חבל הצלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חבל הצלה
הוספה למועדפים

חבל הצלה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מה מחבר בין שני גברים זרים ומוביל אותם לחברות נפש מאתגרת ומורכבת?
שלושים השנים המפרידות ביניהם לא מפריעות למערכת היחסים להתהדק ולהסתבך. וככל שהקרבה ביניהם גדלה, כך גם המחיר שהשניים משלמים.
גיבור הרומן אריאל מגיע לארצות־הברית לאחר שירותו הצבאי במטרה לכבוש את אמריקה ו"לעשות את המכה". מאוד מהר הוא פוגש את גיל, שמפעיל חבר'ה ישראלים צעירים המתחזים לסטודנטים לאומנות כדי למכור ציורים לאמריקאים. המפגש בין השניים הופך את עולמו של אריאל. הוא נסחף אחר גיל להרפתקאות עסקיות מפוקפקות ולמצבי קיצון נפשיים. האירועים חוצים יבשות ומעמידים את הגיבורים בפני בחירות גורליות, שבהן לא תמיד ברור מי משמש למי כחבל הצלה.
בשפה נוקבת, עכשווית, לעיתים גרפית, לעיתים שפת רחוב מגולל אוהד צויק בפני הקורא התרחשויות מרתקות, אכזריות, קומיות, סקסיות ומותחות הנפרשות על פני עשור ועוברות בין ישראל, ארצות־הברית, אנגליה, הולנד ובולגריה עד לסיום הטרגי המשאיר את הגיבור עם השאלה – האם הסוף היה יכול להיות אחר?

אוהד צויק, נשוי ואב לשלושה. סטורי-טלר בנשמה, איש תקשורת ותיק, עיתונאי, דובר ועכשיו גם סופר.

פרק ראשון

פרולוג


"עשר שנים. עשר שנים הדחקתי, כאבתי, התבשלתי עם עצמי, אבל סוף־סוף עשיתי את זה," אני לוחש בעיניים מזוגגות. "אתה יודע שזה לא היה פשוט עבורי. בכל זאת, הרבה זמן חלף. יש רגעים שלא אשכח לעולם, יש זיכרונות מעורפלים ויש זיכרונות... שפשוט העדפתי לשכוח." אני נושך את שפתי התחתונה.

"עד עכשיו לא הבנתי עד כמה תסבכת אותי, יא מניאק. גמרת אותי באותו יום. מאז השיחה האחרונה שלנו זה אוכל אותי. זה אוכל אותי, אתה שומע?! המחשבה שאולי יכולתי לעשות משהו. אולי ניסית להגיד לי, לרמוז, ואני לא הבנתי. אולי לא הייתי מספיק קשוב. ועכשיו, עכשיו זה כבר לא משנה, הא? זה רק חרא שממשיך ללוות אותי כל יום." אני עומד מולו, מוצף רגשות וחושש מההשלכות.

"אין ספק שזו סגירת מעגל," אני מוסיף בגרון חנוק. "מן הסתם עבורי. זה ליווה אותי כל השנים האלה, סיפור שלא הפסקתי לספר בהתלהבות, בכאב... ועכשיו כשסיימתי, כשהוצאתי את זה, אני לא יודע מה יהיה.

מדי שנה בקיץ אני מגיע אליו לביקור. קשה לתפוס אותו לבד בימים האלה. כמעט בכל פעם שאני מגיע, יש שם עוד אנשים, חברים ובני משפחה שמתגעגעים אליו לא פחות ממני. את רובם אני מכיר, ואת המעטים שלא הכרתי קודם, אני מכיר שם. לפעמים, אנחנו נפגשים בלעדיו, בהרכב כזה או אחר, אבל הוא זה שאפשר לכך לקרות עם הבחירות שלו ועם המעשים שלו.

בפעם הזו אנחנו לבד, רק הוא ואני. דממה מוחלטת. ידעתי שברגע שאפתח את הפה, הדמעות יהפכו לבכי של ממש. ואני בוכה. בוכה את הכאב, את הגעגוע, בוכה בתחושת הקלה. אני כורע על ברכיי ורוצה לחבק אותו, והוא קר. כל כך קר שאפילו חודש יולי לא מצליח לחמם.

"עשיתי את זה," אני ממלמל ומנגב את הדמעות באצבעותיי. "באתי רק לספר לך, לשתף אותך. לא רציתי שתשמע על זה ממישהו אחר, ואפילו הבאתי איתי עותק חתום עבורך."

אני מניח את הספר על המצבה, ולצידו אבן קטנה ופרח.

פרק 1:
וגאס

אני מתעורר בבהלה ומתיישב על המיטה.

הווילונות לא מוגפים לחלוטין, אבל זה לא מה שהעיר אותי. אני מביט בשעון, כמה דקות לפני שמונה בבוקר. העובדה שנרדמתי רק לפני שלוש שעות לא מפריעה לנחישות שלי. לא יודע אם חלמתי, אם התגלו בפניי נבואה או חיזיון, אבל אני צריך לצאת עכשיו. לפעול מייד.

לצידי במיטה מרוחה שרי או קרי או טרי או איך שלא קוראים לזונה מהלילה. הייתי בטוח שהיא תיעלם אחרי שתגמור את מה שבאה לעשות פה. אני קם ומדלג מעל בגדים זרוקים, בקבוקים ריקים וצלחת עם שטרות מגולגלים בדרך למקלחת. אין לי זמן. אני רק מכניס את הראש מתחת לזרם המים הקרים, שוטף פנים, מצחצח שיניים, והשעון מתקתק לי במוח.

זורק על עצמי מכנסיים וחולצה. חייב נעליים, אחרת לא יכניסו אותי. אני יוצא לכיוון המעלית ומפשפש בכיס האחורי של מכנסיי. הארנק עליי, אבל הדרכון נשאר בחדר. אומנם אני נראה מבוגר מגילי, לא מזמן חגגתי עשרים ואחת, אבל אצל האמריקאים האלה אין חוכמות, בטח לא בווגאס, ואני לא מוכן לפספס את המכה שלי.

אני רץ חזרה לחדר ומחטט בין הבגדים. קרי או טרי פוקחת חצי עין, "אול גוד, בייב?" ונרדמת לפני שאני מספיק להגיב. שולף את הדרכון מכיס פנימי בז'קט שזרוק על הרצפה ורץ חזרה למעלית. העיכוב הזה עוד יעלה לי בדם.

ירידה של שתים־עשרה קומות במעלית נמשכת כנצח. אני פותח את הארנק ומסתכל על מאתיים הדולר ששוכבים שם. עשרים ושלוש ברולטה. אני צריך לשים מאה דולר על עשרים ושלוש ברולטה. זה הקול שהעיר אותי, זה הקול שמנקר לי בין האונות במוח ולא מרפה. ואני, כמו רובוט, בדרך לעשות בדיוק מה שהקול אומר.

זה חצי מהכסף שלי. אולי אשים חמישים דולר על עשרים ושלוש ועוד חמישים דולר על האדום, ככה בשביל הביטוח. הרי אדום זה הצבע שלי.

המעלית נפתחת בקומת הקזינו, ואולם ההימורים המפלצתי נפרש מולי שומם. בשעה שמונה בבוקר אפילו בווגאס קשה למצוא מהמרים סביב השולחנות. עשרים ושלוש... עשרים ושלוש... עשרים ושלוש... אני צועד על השטיח האדום בין שולחנות הרולטה. הראשון סגור, השני סגור, השלישי סגור, הרביעי פתוח.

אין שחקנים סביב השולחן, אבל יש דילר. הוא בדיוק מריץ את הכדור סביב הגלגל, ויש כמה שניות להשלים את ההימור לפני שהוא סוגר את הסיבוב. אני שולף שטר של מאה ומניח על השולחן, מבקש ארבעה צ'יפים של עשרים וחמש, במטרה לשים חמישים־חמישים, כמו שתכננתי.

"רק עוד רגע, אדוני," משיב הדילר. "בתום הסיבוב אפרוט לך."

"אין יותר הימורים!" הוא מכריז, והכדור הקטן מתחיל להסתחרר בין תאי המספרים עד שנעצר.

"עשרים ושלוש אדום," קורא הדילר באנגלית, ואני מחוויר. עוד שנייה אתעלף. או אקיא. או שאקיא ואחר כך אתעלף. הייתי היחיד בשולחן, והכול קרה מהר. השטר שלי הפך לצ'יפים עוד לפני שהבנתי מה קורה. מאה דולר על עשרים ושלוש ברולטה! חוזר ומהדהד הקול בראשי, כמו לועג מגיע לך על שלא סמכת עליי. יכולתי לשים את השטר על העשרים ושלוש כשהגעתי לשולחן, בלי התחכמויות ובלי זיוני מוח. הייתי יוצא עם פאקינג שלושת אלפים ושש מאות דולר.

הדילר מסתכל עליי במבט עקום, לא מבין מה אני רוצה לעשות ובשביל מה ביקשתי לפרוט את השטר אם אני עומד שם קפוא וחיוור. לך תסביר לו מה בדיוק עובר לי בראש. אני לוקח צ'יפ אחד של עשרים וחמש ושם על האדום. יוצא שחור. לוקח עוד אחד, שוב שחור. אותו דבר קורה גם בצ'יפ השלישי והרביעי. הלך הכסף. איזה בוקר שחור.

אני עומד שם, מנסה להבין מה קרה כרגע. לא מספיק שפספסתי את הפרס הגדול, הפסדתי כמו טמבל חצי מהכסף שהיה לי. הרולטה שוב מסתובבת, והכדור נעצר. אדום. כמה סמלי.

אני חוזר עצבני לחדר עם מאה הדולר האחרונים, זורק את הנעליים וזוחל אל מתחת לשמיכה. אני גמור, ולא בא לי אפילו לראות את השווה ששוכבת עירומה ממש לידי, אף שאני יודע שהיא יכולה להרים את מצב רוחי תוך שניות. אולי אחר כך. עוצם עיניים ונרדם.

אני מתעורר בווייב אחר לגמרי. הבחורה נעלמה וגם המיטה מימיני ריקה. נראה שהמנקה עברה על החדר. כאילו התעוררתי בחדר אחר.

בחוץ עדיין אור. מציץ בשעון ומגלה שכבר רבע לשלוש. קם להשתין ותוך כדי מנסה לשחזר את מה שאירע בשעות הבוקר ואיך אני ממשיך הלאה עם מאה דולר אחרונים בארנק. אולי בכלל חלמתי.

אני פותח את המזוודה ומחטט בין כמה דפים שנמצאים שם באיזה כיס פנימי, עד שאני מוצא את זה — רשימת עבודות לישראלים באל־איי. הדפסתי אותה עוד בארץ. אומנם תכננתי להשתמש בה רק כשאגיע לשם מחר בערב, אבל כמו שזה נראה, אני חייב לדאוג לעצמי ללינה ברגע זה.

אני רעב. לא אכלתי כלום מאתמול, וגם זה היה לפני שעלינו לחדר והשתוללנו עד עילפון. איפה, לעזאזל, רוני? אני אפילו לא זוכר אם ראיתי אותו במיטה כשקמתי להרפתקת הבוקר הכושלת שלי. אני מחייג לחדר של יונתן וצחי, אבל הם לא עונים. אני מוצא פתק בכתב ידו של רוני. יצאנו להסתובב. ניסיתי להעיר אותך. יכולתי לנסות עד מחר. נחזור בסביבות חמש.

נותרו לי שעתיים להתקשר ולחפש לנו עבודה למחר או יותר נכון מקום לישון כשנגיע לעיר המלאכים. אני לוקח את הרשימה ויורד ללובי. לא יודע אם קודם לאכול או קודם להתקשר. מצד אחד, אני מעדיף לבצע את השיחות האלו על בטן מלאה. מצד שני, אין לי ממש תיאבון או כסף.

צועד לעבר שורת הטלפונים הציבוריים שבקצה המסדרון. מזל שחלק מהמעסיקים פרסמו מספרי חיוג חינם, חסכו לי כמה דולרים. משלוש השיחות הראשונות לא יוצא כלום. אחד לא ענה, השני לא רלוונטי והשלישי מחפש רק עובד אחד, ואנחנו שלושה.

"ארט גאלרי שלום, במה אוכל לסייע?" עונה בחורה באנגלית במבטא ישראלי.

"שלום," אני מנסה בעברית.

"שלום וברכה."

"זה בקשר לעבודה."

"אתה צריך לדבר עם גיל, והוא יצא לאכול. להשאיר לו מספר כשיחזור?"

"אמממ... אין לי מספר כרגע, אתקשר שוב עוד שעה." אני נזכר עד כמה אני רעב.

"מצוין. איך קוראים לך?"

"אריאל."

"נעים להכיר, אני מעיין. מקווה שניפגש בקרוב."

הנחתי את השפופרת והסתובבתי לחפש משהו זול לאכול, בדיוק כשרוני נעמד מולי.

"התעוררת, חמוד?"

"עזוב, אל תשאל." אני משפיל מבטי לרצפה.

"לילה קשה, אה?"

"עזוב את הלילה." אני לוחץ על הרקה שלי ומשפשף בעיגול. "הבוקר היה באמת קשה."

"הבוקר? מה היה בבוקר? ישנת כמו דוב."

"אכלת?" אני ממהר לשנות נושא.

"רק כשהתעוררתי, אבל עברו כמה שעות מאז. מה בא לך?"

"לא אכפת לי מה, רק שיהיה זול." אני מחייך חיוך קטן.

"הופה, לא מתאים לך, אדוני."

"בוא, בוא, אספר לך כבר הכול בדרך."

אנחנו יוצאים מהמלון אל הרחוב הסואן וחוצים את הכביש אל המסעדה הסינית ממול. ארוחה מלאה בחמישה דולר זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו. במיוחד כשניתן לשלם על כוס אחת ולמלא חופשי מהמכונה של השתייה הקלה. וואי, אני כל כך צמא. אלכוהול מייבש הרבה יותר כשהוא משולב עם קוק.

אנחנו מתיישבים, ואני שותה איזה ליטר של ספרייט בלי לעצור. עכשיו אני יכול לספר לרוני על מה שקרה בשמונה בבוקר ועל איך פספסתי את הנבואה הזו שקמתי איתה.

רוני מקשיב בשקיקה. הוא לא יודע אם להתבאס יותר על כך שפספסתי מכה או על העובדה שנשארתי רק עם שטר של מאה דולר שצריך להספיק לעשרים וארבע שעות בווגאס וכרטיס אוטובוס ללוס־אנג'לס.

"אולי יונתן יוכל להלוות לך קצת כסף."

"אולי." אני טובל את האגרול ברוטב חריף ונוגס ממנו.

"שאלת אותו?"

"איזה שאלתי," אני לועס בהנאה. "לא ראיתי אף אחד מאז."

"חזרנו יחד מקודם, הם עלו לחדר." רוני מרים את האגרול האחרון בצלחת ומכניס את כולו לפיו.

"אני חייב לחזור קודם לטלפון. אם נמצא כיוון לעבודה, יהיה לי יותר קל לבקש הלוואה."

"אמרתי לך כבר, סומך עליך. זורם עם כל מה שתמצא לנו." הוא מנגב את הרוטב שנזל לו על הסנטר.

אנחנו מדליקים סיגריה ומעשנים אותה תחת כיפת השמיים. אלפי אנשים חולפים על פנינו מכל המינים והסוגים. וגאס עיר קשה. קשה ושקרנית. הרבה שכבות של פלסטיק מרחיקות אותך מהמציאות, כאלו שיוצרות בועה נוצצת ומבריקה שככל שהיא גדולה יותר, כך כואב יותר כשהיא מתפוצצת.

אנחנו נכנסים חזרה למלון ומתפצלים ליד המעליות. "אני הולך לנוח טיפה," רוני מתנצל.

"סבבה, אנסה עוד כמה שיחות ואעדכן."

אני מוציא את הרשימה מהכיס ומחייג.

"הלווווו," עונה לי קול עמוק מצידו השני של הקו.

"הֵלו־הֵלו. אני מתקשר בקשר לעבודה."

"אני מדבר עם אריאל?"

"אממ... כן." הגבה שלי מתרוממת.

"מעיין אמרה לי שתתקשר."

"אז מה, אריאל, מה אתה מחפש?" שואל הקול העמוק.

"אתה גיל, נכון?"

"נכון."

"אותך אני מחפש," אני מגחך. "מה יש לך להציע לנו?"

"לנו? מי זה לנו?"

"אני מגיע לעיר עם עוד שני חברים, ואנחנו צריכים..."

"מאיפה אתם מגיעים?" הוא קוטע אותי.

"וגאס."

"וגאס, ויש לכם פה משפחה? חברים?" הוא ממשיך לחקור.

"אמממ... לא ממש."

"כמה זמן אתם כבר בווגאס?"

"אה, לא הרבה, כמה ימים. הגענו לפה אחרי רוד־טריפ של שלושה שבועות שהתחיל במיאמי."

"ונגמר לכם הכסף בווגאס." הוא צוחק.

"עלית עליי." אני מצטרף לצחוקו.

"מצטער." פתאום קולו העמוק מרצין. "אני לא יכול לעזור לכם."

"מה? למה?"

"אתם מחפשים לעשות כמה דולרים ולהמשיך לטייל. אני מחפש אנשים לטווח ארוך."

"כן־כן, טווח ארוך," אני משקר.

"אני משקיע באנשים שלי. נותן הכשרה וליווי, אני דואג לרכב, למגורים."

מגורים, הוא אמר מגורים.

מאותו רגע כבר לא מעניין אותי כלום. "רגע־רגע, עצור," אני קוטע אותו. "תן לי להסביר את עצמי מההתחלה."

אנחנו שוקעים בשיחה ארוכה. גיל מספר לי על העבודה במכירת ציורי שמן מדלת לדלת, ואני מספר לו על הניסיון הקודם שרכשתי בעולם המכירות. מהר מאוד השיחה מתגלגלת לשיחה על שאיפות, על חלומות, על החיים. משהו בקולו העמוק מרתק אותי, ואני נסחף איתו למחוזות רחוקים.

"נו, יש משהו?" יונתן טופח לי על הגב. אני מסתובב ורואה את רוני וצחי עומדים לידו.

"שנייה," אני מסמן עם האצבעות.

"מה שנייה, אתה כבר ארבעים דקות אוכל לו את הראש."

אני חוסם עם כף ידי את השפופרת בזמן שגיל ממשיך לדבר.

"מובינג? ניקוי שטיחים?" רוני שואל.

"תמונות."

"תמונות?" יונתן ורוני עונים במקהלה. הם יודעים שבשבילי לעבור מדלת לדלת זה לחזור אחורה בשוק המכירות, אחרי שכבר התמקצעתי בתפקידים ניהוליים. מצד שני, אני לא באמת רואה את עצמי לוקח עבודות סבלות או יושב לקרצף שטיחים.

"אז מתי אתם מגיעים?" גיל מחזיר אותי לשיחת הטלפון.

"נקום בבוקר, נתארגן ונעלה על אוטובוס. בטח בסביבות שתים־עשרה, אחת."

"אם ככה, לא תגיעו לפה לפני שש בערב. או־קיי, תכתוב כתובת."

"זו הכתובת של הדירה?"

"זו הכתובת של המשרד. תגיעו לפה ונדאג לכם כבר למקום לישון."

אני מסיים את השיחה ומתפנה לעדכן את החברים. חיוך קל עולה על שפתיי, ואולי עכשיו הצבע יחזור לי לפנים. אומנם יש לי פחות ממאה דולר בארנק, אבל הרבה אופטימיות לגבי העבודה אצל גיל.

***

חודש דצמבר אך השמש שמסתננת בעד החלון מטגנת לי את המוח ולא נותנת לי לנמנם. לא היה משהו מיוחד בלילה האחרון שלנו בווגאס. ישבנו כולם בחדר, שתינו וצחקנו, סיכמנו את שלושת השבועות המופלאים שעברנו, רגע לפני שצחי ודורון נפרדו מאיתנו כדי לטייל עוד כמה ימים לפני שיחזרו לארץ.

ככל שאנחנו מתקרבים לעיר המלאכים, כך גם יורדת מהירות הנסיעה של האוטובוס. מרחוק אני כבר מבחין בכתר המפורסם של המגדל הכי גבוה בדאון־טאון מבצבץ מעל ענן של פיח, והפקקים מבטיחים לנו עוד נסיעה ארוכה.

אנחנו יוצאים מהתחנה המרכזית של לוס־אנג'לס לרחובות חשוכים ושוממים.

"נחפש את האוטובוס לוואלי?" אני שואל תוך כדי שפותח את הארנק ומנסה לחסוך גם כאן.

"אוטובוס? אתה בכלל יודע איזה אוטובוס אנחנו צריכים?" יונתן תוהה.

"נשאל." אני מותח את חזי. מתעלם מהעובדה שאנחנו גמורים מהנסיעה וסוחבים מזוודות.

מבט סביב לא מספק סיבה לאופטימיות. כל מה שאני רואה זו חבורה של בחורים שחורים סביב חבית בוערת בפינת הרחוב, מתחממים מהקור שירד על העיר.

"שישים דולר הוא רוצה, הבן זונה." נשמע פתאום קולו של רוני, שהתרחק מעט והצליח לעצור מונית.

"שישים דולר לנסיעה בתוך העיר? למה מה קרה?!" אני מסרב לשלם חצי מכל מה שיש לי.

הנהג נסע, והתחלנו בוויכוח קולני שלא חמק מהחבר'ה בקצה הרחוב.

"יו!" נשמעת לפתע קריאה. "מה אתם מחפשים?"

דממה. אנחנו קופאים. אני לא יודע אם הבחור המתעניין שמתקרב לכיווננו רוצה לעזור לנו או שאנחנו מפריעים לו. אני מפגין אומץ או פחד ומזנק לעבר מונית שעוברת, פותח את הדלתות ומעמיס את המזוודות שלנו. כבר לא אכפת לי כמה זה יעלה, רק לעוף מפה.

אני מצליח לנקר קצת בזמן שהמונית משייטת ברחובות אל־איי. אחרי כמעט חצי שעה של נסיעה אני פוקח עיניים בדיוק כשהנהג מחפש את המקום. אני נזכר שגיל אמר משהו על שביל כניסה צר מימין למגדת עתידות. הינה מנורת ניאון כחולה בצורת כף יד.

"זה כאן." אני מצביע על השביל.

"להיכנס?" הנהג שואל.

"כן־כן, אנחנו עם הרבה מטען."

המונית פונה אל השביל החשוך. אני מזדקף בכיסא, קצת מתוח, לא יודע למה לצפות.

בסוף השביל נפתח אזור חניה עמוס במיוחד. בקצה הרחבה מצטופפים ארבעה כלי רכב החוסמים זה את זה, וסביבם מתרוצצים חבר'ה צעירים שפורקים או מעמיסים דברים.

"אלדד, בוא־בוא תן לי יד פה." נשמעת קריאה מאיזה רכב, שלא משאירה ספק שהגענו למקום הנכון.

אני סוקר את הסביבה, מנסה לזהות מי פה בעל הבית. אנחנו מנסים להבין מה קורה, בזמן שהחבר'ה עצמם מתעלמים מאיתנו.

"ערב טוב," אני מנסה ליצור קשר עם הבחור שקרא לאלדד.

"מה קורה, אח שלי?"

"אנחנו מחפשים את גיל." אני מביט סביב.

"הוא בפנים מסדר תמונות." אלדד בדיוק מגיע ומעדכן.

"ציורים, ציורים, לא תמונות!" מעיר לו הבחור.

"ציורים, תמונות, אותו חרא."

"אל תתייחסו," אומר לנו הבחור. "יום קשוח."

"יום קשוח בתחת שלי," אלדד צועק ומתקדם לעברי.

אני מסתכל על רוני ויונתן, מחכים לקריאה ממני. הם לא מתלהבים מהרעיון של למכור תמונות, סליחה ציורים, מדלת לדלת.

"יאללה, בואו," אני מאיץ בהם.

"לך תראה מה קורה שם," רוני מבקש. "אנחנו פה מעשנים סיגריה."

"אריאל?" קול מתוק ומעט מוכר נשמע מאחוריי.

"מעיין?" אני מנחש.

"שמחה שהגעתם." היא מושיטה יד.

יש לה מגע רך ועיניים כחולות גדולות. אני מחייך אליה ומפשיט אותה בראשי.

"איפה גיל?"

"כאן במחסן." היא לוקחת אותי אחריה, עדיין אוחזת בידי.

אנחנו נכנסים למשרד די קטן ומלא באנשים, כולם בתנועה. מאחורי מחיצת גבס עומדים מדפי ברזל ועליהם מונחים ציורי שמן בשלל סוגים ודגמים. בין המדפים יש מעבר צר אל עבר המחסן האחורי.

שני מוטות מעוצבים וארוכים מבצבצים מפתח המחסן ומתקדמים לעברי, ומייד אחריהם אני רואה אותו סוחב אותם בפרצוף נחוש, מתעלם מנוכחותי. לא ככה דמיינתי אותו. שערו שחור פרוע, עיניו שחורות וגדולות, עורו שחום. ציפיתי לפגוש מישהו בן שלושים וחמש או ארבעים, אבל גיל לפחות בן חמישים.

"בוא, זוז קצת לפה." מעיין מושכת אותי אליה. "תן לו להניח את זה כאן."

יש לה ריח נעים, והקרבה שלה אליי עושה לי טוב.

"שייקח את הזמן," אני ממלמל.

גיל מניח את המוטות ונעלם שוב אל תוך המחסן, לפני שחוזר עם שניים נוספים.

"מכינים מזה מסגרות לתמונות," מעיין עונה לשאלה שלא שאלתי.

"ציורים, ציורים, ראבק!" גיל נובח.

כן, זה ללא ספק מי ששוחח איתי בטלפון. בקול כזה אי אפשר לטעות.

"נקודה רגישה," מעיין אומרת. "חצי שנה אני פה, ועדיין לא התרגלתי."

"מה יש להתרגל?" הוא משעין את המוטות על הקיר. "תמונה זה משהו שמצלמים, ציור זה משהו שמציירים. ככה פשוט."

גיל מגן בנחישות על הייחודיות של העסק שלו, אף שברור שבינו לבין אומנות אין שום קשר. הוא מסיים לסדר את המוטות שמהם מייצרים מסגרות, מחלק הוראות לאנשים ובינתיים מגיע עוד צוות שסיים את יום העבודה שלו.

"דניאל, איך היה היום?" גיל פונה לבחור עם עגיל בגבה שבדיוק נכנס.

"חמש־עשרה. שיר עשתה לבד שמונה."

"והיתר מה? מזל שיש לך אותה, תאמין לי."

מעיין ניגשת ללוח מחיק שניצב על הקיר ומעדכנת את המספרים. לצד הלוח תלויה מפה גדולה של קליפורניה מלאה בסימונים ובסיכות נעוצות. הספק שאיתו הגעתי מתחלף אט־אט בתחושת ביטחון. תשוקה לעבודה יחד עם סדר וארגון, זה בדיוק מה שאני מחפש באדם שאעבוד איתו.

"אתם יכולים לשבת בינתיים בסלון עד שאתפנה," גיל פונה אליי. "יש שתייה במקרר. תרגישו חופשי."

"אתה זוכר שאנחנו צריכים דירה, כן?"

"אל תדאג, אף אחד פה לא ישן ברחוב, אבל קודם אני צריך לסגור חשבונות."

אני יוצא החוצה אל רוני ויונתן. הם צוחקים עם שתי בחורות שלא ראיתי קודם.

"תכיר," רוני אומר. "לירן ושלומית."

"לירון," היא מתקנת אותו. "נעים מאוד. אתה בטח אריאל."

אני מחייך בנימוס ולוחץ יד לשתי הבחורות, אבל אין לי סבלנות להישאר.

"בואו נכניס את הדברים פנימה, נשתה משהו."

"מה פנימה?" יונתן מכווץ את גבותיו. "לא הולכים לדירה?"

"תגיד לי, זה נראה לך קבלה של בית מלון שפשוט הביאו לי מפתח?"

"אז מה הסידור?" רוני מתעניין.

"בואו נדבר בפנים. קר לי פה." אני משפשף את כפות ידיי זו בזו.

אני לוקח כוס מים ושוקע בכורסה ישנה, מסתכל סביבי. מתרוצצים שם איזה עשרים חבר'ה, כולם בני עשרים–שלושים, וגיל מנצח על הלהקה הזו כמו אבא טוב. מחלק הוראות, מחמיא ומעיר. אני בוחן אותו דקות ארוכות — הוא קולני, צוחק מכל הלב, וולגרי ומוחצן.

"יש הרבה שתילים בגינה, אה?" רוני מעיר אותי מהמחשבות.

"חצי כוח."

"מה חצי כוח? יש פוטנציאל," הוא מתעקש.

"לא להיט."

"נו בטח, כבר שמת עין על מעיין הזאת?"

"אני? מעיין? סתם שמנה."

"מעיין שמנה?" יונתן נדחף לשיחה.

"מה אתה מתערב? אתה מזיין כל מה שזז."

"זה לא קשור, היא פשוט לא שמנה."

"טוב. שמנה בשבילי, יאללה שחרר."

"מה יש לו זה?" יונתן מסתכל על רוני.

"עזוב, אתה רואה שהוא עייף."

"לא קשור עייף," אני קופץ. "לא באנו לפה בשביל לזיין."

מהזווית שבה אני יושב, אני יכול לראות את גיל יושב בקצה השולחן המשרדי, ולפניו שתי ערמות — אחת של שטרות והשנייה של צ'קים. אחד־אחד הם ניגשים אליו, ראשי הצוותים, לסגור חשבונות. הוא לוקח את הכסף, סופר שטרות במיומנות של חלפן, רושם הכול, וכך הלאה, הבא בתור.

"הלו, אתם באים או מה?" נכנס לסלון הבחור הראשון שדיבר איתנו.

"באים? לאן?"

"מה לאן, אתם רוצים לישון פה?"

"לכו, לכו איתם," גיל צועק מהחדר השני.

"לאן?" אני צועק לעברו.

"עוד פעם לאן? אמרתם שאין לכם איפה לישון, נכון?"

"נו?"

"אז לכו לגיא ולאלדד. תישנו שם הלילה, ומחר נסדר את הכול."

"ומה עם העבודה ו..."

"אין לי זמן עכשיו," הוא לא נותן לי להשלים את המשפט. "תבואו מחר, ונדבר."

"אבל אם..."

"מחר. לילה טוב."

עוד על הספר

חבל הצלה אוהד צויק

פרולוג


"עשר שנים. עשר שנים הדחקתי, כאבתי, התבשלתי עם עצמי, אבל סוף־סוף עשיתי את זה," אני לוחש בעיניים מזוגגות. "אתה יודע שזה לא היה פשוט עבורי. בכל זאת, הרבה זמן חלף. יש רגעים שלא אשכח לעולם, יש זיכרונות מעורפלים ויש זיכרונות... שפשוט העדפתי לשכוח." אני נושך את שפתי התחתונה.

"עד עכשיו לא הבנתי עד כמה תסבכת אותי, יא מניאק. גמרת אותי באותו יום. מאז השיחה האחרונה שלנו זה אוכל אותי. זה אוכל אותי, אתה שומע?! המחשבה שאולי יכולתי לעשות משהו. אולי ניסית להגיד לי, לרמוז, ואני לא הבנתי. אולי לא הייתי מספיק קשוב. ועכשיו, עכשיו זה כבר לא משנה, הא? זה רק חרא שממשיך ללוות אותי כל יום." אני עומד מולו, מוצף רגשות וחושש מההשלכות.

"אין ספק שזו סגירת מעגל," אני מוסיף בגרון חנוק. "מן הסתם עבורי. זה ליווה אותי כל השנים האלה, סיפור שלא הפסקתי לספר בהתלהבות, בכאב... ועכשיו כשסיימתי, כשהוצאתי את זה, אני לא יודע מה יהיה.

מדי שנה בקיץ אני מגיע אליו לביקור. קשה לתפוס אותו לבד בימים האלה. כמעט בכל פעם שאני מגיע, יש שם עוד אנשים, חברים ובני משפחה שמתגעגעים אליו לא פחות ממני. את רובם אני מכיר, ואת המעטים שלא הכרתי קודם, אני מכיר שם. לפעמים, אנחנו נפגשים בלעדיו, בהרכב כזה או אחר, אבל הוא זה שאפשר לכך לקרות עם הבחירות שלו ועם המעשים שלו.

בפעם הזו אנחנו לבד, רק הוא ואני. דממה מוחלטת. ידעתי שברגע שאפתח את הפה, הדמעות יהפכו לבכי של ממש. ואני בוכה. בוכה את הכאב, את הגעגוע, בוכה בתחושת הקלה. אני כורע על ברכיי ורוצה לחבק אותו, והוא קר. כל כך קר שאפילו חודש יולי לא מצליח לחמם.

"עשיתי את זה," אני ממלמל ומנגב את הדמעות באצבעותיי. "באתי רק לספר לך, לשתף אותך. לא רציתי שתשמע על זה ממישהו אחר, ואפילו הבאתי איתי עותק חתום עבורך."

אני מניח את הספר על המצבה, ולצידו אבן קטנה ופרח.

פרק 1:
וגאס

אני מתעורר בבהלה ומתיישב על המיטה.

הווילונות לא מוגפים לחלוטין, אבל זה לא מה שהעיר אותי. אני מביט בשעון, כמה דקות לפני שמונה בבוקר. העובדה שנרדמתי רק לפני שלוש שעות לא מפריעה לנחישות שלי. לא יודע אם חלמתי, אם התגלו בפניי נבואה או חיזיון, אבל אני צריך לצאת עכשיו. לפעול מייד.

לצידי במיטה מרוחה שרי או קרי או טרי או איך שלא קוראים לזונה מהלילה. הייתי בטוח שהיא תיעלם אחרי שתגמור את מה שבאה לעשות פה. אני קם ומדלג מעל בגדים זרוקים, בקבוקים ריקים וצלחת עם שטרות מגולגלים בדרך למקלחת. אין לי זמן. אני רק מכניס את הראש מתחת לזרם המים הקרים, שוטף פנים, מצחצח שיניים, והשעון מתקתק לי במוח.

זורק על עצמי מכנסיים וחולצה. חייב נעליים, אחרת לא יכניסו אותי. אני יוצא לכיוון המעלית ומפשפש בכיס האחורי של מכנסיי. הארנק עליי, אבל הדרכון נשאר בחדר. אומנם אני נראה מבוגר מגילי, לא מזמן חגגתי עשרים ואחת, אבל אצל האמריקאים האלה אין חוכמות, בטח לא בווגאס, ואני לא מוכן לפספס את המכה שלי.

אני רץ חזרה לחדר ומחטט בין הבגדים. קרי או טרי פוקחת חצי עין, "אול גוד, בייב?" ונרדמת לפני שאני מספיק להגיב. שולף את הדרכון מכיס פנימי בז'קט שזרוק על הרצפה ורץ חזרה למעלית. העיכוב הזה עוד יעלה לי בדם.

ירידה של שתים־עשרה קומות במעלית נמשכת כנצח. אני פותח את הארנק ומסתכל על מאתיים הדולר ששוכבים שם. עשרים ושלוש ברולטה. אני צריך לשים מאה דולר על עשרים ושלוש ברולטה. זה הקול שהעיר אותי, זה הקול שמנקר לי בין האונות במוח ולא מרפה. ואני, כמו רובוט, בדרך לעשות בדיוק מה שהקול אומר.

זה חצי מהכסף שלי. אולי אשים חמישים דולר על עשרים ושלוש ועוד חמישים דולר על האדום, ככה בשביל הביטוח. הרי אדום זה הצבע שלי.

המעלית נפתחת בקומת הקזינו, ואולם ההימורים המפלצתי נפרש מולי שומם. בשעה שמונה בבוקר אפילו בווגאס קשה למצוא מהמרים סביב השולחנות. עשרים ושלוש... עשרים ושלוש... עשרים ושלוש... אני צועד על השטיח האדום בין שולחנות הרולטה. הראשון סגור, השני סגור, השלישי סגור, הרביעי פתוח.

אין שחקנים סביב השולחן, אבל יש דילר. הוא בדיוק מריץ את הכדור סביב הגלגל, ויש כמה שניות להשלים את ההימור לפני שהוא סוגר את הסיבוב. אני שולף שטר של מאה ומניח על השולחן, מבקש ארבעה צ'יפים של עשרים וחמש, במטרה לשים חמישים־חמישים, כמו שתכננתי.

"רק עוד רגע, אדוני," משיב הדילר. "בתום הסיבוב אפרוט לך."

"אין יותר הימורים!" הוא מכריז, והכדור הקטן מתחיל להסתחרר בין תאי המספרים עד שנעצר.

"עשרים ושלוש אדום," קורא הדילר באנגלית, ואני מחוויר. עוד שנייה אתעלף. או אקיא. או שאקיא ואחר כך אתעלף. הייתי היחיד בשולחן, והכול קרה מהר. השטר שלי הפך לצ'יפים עוד לפני שהבנתי מה קורה. מאה דולר על עשרים ושלוש ברולטה! חוזר ומהדהד הקול בראשי, כמו לועג מגיע לך על שלא סמכת עליי. יכולתי לשים את השטר על העשרים ושלוש כשהגעתי לשולחן, בלי התחכמויות ובלי זיוני מוח. הייתי יוצא עם פאקינג שלושת אלפים ושש מאות דולר.

הדילר מסתכל עליי במבט עקום, לא מבין מה אני רוצה לעשות ובשביל מה ביקשתי לפרוט את השטר אם אני עומד שם קפוא וחיוור. לך תסביר לו מה בדיוק עובר לי בראש. אני לוקח צ'יפ אחד של עשרים וחמש ושם על האדום. יוצא שחור. לוקח עוד אחד, שוב שחור. אותו דבר קורה גם בצ'יפ השלישי והרביעי. הלך הכסף. איזה בוקר שחור.

אני עומד שם, מנסה להבין מה קרה כרגע. לא מספיק שפספסתי את הפרס הגדול, הפסדתי כמו טמבל חצי מהכסף שהיה לי. הרולטה שוב מסתובבת, והכדור נעצר. אדום. כמה סמלי.

אני חוזר עצבני לחדר עם מאה הדולר האחרונים, זורק את הנעליים וזוחל אל מתחת לשמיכה. אני גמור, ולא בא לי אפילו לראות את השווה ששוכבת עירומה ממש לידי, אף שאני יודע שהיא יכולה להרים את מצב רוחי תוך שניות. אולי אחר כך. עוצם עיניים ונרדם.

אני מתעורר בווייב אחר לגמרי. הבחורה נעלמה וגם המיטה מימיני ריקה. נראה שהמנקה עברה על החדר. כאילו התעוררתי בחדר אחר.

בחוץ עדיין אור. מציץ בשעון ומגלה שכבר רבע לשלוש. קם להשתין ותוך כדי מנסה לשחזר את מה שאירע בשעות הבוקר ואיך אני ממשיך הלאה עם מאה דולר אחרונים בארנק. אולי בכלל חלמתי.

אני פותח את המזוודה ומחטט בין כמה דפים שנמצאים שם באיזה כיס פנימי, עד שאני מוצא את זה — רשימת עבודות לישראלים באל־איי. הדפסתי אותה עוד בארץ. אומנם תכננתי להשתמש בה רק כשאגיע לשם מחר בערב, אבל כמו שזה נראה, אני חייב לדאוג לעצמי ללינה ברגע זה.

אני רעב. לא אכלתי כלום מאתמול, וגם זה היה לפני שעלינו לחדר והשתוללנו עד עילפון. איפה, לעזאזל, רוני? אני אפילו לא זוכר אם ראיתי אותו במיטה כשקמתי להרפתקת הבוקר הכושלת שלי. אני מחייג לחדר של יונתן וצחי, אבל הם לא עונים. אני מוצא פתק בכתב ידו של רוני. יצאנו להסתובב. ניסיתי להעיר אותך. יכולתי לנסות עד מחר. נחזור בסביבות חמש.

נותרו לי שעתיים להתקשר ולחפש לנו עבודה למחר או יותר נכון מקום לישון כשנגיע לעיר המלאכים. אני לוקח את הרשימה ויורד ללובי. לא יודע אם קודם לאכול או קודם להתקשר. מצד אחד, אני מעדיף לבצע את השיחות האלו על בטן מלאה. מצד שני, אין לי ממש תיאבון או כסף.

צועד לעבר שורת הטלפונים הציבוריים שבקצה המסדרון. מזל שחלק מהמעסיקים פרסמו מספרי חיוג חינם, חסכו לי כמה דולרים. משלוש השיחות הראשונות לא יוצא כלום. אחד לא ענה, השני לא רלוונטי והשלישי מחפש רק עובד אחד, ואנחנו שלושה.

"ארט גאלרי שלום, במה אוכל לסייע?" עונה בחורה באנגלית במבטא ישראלי.

"שלום," אני מנסה בעברית.

"שלום וברכה."

"זה בקשר לעבודה."

"אתה צריך לדבר עם גיל, והוא יצא לאכול. להשאיר לו מספר כשיחזור?"

"אמממ... אין לי מספר כרגע, אתקשר שוב עוד שעה." אני נזכר עד כמה אני רעב.

"מצוין. איך קוראים לך?"

"אריאל."

"נעים להכיר, אני מעיין. מקווה שניפגש בקרוב."

הנחתי את השפופרת והסתובבתי לחפש משהו זול לאכול, בדיוק כשרוני נעמד מולי.

"התעוררת, חמוד?"

"עזוב, אל תשאל." אני משפיל מבטי לרצפה.

"לילה קשה, אה?"

"עזוב את הלילה." אני לוחץ על הרקה שלי ומשפשף בעיגול. "הבוקר היה באמת קשה."

"הבוקר? מה היה בבוקר? ישנת כמו דוב."

"אכלת?" אני ממהר לשנות נושא.

"רק כשהתעוררתי, אבל עברו כמה שעות מאז. מה בא לך?"

"לא אכפת לי מה, רק שיהיה זול." אני מחייך חיוך קטן.

"הופה, לא מתאים לך, אדוני."

"בוא, בוא, אספר לך כבר הכול בדרך."

אנחנו יוצאים מהמלון אל הרחוב הסואן וחוצים את הכביש אל המסעדה הסינית ממול. ארוחה מלאה בחמישה דולר זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו. במיוחד כשניתן לשלם על כוס אחת ולמלא חופשי מהמכונה של השתייה הקלה. וואי, אני כל כך צמא. אלכוהול מייבש הרבה יותר כשהוא משולב עם קוק.

אנחנו מתיישבים, ואני שותה איזה ליטר של ספרייט בלי לעצור. עכשיו אני יכול לספר לרוני על מה שקרה בשמונה בבוקר ועל איך פספסתי את הנבואה הזו שקמתי איתה.

רוני מקשיב בשקיקה. הוא לא יודע אם להתבאס יותר על כך שפספסתי מכה או על העובדה שנשארתי רק עם שטר של מאה דולר שצריך להספיק לעשרים וארבע שעות בווגאס וכרטיס אוטובוס ללוס־אנג'לס.

"אולי יונתן יוכל להלוות לך קצת כסף."

"אולי." אני טובל את האגרול ברוטב חריף ונוגס ממנו.

"שאלת אותו?"

"איזה שאלתי," אני לועס בהנאה. "לא ראיתי אף אחד מאז."

"חזרנו יחד מקודם, הם עלו לחדר." רוני מרים את האגרול האחרון בצלחת ומכניס את כולו לפיו.

"אני חייב לחזור קודם לטלפון. אם נמצא כיוון לעבודה, יהיה לי יותר קל לבקש הלוואה."

"אמרתי לך כבר, סומך עליך. זורם עם כל מה שתמצא לנו." הוא מנגב את הרוטב שנזל לו על הסנטר.

אנחנו מדליקים סיגריה ומעשנים אותה תחת כיפת השמיים. אלפי אנשים חולפים על פנינו מכל המינים והסוגים. וגאס עיר קשה. קשה ושקרנית. הרבה שכבות של פלסטיק מרחיקות אותך מהמציאות, כאלו שיוצרות בועה נוצצת ומבריקה שככל שהיא גדולה יותר, כך כואב יותר כשהיא מתפוצצת.

אנחנו נכנסים חזרה למלון ומתפצלים ליד המעליות. "אני הולך לנוח טיפה," רוני מתנצל.

"סבבה, אנסה עוד כמה שיחות ואעדכן."

אני מוציא את הרשימה מהכיס ומחייג.

"הלווווו," עונה לי קול עמוק מצידו השני של הקו.

"הֵלו־הֵלו. אני מתקשר בקשר לעבודה."

"אני מדבר עם אריאל?"

"אממ... כן." הגבה שלי מתרוממת.

"מעיין אמרה לי שתתקשר."

"אז מה, אריאל, מה אתה מחפש?" שואל הקול העמוק.

"אתה גיל, נכון?"

"נכון."

"אותך אני מחפש," אני מגחך. "מה יש לך להציע לנו?"

"לנו? מי זה לנו?"

"אני מגיע לעיר עם עוד שני חברים, ואנחנו צריכים..."

"מאיפה אתם מגיעים?" הוא קוטע אותי.

"וגאס."

"וגאס, ויש לכם פה משפחה? חברים?" הוא ממשיך לחקור.

"אמממ... לא ממש."

"כמה זמן אתם כבר בווגאס?"

"אה, לא הרבה, כמה ימים. הגענו לפה אחרי רוד־טריפ של שלושה שבועות שהתחיל במיאמי."

"ונגמר לכם הכסף בווגאס." הוא צוחק.

"עלית עליי." אני מצטרף לצחוקו.

"מצטער." פתאום קולו העמוק מרצין. "אני לא יכול לעזור לכם."

"מה? למה?"

"אתם מחפשים לעשות כמה דולרים ולהמשיך לטייל. אני מחפש אנשים לטווח ארוך."

"כן־כן, טווח ארוך," אני משקר.

"אני משקיע באנשים שלי. נותן הכשרה וליווי, אני דואג לרכב, למגורים."

מגורים, הוא אמר מגורים.

מאותו רגע כבר לא מעניין אותי כלום. "רגע־רגע, עצור," אני קוטע אותו. "תן לי להסביר את עצמי מההתחלה."

אנחנו שוקעים בשיחה ארוכה. גיל מספר לי על העבודה במכירת ציורי שמן מדלת לדלת, ואני מספר לו על הניסיון הקודם שרכשתי בעולם המכירות. מהר מאוד השיחה מתגלגלת לשיחה על שאיפות, על חלומות, על החיים. משהו בקולו העמוק מרתק אותי, ואני נסחף איתו למחוזות רחוקים.

"נו, יש משהו?" יונתן טופח לי על הגב. אני מסתובב ורואה את רוני וצחי עומדים לידו.

"שנייה," אני מסמן עם האצבעות.

"מה שנייה, אתה כבר ארבעים דקות אוכל לו את הראש."

אני חוסם עם כף ידי את השפופרת בזמן שגיל ממשיך לדבר.

"מובינג? ניקוי שטיחים?" רוני שואל.

"תמונות."

"תמונות?" יונתן ורוני עונים במקהלה. הם יודעים שבשבילי לעבור מדלת לדלת זה לחזור אחורה בשוק המכירות, אחרי שכבר התמקצעתי בתפקידים ניהוליים. מצד שני, אני לא באמת רואה את עצמי לוקח עבודות סבלות או יושב לקרצף שטיחים.

"אז מתי אתם מגיעים?" גיל מחזיר אותי לשיחת הטלפון.

"נקום בבוקר, נתארגן ונעלה על אוטובוס. בטח בסביבות שתים־עשרה, אחת."

"אם ככה, לא תגיעו לפה לפני שש בערב. או־קיי, תכתוב כתובת."

"זו הכתובת של הדירה?"

"זו הכתובת של המשרד. תגיעו לפה ונדאג לכם כבר למקום לישון."

אני מסיים את השיחה ומתפנה לעדכן את החברים. חיוך קל עולה על שפתיי, ואולי עכשיו הצבע יחזור לי לפנים. אומנם יש לי פחות ממאה דולר בארנק, אבל הרבה אופטימיות לגבי העבודה אצל גיל.

***

חודש דצמבר אך השמש שמסתננת בעד החלון מטגנת לי את המוח ולא נותנת לי לנמנם. לא היה משהו מיוחד בלילה האחרון שלנו בווגאס. ישבנו כולם בחדר, שתינו וצחקנו, סיכמנו את שלושת השבועות המופלאים שעברנו, רגע לפני שצחי ודורון נפרדו מאיתנו כדי לטייל עוד כמה ימים לפני שיחזרו לארץ.

ככל שאנחנו מתקרבים לעיר המלאכים, כך גם יורדת מהירות הנסיעה של האוטובוס. מרחוק אני כבר מבחין בכתר המפורסם של המגדל הכי גבוה בדאון־טאון מבצבץ מעל ענן של פיח, והפקקים מבטיחים לנו עוד נסיעה ארוכה.

אנחנו יוצאים מהתחנה המרכזית של לוס־אנג'לס לרחובות חשוכים ושוממים.

"נחפש את האוטובוס לוואלי?" אני שואל תוך כדי שפותח את הארנק ומנסה לחסוך גם כאן.

"אוטובוס? אתה בכלל יודע איזה אוטובוס אנחנו צריכים?" יונתן תוהה.

"נשאל." אני מותח את חזי. מתעלם מהעובדה שאנחנו גמורים מהנסיעה וסוחבים מזוודות.

מבט סביב לא מספק סיבה לאופטימיות. כל מה שאני רואה זו חבורה של בחורים שחורים סביב חבית בוערת בפינת הרחוב, מתחממים מהקור שירד על העיר.

"שישים דולר הוא רוצה, הבן זונה." נשמע פתאום קולו של רוני, שהתרחק מעט והצליח לעצור מונית.

"שישים דולר לנסיעה בתוך העיר? למה מה קרה?!" אני מסרב לשלם חצי מכל מה שיש לי.

הנהג נסע, והתחלנו בוויכוח קולני שלא חמק מהחבר'ה בקצה הרחוב.

"יו!" נשמעת לפתע קריאה. "מה אתם מחפשים?"

דממה. אנחנו קופאים. אני לא יודע אם הבחור המתעניין שמתקרב לכיווננו רוצה לעזור לנו או שאנחנו מפריעים לו. אני מפגין אומץ או פחד ומזנק לעבר מונית שעוברת, פותח את הדלתות ומעמיס את המזוודות שלנו. כבר לא אכפת לי כמה זה יעלה, רק לעוף מפה.

אני מצליח לנקר קצת בזמן שהמונית משייטת ברחובות אל־איי. אחרי כמעט חצי שעה של נסיעה אני פוקח עיניים בדיוק כשהנהג מחפש את המקום. אני נזכר שגיל אמר משהו על שביל כניסה צר מימין למגדת עתידות. הינה מנורת ניאון כחולה בצורת כף יד.

"זה כאן." אני מצביע על השביל.

"להיכנס?" הנהג שואל.

"כן־כן, אנחנו עם הרבה מטען."

המונית פונה אל השביל החשוך. אני מזדקף בכיסא, קצת מתוח, לא יודע למה לצפות.

בסוף השביל נפתח אזור חניה עמוס במיוחד. בקצה הרחבה מצטופפים ארבעה כלי רכב החוסמים זה את זה, וסביבם מתרוצצים חבר'ה צעירים שפורקים או מעמיסים דברים.

"אלדד, בוא־בוא תן לי יד פה." נשמעת קריאה מאיזה רכב, שלא משאירה ספק שהגענו למקום הנכון.

אני סוקר את הסביבה, מנסה לזהות מי פה בעל הבית. אנחנו מנסים להבין מה קורה, בזמן שהחבר'ה עצמם מתעלמים מאיתנו.

"ערב טוב," אני מנסה ליצור קשר עם הבחור שקרא לאלדד.

"מה קורה, אח שלי?"

"אנחנו מחפשים את גיל." אני מביט סביב.

"הוא בפנים מסדר תמונות." אלדד בדיוק מגיע ומעדכן.

"ציורים, ציורים, לא תמונות!" מעיר לו הבחור.

"ציורים, תמונות, אותו חרא."

"אל תתייחסו," אומר לנו הבחור. "יום קשוח."

"יום קשוח בתחת שלי," אלדד צועק ומתקדם לעברי.

אני מסתכל על רוני ויונתן, מחכים לקריאה ממני. הם לא מתלהבים מהרעיון של למכור תמונות, סליחה ציורים, מדלת לדלת.

"יאללה, בואו," אני מאיץ בהם.

"לך תראה מה קורה שם," רוני מבקש. "אנחנו פה מעשנים סיגריה."

"אריאל?" קול מתוק ומעט מוכר נשמע מאחוריי.

"מעיין?" אני מנחש.

"שמחה שהגעתם." היא מושיטה יד.

יש לה מגע רך ועיניים כחולות גדולות. אני מחייך אליה ומפשיט אותה בראשי.

"איפה גיל?"

"כאן במחסן." היא לוקחת אותי אחריה, עדיין אוחזת בידי.

אנחנו נכנסים למשרד די קטן ומלא באנשים, כולם בתנועה. מאחורי מחיצת גבס עומדים מדפי ברזל ועליהם מונחים ציורי שמן בשלל סוגים ודגמים. בין המדפים יש מעבר צר אל עבר המחסן האחורי.

שני מוטות מעוצבים וארוכים מבצבצים מפתח המחסן ומתקדמים לעברי, ומייד אחריהם אני רואה אותו סוחב אותם בפרצוף נחוש, מתעלם מנוכחותי. לא ככה דמיינתי אותו. שערו שחור פרוע, עיניו שחורות וגדולות, עורו שחום. ציפיתי לפגוש מישהו בן שלושים וחמש או ארבעים, אבל גיל לפחות בן חמישים.

"בוא, זוז קצת לפה." מעיין מושכת אותי אליה. "תן לו להניח את זה כאן."

יש לה ריח נעים, והקרבה שלה אליי עושה לי טוב.

"שייקח את הזמן," אני ממלמל.

גיל מניח את המוטות ונעלם שוב אל תוך המחסן, לפני שחוזר עם שניים נוספים.

"מכינים מזה מסגרות לתמונות," מעיין עונה לשאלה שלא שאלתי.

"ציורים, ציורים, ראבק!" גיל נובח.

כן, זה ללא ספק מי ששוחח איתי בטלפון. בקול כזה אי אפשר לטעות.

"נקודה רגישה," מעיין אומרת. "חצי שנה אני פה, ועדיין לא התרגלתי."

"מה יש להתרגל?" הוא משעין את המוטות על הקיר. "תמונה זה משהו שמצלמים, ציור זה משהו שמציירים. ככה פשוט."

גיל מגן בנחישות על הייחודיות של העסק שלו, אף שברור שבינו לבין אומנות אין שום קשר. הוא מסיים לסדר את המוטות שמהם מייצרים מסגרות, מחלק הוראות לאנשים ובינתיים מגיע עוד צוות שסיים את יום העבודה שלו.

"דניאל, איך היה היום?" גיל פונה לבחור עם עגיל בגבה שבדיוק נכנס.

"חמש־עשרה. שיר עשתה לבד שמונה."

"והיתר מה? מזל שיש לך אותה, תאמין לי."

מעיין ניגשת ללוח מחיק שניצב על הקיר ומעדכנת את המספרים. לצד הלוח תלויה מפה גדולה של קליפורניה מלאה בסימונים ובסיכות נעוצות. הספק שאיתו הגעתי מתחלף אט־אט בתחושת ביטחון. תשוקה לעבודה יחד עם סדר וארגון, זה בדיוק מה שאני מחפש באדם שאעבוד איתו.

"אתם יכולים לשבת בינתיים בסלון עד שאתפנה," גיל פונה אליי. "יש שתייה במקרר. תרגישו חופשי."

"אתה זוכר שאנחנו צריכים דירה, כן?"

"אל תדאג, אף אחד פה לא ישן ברחוב, אבל קודם אני צריך לסגור חשבונות."

אני יוצא החוצה אל רוני ויונתן. הם צוחקים עם שתי בחורות שלא ראיתי קודם.

"תכיר," רוני אומר. "לירן ושלומית."

"לירון," היא מתקנת אותו. "נעים מאוד. אתה בטח אריאל."

אני מחייך בנימוס ולוחץ יד לשתי הבחורות, אבל אין לי סבלנות להישאר.

"בואו נכניס את הדברים פנימה, נשתה משהו."

"מה פנימה?" יונתן מכווץ את גבותיו. "לא הולכים לדירה?"

"תגיד לי, זה נראה לך קבלה של בית מלון שפשוט הביאו לי מפתח?"

"אז מה הסידור?" רוני מתעניין.

"בואו נדבר בפנים. קר לי פה." אני משפשף את כפות ידיי זו בזו.

אני לוקח כוס מים ושוקע בכורסה ישנה, מסתכל סביבי. מתרוצצים שם איזה עשרים חבר'ה, כולם בני עשרים–שלושים, וגיל מנצח על הלהקה הזו כמו אבא טוב. מחלק הוראות, מחמיא ומעיר. אני בוחן אותו דקות ארוכות — הוא קולני, צוחק מכל הלב, וולגרי ומוחצן.

"יש הרבה שתילים בגינה, אה?" רוני מעיר אותי מהמחשבות.

"חצי כוח."

"מה חצי כוח? יש פוטנציאל," הוא מתעקש.

"לא להיט."

"נו בטח, כבר שמת עין על מעיין הזאת?"

"אני? מעיין? סתם שמנה."

"מעיין שמנה?" יונתן נדחף לשיחה.

"מה אתה מתערב? אתה מזיין כל מה שזז."

"זה לא קשור, היא פשוט לא שמנה."

"טוב. שמנה בשבילי, יאללה שחרר."

"מה יש לו זה?" יונתן מסתכל על רוני.

"עזוב, אתה רואה שהוא עייף."

"לא קשור עייף," אני קופץ. "לא באנו לפה בשביל לזיין."

מהזווית שבה אני יושב, אני יכול לראות את גיל יושב בקצה השולחן המשרדי, ולפניו שתי ערמות — אחת של שטרות והשנייה של צ'קים. אחד־אחד הם ניגשים אליו, ראשי הצוותים, לסגור חשבונות. הוא לוקח את הכסף, סופר שטרות במיומנות של חלפן, רושם הכול, וכך הלאה, הבא בתור.

"הלו, אתם באים או מה?" נכנס לסלון הבחור הראשון שדיבר איתנו.

"באים? לאן?"

"מה לאן, אתם רוצים לישון פה?"

"לכו, לכו איתם," גיל צועק מהחדר השני.

"לאן?" אני צועק לעברו.

"עוד פעם לאן? אמרתם שאין לכם איפה לישון, נכון?"

"נו?"

"אז לכו לגיא ולאלדד. תישנו שם הלילה, ומחר נסדר את הכול."

"ומה עם העבודה ו..."

"אין לי זמן עכשיו," הוא לא נותן לי להשלים את המשפט. "תבואו מחר, ונדבר."

"אבל אם..."

"מחר. לילה טוב."