גן נעמי

השנה, משום מה, יצא הגן שלי משליטה.

אנחנו רגילות למהומה ולרעש שיש תמיד בשבועות הראשונים, בגלל הילדים החדשים, לוקח להם זמן להתרגל וההורים מוכי האשמה מסתובבים מתחת לרגליים, אבל אחרי ראש השנה הכול מתחיל להתייצב. זה כמו חוק טבע. ההורים מביאים אותם בבוקר, עושים עצמם מתעניינים במה שקורה, מפסלים עם הילד שלהם משהו בפלסטלינה או מציירים בצבעי מים, אבל בעצם הם ממהרים לעבודה, אפשר לשמוע את אנחת הרווחה שלהם כשהם יוצאים, קצת בכי והכול נרגע. אפשר להגיש את ארוחת הבוקר בשקט ואחר כך להושיב את הילדים במפגש, לספר להם סיפור, לדבר אתם על העולם, להוציא אותם לשחק בחצר. אחר כך ארוחת צהריים, מנוחת צהריים על המזרנים הקטנים, ארוחה קלה, ואז באים ההורים לקחת אותם. בסוף צריך לסדר את הגן ולנקות והיום נגמר. זה סדר היום שלי כבר כמעט עשרים וחמש שנה, אלפי ימים. אינספור מפגשים של בוקר, סיפורים ילדותיים שאני יודעת בעל פה, רבבות ארוחות. אלפי נשיקות וחיבוקים ופרדות ובכיות של בוקר. המון חיתולים מלוכלכים של הילדים החדשים שעוד לא נגמלו.

אבל השנה הסערה נמשכה גם אחרי סוכות, ולא נפסקה. ילדים שבוכים ובוכים בלי להירגע, כאילו תקף אותם הטירוף, רוצים את אבא ואמא, הורים היסטריים שממאנים להיפרד, כל מיני תקלות טכניות משונות שאני נאלצת להתעסק בהן במקום בילדים, גננות חולניות שלא יכולות לקום מהמיטה בגלל דלקות חריפות וצירי לידה שתקפו אותן בחודש השישי, כאילו איזה ביש מזל פשוט מתאנה לנו. אולי הילדים נעשים יותר מפונקים, או ההורים יותר דאגנים, אני לא בטוחה. ואולי הבעיה דווקא בי, ואני כבר לא מסוגלת להשרות רוגע על הגן. אין תועלת במחשבות האלה, הן רק מערערות לי את הביטחון העצמי. חשוב להישאר מעשית. להתמקד בפעולות הפשוטות ולהקפיד שייעשו כמו שצריך. אחרי כל שנות הנצח האלה אני עדיין צריכה להכין את עצמי כל בוקר לפגישה עם הילדים, עם ההורים שלהם, עם הגננות שאני מעסיקה, לחייך וגם להיות אסרטיבית ונחושה, לשלוט בזרם האנושי שמתערבל סביבי. השנה הכול משתבש. יש ימים שבתשע בבוקר אני כבר רוצה לעלות למעלה, אל הדירה שלי, ולהיכנס לתוך המיטה עד הערב. פעם לא הרגשתי ככה.

שבועיים אחרי חופשת סוכות, בחמסין של סתיו, נפל הילד יהלי מהמגלשה, צרח מכאב ומבהלה והראש שלו התפלש בחול ליד הכלוב של החיות. יצאתי אל החצר בריצה ומצאתי אותו שוכב ושלולית דם קטנטנה סביב הפה שלו. נבהלתי נורא, הפכתי אותו מהר, תודה לאל, הוא חי ונושם.

פמליה של ילדים מודאגים השתרכה אחרַי כאשר הכנסתי אותו פנימה והושבתי אותו על כיסא במטבח וביקשתי מסימה שתיתן לי קרח בתוך מגבת קטנה. הצמדתי את הקרח אל החניכיים המדממים, ואמרתי לעצמי: את צריכה להתקשר להורים שלו, איזו מהומה שתהיה כאן עכשיו. הפציעה בפה נראתה ממש לא יפה.

"הכול בסדר ילדים," הרגעתי אותם, "אלה בסך הכול שיני חלב," וידעתי שזה לא בסדר, ההורים שלו יכעסו ובצדק. הוא היה מהילדים החדשים, אפילו לא זכרתי את שמות הוריו.

"מה עם ארוחת הצהריים?" שאלה אותי סימה, שהתעקשה ללבוש שמלות מיני בסגנון שנות השבעים, למרות שהמידות שלה מאוד גדלו מאז, "את רוצה שאכניס אותם פנימה? כבר שתים עשרה ורבע." גם כשתיפול הפצצה הגדולה על תל אביב סימה לא תרשה איחור בארוחת הצהריים.

"עוד רגע," עניתי לה, וחיבקתי את יהלי חזק. הוא התייפח עכשיו בשקט בין הידיים שלי. זה יעלה לי הרבה כסף, אמרתי לעצמי, גם ככה מצב החשבון שלי אנוש. בכל שנה עמדתי בפיתוי ולא קיבלתי יותר מעשרים ילדים לגן, זה היה בניגוד לעקרונות הפדגוגיים שלי, אבל מעשרים ילדים אי אפשר להרוויח שום דבר. הוצאה אחת לא צפויה וכל המאזן המחורבן שלי נדפק. אי אפשר להיות גננת טובה עם חזון חינוכי וגם להרוויח מזה כסף, זה פשוט לא מסתדר ביחד.

הילדים נכנסו והתיישבו ליד שולחנות הפורמייקה הקטנים, ובצלחות הצבעוניות כבר היו מונחים השניצלים והפירה והירקות החתוכים שסימה הכינה. התיישבתי במקום הקבוע שלי, ויהלי הפצוע ישב עלי. "ב־ת־י־א־ב־ו־ן," אמרתי להם בקול גדול, והילדים חזרו אחרי במקהלה, וכשהשתתק הצליל האחרון הם הסתערו על האוכל. סימה הסתכלה עלי בדאגה מעל לראשים שלהם. העיניים שלה היו מאופרות בכחול דרמטי והשער צבוע בחום מבריק על גבול הכתום.

"את רוצה שאקח אותו רגע שתוכלי לאכול?" הציעה סימה. הייתי חייבת להתקשר להורים. קמתי לא נכון מהכיסא הנמוך, הרגשתי כאב חד בגב, והתפללתי שלא אפרוץ שוב את הדיסק, רק זה חסר לי עכשיו. "אל תיבהלי," אמרתי לאמא בטלפון, היא עבדה בתור גרפיקאית איפשהו, "זה רק שיניים," אבל היא נשמעה מבוהלת ואמרה שהיא מיד באה. תיאבון כבר לא היה לי.

הכול קרה משום שנתתי ליוליה חופש, היא ביקשה לצאת עם החבר שלה יניב להפלגת נופש של שלושה ימים באמצע השנה. הוא היה בחור מפוקפק החבר הזה, התעסק בכל מיני דברים שקשורים לרכב ולהלוואות, אבל לא רציתי להיות זקנה מרושעת ולקלקל לה, והסכמתי. זו היתה טעות. גם ככה היה לי מחסור בכוח אדם, אחת הגננות שעבדה אצלי בשנה שעברה קיבלה צירי לידה בתחילת החודש השישי, אחרת ברחה ממני בגלל כסף, הציעו לה משכורת יותר גבוהה בגן אחר. שתיים-שלוש דקות לבד בחצר בלי השגחה ויהלי שבר את השיניים.

הילדים פינו את הכלים לקערות הפלסטיק הגדולות. ניגבנו את השולחנות וטאטאנו את שאריות האוכל שנפלו לרצפה. פרשתי את המזרנים למנוחת הצהריים, הפעלתי את הטייפ עם המוזיקה הקלאסית המרגיעה והסטתי את הווילונות להאפיל את החדר. הם נשכבו מכושפים במקומות הקבועים שלהם והתכסו בשמיכות הקיץ הקלות, שעוד לא החלפנו לכבוד הסתיו. המנגינה הרדימה אותם וגם יהלי נרדם. החלפתי לו את החולצה הקצרה שהיתה מוכתמת בדם ונתתי לו אקמול.

איזו שעת חסד זו כשהם נרדמים בפנים שלווים ונותנים לי קצת מנוחה.

סימה סיימה לשטוף את הכלים והתיישבה לידי על ספסל העץ שבחצר. השארתי את הדלת לגן פתוחה כדי שאשמע אם מישהו מתעורר. היא שתתה קפה שחור בכוס זכוכית, ואמרה: "יהיה לך עכשיו שמח."

"אני יודעת," אמרתי, "זה לא היה צריך לקרות. מישהו היה צריך לשמור עליהם בחצר."

"אני מקווה שלפחות יוליה מזדיינת כמו שצריך עם החבר שלה בהפלגה הזאת בשביל כולנו," אמרה סימה.

שמענו את העקבים של האמא נוקשים במהירות במדרגות בירידה לגן. קמתי בקושי לפתוח לה את הדלת, הגב הרג אותי.

"איפה הוא?" שאלה האמא במבט מבוהל.

"הכול בסדר," ניסיתי להרגיע, "הוא ישן עכשיו, אולי לא כדאי להעיר אותו, התרופה הכי טובה נגד כאב היא לישון," אבל ההסברים הרפואיים שלי לא סיפקו אותה.

אמא של יהלי התקרבה לעבר המזרנים המלאים שורות ילדים ישנים, עוד רגע תעיר את כולם בדורסנות שלה. "רגע," לחשתי לה, "אני אביא לך אותו."

"איך קורה כזה דבר?" היא רטנה לעצמה שוב ושוב. שלפתי את הילד מתוך השורות והרמתי אותו על הידיים, ישן לגמרי. האמא נרגעה לרגע כי הוא נראה נקי ורגוע, אבל כשפתחה את הפה שלו ומיששה את החניכיים נפלטה ממנה יבבה של זעם וכאב, שתי שיניים נשברו והחניכיים היו פצועים, והיא חטפה את הילד אליה.

"יש לך מזל שבעלי לא הגיע לכאן במקומי," אמרה לי והעיניים שלה בערו מכעס.

"מתוק שלי," היא אמרה לילד שבינתיים התעורר, והתחיל לבכות מחדש כי נבהל מהתגובה המופרזת של אמא שלו. "אל תדאג, מתוקי, עכשיו אנחנו נטפל בך."

סימה נכנסה מהחצר לגן אחרי שכיבתה בחוץ את הסיגריה של הצהריים.

"רק שתיכן פה היום?" שאלה האמא.

"כן, יוליה חולה," שיקרתי. "היא נשארה היום בבית."

"אז לא פלא שילדים נפצעים," הרימה האמא את הקול. לנשימה שלה היה ריח לא טוב מרוב כעס.

"ששש," היסיתי אותה, "הם ישנים."

"אל תעשי לי ששש," אמרה האמא. היא כחושה מדי ואין בה טיפה של רכות, חשבתי.

"זה קורה לילדים," התערבה סימה מאחור, "זה רק יעשה ממנו גבר." זה לא היה הדבר הכי חכם להגיד בנסיבות האלה.

"אתן לא נורמליות," אמרה האמא, "מה את מדברת אתי על גבר? איפה אתן חיות? עשיתי טעות שהכנסתי אותו לפה. חבל שלא הכנסתי אותו לגן של העירייה, הזהירו אותי ולא שמעתי. אפילו סליחה לא שמעתי מכן."

"סליחה," אמרתי לה, הייתי כל כך עייפה פתאום, "אני באמת מבקשת סליחה."

"הילד שלי לא חוזר לפה, זה בטוח, ואת עוד תשמעי מאתנו," אמרה האמא ויצאה מהגן כשהילד בוכה בזרועותיה.

כמעט התפתיתי להישבר, אבל לא היה לי הרבה זמן לזה, כי הילדים התעוררו מהמהומה, והיה צריך לטפל בהם. על אחד מהמזרנים היה כתם רטיבות גדול, ניגשתי אל עמית שהתעורר ולקחתי אותו למקלחון, הפשטתי אותו ושטפתי לו את הפיפי ואת הטוסיק ואת הרגליים. הלבשתי אותו בבגדי החלפה נקיים והוא יצא לשחק עם החברים שלו בחצר. סימה החליפה חיתול לאחת הבנות החדשות שאפילו לא התיימרה להיגמל.

"תשמעי," אמרה לי סימה בסוף היום, אחרי ששטפנו את הגן וסידרנו את החצר, "יש אצלנו ברחוב רב נחמד..." כבר ידעתי מה יהיה ההמשך, היא הפצירה בי שנחליף את המזוזה הישנה בדלת הכניסה, שתקועה שם מאז ומתמיד עוד מהתקופה של רעיה, ואני התעקשתי וסירבתי. "משהו לא מסתדר עם המזל," היא אמרה, "זה לא יכול להזיק."

"אני אחשוב על זה," אמרתי, כבר לא הייתי בטוחה בשום דבר.

אמא של יהלי הוציאה אותו מהגן, כמו שאיימה, וגם ביטלה את הצ'קים שנתנה מראש. יתר הילדים נשארו, לעת עתה, אף על פי שהכלבה טרחה להפיץ את הסיפור בין כולם. זה הרתיח אותי. בכל זאת היה לגן הזה שם טוב בעיר, עבדתי קשה מאוד בשבילו, ועכשיו היא מסתובבת בין האמהות ומתקשרת אליהן ומנסה להרוס אותי.

הודעתי לסימה וליוליה שבינתיים אני מבטלת את כל החופשות, גם אני אעבוד שישה ימים בשבוע, ושייקחו הרבה ויטמינים כי אסור לאף אחת להיות חולה. הן קיבלו את זה בהבנה. התחלתי לחפש גננת נוספת שתצטרף אלינו.

אולי אנחנו רכות מדי עם הילדים, אמרתי לסימה וליוליה, לכן הם כל כך משתוללים השנה. אולי צריך להכניס קצת יותר משמעת, יכול להיות שאני יותר מדי מפחדת מהתגובות של ההורים. אני קצרת רוח, כועסת, אין לי סבלנות כמו שהיתה לי פעם. לפעמים אני מוצאת את עצמי עומדת חסרת אונים מול ילד משתולל, נושמת עמוק, נרגעת, מזכירה לעצמי שילד בן שנתיים או שלוש כבר יודע לבטא את עצמו, את כל מה שמציק לו, צריך רק לדעת להקשיב. אם הוא משתולל, סימן שלא הקשיבו לו כמו שצריך. אף פעם - אבל אף פעם - לא הרמתי יד על ילד בגן הזה, לא צבטתי בנבזות, לא משכתי את הזרוע בכוח. בעוד כמה שנים הם לא יזכרו איך אני נראית, כנראה גם את השם שלי ישכחו, אבל את הקול שלי, ואת מגע היד, לא ישכחו לעולם. אוי ואבוי שאתייחס לילד בכעס, שיימאס עלי, שלא אוהב אותו כמו שאני חייבת. השנה זה קשה לי. אני צריכה להשתדל יותר.

בתוך התוהו ובוהו הזה אני משתדלת ללמוד את הילדים באופן מסודר, לעומק, כל אחד בנפרד, לא להתייחס אליהם כמו לגוף צווחני אחד. אני יורדת על הברכיים כדי לדבר עם זוהר, אחד מהילדים החדשים, יש לו עיניים ענקיות ונהדרות שזולגות דמעות של צער ברוב שעות היום. אמא שלו מביאה אותו בדרך כלל בבוקר, הוא נדבק לרגליים שלה ולא נותן לה לזוז. היא בחורה רזה מדי שלבושה בשחור ומרכיבה משקפי שמש גם בתוך הגן, ובקושי מוציאה מילה מהפה, גם כשאנחנו מנסות לדובב אותה. שמעתי שהתגרשה מהאבא של זוהר לפני כמה חודשים, הלב שלי יוצא אליה, אבל רואים על הילד שהוא סובל, והוא מעניין אותי יותר ממנה. הוא לא מניח לה ללכת, וכשהיא כבר חייבת ללכת לעבודה אני צריכה לקרוע אותו מתוך הידיים שלה, הוא צורח כאילו שוחטים אותו. אחר כך הוא מתבודד משאר הילדים ויושב מיואש ואפָּתי באחת הפינות. אני מנסה לדובב אותו, לפרוש עליו חסות של אחד הילדים הגדולים בני השלוש שישחק אתו, אבל הם מאבדים בו עניין. גם לפני מנוחת הצהריים הוא צורח "אמא, אמא" בלי הפסקה. הוא שונא את הגן.

פעם בשבוע אבא של זוהר מביא אותו בבוקר, אברם שמו, ואז המצב משתפר, הילד יותר רגוע, אברם שולח חיוך כובש ומפטפט עם סימה ואִתי, יושב עם הילד בנחת על הרצפה לשחק בבובות של הנמרים והאריות, זוהר מתרכז במשחק ושוכח שצריך לבכות. אברם היה מוזיקאי די מפורסם בתחילת הדרך שלו, בתחילת שנות השמונים - אפילו היה לי בקיבוץ התקליט הראשון שלו, זה היה רגע לפני שהחליפו אותם לדיסקים - האיש הזה כל כך מוכשר. אמנם הצעירים כבר לא מכירים אותו, גם אצל הזקנים בני גילי כמעט נשכח, אבל בבוקר כשהביא את הילד לגן נראה שמח בחלקו, רגוע, תמיד היתה לו סבלנות לדבר אתי. הוא סיפר לי שהוא כותב מוזיקה לסרט, וגם מקים אנסמבל חדש שינגן מוזיקה מזרחית אמתית שהוא מכיר מהבית - אמא שלו היתה טורקייה - וגם מתכנן מסע הופעות בחוץ לארץ. סימה מתה עליו וגם עלי הקסם שלו עובד. "למה אתה לא מוציא דיסק חדש?" סימה שאלה אותו, לאישה הזאת אין בושה, והוא אמר שהיתה לו תקופה קשה של בצורת, הוא ניגן הרבה בשביל אחרים, אבל עכשיו הוא מרגיש שהמעיין מתחיל שוב לנבוע, ועוד מעט יתחיל להופיע שוב עם החומרים שלו. הוא מדבר אלינו בנימוס וברגישות ושואל הרבה שאלות על הילד. אני מספרת לו את האמת, שלילד קשה בגן. "זאת אשמתנו, אנחנו מטומטמים," אמר לי כשנפרדנו בפעם האחרונה, ונראה כאילו הרסתי לו את היום.

אני מנסה לדמיין אותם ביחד, את אברם ואת האמא של זוהר, ולא מצליחה. היא צעירה ממנו לפחות בשלושים שנה. הוא מקסים ושופע חיים והיא קרה ורזה ושתקנית. אפילו רגע משותף אחד שלהם אני לא מצליחה להעלות בדמיון. במה את מעסיקה את עצמך באמצע יום עבודה בגן, כשהכול מסביב דורש את תשומת הלב שלך, אני שואלת את עצמי.

היורה ירד באמצע נובמבר והתקרה של הדירה שלי התחילה לדלוף, כמו בכל שנה בחורבה הזאת. העמדתי דלי שהתמלא במהירות, הייתי צריכה לקום בלילה כדי לרוקן אותו ולהעמיד אותו מחדש במקום. בבוקר באו הילדים לגן בבגדי חורף ובמגפיים. הקיץ נשכח כאילו לא היה מעולם. דיברנו על היורה, שרנו שירים לכבודו, הם קפצו בשלוליות הקטנות שנקוו בחוץ, שהיו אטרקציה עצומה בכל שנה מחדש.

אני גרה בקומה השנייה, מעל לקומת הקרקע שבה נמצא הגן. מעלי נמצא הגג. את הבתים הקטנים האלה בנו בשנות השלושים בשביל פועלי הנמל, לא ידעו שייסגר רק כמה שנים אחר כך. זה היה אזור של חולות מחוץ לעיר, גדלו בו כרמי פרא והסתובבו שועלים. ככה לפחות בדמיון שלי. היום זה אחד המקומות היקרים בעיר, בגלל הקרבה לים. בקושי נשארו כאן בתים קטנים כאלה. מסביבנו הרימו מזמן בניינים גבוהים של חמש ושש קומות. אלמלא הרשי קפלן, שאהב את הגן ואת הילדים וכסף לא היה חסר לו, גם את המגרש הזה היו לוקחים מזמן.

להרשי היו הרבה נכסים בארץ ישראל, אבל אני חושבת שאת הגן אהב יותר מכולם. הוא הגיע לאמריקה בסוף המלחמה, כשהיה בן עשרים, אחרי ששרד שני מחנות עבודה והצליח לברוח ליערות. הוא הקים בניו ג'רזי מפעל משגשג לייצור כובעים ועשה הון גדול ממכירת כובעים וכומתות לצבא האמריקאי ולצבאות של רפובליקות בננות בדרום אמריקה. ממני גבה שכר דירה מגוחך, ממש לא נעים להגיד כמה, ולא עדכן אותו כבר עשרים שנה. הגיעו אליו אינספור הצעות למכור את המגרש והוא לא רצה לשמוע מהן. "הגן הזה הוא הנקמה שלי," אמר לי פעם באנגלית היהודית שלו, "אני בא פעם בשנה ורואה את הילדים היהודים הקטנים, כמה שהם יפים וחכמים הילדים האלה, ומתנחם קצת על אבא שלי ועל אמא שלי ועל שתי האחיות שמתו עירומים בתוך בור."

הרשי היה מגיע לביקור בארץ בכל שנה, בין ראש השנה ליום כיפור. את היומיים הראשונים בילה בתל אביב ואחר כך נסע לירושלים, שם לן בקינג דייוויד והתארח אצל אחד בשם פלום, עורך דין שניהל את הנכסים שלו בארץ. הם באו מאותה עיירה והיו בערך בני אותו גיל, שניהם היו כנראה היחידים שניצלו משם.

גם השנה הוא הגיע, וכרגיל הלכתי לבקר אותו אחר הצהריים במלון הילטון. עברתי דרך גן העצמאות שהיה מלא בנחליאלים וחצבים, גם צב אחד ראיתי, ואמרתי לעצמי שאני חייבת לקחת לכאן את הילדים בקרוב, המסכנים האלה בכלל לא רואים טבע.

הפקיד בקבלה אמר שמר קפלן מחכה לי בסוויטה שלו בקומה השש עשרה. הבאתי לו שי קטן, קופסה מכסף שמחזיקים בה את ארבעת המינים, הוא אהב את היודאיקה הזאת, ובעלת החנות היתה סבתא לילדה בגן שלי ומכרה לי אותה בהנחה.

הרשי פתח לי את הדלת לבוש מכנסיים בהירים, חולצת תכלת ונעלי בד אלגנטיות, התנפל עלי בחיבוקים ובנשיקות ואמר לי כמה אני יפהפייה. כל פגישה אתו היתה כרוכה בנגיעות, אבל זה היה בסדר, כי הוא היה בן תשעים ושתיים ואהב אותי מאוד ובלעדיו הייתי אבודה. פעם אחת, לפני שנים, הציע לי לבוא אליו לאמריקה בחופשת הקיץ, to show me around, כמו שאמר. דווקא רציתי לנסוע, אבל הוא לא הזמין את הילד, ולא היה לי עם מי להשאיר אותו.

הרשי הושיב אותי בסלון של הסוויטה, מול החלון הענקי שחולש על הים, המראה היה עוצר נשימה. הוא ליטף בחיבה את הירך שלי בכף היד הצמוקה שלו. הוא האדם היחידי שאני לובשת שמלה לכבודו, ידעתי שזה מוצא חן בעיניו. הרשי סיפר על הבן היחיד שלו, שמנהל קבוצת בייסבול במקום שלא שמעתי עליו. אחר כך דיבר על הארץ, כמה הוא אוהב את ישראל, וכמה הוא מצטער שלא גר כאן - אשתו המנוחה לא רצתה לשמוע על זה, היא לא סבלה את החום ופחדה ממלחמות. העיניים שלו הצטעפו כשדיבר, הוא הביט רחוק אל עומק הים ונעשה שקוף, כמו אדם שמתקרב אל סוף החיים שלו. החזקתי חזק ביד שלו ואמרתי לו באנגלית שאני מאוד אוהבת אותו ושהוא איש יקר.

נתתי לו את השי העטוף יפה, שאליו צירפתי ברכה מקושטת בציורים של ילדי הגן. הרשי פתח אותו באצבעות רועדות, עזרתי לו קצת, וכשנחשפה קופסת הכסף לארבעת המינים הרים את הראש המצומק שלו וחיפש את הפנים שלי כדי לנשק אותם.

חיכינו שהשמש תיבלע כולה בים, והרשי קם באטיות על רגליו והכריז בטקסיות שעכשיו נרד לגריל רום, הם שומרים שם שולחן בשבילנו. אהבתי מאוד את הארוחה השנתית בגריל רום והשתדלתי לא לאכול הרבה לפניה. ירדנו במעלית, מצב הרוח השתפר עכשיו, והרשי סיפר לי זיכרונות מצחיקים מעסקת כובעים שעשה פעם עם הרמטכ"ל של ונצואלה.

האווירה בגריל רום היתה כמו שצריך, אף פעם לא אכזבו אותנו שמה, מפות יפות ונרות על השולחן ומלצריות אדיבות ונחמדות. הרשי הפציר בי להזמין בקבוק יין יקר, ואני התרציתי ובחרתי יין מיקב קטן ברמת הגולן, שקראתי עליו פעם המלצה נהדרת במוסף של העיתון. הרשי נזכר איך לקחו אותו לביקור של תורמים ברמת הגולן מיד אחרי המלחמה של יום כיפור, הפגישו אותם עם הבחור התימני הקטן הזה שעצר לבדו את כל הצבא הסורי עם הטנק שלו.

הזמנתי סטייק פילה ברוטב פטריות, כמו בכל שנה. הרשי הפציר בי לאכול ובעצמו לא טעם כמעט דבר. הוא חולה מאוד, אמרתי לעצמי, אין לו תיאבון, לא נשאר לו עוד הרבה זמן.

חדר האוכל היה כמעט ריק, אולי בגלל היוקר המחריד של המנות, אולי השעה היתה מוקדמת מדי. הזמנו מנות אחרונות וקפה. הוא הביט בי כאילו אני הנסיכה היפהפייה מווינדזור. ניסיתי להצדיק את היחס הזה.

"יש לי משהו לספר לך," לחש לי הרשי וחייך כמו חתול זקן ומגרגר שצמא לליטוף. "לפני שבאתי לפה חתמתי אצל עורך דין בניו יורק על צוואה. הבן שלי יקבל את כל הנכסים שלי, חוץ ממשהו קטן שהשארתי לחבר שלי פלום. מה שחשוב מבחינתך, תשמעי טוב נעמי, כתבתי בצוואה שכל עוד את בחיים, עד מאה ועשרים, הגן יישאר במקום שלו, ואף אחד לא ימכור את המגרש. אני רוצה שתהיי רגועה, אף אחד לא יוכל להוציא אותך משם. סיפרתי לבן שלי על הגן והוא יודע כמה זה חשוב לי. אני רוצה שיבוא אתי פעם לכאן, אבל הוא כל כך עסוק בבייסבול, אף פעם אין לו זמן."

שתקתי. לא ידעתי איך להגיב. זאת היתה בשורה טובה, למרות שבחלומות ציפיתי ליותר מזה - היתה לי איזושהי תקווה שיוריש לי את המגרש לתמיד, שיעביר אותו על שמי, שיהיה לי משהו להשאיר לנועם אחרַי. למען האמת, בשביל זה התלבשתי כמו זונה זקנה. היין עלה לי לראש, לא הייתי רגילה לשתות, עוד כוסית אחת והייתי עולה עם הרשי הזקן לחדר. גם להרשי זה הספיק. יכול להיות שהרגיש באכזבה שלי.

"אוי, נעמי, קצת התעייפתי," הוא נאנח. "עכשיו תאכלי את הדיזרט שלך, ואני אעלה לחדר ואשתדל לישון. מחר אני אבוא לבקר את הילדים, כן?"

"אתה איש טוב," אמרתי לו, "יש לך לב טוב. תודה רבה, הרשי."

באיזו פינה נסתרת התחיל פסנתרן לנגן נעימה ממחזמר, והרשי אמר במבטא היהודי שלו: "אני עושה את זה לכבוד אמא ואבא שלי ולכבוד האחיות הקטנות שלי. עוד מעט אני גומר את הקריירה, והמבט האחרון שלהם ילך אתי למעלה. לכבודם אני עושה את זה. אין בכלל שום שאלה."

ליוויתי את הרשי למעלית. הוא התעקש שאין צורך שאעלה אתו למעלה. אל תהיי חזירה, אמרתי לעצמי בדרך הביתה. הלכתי במהירות בחושך בתוך גן העצמאות, מתנדנדת על נעלי העקב העתיקות ומקווה שאף אחד לא אורב מאחורי השיחים. זה יפה מאוד מצדו גם ככה.

למחרת בדיוק בעשר בבוקר בא הרשי לבקר אותנו, יצא מהמונית שחנתה מול הגן כמו נשיא ארצות הברית. סימה יצאה אליו וחיבקה אותו בזרועות הבריאות שלה, ממש עטפה את הגוף המצומק שלו אל תוכה, ושאלה אותו בקול רם: "האו אר יו, מיסטר קפלן? ולקאם מיסטר קפלן." ליווינו אותו פנימה והושבנו אותו בצל העץ הגבוה שבחצר, על כיסא מרופד שהכנו לכבודו, כמו קיסר אתיופיה היילה סילאסי הוא ישב שמה, קטן ומצומק. סימה הגישה לו עוגיות קינמון שאפתה בשבילו במיוחד, והוא מולל אותן בין האצבעות שלו והכניס פירורים־פירורים לתוך הפה.

"תכיר הרשי, זאת גננת חדשה, קוראים לה יוליה," הצגתי אותה בפניו. שער הבלונד שלה נצץ בשמש, הרשי אמר לה שהיא מאוד יפה והציע לה לחזור אתו לאמריקה, הוא מכיר כמה אנשים חשובים בהוליווד שיסדרו לה תפקיד בסרט. יוליה המתוקה צחקה, השיניים שלה היו קטנות ולבנות כמו של תינוקת.

ילדה אמיצה ניגשה ונגעה ביד הגרומה של הרשי. נועה אמרה לו שהיא אוהבת פיות ואוהבת להאכיל את הארנבים ומפחדת מאוד מחיפושיות. ספק אם הרשי הבין משהו, אבל זה הצחיק אותו והוא הרים את היד בכבדות ללטף אותה. גם ילדים אחרים קיבלו אומץ, והתגודדו סביב הרשי שנראה מאושר.

יוליה הגישה לו אלבום ציורים שהילדים הכינו לכבודו. הוא דפדף בו לאט, התעכב על נייר מלא כתמים צבעוניים כהים שנשפכו זה בזה, שום משמעות גלויה לא היתה בהם. הציור ריתק אותו והוא התבונן בו בריכוז, כאילו הזכיר לו משהו רחוק.

סימה שאלה את הרשי באנגלית מה שלום הבן שלו, והוא חזר על הסיפור של הבייסבול. אמרתי לילדים לחייך וביקשתי מיוליה לצלם את כולנו, כדי שתהיה להרשי מזכרת מהביקור.

הוא התעייף והעפעפיים שלו התחילו לצנוח. הילדים הביטו עליו כמו על צב זקן. סימנתי לסימה להזמין מונית. מחר יסיעו אותו לירושלים, הוא יתארח כרגיל ב"קינג דייוויד", ולפני יום כיפור יחזור לאמריקה. ידעתי שזו הפעם האחרונה שנראה אותו, היה לו מבט רחוק ובהיר של מוות בעיניים.

תמכתי בהרשי עד למונית, הוא היה קל מאוד והרגשתי את העצמות שלו. יוליה וסימה נפנפו לו לשלום. "אני מצטער, נעמי," לחש לי באנגלית כשנכנס למונית, "לא יכולתי לעשות יותר מזה. אני לא צריך שהילד ישנא אותי, הוא הדבר היחיד שנשאר לי. אני חושב שזה מספיק בשביל להגן עלייך, שאף אחד לא יוכל לגעת בך, I love you very much."

נישקתי אותו על המצח, פתאום ריחמתי עליו מאוד, שעם כל הקרקעות והנכסים שצבר הוא נשאר לבד, והסוף כבר קרוב מאוד. "נתראה בשנה הבאה," אמרתי וסימנתי לנהג לנסוע...