אותי אתם מחפשים

1

שמי הוא קִי סטריט. את השם הפרטי קיבלתי מסבי האסייתי; ההורים המאמצים שלי העניקו לי את שם המשפחה. במקצועי אני בלשית, כלומר בלשית פרטית, וגם מוסרת צווים וסוכנת להשבת ערבויות. בחיי הפרטיים אני אלכוהוליסטית בגמילה, צרכנית כבדה של הצ'יזבורגרים של "קריסטל" והדונאטס של "קריספי קרים", ולשעבר מנתחת התנהגות באף־בי־אַי. השאלה איך הגעתי דווקא לכאן, לדרום ארצות הברית, המקום שבו מזהים מיד שאני זרה דפוקה - כפי שעדיין מכנים אנשים כמוני ברוב חלקיה של ג'ורג'יה - ושבגללו אני נשמעת כמו בורה כפרית בשאר חלקי העולם, השאלה הזאת היא תעלומה שאמילי והווארד סטריט לא הבהירו לי במלואה עד עצם היום הזה. אני יודעת שהם כמהו לילד, עד כדי כך שפנו לבית יתומים ואימצו ילדה סינית־אמריקנית כחושה בעלת גנים מפוקפקים. סבי וסבתי שהיו האפוטרופוסים שלי נרצחו, והורי הביולוגים היו שני נרקומנים וחשפנית אחת. אני לא זוכרת אותם. הם התנדפו זמן קצר אחרי שנולדתי. בסינית אני יודעת להגיד רק מילה־שתיים, אבל אמא שלי, אמילי סטריט, אלופת האמירות הדו־משמעיות, לימדה אותי כל מה שאפשר לדעת על לשונן המרומזת, הפסיבית־אגרסיבית, של נשות הדרום. הורי רצו ילדונת לבנה חמודה, אבל משהו בעברו של אבא שלי, משהו שהם סירבו בתוקף לגלות לי כל חיי, גרם לכך שבקשתם נדחתה. מהר מאוד הבנתי שאנשי הדרום חשאיים מאוד.

כבר מילדות אימצתי את הדרום, אהבתי אותו בכל לבי, ואני אוהבת אותו גם היום. לומדים לסלוח לו על צרות האופקים ועל ייסורי ההתבגרות, כי יש לו לב ענקי. סולחים לו על הקיצים המחניקים כי האביב משופע בצמחייה וזרוע בצבעי פסטל, כי נובמבר מסחרר בצבעי אש, ארגמן וזהב, כי החורף קצר ורחום, כי לחם תירס ותה מתוק ועוף מטוגן הם חלק בלתי נפרד מכל יום ראשון, ממש כמו ביקור בכנסייה בבגדים חגיגיים, וכי כל דרומי שמכבד את עצמו אומר תודה ובבקשה. הדרום הוא אוויר רך וצמחים מטפסים פורחים, חורשות אורנים ועגבניות שמנמנות שגדלו בגינה. הוא אפרסקים שקוטפים היישר מהעץ ועסיסם נוזל על הסנטר. הוא הכרת תודה חשאית מעומק הלב לאלבמה השכנה שסופגת את רוב הבדיחות על הדרום הנחשל. הדרום זורם לך בדם וחודר מתחת לעור עד העצם. אני לא חלק מהדרום כמו שהוא חלק ממני. ברור שהרעיון שהגיאוגרפיה משתלטת עלינו הוא רומנטי מאוד, אבל כולנו כאן קצת תמימים וחולמניים. כולנו רט בטלר וסקרלט אוהרה ורוזה פארקס בו זמנית.

לאחי האפרו־אמריקני, ג'ימי, שהורי אימצו שנתיים אחרי, היתה ילדות שונה לחלוטין משלי. העובדה שלא היינו לבנים חשפה את שנינו לבורות ולדעות קדומות, אבל אפילו היחס הזה שיחק כנראה לטובתי ולרעת ג'ימי. כשאנשים שמעו אותי מדברת אנגלית, ועוד במבטא דרומי, הם היו לרוב מופתעים ומוקסמים. הם גם הניחו שבזכות המורשת האסייתית שלי אני חכמה מרוב בני גילי. הם ציפו ממני ועודדו אותי להצטיין. אותם אנשים ממש היו עוברים בלילה לצד השני של הרחוב כדי לא להיתקל על המדרכה באחי, מתוך הנחה שבהיותו גם שחור וגם זכר הוא כנראה מסוכן. הוא אימץ את המבטא של אמא שלנו, של חופי קרוליינה הצפונית, מבטא שהיה בדרך כלל ללבנים בני הדרום שגרו בשכונות לבנות, בתקופה שהטרוגניות לא היתה סיבה לגאווה. הוא לא הרגיש בנוח בשום מסגרת, וימי התיכון עברו עליו בהגשת מועמדות לאוניברסיטאות בחוף המערבי כדי לסלול לעצמו דרך מילוט. ג'ימי תמיד מתכנן את צעדיו מראש, והוא זהיר בכל מעשיו. הוא מעולם לא חרג ממסגרת האשראי שלו, מעולם לא פוטר, מעולם לא סבל מהתמכרות, מעולם לא נסע בשדרה החמישית במנהטן אחרי כמה משקאות מיותרים כשראשו מציץ מגג פתוח של לימוזינה והוא צוֹוח בקול "היי לכו־לם" כמו שאני עשיתי. ג'ימי הוא הילד הטוב. הוא גר בסיאטל עם בן זוגו פול, ואפילו פאי האוכמניות של אמא לא מצליח לפתות אותו לבוא הביתה לג'ורג'יה.

איך הגעתי הלילה לרגע הזה, שבו אני מתקדמת לאט לאט על מרפסת עץ ישנה, לופתת בשתי ידיים את הגלוק 10 מ"מ שלי, גבי צמוד לקיר הבית, צבע מתקלף נדבק לגב חולצת הטריקו השחורה שלי ונושר על הקרשים הסדוקים - זה כבר סיפור אחר לגמרי.

פעם קראו לי הסוכנת סטריט. נשמע נחמד, לא? הייתי מאומנת בדיוק למשימות כאלה. ביצעתי לא מעט משימות שטח ואחר כך העבירו אותי למרכז הלאומי לניתוח פשעים אלימים בקְוָונְטיקוֹ, וירג'יניה, לתפקיד מנתחת חקירות פשע, כלומר פרופילאית. כעבור שנים אחדות לקח האף־בי־אַי את אישור הכניסה ואת האקדח שלי, ונתן לי הודעת פיטורים.

"יש לך שכל וכישרון, דוקטור סטריט, מה שחסר לך זה כושר ריכוז."

אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהדבר היחיד שחסר לי כרגע הוא אלכוהול, וזאת היתה בדיוק הבעיה, כמובן.

ליוו אותי ביום ההוא לחניון של האף־בי־אַי. מכונית האימפלה 69' שלי - לבנה כולה, עם גג נפתח, באורך חצי קילומטר בערך - חנתה באלכסון על הקו המפריד בין שני מקומות חניה. זרוק סוכנת אף־בי־אַי, קבל בתמורה שתי חניות. עסקה טובה.

עכשיו, כעבור ארבע שנים, הייתי מרוצה מעצמי על שהצלחתי לעבור בדממה מתחת לחלון הקדמי המכוסה וילון. ואז המרפסת הרקובה חרקה. אור כחול של טלוויזיה ריצד על החלונות, אבל היא פעלה בשקט ולא שמעתי דבר. קפאתי במקומי בניסיון לשמוע אם מישהו זז בפנים, ואחר כך מתחתי את הצוואר וניסיתי להציץ בין הווילונות. ראיתי צללית של גבר. וואו! צללית גדולה.

משימות כאלה עלולות להיות בעייתיות לפעמים. אנשים שמתחמקים ממשפט פועלים מהר. כדי לתפוס אותם, חייבים להסתער בהזדמנות הראשונה. אין זמן לאסוף מידע על השכונה, על ההרגלים שלהם, על אורחיהם. עמדתי שם בלי כל מידע מוקדם, בלי תגבורת, והייתי צריכה לפעול ללא הכנה. הלב שלי הלם בכוח, והאדרנלין שצף בעורקי כמו מים בזרנוק כיבוי אש. הרגשתי את הטעם שלו. שקדים וסכרין. פחדתי בטירוף, ונהניתי מכל רגע.