כל אחד צריך ללכת למדבר מתישהו

זה היה בוקר טוב, כזה שמתרחש לעיתים רחוקות. טליה לא ביקשה להחליף בגדים שלוש פעמים ושהכל יהיה ורוד או עם נקודות ורודות, גבע לא צרח מהרגע שהתעורר. יצאנו מהבית בזמן ולא היה פקק של הורים מחוץ לאשכול גנים. הרדיו ניגן מילים טובות ופשוטות. תכננתי לחזור מד"ר נזיר ולהתחיל את היום החופשי שלי בקפה בבית השקט, לבדי. אולי לסדר את הארון וסוף סוף להוריד את בגדי החורף של הילדים למטה כי כבר תחילת מרץ ובכל בוקר אני מנתרת עד למדף העליון בארון כדי לחלץ משם סוודרים.

לא תיארתי לעצמי שאיאלץ לסדר מחדש את כל הארונות שבי, לפתוח מגירות שננעלו מזמן ולפגוש את מי שהייתי ואת מה שהיה שלי, ונעלם.

 

41

אין דופק.

מה?

אני לא מזהה דופק. החזה של ד"ר נזיר עלה וירד בקצב מפתיע, ובלי ששם לב הוא המשיך לטייל עם המוט על הבטן שלי.

כן, שמעתי מה שאמרת, מה הכוונה? יש לך בעיה במנורה, דוקטור, אתם חייבים לטפל בהבהוב של הניאון, הוא עושה מיגרנות. או כאב ראש. מה ההבדל בעצם בין מיגרנה לכאב ראש?

רונה, את איתי? לא הסתכלתי עליו. הבטתי בתמונה שנראתה על המסך של מכשיר האולטרסאונד. כמו ירח מלא שמשתקף בים, זוהר את כל הדרך אלי. שביל ירח.

כן, הבנתי. תמשיך. מה זה אומר, מה עושים עכשיו, שאלתי. אני יכולה להתנקות ולהתלבש או שאתה רוצה להסביר לי כשהאולטרסאונד ממשיך להראות את התינוקת המתה שלי. וצחקתי. באמת צחקתי.

הוא כנראה בכלל לא שם לב שהוא נתקע בתנוחה הזאת, כי הוא הרים את היד בבהלה, נעמד, סגר מכונות ויצא אל אחורי הווילון, בשתיקה, ומהעבר השני ביקש שאתנקה ואבוא. כשהוא אמר את המשפט הזה הרגשתי כאילו אנחנו אחרי יחסי מין. לא יודעת למה.

ניקיתי את הבטן מהג'ל הדביק בהרבה יותר מדי נייר וחשבתי על העצים שמתו כדי שאשתמש ביותר מדי הזה, ואם כבר מתו, למה מייצרים נייר מחוספס שמתאים לפילות שמבקרות אצל וטרינר? גינקולוג. מה קשור וטרינר.

תשמעי, מצב כזה לא נדיר בגילך.

התיישבתי.

היא מתה כי אני בת ארבעים ואחת.

לא. כלומר לא בטוח. יש גם היסטוריה של הפלה אחת לפני הלידה הראשונה, אם אני זוכר נכון.

אתה זוכר נכון.

גם זו לא בהכרח הסיבה. מה שאני אומר הוא שאין לדעת, ואולי לא צריך לחפש סיבות.

לא חיפשתי, דוקטור, אני בסדר, הכל בסדר, אמרתי בלי להניד עפעף, אולי כי אורי לימד אותי שכך צריך לומר כשנפרדים. אולי כי היא כבר מתה כמה זמן בלי שידעתי. רק שאלתי מה הפרוצדורה.

טוב, אז כיוון שאת נמצאת בשבוע מתקדם יחסית של ההיריון, הוא הזיז את המבט אל מסך המחשב והשאיר אותו שם, לא מסתכל בי, יש את האופציה של גרידה שזה קצת יותר מסורבל, כי תצטרכי לקבוע תור וזה ייקח זמן. במצבך, אני חושב שלא תהיה לנו ברירה אלא לעשות תהליך של לידה שקטה.

לי.

מה?

אמרת שלא תהיה לנו. לי.

רונה, אני איתך בדבר הזה. ליוויתי אותך בכל ההריונות ואני כאן גם בהיריון הזה. נזכרתי שפעם הוא היה כרות רגש, הנזיר, ואיך פתאום צמח לו זה בחזרה?

מה זה אומר לידה שקטה?

לצערי, התהליך הוא בעצם ממש כמו לידה.

אני יודעת מה זה לידה שקטה, דוקטור נזיר, מה קורה שם, זה מה שאני שואלת. לפעמים הרגשתי בחדר של ד"ר נזיר כמו בית ולפעמים כמו, לא יודעת, לא מוצאת את המילה. אז מתי אפשר שנעשה את זה?

את צריכה לנסוע למיון נשים, ושם יפנו אותך להשראה.

לא הבנתי.

לידה שקטה, סליחה, השראה הוא המונח המקצועי.

אם היא מתה בשלב כזה, למה היא לא יוצאת לבד? כמו אז. אין איזה תהליך טבעי שהגוף עושה בעצמו? פליטה? צחקתי וחשבתי על הפליטות של גבע. הוא היה בן שנה בערך כשגיליתי שאני בהיריון שוב. לגמרי בטעות. כל כך שימחה, הטעות הזאת. גם את אורי. טליה רצתה שנקרא לה אבּוּ, כמו הקוף של אלאדין. לכולם היו רעיונות לשמות, אבל היה ברור שהפעם אני אתן לה שם.

ד"ר נזיר הרים את הכתפיים הרחבות שלו ושמט אותן באחת. הוא דווקא הביט בי ארוכות כאילו הדברים שאמרתי היו רעיון חכם מאוד. פילוסופי או עניין לסטארטאפ. פליטה.

דוקטור נזיר. אני יודעת שאני אמורה להיות עכשיו בסערת רגשות, אבל אני באמת בסדר. אין לך מה לדאוג. יש לי שני ילדים בבית. מצאתי את עצמי מרגיעה אותו כי היה נדמה לי שצריך. חשבתי גם לזרוק איזו בדיחה, ולא היתה בי. אני צריכה להתקשר לאורי. אני אתקשר אחרי הפגישה. לא. הוא באמצע העבודה. אני אסע למיון ואתקשר משם או משהו. היא הרי כבר... אתה צריך להוציא הפניות, טופסולוגיה?

כן כן. אני מדפיס לך. העיניים שלו המשיכו להסתכל לתוכי.

אני ממש ממש בסדר, דוקטור... המדפסת התחילה לירות באמצע המשפט, אז אני לא בטוחה שהד"ר שמע הכל, אבל מה ששמע הספיק כדי שהחזה שלו ישקוט מעט.

רונה, מכאן למיון. תעדכני אותי משם מה נאמר לך.

תודה, דוקטור. אמרתי ופניתי ליציאה.

את יכולה להשאיר את הדלת פתוחה.

טרקתי בלי כוונה, בלי ששמעתי, בלי שרציתי. הרגליים לקחו אותי לפקידה בדלפק המשרד, אולי אני צריכה לקבל איזה טופס. היא דיברה בטלפון, חייכה אלי ואמרה בלי קול, שנייה אחת. שנים היא כאן ותמיד נחמדה. מוללתי את הדפים שד"ר נזיר נתן לי. קראתי את מה שכתב במילים של רופאים. אבחנות חדות כמו שברי זכוכית על הרצפה בחדר. הסתכלתי עליה שוב. קלטתי שאני לא יודעת מה שמה למרות כל השנים שהיא במרפאה, ואני. חיפשתי תג. ליד הטלפון היה מין משולש עם השם שלה, מלכה ניצן. מוחבא. אם לא הייתי מחפשת, לא הייתי רואה. היא סימנה לי שוב ש'ממש עוד רגע' וגלגלה עיניים כדי שאבין שהשיחה מתארכת כי בצד השני מישהו לא מבין דברים. ככה נראית המדינה שלנו; איזו מטומטמת חופרת בטלפון לפקידה, אז הפקידה מגלגלת עיניים ואנשים עם דבר מת בבטן צריכים להמתין שכולם יסיימו את הדברים שלהם כדי להוציא מהם את העובר המת. הסתכלתי שוב על הניירות, ועל הנעליים שלי. אני חייבת לקנות נעליים. מעליהן היתה בטן. כולם ידעו שאני בהיריון, כולם ראו שאני בהיריון. שלישי. בת. טוב, אז יהיו רק שני ילדים, לא כזה נורא. לא?

מלכה, לחשתי, אני אסתדר. נופפתי בדפים של הד"ר וירדתי במעלית. היתה לי פגישה אחרי התור וכבר איחרתי אליה. מחר בבוקר אני אלך למיון. מה זה משנה, ממילא היא מתה. הצלחתי לסיים בראשי את המשפט.

 

41

ריח של יותר מדי חומר ניקוי ממלא את תא השירותים הקטן. אני אוהבת שירותים שאפשר לנעול במפתח שלוקחים מהאיש בדלפק של הבית קפה. ככה אף אחד לא יכול לבוא לדפוק לי על הדלת, כי אם המפתח לא אצל האיש בדלפק, השירותים תפוסים. שונאת שדופקים על דלת השירותים כשאני בתוכם. לא יוצא לי פיפי. צאי ממני כבר, מה יש לך לחפש בפנים? אני אשתין חזק ואת תצאי. לא מצליחה לקום. מה אני מדברת אלייך בכלל. חייבת לספר לאורי. אני באמצע פגישה עם איזו גברת שהתראיינה אצלנו בתכנית לפני חודש והציעה לי שיתוף פעולה חדשני שעדיין לא הבנתי את מהותו. אמרתי שיש לי פיפי כי הייתי חייבת לנשום. חייבת ללכת למיון.

דפיקה עדינה בדלת השירותים. אולי אישה נחמדה. אני אף פעם לא יודעת מה להגיד. כן? תפוס? יש כאן מישהו! תפוס זה כמו להגיד 'אני עושה קקי'. היא הולכת בלי שאני אגיד משהו. לידה שקטה. בכיתה ה' עשו עלי חרם ונעלתי את עצמי בשירותים. ישבתי על האסלה שעות עד שקראו במערכת כריזה, 'רונה שלם, רונה שלם, אנחנו מחפשים אותך. אנא גשי למשרד. אביך מחכה כאן'. אביך. הם חזרו על המשפט פעמיים. שוב דפיקה בדלת. חזקה.

יש כאן מישהו! לא אמרתי 'תפוס'.

איון. כמה זמן עד שאתה הופך אין, נספג בעצמך או נטמע בסביבה, נוזל עד שאתה הופך מדרכה? אורי לימד אותי את המושג הזה בפיזיקה, אבל שם המשמעות היא שהם הופכים למשהו חדש, החלקיקים, אם אני זוכרת נכון. חייבת לחזור לפגישה, להחזיר את המפתח, אני מאחרת למסיבת פורים של טליה בגן, אקורד הסיום של החג המעיק. מהמראה הקטנה שמעל כיור שטיפת הידיים ניבט אלי הקמט בתחילת הגבה השמאלית, שהעמיק לאחרונה. ברכב מחכה לי קשת של נמר או חתול שקניתי למסיבה. לא בטוחה מה מהם.

 

28

המאחורה של הברך שלו עצר לי את הנשימה. איך קוראים לזה בכלל, הבית שחי של הברך? שמרתי על קצב ריצה אחיד, מהופנטת מכמות השערות המדויקת שהידלדלה בסוף הירך ומהעור החזק שבהק אלי בכל פעם שהרגל התיישרה. שמעתי את הנעליים שלי חובטות בקרקע ואת המחשבות מנסות לנחש את טעם הזיעה שלו, שהיה ברור שמתמקמת בין יתר המקומות גם שם. גבר במכנסי חתיך זה הדבר הכי סקסי שיש, והרץ שלפניי לבש מכנסי חתיך שחורים קצרים שאפשר לטבול איתם בסוף הריצה. הוא בטוח כזה שטובל. איך בא לי שנטבול יחד.

הישרתי מבט לשני בתי שחי של ברכיים רצות. ניסיתי להישאר בקצב שיאפשר לי להמשיך לבהות ברגליים, בטוסיק, בגב, בעורף, בלי שירגיש. דמיינתי את הזיעה שלו נפגשת בשלי, ואת מה שיתלקח ממני פוגשת אותו פוגש אותי. אני שונאת לרוץ ואוהבת לפנטז. התכוונתי לעקוף אותו כדי לבדוק כבדרך אגב את הקדימה של הרגליים האלה, ובדיוק אז הוא הסתובב, כאילו הרגיש שמישהו בוהה בו. מיד הפניתי מבט לשביל. אין דבר מביך יותר מגברים שקולטים את החרמנות בעיניים שלי. האטתי אותי, אני מגזימה לפעמים. הוא והחבר שרץ איתו התרחקו ממני.

ליד הברזייה של מציצים ראיתי אותו שוב. תכננתי לרוץ עד הנמל אבל עצרתי. התקרבתי לברזייה תוך התעלמות מופגנת ממנו ומהחבר. הם לגמו בתורות ואני חיכיתי לתורי ללגום גם ובינתיים קשרתי מחדש את השרוכים הקשורים. הם סיימו, הניחו ידיים שריריות על עצמות האגן שלהם וזזו פסיעה מהברזייה. התכופפתי לשתות וקיוויתי שלא ילכו. שתיתי מהר מדי, גמלונית כשאני לא בטוחה בעצמי, ורוב המים זרמו אל זוויות הפה. הם עדיין שוחחו כשהרמתי את הראש וניגבתי ממני טיפות של מים וזיעה, חתיך וחבר שלו. במבט שני שניהם התבררו כחתיכים, אך באופן שונה. הבית שחי של הברכיים הרצות היה גבוה והעיניים שלו ירוקות, והחבר, מוצק כזה, רחב, לא גבוה, עם עיניים בצבע שמש שבדיוק ליטפה אותנו כשהתקרבה למים.

הגבוה הסתכל אלי וחייך. היי, הוא הניף יד מרקדת שעגנה בכף שלי.

אני רונה, עטפתי את היד העגונה והוא לחץ אותה חזק כמו בראיון עבודה שרוצים להשאיר בו רושם, ואמר, אלעד. וזה נטע, הוא החווה על החבר שלו, שנעלם ממני קודם בריצה, ועכשיו כשחייך ישר אלי נתגלתה גומה בלחי. בחיים לא התהפנטתי לגומה, ועדיין הצלחתי לראות אותו מוחה בזרועו טיפת זיעה שנקלעה בין הגבה לעין השמשית. נטע, הוא אמר שוב והושיט יד שלא אכפת לה מרושם, ואמרתי, כן, הבנתי את זה. וצחקקתי בביישנות.

נעים להכיר, הוא אמר.

גם לי, אמרתי, והגוף סיפר לי דברים שהראש עוד לא יכול לדעת. הנחיריים שלי שאבו את הריח שלו, של נטע, ריח שהוא מתוק, של בית שאופים בו חלה, אבל גם נקי, שמתקלחים לפני שבת, ובעיקר כזה שלא הרחתי לפני. הריח הזה שירדוף אותי שנים אחרי שילך ממני יום אחד.

 

41

טליה קיבלה ממני את הנחיריים. איזה דבר מוזר להעביר לבת שלך. נחיריים. מוארכים כאלה שמריחים הכל, גם את הדברים הכי מסריחים. בהיתי בה מתנדנדת. היא לבשה שמלה ירוקה שקניתי לה לתחפושת ביותר מדי כסף, שהייתי קונה גם לעצמי אם היתה במידה שלי. ירוק עמוק כזה עם כתפיות דקות. טליה זה שם מכוער. איך התקפלתי ונתתי לאורי לבחור את השמות של שני הילדים, טליה וגבע. לפני שפגשתי את אורי חשבתי שתהיה לי אמה או נועם, או אלכס אם אתחתן עם פשרן. התחתנתי עם אורי נווה ונולדו לי טליה וגבע.

היא קפצה מהנדנדה על האבנים הקטנות וכשהסתובבה לכיוון המגלשה שמתי לב לאמא שמנדנדת את הילד שישב בתוכה. זו היתה מאיה דונייבסקי. מאיה למדה איתי בקורס משחק בתואר ראשון באוניברסיטה ונראתה בדיוק כמו אז. הורדתי את הראש. על אף מיליון שנה שעברו ומיליון הקמטים שנוספו פחדתי שהיא תזהה אותי, פחדתי בעיקר כי גם אז בשיעורים, בכל פעם שהסתכלה בי, היתה לי הרגשה שהיא יודעת עלי משהו. מהמכשפות האלה שרק מלהסתכל עלייך מנחשות את הבתוכו שלך. התגנבתי מאחורי טליה, הרמתי אותה והלכתי מהר לכיוון הרכב.

רונה? רונה שלם? היא צעקה לגב שלי.

חשבתי להמשיך ללכת. ברוב הפעמים שבהן אני רואה ברחוב אנשים שאני מכירה, כלומר ממרחק סביר, אני ממשיכה ללכת. תמיד בפגישות האלה הקול שלי גבוה באיזה טון וחצי ואני מחייכת נחמד מדי, שאני בטוחה שהצד השני מבין שאני בעצם בכלל לא מחייכת. אבל הרונה שלם עצר אותי. כי הרבה מאוד שנים לא קראו לי שלם.

היי, כן. עשיתי פרצוף של 'סליחה, תזכירי לי'.

מאיה הושיטה יד מעוטרת בצבעי גואש. מאיה דונייבסקי. כאילו היום אני מאיה גרין, אבל... לא חשוב, בקיצור למדנו יחד באוניברסיטה.

נכון. חייכתי את הנחמד מדי. מה שלומך, מאיה? וואו, כמה זמן עבר, איזה זקנות אנחנו, הא?

כן, לגמרי! מאיה דווקא חייכה אמיתי. מה איתך? מה את עושה היום? את משחקת? אז שיחקת, נכון?

אף פעם לא ידעתי מה לענות על זה. הרמתי שתי עיניים למעלה לשמאל. פעם בת דודה שלי אמרה לי שככה מזהים בחקירות משטרה שמישהו משקר, וחשבתי לשקר, אבל בסוף אמרתי, אני בתקשורת - כן, נראה לי שאפשר לקרוא לזה ככה.

עיתונאית? כתבת? רגע, את מפורסמת או משהו ואני לא מזהה? פשוט הוצאנו את הטלוויזיה מהבית, אז אין לי מושג.

הילד של מאיה דונייבסקי נצמד לרגל שלה כאילו הוא חלק ממנה, והרים אלי מבט חצי מבויש וחצי בלתי נסבל וטליה תלתה בו מבט חצי מאוהב כשהורדתי אותה מהידיים.

לא, מה פתאום מפורסמת. אני בתקשורת כזה. ניסיתי לסמן לטליה שתבכה או תפריע, אבל היא בהתה בילד של מאיה. מאיה נראתה שלווה כזאת, כאילו הכל סבבה לה, כולל פורים, החג הדוחה בעולם.

מה איתך, לא חזרת לערבה? ובבת אחת, איך ששאלתי את זה, נזכרתי שמאיה היא משכבת הגיל של נטע. מהמושב. שזה מה שהטריף אותי בשיעורי משחק אז, ההרגשה שהיא מבינה משהו על נטע שאני לא, משהו שרק אם גדלת שם במדבר אפשר לדעת. המבט שלה חרפן אותי והיא השתמשה בו. הריחה את החולשה שלי.

חזרתי לקצת, ובסוף החלטנו לחיות כאן. אנחנו, מדהים, האמת. יש לי קליניקה לטיפול בילדים עם הפרעות קשב וריכוז דרך פסיכודרמה וזה עושה פלאים. אולי כשהקטנה שלך תגדל, ניפגש. היא הסתכלה לטליה עמוק בעיניים כמו שהיתה עושה לי. מיד סובבתי אותה אבל מאיה הספיקה לשאול ואולי גם לראות את הסודות שלה.

איך קוראים לך, יצור יפה שאת?

טליה, זאת טליה, עניתי במקומה. וגבע בבית מחכה לנו, אז כדאי שנרוץ.

ברור, ברור. אז הוא כבר השלישי, היא הצביעה על הבטן שלי והזכירה לי שזו השלישית. היתה אמורה להיות.

כן. פשוט אמרתי כן.

ממש טוב לראות, רונה שלם. מאיה צחקה. אוי, אני חייבת לספר לך למה אני צוחקת... היה לנו קטע אז בכיתת משחק לקרוא לך 'רונה שלם' כשדיברנו עלייך, כי היית כזאת 'רונה שלם', לא סתם רונה. מאיה ראתה שנבהלתי שהיו מדברים עלי מאחורי הגב ומיהרה לדייק, כמחמאה כמובן! את עדיין שלם, אגב? היא ניסתה לברר אם התחתנתי למרות נטע.

כן. לחשתי הפעם.

איזה יופי! כפות הידיים שלה הפיקו צליל של תופים בסוף שיר, צורם כזה.

אני רונה נווה היום.

רונה נווה זה נהדר, היא אמרה, ומשהו בה התחיל לחשוש שאשאל על נטע, ראיתי את קצה האף שלה מקפצץ כמו לפני אפצ'י. טוב, אז חג שמח לכן. היא חתכה.

גם לך, מאיה. באמת נחמד לראות. הרמתי שוב את טליה, הלכתי לכיוון הרכב והכנסתי יד לתיק לחפש את המפתח וטבעתי בבלגן. הוצאתי שני מוצצים, טישו עם נזלת ואודם פתוח עד שהגעתי למפתח.

ביי טליה. היא נפנפה לנו בגואש שלה, וכשהרמתי לנופף חזרה נתקלתי באוזני נמר־חתול וקלטתי שניהלתי את כל השיחה ככה.

אוף, אמרתי, וטליה שאלה, מה אוף.

אמא לא אוהבת את פורים, אמרתי, והיא תלשה את הקשת מהראש שלי וסידרה אותה על הראש שלה.

היה רק מרץ, אבל בתוך הרכב רתח כמו אוגוסט. רציתי נורא לבית שלי, שנגעתי בטעות בחלק המתכתי של החגורה וחטפתי כווייה עוקצנית. אח!

טליה נבהלה. אימוש, מה קרה לך?

סתם חוסר זהירות, טליוש, הכל בסדר.

נסענו בכביש וכל הגוף שלי רעד, והיד הכתה מעצמה על ההגה ומאיה התיישבה בי. אנשים כל כך חסרי חשיבות יכולים לטלטל את עולמך ברגע. לא הפעלתי את הרדיו. נטע. מאיפה היא הביאה לי עכשיו את נטע בלי לומר עליו מילה. הסתכלתי על טליה במראה מסתכלת עלי. נטע. אמרתי ממעמקי הבטן.

מה נטע, אמא?

מה נטע? בכלל לא שמתי לב שאמרתי את השם שלו בקול.

אמא, את רוצה שנקרא לתינוקת נטע?

איך שכחתי שהיא יודעת, טליה, שסיפרתי לה מוקדם מדי כי היא חקרנית וכי הבטן קפצה החוצה נורא מהר.

לא, לא נקרא לה נטע.

יופי! טליה צהלה, אז נקרא לה אבו!

טוב, אמרתי והמשכתי לבהות את הדרך הביתה.

טליה פרצה לתוך הבית ומעדה. כשנכנסתי אחריה ראיתי תיק מילואים ירוק שעמד בכניסה. מיכל הקטנה צעקה שירים טיפשיים מהמסך.

אורי נווה זז במטבח לבוש בתחתונים. הוא הניח על הצלחת של גבע חביתה שנשרפה קצת והותירה חותם ריח בכל הבית.

אוריק, למה אתה לא מוצא משהו יותר מעניין לשים לו בטלוויזיה, היא מעצבנת.

אותך היא מעצבנת וגבע מאוהב בה. טליה, להכין לך גם חביתה? הוא לא שאל אם אני רוצה.

מאיה ניקרה לי במחשבות. נזכרתי בשיעורי המשחק באוניברסיטה ואיך הסתכלתי אז על הסטודנטים ממרום מעמדי כ'שחקנית עובדת', כשבעצם לא באמת עשיתי משהו ששווה לדבר עליו. שחקנית עובדת הוא בהחלט מינוח מצחיק, והאמת שגם שחקנית בלי עובדת זה די מצחיק. למה היא דיברה על שמות משפחה. בלתי נסבלים מפגשים כאלה.

טליה וגבע התיישבו לאכול בשולחן עמוס הניירת שאורי ואני מסרבים למיין ואני תפסתי זווית מסתתרת וגלגלתי ג'וינט שלא אדליק. היא מתה. אורי התקרב אלי בצעדי ג'ירפה והתכופף לנשק אותי. רציתי איזו דקה לבד אבל יותר מדי פעמים במהלך השבוע העלבתי אותו, שלא אמרתי כלום. הוא התיישב לידי והניח יד על העורף שלי. הגוף שלי נשם אל תוך היד שלו, מבקש ולא מצליח להתמסר למגע המנחם.

היה לך יום ארוך?

אני יודעת... סתם, מאתגר. נאנחתי. אתה לא מבין איזה קטע, ראיתי בגן שעשועים מישהי שלמדה איתי באוניברסיטה, מאיה דונייבסקי. לא הצלחתי להגיד כלום על ד"ר נזיר או על המיון, וברור שלא הזכרתי את נטע או את המושב.

נחמדה?

נראה לך שדיברתי איתה? כאילו כן. ניסיתי להתחמק ממנה כמובן והיא קלטה אותי וקראה לי, והיא דיברה ואני הנהנתי... שוב נשפתי עליו את הטון הזה, והוא, כמו לא רגיש לאוויר הרע שבי, לא שם ליבו אליו. הייתי בהלם שהיא זיהתה אותי בכלל. עשינו רק קורס אחד או שניים באוניברסיטה.

רואים אותך בטלוויזיה, אפרוחי, גם אם היא לא זכרה אותך מהאוניברסיטה, סביר להניח שהיא מזהה אותך.

אני שונאת שהוא קורא לי אפרוחי. מה הסיכוי ששני הגברים היחידים שאהבתי יבחרו בשם החיבה אפרוח? אף פעם לא הצלחתי להגיד לאורי למה בכל פעם שהוא קורא לי ככה, הגב שלי מתקשה.

חשבתי שניסע מחר למדבר לסופ"ש. ראיתי בפייסבוק ביטול של איזה צימר שנראה מדהים. הקול העמוק של בעלי שלח אלי אדוות.

מה למדבר? אורי, הייתי היום אצל דוקטור נזיר, מה יש לי לחפש במדבר?

מעולם לא סיפרתי לו שמאז נטע לא נסעתי למדבר. הטלתי חרם, כָּרַתי ברית עם כל מקום אחר, רק לא לחזור אליו. שנים שאף אחד לא דיבר איתי על המדבר. מוזר איך ברגע אחד הכל כרגיל וברגע אחרי מרק סמיך מבעבע בי.

מה, היית אצל נזיר? לא אמרת כלום בבוקר.

הנה, זו ההזדמנות שלי לספר. הוא כל כך יכעס כשישמע שלא הלכתי מיד למיון.

כן, לא משהו מעניין. אני אספר לו בלילה ואלך מחר. על הבוקר או בעצם ישר אחרי הצילומים.

נו, בואי ניסע... קצת שקט, להיות ביחד בלי הילדים, בלי תל אביב, לפני שמצטרפת אלינו עוד חברה. הוא הושיט יד ללטף את הבטן שלי ואני נרתעתי לאחור ומיד שיכלתי רגליים במיומנות של מסתירנים.

בשביל מה התיק? הרמתי סנטר לכיוון הירוק בכניסה לבית, והוא אכן לא שם לב.

סתם ליתר ביטחון. הצוות כתב שיש התחממות בגזרה, אז הכנתי. לא חושב שיש באמת סיכוי. נו, בואי למדבר. את ואני. נעשה מדורה בלילה.

בפנוכו חשבתי שזה רעיון גרוע. מאוד, אבל המטפלת שמכירה אותי אפילו לפניו ביקשה שאנשום לפני שאני יורה את האש שלי על אורי, ובכלל. הרמתי את הג'וינט היפה שגלגלתי וקירבתי אותו לאף, נשמתי עמוק וכשנשפתי הרעיון עדיין נשמע לי גרוע. אורי פירש את רגע השתיקה שלי כהסכמה והעיניים שלו נצצו. אני שונאת שהעיניים הנוצצות שלו גורמות לי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות. המשכנו לשבת שם עוד שתי דקות כל אחד בשתיקתו, בסוף פטרתי אותו ב'מערבלת את זה' וקמתי למטבח לנשנש מהחביתה של גבע, בזמן שהמבט שלו כותב לי דברים על הגב.

 

32

היי איש,

הלוואי שהיית רואה איתי את הטיפות מתנפצות על שולחן העץ מימיני, מרטיבות את הדף, את קצה הקוקו ומתחת לעיניים. לא היה מקום בבפנים של הבית קפה, אז אני יושבת בחוץ, נפגעת מרסיסי גשם, כותבת לך. בלי למחוק, הבטחתי לעצמי שהפעם בלי למחוק.

כבר שנתיים אני מנסה למחוק אותך, אולי למחות הוא מינוח מדויק יותר. אתה הצלחת. אני לא יודעת עליך דבר. אתה עדיין אוכל עגבניות רק ברוטב בולונז? מצאת עבודה של גדולים? קנית חולצה חדשה מאז המשובצת ההיא שקנינו, החגיגית? בעצם אני כן יודעת, ראיתי תמונה שלך בפייסבוק מהחתונה של בידרמן, לבשת את המשובצת. כמה זמן לוקח עד שמישהו מת מתוכך? שנתיים, זה כבר היה אמור לקרות, לא? אני אפילו לא מתגעגעת אליך, בטח לא ללדחוף את האוטו קמצנים שלך בעליות. או אותך. מקרטעים שניכם. מחקתי את מקרטעים, וכתבתי מחדש כי הבטחתי בלי מחיקות הפעם. מקרטעים זו לא מילה שמתארת אותך טוב, לא את מה שהיית בשבילי. פלא. ככה קראתי לך דקה אחרי שהכרנו, וזו אולי המילה היחידה שגורמת לי לחשוב עליך במושגים חיוביים. תדע, לשם שלך בשפתיים שלי תמיד מתווסף שם תואר מכאיב. לי.

אני אוחזת קפה רותח ועדיין רועדת מקור־כפור לא מרפה מהגוף כל כך מהר.

קראתי את המייל שהחזרת אחרי המכתב האחרון שלי בלובי של בית מלון בווינה, בשקט האירופי והמשפחה שלי מסביב. האצבעות רעדו לי, אולי סימנו להרפות, אבל לא הצלחתי, וקראתי. על כל מה שכתבתי לך ענית 'בהצלחה שם' וזהו. וידוא הריגה.

לפעמים עוברים מולי אנשים ואני תוהה אם הם אתה ולא זיהיתי.

הקראתי להם את מה שכתבת, באמצע הלובי הווינאי, רציתי שישנאו אותך עוד קצת, שיעזרו לי לשנוא אותך קצת.

והנה, למרות הכל אני כותבת לך שוב, אומרת שום דבר. מה שכן, כבר לא אשלח את המכתב הזה.

ממני, האפרוח שלך

36 יום הולדת

אור ראשון שטף את חלונות המטוס ואורי הניח יד כבדה על הירך שלי. ידעתי שהרעידות בגוף יתחילו עוד לפני ההמראה וניסיתי לנשום עמוק, שאורי לא ירגיש את הירך המתרגשת עלי.

אני מתה על הפתעות. אנשים סביבי סלדו ממסיבות הפתעה בזמן שאני ממש ייחלתי לאחת. באחת וחצי בלילה אורי העיר אותי בעדינות, הגיש לי קפה מהמכונה ואמר, רונצ', קומי, אנחנו טסים.

טסים לאן.

הפתעה. הוא חייך והעיניים שלו נצצו.

קפצתי מהמיטה בבת אחת, הדלקתי מלא אורות בבית ושרתי. מרוב ששמחתי גם לא סיפרתי לו כמה אני פוחדת מטיסות. בחיים לא עשו לי הפתעה ביומולדת, אוריק! צעקתי והשלכתי אל המזוודה בגדים רנדומליים. מה לארוז, מה לארוז? שרתי את המילים האחרונות ואורי נקרע מצחוק. רונה, את באמת משהו מיוחד.

קר או חם? התעטפתי במעיל ופשטתי אותו אל העירום שלי.

גם וגם? אורי ענה בשאלה. בעצם אף אחד מהם.

לא הבנתי, אמרתי.

סתם נו, את כזאת שווה. בגד ים. קחי בגד ים.

נתליתי על הצוואר שלו כמו קוף והוא הרים אותי כי הוא כזה חזק ומהמם ופתאום היינו על מטוס והזריחה הכי יפה בעולם הביטה בי, ואור זרח על אורי נווה. לא סיפרתי לו כי לא רציתי שהוא יגלה שבעצם אני פחדנית וחלשה.

אורי ומי שישב לידו פתחו בשיחה על הגות יהודית בימי הביניים. אורי הוא בכלל רב פילוסוף יהודי מימי הביניים במסווה של הייטקיסט מכופתר. היכולת שלו לעלות מהפרקטיקה אל הרוח בתנועה כזו חופשית מעוררת בי קנאה, אבל באותם רגעים רק רציתי שהשיחה תעניין אותו מספיק כדי שלא ישים לב אלי. הדופק שלי טיפס עם המטוס הממריא, ובזמן שהקפדתי לשמור על ארשת פנים משועממת, רעידות לא רצוניות עשו בי כרצונן. התחילו בלי אזהרה בירכיים הפנימיות, טיפסו אל חלל הבטן והזרועות, עד בית החזה והיישר ללסתות המשקשקות את הרעד. אורי לחץ יד על הירך שלי כנראה כי חשב שאני מטלטלת את הרגל בכוונה, והמשיך לדבר על השירה של אבן גבירול ועל היסודות המיסטיים שהיא מכילה. אני יודעת שהכל אצלי בצבעים חזקים וזה יכול להרתיע בהתחלה, ובכל זאת כמעט עשרה חודשים עברו מאז ההיכרות שלנו, ואת הצדדים האלה הצלחתי למנוע ממנו. למרות החרדה הצלחתי לשמוע אותו ולהסתכל החוצה מהחלון. הכל בסדר, אמרתי לי מילים של אורי. סיפרתי לעצמי שוב את הסיפור על המטוס שהוא סוג של אוטובוס למיליוני אנשים, ויש כאלה שנוסעים בו אפילו שלוש פעמים בשבוע, אם לא ביום. הגוף לא הקשיב ופתח בסבב נוסף של רעד, מהירכיים הפנימיות עד ללסת הנוקשת. לא יכולה שהוא יראה שאני ככה. לא הצלחתי לזוז, הרגשתי כמו מאובן של דינוזאור. ואורי שוב לחץ לי על הירך ונתן בי מבט מחויך, אבל כשנתקל בעיניים שלי, שניסו בכל דרך לא לשדר את מה שהתרחש בי, הוא הבין.

סליחה, הוא אמר לאיש השיחה והתקרב לאוזן שלי. רונה, מה ניש, יפה שלי? הוא לחש בעדינות וליטף סביב האוזן באינטואיציה של פילוסופים. הנהנתי ובדיוק אז התחולל גל רעידות נוסף. את מרגישה לא טוב? לא הצלחתי לענות. פחדתי שברגע שאשחרר את הנעילה בלסתות יפרוץ ממני בכי. לא רציתי לבכות, ככה, לידו, אי אפשר שככה יתחיל הטיול הראשון שלנו בחו"ל. רונה, את חיוורת. כששאלתי בשדה תעופה אם יהיה בסדר, הוא בטח לא הבין שזאת הכוונה שלי, אבל לפני שהוא נעמד ופנה לדיילת, הוא אמר לי, יהיה בסדר. כי הוא אורי־הכל־בסדר, ואם בדרך כלל משפט כזה גרר גלגול עיניים, אז הפעם ממש רציתי להאמין לו. עם רגלי הג'ירף שלו הוא דילג מעל איש השיחה, פסע אל הדיילת וביקש כוס מים. אני עדיין הייתי דינוזאור מאובן. וכשחזר עם הכוס ולא הצלחתי להרים את היד שלי אליה, הוא השקה אותי לאט לאט. בכי פרץ ממני וניסיתי להסתתר בתוך בית השחי שלו.

מִמִּי את מתביישת? תבכי! מה קרה, הוא אמר לי ופנה לאיש שיחה ואמר לו, לא אכפת לך שהיא בוכה, נכון? רק כדי להצחיק אותי. וזה הצחיק. כשהרעידות נרגעו הצלחתי לספר לו שיש לי פחד קל מטיסות. הוא נקרע מצחוק על הקל. פחדתי שהוא יחשוב שככה אני ושיהיה צריך לטפל בי בכל מיני רגעים בחיים. שהוא ילך. וכשהנחתי את הכוס על המגש, הוא הרים אותה, פרש מפית תחתיה ואז החזיר. אורי נווה אני. אוהבת. אותך. ממש. אמרתי בפעם הראשונה. ככה, עם כל הנקודות בין לבין, והוא לא התפרץ לדברים שלי כי הבין שהייתי זקוקה לנקודות כדי לנשום, ולמרות האוויר החסר, הוספתי את הממש. כי הוא היה חשוב.