אחות אאוטסיידרית

רשימות מביקור ברוסיה

אלו הם קטעים ערוכים מתוך יומן שכתבתי במהלך נסיעה בת שבועיים לרוסיה ב-1976, כשהוזמנתי להשתתף כצופה אמריקאית בכנס יוצרים אסייתים־אפריקאים, שמימנה אגודת הסופרים הסובייטית.

מאז שחזרתי מרוסיה לפני כמה שבועות אני חולמת המון. בהתחלה חלמתי בכל לילה על מוסקבה. לפעמים אהובתי ואני חזרנו לשם; לפעמים הייתי במקומות חמים, מוכרים יותר, שבהם ביקרתי; לפעמים בערים אחרות, לא מוכרות, קרות, לבנות, מוזרות. בחלום אחד התעלסתי עם אישה מאחורי ערמת בגדים בחנות הכל־בו "גאם" במוסקבה. היא הייתה חולה, ועלינו למעלה, שם אמרתי למנהלת, "אנחנו צריכות לקחת אותה לבית החולים." המנהלת אמרה, "בסדר, קחי אותה לשם ותגידי להם שהיא צריכה סריקת כבד וסריקת מוח." ואני אמרתי, "לא. הם לא יעשו את זה בשבילי." היא הסתכלה עליי בצורה מוזרה ואמרה, "בטח שהם יעשו." ואז הבנתי שאני ברוסיה, ותרופות ותשלומים לרופאים וכל השאר ניתנים בחינם.

החלומות כבר לא באים אליי כל לילה, אבל נדמה לי שהם נהיו עמוקים יותר ויותר, אז אני מתעוררת בלי באמת לדעת מה תוכן החלומות, רק יודעת שבדיוק עכשיו חלמתי שוב על רוסיה. לזמן־מה, בחלומות שלי, רוסיה הפכה להיות ייצוג מיתי של אותו סוציאליזם שעדיין לא קיים בשום מקום שבו הייתי. אפשרויות החיים ברוסיה נראות שונות מאוד בחלק מהמובנים, אבל האנשים נראים כל כך מערב־אירופאים (כל כך אמריקאים, למעשה) חוץ מאשר בטשקנט. ושעות אחר הצהריים במוסקבה אפלוליות ועגומות כל כך.

I
הטיסה למוסקבה ארכה תשע שעות, ומהתצפיות שלי במטוס, רוסים באופן כללי לא ידידותיים זה לזה בדיוק כמו האמריקאים, וכמותם, הם גם אינם נכונים להושיט יד לעזרה.

הייתה שם אישה כחולת עיניים בעלת פנים מקומטות להפליא בשנות השבעים לחייה, שעטתה מטפחת בבושקה, וסביבה היה כרוך מעיל ענק. לכולם במטוס, חוץ ממני, היה מעיל עליון ענק כזה או אחר. כשירדתי לנמל התעופה של מוסקבה הבנתי למה. אבל האישה הזאת ישבה במושב לפניי. היא נסעה לבד והייתה נמוכה מכדי להשתחרר מהכיסוי הזה בקלות. היא ניסתה פעם אחת, ופעם שנייה, ובסוף קמתי ועזרתי לה. המטוס היה עמוס: אף פעם לא ראיתי מטוס כל כך צפוף. האישה הזקנה הפנתה מבט והסתכלה עליי. היה ברור שאינה מדברת אנגלית, כי מלמלתי משהו אליה ולא קיבלתי תשובה. בעיניה היה מבט נטול תרעומת לחלוטין. חשבתי לעצמי בזעזוע מיידי עד כמה מתח מסוים בחליפת מבטים בין שחורים אמריקאים ואנשים לבנים הוא מובן מאליו. אין גם שום תודה, אבל יש סוג של תגובה אנושית פשוטה למי שאני. ואז, כשחזרה לשבת, מתחת למקטורן מיושן, ראיתי לפחות שלוש מדליות צבאיות על הסוודר התחתון, כולל דרגות. מדליות גיבורי הרפובליקה, כך גיליתי מאוחר יותר. שכר עבור עבודה קשה.

זה דבר ששמתי לב אליו בכל פינה: ניכר על האנשים המבוגרים ביותר ברוסיה חותם שאני מקווה שאוכל ללמוד ולעולם לא לאבד, חוסן נפשי עובדתי ותודעה איתנה מאוד ומעודדת של מקומם על פני כדור הארץ.

נחתּי ב-10 בספטמבר, בערך בשלוש וחצי בצהריים שעון מוסקבה, ויצאתי אל אפרוריות גולמית ומוכרת. באוויר היה ריח של חורף, כמעט נוסטלגי. העצים נטו במחווה של הודיה, ולשמים היה צבע אפור־דלעת של תרנגול הודו ממולא. ראיתי שלוש נשים גדולות, רבועות פנים, צועדות יד ביד לאורך מסלול תעופה, צוחקות ומתבדחות בזמן שהתקרבו אלינו. אלו בוודאי היו עובדות שבדיוק סיימו את המשמרת שלהן — הן לבשו סרבלים אפורים ומעילים עם כובעי מהנדסים, ונשאו תיקי אוכל. הן עצרו ליד משאית שהאטה והתחילו לדפוק על החלון הסגור, מסבות את תשומת הלב של הנשים האחרות בתוכה בחצי שלום־חצי בדיחה לנהג, שהיה בבירור ידיד שלהם, כי כולם הצביעו זה על זה וצחקו בקול רועם שם, על קו המסלול במוסקבה באור הקודר, מנופפות בחבילות האוכל שלהן ומשתובבות.

למדריכה שלי קראו הלן, אישה צעירה נעימה ומצודדת מאוד בשנות השלושים לחייה. היא נולדה במזרח, ליד יפן, ואביה, שהיה איש צבא, מת. היא חיה עם אמא שלה עכשיו, וסיפרה שהיא ואמה היו צריכות ללמוד לעשות הרבה דברים למען עצמן, מפני שיש כל כך מעט גברים היום וקשה מאוד להשיג שירות.

ברוסיה את סוחבת את התיקים שלך בעצמך בנמלי התעופה ובמלונות. בהתחלה זה נראה לי מדכא כי, כמובן, לסחוב תיק עמוס לקומה השביעית כשהמעלית לא פועלת זה ממש לא כיף. אבל עם הזמן זה נראה לי יותר ויותר הוגן, כי בארץ הזאת נדמה שכל דבר נמדד במונחים של אוכל. כלומר, עבודת הכפיים של כל אחד נמדדת בכמות האוכל שאת יכולה לייצר, ואז את לוקחת את זה ומשווה את חשיבותו לערך של העבודה האחרת שאת עושה. יש גברים ונשים שמבלים את חייהם, למשל, בלימוד ובביצוע מלאכת היד האטית והדקדקנית של תיקון אריחים פרסיים כחולים בסמרקנד, כדי לשפץ את המאוזולאומים העתיקים. זאת נחשבת עבודה יקרת ערך עד מאוד. אבל לעתיקות יש ערך מדויק, בזמן שלנשיאת תיק של מישהו אחר אין חשיבות גבוהה מאוד, כי היא לא מייצרת יופי או ערך. אם את לא יכולה להסתדר עם זה, זה כבר סיפור אחר. לדעתי זאת תפיסה מעניינת מאוד.

המרחק בין נמל התעופה למוסקבה הוא כ-50 קילומטרים, והכביש והעצים והנהגים היו יכולים להיות אנשים מצפון ווסטצ'סטר בחורף שעבר, חוץ מזה שלא יכולתי לקרוא אף אחד מהשלטים. עברנו מדי פעם בתים בסגנון רוסי־אורתודוקסי יפים להדהים, ישנים ולא מטופחים, עם חלונות מצוירים, צבועים בצבעי עץ נהדרים. חלקם בקושי עומדים על תילם. אבל היה עושר מקושט ועצום בנוף ובאדריכלות שבמבואות מוסקבה, אפילו בחורף האפור שלהם, שנדמה שאמר לי מיד שאני לא בבית.

שהיתי במלון "יונוסט", שהוא אחד מהמלונות הבינלאומיים של מוסקבה. החדר היה מעין סטודיו מרובע עם ספות מיטה בסגנון הוליוודי, וחלון ענקי שמשקיף לעבר האצטדיון הלאומי, אל גשר מסילת הרכבת, עם נוף מרשים מאוד של בתי האוניברסיטה מול קו הרקיע. אבל הכול כל כך הזכיר את ניו יורק בחורף, שאפילו כשישבתי לכתוב בתשע וחצי אחרי ארוחת הערב והסתכלתי מבעד לווילונות, היה צליל של רכבת ואור על קו הרקיע, ומדי פעם זנב אורות של מכונית התפתל סביב בין גשר הרכבת והמלון. ההרגשה הזאת הייתה דומה למאה לילות שזכרתי בריברסייד דרייב, חוץ מזה שבדיוק בקצה התמונה ניצבה כיפת זהב בצלית של כנסייה אורתודוקסית רוסית.

לפני ארוחת הערב יצאתי להליכה קצרה. כבר התחיל להחשיך, אבל בהמשך הרחוב מכיוון המלון הייתה תחנת המטרו של האצטדיון, תחנה תחתית. הלכתי לשם ונכנסתי לתחנת המטרו ועמדתי קצת לפני המדרגות הנעות, רק מסתכלת על פרצופים של אנשים שבאים והולכים. הרגשתי שאני חוזרת בתוך שניות לרחוב 14 של ילדותי, לפני ששחורים ולטינים צבעו את ניו יורק, חוץ מזה שכולם היו הרבה יותר מסודרים, וכל המקום נראה היה פחות צפוף. הדבר שהיה הכי מוזר הוא שבמשך כל עשר הדקות שעמדתי שם לא נכחו שם אנשים שחורים בכלל. והכרטיסן ומנהל התחנה היו נשים. התחנה הייתה גדולה מאוד ויפה מאוד ונקייה מאוד — נקייה באורח מזעזע, בולט ונעים. כל התחנה נראתה כמו מבואה של תיאטרון — מתכת בוהקת ומוזאיקות ונברשות נוצצות. אפילו בזמן שהם היו בתנועה ערה, ובמוסקבה יש תמיד סוג של תנועה ערה, לא ניכר באנשים הייאוש של ניו יורק. דבר אחד שאפיין את כל האנשים האלה היה הנעימות שבפניהם, הנכונות לחייך, לפחות אליי, לזרה. זה היה ניגוד מוזר לעגמומיות של מזג האוויר.

היו כמה אנשים שחורים סביב המלון, ואני שאלתי את הלן על אוניברסיטת פטריס לוּמוּמְבָּה. מדובר באוניברסיטה שממוקמת במוסקבה ומיועדת לסטודנטים ממדינות אפריקה. היו הרבה אפריקאים במלון וסביבו כשחזרתי מתחנת המטרו, ואני חושבת שרבים מהם הגיעו לכאן לכנס. באופן די מעניין, רובם מדברים רוסית ואני לא. כשירדתי לארוחת הערב, כמעט רעדתי לקראת המטלה הלשונית, כי אפילו לא יכולתי להבין איפה אני אמורה לשבת או אם אני צריכה להמתין כדי שיושיבו אותי. כשאותיות האלפבית לא מוכרות, אין שום רמז שמאפשר להבין שפה זרה. גבר שחור וצעיר התהלך ברברבנות מול עיניי בהליכה יהירה של גברים שחורים צעירים ומרשימים שרוצים תשומת לב, ואני שאלתי, "אתה מדבר אנגלית?" "כן," הוא ענה והתחיל להתרחק ממני במהירות. אז הלכתי לכיוון שלו, וכשניסיתי לשאול אותו אם אני יכולה לשבת או לחכות למארחת, הבנתי שהבחור המסכן לא הבין מילה ממה שאמרתי. באותו הרגע הוצאתי את מילוני הכיס האמינים שלי ופניתי להזמין לעצמי ארוחת ערב טעימה, שכללה יין לבן, מרק דגים חם, מתובל בלימון ועשיר בשמן זית, ודג מקרל טרי, חדקן עדין צלוי עם רוטב מוחמץ, לחם ואפילו כוס תה. כל זה התאפשר בזכות עקשנות ואומץ מצדי, וסבלנות מחויכת של מלצרית נעימת הליכות, שהביאה את אחד הטבחים מהמטבח כדי לסייע במלאכת פענוח הרצונות שלי.

II
קר מאוד במוסקבה. ביום שהגעתי ירד שלג בבוקר, והיום ירד שוב שלג, והיום ה-16 בספטמבר. המדריכה שלי, הלן, הצביעה על זה בצורה מדויקת מאוד. היא אמרה שהחיים במוסקבה הם מאבק מתמשך במזג האוויר הקר, ושהחיים הם רק ניצחון על מוות מהקור המקפיא. לא יודעת אם זה בגלל הקור או בגלל המחסור באוכל בשנות המלחמה, אבל כולם כאן אוכלים כמויות עצומות. הערב, בגלל טעות קטנה מצדה של המלצרית, הלן קיבלה שתי ארוחות ואכלה אותן בלי לחשוב פעמיים. ואף אחד לא נורא שמן, אבל אני חושבת שזה קשור במידה רבה למזג האוויר. שתינו יין בארוחת הערב הלילה, ולעתים תכופות היין משמש פֹה להתרת הלשונות. זה כמעט מרשם רופא. בכל ארוחת ערב יש תמיד שלוש כוסות: אחת למים, אחת ליין ואחת לוודקה, שזורמת כמו מים, והשפעתה על הרוסים ככל הנראה מועטה מאוד.

קבוצה מהכנס יצאה היום לסיור אתרים עם המדריכים שלנו. קשה להאמין שהיום יום ראשון, כי כל העיר מלאה בחיי ימי החול, כל כך ממוקדת במטרותיה, עד שנדמה שהשבוע הוארך ביום נוסף. ראינו את מוזיאון מנזר נובודוויצ'י ואת צריחי הבצל המוזהבים, הבוהקים והשובבים, שערערו על הרגשתי שזאת מנהטן. הלכנו לראות את האוניברסיטה, וכמובן הרבה שלטים לזכר הרבה גיבורים, אבל לא ראיתי אף גיבור שריגש אותי כמו הגברת הזקנה והקשוחה מהטיסה. ותיאטרון בלט הבולשוי. היה גשום ואפור ומעונן — יום של דצמבר ניו יורקי — ומרשים מאוד, כמו שהגרנד קונקורס ברחוב 161 יכול להיות באמצע דצמבר, או כיכר קולומבוס. צריחי הבצל המוזהבים על כמה מבנים עתיקים יותר היו יפים, והם מנצנצים כל הזמן, אפילו במזג אוויר כזה, מה שגורם להם להיראות כמו הבטחות משמחות על פני הנוף או כמו ארמונות מהאגדות, והצבעים הנהדרים של ירוק, לבן, צהוב וכתום, שמקשטים ותוחמים את החלונות, יוצרים דגש צבעוני נפלא בתוך האפרוריות. אני מקווה שאוכל לראות את מוזיאון פושקין.

התראיינתי לאישה אמהית, פיקחית ומתוקה, אחת מחברות אגודת הסופרים הסובייטית. היא עורכת מחקר על "מדיניות כושית", כפי שהגדירה זאת, והיא התעניינה מאוד כמובן בנשים של ארצות הברית. דיברנו במשך שעתיים שלמות, ואחד הדברים שסיפרתי לה היה על האישה הזקנה עם המדליות במטוס, ושאלתי אותה אם היא יודעת במה מדובר. היא אמרה שהאישה הייתה כנראה עובדת חווה מבוגרת, שקיבלה אות הוקרה וזכתה לכינוי "גיבורת הרפובליקה". המדליות הללו ניתנו ברובן לאנשים שעבדו קשה מאוד, היא אמרה. זה היה מעניין, כי מוקדם יותר, בארוחת הצהריים, ראיתי צד של הלן, המתורגמנית שלי, שהפתיע אותי. היא איבדה את שלוותה כלפי אחת המלצריות שלא שירתה אותה מספיק מהר, ובאמת קבלת שירות אורכת המון זמן. הלן העירה שהעובדים שולטים במדינה, ואורח הדיבור שלה ותגובתה לכך הייתה משהו שנראה כמו גועל, או לפחות רתיעה מסוימת. אני חושבת שהלן הרגישה שהיא מופלית, או שהיא פגומה כי היא "אינטלקטואלית", מתרגמת ומתורגמנית. הרגשתי שזה סוג מוזר של סנוביות, כי הלן עבדה קשה לפחות, אם לא יותר, מכל אחת מהמלצריות, מתרוצצת סביבי וחיה את החיים שלי, נוסף על החיים שלה. הרי היא תמיד נדבקה אליי כמו שצבע לבן נצמד לאורז.

היינו באוניברסיטה, והמדריכה הסבירה לנו באנגלית על הבניינים שנבנו בתקופתו של סטלין. חומרים הובאו מאוקראינה והושקעו באדמה כדי לבנות את הבניינים האלה, כי מוסקבה, בשונה מניו יורק, אינה בנויה על סלע אם. נראה לי מוזר שעיר שבנייניה הם בנייני אבן עצומים ומרשימים, לא ניצבת על סלע אם. כאילו היא עומדת על מקומה בזכות רצון אנושי. כשעמדנו מול הבריכה המשתקפת ושוחחנו על כך, ילד צעיר עם ראש נטוי הצִדה התקרב אליי באווירה בינלאומית לחלוטין, כל כולו בן עשר. הוא עמד מולי, העיף מבט חטוף לצדדים, ופתח את כף ידו. במרכז כף ידו הקטנה היה כוכב אדום בגודל של כפתור, ובמרכזו חייל. נרתעתי לגמרי, כי לא ידעתי מה הילד רוצה ושאלתי את הלן, והיא גירשה את הילד כל כך מהר, שלא הייתה לי אפשרות לעצור אותה. אחר כך היא הסבירה לי שהוא רצה לעשות החלפות תמורת כפתור אמריקאי. הילד הקטן עמד בצד והסתכל על כל האנשים השחורים המוזרים האלה, והוא הצליח לזהות אותי כאמריקאית, כי, כמובן, אמריקאים הם היחידים שמסתובבים עם המון כפתורים, ורצה להחליף את כפתור הכוכב האדום שלו. הילד נגע ללבי, וגם לא יכולתי שלא לחשוב שזה יום ראשון והוא בטח מסתובב בכל אתרי התיירות. אני בטוחה שההורים שלו לא ידעו איפה הוא, וממש תהיתי מה אמא שלו הייתה עושה אם הייתה מגלה.

האישה מאגודת הסופרים שכתבה על מדיניות כושית, הייתה, לדעתי, מעט יותר מבוגרת ממני, ככל הנראה בשנות החמישים המוקדמות שלה, ובעלה נהרג במלחמה. לא היו לה ילדים. היא הציגה את העובדות הללו על עצמה מיד כשהתיישבנו, ודיברה בחופשיות על חייה, כמו שנראה שכולם עושים פה. אני אומרת "כמו שנראה", כי יש לכך גבול. ונראה שהיא, בדומה למדריכה שלי ולרוב הנשים פה, הן הצעירות והן המבוגרות, מתאבלת על היעדר הגברים. בה בעת נראה שהן ניערו מעליהן הרבה מתחבולות משחקי התפקידים המסורתיים מול הגברים. כמעט כל מי שפגשתי איבדה מישהו במה שהם קוראים לה "המלחמה הפטריוטית הגדולה", שהיא מלחמת העולם השנייה שלנו.

הערב ראיין אותי אולג, אחד מבעלי התפקידים באגודת הסופרים הסובייטית, האנשים שהזמינו אותי לרוסיה וששילמו על ההוצאות. בריאיון אתו למדתי שהמלון שבו אנחנו שוהים היה במקור אכסניית נוער, ואולג התנצל כי הוא לא היה "מתורבת", כך אמר, כמו שאר המלונות של מוסקבה. נתקלתי בביטוי "מתורבת" לפני כן, ותהיתי אם משתמשים בביטוי הזה בסביבת אמריקאים או שמא משמעותו היא סטנדרטים אמריקאים. יותר ויותר הרגשתי שסטנדרטים אמריקאיים הם סוג של אמת מידה לא מדוברת, ובין אם מתנגדים להם או מאמצים אותם, יש להתמודד אִתם. זה היה די מאכזב. אבל כשחזרתי למלון שמתי לב שהמתקנים הקבועים באמת קצת בלויים, אבל הם היו תקינים, ושמיטות הסטודיו תואמות למידות של בני נוער, אבל הן היו נוחות. יחסית לאכסניית נוער המקום טוב יותר ממה שאי־פעם הייתי מצפה לו. מובן שלא יכולתי להימנע מלתהות למה אנשי הכנס האסייתי־אפריקאי צריכים להתאכסן באכסניית נוער, במיוחד אכסניה "לא מתורבתת", אבל אני לא מאמינה שאי־פעם אקבל לכך תשובה. העלות של כל חדרי המלון זהה בברית המועצות. שירותי הרשויות המקומיות, מהשיחה שלי עם הלן כשנסענו במטרו כדי לשלוח מברק, בהחלט לא יקרים. גז בישול עולה שש־עשרה קופיקות לחודש, שזה פחות מרובל אחד (בערך שלושה דולר), ורוב החשמל שהלן אומרת שהיא משתמשת בו לאורך כל היום בחורף, בזמן שהיא מתרגמת, עולה שלושה רובלים בחודש. זה יקר מאוד, היא אומרת. דירת שני חדרים שהיא ואמה חולקות עולה שמונה רובלים לחודש.

אולג אינו דובר אנגלית, ליתר דיוק אינו משוחח באנגלית. כמו אנשים רבים אחרים שאפגוש במהלך השהות שלי ברוסיה, הוא מבין אנגלית אף שאינו מודה בכך. אולג אמר באמצעות הלן, שהוא רוצה שאדע שהיה להם חשוב מאוד להכיר סופרים אחרים, ושמטרת הכנס הייתה המפגש האישי. הודיתי לו על עשרים וחמישה הרובלים שקיבלתי ברגע שהגעתי למוסקבה, מתנת אגודת הסופרים הסובייטית. לפי מה שנאמר לי, היו אלה דמי כיס. דיברתי על העמים המדוכאים בכל רחבי העולם, שנפגשים כדי לגעת ולחלוק, דיברתי על דרום אפריקה ועל המאבק שלהם. אולג אמר משהו מוזר מאוד. "כן, דרום אפריקה היא באמת רעה מאוד. היא כמו פציעה בגוף שלא נרפאת." זה נשמע בעיניי גם מרוחק וגם אדנותי. לא ברור. ווילי, חברי המשורר הדרום אפריקאי, חי בטנזניה ויכול להיות שיהיה פה, מה שמשמח אותי מאוד.

III
נסענו דרומה לכנס באוזבקיסטן, נסיעה של חמש שעות שהפכו לשבע בגלל עיכובים. הגענו לטשקנט אחרי החשֵכה, ובסופה של טיסה ארוכה ומייגעת. כאמור, המטוסים הרוסיים עמוסים לעייפה, וכל סנטימטר פנוי מוקדש למקומות ישיבה. הם עושים שימוש מרבי במרחב האווירי שלהם. אפילו ההגעה מניו יורק למוסקבה הייתה כמו שירות תעבורה אווירי המוני. על אחת כמה וכמה שממוסקבה לטשקנט זה היה כך, מפני שהיו שם 150 מוזמני כנס הסופרים האסייתי־אפריקאי, אני, צופה אחת, מתורגמנים, וצוות תקשורת. בסך הכול קבוצה של כ-250 איש, קבוצה גדולה לשינוע ברחבי מדינה, שגודלה לפחות פי ארבעה או חמישה מגודלה של ארצות הברית (ובמטוס רגיל ולא במטוס רחב גוף).

כשירדנו מהמטוס בטשקנט, היה חם והריח הזכיר את העיר אקרה שבגאנה. לפחות כך היה נדמה לי מהנסיעה הקצרה מנמל התעופה למלון. בדרך אל העיר היו הרבה עצים ושיש לבן סביב שדרות רחבות ידיים, ותאורת רחוב בוהקת. טשקנט כולה נבנתה מחדש אחרי רעידת האדמה של 1966. הגענו עייפים ולוהטים לקבלת פנים שהייתה גורמת ללב שלך להפסיק לפעום, ואז לשיר. האם תוכלי לדמיין 250 מאתנו, עייפים, מקומטים, רעבים, מבולבלים, אחרי יותר מדי דיבורים ומעט מדי אוכל? הזמן הוא אחרי השקיעה. אנחנו יוצאים מהמטוס, והנה לפנינו מעל למאה איש ומצלמות טלוויזיה, ואורות, ומאתיים או שלוש מאות ילדים קטנים לבושים בבגדים מסורתיים, אוחזים זרי פרחים, שאותם הם דוחפים לכל אחד מאתנו בעת הירידה מהמטוס. "הפתעה!" טוב, את יודעת, זה באמת היה מפתיע. פשוט ולעניין, ואני הייתי מופתעת לחלוטין. הופתעתי מהמחווה, קיטשית או לא, מההשתתפות הרחבה בה. יותר מכול, הופתעתי מהתגובה שלי אליה; הרגשתי באמת רצויה.

אז המשכנו הלאה למלון, וכאן עלתה בי תחושה מובחנת, לראשונה ברוסיה, שאני פוגשת אנשים עם דם חם; במובן של אי־הימנעות ממגע, ואפשרות של תשוקות ורגשות, תחושה שיש משהו מוכר במובן שהוא רדוף רוחות ואישי — לא באופן שבו העיר נראית, כי היא לא נראית כמו משהו שראיתי אי־פעם בעבר, לילה ומינרטים — אבל קצב החיים עורר תחושה חמה יותר, מהירה יותר מאשר במוסקבה; ובמקום הנעימות הנחושה של מוסקבה, הציגו האנשים סוג של חמימות מזמינה מאוד. הם עם אסייתי והם רוסים. הם חושבים ומדברים ומחשיבים את עצמם רוסים, על פי כל הכוונות והמטרות כפי שיכולתי לראות, ואני באמת תוהה איך הם מצליחים בזה. מצד שני, ככל שנשארתי יותר, כך קלטתי ביתר בהירות שחלק מהמתחים האישיים בין צפון רוסיה והאוזבקים הם לאומיים, ובחלקם גזעיים.

יש רק ארבע אחיות בכל הכנס. במטוס לטשקנט ישבתי עם שלוש הנשים האפריקאיות הנוספות, וקשקשנו במשך חמש וחצי השעות על הילדים שלנו, על הגברים שלנו לשעבר, הכול מאוד מאוד הטרו וכולי.

*המשך הפרק בספר המלא*