הדרך אל המציאות

פרולוג

״מי אתה ילד?״ שאלה האישה בלבן.

מְמדי השאלה היו גדולים מדי לתפיסתו, נכון לרגע זה של חייו, והיא נבלמה על סף אוזניו ממש ונותרה ללא מענה. הוא קיווה שהאישה תואיל להסביר לו איך ייתכן שנכנס מפּתח מערה בצד האחד של ההר, במנוסה מעמק בוער, ויצא בפתח אחֵר אל תוך עולם קפוא ומושלג. לכן שאל, ״מה המקום הזה?״

״פלַשת לשטח הממלכה שלי.״ השיבה בנחרצות.

״אני מצטער, גבִרתי. לא ידעתי לאן מובילה המערה הזאת. באמת לא התכוונתי לפלוש.״

האישה נשאה את אישוניה אל מעבר לכתפיו, אל המערה ששלחה את אדיה לרחף מעל זרמי המים. שכבת הכפור מעולם לא צלחה לכבוש את המים האלה. גלי חום שבוּ והִתיכו כל ניסיון מצד הקרח להלך על פניהם. גם האישה מעולם לא טבלה בהם את רגליה. ואף שמערה זו סימנה את גבול אדמתה מאז ומִתמיד, מעולם לא ידעה מה יש בעברהּ השני. לכן הוסיפה להאשים אותו בטענה שבדתה מלבה: ״פלַשת גם פלַשת! שהרי המערה הזאת מובילה לאן אשר יחפוץ הלב. מדוע באת הנה?״

פניו נתקפו בעווית מבוהלת. ״אני מצטער, לא ידעתי. סליחה...״ רגליו התקשו על עָמדן בעוד שהיא פסעה לכיוונו ותלתה בעיניו מבט נחוש.

״מניין באתָ?״

״באתי מעמק השלום. זה הוביל אותי.״ הוא הרים לנגדה תליון שנשא על צווארו.

למראה תנודותיו באוויר נעצרה. שפתיה התהדקו בחטף.

״בבקשה תני לי לעבור דרך אדמתך. אני לא יכול לחזור לשם.״

״מה תיתן לי בתמורה?״

״אין לי דבר. לא לקחתי אתי כלום. בבקשה, אין לי לאן לחזור.״

היא אימצה לשפתיה חצי חיוך, ״מה לגבי החפץ שהראית לי?״

מועקה נתקעה בגרונו, ״התליון שלי?״

רוח צינה סתרה את שַׂערותיה ועיבּתה את קולה לעשרות הדים שנאמרו בתוקף, ״תן לי אותו, ואתן לך ללכת.״ היא הושיטה לו את ידה ופשׂקה אותה.

״שלום!״ התפרץ קולו של אבא, ואחריו טריקת דלת, ״חזרנו! מה עשיתם ביחד?״

״סבא מספר לי סיפור.״

אמא ואבא הסירו מעליהם עטיפות חורף בפתח, ״סיפור? אבא, ממתי אתה מספר סיפורים?״

״אולי שכחת, אבל גם לך סיפרתי את הסיפור הזה כשהיית בגילו.״

״אה, זה אותו סיפור?״ התפלא.

״אין לי סיפורים אחרים.״

אמא חלצה מגפיים שהתכסו בקרח עכור והתיישבה על הספה לידנו, ״על איזה סיפור אתם מדברים?״

״על סיפור שעובר במשפחה כבר כמה דורות. למה אינך כותב אותו?״

״אני לא טוב בכתיבה. בכל פעם שאני מנסה אני נוכח מחדש במר גורלי, שלא חנן אותי בכישרון הזה.״

זכורים לי היטב ניסיונותיו אלה של סבא. תנוחתו הקודרת מעל שולחן הכתיבה, מצחו התקיף וידו המשרבטת בין פרקי הרהוריו ההולמים כולם את דמותו, כפי שנשתמרה בזיכרונות ילדותי. אסור היה להפריע לסבא, וברגע שהסתגר בחלל מחשבותיו כאשר לידיו עט ומולו נייר, כל שיכולתי לעשות הוא להתבונן בו וחלילה לא להרעיש. אבא אמר שחוט המחשבה שלו עלול להיקרע, ואני דמיינתי אותו נכנס עמוק למבוך ומותיר מאחוריו שובֶל מפּקעת חוטים שיסמן לו את הדרך חזרה. אם ייקרע החוט, חשבתי, סבא לא יחזור. למרבה ההפתעה, סבא תמיד חזר.

״גם אני רוצה לשמוע את הסיפור.״ אמרה אמא מבַּעד להבלי התה שזכתה לקבל מאבא, ״מוכרחה לסיים את היום הזה עם משהו טוב.״

״אל תגידו לי שהערב שלכם לא היה מוצלח.״

״זה מזג האוויר,״ הסביר אבא ולא טרח לפרֵט, ״עוד מישהו רוצה תה?״

״כבר יש לנו, תודה. אתם רוצים שאתחיל את הסיפור מההתחלה?״

״כן, אם זה לא מפריע ליואב,״ הוא שתל עצמו לצד אמא ושלח לי קריצה. ״וואו, כמה זמן לא שמעתי את הסיפור הזה!״

״אין לי בעיה.״ אמרתי ותכף הסבתי את חושיי לגמוע שוב את הדברים מראשיתם.

״טוב, ובכן זה סיפור על עולם מרוחק ונסתר, דמיוני וקסום. על נבואה עתיקה ומסע. מסע אל המציאות.״ כך התחיל סבא ונתן לקולו להתמזג עם לחישות האח, והן בתורָן הציתו את דמיוננו למקום אחר.

פרק 1: החרוט הסלעי

השמש הִפציעה מאחורי ההרים, מתגלה מחדש מתוך מערת מחבואה ומשליכה את ביכורי קרניה על שברי הסערה של הלילה שעבר. פניני טיפות דבקו בַּכּוֹל וכאילו אותתו לחמה סימן מוסכם מעל פני העלים. פרחים שרוססו בגשמי זעף פשׂקו כעת את עלי כותרתם, כמתחרים זה בזה על יופיים. ענפים שבורים כיסו את האדמה כבנים נופלים לאחר קרבות ברוח מעוקרת רַחֵם. רִננות ציפורים עליזות וחסרות תזמון פצחו מצמרות היער, בזות לשקט שנכפּה, לַדוֹם שהשתלט ולשמועות המזעזעות שפשטו בעמק על אודות הכיבושים במזרח. כמה חלקו על אמינות השמועות הללו בעבר, ועם הזמן הן נעלמו, אבל כעת שבוּ ונפוצו כמחדש.

ידם הטובה של האלים הייתה על פינת חמדם. נוכחותם הנסתרת דילגה בגיל בין עצי הצפצָפה והבטיחה לעמק הגנה נצחית. ברכתם השופעת זיכתה אותו בתואר ״עמק השלום״. העמק שכן במרכז עולם הדמיון, כעין אי של שקט, ומהגרים מכל רחבי הארץ השטוחה, רובם ככולם מזרחיים, הגיעו אליו ומצאו בו את שלוותם והשתקעו בו בתקווה שצריהם לא יצליחו להשיגם שם.

בטבורו של העמק, המבוצר בהרים מכל צדדיו, פִּכפֵּך מעיין אחד ושלח נחל עדָנים דרומה. כה צלולים היו מימיו עד כי הקדימו להרווֹת ברשרושיהם אוזניים צמאות עוד לפני שטְּעמם הפה. חלזונות שחרורים ניקדו את קרקעיתו ואת חלוקיו בצבירים, כצופים הנדחקים אל המושבים המבוקשים ביותר בהצגת תיאטרון.

על הדרמה חלש שליטוֹ הבלתי מעורער של עמק השלום. בדיוק במרכזו של העמק ניצב לו סלע זקוף וגדול בצורת חרוט. ״החרוט הסלעי״ היה כינויו. בקדקודו הייתה קבועה אבן בדולח, ועל מרקמו היו חרותות אותיות ציוריות סתומות־פשר. איש אין בכוחו לפענח את הכתוב היות שהסמלים כולם כבר נשכחו מלב זה מספר שנות דור, ופירושם חלף מן העולם. מכל מקום, באותו בוקר בא כמנהגו ילד אחד אל המעיין. והמחזה היה שגרתי: הוא רחץ את פניו ולגם מן המים. אחר כך הסתכל על בבוּאתו הלא יציבה. עיני תכלת היו לו ולחיים מנומשות היטב. מעל מצחו הסתרבלו שַׂערותיו האדמוניות. הוא גרר את רגליו היחפות ושטף גם אותן.

את גילוֹ אף אחד לא ידע. גם את שמו לא ידעו, מאחר שלא הזכירוֹ מעולם. ניכר כי לא היה יליד העמק. הוא היה זר מארץ אחרת, מרוחקת ואולי אפילו נחשקת בעיני כמה. לפני כחמש שנים הופיע לבדו, וחיש נבלע בואוֹ בין עשרות רבות של ידיעות בדבר מעשי טבח ושרֵפות שעוללו דרקונים סוררים במזרח. זמן מה לאחר מכן החלו לפקוד הפּליטים את עמק השלום, ומאז נטמע בנוף באין מפריע.

הילד הסב את תשומַת לבו אל השתקפותו האיתנה של החרוט הסלעי. עצם קיומו סִקרֵן אותו מאוד. כבכל יום, הוא הסתובב אליו וחָג סביבו, מעביר את אצבעו הקטנה על גבשושיותיו ועוקב אחר החריתות, כמו לומד הוא את משמעותן. מכל יושבי העמק, דווקא מונומנט האבן הדומם הזה השרה עליו ביטחון; דמויות מעבָרוֹ חלפו מחייו בלי סיבה, וידידיו באו והלכו. לעומת זאת, מאז ראה את החרוט הסלעי לראשונה, מעולם לא מש הוא ממקומו ולא איבד מחוזקו. הכול היה זר בעיניו, גם הוא בעיני עצמו, שכּן לא ידע לענות אפילו על שאלות בסיסיות, כמו מניין בא. רק הסלע זכה להיות לו מוכר, והוא האמין שגם כל התשובות על שאלותיו חבויות בו, אילו רק יצליח לפענח את הכתובת.

״בוקר טוב, סלע גדול.״ לחש לו קרוב, כפי שנהג לעתים. הוא מישש את החריצים החקוקים בשעה שדיבר ופתאום הבחין בפיסה מן הסלע הרופפת קמעה מיסודה. צורת האות החרותה עליה הייתה מעין קו שבור וחלזוני המתכנס בעצמו. מיד שלף אותה, החליקהּ לכיסו ורץ ליער.

עמימוּת של בין ערביים נפלה. מדורה קטנה לִחששה בפתחו של עץ אלון חלול וזקן והבליטה את קימוטי מצחו של הילד. עיניו חקרו את שללו. תבנית מיוחדת הייתה לה, לאות, מעין עין או לב, תלוי בנקודת הראות. הצורות המופשטות כמו נגלו אליו מן החריתה ונבלעו בה שוב בשעה שסקר את פינותיה. הוא מירק את האבן בשרווּלו ונשף באבק. אחר כך נָקב בה חור, השחיל חוט ותלה אותה על צווארו.

שכרה של הסקרנות, כך ידע, בוא יבוא.

ואכן עם רדת הליל, לאחר שנרדם, נאטמו חושיו מן הסובב אותו ותודעתו התפנתה להתמקד במראות משונים שנפרשׂו לפניו בחלום:

האדמה בערה ונחרצה לבקעים. סילוני להבות ריצדו מעליהם, מַדיפים לכל עֵבר אדים לוהטים אשר שיווּ לארץ מראה מתמוסס. הילכתי על האדמה יחף בלי לחוש כאב ובלי לדעת לאן. גחלים אדומות רחשו תחת בהונותיי. אש נחבאה בליבּות העצים והאירה אותם בגוונים חמים. בין ענפיהם הצלחתי לשמוע לפתע מנגינה אחת. זו הרטיטה את לבי ומיד רוקנה אותו מתחושה. צליליה המוּכּרים נבעו מכלי נשיפה וקראו לי לבוא, אך נראה שרק הלכו והתרחקו ממני. התפתלו בין האילנות עד שהתפוגגו לבסוף ליד הסלע הגדול. האבן הקטנה שחילצתי ממנו הייתה עדיין קבועה בו, והאות שנשאה זהרה באור כחול ובהיר.