דלתות לא נעולות

מנעולים

לוּ נִיתָּן הָיָה לִנְעוֹל אֶת הַדֶּלֶת לַבֶטַח

הָיִיתִי בּוֹכָה, אֲבָל לֹא הָיָה

אֲפִילּוּ בַּמִּקְלַחַת, רֶשֶׁת הַסְוָואָה לִבְכִי מִתְעַקֵּשׁ.

רַק מַנְעוּל אֶחָד מָצָאתִי וְאִימַּצְתִּי

לְלִיבִּי.
(דפנה שן, 'בצד הלא נכון של הלילה')

באתוס של מדינת ישראל תופס הקיבוץ מקום של כבוד. דמות הצבר מתיישבת על דמותו של בן הקיבוץ: בריא וחסון, בונה הארץ, משכים קום לחליבה, מהלך בכפות רגליים יחפות על כרי הדשא העצומים, משרת ביחידה קרבית, מגן על המולדת, יפה הבלורית והתואר. משך עשרות שנים ייצגה התדמית הקיבוצניקית את הזיקוק של הישראליות ברומנים ובסרטים. רבים מבני הקיבוצים הפכו לפוליטיקאים ולגנרלים, יוצאי הסיירות המובחרות, טובי הבנים.

חרף העובדה שרובנו איננו חלק מן התנועה הקיבוצית, אנו נושאות ונושאים בתודעתנו אותו אתוס קיבוצי המדיף ניחוח פרדסים, רפתות או חיטה בזמן הקציר, שיש בו מדשאות אינסופיות, שזוגות אופניים מונחים על שביליו ללא חשש שהרי הכול בו של כולם. קיבוץ שבו כולם חסונים ושרים בציבור את שירי ארץ ישראל היפה, אוכלים יחד בחדר האוכל וגדלים באושר בקומונה מוגנת ונטולת מבוגרים המחברת לבבות והופכת ילדות וילדים לחברי נפש. קיבוץ שכולם בו מאותו הכפר הנכון וקיימים בו לינה משותפת והווי ייחודי שרובנו יכולות ויכולים רק לחלום עליו. אי קסום של ילדים וילדות. של חופש אינסופי. גלויה של חיים אוטופיים.

גדלתי בתל אביב של שנות השבעים. הוריי הם ילידי העיר. בני משפחתי הגיעו ארצה מאזורי פולין ורוסיה וחלקם התיישבו בקיבוצים. כילדה עירונית זכורים לי היטב ביקורינו המשפחתיים בקיבוצים. ביתו הקטן של סבא־רבא שלי בקיבוץ חקוק בזיכרוני, כך גם העץ רחב הגזע אשר פרש צלו על החצר, ריח הפריחה הייחודי וניחוחות הדשא בימי הקיץ החמים. אהבתי את הביקורים בקיבוץ וקסמוֺ היה אגדתי בעיניי.

מרגע שהפכתי לאם שבתי אל זיכרונות הביקורים בקיבוץ - פחות בערגה ויותר בשאלה. בעודי מטפלת בתינוקת רכה, נבטה בי השאלה לגבי אותו סידור שבילדותי הצטייר כחלומה של כל ילדה וכעת הציף שאלה שלא מצאתי לה תשובה: שאלת בתי הילדים.

אותה שאלה גדלה ככל שגדלתי אני, משכללת את אימהותי ומרחיבה אותה לסבתאות. תפיסתי הרומנטית־ילדית את בתי הילדים בקיבוץ התחלפה לתהייה. הייתי סקרנית לגבי הלך הרוח של האמהוֺת והאבות באותה התקופה - בעיקר האימהות - שהסכינו עם מציאות הקיבוץ דאז שבה ילדים וילדות גדלים במנותק מהוריהם, והתמסרו לה.

השאלה אשר ליוותה אותי במהלך השנים הפכה לנושא כתיבתי מתוך הקשבה לתנועה שראשיתה בקבוצת פייסבוק: חברה יוצאת קיבוץ החלה לקחת חלק בקבוצה של קיבוצניקיות בעבר ובהווה ומצאה בה תיעוד מרגש וחשוב. היא הפצירה בי ליצור קשר עם מנהלות הקבוצה ולהפיץ בין חברותיה קול קורא לראיונות.

בקהילה מקוונת שאינה חולקת מרחב גאוגרפי מושתת בסיס ההשתייכות אך ורק על נושאי עניין משותפים, עובדה היוצרת מעטפת הגנה. בקבוצה הזאת חלקו נשים, לעתים לראשונה בחייהן, את שחוו בשנות הילדות והבגרות בלינה המשותפת. הן מצאו קווים משותפים ביניהן חרף העובדה שהגיעו מזרמים שונים של התנועה הקיבוצית. הקבוצה היוותה מרחב בטוח, או כמו שניסחה זאת אחת המשתתפות "הרגשתי שחזרתי לבית שלא היה לי". הפוסטים בקבוצה הונחו כנקודות ציון במערכת קואורדינטות של קיום, ועצם ההשתתפות בקבוצה הפייסבוקית העניקה להן שפה.

התחלתי את הראיונות בפגישות פנים אל פנים. בשלהי התהליך, ימי הסגר השלישי של מגפת הקורונה, נעזרתי בטכנולוגיות שעמדו לרשותי לצורך ניהול ראיונות ממרחק. ראיינתי נשים מצפון הארץ ועד דרומה - ועל פני הגלובוס. במסגרת תהליך העריכה הוסרו מונולוגים אחדים. עשרים ושתיים שיחות היחיד שנשמרו מרכיבות ספר זה. סדר הפרקים נבחר על ידִי אולם כל תיעוד עומד בפני עצמו.

מטרתי בעת כתיבת המונולוגים הייתה לבחון באופן התרשמותי גרידא האם וכיצד השפיעה הלינה המשותפת על חיי המרואיינות - ולא לחוות דעתי, לשבט או לחסד, בנושא הרעיון הקיבוצי. ביקשתי להביא דברים בשם אומרם, ובתוך כך לעמוד על דרכי התפתחותן של אותן בנות קיבוץ על רקע המורכבות שמתוכה צמחו. עם השלמת גבייתן והעלאתן על הכתב של העדויות, מצאתי שהתיאוריה שמעלים שושנה פלמן ודורי להב בספרם 'עדוּת' (הוצאת רסלינג, 2008), המתמקדת בשפתו הייחודית של העד ובוחנת את חוויית החיים החד־פעמית סביב מעשה העדות, מוסיפה נדבך חשוב להבנת המונולוגים. כותבי הספר, שעסקו בעדויותיהם של ניצולי שואה, התעניינו גם באופן מתן העדות, בפרטים שאינם מופיעים מפורשות בטקסט, אלה שלא ניתן להקשיב להם.

ספרם של פלמן ולהב ביסס את בחירתי להביא את עדויות הנשים באופן המשמר את קולן האותנטי. וכך, אם מרואיינת מספר 3 מספרת בעדותה על־אודות ימיה כילדה בתקופת מלחמת ששת הימים - ימי ראשית הקיץ - ומציינת כי הילדים הורדו למקלט כשהם עטופים בשמיכות צמר, אתייחס אך ורק לזיכרונה של המרואיינת ולאופן שבו התעצב סיפורהּ. במילותיה שלה היא מספרת שחשה עטופה כשנלקחה למקלט. מעשה העיטוף שבחרה להדגיש הוא סימן לקשר, סימן לאכפתיות, סימן להגנה.

"כשהייתי בת ארבע פרצה מלחמת ששת הימים. בלילה הורידו אותנו למקלט, שהיה צמוד לפעוטון. אני זוכרת את המטפלת מגיעה עם חלוק משבצות אדום־לבן, שהיו הולכים איתו גם לעבודה בבתי הילדים. היא נכנסה, סגרה את הווילונות כי הייתה האפלה, הדליקה את האור ועטפה כל אחד מאיתנו בשמיכת צמר שחורה".

אני עוסקת במה שנצרב בתודעה ולא בחתירה אל האמת האובייקטיבית. עבורי שימור צורת העדות משמעה שימור מִשלב שפה, גוף, זמן ואופן דיבור: הותרת המונולוגים בצורתם המקורית ככל האפשר מתוך כוונה מודעת.

העדות מאפשרת לנו להתרשם מן הפרשנות שהעניקה כל אחת מהמרואיינות לאירועים אשר לעתים נחוו אחרת על ידי בני ובנות קבוצתה או משפחתה. מרואיינת מספר 8 מספרת:

"אחי, שצעיר ממני בשנה, תמיד אמר 'תפסיקי להגזים, את עושה סצנות, היה כיף'.

'תקשיב,' אמרתי לו, 'באמת היה כיף, אבל לא בגילים שלוש, ארבע, חמש, שש'".

גם מרואיינת מספר 22 יוצאת דופן בין אחיותיה:

"יש לי עוד שתי אחיות שהיו בין הילדים הראשונים של הקיבוץ מהמחזור הראשון. הן יגידו שהייתה להן ילדות מאושרת, שהיו להן הורים מושלמים ושנמאס להן לשמוע על כל הקשקושים על הלינה המשותפת כי היה נפלא".

מרחב הנפרדוּת ויצירת ה'אני' עולה בהרבה מהמונולוגים. ניתן לראות כי דמות מיטיבה, לאו דווקא הורית, מייצרת ביטחון ויכולת לשאת קושי. לעתים הייתה זו המטפלת, כמו שמציינת מרואיינת מספר 1:

"כבוגרת הבנתי שכיוון שאמא לא ממש הייתה נוכחת, מילדוּת דאגתי לעצמי למטפלות חלופיות. לתובנה זו הגעתי בסביבות גיל שלושים, כשהענקתי לעצמי במתנה טיפול פסיכולוגי ממושך. בעקבות הטיפול יכולתי לומר לאִמי 'מזל שנולדתי וגדלתי בקיבוץ. בזכות עובדה זו זכיתי לדמויות שהיו אימהות חלופיות כשלא היית שם בשבילי'".

בנוסף לדמות המיטיבה מציגה מרואיינת מספר 5 ריטואל יומי כחוויה מרגיעה המייצרת שגרה מנחמת:

"מה שזכור לי לטובה זה שהיינו צריכים לסדר את המיטות בבוקר. משום מה זו הייתה פעולה שהרגיעה אותי. את זה אהבתי".

כמי שגדלה בתל אביב, את הקיבוץ הכרתי מביקורים אצל בני הדודים של הוריי וממחנה העבודה של הצופים. הקיבוץ שהכרתי כלל בריכת שחייה, דשא ירוק וילדים יחפים רצים בין ממטרות, נסיעה באופניים בשבילים המוצלים, חדר אוכל, בנות עם צמות וחיים עם השקפת עולם שוויונית. בדמיוני הוא היה גן עדן.

קינאתי בבני משפחתי הצעירים כשתיארתי אותם בעיני רוחי חיים ללא פיקוח הורִי מדכא ומגביל, חופשיים וחופשיות להיות עצמם ועצמן.

הכתיבה עימתה אותי עם שאלות על בית, על מחויבות, על משפחה ועל כוחה של העדוּת לתקף קיום ולהעניק משמעות בחיי הפרט.

מתוך המונולוגים מצטייר הקיבוץ גם ככזה שבו אנשיו צופפו שורות והבהירו מה מתאים ומה לא, מי מתאים ומי לא ובעיקר מי מתאימה ומי לא. זאת באמצעות השתתפות או אי־השתתפות בוועדות המרכזיות, באמצעות מינויים לתפקידים ובאופן שבו תויגו המשפחות כמשפחות מפתח או משפחות חסרות השפעה הממוקמות במורד הסולם החברתי, תחתית שרשרת המזון, כפי שמתארת מרואיינת מספר 6 :

"גם בקרב ילדי הקיבוץ יש הייררכיה. אלה שהוריהם ממקימי הקיבוץ נחשבים יותר. הבנתי שאני אחרת, נחותה".

מרואיינת מספר 15:

"כל החיים הרגשתי את ההבדל בין הילדים הפריבילגים שהדודים שלהם גרים בקיבוץ וההורים שלהם הם מהמייסדים שמחזיקים בתפקידי מפתח. אנחנו לא היינו מהמשפחות האלו".

מרואיינת מספר 7:

"הייתי ילדה יפה ומוכשרת וזה עבד לטובתי כי כילדת חוץ בקיבוץ הייתי במעמד הכי נחות בקרב הילדים".

כבת למשפחה חלשה בקיבוצהּ מתארת מרואיינת מספר 11 את מיקומהּ במִדרג החברתי ואת הקורלציה שבין מעמדהּ לבין חשיבות הציות לשיטה:

"בקיבוץ נחשבנו למשפחה חלשה. משפחה מאוד טובה, 'יס־מנית', אנשי עבודה מובהקים".

המבנה המשפחתי בקיבוץ כלל שיגרה יציבה לכאורה, ועם זאת חלק מהמרואיינות חוו אותו כמבנה מפורר שהקואורדינטות שלו אינן מתחברות. במונולוגים עולה נושא המִתאם בין מבנה הקיבוץ למבנה המשפחתי, כשלעתים מתקבל מבנה משפחתי שברירי שהישרדותו תלויה במיקומה של המשפחה בסדר החברתי ובחוסנם של חלקיה כיחידים.

מן העדויות ניכר לא פעם שהצורך לא להתבלט - לחיוב או לשלילה - להיות כמו כולם, או "הבינוניות כסוג של אידיאל" כפי שתיארה זאת אחת המראיינות, טופּח כערך כמעט. במקביל הושם דגש מרכזי על הצורך "להיות עבור אחרים", כפי שעולה מעדותה של מרואיינת מספר 10:

"אני חושבת שאת היכולת הזאת להסתדר, להתגייס ולעבוד בשיתוף פעולה, לפעמים לעשות דברים שלא אוהבים כדי לתרום למען אחרים, את זה קיבלתי מהלינה המשותפת. אני לא חושבת שהייתי משיגה את זה מלינה משפחתית. זה אומר להיות בכל רגע חלק ממשהו גדול יותר. זו המחויבות שלי לא רק כלפי עצמי, ולא רק כלפי המשפחה שלי, אלא גם כלפי האנשים שחיים איתי. ואת זה לימדו אותי שם. לא עשו לי שיעורים על זה, פשוט חיינו את זה יום אחר יום".

נקודה נוספת המובלעת באחד הטקסטים עוסקת ברצונה של מרואיינת מספר 9 לנגן בכלי המוביל את המנגינה המרכזית, אולם היא מקבלת כלי המהווה חלק מן ההרמוניה של התזמורת, כזה שאין לו זכות קיום בפני עצמו. הקושי להיות חלק מהכלל ללא יכולת לזהות את קולה שלה עובר כחוט השני לאורך כל המונולוג.

"ניגנתי שלוש שנים בקרן יער כי הסכימו לי. היה לי קשה להרים את הכלי והקופסא הייתה קשיחה כזאת, עם ידית מברזל. הייתי הולכת שני צעדים ונחה. הולכת עוד שני צעדים ונחה. בתוך המזוודה יש קטיפה כחולה כזאת עם ריח של עובש, ולא הצלחתי להפיק צליל. רציתי גיטרה ללוות את עצמי, רציתי חליל צד, רציתי נבל, רציתי כלי כזה מלודי".

כפי שקורה פעמים רבות בחברות סגורות, כלי האכיפה המרכזי המאפשר את יישום השיטה הוא הפיקוח החברתי. מרואיינת מספר 3 מתייחסת ליחסים שבינו לבינה בקיבוץ הדתי:

"יש נורמות ולא היה צריך להגיד לנו מפורשות; בקיבוץ כל אחד מסתכל על השני והפיקוח מופעל באופן חברתי בכל התחומים".

עוד סוגיה שעלתה באותה עדות היא האחווה הקיבוצית החוצה מגזרים:

"היה קשר עם בני קיבוצים חילונים. בגיל בר־מצווה הם היו מבקרים אצלנו. זה היה חלק מהעניין בשנת הבר־מצווה. היו באים לעשות איתנו שבת, שבוע או כמה ימים. נדהמנו מהבוּרות שלהם - הם לא ידעו מה זה תפילין, לא ידעו כלום - אבל הרגשנו שהקשר איתם היה יותר קרוב ופשוט מאשר עם חרדים או עם דתיים 'עירוניסטים'.

"לקיבוצניקים יש שפה משותפת. זה לא רק הקיבוץ, זאת ההתנהלות. אנחנו מתנהגים אותו הדבר ובהרבה מובנים דומים".

בספרה 'משתיקה לזעקה לדיבור' (הוצאת יד טבנקין, 2004) עוסקת אראלה למדן בקשרי אימהוֺת־בנות, וטוענת כי נשים מהדור השני בקיבוץ שחוו חוסר במשפחתיות בילדותן מגיבות במשפחתיות רבה כאימהוֺת.

מדובר בניסיונות לעבודה עם מקומות בנפש שהם שבריריים, עדינים ורוטטים. מקום שבו החולשה הופכת לעוצמה והחוסר להענקה. מרואיינת מספר 8 מספרת:

"אני מגדלת את הילדים באופן הכי קרוב שאני יכולה. הם ישנים איתנו במיטה, אני מספרת להם סיפורים כשאני משכיבה אותם בלילה. לגדול סיפרתי עד גיל ארבע־עשרה, לאחיו עד גיל שתים־עשרה. אני ממש צמודה לילדים וברור לי שזה משם".

הבכי בלילות נושא משמעות מיוחדת בעיצוב אימהוּתן של בוגרות הלינה המשותפת. מרואיינת מספר 6:

"כשהבת הגדולה שלי נולדה הייתי מאוד צעירה. החלטתי שהיא לא תבכה בלילה. הילדים שלי לא יבכו בלילה כמו שאני בכיתי. במשך היום הם יכולים לבכות כמו ילדים אחרים, אבל לא בלילה".

וכמובן, השאיפה לתיקון. מרואיינת מספר 9:

"לא היו לי אינסטינקטים אימהיים, לא היו לי כישורים ולא הייתה לי דוגמא מהבית. את הכאב מהילדוּת שזכרתי ניסיתי לתקן באימהוּת שלי".

ומרואיינת מספר 22 מוסיפה:

"אני חושבת שהתפיסה שלי את האימהוּת קשורה לצורך לתקן את הרִיק שהיה שם. היום אני רואה דור אחד קדימה ושומעת את הילדות שלי כאימהוׄת שמתקנות את האימהוּת הבלתי מספקת שלי. הן כל כך טוטאליוׄת שזה מטורף".

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, טבע את המושג 'סזורה' שפירושו "החיתוך הגדול", הכינוי שהעניק ללידה. אני מוצאת שניתן לשאול מושג זה על־מנת לתאר חלק מחוויות הלינה המשותפת, שהמוקדמות בהן נחוו עוד בתקופה הטרום־ורבלית. עבור חלק מן המרואיינות אותו חיתוך התקיים על בסיס יומיומי ונצרב בנפשן באופן שהשפיע על מנגנוני בסיס של הגוף כמו אכילה ושינה.

לשינה חשיבות מיוחדת כחלק מתהליך מחזורי שמאפשר לשאת את החיים. במהלכה קורה משהו שהוא מעבר למנוחה ולהרפיה: התודעה צומחת ומאירה. מחסור בשינה נקשר לירידה בריכוז ועלייה בסיכון לדיכאון. השינה מושפעת מאירועי היום ויש לה השפעה מכרעת על איכות החיים.

התעוררות, סהרוריוּת ובריחה לחדר ההורים בלילה הן רק חלק מן התופעות המתוארות בספר. לכל אלה השלכות על חיי המרואיינות היום. מרואיינת מספר 5 מעידה:

"עם שני דברים יצאתי מהלינה המשותפת: הפרעת שינה וזוגיות שלא מחזיקה מעמד".

היו סיטואציות כמו הישיבה להנקה המשותפת שסיפקו לחלק מהנשים תחושות הקלה ומסוגלוּת. העובדה כי הן אינן לבד בעולם עם ילדן או ילדתן תרמה לתהליך הסתגלותן לאימהוּת. מספרת מרואיינת מספר 13:

"אמא שלי תמיד אמרה שלהעביר את הילדים לבית הילדים בקיבוץ היה נורא, ושזו הייתה טעות. יחד עם זאת אני יודעת שזה הציל אותה. כי אם את לא אוהבת את התינוקת שלך, ולמעֵט זמן קצר בלבד את לא איתה משך כל היום, אז במעַט הזמן הזה את יכולה להיות די בסדר. לא בסבל נורא ולא בייסורים של דיכאון אחרי לידה. היא הייתה בעבודה כל היום ובאה להניק בשעות הקבועות בלו"ז של הקיבוץ. הן לא הניקו מתי שהן רצו, אלא מתי שאמרו להן. היא מאוד אהבה את ההנקות כי הן ישבו יחד, עישנו ופטפטו, אז זה גם הקל עליה. מאוד. זה אִפשר לה ליצור איתי קשר, אבל גם להתגבר על עניין התינוקת הראשונה".

האדריכל צבי אפרת מתייחס בכתביו אל המרחב הקיבוצי כאל כזה המקשה על ייצור הבחנות בין פנים לחוץ, ועל כן מהווה מרחב שהוא כולו בית. הקיבוץ נבנה סביב מרכז המאגד פונקציות ביתיות שהופקדו בידי הקהילה ואשר לתכנונן משקל משמעותי במערכת הצירים של קיומו. מרואיינת מספר 3:

"הבית של ההורים שלי היה הכי קרוב לגדר של הקיבוץ. קרוב לגדר זה מפחיד כי מעבר לגדר היו רק שדות וחושך - וגם כי החדר לא היה מוכר לי. בלילה, בחושך, כל דבר נראה שונה ומפחיד. כיסא נראה כמו מפלצת".

מרואיינת מספר 4:

"פחדתי גם ממחבלים. הקיבוץ הוא ישוב ספָר. ברוב הקיבוצים בתי הילדים היו ממוקמים במרכז וההורים גרו מסביב. בניגוד לקיבוצים אחרים, בקיבוץ שלנו בתי הילדים היו בחלק המערבי של הקיבוץ, קרוב מאוד לגדר ולשדות, והחלק של ההורים היה בצד המזרחי".

מרואיינת מספר 14 מוסיפה:

"לחדר של ההורים קראו בית, אבל זה היה חדר וחצי שלא היה לנו בו מקום. אני לא מצליחה ליישב את זה עם המילה בית. הייתה שם מיטת סוכנות שהיו פותחים כל לילה וסוגרים בבוקר, שכשנבוא אחר הצהריים נוכל להכין שיעורים על שולחן הכתיבה שבחדר השינה שלהם".

לא אחת התייחס עולם המחקר אל הבית כאל אתר פטריארכלי אלים, וזאת בניגוד למסורת הרואה בבית מקום בטוח. מכאן שאם המרחב הקיבוצי כולו נתפס כבית, גם בו התקיימו לעתים יחסים מסוג זה, כפי שעולה בכמה מן המונולוגים. מרואיינת מספר 6 :

"בגיל אחת־עשרה התחילו הנגיעות. מגיע ילד, לפעמים שניים. הם נוגעים בי. אני מסתובבת ונשכבת על הבטן, כדי שלא יגעו, והם יוצאים מהחדר בצחוקים. בגיל שלוש־עשרה זה עובר למקלחת או למיטה עם אחד או יותר. אחר כך זה כבר על גבול האורגיות".

בעדות אחרת מתארת מי שהייתה ילדת חוץ בקיבוץ את הניסיון של האב החורג לגעת בה. מרואיינת מספר 7:

"האמא המאמצת שלי לא ישנה בבית באותו היום; היא הייתה אשת חינוך שנוסעת הרבה לתל אביב ומתאכסנת בדירה של הקיבוץ. ישנתי בבית. זה היה ליל קיץ. אני זוכרת שבשלוש לפנות בוקר הרגשתי שהוא גוהר מעליי ושואל 'את ערה?' הדפתי אותו ואמרתי 'עכשיו כן'. הוא כמובן נסוג וחזר לחדר שלו, ואני לא חזרתי לישון".

הגאוגרפיה של המרחב הקיבוצי פוגשת בטקסטים את המגדר. המרואיינות מגיעות מקשת רחבה של גילים, הן דתיות וחילוניות, ילידות הארץ וכאלה שעלו בילדותן, בנות הקיבוץ וילדות חוץ. ספר זה הוא תוצר של פרקטיקת השיתוף ברשתות החברתיות המהווה מסד פורה לחלוקת ידע, חוויות וזיכרונות.

אלה קנר
תל אביב 2022

הקיבוץ בשבילי הוא קודם כל בית. כשאני אומרת שאני נוסעת הביתה, ברור שאני נוסעת לקיבוץ. אני יכולה לגור שלושים שנה במושב או בעיר אבל הבית תמיד יהיה בקיבוץ. לא הייתי בוחרת בילדוּת אחרת. יש לי משפחה ענפה בקיבוץ. אנחנו שבט עם שורשים עמוקים בקבוצה ובארץ כולה, עובדה שהעניקה לי תחושת ביטחון ושייכות שייתכן שלא הייתה לילדוֺת אחרות.

אבא וסבתא היו דמויות המפתח בילדותי. שניהם העניקו לי, כל אחד בדרכו, עולם שלם מלא בערכים, בחום, באהבה ובביטחון. אני דור הביניים בקבוצה ובמשפחה. אבא שלי היה מבניה הראשונים של הקבוצה. סבא שלי הוא איש העלייה השנייה וסבתא הגיעה בתחילת העלייה השלישית. סיפורי העלייה לארץ, ייבוש הביצות, עבודת האדמה ובניין הארץ ליוו את ילדותי ומהווים חלק בלתי נפרד ממסיפור חיי.

אמא שלי, שהתייתמה בגיל צעיר מהוריה וגדלה בפנימייה, הייתה בתקופת מלחמת השחרור אם צעירה לאחותי הגדולה. סבתי, אמא של אבא, לא יכלה לעזור לה בתקופה זו כי היא נסעה לאירופה בשליחות התנועה לחפש ניצולים ממלחמת העולם השנייה ולהעלות את שארית הפליטה לארץ. בארץ נשארו בעלה, הוא סבי, וארבעת ילדיהם - אבי ודודיי האהובים - נערים צעירים שנטלו חלק בקרבות הקשים של מלחמת השחרור. האימהות הצעירות תמכו האחת בשנייה כשהגברים גויסו. החיים בקבוצה היו צורך הישרדותי בכל מובן. אלה הסיפורים שאחיי ואני גדלנו עליהם ולכן ברור לי מאוד מי אני, למה אני כאן ומאין באתי.

הקיבוץ שבו גדלתי היה במובנים רבים פורץ דרך. אם נתייחס לנושא הלינה המשותפת, אצלנו מגיל ינקות עד גיל שלוש ישנו בבתי הילדים, אך בשונה לגמרי מקיבוצים אחרים בהמשך עברו לבית ההורים עד גיל תיכון.

האחות בקיבוץ שטיפלה בי בימיי הראשונים סיפרה שאמא שלי התקשתה בהנקה. בנוסף, דחיתי חלב בקר שהיה התחליף באותם זמנים. אמא לא יכלה להיות איתי כל היום, כך שהיא ואותה אחות התחלפו ביניהן בטיפול בי. האחרונה ישבה לידי בלילות והזליפה חלב על שפתיי כדי שהגוף יתרגל.

אחות זו בעצם הצילה את חיי. היינו קשורות מאוד האחת לשנייה. הייתה לה משפחה באמריקה ששלחה לבנותיה בובות מיוחדות שלא היו לאף אחת בקיבוץ. היא גרה בשכנות אלינו והייתה מזמינה אותי לשחק אצלם בבובות המיוחדות. הייתי ילדה בלונדינית ויפה והיה קל לאהוב אותי.

כבוגרת הבנתי שכיוון שאמא לא ממש הייתה נוכחת, מילדוּת דאגתי לעצמי למטפלות חלופיות. לתובנה זו הגעתי בסביבות גיל שלושים, כשאני כבר אמא לשני ילדים וחיה מחוץ לקבוצה. הענקתי לעצמי במתנה טיפול פסיכולוגי ממושך שבעקבותיו יכולתי לומר לאִמי "מזל שנולדתי וגדלתי בקיבוץ. בזכות עובדה זו זכיתי לדמויות שהיו אימהות חלופיות כשלא היית שם בשבילי".

הייתה לי את סבתא שלי, שבגיל שש־עשרה עזבה את בית הוריה החרדי באירופה כדי להגשים את החלום הציוני. את הידע והניסיון בטיפול בילדים היא רכשה בנערותה כשעזרה בגידול אחיה הצעירים. חוץ ממנה היו לי מטפלות ומורות שראו אותי ודאגו לי - חלקן אהבו אותי בזכות מי שהייתי וחלקן אהבו אותי ודאגו לי כי הן העריצו את סבתא שלי.

לא מזמן סיפרה לי אחת מבנות הדוד של אבא שהן נורא קינאו בי, כי הייתי הפייבוריט של סבתא ושל הסבתא־רבתא. היא סיפרה שהסימנייה בספר הסידור של סבתא רבתא שלי הייתה התמונה שלי. בכל פעם שבאה לביקור והיו מדברים על הנכדים היא הייתה אומרת "יש לי נינה אחת מיוחדת ואהובה", ואז פותחת את הסידור ומראה את התמונה שלי.

אמא שלי הודתה בפניי שהרגישה אמא רק עם לידת אחי שצעיר ממני בשש שנים. אמרתי לה: "תרשי לי להגיד לך שאני בת מזל שיש לי משפחה גדולה, שהיו לך חברות טובות ושהיו אנשים נפלאים שראו אותי כשלא היית". לעצמי אמרתי שאם הייתי גדלה בעיר לא בטוח שהיו לי מטפלות חלופיות, ועדיין הייתי גדלה עם אמא לא מתפקדת. רק בזכות הטיפול הפסיכולוגי ובזכות אותן שיחות שיזמתי איתה בעקבותיו, הצלחתי לסלוח לה. המדהים הוא שאחרי אותה תקופה, כשנפגשנו עם אחת מאותן מטפלות שלי בילדוּת, אמא אמרה לה בנוכחותי: "מזל שהיו לה מטפלות כל כך טובות כמוך, כי אני לא הייתי".

אבא לא היה כל כך פתוח. הוא היה קשוח מבחוץ, אבל עם נפש אדירה, חמה ואוהבת אדם, איש סקרן וידען. למדנו עליו דרך סיפוריו על העבר המשפחתי והקיבוצי. רק כשנפטר בפתאומיות שמענו מהמנחמים הרבים שהגיעו לביתנו, שאותן אגדות שסיפר התרחשו במציאות.

לאבא היו שני בתים - הבית הפרטי שלנו והקיבוץ. אבא חינך הכשרות נח"ל וילדי עליית הנוער. הוא נתן להם תחושת בית. הייתי הילדה של אבא אבל בבית שלנו תמיד היו "ילדים מאומצים", בני בית לכל דבר ועניין, חלק בלתי נפרד מאיתנו ומהחוויה המשפחתית האינטימית שלנו.

בילדותי היו מגפות כמו חצבת, אדמת, חזרת ואבעבועות רוח, טרם פיתוח החיסונים למחלות אלו. הגישה הרפואית הייתה שמוטב להידבק בגיל צעיר כדי לפתח חיסון טבעי. כשפרצה מחלה היו מרכזים את כל הילדים בגן הילדים ומלינים אותם יחד. בגלל שבקיבוץ שבו גדלתי ישנו בבתי ההורים בשנים אלו, חיכינו למחלות הילדים כדי שנוכל לישון עם כל הילדים בגן.

מעבר לעובדה שמגיל צעיר עבדנו בענפי המשק השונים, היה משהו בחיי הקיבוץ שחייב יתר אחריות ובגרות. לדוגמא, בגיל שמונה הייתה הפגזה והוריי לא היו בבית. זאת הייתה תקופה של מסתננים והפגזות. כדי לחזק אותי אבא שלי סיפר לי ש"ערבים מפחדים מכלבים" ונתן לי כלב צעצוע ענקי שעמד בכניסה לבית ושמר עליי. כשבגיל תשע שאלתי אותם מה יהיה אם תהיה אזעקה כשהם לא בבית ואני שומרת על אחי הקטן, הוא אמר לי: "אם תהיה אזעקה, את לוקחת את אחיך ואתם נכנסים תחת המיטה. כשתהיה הפוגה את יודעת להגיע למקלט ואנחנו כבר נגיע". כשסיפרתי לאבא שאני מפחדת הוא היה גאה ואמר "גבורה זה להתגבר על הפחד ולפעול כמצופה". זה היה האבא החכם שלי. בבית של ההורים שלי היו שני חדרים. אחר כך הוסיפו גם מרפסת גדולה. חיינו שלושה ילדים בחדר אחד. ביליתי הרבה אצל סבתא וסבא כשהוריי היו עסוקים בענייני החברה והעבודה של הקיבוץ. זה היה המקום המפנק שלי.

מדי ערב היה בבית הוריי טקס שינה שכלל שירי ערש וסיפור אחד שאבא היה מספר. אהבתי את טקס השינה הזה וכך גם גידלתי את ילדיי. את אותם שירים אני שרה היום לנכדיי. מסיפורי הוריי ידעתי שבלינה המשותפת ילדים היו צורחים כל הלילה. לנו לא היו בעיות פרידה ושינה.

בילדותי לא חלמתי שאעזוב את הקיבוץ. לא ידעתי מה משמעות החיים מחוץ לקיבוץ - למרות שהייתה לי משפחה גדולה גם בעיר. לא יודעת אם הייתי הייתי עוזבת לולא התחתנתי עם איש עסקים עירוני. כשהשתחררתי מהצבא והתחתנו אמרתי לבעלי שעד גיל שמונה־עשרה רק קיבלתי מהקיבוץ וזה הזמן שלי לתת חזרה, לכן עזבנו רק כעבור שנתיים.

עם הילדים שלנו עשיתי כל מיני תיקונים. אחד מהם היה לחגוג להם יום הולדת. יום שיהיה רק שלהם, עם שולחן עמוס בהפתעות ובממתקים. אצלנו בבית לא חגגו ימי הולדת. זו הייתה חוויה איומה עבורי. בשונה מאמא שלי אני קודם כל קשובה לכל ילד מילדיי, תוך הבנה וקבלה שכל ילד הוא עולם בפני עצמו.

כשהייתי זוכה להערכה בזכות משהו שעשיתי, אמא שלי תמיד ניכסה אותה אליה. זה תמיד היה בזכותה. גם כאן עשיתי תיקון. לאורך כל הדרך אמרתי לילדיי "אתם צריכים להיות הרבה יותר ממני. אני אתן לכם את הבסיס ואתם תעלו על המורה".

המוטו שלי בחיים הוא שמחה. שמחה זה משהו שאנחנו צריכים ליצור לעצמנו, כי דברים אחרים באים ללא הזמנה. מחיי בקיבוץ לקחתי דברים רבים. לצד חיי היומיום חשוב לי לציין חגים ולחיות חיי תרבות ויצירה. הקיבוץ הטמיע בי את ערכי החינוך, הערבות ההדדית ואת ערך העבודה.

לדודות ולדודים שלי תמיד אמרתי שאני מי שאני בזכותם ושהם הכוח שלי. הם העניקו לי את הידיעה שיש על מי להישען, שאני לא לבד ושתמיד אהיה אהובה ללא תנאי. עם השנים והטיפול הפסיכולוגי למדתי, ועודי לומדת, לאזן את המורכבות שבי, בין הקשיחות והביטחון העצמי המופגן לבין הרגישוּת והפגיעוּת מבפנים. אבא היה אומר "תבכי לכרית, כלפי חוץ את צריכה להפגין כוח. כשנלחמים בך תחזירי ואל תצפי שמישהו יבוא לעזור לך". היום אני בוכה יותר בקלות ולפעמים גם מרשה לעצמי להיות חלשה ונזקקת.

אני מאמינה בלימוד תוך כדי תנועה. כמו להוריי, גם לי לא היה בית ספר להורוּת, יועצות שינה ויועצות גמילה. במובנים רבים צר לי על הילדים שלנו - ההורים של היום - שהמניע של רבים מהם הוא להשיג מצוינות כהורים לצד קריירה תובענית. נדמה לי שהם פחות סלחנים כלפי עצמם וכך גם ביחס לילדיהם. תקופה זו של מגפת הקורנה, שאינה מבדילה בין אדם לאדם, באה ללמד אותנו צניעות ואורך רוח. לדעת ליהנות מהדברים הקטנים, ממשפחה ומחברים. לחיות את היום, לנשום ולהיות סלחנים כלפי עצמנו וכלפי הסביבה.

אני חושבת ומאמינה שהקיבוצים וישובי הסְפר קמו מתוך צורך הישרדותי אל מול התנאים הפיזיים של אותם ימים. אלמלא הם תל אביב וערים אחרות לא היו קיימות. גם הם למדו תוך כדי תנועה.