שווארמה

פֶּרֶק רִאשׁוֹן

"השווארמה של הגברת מוכנה." קורא מָרְקוֹ, האיש שהכין את מנת השווארמה בפיתה מאחורי הדלפק של הָשַׁוַוארְמִיָה. "גברת?! גברת?! איפה היא?" שואל האיש.

"הרגע היא הייתה פה... היא ישבה בדלפק ההוא, ליד החלון." אומר וָיְנֶר, האיש מאחורי הקופה. "שנייה, אני רואה את המעיל שלה. מָרְקוֹ, לֵךְ שים לה את המגש על דלפק האוכל ההוא. היא בטח הלכה לשירותים או משהו." 

מָרְקוֹ ניגש לדלפק האוכל הגבוה ומניח מעליו את מגש השווארמה, ו"יצאתי לעשן!" הוא אומר לוָיְנֶר, כשבינתיים אָמִין, הפועל שבדיוק הצטרף למשמרת הוא זה שמכין כעת את המנות לאנשים הממתינים בתור. 

השעה היא שעת צוהריים והשווארמייה כה עמוסה שנדמה שהאנשים שעומדים בתור למנת השווארמה נראים כאילו שהם ממתינים בתור לחלוקת הזהב. אבל אמין הוא אלוף העולם בחלוקת זהב. ממש נציג הוועד האולימפי.

"אחי, מה השעה? תִּרְאֶה!" אומר מָרְקוֹ לוָיְנֶר, מייד לאחר שיצא לנקות את השולחנות והדלפקים המלוכלכים שהתפנו מלקוחות.  

"מה?! היא עדיין לא חזרה!" קורא מאחורי הקופה וָיְנֶר בטון מופתע לאחר שראה שגם מגש השווארמה וגם מעיל העור השחור נותרו מונחים באותו האופן שהיו קודם. המעיל על הכיסא, והפיתה... בתולה מכל ביס.

"סליחה! לא יכולתי שלא לראות שאת יושבת כאן לא מעט זמן. אולי ראית משהו?... ישבה פה איזו אחת, יפה כזאת... היא הזמינה שווארמה בפיתה ונעלמה, בלי לאכול. הינה, תראי! אפילו המעיל שלה נשאר באותו המקום." אומר וָיְנֶר לאישה הסועדת בשולחן שנמצא בפינה המרוחקת של המסעדה. 

אך האישה אינה עונה. היא רק מביטה במבט נפול אל הנמצא מולה. 

"לא, מצטערים. תראה, בדרך כלל אני לא נוהג לנעוץ מבטים למקומות לא לי. בשביל מה לי?! תראה את זאת שיושבת מולי. תראה כמה יפה ושווה היא! למה שארצה להביט לצדדים?!" אומר האיש שיושב ממול האישה שמנמיכה מבטה במבוכה אל השולחן.

הבלונדינית המהממת הזו יושבת שם ומסתירה זוג עיניים כחולות וגדולות וגם את הביסים הקטנים והעדינים שהיא לוקחת ממנת השווארמה שהזמינה.

"גברת?..." שוב פונה וָיְנֶר אל היפה בבלונד. " אולי ראית משהו?" הוא שואל, אך האישה לא מגיבה. "בבקשה, אם תראי משהו תודיעי לי. אני נמצא בקופה. בינתיים, תיהני מהארוחה." אומר וָיְנֶר ושב לקופה.

"תגיד, רוני... איך הבגט? טעים לך?" שואלת האישה את האיש היושב מולה, שלפי האופן שהוא אוכל נראה שהם מכירים זה זמן רב. "הָא?" שואל רוני שלא ממש הקשיב לשאלתה של היפה שממול. "הָא?" הוא שואל בפה מלא בשווארמה, והטחינה זולגת על כל אצבעותיו. 
"אתה לא יודע לאכול, אתה, הא?! אִיף! ואני חשבתי שאתה לא מביט לצדדים כשאנחנו נפגשים." עוקצת האישה את האיש שרק לפני דקה החמיא ליופייה ונוכחותה. "כנראה שהשווארמה שלך שווה יותר ממני." אומרת האישה בחיוך שמסתיר עצב קל.
"מה יש לך, הֶלֶנָה? הכל בסדר? אל תדאגי, אני לא בוגד בך עם השווארמה." עונה רוני שדופק עוד ביס בשווארמה... ומחייך. "את זוכרת שתמיד אמרתי לך שאת האישה הכי טובה בעולם ובר מזל יהיה האדם שיזכה בך, נכון?!" אומר רוני ליפה בבלונד. 
"כן, אני זוכרת. ואתה? מרגיש בר מזל?" שואלת האישה. 
"אני... אל תדאגי לי. אני נמצא במקום טוב. אני מקווה שגם את." אומר רוני. "את בסדר, נכון?" שואל רוני.
"אני... הכל... כן, כן. תאכל. אני בסדר." עונה הלנה.

השעה כבר 7 בערב, וזה אומר שבערך 6 שעות חלפו מהרגע בו בוצעה ההזמנה המשונה. מָרְקוֹ 'טס' לשירותי הנשים, אך לא פסח על בדיקת התא של הגברים שממנו בדיוק יצא... "אחי, מה קורה?" שואל הסועד הקבוע לשלומו של מָרְקוֹ ולאחר מכן שב אל מקומו מבלי להמתין לתשובה. אלא, ש... כל אלה לא הותירו שום סימן. מעיל שחור יש. שווארמה יש. אישה אין.

"משטרה?" שואל מָרְקוֹ.
"משטרה." עונה וָיְנֶר.

"משטרה..." עונה המוקדנית לוָיְנֶר מצדו השני של הקו.
"משהו קרה!"

"את הסוג הראשון שניתקל בו." שֶׁלִּי עונה.

"אז אני מבין שמישהי כאן רעבה." רוני אומר. "דִיל!"

והשניים הולכים במסלול לא מתוכנן. רוני מביט בידיה המלאות של שֶׁלִּי ומייד ומציע את עזרתו. רוני הוא ג'נטלמן. נדיר בדורו.

"בואי, תני לי להחזיק משהו." מציע רוני ומושיט את ידו.

"לא, זה בסדר, אני מסתדרת. תודה." אומרת שֶׁלִּי.

"את בטוחה?" שואל רוני.

"בטוחה." שֶׁלִּי עונה.

השניים ממשיכים בחיפוש המשותף אחר מקום בו ניתן למצוא משהו נורמאלי לאכול. עד שלפתע, הם עוצרים בסמוך לפינת הרחוב לְמַרְאֶה של מסעדה מקומית. המסעדה אינה עמוסה ולכן אינם צריכים להמתין זמן רב להושבה. המארחת מקבלת את פניהם ומושיבה את השניים בסמוך לחלון המשקיף לרחוב האירוני. אירוני, וזאת מפני שבתוך המסעדה האווירה היא שקטה ורומנטית לצד כוסות יין גדולות שמתנגשות האחת בשנייה, ומחוצה לה האווירה היא מעט שונה... בלשון המעטה. אלו שני הומלסים שרבים מכות רצח האחד עם השני. וכל זאת בגלל טריטוריה. שטחים. ויכוח שנולד בגלל מיקום. כן, מיקום. למי מותר ולמי אסור לקבץ, היכן ומתי. מלחמת טריטוריה. כל זאת כשאיש אינו מנסה למנוע את מריבת הדמים. גם לא זוג השוטרים המחוזיים שעומדים וצופים מן הצד.

"אני לא מאמינה!" אומרת שֶׁלִּי ומסיטה את סנטרו באצבעותיה העדינות לכיוון הרחוב.

היא מבקשת שיביט החוצה, אל מעבר לחלון. היא רוצה שיראה את מה שקורה שם ברחוב הקר. שם, מחוץ למסעדה החמה. שיביט בזוג ההומלסים המסכנים שנלחמים האחד בשני עד זוב דם.

"גֶט יוּזְד טוּ אִיט." אומר רוני באדישות מה.

"אני לא מבינה למה אף אחד לא עושה כלום. זה מרגיש לי כמו בקרב אִגְרוּף חוקי, ואנו היחידים שרכשנו כרטיסים לשורה הראשונה." שֶׁלִּי אומרת במבט מאוכזב.

"במציאות אחרת, שֶׁלִּי. במציאות אחרת." אומר רוני ובכך מסכם את העניין.

נדמה ששֶׁלִּי אינה מסוגלת להתנתק לגמרי ממה שקורה בחוץ, למרות שהיא מתחילה להתעניין במה שקורה אצל רוני, מבפנים. אבל השאלה הגדולה היא, האם רוני מרגיש את אותו הדבר?! או... שמא רוני מתעניין רק במה שהוא רואה בחוץ?! והכוונה היא לגופה ויופייה המרשימים של האישה האיכותית.

"ספר לי על עצמך!" מבקשת שֶׁלִּי.

"מה למשל?" רוני שואל.

"אתה קורא ספרים?" שֶׁלִּי שואלת.

"לא ממש. לפעמים. לעיתים רחוקות. אף פעם." רוני עונה.

"חבל. אני ממליצה לך לקרוא את '23' מאת הסופר אבשלום ממן. הספר הזה ידהים אותך. מבטיחה לך שהוא יעלה חיוך על פניך. נראה לי שאתה זקוק לזה." שֶׁלִּי אומרת.

"לא שמעתי עליו." רוני אומר.

"בקרוב תשמע. אז, אתה רוצה לספר לי משהו על עצמך?" שואלת שֶׁלִּי.

"מה את בדיוק רוצה לדעת?" רוני שואל.

"מה שאתה מוכן לספר." שֶׁלִּי אומרת.

"אוכל רק לספר לך שאני לא צריך להיות כאן." רוני אומר.

"מה זאת אומרת?" שואלת שֶׁלִּי.

"זאת אומרת שכאן זה לא המקום שלי." רוני עונה.

"מה זאת אומרת 'כאן'? 'כאן' במסעדה? 'כאן' איתי?" שואלת שֶׁלִּי. "זאת אומרת שההתחלות שלי לא בהכרח מעידות על סופן." אומר רוני.

"לי יש דווקא הרגשה שאיתי זה הולך להיות אחרת." אומרת שֶׁלִּי בחיוך ומסמיקה.

"ווִי שֶׁל סִי אַבָּאוּט אִיט." אומר רוני במבט של מישהו שיודע בדיוק מה שהולך לקרות.

"הֶאב יוּ דִיסָייְדֵד יֶט?" שואל המלצר שאין לו מושג שרוני כבר החליט, קבע ואף עומד לבצע.

"אָייְל הֶאב אֵה גְלָאס אוֹף יוֹר פֶייְבוֹרִיט רֶד." אומרת שֶׁלִּי למלצר.

"ואני יכולה לנחש שאתה לא מסוג האנשים ששותים לבן." היא לוחשת לרוני.

"כשאת צודקת, את צודקת." אומר רוני ומבקש מהמלצר ש"אָייְל הֶאב דֵה סֶייְם."

והם שתו כוסית של יין אדום... ועוד אחת... ועוד אחת.

"דרך אגב, לא סיפרת לי מה מעשיך בעיר הגדולה." שֶׁלִּי תוהה.

"גם רומא לא נבנתה ביום אחד." עונה רוני בהתחמקות.

"ואיך החלטת שיהיה לזה המשך?" שואלת שֶׁלִּי.

"לא אמרתי מילה על ההמשך, ואולי כדאי שנתחיל קודם בהתחלה." רוני מציע.

"אולי כדאי באמת." אומרת שֶׁלִּי תוך שהיא נוגעת באצבעותיו של רוני בטעות, ואולי לא, בדרך ללגימת הטיפה האחרונה שבכוסית של הערב. "שֶׁל ווִי מוּב?" מציע רוני.

"ווִי שֶׁל." מסכימה שֶׁלִּי.

רוני קורא למלצר, מזמין את החשבון, שולף את השטרות מכיסו ומשלם. לאחר מכן השניים קמים ויוצאים מן המסעדה.

"אצלי או אצלך?" שואלת שֶׁלִּי.

"את לא אוהבת לבזבז זמן, הא?!" אומר רוני.

"בשונה ממך ומהרומאים, אני דווקא כן הייתי רוצה לבנות את רומא ביום אחד." שֶׁלִּי עונה.

"היכן את שוהה?" שואל רוני ומחייך.

"המלון שלי נמצא שני בלוקים מכאן." עונה שֶׁלִּי, ובדחף של הרגע היא משחילה את זרועה בין פתח זרועו של רוני.

"אז נראה לי שאצלך." אומר רוני.

השניים ממשיכים להלך ברחוב הקפוא מבלי לומר מילה, עד אשר...

"דִיס אִיז מִי." אומרת שֶׁלִּי ומצביעה על המלון בו היא שוהה. "אבל, אתה לא נכנס פנימה. לפחות לא לפני שתספר לי אמת אחת על עצמך. ורצוי שזה יהיה משהו משמעותי." היא אומרת.

רוני מתרשם מבית המלון, אך לא מראה התלהבות יתרה. הוא מתקרב לאוזנה של שֶׁלִּי, לוחש משפט קצר ומנצל את ההזדמנות הקרובה כדי... להגניב לצווארה נשיקה חטופה.

השניים נכנסים פנימה. הם בדרכם אל המעלית, כאשר ישנם בסך הכול מספר זעום של אורחים שנמצאים בלובי כעת. רובם ככולם יושבים בספות המפוארות. התאורה המרגיעה תואמת את השעה המאוחרת בעוד השניים מתקרבים אל המעלית. ישנו בחור בודד שממתין שם לפניהם. המעלית מגיעה והדלת נפתחת. ראשית שֶׁלִּי נכנסת, לאחר מכן האיש הזר שמתמקם מאחור, ואחרון נכנס רוני שעומד ליד שֶׁלִּי. שֶׁלִּי לוחצת על כפתור מספר 23 ולאחר מכאן האיש הזר לוחץ על הקומה ה-21 אך בטעות לוחץ גם על כפתור הקומה ה-22. המעלית נעצרת בקומה ה-21, שם יורד האיש הזר שמפלס דרכו החוצה בין שֶׁלִּי ורוני.

"גוּד נָיִיט." מברכת שֶׁלִּי את איש הזר, אך האיש אינו משיב בברכה, ורק דלת המעלית שנסגרת אחריו היא זו שמאשרת את סיום ההיכרות הקצרה.

המעלית נעצרת בקומה ה-22 ולאחר מכן בקומה ה-23 שם שֶׁלִּי ורוני יוצאים. הם הולכים יחד בפרוזדורי הקומה עד שעוצרים מול חדר מספר 2323. החדר של שֶׁלִּי. שֶׁלִּי מוציאה את הכרטיס מכיס מעילה, פותחת את הדלת ונכנסים השניים אל חדרה. יחסית לבתי המלון בניו יורק הידועים בחדריהם הקטנים, החדר של שֶׁלִּי נדמה שיכול לארח שתי משפחות. אך, גם כאן רוני לא מראה התלהבות כלשהי.

"אני נכנסת שנייה..."

"טוּ פְרֶשֵׁן אָפּ, אָיי גָאט אִיט." משלים רוני.

שֶׁלִּי עוברת דרך חדר הארונות, מניחה שם את מעילה וחפציה ולוקחת דבר מה מתוכו. היא נכנסת אל חדר האמבטיה המפואר כדי להתרענן ומשאירה את רוני ליד ה'קִינְג סָיִיז בֶּד', כדי שירגיש כמו מלך.

רוני מסיר את הגיטרה ואת חפציו מעליו ומניחם בסמוך לחדרון ההלבשה שבכניסה. לאחר מכן הוא משיל מעליו את מעיל העור הכבד, מניחו על הכיסא שנמצא מול שולחן הכתיבה וחושף טִי־שִׁירְט ירוקה כזית שמבליטה את זרועותיו ואת חזהו השריריים. וכעת, רוני יושב בקצה המיטה. עבר עליו יום מתיש במיוחד ולכן כדאי שהוא 'שוּד פְרֶשֵׁן אָפּ אֶז ווֵל'. אבל רוני הוא ג'נטלמן, הוא לא ייכנס פנימה לפני שיקבל אישור לכך. ולכן, הוא ממתין על המיטה בסבלנות, עד ששֶׁלִּי תסיים לרענן את עצמה. בינתיים, רוני משלב את אצבעות שתי ידיו האחת בשנייה, משפיל מבטו אל השטיח הנקי... וחושב. הדלת נפתחת. נראה ששֶׁלִּי סיימה להתרענן. היא מתקדמת לעברו של רוני בשיערה הרטוב והמסורק לאחור כשעל גופה רק תחתוני משי וחזייה לבנים תואמים וסקסיים. רוני מרים את מבטו מן הרצפה, אך נותר במקומו. שֶׁלִּי מתקדמת אל גופו, נצמדת אל ברכיו ומביטה בו מעל. רוני שנראה מיוזע מן היום הארוך שומט את רעיון המקלחת המהירה ומאפשר לשֶׁלִּי להיצמד אליו. הוא לא רוצה לאבד את הרגע, ולכן הוא פושק את רגליו ומאפשר לה להיצמד אליו אף יותר. שֶׁלִּי מלטפת את שיערו ומחדירה את אצבעותיה הרזות והעדינות בקרקפתו, וכך מצליחה להסיר מעליו בדרך מסוימת את טינופת היום הסיזיפי שעבר עליו. בראשו הוא אומנם מצליח להירגע, אך בחלציו הוא מתחיל לבעור. ועדיין, באופן שאינו ברור ידיו מונחות לצדי המיטה. הוא אינו מעז לגעת בה. רוני מחזיק את עצמו. הוא מתאפק. נראה ששֶׁלִּי לא ממש מבינה את מה שמתחולל בראשו. והרי שאם הוא לא מעוניין... אז מדוע שיעלה לחדרה?!

שֶׁלִּי ממשיכה ללטף ולהעביר זרמי צמרמורות בראשו של רוני שגורמים לו להצפת פלֶאשׁבֵּקים מצמררים מעברו, הווייתו ועתידו של הערב הזה. הוֹ, שֶׁלִּי... שֶׁלִּי... לאן נכנסת, יקירתי?

רוני חושש להתחיל משהו שרק הוא יודע כיצד יסתיים, אבל זה לא מפריע לשֶׁלִּי שרוצה מאוד את רוני. משהו במסתוריות שבו מושך אותה אף יותר. השקט שלו מעורר בה התעוררות, ולא יהיה מוגזם לומר שהיא אף רוצה בו יותר מרק 'ווַאן נָיִיט סְטֶנְד'. שֶׁלִּי מבחינה בשקט החיצוני שנראה על פניו של רוני, אך אינה מודעת לסערות המתרחשות במוחו כעת. היא רוכנת לעברו ומנשקת בעדינות את קצה ראשו בפעולה שבאופן מפתיע שולפת אותו מתוך סערות הזיכרון האיומות שבראשו ומחזירה אותו אל חדרה העכשווי. רוני מרים את מבטו מן הרצפה והחל מנשק את בִּטְנָהּ הרכה בנגיעות קטנות ועדינות ועל הדרך גם מסניף את ריח גופה המשכר שנמשח בקרם קוקוס. וכעת, הוא מכוון כלפי למטה. הוא פותח את פיו, נועץ את שיניו בשול תחתוניה ומסירם בעדינות באמצעות שיניו, כשבידיו הגבריות הוא אוחז בירכיה החלקות והיפות. שֶׁלִּי מתחילה לרעוד, אבל רוני אינו ממהר, הוא מעדיף לקחת את הזמן וכך אולי יצליח לעצור את הזמן... או... את תכנוניו הסופיים. אלא שישנה בעיה. השמש, תמיד תזרח. חצות, תמיד תגיע. ורוני... תמיד יבצע. בינתיים, תחתוני המשי החלקים מחליקים אל הרצפה וְלוּ רק באמצעות כוח המשיכה... שביניהם. רוני אוחז בישבנה בשתי ידיו ומצמיד את גופה התחתון וְהֶחָלָק אל פיו המנשק. רוני מרגיש את הרעד העצום ברגליה וחלציה של שֶׁלִּי למרות שעיניו עצומות. הוא פוקח את עיניו לרגע ומבחין בנוזל התשוקה שזולג מתוך הַכּוּס הֶחָלָק אל דופן ירכה של שֶׁלִּי, ובעדינות ואיטיות הוא מלקק את נוזל התשוקה. בערב זה, נדמה שאין לו שום בעיה לשתות לבן. הנוזל שלה כה מתקתק, ומרגיש כאילו שהוא מלקק דובדבן בתול.

"אוֹי..." שֶׁלִּי פולטת מתוך מבוכה. תרתי משמע.

"ששש..." רוני מרגיעה בלשונו ומרטיט באותה במידה.

רוני אוחז בפלחי ישבנה, מצמיד את גופה אל פיו ובעדינות מעביר את לשונו על פתח נרתיקה. הוא עושה זאת כדי שיוכל ללקק את הנוזל השקוף שנזל מתוכה וכך יוכל לייבש בלשונו... ולהרטיב... וחוזר חלילה. כעת, הוא עוצר לשנייה... ודוחף את לשונו אל תוך נרתיקה של האישה שמשמיעה קולות של 'כן/לא, די/עוד, אוי/וואו'. היא מתנשפת בכבדות ומד הדופק של ליבה מגיע כבר ל-230. רוני דוחף את לשונו ומוציא, דוחף ומוציא. הוא מזיין אותה בלשונו וחש כיצד היא נמצאת על סף עילפון, והרי... שהחיים והמוות הם ביד הלשון. שֶׁלִּי מתחילה להשתגע, ורוני אינו מוותר. הוא מתמכר. לעונג שלה. הוא נהנה יותר כשהיא נהנית, ולכן הוא לא עוצר. רוני מסיר לרגע את ידו הימנית מישבנה ובמיומנות של מקצוען פותח את אבזם חזייתה. כעת, הוא שולח יד שחופנת את ה-'סִי קָאפּ' היפהפה שלה. את זוג השדיים המושלמות והבתולות מכל מגע של סכין מנתח. רוני עוזב את הַשַּׁד השמאלי של שֶׁלִּי ודוחף בעדינות את אגודלו אל תוך נרתיקה הלוהט והרטוב.

"אוֹהההה..." מתענגת שֶׁלִּי מן המגע החודר ובידה השמאלית היא לוקחת את ידו אל פיה ומלקקת את אגודלו הרטוב. היא מוצצת אותו כאילו שמוצצת את הזין שנמצא במצב של המתנה כבר דקות ארוכות. שֶׁלִּי כעת טועמת את עצמה. רוני שולח את ידו השמאלית אל מאחורי ישבנה ודוחף אגודל את תוך הנרתיק של שֶׁלִּי, וכך הוא מצליח להזקיר ולחשוף את הדגדגן הבולט שלה. הוא דוחף פנימה בעדנה חזקה את האגודל שלו ובו זמנית מלקק את הבליטה הטעימה של דגדגנה הרטוב והמתוק של שֶׁלִּי. שֶׁלִּי מתנשפת וגונחת, גונחת ומתנשפת. חכי, שֶׁלִּי. חכי עוד קצת. הוא לא רוצה אותך כבר גומרת. רוני מסיר את אגודלו מפיה הרטוב והחם של שֶׁלִּי ומעביר אותו סביב פטמתה השמאלית הזקורה של שֶׁלִּי.

כך לא נראים זוג שהכיר באותו הערב, כך נראים זוג שקרא את ספר הוראות ההפעלה האחד של השנייה, האחת של השני.

כעת, מששֶׁלִּי כבר לא מסוגלת להחזיק עוד את עצמה ואת התנוחה, היא מושכת את חולצתו בחוזקה תוך כדי שהיא חודרת אותה בציפורניה ואף את בשרו של גבו של רוני, עד שלבסוף היא מצליחה להסירה. שֶׁלִּי אוהבת את מה שהיא רואה. הגוף החלק הזה שלא ראה לייזר מימיו גורם לה להרטיב יותר ואף להיות הדומיננטית לרגע. שֶׁלִּי הודפת בחוזקה את רוני ממפשעותיה, כך שרוני נשכב על גבו. שֶׁלִּי יורדת על ברכיה ומבחינה בבליטה שבתוך הג'ינס המשופשף של רוני. היא פותחת שני כפתורים ומבלי להתיר את השאר היא דוחפת יד את תוך תחתוניו של רוני כדי לחלץ את זה העומד מתוך כלא הג'ינס הצמוד. לא אכפת לה אם רוני לא התקלח מהבוקר, היא רוצה אותו עכשיו. היא אוחזת בצדי הג'ינס ומושכת מטה בחוזקה את המכנס ואת התחתונים וחושפת את הזין הזקור הזה שחיכתה לו בסבלנות מהרגע שבו סעדו במסעדה. שֶׁלִּי נחשפת לזין חלק ומרשים בגודלו. אבל שֶׁלִּי היא לא רוני, מכיוון שבערב זה היא אינה מסוגלת לדחות סיפוקים... וללא משחק מקדים היא אוחזת את שק אשכיו בידה הימנית ודוחפת את הזין היפה של רוני אל תוך פיה החם ומוצצת... בעדינות ובקשיחות. היא מלקקת ומעבירה את הלשון לאורך כל הזין. ורוני... לא מוציא מילה. זה רק גופו שמדבר במקומו. שֶׁלִּי עושה אהבה עם הזין של רוני בדיוק כפי שרוני עשה אהבה כשנישק קודם צרפתית את הַכּוּס שלה. שֶׁלִּי מתלבטת. היא אוהבת לראות כיצד רוני מתמסר ולכן היא ממשיכה למצוץ לו את הזין עד לעומק הגרון. היא מכניסה ומוציאה, לאט, אין טעם למהר, אבל יש טעם ממכר, אבל לפני שרוני גומר, שֶׁלִּי רוצה להרגיש את רוני בתוכה. יותר. כעת, כשרוני נותר שוכב, שֶׁלִּי נעמדת על רגליה ולאחר מכן פושקת את ברכיה על המיטה ומביטה בו בעיניים זגוגיות וגוף לוהט. כעת, היא אוחזת את הזין החם בידה השמאלית ומנווטת אותו אל תוך הַכּוּס החם והרטוב שלה עד שלבסוף... היא מתיישבת עליו.

"אָההה!!!" גונחים השניים בקריאה שלא הייתה מתואמת מראש.

רוני מרים את גבו מן המיטה בזמן ששֶׁלִּי עוטפת את מותניו באמצעות שתי רגליה, ואת גבו בשתי זרועותיה. החדירה מושלמת. רוני אוחז בפניה של שֶׁלִּי בשתי ידיו ובתיאום לא מוסבר מתנשקים השניים נשיקה עסיסית ורטובה שכנראה תְּזַכֶּה אותם בפרס נוֹבֵּל לנשיקות. שֶׁלִּי רוכבת בהנאה על רוני. היא מתנועעת מעלה ומטה, ימינה ושמאלה, ורוני מסייע לה בתנועות, כמו טייס מיומן, כשהשניים מתנשקים ללא הרף. לפני שייגמר להם הזמן.

זה לא זיון. זה לא חפוז. זאת לא תשוקה. הזוג הזה עושה אהבה.

וכעת, שֶׁלִּי שולחת את ידה הימנית אל ראשו של רוני ומעבירה בקרקפתו את אצבעותיה, בדיוק כפי שעשתה קודם, אל בין שיערותיו. רוני מחליק את ידו בשיערה העדין והחלק של שֶׁלִּי ואוחז בו בעדינות, ולאחר מכן בחוזקה. משהו שם השתנה. פתאום נדמה שרוני מפסיק לעשות אהבה ובמקום זאת הוא מתחיל לדפוק את שֶׁלִּי. הוא מזיין לה את הצורה. נראה ששֶׁלִּי אוהבת את השינוי הפתאומי, ואז פתאום... היא לא מבינה כיצד זה שרוני פותח לה את הצורה. רוני מתרומם מן המיטה ומצמיד אותה אל הקיר תוך שהוא מושך בחוזקה בשיערה של לאחור.

"אָההה... אָההה... אָההה... אָייי..."