ציירי לי קורונה

"צַיְּרִי לִי קוֹרוֹנָה" הַיֶּלֶד בִּקֵּש,
אֲנִי עֲיֵפָה אֲבָל הוּא מִתְעַקֵּש.
הָלַךְ וְחָזַר עִם נְיָר וּצְבָעִים.
שָׁאַלְתִּי: "אָז אֵיזֶה סוּג צֶבַע נִבְחַר שֶׁיַּתְאִים?
אוּלַי הוּא כָּחֹל וְאוּלַי צְהַבְהָב?"
"צַיְּרִי לִי קוֹרוֹנָה כַּזֹּאת שֶׁאֹהַב".

בחריזה משובבת ובהומור שחור מביאה שני הררי, סופרת ועיתונאית, את הסיפור של ימי הקורונה ושעות הסגר: המסכות, הכפפות, זמן המשפחה המקסים, זמן המשפחה המזעזע והזמן שבו סתם אוכלים יותר מדי. לצד השירים, שמתאימים לקטנים נבונים ולמבוגרים סבירים, מופיעים האיורים הפרועים של דקל חברוני