הנעלם

אותו האיש

[א]

בּוּפַאלְמַאקוֹ יצא מאצל ידידו דֶל סַאג'וֹ כשדעתו יפה עליו ועיניו מעורפלות מן היין ששתה. ראה אדם שהיה הולך ובא. עמד והביט בו, וכאילו ענן נגלל ונראה אור של רקיע.

נתקרב אצלו ואמר בפנים מתמיהות:

– מי אתה?

השיב לו:

– שמי אלֶסנדרוֹ, ואני בא ממקום שנצרכתי לילך.

– הא! – שמח בו. – נֶשר מן אותו הקן! חזור אצלי.

כסבור היה אלסנדרו, בשביל שהטעתו עינו נטפל לו.

סירב לילך עמו.

– בוא! – החזיק בו. – לא תהא סרבן. בגזירת הוד קדושתו של בוניפציוס!

נתלה אלסנדרו ועמד.

– שמע לי, שאין אדם שומע לי ומפסיד, – פייס אותו בופאלמאקו בדברים. – אני בופאלמאקו הידוע לשם, אני ג'וטו ועוד. תאכל אצלי מה שהנאתך ותשתה מה שהנאתך.

היה אלסנדרו עומד ותוהה.

– לא אוציא אותך מידי, – לא הרפה בופאלמאקו ממנו. – לא! מן השמיים אתה. שליח מן השמיים.

כרך זרועו עליו והוליכוֹ והיו מפסיעים כבין קורה לחברתה והולכים. עד שהגיעו אל ביתו של בופאלמאקו, בית ישן, מוטה על צדוֹ ומנוגב כחרס, ותריסיו דיהו מצבעם והרקיבו מרוב עתים וימים.

שלושת תלמידיו הרגישו בו בא. התחילו מתעסקים וטורחים, זה מכבד את הרצפה ומעלה אבק עד שמי־קורה, זה יושב ומתקין בד לתמונה וזה שוקד על תמונה שהניחה לו בופאלמאקו להשלימה.

בופאלמאקו בא וטרף לשונו בקללה.

– משחקים בקובייה הייתם! – אמר. – כת עצלנים, דם מגפתכם!

אלסנדרו החזיר עיניו על העִרבוביה שבבית: תמונות, רישומים, כלי־בית ישנים, סמרטוטים של צבעונין.

– שב, – אמר לו בופאלמאקו. – לזלול?

– כן.

מיד שטח קולו.

– אוליבטה! – היכן את, מכשפה זקנה! ערכי השולחן!

המשרתת הזקנה, שעיניה צחקניות הן ושֵׂיבת ראשה סתורה, באה וערכה השולחן.

– כד יין! – צווח בופאלמאקו.

תָּכַף בתלמידו שכיבד את הרצפה והפילוֹ ארצה. נתקרב אצל התמונה והציץ במלאכתו של תלמידו.

– מֶרדא! – תקע לו באוזנו, חטף המכחול מידו והעביר בו על מלאכתו שעשה. – לגרוד כרסך אתה יודע ולא תמונה לצייר.

בא וישב עם אלסנדרו ואכל ושתה, בשר טוב לפיהם וכוס טוב לפיהם.

משאכלו ושתו עמד בופאלמאקו מן השולחן.

– הרי השעה, – אמר ונפנה לתלמידיו. – שָחַקתם סממנים? עוד! שחקו עוד! מהרו!

נטל את אלסנדרו והלבישוֹ בגד של משי כחול, ארוך ורחב שירד עליו קפלים־קפלים. הראה לו היאך יהא יושב והיאך מגביה עיניו למעלן. נטל המכחול שהגיש לו תלמידו והתחיל מצייר את דמות אלסנדרו על הבד.

שלושת תלמידיו עמדו מאחוריו והביטו.

אגב מלאכתו שיבח בופאלמאקו עצמו ואמר שאילמלא גלה דנטה היה עכשיו קובע אותו בקומדיה האלוהית יחד עם גוידו, צ'ימבואה וג'וטו.

– אבל אין דבר, – אמר. – אני אצייר אותך כאפֶּלס את אלכסנדר הגדול.

נתן רווח בין משיחה למשיחה והתבונן שעה קלה בפניו של אלסנדרו.

– באותה שעה שהשלים אפלס את דיוקנו של אלכסנדר, – חזר למלאכתו ואמר, – ראה סוסו של אלכסנדר וצהל קולו. כסבור היה, לא את דמות דיוקנו של אלכסנדר ראה אלא את אלכסנדר גופו ראה.

שלושה ימים צייר אותו ולאחר־מכן נתן לו שכרו ביד רחבה ופטרוֹ מעליו.

זו היתה צורת ישו שצייר. מכאן ואילך לא היה לו אלא שימצא אדם בדומה ליהודה איש־קריות ויקיים תנאי שבינו לבין האפיפיור בוניפציוס. שכּן עשה עמו האפיפיור שיצייר בשבילו את ישו ואת יהודה איש־קריות יושבים משיחים זה עם זה מתוך החיבה ומתוך הידידות.

בפירנצי יצא קול על בופאלמאקו שצר צורת ישו מה שלא צר ג'וטו ולא כל צייר אחר לפניו, והיא ראויה שתינתן בבית־היראה לכרוע בתפילה לפניה. בופאלמאקו הסתיר התמונה ואמר שעשה דבר של מַלך ואינה ראויה לכלום, וכבר ביטלה והעביר אותה בדמות אפרודיטי.

[ב]

בופאלמאקו היה צייר בעל־שם בדורותיו, ופרסקות שלו ותמונות שלו נתפזרו בכל בתי־היראה והמנזרים של טוסקנה. מכיר היה כוחו של מכחולו, אלא לא מצא קורת־רוח בכל אותן דמויות אלוהות על הצלוב ובכל אותם קדושים מרופטים ופנים סגופות ובלוּיות שלהם.

הוא ביקש לראות את העולם באור החיים ולא ביקש לראותו באור המוות. אילו רשותו, אמר, היה מצייר את אֵם אלוהים מופשטת כֵּליה, מגלה לעיני כל העם הוד יופיָם של שדיה וכל שאר חמודותיה ועינוגו של גופה בשביל שילכו לאורם. לכל הפחות, צייר אותה מקלסתר פניה של קונצֶ'טינה, שהיתה אִשה נאה הרבה, והיה מושכה מפעם לפעם לילה אל מיטתו ומשתבח ואומר ששכב עם אֵם אלוהים. תמונות רבות שעשה כדמותה של קונצ'טינה יש מהן שנמצאו בבתי־יראה והיה העם מתפלל אליהן.

– לא קונצ'טינה אחת בלבד, – צחק, – הפסידו הבריות בנרות מְפחמים שלהם שהדליקו לפניה.

הוא היה מפלפל על כוס יין בדברים ואומר שאין לאמנות אלא דמיונו של האמן. סברה רצה והולכת, אמר, שלא מדֵיאה היא שרצחה את בניה, אלא הקורינתיים, ואוריפידס בדה כל אותו מעשה קולכידה מלבו. נמצא, ניצחה הבדיה את האמת. והוא הדין בקונצ'טינה ובאם אלוהים.

בופאלמאקו היה אדם שמח, גחכן ורודף נשים, שתיין ונהנה מן הנעשה בקדירה וממה שיש בכוס. כל הדרכים האלו היו בו. הוא וחבריו, ציירים כמותו, מתכנסים היו אצל מאזו דל סאג'ו וחובלים דברי היתול וצחוק ועושים כל ערמומיות שיכלו לעשות. ידוע מעשה בחזיר שגנבו מן קאלאנדרינו חברם ומלחו אותו ואכלו יחד עמו, ועצה שנטלו עליו, על קאלאנדרינו, ועשאוהו רואה ואינו נראה. כיוצא בזה הפרש הראה בופאלמאקו לנזירות שיש בין כד מים לבן־אדם, ויין שנצרך לסממנים שלו בשביל שיאדימו צורות שצר על־גבי הכותל ושתה בלב טוב את יינן. ומעשה שאירע בו שצר על הכותל את אם אלוהים ובנה בזרועותיה ושחקו בו אנשי העיר ולא נתנו לו את שכרו, עמד והפך את הבן שבזרועה לגור דובים. כך וכיוצא בכך מעשים הרבה שטילטל, ובזה היה עולה ויורד שנים רבות. עד שהגיע לחצי ימיו ונתן דעתו לעשות לביתו.

היתה שם נערה אחת שחטפה את לבו, מריה צ'צ'ליה שמה, והוא קרא לה לשם חיבתה נימפי, ונוּס, פסיכֶה. בתחילה ביקש למכור לה עשן, שאמר אין אהבה נקנית בהבל פה אלא במעשים. צחקה לו בפניו והטילה "קונצ'טינה!" בעיניו. עשה אוזנו כלא שומעת והחליק אותה בדברים ופשט לה מאה פרקים של חנופה. החזירה לו גבה. סוף נתרצתה ונישאה לו. לא יצאה אותה שנה עד שילדה לו בן, ולשנה אחרת ילדה לו בת. ביקשה לעשות אותו בעל בעמיו, צנוע בדרכיו ולא יכלה לו. פעם בופאלמאקו – לעולם בופאלמאקו. מריה צ'צ'ליה טענה ופרקה, טענה ופרקה, נתמלאה ונתרחבה ועדפה מכל צדיה. בופאלמאקו שוב לא קרא אותה ונוס ולא נימפי, אלא צווח לה הֶקאטה, בֶּלוֹנה, קֶרבֶּר, פוּריה, וסתם אשה של גיהינום.

באחד הימים ברח מן הבית לתוך האוֹסטֶריה. מצא שם אדם אחד יושב וכוס יין לפניו. היה זה אדם שכדאי לדחותו מן העולם, אדם של מרירות, של רשע וזעף. נטפל לו וישב עמו.

– אתה מה טיבך? – אמר.

לא השיב לו, אלא נטל הכוס והפכה על פיו.

– שתי כוסות יין! – קרא בופאלמאקו לתוך חללה של האוסטריה.

המשרת לא שהה והעלה לפניהם שתי כוסות מלאות יין.

– באו מעשים לידך? – שאל בופאלמאקו.

האיש נטל כוסו ושתה.

– מן השחורים אתה או מן הלבנים? – דחק אותו בופאלמאקו בדברים.

– אני פּוֹפּוּלוֹ מינוּטוֹ, – השיב לו האיש תשובה גנובה.

בופאלמאקו הביט בו והירהר בלבו שאינו אחר האפיפיור ואינו אחר קולונה, אלא ליסטיס הוא שנופל על מהלכי דרך ומלסטם אותם. באותה שעה עלה על דעתו זכר יהודה איש־קריות שהיה בלבו כל אותן השנים לצייר, והרי לפניו יהודה איש־קריות חי וקיים, יהודה איש־קריות שאין כיוצא בו.

נטל הכוס ושתה.

– בוא עמי לביתי, – אמר לו. – תמצא אצלי פת אפויה ותבשיל מבושל ויין מלוא הכד.

צידד האיש בקצה פיו בת־צחוק של ערמומיות.

– צייר אתה? – אמר.

– הגדול שבהם, – עשה בופאלמאקו פנים של גאווה.

– ניכר שאדם גדול אתה, – אמר.

טרף לו בופאלמאקו בידו על גבו והעמידו.

– בוא! – צווח לו.

נטלוֹ והביאוֹ אל ביתו. חיפש בין תלי תמונות וגיליונות שהיו מגובבים אלו על אלו ומילאו את כל הבית והעלה את תמונת ישו. החזיר גבו אל האיש והתחיל מצייר אותו, הופך מפעם לפעם פניו אליו ומצייר.

שלושה ימים טרח בו, ולסוף שלושה ימים נתן לו שכרו ודחפו מעליו.

– כלך, יוּדא! – אמר בגערה.

האיש לא השגיח בו ובגערתו, אלא עמד והביט בתמונה. פתאום כפף וכרע על ברכיו לפני דמות דיוקנו של ישו.

– אני... אני... – פשט שתי ידיו אליה ואמר בקול נפסק ונרעד. – זה אני. אלסנדרו...

בופאלמאקו החזיר עיניו מצורת ישו אל האיש ומן האיש אל צורת ישו.

– אני... זה אני... – זעק האיש, טפח שתי ידיו זו בזו והשתחווה השתחוויוֹת־השתחוויות. – אני... אלסנדרו...