מכונת האושר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מכונת האושר
הוספה למועדפים

מכונת האושר

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: בן ציון הרמן
  • הוצאה: אור עם
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 250 עמ' מודפסים

תקציר

פרל היא טכנאית של מכונת האושר. מדי יום ביומו היא מגיעה למשרדה ומספקת ללקוחותיה המלצות מותאמות אישית לשיפור שביעות הרצון שלהם בחייהם. 

פרל חיה עם בנה המתבגר רֶט, נער רגיש שאימץ לעצמו דרך בלתי מקובלת לעבור את שנות התבגרותו. דומה שהוא שואב סיפוק רב יותר דווקא מהיפוכו של האושר. פרל רוצה בכל מאודה לעזור לרט —

אולם האם היא רוצה בכך למענו, או למען עצמה? וכיצד בעצם אפשר לכמת ולמדוד את האושר?

הסיפור, שמובא מנקודות מבטם של פרל ורט ושל הדמויות הסובבות אותם, פורש לפני הקורא תמונה של מערך קשרים בין־אישיים והדרכים שהם יכולים להפתיע ולהגדיר אותנו. לאורך הדרך קייטי ויליאמס מאירה בנימה משועשעת את האובססיה הלאומית האמריקנית סביב פסיכולוגיה חיובית, ואת התלות הגוברת בפתרונות קלים ומהירים ובטכנולוגיה המושיעה הכול־יכולה. 

בסגנונה החם, ההומוריסטי והחכם ויליאמס נוגעת בחוסר הנחת הקולקטיבי שלנו מן העולם המודרני, ומאפשרת לנו לראות אותו ביתר בהירות.

פרק ראשון

1
מכונת האושר

המכונה אמרה שהאיש צריך לאכול מנדרינות. היא מנתה עוד שתי המלצות, כלומר שלוש בסך הכול. מספר צנוע, הבטיחה פֶּרְל לאיש כשהקריאה באוזניו את הרשימה שהופיעה על המסך מולה: אחת, עליו לאכול מנדרינות על בסיס קבוע. שתיים, עליו לעבוד על שולחן שמקבל אור שמש בבוקר. שלוש, עליו לקטוע את המפרק העליון של האצבע המורה בידו הימנית.

האיש — בשנות השלושים המוקדמות לחייו, לפי ניחושה של פרל, ורדרד סביב העיניים והאף באופן שמזכיר ארנב לבן או חולד צעיר — הרים בהבעת השתאות את ידו הימנית אל מול פניו. ידו השמאלית חבְרה אליה, והוא השתמש בה כדי לנסות ללחוץ על קצה אצבעו הימנית, האצבע הנידונה. האם הוא עומד לבכות? תהתה פרל. היו מקרים שאנשים בכו לשמע המלצות של המכונה. לחדר הישיבות שבו הציבו אותה היו קירות זכוכית, פתוחים לעמדות העבודה שמעבר להם. אבל על הקיר היה מתג לעמעם את הזכוכית במעין כפור מטושטש. פרל הייתה יכולה להפעיל אותו במקרה שהאיש יתחיל לבכות.

"אני יודעת שההמלצה האחרונה נראית קצת כמו כדור לא צפוי, מצד שמאל של המגרש," היא אמרה.

"צד ימין, את מתכוונת," התלוצץ האיש. פרל העיפה מבט מהיר ברשימה שלה לתוּר אחר שמו... מלווין וקסלר — שפתיו מופשלות קמעה, חושפות שיניים קדמיות ארוכות, לחיזוק מראה הארנב. "את קולטת?" נופף בידו. "יד ימין, מגרש ימין."

פרל חייכה בצייתנות, אך מר וקסלר היה שקוע כולו באצבעו. הוא לחץ שוב על קצה האצבע.

"המלצה צנועה," אמרה פרל, "בהשוואה לכמה אחרות שראיתי."

"כן, בוודאי, אני יודע," אמר וקסלר. "השכן שלי מלמטה ישב פעם לשעה לפני המכונה שלכם. היא אמרה לו לנתק כל מגע עם אחיו." הוא לחץ שוב על אצבעו. "הוא ואחיו לא רבו ביניהם או משהו. דווקא היה ביניהם קשר טוב, או לפחות כך אמר השכן שלי. קשר תומך, קשר של רעות.״ עוד לחיצה. "אבל הוא עשה את זה. התנתק מאחיו. הפסיק לדבר איתו, נקודה." לחיצה קלה. "וזה פעל. הוא מספר שהוא מאושר יותר עכשיו. לדבריו לא היה לו מושג שאחיו עשה אותו לא מאושר. אחיו התאום. תאומים זהים, אפילו, ככל הזכור לי." קומץ את ידו לאגרוף. "אבל התברר שזה מה שהוא היה. לא מאושר, זאת אומרת. והמכונה ידעה את זה."

"ההמלצות עשויות להיראות מוזרות בהתחלה," החלה פרל את הנאום הקבוע שלה, היישר מחוברת ההדרכה, "אבל עלינו לזכור שמכונת מזור עושה שימוש בשקלול משוכלל ומתוחכם, תוך שהיא לוקחת בחשבון גורמים שאיננו ערים להם באופן מודע. אי אפשר להתווכח עם המספרים: שיטת מזור מתגאה בשיעור שביעות רצון של קרוב למאה אחוז. תשעים ותשעה נקודה תשע שבע אחוזים."

"והאפס פסיק שלושה אחוזים?" האצבע המורה הזדקרה מאגרופו של וקסלר. היא פשוט מיאנה להישאר במקומה, הסוררת.

"סטיות תקן."

פרל הרשתה לעצמה מבט חטוף בקצה אצבעו של מר וקסלר, שלא נראתה שונה מן האחרות על ידו, אך הייתה סטיית תקן משל עצמה, לפי מזור. היא דמיינה לעצמה את קצה האצבע נחלצת מידו כמו פקק מבקבוק. כשפרל הביטה שוב, היא גילתה שמבטו של וקסלר עבר מאצבעו אל פניה. שניהם החליפו ביניהם חיוך קטן של זרים.

"את יודעת מה?" וקסלר כופף ויישר את אצבעו. "מעולם לא אהבתי אותה במיוחד, את האצבע המסוימת הזאת. היא נטרקה בדלת כשהייתי קטן, ומאז..." שפתו הופשלה למעלה, חושפת שוב את שיניו, כמעט העוויה.

"היא מכאיבה לך?"

"היא לא כואבת. זאת רק הרגשה... כאילו היא לא שייכת."

פרל הקלידה כמה פקודות למסך שלה, והקריאה מה שעלה. "הניתוח כרוך בסיכון מינימלי של זיהום ואפס סיכון לתמותה. זמן ההחלמה וההתאוששות זניח, שבוע לכל היותר. ועם עותק של דוח המזור שלך — הנה, כרגע שלחתי לך אותו, למשאבי אנוש, ולרופא המשפחה שלך — המעסיק שלך הסכים לכסות את כל ההוצאות הנוגעות להליך."

שפתו של וקסלר החליקה חזרה למטה. "המממ. אם כך, אין סיבה שלא."

"לא, אין סיבה."

הוא חשב עוד רגע. פרל חיכתה — מקפידה לשמור את הבעת פניה ניטרלית ככל האפשר עד להנהון האישור שלו. כשהגיע ההנהון, הקלידה את הפקודה האחרונה, ותוך פרץ קטן של סיפוק פנימי מחקה את שמו מן הרשימה שלה. מלווין וקסלר. בוצע.

"המלצתי גם שעמדת העבודה שלך תועבר לצידו המזרחי של הבניין," היא אמרה, "ליד חלון."

"תודה לך. זה יהיה נחמד."

פרל סיימה עם השאלה הקצרה האחרונה שלה, זאת שתסגור את המפגש ותקרב אותה בעוד צעד קטן לבונוס הרבעוני שלה. "מר וקסלר, האם היית אומר שאתה צופה שהמלצות מזור ישפרו את שביעות הרצון הכללית שלך בחייך?" הניסוח היה בהתאם לחוברת ההדרכה המעודכנת. עד לא מזמן הייתה השאלה האם מזור תעשה אותך מאושר יותר? אבל ראש המחלקה המשפטית החליט שהביטוי מאושר יותר בעייתי.

"נראה לי שזה בהחלט אפשרי," אמר וקסלר. "עניין האצבע עלול להאט את מהירות ההקלדה שלי." הוא משך בכתפיו. "אבל מצד שני, יש בחיים דברים חשובים יותר ממהירות הקלדה."

"ובכן... כן?"

"בטח. זאת אומרת, כן."

"נהדר. תודה לך על הזמן שהקדשת לנו היום."

מר וקסלר קם ללכת, אבל אז, כאילו משהו דחף אותו מבפנים, עצר והושיט את ידו למזור 480, שניצבה על השולחן ביניהם. פרל קיבלה רק לפני שבוע את המודל החדש; חלק ומבריק יותר ממזור 470, אך גם קטן יותר, בגודל חפיסת קלפים, בעל קצוות מחורצים ועטיפת מגן בצבע אפור בהיר ששיקפה ברק סמוי, כמו עשן מתאבך בתוך כדור הבדולח של מגדת עתידות. ידו של וקסלר ריחפה מעל המכונה.

"אפשר?" הוא שאל.

פרל הנהנה, והוא הקיש על קצה המכונה בקצה האצבע שנועדה עכשיו להיקטע — אישורים ממשאבי אנוש וממרפאת הרופא כבר הופיעו על המסך של פרל — בעוד קצת יותר משבועיים. האם היה זה פרי דמיונה של פרל, או שמר וקסלר כבר עמד קצת יותר זקוף, כאילו נטל בלתי נראה הוסר מעל כתפיו? האם הוורדרדוּת סביב עיניו ואפו קיבלה עכשיו גוון תואם של סומק בלחייו?

וקסלר השתהה לרגע בפתח החדר. "אפשר לשאול עוד משהו?"

"בהחלט."

"זה חייב להיות מנדרינות, או שכל פרי הדר יענה על הדרישות?"

פרל עבדה כטכנאית שביעות רצון במשרד בסן פרנסיסקו של חברת מזור מאז 2026. תשע שנים. בעוד עמיתיה מדלגים למשרות חדשות או לחברות סטארט־אפ, פרל נשארה במקומה. פרל אהבה להישאר. כך היא חיה את חייה. אחרי שסיימה את לימודיה במכללה נשארה פרל במקום הראשון שקיבל אותה לעבודה, כעוזרת ניהול לילית בחברת תיווך מניות שסחרה בשווקים האסיאתיים. אחרי לידת בנה נשארה בבית עד שהוא התחיל ללמוד בבית הספר. אחרי שנישאה לחבר שלה מהמכללה, הייתה לאשתו, עד שאליוט ניהל רומן מהצד ועזב אותה. פרל הייתה מרוצה להישאר היכן שהיא, זה הכול. היא אהבה את עבודתה, אהבה לשבת עם לקוחות שרכשו את אחת מחבילות הערכת שביעות הרצון של חברת מזור, לאסוף את הדגימות שלהם, וללווֹת אותם עד לתוצאות.

המשימה הנוכחית שלה הייתה משימה טיפוסית. הלקוח, חברת השיווק העולה וצומחת מסן פרנסיסקו !הוּזָא!, רכש את חבילת פלטינום של מזור בעקבות מותה של אחת מעובדיה, או, כפי שניסח את זה הבוס של פרל, "חג מולד מאוד לא שמח ולילה טוב אחרון וסופי!". כמה שעות אחרי מסיבת החג שלחה אחת הרעיונאיות של !הוזא! יד בנפשה בטרקלין המשרד. מנקת הלילה מצאה את האישה המסכנה באיחור של כמה שעות. השמועה בדבר המקרה פשטה בשטח, כמובן — הן הסיבה להתאבדות והן המיקום. דוחות ינואר של !הוזא! הראו ירידה בתפוקת העובדים ועלייה נלווית בתלונות למחלקת משאבי אנוש. דוחות פברואר היו קודרים עוד יותר והשבועות הראשונים של מרץ הרי אסון.

וכך פנתה !הוזא! לחברת מזור, ואז הגיעה פרל למשרדי החברה כדי לגבש תוכנית שביעות רצון לכל אחד מחמישים וארבעה עובדי החברה. אושר הוא מזור. זאת הייתה הסיסמה. פרל תהתה מה הייתה הרעיונאית המנוֹחה חושבת על זה.

תהליך ההערכה של מזור היה בלתי פולשני כשלעצמו. הפריט היחיד שנדרש למכונה כדי לגבש את המלצותיה היה דגימת תאי עור במַשְׁטֵחַ מן הלחי הפנימית. זאת הייתה משימתה הראשונה של פרל בתפקיד, לחלק ולקבל חזרה משטח כותנה, למרוח מעט רוק שנלכד בכותנה על שבב מחשב, ולהכניס את השבב הטעון לחריץ במכונה. מזור 480 לקחה את זה משם ופלטה תוכנית שביעות רצון אישית מפורטת בתוך שניות. פרל התפלאה על כך תמיד: המחשבה שהפתרון לאושרו של אדם מונח לצד שארית כעך שהוא אכל לארוחת הבוקר.

אבל זה היה נכון. פרל ישבה בעצמה פעם למזור והרגישה את התוצאות. אומנם במשך רוב חייה התבטא חוסר אושר לכל היותר בדכדוך חולף לפרקים, לא אותו ענן שחור שמרחף דרך קבע מעל הראש, כפי ששמעה אחרים מתארים את זה, ודאי לא משהו דומה לערפל הדיכאוני — שום דבר משלל תיאורי מזג האוויר הסגריריים האלה. אצל פרל זה היה יותר כמו צללית עשן מתפוגגת מעל נר שכבה. נר יום הולדת, אם כבר נכנסים לפרטים. יציבה, איתנה, מאוזנת: אלה היו המילים שיוחסו אליה מאז ילדותה. והיא הניחה שהיא נראית בהתאם: שיער כהה גזוז סביב אוזניה וצווארה בסגנון כובע שחיינים חלק ומוקפד; תווים מסבירי פנים ונעימים לעין, אך לא יפים מדי; גזרה צרה למעלה ומעוגלת סביב הירכיים והישבן, כמו אחת מאותן בובות מתנפחות שמזדקפות מייד אם אתה מפיל אותן באגרוף. למעשה, פרל נבחרה לתפקידה כטכנאית מזור משום שניחנה, כפי שניסח את זה הבוס שלה, "בהילה של נחת חמימה וצמרירית, כמו שמיכה שעוטפת את ראשך מלמעלה."

"את כמעט לעולם לא דואגת. לעולם אינך מתייאשת," המשיך ואמר, בעוד פרל יושבת לפניו וממוללת באצבעותיה את חפתי מעילון החליפה שהביאה לריאיון. "הדמעות שלך שאובות מן השלולית, לא מן האוקיינוס. האם את מאושרת נכון לעכשיו? את מאושרת, נכון?"

"אני מרגישה בסדר גמור."

"את בסדר גמור! כן!" הוא צעק לשמע הגילוי. "אַת שומרת את אושרך במחסן, לא בארנק מטבעות. אפשר לקנות אותו בזול!"

"תודה לך..."

"על לא דבר. תראי, הברנש הקטן הזה מחבב אותך" — הוא הצביע על מכונת המזור 320 שניצבה בעמדה קדמית במרכז השולחן שלו — "וזה אומר שגם אני מחבב אותך."

הריאיון ההוא נערך לפני תשע שנים ושישה־עשר דגמי מזור. מאז נאלצה פרל לסבול עוד עשרות מן המטפורות המעליבות במעומעם של הבוס שלה, ומה שחשוב יותר, ראתה את שיטת מזור מוכיחה את עצמה מאות — לא, אלפי פעמים. בעוד חברות טכנולוגיה אחרות מידלדלות עד כדי חוסר רלוונטיות או מתנפחות למפלצות קפיטליסטיות, נשאר תאגיד מזור, בהובלת המנכ"ל והמייסד שלו ברדלי סְקְרָאל נאמן לייעודו. אושר הוא מזור. כן, פרל הייתה מן החסידים שהאמינו בשיטה.

עם זאת, היא לא הייתה תמימה עד כדי צפייה שכל אחד יהיה שותף לאמונתה. הפגישה השנייה של היום עברה חלק כמעט כמו מר וקסלר — האיש בקושי מצמץ לשמע ההמלצה להתגרש מאשתו ולשכור סדרת עובדות מין בעלות מוניטין לסיפוק צרכיו הגשמיים — אך בפגישה שאחריה נתקלה בקשיים בלתי צפויים. הנבדקת הייתה מתכננת רשתית בגיל העמידה, ולמרות העובדה שההמלצה של מזור נראתה מתונה יחסית — לאמץ נוהג דתי – וגם אחרי שפרל ציינה שאפשר לפרש את ההמלצה באופן רחב ביותר, כל דבר מהשתייכות קתולית ועד וִיקָה, האישה יצאה מהחדר בסערה, צועקת שפרל רוצה שהיא תהפוך לחלושת דעת, וכי הדבר יתאים גם למטרותיו של המעביד שלה, נכון? פרל שלחה בקשה למשאבי אנוש לתאם פגישת המשך ליום המחרת. בדרך כלל מצבים מסוג זה תיקנו את עצמם אחרי שניתנה לנבדק שהות להרהר בדברים. לפעמים קרה שמזור עימתה אנשים עם האני הסודי שלהם, וכפי שפרל ניסתה להסביר לאישה הצועקת, תגובה נסערת כזאת, גם אם היא שלילית, היא סימן בדוק לדבר הזה בדיוק.

ובכל זאת, פרל הגיעה הביתה סחוטה — השמיכה המטפורית מעל ראשה נעשתה דקיקה ומחוררת פתאום — ומצאה את דירתה ריקה. למרבה ההפתעה, ריקה מאדם. היא עשתה פעמיים סיבוב בחדרים לפני שהכירה בעובדה שרֶט, לראשונה מאז שובו מהמרפאה, יצא מהבית מרצונו החופשי. רעד עבר בה ונקווה, הומה ומרעיד, מתחת לכל אחת מציפורניה. היא גיששה אחר המסך שלה, שולפת אותו מעומקי הכיס ופותחת אותו.

"כרגע הגעתי הביתה," דיברה אל תוכו.

K, באה לבסוף התשובה.

"אתה לא כאן," אמרה. מה שהיא רצתה לומר: איפה אתה, לכל הרוחות?

גמרתי שיעורים, יצאתי מהבית, באה התשובה.

"תחזור בזמן לארוחת ערב."

הצפצוף המודיע שתשובתה התקבלה נשמע כאילו המסך שלה פלט אנחה מכנית עמוקה.

הדירה שלה הייתה ממוקמת בשדרות החיצוניות של מחוז ריצ'מונד בעיר. אפשר היה ללכת ברגל אל שפת האוקיינוס, אפילו לראות פינה קטנה ממנו, אפור וקוצף, כשהיית מצמיד את לחייך לחלון חדר האמבטיה ומציץ שמאלה. פרל דמיינה את רט לבדו על החוף, הולך לעבר הגלים. אבל לא, היא לא צריכה לחשוב כך. היעדרו של רט מן הדירה היה דבר טוב. זה היה אפשרי — הלא כן? — שהוא יצא לבלות עם חברים מבית הספר הישן שבו למד. אולי אחד מהם חשב עליו והחליט ליצור קשר. אולי ג'וזיאה, שנראה הטוב שבחבורה. הוא היה האחרון ביניהם שהפסיק לבקר, המשיך לכתוב לרט במרפאה, הצביע פעם על אחת החבּוּרות הכהות המעוצבות שעיטרו את גפיו של רט ואמר "אאוץ'" בעצבות ומתיקות כזאת, כאילו החבורה הייתה על זרועו שלו, והדם נקווה מתחת לפני העור הבלתי מסומן שלו.

פרל אמרה את זה עכשיו, בקול, בדירה הריקה שלה.

"אאוץ'."

אמירת המילה לא הביאה עימה כאב.

על מנת להעביר את השעה עד ארוחת הערב הוציאה פרל את ערכת ההרכבה האחרונה שלה. הערכות היו חלק מתוכנית שביעות הרצון של מזור בשביל פרל. היא כמעט סיימה את האחרונה, טְרִילוֹבִּיט (סוג של סרטן קדום) מתור הדבון בעידן הפליאוזואיקון. היא חיברה יחד את הלוחיות האחרונות של השלד, תוך שימוש במברג זעיר להדק את הברגים הזערוריים החבויים מתחת לכל עצם סינתטית. ברגע שהשלימה את המלאכה, הברישה שכבת דבק דקה על חומר צדפתי דמוי עור והתאימה את הכסות במהודק על השלד החיצון. היא עצרה להעריך את התוצאה. כן. הטרילוביט התחיל לקרום עור וגידים לתפארה.

בכל הקשור לעבודה על המודלים שלה, פרל לא קימצה או נחפזה. היא הזמינה ערכות איכותיות, עם חלקים קשיחים שיוצרו בדייקנות על ידי מדפסת תלת־ממד, וחלקים רכים שגודלו בתמיסת די־אן־איי שסליליו הותאמו וחוברו יחד מעשה ידי אומן. גם הפעם, כתמיד, קלעה מזור למטרה בהערכתה. פרל הרגישה קרוב מספיק לאושר ברגע שפתחה את מעטפת הצלופן של ערכה חדשה ושאפה אל קרבה את הריח החריף של תכולתה.

לפני הטרילוביט הרכיבה פרוטיאה צינרואידס, או פרוטיאה מלכותית, דגם של צמח שכפי שרֶט ציין במהירות רבה, לא נכחד לגמרי. היא הייתה יכולה לגדל פרוטיאה מלכותית אמיתית באדנית של חלון המטבח, זאת שמקבלת אור חלש מן העמק. אבל פרל לא רצתה פרוטיאה מלכותית אמיתית. נכון יותר, היא לא רצתה לגדל פרוטיאה מלכותית. היא רצתה להרכיב את הצמח פיסה אחר פיסה. היא רצתה לעצב אותו במו ידיה. היא רצתה להרגיש משהו גדול ותנ"כי: תראו מה יצרתי בשתי ידיי. הפרוטיאה המלכותית גדלה ופרחה בעידן הדינוזאורים. תחשבו על זה! הפריחה הזאת נרמסה תחת רגליהם הכבדות הקדמוניות.

מערכת הניהול הביתי קטעה את מחשבותיה של פרל בקול הספרנית הרך שלה, מודיעה לה שרט נכנס כרגע למבואה. פרל אספה את חומרי ההרכבה שלה — המברשות הזעירות, המלקחיים עם קצוות דקיקים כמו השערות שהם הניחו במקומן, ובקבוקוני הענבר עם לכה ודבק — כך שהכול ימצא את מקומו לפני שרט יגיע לדלת הדירה. היא לא רצתה שרט יתפוס אותה עוסקת בתחביב שלה, כי היא ידעה שהוא יגחך ויקניט אותה. דוקטור פרנקנשטיין? הוא היה מכריז בקול שטוח, דומה להפליא למערכת כריזה אפילו כשלא ניסה לחקות אותה. דוקטור פרנקנשטיין מתבקש לגשת לעמדת הבקרה. מפלצת במצב קריטי. מפלצת קוד כחול! קוד כחול! נא לגשת לכאן מייד! לגלוגיו של רט לא הטרידו את פרל, אך היא חשבה שמוטב לא לתת לו הזדמנויות להתנהג בצורה לא נעימה. אם כי הוא לא היה זקוק להזדמנויות. בנה היה מומחה ליצירת הזדמנויות לא נעימות. לא, היא לא חשבה את זה.

קול טריקת הדלת נשמע מן הכניסה, וכעבור רגע הופיע רט, כל אחד מארבעים ושמונת הקילוגרמים של גופו בן השש־עשרה. היה קר בחוץ, והיא הייתה יכולה להריח את ניחוחות האביב נודפים ממנו, מתכתיים, מחושמלים. פרל תרה אחר סומק בלחייו כמו זה שראתה אצל מר וקסלר, אך עורו של רט נשאר חיוור וצהבהב. עצמות לחייו הבולטות סיפרו אמת קשה. האם הוא יורד שוב במשקל? היא לא תשאל. בסופו של דבר, רט הופיע במטבח בלי להכריז על בואו, מן הסתם לומר שלום. היא לא הייתה מטרידה אותו בכך שתשאל היכן היה, או, השאלה הגרועה ביותר מבחינתו של רט, שאלה בת מילה אחת: רעב?

במקום זה משכה פרל כיסא ותוגמלה על הפגנת האיפוק כשרט התיישב בו תוך הרכנה קלה של ראשו, כאילו מכיר בנקודה שהיא צברה לעומתו. הוא תלש מעל ראשו את כובעו הסרוג, שֹערו מתנער כפלומה סתורה. פרל התנגדה לדחף להבריש אותו בידה, לא משום שהייתה זקוקה לו שיהיה נאה ומסודר אלא שהתגעגעה לגעת בו. הוא היה נרתע כברק לוּ הייתה מושיטה את ידה לעבר ראשו.

היא קמה לחפש בארונות המטבח, תוך שהיא מכריזה, "עבר עליי יום נורא."

זה לא היה נכון. היום הזה היה לכל היותר מעיק במקצת, אבל רט נראה כאילו הוא חש הקלה כשפרל התלוננה על עבודתה, להוט לשמוע על המוּזרויות הסודיות של האנשים שמזור העריכה. לחברה הייתה מדיניות מחמירה של שמירת סודיות, במזכר שניסח ברדלי סקראל בעצמו. כך שטכנית, על פי חוזה, פרל לא הייתה אמורה לדבר על פגישות ההערכה שלה מחוץ למשרד, ובהחלט רבות מהן לא היו חומר שיחה הולם בין נער מתבגר לאימו. ובכל זאת, פרל בחרה להעלים עין מכל הסייגים האלה ברגע שהבינה שעיצבונם של אנשים אחרים הוא כצרי לאומללותו החריפה והבלתי מוסברת של בנה. וכך היא סיפרה לרט על האיש שלא התרגש כלל לשמע ההצעה להחליף את אשתו ביצאניות, ועל האישה שצעקה עליה לשמע ההצעה הפשוטה לאמץ נוהג דתי. היא לא סיפרה לו על אצבעו של מר וקסלר, המיועדת לקטיעה, מחשש שהרעיון לקטוע חלקים מעצמו ימצא חן בעיני רט. אצבע מגיעה במשקלה לכמה, לפחות כמה עשרות גרמים?

רט חייך כשפרל חשפה את סודותיהם העקרים של עובדי המשרד, חיוך זדוני, החיוך היחיד שלו. כשרט היה קטן הוא נהג לחייך לעיתים קרובות חיוך קורן ונדיב, ואור היה נוהר מבעד לחללים שבין שיניו התינוקיות. לא, זאת גוזמה. זה פשוט נראה כך בעיניה של פרל באותם ימים, אותו זוהר קורן בחיוכו של בנה הקט. "מָאפִי", הוא נהג לקרוא לה, וכשהיא הייתה מצביעה אל חזה ומתקנת "מאמי*", הוא היה חוזר ואומר "מאפי". לאליוט הוא למד מהר מאוד לקרוא "אבא", אבל "מאפי" נשאר בשביל פרל. באותם ימים רחוקים היא חשבה לעצמה בשמחה, בטיפשות, שאהבתו של בנה אליה חזקה כל כך שהוא חש צורך ליצור מילה חדשה לגמרי כדי לבטא דרכה את אהבתו.

פרל התעסקה בהכנת ארוחת הערב של רט, מודדת אבקת חלבון לבנה כגיר ומערבבת אותה לתוך שייק תזונתי מרוכז. ״רפש תזונתי״, נהג רט לקרוא לשייקים האלה. ובכל זאת, הוא שתה אותם כפי שהבטיח, שלוש פעמים ביום, הסכמה שנתן לרופאים במרפאה כששחרורו היה מותנה בה ובאחרות — בלי פעילות גופנית מוגזמת, בלי חומרים מְשַׁתְּנִים, בלי הקאות יזומות.

"אני משערת שעליי לקבל כנתון שאנשים לא עושים תמיד את מה שטוב להם," אמרה פרל, מתכוונת לאישה שצעקה עליה, ומבינה רק כשהציבה את השייק לפני בנה שההערה יכולה להתפרש כמתייחסת אליו.

גם אם רט חש דקירת עלבון הוא לא הגיב כלפי חוץ, רק רכן לפנים ללגום לגימה קטנה מהרפש התזונתי שלו. פרל טעמה פעם בעצמה את השייק התזונתי. היה לו טעם דלוח ומתקתק באופן מלאכותי, מין סמיכות סכרינית. איך הוא היה יכול לבחור להתקיים על זה? פרל ניסתה לפתות את רט במאכלים יפים שהביאה משוּקי האיכרים ומאפיות פינתיות מקומיות, עורמת את השפע לראווה על השיש במטבח — ענבים שמנים עגלגלים בוהקים כאבני חן יקרות, חלב אורגני סמיך ישר מהפרה, קרואסונים נוטפי חמאה. על אלה הביט רט כאילו זה הרפש האמיתי.

פעמים רבות נאבקה פרל בדחף לספר לבנה כיצד בימים שהיא הייתה בגילו הייתה ה"מחלה" הזאת אופיינית לנערות מתבגרות שקראו יותר מדי ירחוני אופנה. למה? היא רצתה לצעוק. למה הוא מתעקש לעשות את זה? זאת הייתה תעלומה, לא פתורה, לא נתונה לפתרון, כי אפילו אחרי שסבל שעות של טיפול מסורתי סירב רט לשבת למזור. היא ביקשה ממנו רק פעם אחת לעשות את זה, וזה הסתיים במריבה נוראית, הגרועה ביותר שלהם עד כה.

"את רוצה לתקוע שוב משהו לתוכי?" הוא צעק.

הוא התייחס לשפופרת ההזנה, אותו מכשיר שהיא — כפי שנטה להזכיר לה ברגעיהם הגרועים ביותר — התירה לבית החולים להשתמש בה עליו. וזה היה באמת נורא כשהם עשו את זה. זרועותיו הדקות של רט חבטו בפראות, בחולשה, באחיות. לבסוף נאלצו לתת לו סם הרגעה כדי להחדיר את זה לתוכו. פרל עמדה בפינת החדר חסרת אונים, עוקבת אחר עיגולי אישוניו השחורים של בנה מסתחררים תחת שמורותיהם. אחר כך התקשרה פרל לאימה וייבבה בטלפון כמו ילדה.

"לתקוע משהו לתוכך?" היא אמרה. "נו, באמת. זאת אפילו לא זריקה. זה משטח כותנה על הלחי."

"זאת פלישה. את יודעת מה המילה בשביל זה, נכון? להחדיר משהו לתוך מישהו בניגוד לרצונו."

"רט," היא נאנחה, אם כי ליבה פעם בחוזקה. "זה לא אונס."

"תקראי לזה איך שאת רוצה, אבל אני לא אעשה את זה. אני לא מעוניין במכונה המטופשת שלך."

"כרצונך. אתה לא חייב לעשות את זה."

אף על פי שהוא ניצח בוויכוח, בעקבות אותו ויכוח נעל רט את פיו כנגד כל מזון, וכל דיבור מעבר לתמציתי והמתחייב ביותר. שבוע לאחר מכן היה שוב במרפאה, הבילוי השני שלו שם.

"בית ספר?" היא שאלה אותו עכשיו.

היא הכינה לעצמה את ארוחת הערב שלה והתחילה לאכול: קערית קטנה של פסטה עם שמן, מוצרלה, עגבניות ומלח. כל דבר עשיר או פיקנטי מדי על צלחתה, ונחיריו של רט היו מתרחבים ושפתו העליונה מתעקלת בסלידה, כאילו היא באה לשולחן לבושה בכתונת לילה. היא נאלצה לאכול פשוט לפניו, אוכל שלא יקים עליה את רגישויותיו היתרות. תזונה נזירית זו גרמה לה לרדת במשקל. הבוס של פרל העיר שהיא נראית טוב לאחרונה, "כמו אחד מאותם סוסים רזים, איך קוראים להם? אלה שרצים. אלה עם העצמות." טוב, שיהיה כך. פרל תרד במשקל אם רט יעלה במשקל. עסקה סמויה, בלתי מדוברת. שיווי משקל הדדי, כמו כלים שלובים. לפעמים נזכרה פרל בימים שהייתה בהיריון, כשהיה זה הגוף שלה שהזין את רט. היא אמרה את זה לרט פעם, ברגע של חולשה — כשהייתי בהיריון, הגוף שלי הזין אותך — וההערה הזאת העלתה על פניו הבעת גועל שלא נראתה כמוה.

אבל הערב דומה שרט נשא באורך רוח את הדברים שעוררו בו בדרך כלל מורת רוח: הוא קיבל בסבלנות את השייק התזונתי שלו, את הפסטה שלה, את הנוכחות שלה. למעשה, הוא היה ערני למדי, כמעט שמח, וסיפר לה על תרבות עתיקה שלמד עליה בכיתת האנתרופולוגיה שלו. רט למד את השיעורים שלו באופן מקוון, דרך האינטרנט. הוא התחיל עם זה כשהיה במרפאה, והמשיך אחרי שחזר הביתה, בלי להיות נוכח פיזית בבית הספר התיכון הפרטי שבו למד, שהיה נחמד למדי, יקר למדי, משולם על ידי חברת מזור, שהוא בז לה. בימים אלה הוא בקושי יצא מהדירה.

"האנשים האלה, הם קדחו חורים בגולגלות שלהם, באזמלים ובפטישים." היה משהו מוקסם ומרותק בקולו השטוח של רט, מערכת כריזה שמודיעה על פלאי תבל. "העור צומח מחדש על החור, ואתה חי באופן הזה, עם חור או שניים בראש. הם האמינו שזה מקל על האלוהות להיכנס פנימה. היי!" הוא הציב בכבדות את הכוס שלו, מלאה בשאריות השייק. "אולי אַת צריכה להציע אֶת הדת הזאת לאישה הכועסת: לקדוח חור בראש שלה. תביאי מחר פטיש ואזמל לעבודה."

"רעיון טוב. הערב אשחיז אותו."

"בשום פנים." הוא חייך. "תשאירי אותו קהה."

פרל ידעה שהיא נראית בוודאי מזועזעת, כי חיוכו של רט כבה פתאום, ולרגע הוא נראה כמעט מבוהל, אבוד. פרל אילצה צחוק, אבל זה היה מאוחר מדי. רט דחף את הכוס שלו למרכז השולחן וקם על רגליו כשהוא ממלמל "לילה טוב." כעבור כמה שניות נותר רק החריץ ההחלטי בדלת חדרו.

פרל ישבה רגע לפני שאילצה את עצמה לקום ולפַנות את השולחן, לוקחת את הכוס אחרונה, כי היא תחייב קרצוף.

פרל חיכתה עד שעה אחרי שמערכת הניהול הביתי ציינה שהאור בחדרו של רט כבה לפני שחמקה אל חדר השינה שלו. היא פתחה את דלת ארון הבגדים למצוא את הג'ינס והמעילון שהוא לבש באותו יום מקופלים בקפידה על המדף שלהם, התנהגות ראויה לקנאה אצל בן אלמלא היה מדובר בעוד מוזרות, משהו שבנים בגיל ההתבגרות פשוט לא עושים. פרל סרקה בכיסים אחר כרטיס נסיעה, קבלה מחנות, משהו שיספר לה היכן בנה היה אחר הצהריים. היא כבר התקשרה לאליוט לשאול אם רט היה איתו, אבל אליוט היה מחוץ לעיר, לסייע לחבר להתקין מוצג בגלריה כלשהי (מיניאפוליס? מינטונקה? מיני־משהו), והוא אמר שוולריה, אשתו הנוכחית, הייתה בהחלט מציינת את זה לוּ רט היה עובר אצלם בבית.

"הוא עדיין שותה את השייקים שלו, נכון, חמדתי?" שאל אליוט, וכשפרל אישרה שכן, הוא אמר, "אם כך, תני לנער לשמור על כמה סודות משלו, כל עוד אלה לא סודות שקשורים לאוכל, זה מה שאני אומר. אבל היי, אקבע משהו איתו כשאחזור בשבוע הבא. אפשפש קצת. ותתקשרי אליי שוב אם יהיה עוד משהו? את יודעת שאני רוצה שתתקשרי, נכון, חמדתי?"

היא אמרה שהיא יודעת; היא אמרה שהיא תתקשר; היא אמרה לילה טוב; היא לא אמרה שום דבר — מעולם לא אמרה — על השימוש של אליוט בשם החיבה הזה, שימוש שהוא עשה באופן תמידי וחופשי, אפילו לפני ולריה. חמדתי. זה לא הכאיב לפרל, לא במידה רבה. היא ידעה שאליוט זקוק לגילויי החיבה המעושים האלה שלו.

מאז הכירה אותו לראשונה, בימי המכללה, נהגו אליוט ובני חבורתו לקרוא דרור ליצריהם, מתרוצצים בכל מקום, מתקוטטים ובוכים, פוצעים ופוגעים ומתעלפים, מחוללים מהומות וקטסטרופות, כשכל הדרמה הזאת נתפסת בעיניהם כגורם חיוני כביכול שיוכלו לתעל את כל זה באופן כלשהו לאומנות. פרל חשדה תמיד שחבריו האומנים של אליוט רואים אותה ואת מסלול הלימודים הכלליים שלה כמשעממים בתכלית, אבל זה היה בסדר, כי הם נראו לה טיפשיים. הם עדיין עשו את זה — פרשיות אהבים ובריתות אד־הוק, סכסוכים וטינות מתמשכות לאורך שנים — רק שעכשיו הם היו מבוגרים יותר, מה שאומר שהם מתרוצצים עם כרסיהם מדדות לפניהם.

כיסי המכנסיים של רט היו ריקים. כמוהם גם סל האשפה הקטן מתחת לשולחנו. המסך שלו, פתוח וניצב על מעמדו על השולחן, היה נעול בטביעת אצבע, כך שהיא לא הייתה יכולה לבדוק אותו. פרל עמדה בחשכה מעל מיטתו של בנה והמתינה, כפי שעשתה כשהיה תינוק, שדיה מלאים בחלב וכואבים למראהו. וכך עמדה שוב, הוגה בשתי השנים הקשות האחרונות האלה, חזה עדיין כואב אך ריק, עד שהייתה בטוחה שהיא יכולה לראות את תנודת נשימתו הקצובה מתחת לשמיכה.

אחרי הפעם הראשונה של רט במרפאה, כשהטיפול שם לא פעל, לקחו אותו למקום שאליוט מצא, בית ויקטוריאני בקרבת בית הסוהר שעבר הסבה למעון טיפולי שבו טיפל צוות של נשים קשישות במורעבים מרצון באמצעות חיבוקים. פשוט חיבקו אותם במשך שעות. "להתחבק עד שזה יעבור לי?" שאל רט בלגלוג כשסיפרו לו מה עליו לעשות. אולם באותו שלב הוא היה חלוש מדי להתנגד, רופס מדי לשבת זקוף בלי תמיכה. ה"טיפול" היה פרטי, הורים לא הורשו להיות נוכחים, אבל פרל פגשה את האישה, אוּנָה, שמונתה לטפל ברט. זרועותיה היו מלאות ומנוקדות בכתמים חומים־אדמדמים, עם מין רשת של קמטים דקיקים במרפק ובפרק היד, כאילו היא עונדת את קמטיה כמו צמידים, כמו שרוולים. פרל התעטפה בגינוני הנימוס שלה כמו מסך להסתיר את השנאה הפתאומית שאחזה בה. היא שנאה את האישה ההיא, שנאה את זרועותיה המידלדלות, המיומנות. פרל ישבה באותם ימים כאן, בדירה הזאת, מדמיינת את אונה, במרחק עשרים גושי בניינים, מחבקת את בנה, מספקת לו מה שפרל הייתה אמורה להיות מסוגלת לתת, אך באופן כלשהו לא עלה בידה. ברגע שרט עלה שלושה קילוגרמים במשקלו שכנעה פרל את אליוט שעליהם להעביר אותו חזרה למרפאה. שם הוא איבד את שלושת הקילוגרמים שהעלה, ואחר כך עוד שניים נוספים, אולם גם כשאליוט המשיך להציע להחזיר אותו למקום הוויקטוריאני, פרל נותרה איתנה בסירובה. "המטורללות האלה?" אמרה בבוז, מעמידה פנים שזאת סיבת ההתנגדות שלה. "ההיפּיות האלה? לא." לא, היא חזרה לעצמה. היא תעשה הכול למען רט שלה, עשתה הכול, אבל המחשבה על אונה מערסלת את בנה בזרועותיה, כשהוא מרים אליה מבט רך ומצועף — את זה פרל לא הייתה יכולה לשאת. היא תשאיר את אונה כאפשרות, כמפלט אחרון. אחרי שעזב את הבית הוויקטוריאני חזר רט לבית החולים ולשפופרת ההזנה הנוראה. אבל זה פעל, בסופו של דבר. פרל הצליחה לדחוף קדימה את החלמתו של בנה, קילוגרם אחר קילוגרם. האם זה המקום שאליו הלך רט אחר הצהריים? האם הוא הלך לראות את אונה? האם הרגיש שהוא זקוק לזרועות שלה?

תזוזה קלה במצעי המיטה כשחזהו של רט התרומם, ופרל חמקה אל מחוץ לחדר. מחשבה מפתיעה עלתה במוחה: לוּ היא הייתה יושבת שוב למזור, היא תהתה, האם היה מופיע פריט חדש בתוכנית שביעות הרצון שלה: צפי בבנך נושם? אם כי האמת צריכה להיאמר שהנוהג הזה לא כל כך עשה אותה מאושרת בעודה נלחמת בעוד גל של ייאוש.

למחרת בבוקר איחרה מעצבת הרשת להגיע לפגישת ההמשך שלהן. כשהגיעה לבסוף היא נכנסה במעין התנשפות נפוחת־פנים, שפרל פירשה אותה כהמשך התקף הזעם מאתמול. אבל ברגע שהאישה תפסה את מושבה והתירה את הצעיף האדום הארוך מעל צווארה, הדבר הראשון שהיא עשתה היה להתנצל.

"את ודאי לא תאמיני," אמרה, "אבל אני שונאת שאנשים צועקים. אני לא אדם שנוהג להרים את קולו."

האישה, אנט פְּלָאט, התנצלה בצורה עניינית ומעשית, בלי שום רחמים עצמיים או הסטת האשמה ממנה והלאה. היא לבשה בדיוק אותה תלבושת כמו ביום הקודם, חולצת טי לבנה ומכנסיים אפורים מחויטים. פרל דמיינה את ארון הבגדים של גב' פלאט מלא באותם פריטי לבוש זהים, נאמנה לגישה שרואה באופנה הסחת דעת מיותרת.

"סיפרו לך על מה שקרה אחרי מסיבת חג המולד?" שאלה גב' פלאט. "מדוע הביאו אותך לכאן?"

פרל עשתה חישוב מהיר, והחליטה שגב' פלאט איננה הטיפוס שיראה בבורות מעושה סוג של נימוס. "עמיתתך לעבודה ששלחה יד בנפשה? כן. סיפרו לי על ההתחלה. הכרת אותה?"

"לא ממש. רעיונאות, עיצוב: קומות שונות." גב' פלאט פתחה את פיה, אך סגרה אותו חזרה, נמלכת בדעתה. פרל המתינה בסבלנות. "כמה מהם מתבדחים על זה," אמרה גב' פלאט לבסוף.

פרל כבר הייתה ערה לכך. שני עובדים השמיעו אותה בדיחה במהלך השעה שלהם עם פרל: אני משער שסנטה קלאוס לא הביא לה מה שהיא רצתה.

"זה כל כך עלוב ונדוש." גב' פלאט נדה בראשה. "לא, זה פוגעני, זה לא יפה."

"אומללות מולידה פוגענות," אמרה פרל כיוצאת ידי חובתה, אחת השורות מחוברת ההדרכה של מזור. "כשם שפוגענות מולידה אומללות." היא תרה אחר משהו נוסף לומר, משהו שלא לקוח מהחוברת, משהו משלה, אך הנוף הפנימי שלה היה שומם, עקר. לא היה שם כלום. מדוע אין שם כלום?

"הם פוחדים," אמרה לבסוף.

"פוחדים?" גב' פלאט נחרה בבוז. "ממה? מרוח הרפאים שלה?"

"שיום אחד הם עלולים להרגיש עצובים באותו אופן."

גב' פלאט השפילה את מבטה אל הצעיף שבחיקה, מחליקה ומיישרת את גדיליו הסוררים. כשדיברה לבסוף, זה היה בבהילות: "היא כתבה לי פעם משהו, משפט שנראה כמו שורה משיר. היא השאירה את זה על שולחני בשבוע הראשון שלי כאן."

"מה היא כתבה שם?"

גב' פלאט רכנה אל התיק שלמרגלותיה. פרל ראתה את עצמות קרקפתה מבעד לשערה הקצר, ואת הקיעור והבליטה במקום שבו עמוד השדרה פוגש את הגולגולת. פרל דמיינה את עצמה מחברת את שתי הפיסות האלה יחד ומהדקת את הברגים הזערוריים. גב' פלאט התרוממה חזרה עם ארנק, ומכיס המטבעות שלו שלפה פיסת נייר. פרל לקחה את הנייר בזהירות בין שתי אצבעות. הוא היה מודפס בגופן מחשב שתוכנן לחקות כתב יד מהיר ושוטף.

את תצאי למסע ארוך, ותהיי מאושרת מאוד, אם כי לבדך.

"חיפשתי את זה," אמרה גב' פלאט. "זה לקוח משיר ישן שנקרא 'משפטים לעוגיות מזל׳. ואת רואה? זה לא נראה כמו הפתקית הקטנה שאת מקבלת בתוך העוגית? מתברר שהיא עשתה את זה לכל אחד בשבוע הראשון שלו — בחרה משפט במיוחד עבורו, לכל אחד משפט שונה משיר שונה. לקבל את פניו. אף אחד אחר לא סיפר לך שהיא עשתה את זה?"

"הם לא סיפרו."

גב' פלאט הידקה את שפתיה יחד.

"האמת היא שצדקת," אמרה גב' פלאט. "או המכונה שלך, בכל אופן. אני באמת זקוקה למשהו." היא הטעימה בכבדות את המילה האחרונה. "אני לא יודעת שום דבר בקשר לדתות. חינכו אותי להתייחס לדת בחוסר אמון. אבל... משהו. הבוקר..." היא עצרה.

"הבוקר?" עודדה אותה פרל להמשיך.

"האוטובוס לוקח אותי דרך פארק שער הזהב, ויש שם תמיד על הדשא אנשים זקנים מתַרגלים טאי־צ'י. היום יצאתי וצפיתי בהם זמן מה. זאת הסיבה שאיחרתי לפגישה איתך. נראה לך... יכול להיות שזה הדבר? בשבילי, זאת אומרת? נראה לך שאולי זה מה שהמכונה התכוונה?"

פרל העמידה פנים כאילו היא שוקלת את השאלה, כבר יודעת שהיא עומדת לענות את התשובה הסטנדרטית. "נסי ותראי. עם מזור אין נכון ולא נכון. יש רק מה שפועל בשבילך."

גב' פלאט חייכה פתאום חיוך רחב ששינה את כל ארשת פניה. "את יכולה לדמיין?" היא צחקה. "כל אותם סינים זקנים... ואני?"

היא הודתה לפרל, והתנצלה שוב על התפרצותה ביום הקודם לפני שהתכופפה לאסוף ולכרוך מחדש את הצעיף האדום הארוך שלה.

"גב' פלאט," אמרה פרל כשהאישה קמה ללכת. "עוד דבר אחד."

"כן?"

"האם היית אומרת שאת צופה שהמלצות מזור ישפרו את שביעות הרצון הכללית שלך בחייך?"

"מה?"

"האם תהיי מאושרת יותר?" שאלה פרל. "האם את... האם תהיי מאושרת?"

גב' פלאט מצמצה, כאילו היא מופתעת מהשאלה. ואז היא הנהנה פעם אחת, קצר אך החלטי. "אני חושבת שכן."

פרל הייתה מופתעת לחוש פרץ של... האם הייתה זו אכזבה? היא צפתה בעורפה העדין של גב' פלאט כשהאישה יצאה מחדר הישיבות, ופתאום השתוקקה לרגע שגב' פלאט תסתובב לאחור ותתחיל, כמו ביום הקודם, לצעוק.

בשובה הביתה תהתה פרל אם תמצא שוב את הדירה ריקה. אבל לא, רט היה שם, בחדרו, מול המחשב, מכין שיעורים, כפי שהיה אמור לעשות.

"היי," אמר בלי להפנות את ראשו.

פרל הייתה ממוקדת כל כך בקימור העדין של כתפיו הכפופות שלקח לה רגע לאתר את הטרילוביט הגמור למחצה מוצב על שולחנו.

"זה בסדר שלקחתי אותו?" הוא הסתובב ועקב אחר מבטה.

"כמובן. אבל הוא עדיין לא גמור. הוא זקוק לעוד פרטים: משושים, רגליים, שכבה עליונה של לכה." ואז, מתוך דחף, "אתה יכול לעזור לי לגמור אותו."

"כן, אולי." הוא כבר הפנה אליה את גבו.

"בסוף השבוע?"

"אולי."

פרל השתהתה. היא הייתה שמחה לוּ הייתה יכולה לצאת עכשיו, בנימה המבטיחה הזאת, אבל היה עליהם לעשות את זה לפני שרט יאכל (ישתה, בעצם) את ארוחת הערב שלו.

"רט, היום הוא יום השקילה."

"כן, אני יודע," אמר בקול שטוח. "רק תני לי להשלים את הפסקה."

הוא פגש אותה כעבור כמה דקות בחדר האמבטיה, שם הסיר את חולצת המיזע שלו והושיט אותה לידה הממתינה.

"כיסים," אמרה.

הוא החזיר לה מבט, אבל ציית בלי הערות, שולף אותם החוצה. זאת הייתה תחבולה שהוא נקט בעבר, למלא את כיסיו בחפצים כבדים. כשפרל הנהנה עלה רט על המשקל. היא לא הייתה גבוהה, אך הוא היה עכשיו גבוה ממנה, גבוה עוד יותר כשעמד על המשקל. גבוה יותר, אך בעל משקל פחות ממנה, והיא לא הייתה אישה גדולת ממדים. רט הביט ישר קדימה, משאיר את פרל לבחון בעצמה את המספר. היא הרגישה את זה, את המספר. גבוה יותר או נמוך יותר, היא הרגישה את זה כל שבוע, כאילו זה השפיע על גופה במהופך, עושה אותה קלה או כבדה יותר.

"ירדת בקילוגרם שלם."

הוא ירד מעל המשקל בלי לומר דבר.

"זה לא טוב, רט."

"זה לא משמעותי. סטייה זמנית קלה."

"זה לא טוב."

"ראית אותי, אני שותה את השייקים שלי."

"איפה היית אתמול?"

הוא סגר לאט את פיו בהתרסה. "בשום מקום שיש לו קשר כלשהו למספר הזה."

"תראה, אני אימא שלך..."

"וצר לי על כך."

"צר לך? אל תצטער. אני רק רוצה שאתה..." היא עצרה. מה היא אומרת? היא רק רוצה שהוא מה? היא נשמעה כאילו היא קוראת מתסריט כלשהו. "נערוך שקילה נוספת. בשבת. אם זה באמת לא משמעותי, רק סטייה זמנית קלה, המשקל הרגיל יחזור עד אז."

"בסדר."

"אם לא, נתקשר לדוקטור סינג ונשנה בהתאם את המתכון לשייק שלך. הוא עשוי לבקש שנגיע לשם."

"אמרתי בסדר."

ארוחת הערב הייתה שקטה, פרט לקול המכוּון שהשמיע רט בעת לגימת השייק שלו. פרל ניחמה את עצמה במחשבה שזה בדיוק סוג הדברים שנערים מתבגרים עושים, מתנהגים בכוונה בצורה מרגיזה כדי להחזיר לך על כך שגערת בהם. אחרי הארוחה היא הוציאה ערכת הרכבה חדשה, הפעם מין מיוחד כמו של צרעה, והתחילה עם השריון, מלפפת את התילים הדקים במלקחיים. כרגיל נעלם רט בחדרו מייד אחרי הארוחה. להתכונן למבחן, הוא אמר. פרל הייתה שקועה בעבודתה על הצרעה, מגיחה רק כששמעה את קול השפשוף על השולחן ומצאה שם את רט, מחזיר את הטרילוביט. הוא עמד, כמו מחכה, ידו עדיין על המודל. היא לא הייתה יכולה לקרוא את הבעת פניו.

"זה בסדר אם אתה רוצה להחזיק אותו בחדר שלך," אמרה. "זאת אומרת, אשמח אם תיקח אותו אליך."

"אבל את צריכה להשלים אותו, כך אמרת."

בדחף של הרגע הושיטה את ידה ואחזה במפרק כף ידו. הוא היה כל כך רזה! ממש שדוף! לא היה אפשר לדעת ממש עד שנגעת בו. היא הייתה יכולה להקיף בקלות את כל מפרק כף ידו באגודל ובאצבע. הייתה עדיין פלומה דקיקה על עורו, השיער המשיי שגופו צימח לשמור על חוּמו כשהיה בשיא הכחישות שלו. פלומת יילוֹדים, קראו לזה הרופאים. שניהם הביטו יחד בידה על מפרק כף ידו. היא ידעה שהוא קרוב לוודאי נחרד. הוא שנא שנוגעים בו, במיוחד היא. אבל היא לא הייתה יכולה להביא את עצמה לשחרר את ידו. היא ליטפה את הפלומה באצבעה.

"זה רך," מלמלה.

הוא לא דיבר, אך גם לא משך את ידו ממנה.

"הלוואי שהייתי יכולה לשחזר את זה על אחד המודלים שלי," היא דיברה בלי לחשוב, דבר מוזר ונורא לומר.

אבל רט נשאר, ואפשר לה ללטף אותו עוד רגע. ואז, עוד משהו מפתיע: מפרק כף ידו — באופן בלתי סביר בעליל — נגע בלחייה לפני שחילץ את עצמו מאחיזתה.

"לילה טוב," אמר, ונדמה היה לה שהיא שמעה אותו מוסיף, "מאפי." ואז הוא הלך. שוב, הרחש של דלת חדרו. פרל בהתה בטרילוביט הלא גמור, מדמיינת אותו שוחה באוקיינוס האפלולי בלי המשושים להנחותו, קונכייה קטנה ודחוסה, מאובנת ועיוורת. לא ייתכן שהוא אמר "מאפי״.

פרל נשארה שוב עד מאוחר, מעמידה פנים שהיא עובדת על הצרעה, אך למעשה, מכופפת ומלפפת את התיל בלי מחשבה, עד שיצא מתחת ידיה יצור משונה, כזה שלא היה קיים מעולם, לא יכול להיות קיים — האבולוציה לא תרשה. אבל היא דמיינה את היצור הזה מתקיים בכל זאת, מכוסה פרווה, עם נוצות, עם קשקשים, עם ריסים שמגיבים לקלה שבתחושות. כשהאור בחדרו של רט כבה לבסוף פסעה במסדרון והביאה משטח כותנה מהתיק שלה.

רט ישן על גבו, שפתיו פשוקות קמעה, בהשפעת גלולת השינה שהיא מעכה אל תוך השייק שלו כשהכינה את ארוחתו. קל היה להחליק את המשטח אל פיו, לשפשף אותו קלות על לחיו מבפנים בלי לעורר מלמול או זיע. קל יותר אולי מכפי שהיה צריך להיות, המעשה הזה שרט והחברה, שניהם, היו מחשיבים כעברה חמורה, הפרה בוטה של התקנות. מזור 480 הייתה מונחת על שולחן המטבח, קטנה ויודעת. פרל ניגשה אליה, משטח הכותנה בידה. היא הוציאה מעטיפתו שבב חדש, שבב הפלסטיק הקטן שיגיש את הדי־אן־איי של בנה למכונה.

את תצאי למסע ארוך, ותהיי מאושרת מאוד, אם כי לבדך.

היא הטעינה את השבב, הכניסה אותו לממשק, והקלידה את הפקודה. המכונה השמיעה המהום קל תוך שאספה, גיבשה וחישבה את הנתונים שלה. פרל רכנה לפנים. היא פתחה את המסך שלה והציצה אל המשטח הריק החלק והבוהק שלו, מחכה למצוא שם את התשובה, עכשיו, ברגע האחרון הזה לפני שהתחיל להאיר.

עוד על הספר

  • תרגום: בן ציון הרמן
  • הוצאה: אור עם
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 250 עמ' מודפסים
מכונת האושר קייטי ויליאמס

1
מכונת האושר

המכונה אמרה שהאיש צריך לאכול מנדרינות. היא מנתה עוד שתי המלצות, כלומר שלוש בסך הכול. מספר צנוע, הבטיחה פֶּרְל לאיש כשהקריאה באוזניו את הרשימה שהופיעה על המסך מולה: אחת, עליו לאכול מנדרינות על בסיס קבוע. שתיים, עליו לעבוד על שולחן שמקבל אור שמש בבוקר. שלוש, עליו לקטוע את המפרק העליון של האצבע המורה בידו הימנית.

האיש — בשנות השלושים המוקדמות לחייו, לפי ניחושה של פרל, ורדרד סביב העיניים והאף באופן שמזכיר ארנב לבן או חולד צעיר — הרים בהבעת השתאות את ידו הימנית אל מול פניו. ידו השמאלית חבְרה אליה, והוא השתמש בה כדי לנסות ללחוץ על קצה אצבעו הימנית, האצבע הנידונה. האם הוא עומד לבכות? תהתה פרל. היו מקרים שאנשים בכו לשמע המלצות של המכונה. לחדר הישיבות שבו הציבו אותה היו קירות זכוכית, פתוחים לעמדות העבודה שמעבר להם. אבל על הקיר היה מתג לעמעם את הזכוכית במעין כפור מטושטש. פרל הייתה יכולה להפעיל אותו במקרה שהאיש יתחיל לבכות.

"אני יודעת שההמלצה האחרונה נראית קצת כמו כדור לא צפוי, מצד שמאל של המגרש," היא אמרה.

"צד ימין, את מתכוונת," התלוצץ האיש. פרל העיפה מבט מהיר ברשימה שלה לתוּר אחר שמו... מלווין וקסלר — שפתיו מופשלות קמעה, חושפות שיניים קדמיות ארוכות, לחיזוק מראה הארנב. "את קולטת?" נופף בידו. "יד ימין, מגרש ימין."

פרל חייכה בצייתנות, אך מר וקסלר היה שקוע כולו באצבעו. הוא לחץ שוב על קצה האצבע.

"המלצה צנועה," אמרה פרל, "בהשוואה לכמה אחרות שראיתי."

"כן, בוודאי, אני יודע," אמר וקסלר. "השכן שלי מלמטה ישב פעם לשעה לפני המכונה שלכם. היא אמרה לו לנתק כל מגע עם אחיו." הוא לחץ שוב על אצבעו. "הוא ואחיו לא רבו ביניהם או משהו. דווקא היה ביניהם קשר טוב, או לפחות כך אמר השכן שלי. קשר תומך, קשר של רעות.״ עוד לחיצה. "אבל הוא עשה את זה. התנתק מאחיו. הפסיק לדבר איתו, נקודה." לחיצה קלה. "וזה פעל. הוא מספר שהוא מאושר יותר עכשיו. לדבריו לא היה לו מושג שאחיו עשה אותו לא מאושר. אחיו התאום. תאומים זהים, אפילו, ככל הזכור לי." קומץ את ידו לאגרוף. "אבל התברר שזה מה שהוא היה. לא מאושר, זאת אומרת. והמכונה ידעה את זה."

"ההמלצות עשויות להיראות מוזרות בהתחלה," החלה פרל את הנאום הקבוע שלה, היישר מחוברת ההדרכה, "אבל עלינו לזכור שמכונת מזור עושה שימוש בשקלול משוכלל ומתוחכם, תוך שהיא לוקחת בחשבון גורמים שאיננו ערים להם באופן מודע. אי אפשר להתווכח עם המספרים: שיטת מזור מתגאה בשיעור שביעות רצון של קרוב למאה אחוז. תשעים ותשעה נקודה תשע שבע אחוזים."

"והאפס פסיק שלושה אחוזים?" האצבע המורה הזדקרה מאגרופו של וקסלר. היא פשוט מיאנה להישאר במקומה, הסוררת.

"סטיות תקן."

פרל הרשתה לעצמה מבט חטוף בקצה אצבעו של מר וקסלר, שלא נראתה שונה מן האחרות על ידו, אך הייתה סטיית תקן משל עצמה, לפי מזור. היא דמיינה לעצמה את קצה האצבע נחלצת מידו כמו פקק מבקבוק. כשפרל הביטה שוב, היא גילתה שמבטו של וקסלר עבר מאצבעו אל פניה. שניהם החליפו ביניהם חיוך קטן של זרים.

"את יודעת מה?" וקסלר כופף ויישר את אצבעו. "מעולם לא אהבתי אותה במיוחד, את האצבע המסוימת הזאת. היא נטרקה בדלת כשהייתי קטן, ומאז..." שפתו הופשלה למעלה, חושפת שוב את שיניו, כמעט העוויה.

"היא מכאיבה לך?"

"היא לא כואבת. זאת רק הרגשה... כאילו היא לא שייכת."

פרל הקלידה כמה פקודות למסך שלה, והקריאה מה שעלה. "הניתוח כרוך בסיכון מינימלי של זיהום ואפס סיכון לתמותה. זמן ההחלמה וההתאוששות זניח, שבוע לכל היותר. ועם עותק של דוח המזור שלך — הנה, כרגע שלחתי לך אותו, למשאבי אנוש, ולרופא המשפחה שלך — המעסיק שלך הסכים לכסות את כל ההוצאות הנוגעות להליך."

שפתו של וקסלר החליקה חזרה למטה. "המממ. אם כך, אין סיבה שלא."

"לא, אין סיבה."

הוא חשב עוד רגע. פרל חיכתה — מקפידה לשמור את הבעת פניה ניטרלית ככל האפשר עד להנהון האישור שלו. כשהגיע ההנהון, הקלידה את הפקודה האחרונה, ותוך פרץ קטן של סיפוק פנימי מחקה את שמו מן הרשימה שלה. מלווין וקסלר. בוצע.

"המלצתי גם שעמדת העבודה שלך תועבר לצידו המזרחי של הבניין," היא אמרה, "ליד חלון."

"תודה לך. זה יהיה נחמד."

פרל סיימה עם השאלה הקצרה האחרונה שלה, זאת שתסגור את המפגש ותקרב אותה בעוד צעד קטן לבונוס הרבעוני שלה. "מר וקסלר, האם היית אומר שאתה צופה שהמלצות מזור ישפרו את שביעות הרצון הכללית שלך בחייך?" הניסוח היה בהתאם לחוברת ההדרכה המעודכנת. עד לא מזמן הייתה השאלה האם מזור תעשה אותך מאושר יותר? אבל ראש המחלקה המשפטית החליט שהביטוי מאושר יותר בעייתי.

"נראה לי שזה בהחלט אפשרי," אמר וקסלר. "עניין האצבע עלול להאט את מהירות ההקלדה שלי." הוא משך בכתפיו. "אבל מצד שני, יש בחיים דברים חשובים יותר ממהירות הקלדה."

"ובכן... כן?"

"בטח. זאת אומרת, כן."

"נהדר. תודה לך על הזמן שהקדשת לנו היום."

מר וקסלר קם ללכת, אבל אז, כאילו משהו דחף אותו מבפנים, עצר והושיט את ידו למזור 480, שניצבה על השולחן ביניהם. פרל קיבלה רק לפני שבוע את המודל החדש; חלק ומבריק יותר ממזור 470, אך גם קטן יותר, בגודל חפיסת קלפים, בעל קצוות מחורצים ועטיפת מגן בצבע אפור בהיר ששיקפה ברק סמוי, כמו עשן מתאבך בתוך כדור הבדולח של מגדת עתידות. ידו של וקסלר ריחפה מעל המכונה.

"אפשר?" הוא שאל.

פרל הנהנה, והוא הקיש על קצה המכונה בקצה האצבע שנועדה עכשיו להיקטע — אישורים ממשאבי אנוש וממרפאת הרופא כבר הופיעו על המסך של פרל — בעוד קצת יותר משבועיים. האם היה זה פרי דמיונה של פרל, או שמר וקסלר כבר עמד קצת יותר זקוף, כאילו נטל בלתי נראה הוסר מעל כתפיו? האם הוורדרדוּת סביב עיניו ואפו קיבלה עכשיו גוון תואם של סומק בלחייו?

וקסלר השתהה לרגע בפתח החדר. "אפשר לשאול עוד משהו?"

"בהחלט."

"זה חייב להיות מנדרינות, או שכל פרי הדר יענה על הדרישות?"

פרל עבדה כטכנאית שביעות רצון במשרד בסן פרנסיסקו של חברת מזור מאז 2026. תשע שנים. בעוד עמיתיה מדלגים למשרות חדשות או לחברות סטארט־אפ, פרל נשארה במקומה. פרל אהבה להישאר. כך היא חיה את חייה. אחרי שסיימה את לימודיה במכללה נשארה פרל במקום הראשון שקיבל אותה לעבודה, כעוזרת ניהול לילית בחברת תיווך מניות שסחרה בשווקים האסיאתיים. אחרי לידת בנה נשארה בבית עד שהוא התחיל ללמוד בבית הספר. אחרי שנישאה לחבר שלה מהמכללה, הייתה לאשתו, עד שאליוט ניהל רומן מהצד ועזב אותה. פרל הייתה מרוצה להישאר היכן שהיא, זה הכול. היא אהבה את עבודתה, אהבה לשבת עם לקוחות שרכשו את אחת מחבילות הערכת שביעות הרצון של חברת מזור, לאסוף את הדגימות שלהם, וללווֹת אותם עד לתוצאות.

המשימה הנוכחית שלה הייתה משימה טיפוסית. הלקוח, חברת השיווק העולה וצומחת מסן פרנסיסקו !הוּזָא!, רכש את חבילת פלטינום של מזור בעקבות מותה של אחת מעובדיה, או, כפי שניסח את זה הבוס של פרל, "חג מולד מאוד לא שמח ולילה טוב אחרון וסופי!". כמה שעות אחרי מסיבת החג שלחה אחת הרעיונאיות של !הוזא! יד בנפשה בטרקלין המשרד. מנקת הלילה מצאה את האישה המסכנה באיחור של כמה שעות. השמועה בדבר המקרה פשטה בשטח, כמובן — הן הסיבה להתאבדות והן המיקום. דוחות ינואר של !הוזא! הראו ירידה בתפוקת העובדים ועלייה נלווית בתלונות למחלקת משאבי אנוש. דוחות פברואר היו קודרים עוד יותר והשבועות הראשונים של מרץ הרי אסון.

וכך פנתה !הוזא! לחברת מזור, ואז הגיעה פרל למשרדי החברה כדי לגבש תוכנית שביעות רצון לכל אחד מחמישים וארבעה עובדי החברה. אושר הוא מזור. זאת הייתה הסיסמה. פרל תהתה מה הייתה הרעיונאית המנוֹחה חושבת על זה.

תהליך ההערכה של מזור היה בלתי פולשני כשלעצמו. הפריט היחיד שנדרש למכונה כדי לגבש את המלצותיה היה דגימת תאי עור במַשְׁטֵחַ מן הלחי הפנימית. זאת הייתה משימתה הראשונה של פרל בתפקיד, לחלק ולקבל חזרה משטח כותנה, למרוח מעט רוק שנלכד בכותנה על שבב מחשב, ולהכניס את השבב הטעון לחריץ במכונה. מזור 480 לקחה את זה משם ופלטה תוכנית שביעות רצון אישית מפורטת בתוך שניות. פרל התפלאה על כך תמיד: המחשבה שהפתרון לאושרו של אדם מונח לצד שארית כעך שהוא אכל לארוחת הבוקר.

אבל זה היה נכון. פרל ישבה בעצמה פעם למזור והרגישה את התוצאות. אומנם במשך רוב חייה התבטא חוסר אושר לכל היותר בדכדוך חולף לפרקים, לא אותו ענן שחור שמרחף דרך קבע מעל הראש, כפי ששמעה אחרים מתארים את זה, ודאי לא משהו דומה לערפל הדיכאוני — שום דבר משלל תיאורי מזג האוויר הסגריריים האלה. אצל פרל זה היה יותר כמו צללית עשן מתפוגגת מעל נר שכבה. נר יום הולדת, אם כבר נכנסים לפרטים. יציבה, איתנה, מאוזנת: אלה היו המילים שיוחסו אליה מאז ילדותה. והיא הניחה שהיא נראית בהתאם: שיער כהה גזוז סביב אוזניה וצווארה בסגנון כובע שחיינים חלק ומוקפד; תווים מסבירי פנים ונעימים לעין, אך לא יפים מדי; גזרה צרה למעלה ומעוגלת סביב הירכיים והישבן, כמו אחת מאותן בובות מתנפחות שמזדקפות מייד אם אתה מפיל אותן באגרוף. למעשה, פרל נבחרה לתפקידה כטכנאית מזור משום שניחנה, כפי שניסח את זה הבוס שלה, "בהילה של נחת חמימה וצמרירית, כמו שמיכה שעוטפת את ראשך מלמעלה."

"את כמעט לעולם לא דואגת. לעולם אינך מתייאשת," המשיך ואמר, בעוד פרל יושבת לפניו וממוללת באצבעותיה את חפתי מעילון החליפה שהביאה לריאיון. "הדמעות שלך שאובות מן השלולית, לא מן האוקיינוס. האם את מאושרת נכון לעכשיו? את מאושרת, נכון?"

"אני מרגישה בסדר גמור."

"את בסדר גמור! כן!" הוא צעק לשמע הגילוי. "אַת שומרת את אושרך במחסן, לא בארנק מטבעות. אפשר לקנות אותו בזול!"

"תודה לך..."

"על לא דבר. תראי, הברנש הקטן הזה מחבב אותך" — הוא הצביע על מכונת המזור 320 שניצבה בעמדה קדמית במרכז השולחן שלו — "וזה אומר שגם אני מחבב אותך."

הריאיון ההוא נערך לפני תשע שנים ושישה־עשר דגמי מזור. מאז נאלצה פרל לסבול עוד עשרות מן המטפורות המעליבות במעומעם של הבוס שלה, ומה שחשוב יותר, ראתה את שיטת מזור מוכיחה את עצמה מאות — לא, אלפי פעמים. בעוד חברות טכנולוגיה אחרות מידלדלות עד כדי חוסר רלוונטיות או מתנפחות למפלצות קפיטליסטיות, נשאר תאגיד מזור, בהובלת המנכ"ל והמייסד שלו ברדלי סְקְרָאל נאמן לייעודו. אושר הוא מזור. כן, פרל הייתה מן החסידים שהאמינו בשיטה.

עם זאת, היא לא הייתה תמימה עד כדי צפייה שכל אחד יהיה שותף לאמונתה. הפגישה השנייה של היום עברה חלק כמעט כמו מר וקסלר — האיש בקושי מצמץ לשמע ההמלצה להתגרש מאשתו ולשכור סדרת עובדות מין בעלות מוניטין לסיפוק צרכיו הגשמיים — אך בפגישה שאחריה נתקלה בקשיים בלתי צפויים. הנבדקת הייתה מתכננת רשתית בגיל העמידה, ולמרות העובדה שההמלצה של מזור נראתה מתונה יחסית — לאמץ נוהג דתי – וגם אחרי שפרל ציינה שאפשר לפרש את ההמלצה באופן רחב ביותר, כל דבר מהשתייכות קתולית ועד וִיקָה, האישה יצאה מהחדר בסערה, צועקת שפרל רוצה שהיא תהפוך לחלושת דעת, וכי הדבר יתאים גם למטרותיו של המעביד שלה, נכון? פרל שלחה בקשה למשאבי אנוש לתאם פגישת המשך ליום המחרת. בדרך כלל מצבים מסוג זה תיקנו את עצמם אחרי שניתנה לנבדק שהות להרהר בדברים. לפעמים קרה שמזור עימתה אנשים עם האני הסודי שלהם, וכפי שפרל ניסתה להסביר לאישה הצועקת, תגובה נסערת כזאת, גם אם היא שלילית, היא סימן בדוק לדבר הזה בדיוק.

ובכל זאת, פרל הגיעה הביתה סחוטה — השמיכה המטפורית מעל ראשה נעשתה דקיקה ומחוררת פתאום — ומצאה את דירתה ריקה. למרבה ההפתעה, ריקה מאדם. היא עשתה פעמיים סיבוב בחדרים לפני שהכירה בעובדה שרֶט, לראשונה מאז שובו מהמרפאה, יצא מהבית מרצונו החופשי. רעד עבר בה ונקווה, הומה ומרעיד, מתחת לכל אחת מציפורניה. היא גיששה אחר המסך שלה, שולפת אותו מעומקי הכיס ופותחת אותו.

"כרגע הגעתי הביתה," דיברה אל תוכו.

K, באה לבסוף התשובה.

"אתה לא כאן," אמרה. מה שהיא רצתה לומר: איפה אתה, לכל הרוחות?

גמרתי שיעורים, יצאתי מהבית, באה התשובה.

"תחזור בזמן לארוחת ערב."

הצפצוף המודיע שתשובתה התקבלה נשמע כאילו המסך שלה פלט אנחה מכנית עמוקה.

הדירה שלה הייתה ממוקמת בשדרות החיצוניות של מחוז ריצ'מונד בעיר. אפשר היה ללכת ברגל אל שפת האוקיינוס, אפילו לראות פינה קטנה ממנו, אפור וקוצף, כשהיית מצמיד את לחייך לחלון חדר האמבטיה ומציץ שמאלה. פרל דמיינה את רט לבדו על החוף, הולך לעבר הגלים. אבל לא, היא לא צריכה לחשוב כך. היעדרו של רט מן הדירה היה דבר טוב. זה היה אפשרי — הלא כן? — שהוא יצא לבלות עם חברים מבית הספר הישן שבו למד. אולי אחד מהם חשב עליו והחליט ליצור קשר. אולי ג'וזיאה, שנראה הטוב שבחבורה. הוא היה האחרון ביניהם שהפסיק לבקר, המשיך לכתוב לרט במרפאה, הצביע פעם על אחת החבּוּרות הכהות המעוצבות שעיטרו את גפיו של רט ואמר "אאוץ'" בעצבות ומתיקות כזאת, כאילו החבורה הייתה על זרועו שלו, והדם נקווה מתחת לפני העור הבלתי מסומן שלו.

פרל אמרה את זה עכשיו, בקול, בדירה הריקה שלה.

"אאוץ'."

אמירת המילה לא הביאה עימה כאב.

על מנת להעביר את השעה עד ארוחת הערב הוציאה פרל את ערכת ההרכבה האחרונה שלה. הערכות היו חלק מתוכנית שביעות הרצון של מזור בשביל פרל. היא כמעט סיימה את האחרונה, טְרִילוֹבִּיט (סוג של סרטן קדום) מתור הדבון בעידן הפליאוזואיקון. היא חיברה יחד את הלוחיות האחרונות של השלד, תוך שימוש במברג זעיר להדק את הברגים הזערוריים החבויים מתחת לכל עצם סינתטית. ברגע שהשלימה את המלאכה, הברישה שכבת דבק דקה על חומר צדפתי דמוי עור והתאימה את הכסות במהודק על השלד החיצון. היא עצרה להעריך את התוצאה. כן. הטרילוביט התחיל לקרום עור וגידים לתפארה.

בכל הקשור לעבודה על המודלים שלה, פרל לא קימצה או נחפזה. היא הזמינה ערכות איכותיות, עם חלקים קשיחים שיוצרו בדייקנות על ידי מדפסת תלת־ממד, וחלקים רכים שגודלו בתמיסת די־אן־איי שסליליו הותאמו וחוברו יחד מעשה ידי אומן. גם הפעם, כתמיד, קלעה מזור למטרה בהערכתה. פרל הרגישה קרוב מספיק לאושר ברגע שפתחה את מעטפת הצלופן של ערכה חדשה ושאפה אל קרבה את הריח החריף של תכולתה.

לפני הטרילוביט הרכיבה פרוטיאה צינרואידס, או פרוטיאה מלכותית, דגם של צמח שכפי שרֶט ציין במהירות רבה, לא נכחד לגמרי. היא הייתה יכולה לגדל פרוטיאה מלכותית אמיתית באדנית של חלון המטבח, זאת שמקבלת אור חלש מן העמק. אבל פרל לא רצתה פרוטיאה מלכותית אמיתית. נכון יותר, היא לא רצתה לגדל פרוטיאה מלכותית. היא רצתה להרכיב את הצמח פיסה אחר פיסה. היא רצתה לעצב אותו במו ידיה. היא רצתה להרגיש משהו גדול ותנ"כי: תראו מה יצרתי בשתי ידיי. הפרוטיאה המלכותית גדלה ופרחה בעידן הדינוזאורים. תחשבו על זה! הפריחה הזאת נרמסה תחת רגליהם הכבדות הקדמוניות.

מערכת הניהול הביתי קטעה את מחשבותיה של פרל בקול הספרנית הרך שלה, מודיעה לה שרט נכנס כרגע למבואה. פרל אספה את חומרי ההרכבה שלה — המברשות הזעירות, המלקחיים עם קצוות דקיקים כמו השערות שהם הניחו במקומן, ובקבוקוני הענבר עם לכה ודבק — כך שהכול ימצא את מקומו לפני שרט יגיע לדלת הדירה. היא לא רצתה שרט יתפוס אותה עוסקת בתחביב שלה, כי היא ידעה שהוא יגחך ויקניט אותה. דוקטור פרנקנשטיין? הוא היה מכריז בקול שטוח, דומה להפליא למערכת כריזה אפילו כשלא ניסה לחקות אותה. דוקטור פרנקנשטיין מתבקש לגשת לעמדת הבקרה. מפלצת במצב קריטי. מפלצת קוד כחול! קוד כחול! נא לגשת לכאן מייד! לגלוגיו של רט לא הטרידו את פרל, אך היא חשבה שמוטב לא לתת לו הזדמנויות להתנהג בצורה לא נעימה. אם כי הוא לא היה זקוק להזדמנויות. בנה היה מומחה ליצירת הזדמנויות לא נעימות. לא, היא לא חשבה את זה.

קול טריקת הדלת נשמע מן הכניסה, וכעבור רגע הופיע רט, כל אחד מארבעים ושמונת הקילוגרמים של גופו בן השש־עשרה. היה קר בחוץ, והיא הייתה יכולה להריח את ניחוחות האביב נודפים ממנו, מתכתיים, מחושמלים. פרל תרה אחר סומק בלחייו כמו זה שראתה אצל מר וקסלר, אך עורו של רט נשאר חיוור וצהבהב. עצמות לחייו הבולטות סיפרו אמת קשה. האם הוא יורד שוב במשקל? היא לא תשאל. בסופו של דבר, רט הופיע במטבח בלי להכריז על בואו, מן הסתם לומר שלום. היא לא הייתה מטרידה אותו בכך שתשאל היכן היה, או, השאלה הגרועה ביותר מבחינתו של רט, שאלה בת מילה אחת: רעב?

במקום זה משכה פרל כיסא ותוגמלה על הפגנת האיפוק כשרט התיישב בו תוך הרכנה קלה של ראשו, כאילו מכיר בנקודה שהיא צברה לעומתו. הוא תלש מעל ראשו את כובעו הסרוג, שֹערו מתנער כפלומה סתורה. פרל התנגדה לדחף להבריש אותו בידה, לא משום שהייתה זקוקה לו שיהיה נאה ומסודר אלא שהתגעגעה לגעת בו. הוא היה נרתע כברק לוּ הייתה מושיטה את ידה לעבר ראשו.

היא קמה לחפש בארונות המטבח, תוך שהיא מכריזה, "עבר עליי יום נורא."

זה לא היה נכון. היום הזה היה לכל היותר מעיק במקצת, אבל רט נראה כאילו הוא חש הקלה כשפרל התלוננה על עבודתה, להוט לשמוע על המוּזרויות הסודיות של האנשים שמזור העריכה. לחברה הייתה מדיניות מחמירה של שמירת סודיות, במזכר שניסח ברדלי סקראל בעצמו. כך שטכנית, על פי חוזה, פרל לא הייתה אמורה לדבר על פגישות ההערכה שלה מחוץ למשרד, ובהחלט רבות מהן לא היו חומר שיחה הולם בין נער מתבגר לאימו. ובכל זאת, פרל בחרה להעלים עין מכל הסייגים האלה ברגע שהבינה שעיצבונם של אנשים אחרים הוא כצרי לאומללותו החריפה והבלתי מוסברת של בנה. וכך היא סיפרה לרט על האיש שלא התרגש כלל לשמע ההצעה להחליף את אשתו ביצאניות, ועל האישה שצעקה עליה לשמע ההצעה הפשוטה לאמץ נוהג דתי. היא לא סיפרה לו על אצבעו של מר וקסלר, המיועדת לקטיעה, מחשש שהרעיון לקטוע חלקים מעצמו ימצא חן בעיני רט. אצבע מגיעה במשקלה לכמה, לפחות כמה עשרות גרמים?

רט חייך כשפרל חשפה את סודותיהם העקרים של עובדי המשרד, חיוך זדוני, החיוך היחיד שלו. כשרט היה קטן הוא נהג לחייך לעיתים קרובות חיוך קורן ונדיב, ואור היה נוהר מבעד לחללים שבין שיניו התינוקיות. לא, זאת גוזמה. זה פשוט נראה כך בעיניה של פרל באותם ימים, אותו זוהר קורן בחיוכו של בנה הקט. "מָאפִי", הוא נהג לקרוא לה, וכשהיא הייתה מצביעה אל חזה ומתקנת "מאמי*", הוא היה חוזר ואומר "מאפי". לאליוט הוא למד מהר מאוד לקרוא "אבא", אבל "מאפי" נשאר בשביל פרל. באותם ימים רחוקים היא חשבה לעצמה בשמחה, בטיפשות, שאהבתו של בנה אליה חזקה כל כך שהוא חש צורך ליצור מילה חדשה לגמרי כדי לבטא דרכה את אהבתו.

פרל התעסקה בהכנת ארוחת הערב של רט, מודדת אבקת חלבון לבנה כגיר ומערבבת אותה לתוך שייק תזונתי מרוכז. ״רפש תזונתי״, נהג רט לקרוא לשייקים האלה. ובכל זאת, הוא שתה אותם כפי שהבטיח, שלוש פעמים ביום, הסכמה שנתן לרופאים במרפאה כששחרורו היה מותנה בה ובאחרות — בלי פעילות גופנית מוגזמת, בלי חומרים מְשַׁתְּנִים, בלי הקאות יזומות.

"אני משערת שעליי לקבל כנתון שאנשים לא עושים תמיד את מה שטוב להם," אמרה פרל, מתכוונת לאישה שצעקה עליה, ומבינה רק כשהציבה את השייק לפני בנה שההערה יכולה להתפרש כמתייחסת אליו.

גם אם רט חש דקירת עלבון הוא לא הגיב כלפי חוץ, רק רכן לפנים ללגום לגימה קטנה מהרפש התזונתי שלו. פרל טעמה פעם בעצמה את השייק התזונתי. היה לו טעם דלוח ומתקתק באופן מלאכותי, מין סמיכות סכרינית. איך הוא היה יכול לבחור להתקיים על זה? פרל ניסתה לפתות את רט במאכלים יפים שהביאה משוּקי האיכרים ומאפיות פינתיות מקומיות, עורמת את השפע לראווה על השיש במטבח — ענבים שמנים עגלגלים בוהקים כאבני חן יקרות, חלב אורגני סמיך ישר מהפרה, קרואסונים נוטפי חמאה. על אלה הביט רט כאילו זה הרפש האמיתי.

פעמים רבות נאבקה פרל בדחף לספר לבנה כיצד בימים שהיא הייתה בגילו הייתה ה"מחלה" הזאת אופיינית לנערות מתבגרות שקראו יותר מדי ירחוני אופנה. למה? היא רצתה לצעוק. למה הוא מתעקש לעשות את זה? זאת הייתה תעלומה, לא פתורה, לא נתונה לפתרון, כי אפילו אחרי שסבל שעות של טיפול מסורתי סירב רט לשבת למזור. היא ביקשה ממנו רק פעם אחת לעשות את זה, וזה הסתיים במריבה נוראית, הגרועה ביותר שלהם עד כה.

"את רוצה לתקוע שוב משהו לתוכי?" הוא צעק.

הוא התייחס לשפופרת ההזנה, אותו מכשיר שהיא — כפי שנטה להזכיר לה ברגעיהם הגרועים ביותר — התירה לבית החולים להשתמש בה עליו. וזה היה באמת נורא כשהם עשו את זה. זרועותיו הדקות של רט חבטו בפראות, בחולשה, באחיות. לבסוף נאלצו לתת לו סם הרגעה כדי להחדיר את זה לתוכו. פרל עמדה בפינת החדר חסרת אונים, עוקבת אחר עיגולי אישוניו השחורים של בנה מסתחררים תחת שמורותיהם. אחר כך התקשרה פרל לאימה וייבבה בטלפון כמו ילדה.

"לתקוע משהו לתוכך?" היא אמרה. "נו, באמת. זאת אפילו לא זריקה. זה משטח כותנה על הלחי."

"זאת פלישה. את יודעת מה המילה בשביל זה, נכון? להחדיר משהו לתוך מישהו בניגוד לרצונו."

"רט," היא נאנחה, אם כי ליבה פעם בחוזקה. "זה לא אונס."

"תקראי לזה איך שאת רוצה, אבל אני לא אעשה את זה. אני לא מעוניין במכונה המטופשת שלך."

"כרצונך. אתה לא חייב לעשות את זה."

אף על פי שהוא ניצח בוויכוח, בעקבות אותו ויכוח נעל רט את פיו כנגד כל מזון, וכל דיבור מעבר לתמציתי והמתחייב ביותר. שבוע לאחר מכן היה שוב במרפאה, הבילוי השני שלו שם.

"בית ספר?" היא שאלה אותו עכשיו.

היא הכינה לעצמה את ארוחת הערב שלה והתחילה לאכול: קערית קטנה של פסטה עם שמן, מוצרלה, עגבניות ומלח. כל דבר עשיר או פיקנטי מדי על צלחתה, ונחיריו של רט היו מתרחבים ושפתו העליונה מתעקלת בסלידה, כאילו היא באה לשולחן לבושה בכתונת לילה. היא נאלצה לאכול פשוט לפניו, אוכל שלא יקים עליה את רגישויותיו היתרות. תזונה נזירית זו גרמה לה לרדת במשקל. הבוס של פרל העיר שהיא נראית טוב לאחרונה, "כמו אחד מאותם סוסים רזים, איך קוראים להם? אלה שרצים. אלה עם העצמות." טוב, שיהיה כך. פרל תרד במשקל אם רט יעלה במשקל. עסקה סמויה, בלתי מדוברת. שיווי משקל הדדי, כמו כלים שלובים. לפעמים נזכרה פרל בימים שהייתה בהיריון, כשהיה זה הגוף שלה שהזין את רט. היא אמרה את זה לרט פעם, ברגע של חולשה — כשהייתי בהיריון, הגוף שלי הזין אותך — וההערה הזאת העלתה על פניו הבעת גועל שלא נראתה כמוה.

אבל הערב דומה שרט נשא באורך רוח את הדברים שעוררו בו בדרך כלל מורת רוח: הוא קיבל בסבלנות את השייק התזונתי שלו, את הפסטה שלה, את הנוכחות שלה. למעשה, הוא היה ערני למדי, כמעט שמח, וסיפר לה על תרבות עתיקה שלמד עליה בכיתת האנתרופולוגיה שלו. רט למד את השיעורים שלו באופן מקוון, דרך האינטרנט. הוא התחיל עם זה כשהיה במרפאה, והמשיך אחרי שחזר הביתה, בלי להיות נוכח פיזית בבית הספר התיכון הפרטי שבו למד, שהיה נחמד למדי, יקר למדי, משולם על ידי חברת מזור, שהוא בז לה. בימים אלה הוא בקושי יצא מהדירה.

"האנשים האלה, הם קדחו חורים בגולגלות שלהם, באזמלים ובפטישים." היה משהו מוקסם ומרותק בקולו השטוח של רט, מערכת כריזה שמודיעה על פלאי תבל. "העור צומח מחדש על החור, ואתה חי באופן הזה, עם חור או שניים בראש. הם האמינו שזה מקל על האלוהות להיכנס פנימה. היי!" הוא הציב בכבדות את הכוס שלו, מלאה בשאריות השייק. "אולי אַת צריכה להציע אֶת הדת הזאת לאישה הכועסת: לקדוח חור בראש שלה. תביאי מחר פטיש ואזמל לעבודה."

"רעיון טוב. הערב אשחיז אותו."

"בשום פנים." הוא חייך. "תשאירי אותו קהה."

פרל ידעה שהיא נראית בוודאי מזועזעת, כי חיוכו של רט כבה פתאום, ולרגע הוא נראה כמעט מבוהל, אבוד. פרל אילצה צחוק, אבל זה היה מאוחר מדי. רט דחף את הכוס שלו למרכז השולחן וקם על רגליו כשהוא ממלמל "לילה טוב." כעבור כמה שניות נותר רק החריץ ההחלטי בדלת חדרו.

פרל ישבה רגע לפני שאילצה את עצמה לקום ולפַנות את השולחן, לוקחת את הכוס אחרונה, כי היא תחייב קרצוף.

פרל חיכתה עד שעה אחרי שמערכת הניהול הביתי ציינה שהאור בחדרו של רט כבה לפני שחמקה אל חדר השינה שלו. היא פתחה את דלת ארון הבגדים למצוא את הג'ינס והמעילון שהוא לבש באותו יום מקופלים בקפידה על המדף שלהם, התנהגות ראויה לקנאה אצל בן אלמלא היה מדובר בעוד מוזרות, משהו שבנים בגיל ההתבגרות פשוט לא עושים. פרל סרקה בכיסים אחר כרטיס נסיעה, קבלה מחנות, משהו שיספר לה היכן בנה היה אחר הצהריים. היא כבר התקשרה לאליוט לשאול אם רט היה איתו, אבל אליוט היה מחוץ לעיר, לסייע לחבר להתקין מוצג בגלריה כלשהי (מיניאפוליס? מינטונקה? מיני־משהו), והוא אמר שוולריה, אשתו הנוכחית, הייתה בהחלט מציינת את זה לוּ רט היה עובר אצלם בבית.

"הוא עדיין שותה את השייקים שלו, נכון, חמדתי?" שאל אליוט, וכשפרל אישרה שכן, הוא אמר, "אם כך, תני לנער לשמור על כמה סודות משלו, כל עוד אלה לא סודות שקשורים לאוכל, זה מה שאני אומר. אבל היי, אקבע משהו איתו כשאחזור בשבוע הבא. אפשפש קצת. ותתקשרי אליי שוב אם יהיה עוד משהו? את יודעת שאני רוצה שתתקשרי, נכון, חמדתי?"

היא אמרה שהיא יודעת; היא אמרה שהיא תתקשר; היא אמרה לילה טוב; היא לא אמרה שום דבר — מעולם לא אמרה — על השימוש של אליוט בשם החיבה הזה, שימוש שהוא עשה באופן תמידי וחופשי, אפילו לפני ולריה. חמדתי. זה לא הכאיב לפרל, לא במידה רבה. היא ידעה שאליוט זקוק לגילויי החיבה המעושים האלה שלו.

מאז הכירה אותו לראשונה, בימי המכללה, נהגו אליוט ובני חבורתו לקרוא דרור ליצריהם, מתרוצצים בכל מקום, מתקוטטים ובוכים, פוצעים ופוגעים ומתעלפים, מחוללים מהומות וקטסטרופות, כשכל הדרמה הזאת נתפסת בעיניהם כגורם חיוני כביכול שיוכלו לתעל את כל זה באופן כלשהו לאומנות. פרל חשדה תמיד שחבריו האומנים של אליוט רואים אותה ואת מסלול הלימודים הכלליים שלה כמשעממים בתכלית, אבל זה היה בסדר, כי הם נראו לה טיפשיים. הם עדיין עשו את זה — פרשיות אהבים ובריתות אד־הוק, סכסוכים וטינות מתמשכות לאורך שנים — רק שעכשיו הם היו מבוגרים יותר, מה שאומר שהם מתרוצצים עם כרסיהם מדדות לפניהם.

כיסי המכנסיים של רט היו ריקים. כמוהם גם סל האשפה הקטן מתחת לשולחנו. המסך שלו, פתוח וניצב על מעמדו על השולחן, היה נעול בטביעת אצבע, כך שהיא לא הייתה יכולה לבדוק אותו. פרל עמדה בחשכה מעל מיטתו של בנה והמתינה, כפי שעשתה כשהיה תינוק, שדיה מלאים בחלב וכואבים למראהו. וכך עמדה שוב, הוגה בשתי השנים הקשות האחרונות האלה, חזה עדיין כואב אך ריק, עד שהייתה בטוחה שהיא יכולה לראות את תנודת נשימתו הקצובה מתחת לשמיכה.

אחרי הפעם הראשונה של רט במרפאה, כשהטיפול שם לא פעל, לקחו אותו למקום שאליוט מצא, בית ויקטוריאני בקרבת בית הסוהר שעבר הסבה למעון טיפולי שבו טיפל צוות של נשים קשישות במורעבים מרצון באמצעות חיבוקים. פשוט חיבקו אותם במשך שעות. "להתחבק עד שזה יעבור לי?" שאל רט בלגלוג כשסיפרו לו מה עליו לעשות. אולם באותו שלב הוא היה חלוש מדי להתנגד, רופס מדי לשבת זקוף בלי תמיכה. ה"טיפול" היה פרטי, הורים לא הורשו להיות נוכחים, אבל פרל פגשה את האישה, אוּנָה, שמונתה לטפל ברט. זרועותיה היו מלאות ומנוקדות בכתמים חומים־אדמדמים, עם מין רשת של קמטים דקיקים במרפק ובפרק היד, כאילו היא עונדת את קמטיה כמו צמידים, כמו שרוולים. פרל התעטפה בגינוני הנימוס שלה כמו מסך להסתיר את השנאה הפתאומית שאחזה בה. היא שנאה את האישה ההיא, שנאה את זרועותיה המידלדלות, המיומנות. פרל ישבה באותם ימים כאן, בדירה הזאת, מדמיינת את אונה, במרחק עשרים גושי בניינים, מחבקת את בנה, מספקת לו מה שפרל הייתה אמורה להיות מסוגלת לתת, אך באופן כלשהו לא עלה בידה. ברגע שרט עלה שלושה קילוגרמים במשקלו שכנעה פרל את אליוט שעליהם להעביר אותו חזרה למרפאה. שם הוא איבד את שלושת הקילוגרמים שהעלה, ואחר כך עוד שניים נוספים, אולם גם כשאליוט המשיך להציע להחזיר אותו למקום הוויקטוריאני, פרל נותרה איתנה בסירובה. "המטורללות האלה?" אמרה בבוז, מעמידה פנים שזאת סיבת ההתנגדות שלה. "ההיפּיות האלה? לא." לא, היא חזרה לעצמה. היא תעשה הכול למען רט שלה, עשתה הכול, אבל המחשבה על אונה מערסלת את בנה בזרועותיה, כשהוא מרים אליה מבט רך ומצועף — את זה פרל לא הייתה יכולה לשאת. היא תשאיר את אונה כאפשרות, כמפלט אחרון. אחרי שעזב את הבית הוויקטוריאני חזר רט לבית החולים ולשפופרת ההזנה הנוראה. אבל זה פעל, בסופו של דבר. פרל הצליחה לדחוף קדימה את החלמתו של בנה, קילוגרם אחר קילוגרם. האם זה המקום שאליו הלך רט אחר הצהריים? האם הוא הלך לראות את אונה? האם הרגיש שהוא זקוק לזרועות שלה?

תזוזה קלה במצעי המיטה כשחזהו של רט התרומם, ופרל חמקה אל מחוץ לחדר. מחשבה מפתיעה עלתה במוחה: לוּ היא הייתה יושבת שוב למזור, היא תהתה, האם היה מופיע פריט חדש בתוכנית שביעות הרצון שלה: צפי בבנך נושם? אם כי האמת צריכה להיאמר שהנוהג הזה לא כל כך עשה אותה מאושרת בעודה נלחמת בעוד גל של ייאוש.

למחרת בבוקר איחרה מעצבת הרשת להגיע לפגישת ההמשך שלהן. כשהגיעה לבסוף היא נכנסה במעין התנשפות נפוחת־פנים, שפרל פירשה אותה כהמשך התקף הזעם מאתמול. אבל ברגע שהאישה תפסה את מושבה והתירה את הצעיף האדום הארוך מעל צווארה, הדבר הראשון שהיא עשתה היה להתנצל.

"את ודאי לא תאמיני," אמרה, "אבל אני שונאת שאנשים צועקים. אני לא אדם שנוהג להרים את קולו."

האישה, אנט פְּלָאט, התנצלה בצורה עניינית ומעשית, בלי שום רחמים עצמיים או הסטת האשמה ממנה והלאה. היא לבשה בדיוק אותה תלבושת כמו ביום הקודם, חולצת טי לבנה ומכנסיים אפורים מחויטים. פרל דמיינה את ארון הבגדים של גב' פלאט מלא באותם פריטי לבוש זהים, נאמנה לגישה שרואה באופנה הסחת דעת מיותרת.

"סיפרו לך על מה שקרה אחרי מסיבת חג המולד?" שאלה גב' פלאט. "מדוע הביאו אותך לכאן?"

פרל עשתה חישוב מהיר, והחליטה שגב' פלאט איננה הטיפוס שיראה בבורות מעושה סוג של נימוס. "עמיתתך לעבודה ששלחה יד בנפשה? כן. סיפרו לי על ההתחלה. הכרת אותה?"

"לא ממש. רעיונאות, עיצוב: קומות שונות." גב' פלאט פתחה את פיה, אך סגרה אותו חזרה, נמלכת בדעתה. פרל המתינה בסבלנות. "כמה מהם מתבדחים על זה," אמרה גב' פלאט לבסוף.

פרל כבר הייתה ערה לכך. שני עובדים השמיעו אותה בדיחה במהלך השעה שלהם עם פרל: אני משער שסנטה קלאוס לא הביא לה מה שהיא רצתה.

"זה כל כך עלוב ונדוש." גב' פלאט נדה בראשה. "לא, זה פוגעני, זה לא יפה."

"אומללות מולידה פוגענות," אמרה פרל כיוצאת ידי חובתה, אחת השורות מחוברת ההדרכה של מזור. "כשם שפוגענות מולידה אומללות." היא תרה אחר משהו נוסף לומר, משהו שלא לקוח מהחוברת, משהו משלה, אך הנוף הפנימי שלה היה שומם, עקר. לא היה שם כלום. מדוע אין שם כלום?

"הם פוחדים," אמרה לבסוף.

"פוחדים?" גב' פלאט נחרה בבוז. "ממה? מרוח הרפאים שלה?"

"שיום אחד הם עלולים להרגיש עצובים באותו אופן."

גב' פלאט השפילה את מבטה אל הצעיף שבחיקה, מחליקה ומיישרת את גדיליו הסוררים. כשדיברה לבסוף, זה היה בבהילות: "היא כתבה לי פעם משהו, משפט שנראה כמו שורה משיר. היא השאירה את זה על שולחני בשבוע הראשון שלי כאן."

"מה היא כתבה שם?"

גב' פלאט רכנה אל התיק שלמרגלותיה. פרל ראתה את עצמות קרקפתה מבעד לשערה הקצר, ואת הקיעור והבליטה במקום שבו עמוד השדרה פוגש את הגולגולת. פרל דמיינה את עצמה מחברת את שתי הפיסות האלה יחד ומהדקת את הברגים הזערוריים. גב' פלאט התרוממה חזרה עם ארנק, ומכיס המטבעות שלו שלפה פיסת נייר. פרל לקחה את הנייר בזהירות בין שתי אצבעות. הוא היה מודפס בגופן מחשב שתוכנן לחקות כתב יד מהיר ושוטף.

את תצאי למסע ארוך, ותהיי מאושרת מאוד, אם כי לבדך.

"חיפשתי את זה," אמרה גב' פלאט. "זה לקוח משיר ישן שנקרא 'משפטים לעוגיות מזל׳. ואת רואה? זה לא נראה כמו הפתקית הקטנה שאת מקבלת בתוך העוגית? מתברר שהיא עשתה את זה לכל אחד בשבוע הראשון שלו — בחרה משפט במיוחד עבורו, לכל אחד משפט שונה משיר שונה. לקבל את פניו. אף אחד אחר לא סיפר לך שהיא עשתה את זה?"

"הם לא סיפרו."

גב' פלאט הידקה את שפתיה יחד.

"האמת היא שצדקת," אמרה גב' פלאט. "או המכונה שלך, בכל אופן. אני באמת זקוקה למשהו." היא הטעימה בכבדות את המילה האחרונה. "אני לא יודעת שום דבר בקשר לדתות. חינכו אותי להתייחס לדת בחוסר אמון. אבל... משהו. הבוקר..." היא עצרה.

"הבוקר?" עודדה אותה פרל להמשיך.

"האוטובוס לוקח אותי דרך פארק שער הזהב, ויש שם תמיד על הדשא אנשים זקנים מתַרגלים טאי־צ'י. היום יצאתי וצפיתי בהם זמן מה. זאת הסיבה שאיחרתי לפגישה איתך. נראה לך... יכול להיות שזה הדבר? בשבילי, זאת אומרת? נראה לך שאולי זה מה שהמכונה התכוונה?"

פרל העמידה פנים כאילו היא שוקלת את השאלה, כבר יודעת שהיא עומדת לענות את התשובה הסטנדרטית. "נסי ותראי. עם מזור אין נכון ולא נכון. יש רק מה שפועל בשבילך."

גב' פלאט חייכה פתאום חיוך רחב ששינה את כל ארשת פניה. "את יכולה לדמיין?" היא צחקה. "כל אותם סינים זקנים... ואני?"

היא הודתה לפרל, והתנצלה שוב על התפרצותה ביום הקודם לפני שהתכופפה לאסוף ולכרוך מחדש את הצעיף האדום הארוך שלה.

"גב' פלאט," אמרה פרל כשהאישה קמה ללכת. "עוד דבר אחד."

"כן?"

"האם היית אומרת שאת צופה שהמלצות מזור ישפרו את שביעות הרצון הכללית שלך בחייך?"

"מה?"

"האם תהיי מאושרת יותר?" שאלה פרל. "האם את... האם תהיי מאושרת?"

גב' פלאט מצמצה, כאילו היא מופתעת מהשאלה. ואז היא הנהנה פעם אחת, קצר אך החלטי. "אני חושבת שכן."

פרל הייתה מופתעת לחוש פרץ של... האם הייתה זו אכזבה? היא צפתה בעורפה העדין של גב' פלאט כשהאישה יצאה מחדר הישיבות, ופתאום השתוקקה לרגע שגב' פלאט תסתובב לאחור ותתחיל, כמו ביום הקודם, לצעוק.

בשובה הביתה תהתה פרל אם תמצא שוב את הדירה ריקה. אבל לא, רט היה שם, בחדרו, מול המחשב, מכין שיעורים, כפי שהיה אמור לעשות.

"היי," אמר בלי להפנות את ראשו.

פרל הייתה ממוקדת כל כך בקימור העדין של כתפיו הכפופות שלקח לה רגע לאתר את הטרילוביט הגמור למחצה מוצב על שולחנו.

"זה בסדר שלקחתי אותו?" הוא הסתובב ועקב אחר מבטה.

"כמובן. אבל הוא עדיין לא גמור. הוא זקוק לעוד פרטים: משושים, רגליים, שכבה עליונה של לכה." ואז, מתוך דחף, "אתה יכול לעזור לי לגמור אותו."

"כן, אולי." הוא כבר הפנה אליה את גבו.

"בסוף השבוע?"

"אולי."

פרל השתהתה. היא הייתה שמחה לוּ הייתה יכולה לצאת עכשיו, בנימה המבטיחה הזאת, אבל היה עליהם לעשות את זה לפני שרט יאכל (ישתה, בעצם) את ארוחת הערב שלו.

"רט, היום הוא יום השקילה."

"כן, אני יודע," אמר בקול שטוח. "רק תני לי להשלים את הפסקה."

הוא פגש אותה כעבור כמה דקות בחדר האמבטיה, שם הסיר את חולצת המיזע שלו והושיט אותה לידה הממתינה.

"כיסים," אמרה.

הוא החזיר לה מבט, אבל ציית בלי הערות, שולף אותם החוצה. זאת הייתה תחבולה שהוא נקט בעבר, למלא את כיסיו בחפצים כבדים. כשפרל הנהנה עלה רט על המשקל. היא לא הייתה גבוהה, אך הוא היה עכשיו גבוה ממנה, גבוה עוד יותר כשעמד על המשקל. גבוה יותר, אך בעל משקל פחות ממנה, והיא לא הייתה אישה גדולת ממדים. רט הביט ישר קדימה, משאיר את פרל לבחון בעצמה את המספר. היא הרגישה את זה, את המספר. גבוה יותר או נמוך יותר, היא הרגישה את זה כל שבוע, כאילו זה השפיע על גופה במהופך, עושה אותה קלה או כבדה יותר.

"ירדת בקילוגרם שלם."

הוא ירד מעל המשקל בלי לומר דבר.

"זה לא טוב, רט."

"זה לא משמעותי. סטייה זמנית קלה."

"זה לא טוב."

"ראית אותי, אני שותה את השייקים שלי."

"איפה היית אתמול?"

הוא סגר לאט את פיו בהתרסה. "בשום מקום שיש לו קשר כלשהו למספר הזה."

"תראה, אני אימא שלך..."

"וצר לי על כך."

"צר לך? אל תצטער. אני רק רוצה שאתה..." היא עצרה. מה היא אומרת? היא רק רוצה שהוא מה? היא נשמעה כאילו היא קוראת מתסריט כלשהו. "נערוך שקילה נוספת. בשבת. אם זה באמת לא משמעותי, רק סטייה זמנית קלה, המשקל הרגיל יחזור עד אז."

"בסדר."

"אם לא, נתקשר לדוקטור סינג ונשנה בהתאם את המתכון לשייק שלך. הוא עשוי לבקש שנגיע לשם."

"אמרתי בסדר."

ארוחת הערב הייתה שקטה, פרט לקול המכוּון שהשמיע רט בעת לגימת השייק שלו. פרל ניחמה את עצמה במחשבה שזה בדיוק סוג הדברים שנערים מתבגרים עושים, מתנהגים בכוונה בצורה מרגיזה כדי להחזיר לך על כך שגערת בהם. אחרי הארוחה היא הוציאה ערכת הרכבה חדשה, הפעם מין מיוחד כמו של צרעה, והתחילה עם השריון, מלפפת את התילים הדקים במלקחיים. כרגיל נעלם רט בחדרו מייד אחרי הארוחה. להתכונן למבחן, הוא אמר. פרל הייתה שקועה בעבודתה על הצרעה, מגיחה רק כששמעה את קול השפשוף על השולחן ומצאה שם את רט, מחזיר את הטרילוביט. הוא עמד, כמו מחכה, ידו עדיין על המודל. היא לא הייתה יכולה לקרוא את הבעת פניו.

"זה בסדר אם אתה רוצה להחזיק אותו בחדר שלך," אמרה. "זאת אומרת, אשמח אם תיקח אותו אליך."

"אבל את צריכה להשלים אותו, כך אמרת."

בדחף של הרגע הושיטה את ידה ואחזה במפרק כף ידו. הוא היה כל כך רזה! ממש שדוף! לא היה אפשר לדעת ממש עד שנגעת בו. היא הייתה יכולה להקיף בקלות את כל מפרק כף ידו באגודל ובאצבע. הייתה עדיין פלומה דקיקה על עורו, השיער המשיי שגופו צימח לשמור על חוּמו כשהיה בשיא הכחישות שלו. פלומת יילוֹדים, קראו לזה הרופאים. שניהם הביטו יחד בידה על מפרק כף ידו. היא ידעה שהוא קרוב לוודאי נחרד. הוא שנא שנוגעים בו, במיוחד היא. אבל היא לא הייתה יכולה להביא את עצמה לשחרר את ידו. היא ליטפה את הפלומה באצבעה.

"זה רך," מלמלה.

הוא לא דיבר, אך גם לא משך את ידו ממנה.

"הלוואי שהייתי יכולה לשחזר את זה על אחד המודלים שלי," היא דיברה בלי לחשוב, דבר מוזר ונורא לומר.

אבל רט נשאר, ואפשר לה ללטף אותו עוד רגע. ואז, עוד משהו מפתיע: מפרק כף ידו — באופן בלתי סביר בעליל — נגע בלחייה לפני שחילץ את עצמו מאחיזתה.

"לילה טוב," אמר, ונדמה היה לה שהיא שמעה אותו מוסיף, "מאפי." ואז הוא הלך. שוב, הרחש של דלת חדרו. פרל בהתה בטרילוביט הלא גמור, מדמיינת אותו שוחה באוקיינוס האפלולי בלי המשושים להנחותו, קונכייה קטנה ודחוסה, מאובנת ועיוורת. לא ייתכן שהוא אמר "מאפי״.

פרל נשארה שוב עד מאוחר, מעמידה פנים שהיא עובדת על הצרעה, אך למעשה, מכופפת ומלפפת את התיל בלי מחשבה, עד שיצא מתחת ידיה יצור משונה, כזה שלא היה קיים מעולם, לא יכול להיות קיים — האבולוציה לא תרשה. אבל היא דמיינה את היצור הזה מתקיים בכל זאת, מכוסה פרווה, עם נוצות, עם קשקשים, עם ריסים שמגיבים לקלה שבתחושות. כשהאור בחדרו של רט כבה לבסוף פסעה במסדרון והביאה משטח כותנה מהתיק שלה.

רט ישן על גבו, שפתיו פשוקות קמעה, בהשפעת גלולת השינה שהיא מעכה אל תוך השייק שלו כשהכינה את ארוחתו. קל היה להחליק את המשטח אל פיו, לשפשף אותו קלות על לחיו מבפנים בלי לעורר מלמול או זיע. קל יותר אולי מכפי שהיה צריך להיות, המעשה הזה שרט והחברה, שניהם, היו מחשיבים כעברה חמורה, הפרה בוטה של התקנות. מזור 480 הייתה מונחת על שולחן המטבח, קטנה ויודעת. פרל ניגשה אליה, משטח הכותנה בידה. היא הוציאה מעטיפתו שבב חדש, שבב הפלסטיק הקטן שיגיש את הדי־אן־איי של בנה למכונה.

את תצאי למסע ארוך, ותהיי מאושרת מאוד, אם כי לבדך.

היא הטעינה את השבב, הכניסה אותו לממשק, והקלידה את הפקודה. המכונה השמיעה המהום קל תוך שאספה, גיבשה וחישבה את הנתונים שלה. פרל רכנה לפנים. היא פתחה את המסך שלה והציצה אל המשטח הריק החלק והבוהק שלו, מחכה למצוא שם את התשובה, עכשיו, ברגע האחרון הזה לפני שהתחיל להאיר.