במונולוגים אנו מדברות

1
לוּלוּ

"בתאונת דרכים, בדרך ששנים היה עובר בה מהאופיס שלו הביתה, הוא הלך, רכבת דרסה אותו, אולי ראשו היה מלא מחשבות והוא לא ראה, אולי מוסלמין דחף אותו, שזה קרה שם, אחרי העצמאות של ישראל, כשאת היית קטנה".

זה מה שאמרתי לך לפני הרבה שנים ועל כך אני חושבת עכשיו, בדרך למרפאה בהדסה במונית, מסתכלת עליך ורואה שהראש שלך בכלל לא כאן, אפילו שהוא נשען על המשענת, והשיער השחור המתולתל שלך עף ברוח, והעיניים שלך סגורות חזק וגם השפתיים שלך קו ישר, כמו תמיד. כמו כשסיפרתי לך.

זה מה שסיפרתי לך נוּנָה, מהר וקצר, בשנה שבה הייתה לך הווסת הראשונה, ואת לא אמרת מילה, רק הסתכלת עליי בעיניים הבוערות שלך וראיתי איך שהראש שלך קופץ ממחשבה למחשבה ואולי את לא מאמינה למה שאימא שלך מספרת. אילו היית שואלת שאלות אולי הייתי נשברת.

אני כל הזמן חיפשתי הזדמנות לספר לך, אבל היה קשה לי. את אף פעם לא ישבת מספיק זמן אתי וגם שרציתי שתגדלי קצת. וכשמצאתי את הזמן, את הזמן שתהיי אתי ולא תברחי לספרים שלך, קראתי לך לבוא ולאכול אתי במטבח, בדיוק כשחזרת מהכיתה של המורה טובה, בנביאים, בבית־הספר על יד מחנה יהודה, שאצלנו בבגדד קראו לו אליאנס. הרגשתי שהקול שלי רועד, פחדתי שתתחילי לשאול ולי לא יהיה כוח להמשיך. תגידי שאני לא מגלה לך את האמת ואולי שמעת דברים מהמשפחה שלו או מהדיבורים שהיו במעברה ותתחילי ליילל ולבכות ותשנאי אותי שנאה.

בישלתי לך אוכל שאת אוהבת, מקרוני אדום־חריף, רק מהיד שלי אהבת, ולא מהיד של אום נסים החברה שלי, שאת מתעקשת לקרוא לה מזל, וגם לא אכלת מהיד של אַלְמַאס אחותי. באותו היום שבו הייתי מבשלת אותו הייתי מוזגת לך ולאחיך ומה שנשאר הייתי אוכלת כעבור יום יומיים, כי אתם כבר לא רציתם לנגוע. הייתי מבשלת לכם עם רוטב עגבניות אדומות, טריות ורכות, עגבניות שנגעתי בהן נגיעות ובחרתי לכם אחת אחת במחנה יהודה, קצת רסק עגבניות, שום ופלפל שאטה ירוק, שלא תאכלו אם אתם לא רוצים, עם שמן הרבה. כשבישלתי באותו היום, צחקתי בלב שלי כי נזכרתי בסיפור על יעקב ועשיו: עשיו מכר ליעקב את הבכורה שלו כשהיה רעב ומאוד רצה לאכול מהמרק האדום שיעקוב בישל. ואני חשבתי, מה אני קונה ממך במקרוני האדום.

רמזתי לך בעיניים שלי שתשבי ליד שולחן הפורמייקה הלבן שבבלקון ומיהרתי והבאתי לך מהמטבח צלחת יפה, עמוקה, לבנה, מלאה במקרוני, שעכשיו הבריק משמן ורוטב אדום חזק. ושמתי על השולחן עם מיץ תפוזים שאני ביד שלי הכנתי לך. גם דברים מתוקים שאת אוהבת קניתי, שתשטפי את הפה איתם אחרי האוכל — בקלאווה עם אגוזים וזִנְגוּלָה, מאפה טבול במי סוכר, שאהבת כי אותה היינו מכינים בחג המג'לה, חג מגילת אסתר שאת נולדת בו. ואני הייתי מתפלאת עלייך שאת אוהבת ממתקים 'ערביים' וגם צחקתי עליך בלב שלי. חשבתי שאת בכל זאת נשארת הבת שלנו ולא של המורים הווזווזים שלך, ולא של החברות וההורים שלהן שאת מסתובבת בבתים שלהם. אפילו סגרתי את הרדיו כשנכנסת הביתה, כי הייתי שומעת את אסמאהאן, אבל ידעתי שאת תתרגזי ותסגרי אותו ואז שתינו נתחיל לריב, ולא הייתי יכולה לדבר אתך.

כשהתחלת לאכול וראיתי שאת אוהבת, מלקקת את השפתיים, כאילו לא שמעת מה שאמרתי, המשכתי לספר לך על היום השחור ההוא:

"והיה הרבה בלגן, כמו שאתם אומרים, וכל הרכבות וכל המכוניות נעצרו ושוטרים הגיעו וגם מגן דַהוּד. ואני הייתי בשוק אל'שוֹרְג'ה והנער הכורדי רץ אליי וצעק: 'יא־אום עזיז, בואי מהר, קרה משהו לאבו עזיז, בואי'. ולקח לי את היד ורצנו עד המקום שזה קרה. והשוטרים לקחו את הגוף שלו לבית־החולים שלהם וניתחו ובדקו ואחר כך קראו לנו ואמרו: 'תקברו'".

ראיתי בעיניים השחורות שלך טיפת שמחה, גם עצב, גם שאת לא מאמינה לי כל כך, אבל לא התחרטתי, כי האמת בשבילך הייתה יותר מפחידה וגם כך לא אהבת אותי. את בטח חושבת שאני לא יודעת ולא הרגשתי את זה, הרגשתי וגם ראיתי לך את זה בעיניים ובפה שלך שאת סוגרת חזק חזק.

והמשכתי: "והיה לנו קשה מאוד, קשה הרבה, הרבה".

והסיפור הזה שסיפרתי לך על איך הוא נדרס ברכבת כשחזר מהעבודה שלו בחברת הרכבות של בגדד, לא סיפרתי לך אז את האמת, ולמה פחדתי לספר, פחדתי עלייך, שתשמעי עליו איך מת ותשתגעי, שאת אוהבת אותו כמו חלום מושלם. ומה אימא של כרמין החברה שלך אמרה לי פעם, בזמן המעברה, שרצתה לפתוח לי את העיניים, כאילו אני עיוורת:

"אני אומרת לך, יא־לולו, הנוּנָה שלך, תיקחי אותה לאחות במרפאה והיא תגיד לך מה יש לה. אולי היא משוגעת ככה בשקט ואנחנו לא יודעים. סיפרה לי כרמין שלי, שהולכת אתה לבית -ספר במחנה ב, שהיא עומדת על הכיסא וצורחת בשיעורים ובא המורה הדתי עם הכיפה, המורה לתורה, בא ונותן לה זפתה כזאתי, והיא שותקת ויושבת בשקט. אני נשבעת לך, בחייאת הילדים שלי, הילדה לא בסדר. ככה אנא אַפַקֵר פִי נַפְסי. הלב שלי יגיד לי, הילדה לא בסדר, אני מדאיג אותי לילדה שלך, כמו היא הילדה שלי".

כולם פחדו עלייך שתשתגעי, וגם אני, גם האח שלך, שאת שקטה שקטה ולא מדברת וכל היום וכל הלילה הראש שלך בספרים ופתאום את עומדת וצועקת צעקה כמו הרכבת בבגדד.

ואולי את שמעת על זה, ולא ממני, ואולי את באמת מכשפה, שאת נולדת עם בּורְגַע, חתיכת טול מהרחם שלי על הפנים שלך, כמו צעיף דק, שאת יכולה לחזור לאותו היום השחור, שהיית קטנה מאוד בבגדד. אולי כאשר סיפרתי לך על זה שנדרס ברכבת, את בראש שלך חזרת לשם, שאני לקחתי אותך על הידיים שלי לנגרייה ואחר כך לבית החולים וראינו אותו שם ואת בכית וצרחת: ״באבא, באבא״.

2
נוּנָה

"אין לה הרבה לחיות, תני לה למות בכבוד", אמר לי ד"ר סלע לפני חודשיים.

הוא קרא לי לחדרו, אפילו לא הציע לי לשבת. הודיע לי על מחלתך ומותך הקרב כמוסר דיווח על מזג האוויר. לבי החסיר פעימה ואחר כך התחיל לדהור. הרי את יודעת שממוות אני פוחדת, מאז חלום הקבר שסיפרתי לך. צחקת ולא פירשת. מפוחדת הבטת בי כאשר חזרתי מחדר הרופא. מבוהלת ניתן לומר. חייכתי אלייך כאילו כלום. התיישבתי על הכיסא ליד מיטתך. אמרתי לך קצרות: "אימא, הרופאים חושבים לתת לך טיפול מיוחד".

השוויתי לפניי ארשת רגועה, משקרת. הסכמת. ואז הפתעת אותי ואמרת: "נונה, אני חושבת שאם צריך לעשות ניתוח בבטן הנפוחה, אני לא אברח מבית החולים כמו שעשיתי פעם... אני אסכים".

"לא צריך ניתוח, אימא, תירגעי. יתנו לך תרופות".

לא אמרתי לך קטלניות. ממילא לא רצית לדעת יותר. כבר אחרי הטיפול השני שלך, סיפרה לי המטפלת שלך, זוהרה, שהתחלת לאגור קמח, אורז, סוכר. ספרת לה שאת שומרת אותם בארון מרפסת השירות. ועוד: גם על התכשיטים המעטים שיש לך, סיפרת לה. אמרת לה שעוזי, בנך יקירך, יודע היכן החבאת אותם. למי את מורישה את תכשיטייך, לא אמרת. אולי אמרת והיא לא סיפרה לי. אני אותך לא אשאל.

▪▪▪

אני מביטה בך, אימא: את שוכבת על מיטת הטיפולים באונקולוגית. זה הטיפול השלישי שלך. אני יושבת על קצה מיטתך, מייחלת בלבי שהטיפול יסתיים, שהרופא יבקש ממני לצאת. אני רואה את המבט הטובע בעינייך. מבע עינייך מעורר בי ספקות. מחליש אותי. אני חשה כי את מבקשת ממני להושיט לך את ידי. להצילך מטביעה. אני מתעשתת מיד. הרי זה מבטך שאוחז בי, מרתק אותי למיטה, כדי לעכב אותי, כמו תמיד, לידך. לקשור אותי אלייך. הנה, עכשיו ידך מזדחלת על הסדין, קרבה לידי הקפוצה. אני מנסה להרחיק, אך את הספקת לחפון את אגרופי. ידייך רועדות, צפודות. נימי הדם כחולים וקולם כקול רעם, ואולי זה לבך החרד.

רחמים וצל של כאב עולים בי כלפייך, אך הם נמוגים מיד, מתאדים. באוזניי מהדהדים דבריה של אשת רחמים, אותם שמעתי לא אחת. עלייך ועליו:

"ברחה ממנו לבית הוריה" .

"לא אהבה אותו, אל'חזיט..." המסכן, כינתה את אבי, כפי שכינתה אותי.

פעם עמדתי להיכנס לצריף של מזל, שלחת אותי לקחת משהו. בכניסה שמעתי את אשת רחמים הזקן, שאהבה אותי, מתלוננת עלייך באזני חברתך מזל: "הילדה הרזייה הזאת, מסתובבת עם הילדים שלי כל היום וכל הלילה. יושנת ואוכלת בצריף שלנו כמו אין לה בית, והאימא שלה - אללה יירחם, בכלל לא דואגת, איפה הילדה הולכת, מה עושה. אף פעם לא צועקת צעקה על הילדה שלה, ולא נותנת לה מכות… אל'חזיטה".

"אל תדברי ככה על אום עזיז, את יודעת שאני אוהבת אותה. יש לה מספיק בלי הדיבורים שלכם", ענתה לה חברתך האוהבת. ברחתי ולא נכנסתי למזל.

האחות המחייכת מגיעה לטפל בך. אני מרחיקה את מבטי ממך. שחררתי את ידי מתוך ידך הצפודה. עינייך נפקחו, תמהות, דוק של דמעות מציף אותן. ראיתי בעינייך את השאלות האילמות, כמו השאלות שאני, ילדתך, שאלתי אותך תמיד. אני לא משיבה לך, כפי שאת לא השבת לשאלותיי מזה שלושים שנה: "לְגְ'מֵנו אל'סינִכּ, תשתקי", אמרת.

אני זוכרת במורך את הטיפול הראשון שלך: שכבת במיטת הטיפולים במרפאה המומה, מגניבה מבטים מפוחדים ממני אל הרופא הצעיר וממנו לצינורות המחוברים לגופך. שאלות בעינייך. לא הבנת מדוע הרופא רציני עד להפחיד, מדוע אינו מחייך. נשאת פניך אליו בעיניים דומעות: "יא־דַקטור, אנשק את ידיך, תעזור לי יא־דַקטור".

בדברך אחזת בידי בחזקה, ברטט. חשתי את פחדך. פחדך להיות נעזבת, לא בפעם הראשונה בחייך. פחדך למות. חייכתי אלייך בפני מסכה של ילדה אוהבת: "דיי, דיי, תירגעי, אימא, יהיה בסדר".

בלבי שמחתי על חולשתך, האין אונים שלך, מותך הקרב. השליטה ברגשותיי רחקה ממני. הם זרמו וחיו מעצמם ולעצמם, כסרטן התפשטו בגופי. אחזו בלבי במלתעותיהם ולא הרפו.

אחזתי בידך הרועדת והקרה. חשתי תחושת ניצחון. במאבק שהתנהל בינינו כל חיי, אני ניצחתי. הפלתי וכופפתי את ידך. חשתי את ידך האוחזת בידי בכוח, כמו טובע האוחז בקש. לא הרגשתי רחמים כלפייך. להפך, שמחתי שאני זו שמשאירה אותך עם המוות. התעורר בי רצון כמעט בלתי נשלט לצעוק: 'ניצחתי אותך, אימא. את עומדת למות. זה העונש שלך על שלא אהבת ודחית אותנו. אותי ואותו'. בו בזמן הרגשתי שאני נבזית. אני בוגדת בך, באם שנתנה לי חיים. מגיע לי עונש כבד. קטסטרופה שתתרחש עליי.

הרופא המתמחה, המטפל בך היום, רמז לי לצאת עמו למסדרון. חשתי בגבי את מבטך המלווה אותי. עינייך בגבי העבירו לי במוחש את ההרגשה שאת פוחדת. את פוחדת שגם אני, כמו בנך יקירך, אעזוב אותך. אבל אני הרי עזבתי מזמן. אולי אף פעם לא הייתי אתך ממש. הוא עזב כחצי שנה לפני מחלתך לשנה בשליחות משרד הביטחון לניו־יורק. רחוק. למען האמת אימא, אני עודדתי אותו לנסוע. הבטחתי שאם יקרה לך משהו - אני אטפל בך. אין לו מה לדאוג. כבר כמה שבועות הוא מצלצל אליי ללא הפסק ושואל לשלומך. אם צריך, הוא אומר, הוא יחזור ארצה, יוותר על הכול. אני מספרת לו שאת בסדר. אין לו מה לדאוג. כשיהיה צורך אקרא לו. אני בטוחה, אימא שאם הוא היה יושב במקומי על קצה מיטתך, לא היית נותנת לו לצאת. מתחננת שימשיך לשבת, יחזיק בידייך, יביט לך בעיניים. לי נתת לצאת. לא קראת. לא שאלת לכמה זמן.

במסדרון, מבטו מלוכסן אל דלת חדרך, הרופא נרכן אליי ואמר, מביט עמוקות לתוך עיניי: "נשארו לה רק כמה חודשים לחיות, ארבעה, שישה". הרגשתי שהוא מפרש ומרחיב את דבריו הלקוניים של ד"ר סלע.

נשימתי נעתקה. הוא אחז בכתפי והושיב אותי על כיסא במסדרון, קרא לאחות להגיש לי כוס מים והוסיף: "הגעתם מאוחר מדיי. יש לה סרטן מתפשט. אנו אפילו לא יודעים את מקורו".

לבי נצבט לראשונה. גל של אלם שטף אותי. שתקתי. השפלתי עיניי. הוא ביקש ממני להישאר במסדרון להמתין עד סיום הטיפול. מחשבותיי הציפו אותי. ניסיתי להתרחק מהן. הוצאתי את תיק המסמכים לכתוב תזכיר לבית המשפט לנוער. הכנסתי הכול חזרה לתיק.