זה מה יש

בחירת השיר

ינאי הביט על השעון בעצבנות. עברו רק שתי דקות מהפעם האחרונה שבדק מה השעה. הוא ישב בחדר העבודה וניסה להעסיק את עצמו כדי להוריד את רף המתח שהיה נתון בו. הצצה נוספת אל השעון. שום תזוזה. כוסאוחתוכ הזמן לא עובר. הוא לא הפסיק להסתמס עם בן, שנמצא באותו הזמן במשרדי ההפקה של התוכנית "ישראל בוחרת". ארבעת הפיינליסטים של התוכנית, וביניהם בן, זומנו למשרדים כדי להקשיב לשירים שוועדה מיוחדת בחרה בשבילם, ומתוכם היה אמור להיבחר השיר שייצג באותה השנה את ישראל באירוויזיון, אשר ייערך בשטוקהולם, שוודיה.

על ינאי, מנהלו של בן, אסרו להגיע אל משרדי ההפקה ולהאזין לשירים. זה לא הפתיע אותו. לכל אורך חודשי הצילומים ההפקה התייחסה אליו בנבזיות, לפחות על פי הרגשתו. בעוד המנהלים של הזמרים האחרים הורשו להיכנס אל מאחורי הקלעים, הוא התבקש להישאר בחוץ. היו ניסיונות מרובים לסכסך בינו ובין בן, והיחס הכללי היה לא להיט. ההחלטה שלא להזמין אותו אמנם לא הגיעה בהפתעה, אבל התמיהה את ינאי, מאחר שהוא עבד בעבר על כל כך הרבה תחרויות, זכה כמה שנים קודם לכן עם הזמרת ירדן עוז שייצגה את ישראל, והתבקש תכופות לעזור למדינות אחרות לבחור את נציגיהן לתחרות. ינאי הניח שמנסים למדר אותו ולמרר את חייו כדי שייקח צעד אחורה ולא יתערב. הוא הכיר את אנשי ההפקה של התוכנית שנים רבות והניח שהם חושבים שהם יודעים הכי טוב, ולא אוהבים התערבות מבחוץ, מקצועית ככל שתהיה.

בן עשה את מה שאסרו עליו לעשות — הוא הקליט כל שיר שהשמיעו לפיינליסטים כהודעה קולית ושלח לינאי כדי שיחווה את דעתו. כל שיר היה גרוע יותר מקודמו. בן שלח לו הקלטות של עשרת השירים שהוועדה בחרה, וינאי האזין לכל אחד מהם, ועם כל שיר ששמע הוא התעצבן יותר ויותר. אלה השירים שנשלחו? ומילא נשלחו, אלה השירים שהוועדה מצאה ראויים? וואט דה פאק!

לבסוף הגיע הטלפון המיוחל מבן.

"אתה בבית, נכון?"

"כן, ברור. נו, איך היה? בחרת משהו?"

"ינאי, אני מגיע אליך. אנחנו חייבים לדבר".

"אני מחכה".

ביתו של ינאי היה במרחק של עשר דקות הליכה ממשרדי ההפקה. הוא החל לסדר את הסלון, שלפחות ייראה כאילו הבית נקי. זה הסוד, הוא חשב לעצמו. מראית עין של נקי זה כמו נקי. עם כל הצילומים לתוכנית והחזרות לא היו לו זמן או כוח לעשות ניקיון אמיתי. רק אלוהים יודע מתי בפעם האחרונה הרצפה נשטפה. לבסוף בן הגיע, וכהרגלו, מאופר בכבדות. ינאי פתח את הדלת.

"נו?"

"אני חייב לשתות משהו. יש לך משהו קר?"

"תכף, קודם תספר איך היה. אל תשאיר אותי במתח".

"יש לך דיאט קולה?"

"בן, יא חתיכת עולב, אל תעשה את זה. תספר כבר".

"נו נו, תביא משהו לשתות ואני אספר לך".

ינאי חזר מהמטבח עם כוס גדולה, ובתוכה שלוש קוביות קרח ודיאט קולה.

"נו?"

"אין לימון?" בן חייך.

"בן!!!!!!!" ינאי צרח.

"אז ככה. השמיעו לנו עשרה שירים. שמעת אותם. כל אחד יותר נורא מהשני. אני ושלוש הפוסטמות הנוספות לא הפסקנו לצחוק בכל פעם שהשמיעו לנו שיר. כולנו חשבנו שכל השירים איומים".

"וואלה? גם שאר הפיינליסטיות לא אהבו כלום?"

"חשבת שאני רשע? היית צריך לשמוע את הקטילות שלהן. בקיצור, היה איזה שיר שארז קלוף כתב, והוא כמובן הגיע למקום הראשון בוועדה".

"טוב, היה ברור שהוא ישלח שיר אחרי ההצלחה של השיר שלו בשנה שעברה בתחרות. איזה מהם היה שלו?"

"זוכר שאחד השירים ששלחתי לך הוא שיר שתפור למידותיה של דראגיסטית? אז את זה".

"די! השיט הזה של ארז? לא מתאים לו. דרך אגב, זו העתקה של שיר משנה שעברה של איזו מדינה, והוא לא ממש הצליח".

"בדיוק. בקיצור, זה השיר שמייעדים לי להתחרות איתו".

"מה זאת אומרת?"

"אחרי שהשמיעו לנו את השירים, דנה, מנהלת ההפקה, ואסף, הבמאי, לקחו אותי הצדה ואמרו לי שזה השיר שהם רוצים שאני אבצע בגמר, ואם אני אזכה, זה השיר שאני אסע איתו לאירוויזיון".

"על גופתי המתה! זה שיר מחריד".

"מצחיק, זה בדיוק מה שאני אמרתי".

"אז? מה נסגר?"

"אמרתי להם שאני הולך אליך להתייעצות".

"תשמע, אין סיכוי שזה יקרה. בוא נהיה אמיתיים, אתה לא תזכה כי הם מייעדים את הניצחון למישהי אחרת, אבל אם יקרה נס ואתה כן תזכה, אנחנו צריכים לטוס לשוודיה עם שיר שאנחנו לא אוהבים? מה זה לא אוהבים — מתעבים וחושבים שהוא בדיחה?"

"בדיוק. אז מה עושים?"

ינאי חשב מה לעשות כשהטלפון שלו צלצל. על הקו היה אסף, במאי התוכנית.

"היי, אסף, מה המצב? בן בדיוק נמצא אצלי".

"היי, ינאי. כן, הוא אמר לנו שהוא הולך אליך. מה אתה אומר? אין לנו הרבה זמן עד לגמר, קצת פחות מחודש ואנחנו חייבים להתקדם".

"שאר הבנות בגמר כבר בחרו שיר?"

"לא, אבל זה תהליך".

"אז גם אצלנו זה תהליך. תן לי לחזור אליך בבקשה בעוד כמה דקות".

ינאי הסתכל על בן, שנראה עצבני.

"ככל שאני חושב על זה, זה מעליב. גם בחרו שירים בלי להתייעץ איתנו, המתמודדים, וגם מנחיתים עלינו שירים כאלה גרועים. אין סיכוי שאני מבצע את השיר הזה. זה לא יקרה. אני לא מוכן לטוס לשוודיה עם השיר הזה. מבחינתי אפשר לפרוש".

"בן, שנייה, אני מבין שאתה נסער, אבל רגע. אף אחד עדיין לא פורש. עשינו דרך ארוכה. אתה משוכנע שאין שם אפילו שיר אחד שאתה אוהב ויכול להתחבר אליו?"

"אתה הקשבת לשירים. יש שם שיר כזה?"

"לא".

"אז הנה, אין כלום".

ינאי הסתכל על בן. הוא הריץ בראשו כל מיני תרחישים אפשריים והרים טלפון לאסף.

"החלטתם?"

ינאי הבין שוויתרו על נימוסים בסיסיים.

"כן, החלטנו שאנחנו לא לוקחים אף אחד מהשירים שהצעתם. נשמח לשמוע עוד אופציות".

"ינאי, אין עוד אופציות. אלה השירים. ישבה ועדה ובחרה. מדובר באנשים מקצועיים שחשבו שכל אחד מעשרת השירים האלה טוב מאוד".

"אני לא יודע מי ישב בוועדה, אבל אני חולק עליכם. אנחנו לא ניגשים לגמר עם השירים האלה".

"ינאי, תקשיב לי טוב, השיר שאנחנו מייעדים לבן הוא שיר שיכול לזכות באירוויזיון. אתם חייבים לבצע אותו".

"מצטער, אסף, אני ממש חולק עליך. זה שיר שלא מתאים לבן, ואין סיכוי שהוא יבצע אותו".

"איך אתה יודע? אתה לא שמעת את השירים".

"ובאשמת מי זה? אני סומך על בן. אם הוא אומר שאין שם שום דבר טוב, אני מאמין לו".

"בואו תחשבו על זה עוד קצת ונדבר בהמשך".

"תודה".

ינאי ניתק את השיחה וחזר להביט בבן, שככל שהדקות עברו, הפך אדום יותר ויותר, למרות האיפור שכיסה את פניו. היה לו ברור שטוב לא יֵצא מזה.

"מי הם חושבים שהם בכלל? חבורת אפסים שבחרו לנו חרא שירים. אני כבר ארבעה חודשים משקיע את הזמן שלי בתחרות המסריחה הזאת, ובסוף אלה השירים? לא מעניין אותי, אני לא מבצע אף אחד מהם. מבחינתי אני אומר שלום ותודה כבר עכשיו ופורש".

בחודשים המעטים שבהם עבדו יחד, ינאי כבר הספיק להכיר את בן ואת אופיו וידע שיש מצבים שבהם אי אפשר להזיז אותו מדעתו.

"תקשיב, בוא תחשוב על זה, בוא נאזין שוב לשירים. ניפגש מחר ונחליט. אין לחץ".

בן סיים לשתות את הדיאט קולה וקם ממקומו.

"אני ישן ביומיים הקרובים אצל חבר בתל אביב. אני נוסע אליו עכשיו ונדבר אחר כך".

עד שעות הערב למחרת אסף ודנה לא הפסיקו לנסות לשכנע את בן וינאי לקחת את השיר שארז כתב במיוחד עבור בן, לדבריהם, מה שמאוד הפתיע את השניים. למה הם מתעקשים דווקא על השיר הזה? כל ניסיונות השכנוע נתקלו בחומה בצורה. בן, כהרגלו, היה עקשן כמו ילד. ככל שההפקה ניסתה ללחוץ עליו, ככל שהיו יותר טלפונים והודעות, כך הוא עמד בסירובו לקחת את אחד השירים שהוצעו לו. סבב הטלפונים וניסיונות השכנוע לא פסח גם על ינאי. חמש שיחות בכל יום, הודעות מפצירות. כלום. בן עמד על שלו, וגם ינאי לא רצה את השיר הזה.

יומיים אחרי סבב ההשמעות של הפיינליסטים בן התקשר לינאי.

"תשמע".

"בוקר טוב גם לך. מה המצב?"

"מעניין לי את התחת עכשיו כל זה. תקשיב ותקשיב לי טוב".

ינאי ידע בדיוק מה בן הולך להגיד.

"אני לא אוהב את השירים. הקשבתי להם הרבה מאוד ביומיים האחרונים. אני יודע שגם אתה בדעה שלי".

"נכון".

"יופי, וכבר דיברנו על זה. למה ללכת לאירוויזיון עם שיר כזה? אתה יודע מה, עזוב את האירוויזיון. לא זכינו בתוכנית. זה השיר שאיתו אני אופיע בגמר? אני אהיה בדיחה מהלכת".

"יותר ממה שאתה היום".

"נכון. רגע, מה?"

"נו, בדיחה, תקליל. מה התחלת לומר?"

"שאתה בן של זונה. אבל מעבר לזה, לא ישנתי כל הלילה. חשבתי על הכול ואני שלם עם ההחלטה לפרוש מהתחרות. אני לא רוצה להמשיך. כשהם מתייחסים למנהל שלי בצורה מחפירה, זה אשכרה לשים עליי זין, ועם השיר הזה שמנסים להדביק לי, אני רוצה לפרוש".

ינאי שתק מעברו השני של הקו. הם השקיעו כל כך הרבה זמן ומאמץ כדי להגיע לגמר, ופרישה בשלב האחרון של התוכנית זו מכה אדירה.

"למה אתה שותק? אתה לא מסכים איתי?"

"בן, אתה מבין שאיום בפרישה יכול להוביל לכך שבאמת לא תהיה בגמר? אתה מבין שאיום כזה יכול לחזור אלינו כמו בומרנג?"

"אני לא מאיים בפרישה. אני באמת רוצה לפרוש. די. לא בא לי. לא רוצה. אני לא הולך להביך את עצמי מול עם ישראל בגמר של תוכנית ריאליטי עם שיר על הפנים. זה לא יקרה. אני מעדיף לחזור ללהקת החתונות שאני שר בה מאשר להביך את עצמי".

ינאי הוסיף לשתוק. גם בן סוף־סוף השתתק.

"תשמע, אני אגיד לך משהו, בן. לפרוש ממש לפני השיא זו לא החלטה קלה. שנינו יודעים את זה. אבל אני חייב לומר שככל שאני חושב על זה, אני מסכים איתך. אף אחד מהשירים לא יעשה לך טוב, ואם כבר, פרישה מהתוכנית עוד יכולה לעשות באזז חיובי עליך, אז אני אומר כן, בוא נפרוש".

"אתה מודיע לאסף?"

"כן. אתה מבין שהם מיד יתקשרו אליך, ואתה תהיה חייב לגבות אותי?"

"יאללה, תעשה את השיחה".

ואכן, חצי דקה אחרי שהשיחה בין ינאי לאסף הסתיימה, אסף התקשר בצרחות אל בן.

כמה דקות אחר כך ינאי הסתכל על צג הנייד שלו שצלצל. זה היה בן.

"נו, צעקו עליך כמו שצרחו עליי?"

"כן".

"ו...?"

"דווקא נשארתי רגוע. אני מאוד שלם עם ההחלטה לפרוש, אז שיצעקו כמה שהם רוצים. הם יצרו את הבעיה, ועכשיו שיתמודדו איתה".

"אתה מבין שזה לא סוף הסיפור, נכון?"

"לא יודע. אני בראש שלי כבר לא בתוכנית".

"דיברת עם המתמודדות האחרות? הן אמרו משהו?"

"כן, אחת מהן גם איימה בפרישה. אני לא יודע אם היא הייתה רצינית. השתיים האחרות לא באמת מעניינות, אז למי אכפת".

"גם נכון. יאללה, נחכה ונראה מה יהיה עכשיו".

שעתיים לאחר השיחה עם בן הטלפון של ינאי צלצל. זה היה אסף.

"היי, ינאי. תשמע, עשינו חושבים. מכיוון שאף אחד מהמתמודדים לא אהב את השירים, אנחנו פותחים ועדה נוספת שתקשיב לעוד שירים. אם יש לכם שיר מתאים, תשלחו לנו. הדד ליין הוא עוד שלושה ימים".

חיוך ענקי של ניצחון עלה על פניו של ינאי.

בארבעים ושמונה השעות שלאחר מכן ינאי ובן היו קבורים באולפן ההקלטות. לאור הבשורה המשמחת על חיפוש מחדש אחרי שיר טוב, החליטו השניים להגיש שיר שבן כתב כמה שנים לפני כן, וינאי חשב שעם העיבוד הנכון השיר יכול להגיע לחמישייה הראשונה בשטוקהולם. בפעם הראשונה בכל מה שקשור לתוכנית הזאת, ינאי היה מעט אופטימי. הוא יידע את ההפקה על השיר של בן ואמר שזה השיר שאיתו בן יתמודד בגמר. אין אופציה אחרת מבחינתם, כי הוא לא האמין שמישהו אחר יצליח לכתוב שיר טוב מזה. הייתה עוד משוכה אחת לעבור, גמר תוכנית הריאליטי. לינאי נראה די מופרך שזה יקרה, שכן, לתחושתו, ההפקה העדיפה זמרת אחרת, אבל לפחות השיר שאיתו הם יתחרו בגמר לא יהיה מביך.

ארבעה ימים לאחר מכן הוזמן בן למשרדי ההפקה כדי להאזין לשירים החדשים שהוועדה בחרה. הפעם נבחרו רק חמישה שירים מבין העשרות שהוגשו. בן הרים טלפון לינאי רגע לפני שנכנס למשרדים.

"אני נכנס פנימה. כל ההגעה שלי לכאן די מיותרת. יכלו פשוט לומר לי להתחיל לעבוד על השיר שלי".

"כן, אה? אני מניח שחייבים לעשות את זה פורמלי ושתהיה שם עם כולם. תעדכן אותי כשזה ייגמר".

"יאללה ביי".

ינאי המשיך בשגרת יומו. טלפונים מאומנים שעבד איתם, עיתונאים שלא הפסיקו לשאול שאלות, ועניין הוועדה די נשכח מלבו, עד שקיבל טלפון מבן.

"ינאי, אתה שומע אותי?"

"למה אתה לוחש?"

"כי אני במסדרון. אני לא רוצה שישמעו אותי".

ינאי הבחין שבן נשמע טרוד ולחוץ.

"נו? מה היה שם?"

"רוצה לשמוע אבסורד? השיר שלי לא עבר את הוועדה. הוא לא בין חמשת השירים שהוגשו לנו".

לבו של ינאי החסיר פעימה.

"מה זאת אומרת?"

"מה זאת אומרת מה זאת אומרת? אתה לא מבין מה אומרים לך? הם לא בחרו את השיר שלי. לא אהבו. חשבו שהוא לא טוב. ותבין את האבסורד. מי כתב את השיר שהגיע למקום הראשון גם בוועדה הזאת?"

"ארז?"

"בדיוק. תקשיב, זה השיר שהם שולחים לאירוויזיון. זה לא צירוף מקרים. אמרתי להם שאני לא בוחר את השיר בלי שאתה מגיע לשמוע, אז צפה לטלפון מהם. אני חייב לנתק. דנה מתקרבת אליי".

ינאי היה בהלם מוחלט. השיר של בן שהם הגישו היה מעולה. סוחף, דרמטי ועם מסר שכולם יכולים להתחבר אליו. מה לעזאזל קורה כאן?

הטלפון הנייד של ינאי צלצל. הוא זיהה את המספר של משרדי ההפקה.

"ינאי, זו תמר, מה שלומך?"

תמר הייתה הבעלים של משרדי ההפקה ומי שמושכת בחוטים.

"אהלן, הכול טוב, ואצלך?"

"מצוין. בן מסרב לבחור שיר עד שתגיע ותקשיב בעצמך, אז כמה מהר תוכל להיות כאן?"

"עשר דקות?"

"מעולה. אנחנו מחכים לך".

ינאי עשה את דרכו במהירות האפשרית עם דופק של סוס מרוצים. הוא נכנס אל משרדי ההפקה, בירך את כולם לשלום וניסה להסתיר את הכעס שבער בו מהרגע שדיבר עם בן. הוא נכנס אל משרדה של תמר. בן ישב שם איתה, עם דנה ועם אסף.

"צהריים טובים לכולם. מה קורה?"

בן לא הוציא מילה מהפה. היה ברור שהוא מתאפק שלא להתפרץ, וינאי סימן לו במבט שימשיך לשתוק.

תמר פתחה את השיחה.

"תשמע, ינאי, אני יודעת שהגשתם שיר שמאוד רציתם, אבל הוועדה פחות התחברה אליו. הם בחרו חמישה שירים אחרים לא פחות טובים. בוא נקשיב להם".

תמר החלה להשמיע לכולם את חמשת השירים. ינאי זיהה בשנייה את השיר שארז כתב, Shade of Peace, שהכיל גיבובי משפטים לא קשורים אחד לשני עם עאלק מסר של שלום והכלה.

"טוב, תשמעי, ברור לי איזה שיר הולך לקחת את התחרות. לדעתי, יש שם שיר אחד טוב יותר, אבל אני מבין שהשיר של ארז הוא זה שיישלח לתחרות".

תמר הסתכלה על אסף ודנה, שהסתכלו זה על זו, וחזרה להביט בינאי.

"למה אתה חושב ככה?"

"זו התחושה שלי".

"אז מה אתה אומר?"

"אני יכול להתייעץ עם בן בחוץ כמה דקות?"

"בוודאי. קחו את הזמן".

ינאי ובן יצאו ממשרדה של תמר, חצו את המסדרון והגיעו ללובי הקומה. בן רצה להתחיל לדבר, אבל ינאי השתיק אותו.

"עוד לא. בוא נרד לגינה. כאן יכולים להקשיב לנו".

השניים ירדו ברגל את שתי הקומות והגיעו לגינה הקטנה שבחזית הבניין. ינאי הצית סיגריה.

"נו, מה אתה אומר על השיר?" בן הביט בינאי וחיכה למוצא פיו.

"תשמע, השיר של ארז לא רע. הוא לא טוב, אבל הוא לא מביך".

"אני לא מבצע אותו. מה זה Shade of Peace למען השם?"

"אני מניח שהוא לא היה יכול לקרוא לשיר בשם הראוי לו — Piece of Shit".

"ינאי, תקשיב לי ותקשיב לי טוב. אני עולה למעלה ואומר לתמר שאני פורש. זו בדיחה. הם צוחקים עליי ועושים לי דווקא".

ינאי הביט בבן ולקח נשימה עמוקה.

"עכשיו תקשיב לי אתה טוב. כבר פרשנו פעם אחת. זהו. זה לא יעבוד יותר. זה מה יש. אני לא חושב שצריך לאיים שוב בפרישה. אני מעדיף להגיע לאירוויזיון עם שיר בינוני מאשר לא להגיע בכלל. לכל אורך הדרך אמרתי לך — האירוויזיון זה אמצעי, לא מטרה. לא מעניין אותי האירוויזיון. זו פלטפורמה לפתוח לך דלת לאירופה. אם לא נעשה את זה, לא תהיה דלת לפתוח. גם אם נגיע לשם עם שיר בינוני, לפחות אנשים ייחשפו אליך ואולי נוכל למנף את זה. אני מבין שאתה פגוע שלא בחרו בשיר שלך. מה אני אגיד לך, הם רוצים את השיר של ארז, לא משנה אם הוא טוב יותר או פחות. זו ההעדפה שלהם. תתמודד עם זה. נעלה למעלה, ניידע אותם שאנחנו לוקחים את השיר הזה שנשמע כמו שיר משנת נורית הירש, ונעשה כמיטב יכולתנו. נשנה את העיבוד, את הקצב, נעשה מה שצריך. אם תזכה בתוכנית, אין סיכוי שנחזור על ההישג של ירדן, ואני אפילו לא משוכנע שנעלה לגמר, אבל בקמפיין נעשה רעש וננסה להפיק מזה מה שאפשר. לא שאני חושב שנזכה בתוכנית הזאת, אבל אם הבנות יפשלו זה יהיה שלנו. יש מבין?"

ינאי הסתכל על בן. האיפור לא הצליח להסתיר את כעסו ואת העלבון העמוק והאמיתי מכך שדחו את השיר שלו.

"בן, אתה מבין מה אמרתי לך?"

בן הרהר כמה רגעים בדבריו של ינאי.

"כן. בוא נעשה את זה".

השניים עלו חזרה למשרדה של תמר והודיעו על החלטתם. אסף ודנה נראו מרוצים ויצאו מהחדר ליידע את כל הצוות על בחירתו של בן.

תמר, בן וינאי נשארו לבדם. תמר הביטה עליהם במבט מלא חמלה.

"אתם מרוצים?"

"לא", אמר בן. "יש לי שאלה אלייך, את אוהבת את השיר הזה?"

"לא כל כך".

זה היה תורו ינאי לדבר.

"אז למה בחרתם אותו? גם אם נזכה בגמר של התוכנית, זה לא יביא לנו הופעות כי השיר פשוט לא להיטי. ואם במקרה כן נגיע לשטוקהולם, הרי השיר לא יגיע לשום מקום משמעותי באירוויזיון, אף אחד לא יזכור אותו ובן יצטרך להתנצל על זה שנסע עם השיר הזה. אז למה?"

"ינאי, אתה לא חושב שאתה מגזים? להתנצל?"

"אני באמת לא חושב שאני מגזים".

"אני מבינה שאתם פגועים, ואנחנו דווקא רצינו את השיר של בן, אבל שאר חברי הוועדה לא אהבו אותו".

"אני לא מאמין לזה", בן סינן בשקט.

"אתה יכול להאמין למה שאתה רוצה, אבל כרגע לכולנו יש הרבה עבודה, ואני מאמינה שאתם תלכו מכאן ישר לאולפן לעבוד על השיר. אני צודקת?"

בן וינאי יצאו מהחדר בראשים מורכנים. הם הרגישו כאילו עולמם חרב עליהם. הם יצאו מהבניין, וינאי שוב הצית סיגריה.

"בן, מה אתה חושב?"

"שקינוח פרווה יותר מעורר תיאבון מהשיר הזה".

ינאי צחק. מה שנכון נכון.

"יאללה, נלך לאולפן לנסות להציל את החרא הזה?"

ביומיים שלאחר מכן הם הסתגרו באולפן, עד שהגיעו לתוצאה שהיו יכולים לחיות איתה בשלום.