדעת. אי אפשר לדעת.״

״ואני אומר לך שהם הולכים לעשות לנו תרגיל מסריח,״ פסק מוני. עמיקם הביט שוב במשקפת והעיר שבפיקוד יודעים על זה, הם אומרים שהמצרים מתכננים תרגיל אימונים גדול ולא צריך לדאוג.

באמת שלא דאגנו. היינו קבוצת צעירים שעד לא מזמן עוד למדנו בתיכון, ומיד אחרי בחינות הבגרות התגייסנו לצבא כמו כולם במדינה שלנו, מלאי רצון לשרת ולהגן ולמלא את חובתנו למולדת הקטנה.

ועדיין נשאר בנו הצד הנאיבי. באמת שלא דאגנו.

עמיקם ומוני המשיכו את הדיון, אם ריכוזי הכוחות והתחמושת של המצרים לאורך התעלה. הם למלחמה, או לצורך אימונים בלבד.

לא השתתפתי בשיחה, אבל שמתי לב שעמיקם מעיף בי מבטים מדי פעם, לבדוק את הרושם שעושים עלי דבריו.

מכיוון שהוא התעניין גם במינה הקשרית היפה, הקפדתי שנישאר ידידים בלבד.

לקחתי את המשקפת והבטתי במגדל התצפית שמעבר לתעלה.

ישב שם חייל מצרי, אף הוא עם משקפת, וצפה בנו. נופפתי לו לשלום.

הוא הביט למטה אל חבריו ובהיסוס רב הרים בחטף, את ידו לשלום, בתנועה קטנה, מוסתרת.

הרמתי את התפוח שקיבלתי מהטבח, סובבתי אותו ימינה ושמאלה מול המשקפת, והשלכתי אותו לעברו כמנחה. התפוח נפל בקשת הישר אל מי התעלה, ויצר סביבו עיגולי מים. החייל המצרי עקב אחריו והמשיך לשבת זקוף רציני בתא התצפית החם, כאילו לקח עליו את תפקיד נציג עמו.

מוני ניקה את עדשות המצלמה בקפדנות, בפלנלית ירוקה מיוחדת ששמר תמיד בכיסו.

״תיזהרי,״ העיר מוני כשהוא בודק את ניקיון העדשות, ״את זורקת תפוח, הם יזרקו רימון, את לא יודעת עם מי יש לך עסק.״

דבריו של מוני, ובעיקר הרצינות שבה נאמרו, גררו תגובה קנטרנית מצידי:

״חבל שהתעלה רחבה מדי ואי אפשר לדבר איתם מקרוב…הם בטח אנשים נחמדים.״ מוני כיווץ את גבותיו בכעס ואני המשכתי ״חבל שאי אפשר להחליף איתם מנות קרב או ממתקים. מעניין איזה ממתקים יש להם,״ הוספתי להכעיס. עמיקם חייך. אבל עד שסיימתי את המשפט מוני כבר נראה מרוגז מאוד. ״זהו, עשה לך שלום, קנה אותך. שלא תתבלבלי, הם שונאים אותנו והיו בשמחה טובחים את כולנו וזורקים אותנו לים.״

״כן, אבל כשאתה עומד אחד מול אחד זה אחרת. תסתכל על המצרי בעמדה. אם תפגוש אותו לבד, למשל במלון בלונדון…״

״יופי, שם הוא לא ישחט אותי, הוא רק יפוצץ אותי.״

עמיקם הסיר את המשקפת והאיץ במוני לצלם הכל. אבל הכל.

ומוני אישר וציין שצילם אפילו את זה שחרבן ליד העץ.

נסענו הלאה. עמיקם, מוני ואני. לפעמים גם מינה הייתה מצטרפת לסיורים. מינה מבנימינה, שנרקמה ביננו חברות יפה הרבה בזכות חוש ההומור שלה. חברתי ושותפתי לחדר שנהגה לישון על מצעים סגולים מגוהצים ומעומלנים, באמצע המדבר. היה בה מין חוש צדק דקדקני מהול בקנאה, והיתה נוהגת להשוות ולהעיר בציניות, כמעט על כל דבר, אבל בהומור המיוחד שלה.

בדרך עצרנו שוב ליד העתיקות של תל אל פארמה, הצטלמנו ו המשכנו לבסיס. הג'יפ הסתובב בעיקול הדרך, חולף ליד שלט/חץ שהסתובב והסתחרר ברוח.

״עצור!״ צעק מוני פתאום ועמיקם בלם בבת אחת.

מוני קפץ מהג'יפ וניסה לקבע את השלט ״בלוזה״ שהסתובב שוב ושוב נכנע לרוח. עמיקם עשה תנועה של קוצר רוח, אבל מוני לא ויתר וסובב את השלט לכיוון הנכון, וקיבע את המוט בעזרת אבן, חזק בתוך החול. חזק, עד הסופה הבאה.

הרוח המדברית החמה טפחה בפנינו, וחוללה עם החול בסיבובי מחול מפותלים, תוך יצירת מראות מתעתעים, כמעט מכשפים, עד שלעיתים היטשטשו שוליו של הכביש. ולעיתים, נשפה הרוח בחוזקה בחול, עד שהחול כיסה את הכביש לחלוטין ואי אפשר היה לדעת היכן הכביש ממשיך.

עמיקם נהג ביד אחת ואת השמאלית השעין על החלון כשאצבעותיו טופפות מרפרפות על ההגה. הג'יפ נכנס דרך השער הפתוח של הבסיס.

הציר העליון בשער השמאלי היה שבור והשער עמד נטוי מעט. על השער היה תלוי שלט מקרטון, עליו שרבט מישהו באנגלית - ״בלוזה סטייל״.

חצינו את מגרש ההסעות שבו חנו בימי חמישי האוטובוסים שהסיעו אותנו הביתה לסוף שבוע, ונכנסנו עם הג'יפ לסדנה. שם, יחד עם השיר המתנגן ברדיו, שרו המכונאים שיר של להקת כוורת: ״שם בבית הספר על הקיר תמונה, והאיכר חורש בה את האדמה…״

קולו הגבוה והדק של אבולעפיה המכונאי בלט בצייצנותו עד שכולם השתתקו משועשעים והשאירו אותו לשיר לבדו: ״וברקע הברושים, שמי שרב חיוורים…״

מינה הגיעה מכיוון חדר האוכל ונופפה לעברנו. עמיקם הצטרף אליה ושניהם הלכו מחובקים לכיוון השקם.

מתוך האובך צעדו לקראתנו שני הנהגים, גינצבורג הארוך ויחזקאל הקצר, שהיו שקועים כרגיל בוויכוח נצחי.

״אתה אל תגיד לי מה לעשות,״ חרץ יחזקאל.

״אני לא אומר לך מה לעשות אבל…״

״אז אל תגיד. אני כבר יודע מה לעשות,״ נכנס יחזקאל לדבריו של גינצבורג. ״לא יודע אם אתה יודע״ הרים גינצבורג כתף והרים את גבותיו בספקנות.

״גנץ. אתה תגיד לי מה אני יודע ומה אני לא יודע?״ יחזקאל הקצר התיישב רוטן ליד ההגה, ופתח את מכסה המנוע.

״למה מה? אתה יודע הכל? אני נותן לך עצה. זה הכל,״ אמר גינצבורג וליווה את דבריו בתנועת יד מסובבת. הוא החליק את ידו על פניו המהורהרות והשאיר סימן שחור של גריז על לחיו וכשדיבר הכתם השחור נע בהתאמה לתנועות פיו. יחזקאל, שהכתם על פניו של גינצבורג הסיח את דעתו, נעץ בו מבט ואמר את המשפט שהיה כבר מוכן בפיו.

״עצה זה משהו אחר. אבל אתה אל תגיד לי, מה לעשות,״ הוא בהה בפניו של גינצבורג וידו עלתה מבלי משים אל לחיו שלו בתנועת ניגוב, מבלי שהצליח להעיר לגינצבורג על הכתם.

״גינצבורג, יחזקאל, שלום״ קטעתי לרגע את השיחה.

״שלום, שלום,״ ענו שניהם מוכנית. אחד עדיין תחת השפעת הוויכוח והשני תחת השפעת הכתם.

״רק רציתי להגיד שאחרי הטיפול, צריך לפרק את מכשיר הקשר מהג'יפ. הוא נוסע לצפון.״

״עליי. נביא אותו למעבדה של הקשר,״ קד אלי יחזקאל ושניהם הצדיעו בהומור.״גינצבורג,״ סימנתי בידי על לחיי, ״יש לך פה כתם גריז.״ גינצבורג מחה את הכתם בסמרטוט שבידו וליחזקאל רווח.

״איפה הדגים?״ צעק מישהו.

״מה לא הביאו דגים?״

״הלכו לדוג, עוד לא הגיעו.״

״עוד לא הגיעו״ הוסיף גינצבורג, וסגר את מכסה המנוע של הג'יפ.

״רגע. רגע. הגיעו, הגיעו,״ צעק יחזקאל.

שני כלי רכב שהעלו ענן אבק גדול, בישרו שהדייגים הגיעו.

גרשון האדום מהחימוש, שנראה כמו ויקינג, עם זקן ארוך ועיניים כחולות, היה המומחה לדיג ופיקח על עסקי הדיג בבסיס.

הוא הורה לחיילים להוריד את הרשתות. התבונן בתהייה ברשת הדייגים הראשונה והחליק על זקנו הארוך.

״ברקו, לא היו יותר דגים ברשת הזאת?״

״בטח היו. חיכו, חיכו, עד שנמאס להם, הלכו,״ ענה ברקוביץ' הקמב״ץ בתשובה אופיינית. הבחנתי במבט הספקני שגרשון האדום העיף לעברי ומיהרתי למשמרת לילה.

גורודנסקי סמל המבצעים הממושקף, שכולנו קראנו לו דנסקי, הגיח מתוך האובך הצהוב וכמעט נתקל בי. הוא אחז בידו קלסר עבה, וכשחלף לידי, הדק את אחיזתו. מינה ואני קראנו לזה ה'פוזה' של הסודיות.

בדרך כלל התלוצצנו על כך שהחברה מהמודיעין ומהמבצעים קנאים באופן מוגזם לגבי 'החומר הסודי' שהתעסקו איתו, ״זה מוסיף להם עוד גובה לאגו״ הערתי. הרי בסופו של דבר רוב המידע והדיווחים הגיעו ממילא לחמ״ל, שבו נמצא גם חדר הקשר. אלא שבזכות ה'פוזה' הזאת הם נתנו לעצמם הצדקה להסתיר גם אינפורמציה נחוצה שלא היתה כל כך סודית, ולפעמים היתה אפילו חיונית לפעילות השוטפת. מידע על שטחי אש, היחידות המתחלפות בגזרה, ועוד... די כעסתי שלא תמיד היה לי מידע מוקדם על כך.

נאלצתי כל הזמן לדלות את המידע הדרוש לפעילות השוטפת. זה פגם בתדמית המקצועית שהיתה לי, המידע שצברתי במשך הזמן, היה לי לעזר רב מאוחר יותר במהלך המלחמה.

מאחורי שמעתי כלי רכב מתקרב. יחזקאל נעצר לידי והצהיר שהנה הוא לוקח את הג'יפ למעבדה לפרק את המכשיר והציע לי טרמפ לפלוגת הקשר שהיתה במרחק של דקה וחצי הליכה. עליתי.

רכב שנסע לצפון - לארץ, כפי שקראנו לזה - ויצא מתחומי סיני פורק ממכשירי הקשר שעליו. לפרק או להרכיב מכשירי קשר לא היה חלק מתפקידם של הקשרים, אבל לפעמים, בימים שהמעבדה הייתה עמוסה ושורת כלי הרכב התארכה, נתתי יד ועזרתי לטכנאים להתקין מכשירי קשר בכלי הרכב.

בסיום העבודה קלימרו הטכנאי היה מכין לנו שקשוקה במטבח הפרטי שלו במעבדה של הקשר. ולא סתם שקשוקה. בנוסף לרוטב הבסיסי, היתה תוספת קלימרו שייחדה אותו, פלפלים ירוקים מטוגנים.

את הביצים פיצח ביד אחת במיומנות, ותיבל מיני תיבולים ששמר

עליהם לעצמו ולא גילה לאיש.

או אז היינו יושבים קלימרו ואני ובנבנישתי מפקד המעבדה ואוכלים שקשוקה עם לחם שחור שבצענו ממנו חתיכות חתיכות.

בזמן שאני וקלימרו התקנו את שאר מכשירי הקשר, בנבנישתי בדרך כלל היה עסוק בהשקעות שלו בבורסה.

ולא היה שום רמז על המלחמה המתקרבת.

***

שם במעבדה פגשתי לראשונה את עמיקם. זה קרה יום למחרת אותו 'טיול' עם צ'רני. בדיוק סיימתי להרכיב אנטנה על רכב, ולידנו נעצר אותו הג'יפ בחריקת בלמים מושך אחריו ענן אבק גדול.

בסיני, מי שהעלה ענן אבק גדול יותר, נעצר בחריקת בלמים חדה יותר וידע לגלוש במיומנות מראש הדיונה התלולה - נחשב יותר.

אמא שלי הייתה אומרת שאבק לא מפריע לגברים. הם לא רואים אותו.

מהג'יפ ירד קצין גבוה מאוד, שזוף ומעט מקריח. הוא התעלם ממני, פנה ישירות לקלימרו הטכנאי וביקש ממנו להתקין להתקין חזרה מכשיר קשר בג'יפ.

ניגשתי לג'יפ, אבל הוא סימן בראשו לעברי והודיע נחרצות לקלימרו:

״אני לא רוצה שהיא תיגע בג'יפ שלי.״

הבטתי בו מופתעת, ועוד יותר הופתעתי מעוצמת הכעס שהופנה כלפיי מאדם זר לי לחלוטין.

מה כבר עשיתי, חשבתי, מי זה האיש הזה? לרגע כעסתי על הכעס

הלא מוצדק והלא מוסבר הזה.

קלימרו צחק. ״למה? אתה לא סומך עליה? היא דווקא מקצועית מאוד.

זה בטח בגלל שהיא אישה?״ עמיקם שלח בי מבט זועף ומאשים

שסירבתי לקבל. הוא התעקש שקלימרו יבצע את ההתקנה, ושוב הדגיש שאינו מסכים שאתקרב בכלל לג'יפ. ובשעה שאמר זאת שוב נתכעס כולו והגבות העבות שלו התכווצו, והעיניים שלי התרחבו מהפתעה.

קלימרו משך בכתפיו, הוציא מהמעבדה מכשיר קשר והניח על הג'יפ.

״בסדר, בסדר. אני אתקין,״ פייס אותו. "לא בסדר," הנחתי יד על המכשיר, "מה קורה פה? אני רוצה לדעת למה.

אני אפילו לא מכירה אותך," נעצתי מבט באלמוני הכועס שעמד ללכת.

קלימרו, שלא היה בטוח אם אנחנו מכירים מקודם, הביט בשנינו

במבט חשדני ומיהר לעשות בינינו הכרה. "תכירי סגן עמיקם, מהמודיעין.

וזאת תמי, הקשרית היחידה שעוזרת לנו להרכיב מכשירי קשר."

קלימרו חייך אלי בחיבה גלויה, אך משנתקל במבטו הכועס של עמיקם הרים ידיים, הודיע שהוא לא בעסק, קרץ לי בעינו ונעלם בפתח המעבדה.

הבטתי בעמיקם ודרשתי הסבר.

עמיקם לא הביט בי ובקול זועף ביקש שלא אתמם.

״כמי שלא מכיר אותי, ההתנהגות שלך מאוד מוזרה. אפילו מצחיקה,״ הוספתי.

הוא לא ענה מיד. נדמה היה שנעלב. "תעזבי את זה טוב? פשוט. את, אל תיגעי בג'יפ שלי. קלימרו!" קרא לעבר המעבדה.

התחושה הזאת של אשמה שמתלבשת עלייך אפילו כשלא ידוע במה מדובר...מה קרה שאני לא יודעת? מי זה האיש הזה?

"אני יכולה לנחש. רכילות! סיפרו לך שאמרתי עליך משהו?"

״קלימרו, בוא הנה,״ קרא עמיקם והתעלם ממני.

״טוב,״ אמרתי, ״יש לך דעות קדומות ואתה לא סומך שאישה תרכיב מכשיר קשר בג'יפ שלך,״ קינטרתי.

ובתחושה שידי על העליונה התחלתי ליהנות מהעניין.

״את לא בכיוון,״ אמר, עדיין זועף.

״אז…״ משכתי את המילה. ״כמו שהספקתי להכיר את האנשים כאן, זאת שמועה או אולי אי הבנה.״

"תעזבי טוב. אני לא רוצה שום קשר איתך."

בנבנישתי, מפקד המעבדה, יצא לבדוק מה קורה. הוא דיבר בטלפון, והחוט הארוך של המכשיר השתרך אחריו, הוא נתקל בו והסתבך, וקילל והמשיך לדבר.

״יש בעיות?״ שאל את עמיקם כלאחר יד, שקוע כל כולו בשיחה בענייני הבורסה שלו. מוכר, קונה, מתווכח... ונכנס חזרה למעבדה.

חייכתי וגם עמיקם חייך. לא אלי.

הצעתי לו התערבות. עמיקם החזיר אלי מבט מופתע, מסוקרן, ולא ענה.

"טוב, לא חשוב. זה מעניין לכעוס על סמך רכילות" אמרתי "אבל אולי זה מתאים לך." קראתי לקלימרו, שהעדיף לא לצאת. הוא הציץ מפתח הדלת ואמר "כבר בא" ולא בא.

עמיקם הביט בי מסוקרן, ויותר מהוסס. ״במקרה הזה זאת לא רכילות.״

״אז, רוצה לנסות משהו? אתה מוכן להתערב שאם אני ואתה נלך מפה עד חדר האוכל יחד, אפילו בלי לדבר בינינו. כבר תתפשט שמועה שאנחנו זוג?״

להפתעתי, עמיקם הסכים וחייך. החיוך חשף בפני אדם אחר לגמרי.

ניצלתי את ההתפייסות לדרוש בכל זאת הסבר למה הכעסתי אותו.

ושוב פניו זעפו. הוא היה אמור לקבל את הג'יפ לחופשת סופשבוע. היו לו תוכניות. אבל צ'רני החליט פתאום שהוא צריך כאן את הג'יפ והסתבר לו שזה כנראה היה כדי לבלות איתי.

הבנתי. המילים צרבו. זה הג'יפ הזה. אם ככה, גם אני לא רוצה לגעת בו.

צעדתי לאחור לכיוון המעבדה ונתקלתי בקלימרו שבכל זאת יצא לבדוק מה קורה.

״קלימרו יטפל בך. אני לא רוצה לגעת בג'יפ הזה.

קלימרו!!״ צעקתי אפילו שהוא עמד לידי.

עמיקם התבונן בי ונשמע פתאום מפויס יותר. "טוב. אולי באמת לא ידעת, אז מה עם ההתערבות שלנו. הולכים יחד לחדר האוכל?" הלכנו. מכונסים, זה לצד זו מבלי לדבר אף מילה.

הייתה רכילות, ומאז הפכנו לידידים.

 

*המשך העלילה בספר המלא*

תיקי וידס

תיקי וידס, בימאית וסופרת. נולדה בירושלים. בעלת תואר ראשון בלימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א.
מבין ספריה:
"קולות שתמיד איתי" בהוצאת ספריית מעריב סיפור אישי על מלחמת יום הכיפורים.
וכן סדרת ספרי ילדים בנושא רגשות שראו או בהוצאת "אוריון":
"לשים את הכעס בקופסה"
"עלבון לא בא בחשבון"
"מה מפחיד את הפחד" 

עוד על הספר

קולות שתמיד איתי תיקי וידס

ומאותו רגע שום דבר כבר לא היה כפי שהיה...
שני המטוסים הכסופים הגיחו משום מקום בטיסה מהירה.

מטוסים ביום כיפור! ביום כיפור?!! הזמזום המרוחק התחלף בנהמה מתקרבת. הבטנו מופתעים, בחצי עניין, בשתי הנקודות שחצו את השמיים מצד מערב. רעם המנועים כיסה על קולות התפילה שבקעו משקם קצינים שגויס להיות בית כנסת מאולתר ליום אחד.

בסיס בלוזה, מדבר סיני, יום כיפור בצהריים. השעה 13:50.

רק לפני דקה יצאתי יחפה מהמקלחת. החול להט וחיפשתי פינת צל שאוכל לעמוד עליה. הצטרפתי לחבורה שעמדה וליהגה ברחבה. בגדים לבנים, נעלי התעמלות, כיפות ונעלי בית משובצות.

פתאום הזמזום מלמעלה. עיני כולנו הופנו לשמים. מתוך ענני הנוצה הגיחו שני מטוסים והתקרבו לעברנו. עכשיו אפשר היה לראות אותם בבירור.

היחיד שהבין מה קורה היה גורודנסקי מהמבצעים שהשתטח מיד

על החול החם וצעק ״התקפה, התקפה. מטוסים מצריים. תשכבו מהר!" הוא צעק וכולנו צחקנו. אף אחד לא זז.

הסתכלנו על המטוסים המתקרבים כאילו זה עוד מפגן יום העצמאות. המטוסים הנמיכו נסקו מעט והתרחקו.

הדבר הבא היה קול נפץ מרוחק.

"הפצצה" צעק גורודנסקי. "זה מתחיל" היינו מופתעים, איש מאיתנו לא זז ממקומו.

באותו זמן החלה הפגזה מאסיבית על המעוזים בקו תעלת סואץ.

רק כששמענו את האזעקה שפילחה את הדממה בבסיס, יצאנו מהקיפאון, היא שהניעה מוכנית את כולנו.

השלווה המיוחדת של יום כיפור, הופרה בבת אחת.

אמצע היום. 6 באוקטובר 1973.

* * *

מדבר סיני ספטמבר 1973. כחודש לפני.

הרוח המדברית החמה שרקה קלות והניפה בלוריות חול זהובות מקצותיהן של הדיונות העגלגלות, וקרני ה שמש של שעות אחר הצהריים המאוחרות צבעו אותן בגוונים זוהרים על רקע השמים הכחולים.

יש לפעמים נופים כמו שירים, שמביאים איתם זיכרון של עצב.

באותם רגעים קסומים לא חשבתי שאי פעם אחוש מין זעם כלפי הדיונות הרכות האלה, שכל כך אהבתי.

דיונות חול חלקות, נקיות, בלי שום צמחייה עליהן, בלי עקבות של בעלי חיים, אדם או רכב, גם לא כתם שמן, או כתם דם.

כל סימן שהוא נמחק מיד עם הרוח מבלי להשאיר בהן חותם.

משב רוח פתאומי העיף ענן חול שטפח היישר בפני, ופרע בבת אחת את המחשבות שלי.

יום צהוב. סופת חול קלה והכל נצבע בגוון צהוב.

לחמסין יש צבעים שונים. לפעמים אדום או כתום. לפעמים צהוב.

היום הזה היה צהוב.

גלשתי מהדיונות אל חוף הים. כפות הרגליים שוקעות בחול החמים ועם כל צעד נושר־זורם החול היבש מבין האצבעות בדגדוג רך ונעים.

על החוף, מבעד לאובך הצהבהב, המתעתע באדי החום המהבילים, נראו שתי דמויות ערטילאיות שרקדו בתנועות חינניות, לצליליו הנוגים של שיר מרוקאי הררי. ניקול הצחקנית ומישל הענוגה.

המוסיקה ניקבה את האוויר והשרתה תוגה על הדיונות והחול והים, והוסיפה להם קסם משלה.

״היי, תמי, את נכנסת לים?״ צחקה ניקול ומשכה למים את מישל שדידתה אחריה בזהירות, שוקלת כל טבילת רגל בים, ידיה מושטות קדימה מגוננות וכבר הצרה על שיערה המטופח שמא יירטב.

ניקול, נמוכת קומה ובעלת גוף עגלגל, רצה לתוך הגלים בעליצות, חדורת שובבות מפיצה נתזי מים לכל עבר. ומישל אחריה בתנועות מדודות, כבר במים ועדיין נזהרת לא להירטב, מתרוממת על קצות אצבעותיה עם כל גל שמגיע. שתיהן הצטרפו אל קבוצת חיילות וחיילים, ששולי מכנסיהם מקופלים עד הברכיים, והם מושכים רשת דייגים גדולה בקריאות קצובות ובצחוק גדול.

ושוב משבי הרוח הבודדים הטיחו בי חול. חול. ועוד חול. מחוספס ודביק, חודר לכל מקום בגוף מבלי להותיר שום פרטיות.

סרטן קטן הגיח מאחורי והמשיך הלאה בריצה מהירה, ואני אחריו.

הוא נעצר. אני נעצרתי. הוא הלך הצידה, גם אני. כולם היו בים, הייתי לבדי על החוף. וכשאף אחד לא מסתכל אפשר להשתטות.

הסרטן נעצר ליד רשת דייגים שהוצאה עוד קודם מהמים והונחה על החוף. הביט לרגע בדגים ובסרטנים הגדולים שהיו לכודים בתוכה, ונמלט במהירות אל הים.

דג אחד, לא גדול, נעץ בי עיניים בולטות מתוך הרשת.

פיו נפתח ונסגר. ובאותו הלך רוח שהייתי שרויה בו באותו רגע, יכולתי להישבע שהוא מנסה להגיד לי משהו. תנועות הפרפור הפתאומיות גרמו לעור שלי לפרפר ביחד איתו. פתחתי לאט את הרשת, סרטן אדום ענק שלח לעברי את מצבטיו, נרתעתי לרגע, תמרנתי. ובזהירות, מאחורי גבו של הסרטן אחזתי בשתי אצבעות בקצה זנבו של הדג והחזרתי אותו לים, וגם את כל משפחתו איתו.

בסרטנים לא העזתי לגעת. מצבטיהם הסתבכו תמיד ברשת והיו נקרעים מעליהם כמו בשעה שהיו תולשים אותם בכוח ושולקים אותם במים הרותחים בעודם חיים. סרטנים צורחים כמו דגים, אנחנו חושבים שהם שותקים.

השמש התקרבה לים בחוף הצפוני של מדבר סיני, ועוד מעט תשקע במערב מעל תעלת סואץ, בכיוון 'הלא נכון' למי שמורגל לשקיעה בים.

והים בלי שמש נראה עמום ורוטן, נוהם בגלים קטנים קצרים נהמות עקשניות, גל ועוד גל. יש משהו מצחיק בים רוטן.

מישהו קרא בשמי. ״ת־מי!!!״ קולות. השיר ההררי הנוגה והרוח הקלה שנשפה בו כאבוב, נקישות נהמת הגלים וקריאות הצחוק של הדייגים בים. שלווה.

הקריאה שנשמעה מאחורי הדהדה לתוך השלווה ופרעה בה קלות.

על הדיונה למעלה עמד ג'יפ ואורותיו הבהבו במרץ. זה היה עמיקם קצין המודיעין. לידו ישב מוני הסמל. נופפתי אליהם בחזרה ועמיקם גלש עם הג'יפ מראש הדיונה אל החוף.

בחור נאה, עמיקם, גבוה מאוד ושזוף וכבר מקריח בשנות העשרים לחייו, מה ששיווה לו מראה בוגר יותר. הוא הוציא את ראשו מהחלון ושלח אלי חיוך רחב.

״נוסעים למעוז מילאנו. רוצה להצטרף?״ הצטרפתי בשמחה. שום דבר בהתנהלות הפיקודית או בהלך הרוח ששרר, לא רמז על הבאות.

המעוזים היו ממוקמים לאורך תעלת סואץ, הגבול בינינו לבין מצרים. הדרך לתעלה התפתלה בין ביצות אדמדמות וירקרקות, עשויות ריבועים ריבועים צבעוניים, והמלח הבוהק נתן להן מראה קריסטלי נוצץ.

עמיקם הסביר שהצבע של כל ביצה שונה בהתאם להרכב החומרים שבה. אם יש כמות גדולה יותר של גופרית, הביצה תקבל גוון ירוק ובאדמדמות יש יותר מתכות…

בלוזה היתה בעבר תחנת רכבת בין עזה לקנטרה. שנה קודם לכן, כשרק הגעתי חיילת חדשה לבלוזה, נכנס רב סרן צ'רני, קצין בחטיבה, לבונקר החמ״ל שבו מוקם חדר הקשר בו עבדתי. צ'רני הציץ במפה והכריז שהוא חייב לעשות סיור במעוזים גם בשבת, וכבדרך אגב שאל אם מישהו רוצה להצטרף אליו. רציתי. מאוד. משלא הגבתי התעניין לדעת אם כבר נסעתי לסיור היכרות באזור, בביצות, בתעלה... ולמה שלא אצטרף אליו.

לא הסתרתי את התלהבותי. גם לא חשדתי.

בדרך ציין צ'רני שהמרחק מבלוזה לתעלה הוא בערך שלושים קילומטרים. ועוד מעט נעלה על כביש הפלסטיק שנסלל במיוחד כדי לחצות את הביצות בדרך לתעלה. ואכן תוך מספר דקות השתרע לפנינו שטיח של מרובעים צבעוניים קריסטליים. פנינו בצומת לכביש הפלסטיק.

כביש ארוך שחור, לא מתפתל לא מתעקל, שחצה את הביצות בקו ישר.

לאחר נסיעה קצרה עצר צ'רני את הג'יפ. אלה לא היו ביצות בוץ כפי שחשבתי אלא ביצות מלח שלא הצמיחו בתוכן שום צמח, וגבישי מלח לבנים תחמו אותם למרקם אחד גדול של מרובעים בשלל גוונים ססגוניים, מרהיבים, ואני נשמתי את המראה החדש.

פתאום הוא החליק את ידו הימנית המזיעה, זאת עם טבעת הנישואין, על הירך שלי. הרגשתי איך הזיעה שלו חודרת דרך בד המכנסיים. נצמדתי לדופן הג'יפ והסטתי את הרגל שלי כמה שיותר רחוק. לא הבטתי בו. מסביב לא הייתה נפש חיה. הוא שוב שלח את ידו והחזיק חזק בירכי זמן ארוך וכבר לא היה לי מקום לאן להידחק אליו. מבוהלת, לא ידעתי מה לעשות, הביטחון נעלם פתאום. מעולם לא התמודדתי עם מצב כזה. חיילת חדשה במקום זר, מול קצין שועל. בקצות האצבעות דחפתי את ידו ממני כאילו

הסרתי תולעת דביקה. לא העליתי בדעתי מחשבה על הטרדה מינית. המושג הזה לא היה מוכר לי.

כשרכן אלי, הכרס השמנה שלו נתקעה בהגה ניצלתי את ההזדמנות לרדת מהג'יפ, אבל הוא תפס את פרק ידי באותה מהירות של לשון הזיקית.

״לאן את הולכת, זה מסוכן, טובעני, הכל ביצות״ חייך ואפילו לא טרח לנגב את הזיעה שנטפה ממנו.

חילצתי את ידי שהחליקה בקלות מידו הרטובה, וצ'רני מדושן העונג, רכן אלי במבט מוזר, מצמית, והחליק על הלחי שלי באצבעו הדביקה.

בקול מלטף אמר שאני לא צריכה לפחד.

אבל פחדתי. אני צריכה לצאת מפה, לצאת מפה, למה אני לא יכולה לזוז? לנשום. ראשי נשאר נטוע במקומו ורק עיני התרוצצו במהירות והביטו מסביב. הדרך היחידה לצאת משם הייתה עם הג'יפ, ואני לא ידעתי לנהוג. תחשבי, חייב להיות פתרון. את לא נשארת פה. תחשבי… זהו!

"רגע. אתה מתכוון להתעסק איתי?" שאלתי בגרון יבש.

"אהה," נשף מולי את נשימתו המהבילה והמסריחה, וחשף שיניים

צהובות מסיגריות. רק שלא יגע בי שוב. התקוממתי והכעס הציף אותי, אבל הצלחתי לחייך. "טוב. בסדר. אז אפשר… אתה מוכן לרדת מהג'יפ?"

"אהה," ענה ועיניו המימיות הצטמצמו. שוב חייכתי אליו.

דביק, מגעיל ודוחה ירד צ'רני מהג'יפ וכבר פתח את חגורת המכנסיים שלו. הבטתי מסביב.

״אל תדאגי. יש פה שמיכה,״ הגיב למבטי והוציא שמיכה צבאית אפורה מהדלת האחורית של הג'יפ. ואני, גם אני קצת הזעתי באותו הרגע.

התיישבתי במהירות ליד ההגה. לא ידעתי לנהוג. אבל, הנעתי את הג'יפ ולחצתי על הדוושה. הג'יפ קרטע בהתחלה ותוך שניות התרחקתי משם על הדרך הישרה, עד שהגעתי לצומת הקרובה. שם אספו אותי החברה מהחימוש שחזרו מהמעוזים.

השארתי את רב סרן צ'רני הדביק, והמזיע בביצות המרהיבות.

ימים רבים לאחר מכן עוד תססתי וכעסתי וחשבתי ותכננתי מה לעשות, ובינתיים התחמקתי ממנו עד... שנפגשנו שוב.

עכשיו בג'יפ עם עמיקם ומוני, כבר חיילת ותיקה. חלפנו על פני אתרי העתיקות תל אל חיר ותל אל פארמה. עמיקם הסביר שבעבר הייתה במקום עיר הלניסטית רומית בשם פלוסיום, והבדואים שיבשו במשך הזמן את השם לבלוזה. השם הזה קסם לי. כששמעתי אותו לראשונה, חשבתי על המחזה 'בלוז' של יעקב הכהן; על אותה עיר קטנה מרוחקת מוקפת חומה, שחיים בה חיי נצח ואין המוות שולט שם.

״היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצאר ולא החריבה, ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה..." (תלמוד בבלי).

ביקשתי לשרת שם, וכבר הפלגתי ודמיינתי את בסיס בלוזה קסום, מבודד אי שם בין חולות המדבר.

בדרכנו חצינו את העיר קנטרה היפה והנטושה שהשתרעה כמעט עד גדות התעלה והסתיימה במעוז מילאנו הצמוד אליה, שהיה ממוקם, כשאר המעוזים, ממש על הגדה.

מוני ועמיקם עלו לתצפית על הרמפה עם משקפת ומצלמה וצפו בחיילים המצרים, בעבר השני של התעלה. מאוהל חדר האוכל במעוז, יצא טור של חיילי מילואים, שמשך את תשומת ליבי. על פניהם חיוך קונדסי, ובראשם צעד טבח לבוש מדים, על ראשו כובע טבחים, מגבת קשורה לו בחגורתו ובידו קערית וכף.

התבוננתי בהם בסקרנות, הם הקיפו את התעלות המפותלות המרופדות בשקי חול וניגשו ישר אלי. חיילי מילואים חייכנים וחביבים שלא הכרתי קודם, מהחטיבה הירושלמית. חלקם דתיים או שומרי מסורת שהגיעו רק שבוע קודם לכן לאייש את המעוזים לאורך התעלה. דווקא בחגים. בעיני, כחיילת בת עשרים, המילואימניקים בני השלושים נראו לי מבוגרים מאוד, כמעט זקנים.

״הנה תטעמי,״ פנה אלי הטבח, ״הכנתי להם מוס דה לוקס, והמפונקים האלה אומרים שזה לא מספיק מתוק.״

מוס במדבר. במעוז. ואני טעמתי וגלגלתי את הלשון, וכיווצתי מעט את העיניים ובחשיבות מעושה סימנתי לו בידי לתת לי עוד טעימה, וכולם חייכו ועקבו במבטם, מחכים לפסיקה. הנהנתי כמנהג יודעי דבר:

״מצוין, מרקם עדין, בדיוק כמו שצריך. מוס דה לוקס.״ ובצחוק המשותף שפרץ באותו רגע, נרקם קשר רגעי, שלא היה לו המשך.

הטבח זקף ראשו בנצחון, הוציא מכיסו תפוח, שפשף אותו היטב במגבת שהייתה תלויה על חגורתו, הביט בו כנגד השמש, ניקה אותו שוב והגיש לי.

טיפסתי על הרמפה, הר של שקי חול מדורגים, ומשם צפיתי במשקפת אל מעבר לתעלה בחיילים המצרים שעוררו את סקרנותי.

חלק מהמצרים דגו בתעלה ואחרים כיבסו את בגדיהם במים שלא היו כל כך צלולים. ומאחוריהם עמדו חיילים נוספים שהורידו ציוד ממשאית, והניחו אותו ליד שורת התחמושת שכבר עמדה שם.

האווירה הייתה שלווה. הם ואנחנו. אנחנו והם. שום רמז.

עמיקם הביט דרך המשקפת וצפה בפעילות המצרית, ומוני, עלה על מגדל התצפית הגבוה וצילם הכל מלמעלה. כשירד חזרה לרמפה העיר שיש להם פה מספיק כוחות ותחמושת כדי למחוק פעמיים את המדינה שלנו.

״זה נראה לך אימונים כל הטנקים והציוד הזה?״ פנה לעמיקם מודאג כתמיד, מה שבדרך כלל עורר גיחוך אצל כולם.

עמיקם הסיר את המשקפת מעיניו ומלמל מהורהר ״אי אפשר לדעת. אי אפשר לדעת.״

״ואני אומר לך שהם הולכים לעשות לנו תרגיל מסריח,״ פסק מוני. עמיקם הביט שוב במשקפת והעיר שבפיקוד יודעים על זה, הם אומרים שהמצרים מתכננים תרגיל אימונים גדול ולא צריך לדאוג.

באמת שלא דאגנו. היינו קבוצת צעירים שעד לא מזמן עוד למדנו בתיכון, ומיד אחרי בחינות הבגרות התגייסנו לצבא כמו כולם במדינה שלנו, מלאי רצון לשרת ולהגן ולמלא את חובתנו למולדת הקטנה.

ועדיין נשאר בנו הצד הנאיבי. באמת שלא דאגנו.

עמיקם ומוני המשיכו את הדיון, אם ריכוזי הכוחות והתחמושת של המצרים לאורך התעלה. הם למלחמה, או לצורך אימונים בלבד.

לא השתתפתי בשיחה, אבל שמתי לב שעמיקם מעיף בי מבטים מדי פעם, לבדוק את הרושם שעושים עלי דבריו.

מכיוון שהוא התעניין גם במינה הקשרית היפה, הקפדתי שנישאר ידידים בלבד.

לקחתי את המשקפת והבטתי במגדל התצפית שמעבר לתעלה.

ישב שם חייל מצרי, אף הוא עם משקפת, וצפה בנו. נופפתי לו לשלום.

הוא הביט למטה אל חבריו ובהיסוס רב הרים בחטף, את ידו לשלום, בתנועה קטנה, מוסתרת.

הרמתי את התפוח שקיבלתי מהטבח, סובבתי אותו ימינה ושמאלה מול המשקפת, והשלכתי אותו לעברו כמנחה. התפוח נפל בקשת הישר אל מי התעלה, ויצר סביבו עיגולי מים. החייל המצרי עקב אחריו והמשיך לשבת זקוף רציני בתא התצפית החם, כאילו לקח עליו את תפקיד נציג עמו.

מוני ניקה את עדשות המצלמה בקפדנות, בפלנלית ירוקה מיוחדת ששמר תמיד בכיסו.

״תיזהרי,״ העיר מוני כשהוא בודק את ניקיון העדשות, ״את זורקת תפוח, הם יזרקו רימון, את לא יודעת עם מי יש לך עסק.״

דבריו של מוני, ובעיקר הרצינות שבה נאמרו, גררו תגובה קנטרנית מצידי:

״חבל שהתעלה רחבה מדי ואי אפשר לדבר איתם מקרוב…הם בטח אנשים נחמדים.״ מוני כיווץ את גבותיו בכעס ואני המשכתי ״חבל שאי אפשר להחליף איתם מנות קרב או ממתקים. מעניין איזה ממתקים יש להם,״ הוספתי להכעיס. עמיקם חייך. אבל עד שסיימתי את המשפט מוני כבר נראה מרוגז מאוד. ״זהו, עשה לך שלום, קנה אותך. שלא תתבלבלי, הם שונאים אותנו והיו בשמחה טובחים את כולנו וזורקים אותנו לים.״

״כן, אבל כשאתה עומד אחד מול אחד זה אחרת. תסתכל על המצרי בעמדה. אם תפגוש אותו לבד, למשל במלון בלונדון…״

״יופי, שם הוא לא ישחט אותי, הוא רק יפוצץ אותי.״

עמיקם הסיר את המשקפת והאיץ במוני לצלם הכל. אבל הכל.

ומוני אישר וציין שצילם אפילו את זה שחרבן ליד העץ.

נסענו הלאה. עמיקם, מוני ואני. לפעמים גם מינה הייתה מצטרפת לסיורים. מינה מבנימינה, שנרקמה ביננו חברות יפה הרבה בזכות חוש ההומור שלה. חברתי ושותפתי לחדר שנהגה לישון על מצעים סגולים מגוהצים ומעומלנים, באמצע המדבר. היה בה מין חוש צדק דקדקני מהול בקנאה, והיתה נוהגת להשוות ולהעיר בציניות, כמעט על כל דבר, אבל בהומור המיוחד שלה.

בדרך עצרנו שוב ליד העתיקות של תל אל פארמה, הצטלמנו ו המשכנו לבסיס. הג'יפ הסתובב בעיקול הדרך, חולף ליד שלט/חץ שהסתובב והסתחרר ברוח.

״עצור!״ צעק מוני פתאום ועמיקם בלם בבת אחת.

מוני קפץ מהג'יפ וניסה לקבע את השלט ״בלוזה״ שהסתובב שוב ושוב נכנע לרוח. עמיקם עשה תנועה של קוצר רוח, אבל מוני לא ויתר וסובב את השלט לכיוון הנכון, וקיבע את המוט בעזרת אבן, חזק בתוך החול. חזק, עד הסופה הבאה.

הרוח המדברית החמה טפחה בפנינו, וחוללה עם החול בסיבובי מחול מפותלים, תוך יצירת מראות מתעתעים, כמעט מכשפים, עד שלעיתים היטשטשו שוליו של הכביש. ולעיתים, נשפה הרוח בחוזקה בחול, עד שהחול כיסה את הכביש לחלוטין ואי אפשר היה לדעת היכן הכביש ממשיך.

עמיקם נהג ביד אחת ואת השמאלית השעין על החלון כשאצבעותיו טופפות מרפרפות על ההגה. הג'יפ נכנס דרך השער הפתוח של הבסיס.

הציר העליון בשער השמאלי היה שבור והשער עמד נטוי מעט. על השער היה תלוי שלט מקרטון, עליו שרבט מישהו באנגלית - ״בלוזה סטייל״.

חצינו את מגרש ההסעות שבו חנו בימי חמישי האוטובוסים שהסיעו אותנו הביתה לסוף שבוע, ונכנסנו עם הג'יפ לסדנה. שם, יחד עם השיר המתנגן ברדיו, שרו המכונאים שיר של להקת כוורת: ״שם בבית הספר על הקיר תמונה, והאיכר חורש בה את האדמה…״

קולו הגבוה והדק של אבולעפיה המכונאי בלט בצייצנותו עד שכולם השתתקו משועשעים והשאירו אותו לשיר לבדו: ״וברקע הברושים, שמי שרב חיוורים…״

מינה הגיעה מכיוון חדר האוכל ונופפה לעברנו. עמיקם הצטרף אליה ושניהם הלכו מחובקים לכיוון השקם.

מתוך האובך צעדו לקראתנו שני הנהגים, גינצבורג הארוך ויחזקאל הקצר, שהיו שקועים כרגיל בוויכוח נצחי.

״אתה אל תגיד לי מה לעשות,״ חרץ יחזקאל.

״אני לא אומר לך מה לעשות אבל…״

״אז אל תגיד. אני כבר יודע מה לעשות,״ נכנס יחזקאל לדבריו של גינצבורג. ״לא יודע אם אתה יודע״ הרים גינצבורג כתף והרים את גבותיו בספקנות.

״גנץ. אתה תגיד לי מה אני יודע ומה אני לא יודע?״ יחזקאל הקצר התיישב רוטן ליד ההגה, ופתח את מכסה המנוע.

״למה מה? אתה יודע הכל? אני נותן לך עצה. זה הכל,״ אמר גינצבורג וליווה את דבריו בתנועת יד מסובבת. הוא החליק את ידו על פניו המהורהרות והשאיר סימן שחור של גריז על לחיו וכשדיבר הכתם השחור נע בהתאמה לתנועות פיו. יחזקאל, שהכתם על פניו של גינצבורג הסיח את דעתו, נעץ בו מבט ואמר את המשפט שהיה כבר מוכן בפיו.

״עצה זה משהו אחר. אבל אתה אל תגיד לי, מה לעשות,״ הוא בהה בפניו של גינצבורג וידו עלתה מבלי משים אל לחיו שלו בתנועת ניגוב, מבלי שהצליח להעיר לגינצבורג על הכתם.

״גינצבורג, יחזקאל, שלום״ קטעתי לרגע את השיחה.

״שלום, שלום,״ ענו שניהם מוכנית. אחד עדיין תחת השפעת הוויכוח והשני תחת השפעת הכתם.

״רק רציתי להגיד שאחרי הטיפול, צריך לפרק את מכשיר הקשר מהג'יפ. הוא נוסע לצפון.״

״עליי. נביא אותו למעבדה של הקשר,״ קד אלי יחזקאל ושניהם הצדיעו בהומור.״גינצבורג,״ סימנתי בידי על לחיי, ״יש לך פה כתם גריז.״ גינצבורג מחה את הכתם בסמרטוט שבידו וליחזקאל רווח.

״איפה הדגים?״ צעק מישהו.

״מה לא הביאו דגים?״

״הלכו לדוג, עוד לא הגיעו.״

״עוד לא הגיעו״ הוסיף גינצבורג, וסגר את מכסה המנוע של הג'יפ.

״רגע. רגע. הגיעו, הגיעו,״ צעק יחזקאל.

שני כלי רכב שהעלו ענן אבק גדול, בישרו שהדייגים הגיעו.

גרשון האדום מהחימוש, שנראה כמו ויקינג, עם זקן ארוך ועיניים כחולות, היה המומחה לדיג ופיקח על עסקי הדיג בבסיס.

הוא הורה לחיילים להוריד את הרשתות. התבונן בתהייה ברשת הדייגים הראשונה והחליק על זקנו הארוך.

״ברקו, לא היו יותר דגים ברשת הזאת?״

״בטח היו. חיכו, חיכו, עד שנמאס להם, הלכו,״ ענה ברקוביץ' הקמב״ץ בתשובה אופיינית. הבחנתי במבט הספקני שגרשון האדום העיף לעברי ומיהרתי למשמרת לילה.

גורודנסקי סמל המבצעים הממושקף, שכולנו קראנו לו דנסקי, הגיח מתוך האובך הצהוב וכמעט נתקל בי. הוא אחז בידו קלסר עבה, וכשחלף לידי, הדק את אחיזתו. מינה ואני קראנו לזה ה'פוזה' של הסודיות.

בדרך כלל התלוצצנו על כך שהחברה מהמודיעין ומהמבצעים קנאים באופן מוגזם לגבי 'החומר הסודי' שהתעסקו איתו, ״זה מוסיף להם עוד גובה לאגו״ הערתי. הרי בסופו של דבר רוב המידע והדיווחים הגיעו ממילא לחמ״ל, שבו נמצא גם חדר הקשר. אלא שבזכות ה'פוזה' הזאת הם נתנו לעצמם הצדקה להסתיר גם אינפורמציה נחוצה שלא היתה כל כך סודית, ולפעמים היתה אפילו חיונית לפעילות השוטפת. מידע על שטחי אש, היחידות המתחלפות בגזרה, ועוד... די כעסתי שלא תמיד היה לי מידע מוקדם על כך.

נאלצתי כל הזמן לדלות את המידע הדרוש לפעילות השוטפת. זה פגם בתדמית המקצועית שהיתה לי, המידע שצברתי במשך הזמן, היה לי לעזר רב מאוחר יותר במהלך המלחמה.

מאחורי שמעתי כלי רכב מתקרב. יחזקאל נעצר לידי והצהיר שהנה הוא לוקח את הג'יפ למעבדה לפרק את המכשיר והציע לי טרמפ לפלוגת הקשר שהיתה במרחק של דקה וחצי הליכה. עליתי.

רכב שנסע לצפון - לארץ, כפי שקראנו לזה - ויצא מתחומי סיני פורק ממכשירי הקשר שעליו. לפרק או להרכיב מכשירי קשר לא היה חלק מתפקידם של הקשרים, אבל לפעמים, בימים שהמעבדה הייתה עמוסה ושורת כלי הרכב התארכה, נתתי יד ועזרתי לטכנאים להתקין מכשירי קשר בכלי הרכב.

בסיום העבודה קלימרו הטכנאי היה מכין לנו שקשוקה במטבח הפרטי שלו במעבדה של הקשר. ולא סתם שקשוקה. בנוסף לרוטב הבסיסי, היתה תוספת קלימרו שייחדה אותו, פלפלים ירוקים מטוגנים.

את הביצים פיצח ביד אחת במיומנות, ותיבל מיני תיבולים ששמר

עליהם לעצמו ולא גילה לאיש.

או אז היינו יושבים קלימרו ואני ובנבנישתי מפקד המעבדה ואוכלים שקשוקה עם לחם שחור שבצענו ממנו חתיכות חתיכות.

בזמן שאני וקלימרו התקנו את שאר מכשירי הקשר, בנבנישתי בדרך כלל היה עסוק בהשקעות שלו בבורסה.

ולא היה שום רמז על המלחמה המתקרבת.

***

שם במעבדה פגשתי לראשונה את עמיקם. זה קרה יום למחרת אותו 'טיול' עם צ'רני. בדיוק סיימתי להרכיב אנטנה על רכב, ולידנו נעצר אותו הג'יפ בחריקת בלמים מושך אחריו ענן אבק גדול.

בסיני, מי שהעלה ענן אבק גדול יותר, נעצר בחריקת בלמים חדה יותר וידע לגלוש במיומנות מראש הדיונה התלולה - נחשב יותר.

אמא שלי הייתה אומרת שאבק לא מפריע לגברים. הם לא רואים אותו.

מהג'יפ ירד קצין גבוה מאוד, שזוף ומעט מקריח. הוא התעלם ממני, פנה ישירות לקלימרו הטכנאי וביקש ממנו להתקין להתקין חזרה מכשיר קשר בג'יפ.

ניגשתי לג'יפ, אבל הוא סימן בראשו לעברי והודיע נחרצות לקלימרו:

״אני לא רוצה שהיא תיגע בג'יפ שלי.״

הבטתי בו מופתעת, ועוד יותר הופתעתי מעוצמת הכעס שהופנה כלפיי מאדם זר לי לחלוטין.

מה כבר עשיתי, חשבתי, מי זה האיש הזה? לרגע כעסתי על הכעס

הלא מוצדק והלא מוסבר הזה.

קלימרו צחק. ״למה? אתה לא סומך עליה? היא דווקא מקצועית מאוד.

זה בטח בגלל שהיא אישה?״ עמיקם שלח בי מבט זועף ומאשים

שסירבתי לקבל. הוא התעקש שקלימרו יבצע את ההתקנה, ושוב הדגיש שאינו מסכים שאתקרב בכלל לג'יפ. ובשעה שאמר זאת שוב נתכעס כולו והגבות העבות שלו התכווצו, והעיניים שלי התרחבו מהפתעה.

קלימרו משך בכתפיו, הוציא מהמעבדה מכשיר קשר והניח על הג'יפ.

״בסדר, בסדר. אני אתקין,״ פייס אותו. "לא בסדר," הנחתי יד על המכשיר, "מה קורה פה? אני רוצה לדעת למה.

אני אפילו לא מכירה אותך," נעצתי מבט באלמוני הכועס שעמד ללכת.

קלימרו, שלא היה בטוח אם אנחנו מכירים מקודם, הביט בשנינו

במבט חשדני ומיהר לעשות בינינו הכרה. "תכירי סגן עמיקם, מהמודיעין.

וזאת תמי, הקשרית היחידה שעוזרת לנו להרכיב מכשירי קשר."

קלימרו חייך אלי בחיבה גלויה, אך משנתקל במבטו הכועס של עמיקם הרים ידיים, הודיע שהוא לא בעסק, קרץ לי בעינו ונעלם בפתח המעבדה.

הבטתי בעמיקם ודרשתי הסבר.

עמיקם לא הביט בי ובקול זועף ביקש שלא אתמם.

״כמי שלא מכיר אותי, ההתנהגות שלך מאוד מוזרה. אפילו מצחיקה,״ הוספתי.

הוא לא ענה מיד. נדמה היה שנעלב. "תעזבי את זה טוב? פשוט. את, אל תיגעי בג'יפ שלי. קלימרו!" קרא לעבר המעבדה.

התחושה הזאת של אשמה שמתלבשת עלייך אפילו כשלא ידוע במה מדובר...מה קרה שאני לא יודעת? מי זה האיש הזה?

"אני יכולה לנחש. רכילות! סיפרו לך שאמרתי עליך משהו?"

״קלימרו, בוא הנה,״ קרא עמיקם והתעלם ממני.

״טוב,״ אמרתי, ״יש לך דעות קדומות ואתה לא סומך שאישה תרכיב מכשיר קשר בג'יפ שלך,״ קינטרתי.

ובתחושה שידי על העליונה התחלתי ליהנות מהעניין.

״את לא בכיוון,״ אמר, עדיין זועף.

״אז…״ משכתי את המילה. ״כמו שהספקתי להכיר את האנשים כאן, זאת שמועה או אולי אי הבנה.״

"תעזבי טוב. אני לא רוצה שום קשר איתך."

בנבנישתי, מפקד המעבדה, יצא לבדוק מה קורה. הוא דיבר בטלפון, והחוט הארוך של המכשיר השתרך אחריו, הוא נתקל בו והסתבך, וקילל והמשיך לדבר.

״יש בעיות?״ שאל את עמיקם כלאחר יד, שקוע כל כולו בשיחה בענייני הבורסה שלו. מוכר, קונה, מתווכח... ונכנס חזרה למעבדה.

חייכתי וגם עמיקם חייך. לא אלי.

הצעתי לו התערבות. עמיקם החזיר אלי מבט מופתע, מסוקרן, ולא ענה.

"טוב, לא חשוב. זה מעניין לכעוס על סמך רכילות" אמרתי "אבל אולי זה מתאים לך." קראתי לקלימרו, שהעדיף לא לצאת. הוא הציץ מפתח הדלת ואמר "כבר בא" ולא בא.

עמיקם הביט בי מסוקרן, ויותר מהוסס. ״במקרה הזה זאת לא רכילות.״

״אז, רוצה לנסות משהו? אתה מוכן להתערב שאם אני ואתה נלך מפה עד חדר האוכל יחד, אפילו בלי לדבר בינינו. כבר תתפשט שמועה שאנחנו זוג?״

להפתעתי, עמיקם הסכים וחייך. החיוך חשף בפני אדם אחר לגמרי.

ניצלתי את ההתפייסות לדרוש בכל זאת הסבר למה הכעסתי אותו.

ושוב פניו זעפו. הוא היה אמור לקבל את הג'יפ לחופשת סופשבוע. היו לו תוכניות. אבל צ'רני החליט פתאום שהוא צריך כאן את הג'יפ והסתבר לו שזה כנראה היה כדי לבלות איתי.

הבנתי. המילים צרבו. זה הג'יפ הזה. אם ככה, גם אני לא רוצה לגעת בו.

צעדתי לאחור לכיוון המעבדה ונתקלתי בקלימרו שבכל זאת יצא לבדוק מה קורה.

״קלימרו יטפל בך. אני לא רוצה לגעת בג'יפ הזה.

קלימרו!!״ צעקתי אפילו שהוא עמד לידי.

עמיקם התבונן בי ונשמע פתאום מפויס יותר. "טוב. אולי באמת לא ידעת, אז מה עם ההתערבות שלנו. הולכים יחד לחדר האוכל?" הלכנו. מכונסים, זה לצד זו מבלי לדבר אף מילה.

הייתה רכילות, ומאז הפכנו לידידים.

 

*המשך העלילה בספר המלא*