תעלומת חושן המשפט

וורד מורטימר, ידידי המיוחד במינו, היה אחד מהידענים הגדולים ביותר בכל מה שקשור לארכיאולוגיה של המזרח. הוא כתב בהרחבה על נושא זה, הוא חי שנתיים בתוך קבר בנֹא אמון שבמצרים, בעודו עורך חפירות ארכיאולוגיות בעמק המלכים, ובסופו של דבר עורר סנסציה גדולה בעת שחשף מומיה שאותה זיהה כמומיה של המלכה קליאופטרה, בחדר פנימי של מקדש הוֹרוּס¹ בפִילַה.² עם רקורד כזה, בגיל שלושים ואחת, ניתן היה לשער שקריירה מזהירה מונחת לפתחו, ואיש לא הופתע כאשר נבחר להיות האוצר של מוזיאון בלמור, דבר שהעניק לו משרת מרצה במכללה ללימודי המזרח, והכנסה שאומנם הלכה ונשחקה עם ירידת ערך המטבע, אך הייתה עדיין בגדר סכום אידיאלי: גדול מספיק כדי לעודד חוקר, אבל לא גדול מדי במידה שתניח לו לקפוא על שמריו.

הייתה רק סיבה אחת שהקשתה והעיבה במידת מה על מעמדו של וורד מורטימר במוזיאון בלמור, והיא מעמדו היוצא הדופן של האיש שאת מקומו עמד לרשת. פרופסור אנדריאס היה חוקר מעמיק ואיש בעל מוניטין בכל רחבי אירופה. להרצאותיו הגיעו תלמידים מכל קצוות תבל, והאופן המעולה שבו ניהל את האוסף שעליו הופקד היה לשם דבר בכל החברות המדעיות.

החלטתו להתפטר לפתע ממשרתו ולפרוש בגיל חמישים וחמש מתפקידו, שהיה לו למקור פרנסה והנאה כאחד, הייתה על כן בגדר הפתעה ניכרת לכל מיודעיו. הוא ובתו עזבו את מערכת החדרים הנוחה ששימשו לו כמקום מגוריו הרשמי מטעם המוזיאון, וחברי, מורטימר, שהיה רווק, עבר להתגורר בהם.

כששמע פרופסור אנדריאס על מינויו של מורטימר, הוא כתב לו מכתב ברכה חביב ומחמיא מאוד. למעשה הייתי נוכח בפגישתם הראשונה, וסיירתי עם מורטימר ברחבי המוזיאון, בעת כשהפרופסור הראה לנו את האוסף מעורר ההתפעלות שהיה כה יקר לליבו. בתו היפה של הפרופסור ואדם צעיר בשם קפטן וילסון, שעמד, כפי שהבנתי, להפוך בקרוב לבעלה, ליוו אותנו בסיורנו. היו שם חמישה־עשר חדרי תצוגה, אך החדרים הבבלי והסורי והאולם המרכזי, שהכיל את האוסף היהודי והמצרי, היו הטובים מכולם. פרופסור אנדריאס היה אדם מבוגר ויבשושי למדי, בעל פנים מגולחות למשעי, אך עיניו הכהות נצצו ותווי פניו התעוררו לחיים בעת שהצביע בהתלהבות על כמה מן הפריטים היפיפיים והנדירים שלו. ידו התעכבה עליהם בחיבה רבה כל כך, עד שניתן היה להבחין בגאוותו עליהם ובה בעת את צערו על הפרידה מהם עתה כשעברו להיות תחת השגחתו של אוצר חדש.

הוא הראה לנו בזה אחר זה את המומיות שלו, את הפפירוסים שלו, את החרפושיות הנדירות שלו, את הכתובות שלו, את העתיקות היהודיות שלו ואת ההעתק המשוחזר של מנורת שבעת הקנים שהייתה בבית המקדש והובאה לרומא על ידי טיטוס, ושיש הטוענים כי היא קבורה כיום בקרקעית נהר הטיבר. אחר כך התקרב לתיבת תצוגה שניצבה ממש במרכז האולם, והביט בתוכנה דרך הזכוכית כשכל כולו אומר יראת כבוד.

"מוצג זה לא יהיה בגדר חידוש למומחה כמוך, מר מורטימר," אמר, "אבל אני משער שחברך, מר ג'קסון, יגלה בו עניין רב."

התכופפתי מעל התיבה ולעיניי נגלתה מסגרת זהב מרובעת שאורכה ורוחבה כעשרים וחמישה סנטימטרים ובפינותיה העליונות שני ווי תלייה. בתוך המסגרת היו משובצות שתים־עשרה אבנים יקרות. האבנים היו שונות זו מזו בסוגן ובצבען, אך גודלן היה זהה. צורתן, סידורן והשינוי ההדרגתי בגווניהן גרמו לי לחשוב על קופסה של צבעי מים. על כל אחת מהאבנים היו חרותות אותיות.

"האם שמעת פעם, מר ג'קסון, על האורים והתומים?"

המונח לא היה זר לי, אבל היה לי מושג קלוש ביותר על משמעותו.

"האורים והתומים הוא השם שניתן ללוח האבנים הטובות שהיה מונח על חזהו של הכהן הגדול בבית המקדש והיהודים חשו כלפיו יראת כבוד רבה — משהו בדומה לתחושה שהייתה לרומאים בימי קדם ביחס לספרי הסיביליות.³ יש כאן, כפי שאתה רואה, שתים־עשרה אבנים נהדרות, שעליהן חרותים אותות מיסטיים. סדר האבנים מימין לשמאל הוא: אודם, פטדה, ברקת, נופך, ספיר, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם וישפה."

נדהמתי ממגוון האבנים ומיופיין.

"האם ידועים תולדותיו של פריט זה?" שאלתי.

זהו חפץ קדום מאוד ובעל ערך עצום." אמר פרופסור אנדריאס, "גם אם אין בידינו הוכחות מוחלטות, יש לנו סיבות רבות לחשוב שמדובר בחושן המקורי של האורים והתומים שהיה בבית המקדש שבנה שלמה. בכל האוספים באירופה אין חפץ כל כך יפה. ידידי, קפטן וילסון, הנמצא כאן בחברתנו נחשב כבר סמכא באבנים יקרות, והוא יוכל להגיד לך עד כמה הן מושלמות."

קפטן וילסון, גבר בעל פנים כהות ומבט חודר, ניצב ליד ארוסתו בצדה השני של התיבה.

"כן." אמר בקצרה, "מעולם לא ראיתי אבנים טובות מושלמות יותר מאלה."

"וגם עבודת הזהב ראויה לתשומת לב, הקדמונים הצטיינו ב..." הוא התכוון להצביע כנראה על שיבוץ האבנים, כאשר קפטן וילסון קטע אותו.

"תוכלו לראות דוגמה מעודנת יותר לעבודת הצורפות שלהם במנורה הזו." אמר ופנה לשולחן אחר. כולנו הצטרפנו אליו והיינו שותפים להערצה שהביע לתבליטים על בסיס המנורה ולמלאכת העיטור העדינה של הקנים. בסיכומו של דבר הייתה זו חוויה מרתקת וחדשה עבורנו לצפות בחפצים כה נדירים תוך קבלת הסברים ממומחה בעל שם עולמי. כאשר סיים לבסוף פרופסור אנדריאס את הסיור והפקיד בצורה רשמית את האוסף היקר בידיו של ידידי, לא יכולתי שלא לרחם עליו ולקנא ביורשו שעתיד לבלות את חייו במילוי תפקיד כה נעים. תוך שבוע התמקם וורד מורטימר במערכת החדרים החדשה שלו והפך לשליט יחיד במוזיאון בלמור.

כשבועיים אחר כך ערך ידידי ארוחת ערב קטנה לחצי תריסר מחבריו הרווקים כדי לחגוג את קידומו. כאשר נפרדו ממנו האורחים לאחר הסעודה משך מורטימר בשרוולי ורמז לי כי הוא רוצה שאישאר.

"ביתך מרוחק מכאן רק כמה מאות מטרים." אמר לי — אני גרתי במעון סמוך באולבני — "תוכל אם כך לבלות בחברתי עוד שעה קלה ולעשן איתי סיגר בשקט. אני חפץ מאוד להתייעץ איתך בעניין כלשהו."

חזרתי לכורסה והדלקתי אחד מן הסיגרים המעולים שלו. לאחר שנפרד מאחרון אורחיו שלף מורטימר מכתב ממעילו, והתיישב מולי.

"זהו מכתב אנונימי שקיבלתי הבוקר," אמר לי, "אני רוצה להקריא לך אותו ולקבל את עצתך."

"תודה על האמון. אשתדל לסייע לך כמיטב יכולתי."

"ובכן כך נאמר בפתק: 'אדוני, אני ממליץ לך מאוד לנקוט זהירות רבה ביחס לחפצים היקרים שהופקדו בידך. אינני חושב שדי בשומר אחד כפי שהמצב הוא כיום. פקח עין ועמוד על המשמר, שאם לא כן עלול להתרחש אסון בלתי הפיך'."

"זה הכל?"

"כן, זה הכל."

"ובכן," אמרתי לו, "ברור לפחות שהפתק נכתב בידי מישהו המשתייך לקבוצה מצומצמת שמכירה את סידורי האבטחה במוזיאון ומודע לכך שבלילה יש רק שומר אחד."

וורד מורטימר הושיט לי את הפתק כשהוא מחייך חיוך מוזר. "האם אתה מבין משהו בכתבי יד?" שאל, "הסתכל עכשיו על זה!" הוא הניח לפניי מכתב נוסף. "ראה את צורת האות בי"ת במילה 'מברך' ואת האות מ"ם במילה 'מחויב'. ראה כיצד הוא כותב את האות אל"ף רבתי במילה אני. שים לב לשימוש שלו במקף במקום בנקודה!"

"אין ספק ששני המכתבים נכתבו על ידי אותה יד תוך ניסיון להסוות במידת מה את צורת הכתב במכתב הראשון."

"המכתב השני," אמר וורד מורטימר, "הוא מכתב הברכה ששלח לי פרופסור אנדריאס עם קבלת המינוי שלי."

בהיתי בו בתדהמה. ואז הפכתי את הדף, ואכן בצד השני בסוף המכתב התנוססה החתימה "מרטין אנדריאס". כל מי שיש לו שמץ של ידע בגרפולוגיה לא יוכל להטיל ספק בכך שהפרופסור כתב מכתב אנונימי המזהיר את יורשו מפני גנבים. זה היה דבר חסר הסבר, אבל לבטח נכון.

"מדוע שיעשה דבר כזה?" שאלתי.

"זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך. אם היו לו חששות כאלה, מדוע לא יכול היה לבוא ולספר לי ישירות?"

"האם יש בכוונתך לשוחח איתו על כך?"

"כאן שוב יש לי ספקות. הוא יכול לבחור ולהכחיש כי הוא זה שכתב את המכתב."

"מכל מקום," אמרתי, "אזהרה זו נכתבה מתוך כוונה ידידותית, ואני במקומך הייתי פועל על פיה. האם סידורי האבטחה הנוכחיים די בהם כדי למנוע שוד?"

"זה מה שחשבתי עד כה. המוזיאון פתוח לקהל רק מעשר בבוקר ועד חמש אחר הצהרים. יש משגיח לכל צמד חדרים העומד בפתח ביניהם, וכך פוקח עין על שניהם."

*המשך העלילה בספר המלא*