המתנות מאחורי החרדה

מבוא

״את מה?!״ זו השאלה, אחת מרבות, שרוב האנשים שואלים כשאני מספרת להם שאני מרפאה ומורה רוחנית. בדרך כלל נראה שהם מופתעים שאני נראית כמו ״אדם מהיישוב״, שאין לי קרניים, ואני לא מנופפת תרנגולות מתות מעל ראשי. אבל איש אינו מופתע יותר משהייתי אני לפני עשרים שנה, כשגיליתי פתאום שיש לי ידיים מרפאות. הייתי אז בשנות הארבעים לחיי, עסוקה עד מעל לראש בתפקידי כרעיה, כעקרת בית, כאימא לחמישה (ביניהם תאומים!) וכנהגת מסורה של הילדים הללו, כשהחלטתי שאני חייבת לעצור את המרוץ המסחרר של חיי ולעשות משהו למען עצמי. בסופו של דבר הצטרפתי לקורס למודעות רוחנית. ביום בהיר אחד, זמן קצר אחר כך, הרגשתי פתאום שהידיים שלי מתחילות להתחמם. הרגשתי שהן עולות באש, ולא היה לי מושג למה. כשסיפרתי למנחת הקורס, היא הורתה לי להניח את ידי על רגלה של האישה שישבה לצידי, אשר חוותה באותה עת כאבים קשים, שנבעו מכך שנפגעה בעבר בתאונת דרכים. ״מה... למה שאעשה זאת?״ חשבתי לעצמי. אבל צייתי. הכאב של האישה נעלם כמעט מייד, ולמרבה הפתעתי ותדהמתי, כך החל לו המסע הבלתי צפוי שלי כמרפאה רוחנית.

גיליתי, שעבורי ריפוי הוא התהליך של הבאת העצמי השלם של האדם לכדי איזון, ופתיחת הדרך למימוש מלא של כל מה שהאדם נועד להיות. כמרפאה רוחנית אני משתמשת בחיבור הרוחני ובכוונה שלי כדי להביא את האהבה ואת האור של האל ואת אנרגיית הריפוי העוברות דרכי, באמצעות הידיים שלי (בין אם זה פנים אל פנים ובין אם מרחוק) ומהן אל האדם או אל האנשים הזקוקים לריפוי. עם הזמן למדתי שחשוב ללמד אנשים כיצד להשתתף באופן פעיל בתהליך הריפוי ובשימור הבריאות, כחלק מחיי היומיום שלהם.

אני מורה ומרפאה רוחנית כבר למעלה משני עשורים, וזכיתי לאינספור הזדמנויות לטפל באלפי אנשים שחיפשו מזור ממצוקות וממחלות ממגוון סוגים, מכאב לב ועד לפציעה גופנית, מזיהומים, ממחלות אוטואימוניות, ממחלות עצב־שריר, וגם מסרטן. אבל בעיה אחת ספציפית הופיעה במרפאה שלי שוב ושוב בתכיפות מסקרנת. אינספור גברים, נשים וילדים הגיעו אליי כשהם סובלים מחרדה בלתי מוסברת. פעם אחר פעם הגיעו אליי אנשים שתיארו לי את תחושות החרדה ואת התסמינים הנלווים, כדוגמת דפיקות לב בלתי מוסברות, התקפי פאניקה, בחילה, בעיות עיכול, כאבי ראש, תחושות עצבות ודיכאון, הרגשה שהם מוצפים על־ידי מצבי הרוח ועל־ידי התחושות של אנשים אחרים, ואפילו פוביות שמנעו מהם לצאת מהבית, להיות בחברת אנשים אחרים או במקומות הומי אדם, ולחלופין, להיות לבד (במיוחד בלילה). החרדה הזו היא כרונית עבור אנשים רבים, והיא יכולה להמשיך ולהתקיים גם לאחר שנועצו ברופאי משפחה ובפסיכולוגים.

על אף שמעציב אותי לדעת כמה רבים הם האנשים הסובלים מתסמינים אלה, אני מלאת תקווה באשר לעתידם. הרי ידוע לנו שלחרדה הכרונית יכולים להיות כמה גורמים אפשריים, ביניהם גורמים גנטיים וסביבתיים. אבל מה אם יש לחרדה גורם אפשרי נוסף, נסתר – גורם שקשור לטבענו כיצורים רוחניים ולמתנות הרוחניות שיש ברשותנו? אחרי שפגשתי כל כך הרבה מטופלים שסבלו מחרדה כרונית בלתי מוסברת, זה בדיוק מה שמצאתי. החדשות הטובות הן, שבנוסף לגורם גיליתי גם שגישה של ריפוי רוחני יכולה להיות יעילה ביותר בטיפול בסוג החרדה הזה ובהעלמתו, לפעמים אפילו במהירות! ראיתי את הגישה הזו עוזרת לאלפי אנשים, ורבים לא רק חוו הקלה של החרדה, אלא גם התחילו לגלות ולקבל את המתנות הרוחניות שקודם לכן הם כלל לא ידעו על קיומן.

כי חשוב להבין, כל אחד מאיתנו הוא נשמה או ישות רוחנית, שנמצאת כאן על פני כדור הארץ כדי לחוות את החוויה של היותנו בני אדם. מעצם טבענו הרוחני, לכל אחד מאיתנו יש מתנות וצרכים רוחניים, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא לזהות אותם, להגן עליהם, לפתח אותם ולהשתמש בהם לטובתנו אנו ולטובת הכלל. אני מאמינה שהאינטואיציה שלנו היא מתנה רוחנית בסיסית, ושכיצורים רוחניים, כולנו מחזיקים בה. אני חושבת על האינטואיציה שלנו כעל תחושה, ידיעה, הרגשה או צורה כלשהי של תפיסה, שנגזרת לא מהחוויה האנושית שלנו או מהמנעד הרגיל של חמשת החושים הפיזיים שכולנו מודעים אליהם, אלא מהחיבור שיש לנו לעצמי הרוחני שלנו, לאלוהים וליקום סביבנו. לעיתים קרובות אנחנו חווים את האינטואיציה שלנו כמעין קול שקט וקטן בתוכנו, או מעין תחושה פנימית שמשמשת להנחות, להדריך אותנו ולהגן עלינו. האם הייתה לכם פעם תחושת בטן? או אולי פגשתם מישהו חדש והרגשתם תחושת ״לא״ קשה כבטון בבטן שלכם? האם קרה שחשבתם על מישהו שלא שמעתם ממנו מזה שנים, ופתאום, כמה דקות אחר כך, צלצל אליכם אותו אדם? או אולי הרגשתם את השיער על העורף שלכם סומר, וכשהסתובבתם גיליתם שמישהו עומד שם ומביט בכם? מתנת האינטואיציה שוכנת בכולנו. יותר מזה, אני מאמינה שהאינטואיציה שלנו יכולה לבוא לידי ביטוי גם כמתנות רוחניות ספציפיות יותר, או לתווך מתנות רוחניות ספציפיות יותר, כמו לדוגמה היכולת לקבל או לקלוט מידע מהיקום ומהאנרגיה סביבנו (מה שמכונה לעיתים יכולת אינטואיטיבית או על־חושית), היכולת לתקשר ישירות עם יצורים בעולם הרוחות (מכונה לעיתים גם יכולת תקשור), ריפוי רוחני ועוד. מהניסיון שלי למדתי שמעטים הם האנשים שמודעים למתנות האלה שיש ברשותם, ורבים מסרבים לחלוטין להאמין שהן קיימות. אבל אין לי ספק שכולנו יצורים רוחניים, ולפיכך לכולנו יש עצמי רוחני, צרכים רוחניים ומתנות רוחניות.

זו הסיבה שכשאנחנו מטפלים בבריאותנו או ברווחתנו, חשוב לדאוג לעצמי השלם שלנו – על הבטיו הגופניים, הרגשיים, הנפשיים והרוחניים. אני מאמינה בלב שלם בחיוניות של הרופאים, של המטפלים, של האחיות ושל שאר העוסקים במקצועות הבריאות, למאמצינו לשמור על בריאותנו. במקביל אני משוכנעת שבעוד שאנו מסתמכים על אנשי הרפואה השונים כדי לטפל בהבטים הגופניים והנפשיים, עלינו להקפיד להעניק את כל הטיפול ואת כל תשומת הלב הראויים גם לעצמי הרוחני שלנו. וזה אומר קודם כול להכיר בכך שאנחנו יצורים רוחניים, ולפנות זמן בחיים העמוסים שאנחנו מנהלים כדי להתחבר עם העצמי הרוחני שלנו. אפשר לעשות זאת באמצעות פסק זמן שקט בטבע, תרגול מדיטציה, ביקור בבית תפילה ועוד מגוון אפשרויות. זה אומר שאנו צריכים להחליט להקשיב לאותו קול קטן ושקט בתוכנו, לאינטואיציה שלנו, ולתת לה להנחות אותנו. זה אומר שעלינו למצוא מהם הדברים שמזינים את הרוח שלנו – ולכבד את עצמנו בכך שנפנה זמן לדברים הללו. ולבסוף, על סמך הממצאים שלי, המשמעות היא שעלינו להשתמש בכלים ובתרגילים רוחניים פשוטים מאוד בחיי היומיום, שיכולים לעזור לנו להגן על האנרגיה ועל העצמי הרוחני שלנו, להזין ולטפח אותם. כשאנחנו מטפלים בעצמי השלם שלנו, זה משאיר אותנו מאוזנים, שומר על זרימת האנרגיה שלנו, ועוזר לנו לחיות במצב של בריאות ושל ריפוי. זה גם פותח עבורנו דלת להיעשות מודעים יותר ולזהות את המתנות הרוחניות שיש ברשותנו. כשאיננו מטפלים בעצמי הרוחני שלנו – כמו בכל חלק אחר בעצמי שלנו – אני מאמינה שהאיזון הזה עלול להתערער, וכתוצאה מכך עלולים לצוץ מגוון תסמינים ומחלות. וכשמדובר באנשים בעלי יכולות אינטואיטיביות, או בעלי מתנות רוחניות חזקות במיוחד, היעדר מודעות והיעדר הגנה וטיפול עלולים להוביל, כפי שאתם בוודאי מנחשים, לחרדה ולתסמינים נלווים אחרים.

טיפול רוחני חשוב לכל אדם, אבל הוא חיוני במיוחד לאנשים שהייתי מכנה ״אמפתים״ (empaths - רבים של ״אמפת״, להבדיל מ״אמפתיים״). עם השנים גיליתי שרוב המטופלים שלי שסבלו מחרדה בלתי מוסברת, היו מטבעם אמפתים – אנשים בעלי רגישות גבוהה יותר לאנרגיה סביבם, ועל פי תחושתי, גם בעלי חוש אינטואיטיבי מוגבר. האמפתים הם באופן כללי אנשים רגישים במיוחד – והם עשויים לחוות את הרגישות הזו במספר דרכים. במונחים של גירויים פיזיים, האמפתים יכולים להיות רגישים במיוחד לגירוי אחד או לכמה מהגירויים הכוללים אורות, קולות, ריחות, טעמים ואפילו מגע. לדוגמה, לפעמים הם יצטרכו משקפי שמש לעיתים קרובות יותר מאחרים, או יסבלו מכאבי ראש בגלל תאורת פלורסנטים או בגלל ריחות שונים. לעיתים הם ירגישו מוצפים כשיותר מדי גירויים מגיעים אליהם בבת אחת.

הרגישות הזו מתרחבת אל מעבר לחמשת החושים הפיזיים. לעיתים קרובות אני מדברת על האמפתים כעל ספוגי אנרגיה. הכול עשוי מאנרגיה: בני אדם, בעלי חיים, צמחים, הטבע, מקומות וחפצים. המחשבות שלנו, הרגשות והכוונות, גם אלה עשויים מאנרגיה. כיוון שכולנו עשויים מאנרגיה, וכולנו מחוברים זה לזה, כל אחד מאיתנו קולט, מקבל ומעביר אנרגיה מדי יום ביומו. בעוד שלכולנו יש יכולת לחוש באנרגיה מעבר למנעד הרגיל של חמשת החושים שלנו, כפועל יוצא של מתנת האינטואיציה שיש לכולנו, האמפתים קולטים ומקבלים אנרגיה באופן קיצוני. לדוגמה, אנשים רבים יכולים להיכנס לחדר ולהרגיש תחושות כמו התלהבות, יגון, כעס או מתח, אווירה סמיכה כל כך ״עד שאפשר לחתוך את האוויר בסכין.״ אבל אני סבורה שהאמפתים מרגישים את האנרגיה הזאת חזק יותר, ולעיתים קרובות ממש סופגים את האנרגיה, קולטים אותה לתוכם וחווים אותה כאילו הייתה שלהם. זו הסיבה שרבים כל כך מבין האמפתים מעדיפים להימנע מבילוי בקבוצות גדולות או מהתכנסות של אנשים רבים, כמו במקומות עבודה, בלימודים או באירועים חברתיים, וחלקם אפילו מפתחים פוביות סביב זה. דמו בנפשכם שאתם הולכים ללימודים או לעבודה ומרגישים לא רק את הרגשות ואת המחשבות שלכם עצמכם, אלא גם את אלו של כל האנשים והדברים סביבכם – שמחה, עצב, יגון, אשמה, בושה, קנאה, כעס, דאגה, פחד, כוונות טובות, כוונות רעות. כך נראים חיי היומיום של אמפתים רבים. תחושה כזו יכולה לעורר חרדה בכל אחד! ואכן, עבור אמפתים שאינם מודעים לרגישות המוגברת הזו, ואינם מסוגלים לנקוט את אמצעי המניעה והזהירות הנדרשים כדי להגן על עצמם, הספיגה של האנרגיות הללו יכולה להוביל להתפתחות של חרדה קיצונית, של מצוקות ושל תסמינים נלווים ואחרים.

אני מאמינה שלפחות חלק מהיכולת המוגברת של האמפתים לחוש, להרגיש או לקלוט את האנרגיות סביבם בדרכים שונות, נובע ממתנת האינטואיציה המוגברת שלהם. כעת דמו בנפשכם שהיכולת האינטואיטיבית המוגברת הזו מאפשרת להם לקלוט לא רק את האנרגיות של האנשים, בעלי החיים והמקומות סביבם, אלא גם את אלו של ישויות בעולם הרוחות. שוב, אני מאמינה שבכולנו קיימת היכולת האינטואיטיבית הזו, אבל עם השנים גיליתי שהיכולת הזו אצל האמפתים היא כפי הנראה עוצמתית במיוחד. היכולת האינטואיטיבית שלנו עשויה לבוא לידי ביטוי באמצעות כמה מתנות רוחניות חזקות – כמו יכולת על־חושית, יכולת לתקשר, או יכולת של ריפוי רוחני. עם זאת, גיליתי (עד כה) שלמטופלים האמפתים שלי הסובלים מחרדה, יש סיכויים גבוהים יותר להיות בעלי מתנות עוצמתיות במיוחד של תקשור או של יכולות על־חושיות, כלומר, יש להם יכולת לקבל מידע מהיקום או מעולם הרוחות, או לתקשר ישירות עם ישויות שמתקיימות בצורתן הרוחנית. למרבה הצער, כשהם באים אליי כדי לטפל בחרדה שלהם, רק מעטים מבין האנשים הללו מודעים ליכולות שלהם! כשהם נשאלים על כך, רבים מהמטופלים ומהתלמידים שלי, לדוגמה, ידווחו כי הם ראו, שמעו והרגישו דברים שאנשים אחרים לא ראו, שמעו או הרגישו, ושזה התחיל כבר כשהיו ילדים קטנים, אבל הם לא הבינו את המתרחש. אחרים אומרים שהם חששו מהחלק הזה המתקיים בהם, והאמינו שהם משוגעים ואפילו שטניים. רוב האנשים היו לגמרי לא מודעים למתנות הללו, או ביטלו את החוויות שלהם כדמיונות או כמחשבות שווא שבאו והלכו. למעשה הם השתדלו להתעלם מהחוויות הללו, לבטל את חשיבותן, להגדיר אותן בדרכים המקובלות או להדחיק אותן, ובעשותם זאת התכחשו לאנרגיה של עולם הרוחות שהתלוותה לאותן חוויות. אבל כאשר לא מכירים בקיומו של מסר או כשמסרבים לקבל אותו, הוא פשוט ימשיך ויופיע שוב ושוב. ואצל אנשים שמתעלמים מהמסר או מתכחשים אליו, האנרגיה הזו תמצא באופן בלתי נמנע דרכים לפעפע ולצוץ אל פני השטח, ולהתפרץ בצורה של חרדה או של תסמינים אחרים. כאשר האנשים בעלי הנשמות היפות האלה לא היו מסוגלים לזהות או לקבל את החלק הרוחני הזה המתקיים בהם, הם נאבקו באמת הפנימית שלהם, בייעוד שלהם, וזה גרם להם לחלות.

אני יודעת, אתם ודאי חושבים – אין מצב, זה מטורף, זה לא אני, אצלי לא מתרחש שום דבר שדומה לזה. אז תנו לי רק לומר לכם שזה בדיוק מה שרוב המטופלים שלי אמרו! אבל ברגע שהם ניסו כמה תרגילים רוחניים פשוטים כדי לעזור לעצמם, הם הבינו שאכן הם חווים חרדה בעלת בסיס רוחני – ושהם אינם חייבים להמשיך לחיות כך.

החדשות הטובות הן, שאם אתם סובלים מחרדה בעלת בסיס רוחני ומתסמינים אחרים הקשורים להיותכם אמפתים, גם אתם אינכם חייבים להמשיך לחיות כך. בעזרת הצעדים והכלים הפשוטים שבהם אני משתמשת במפגשי הריפוי הרוחני שלי – שמיועדים לשקם ולשמר איזון בגוף הפיזי, הרגשי, הנפשי והרוחני – ראיתי אינספור מטופלים משתחררים מהכלא של החרדה ושל התסמינים הנלווים. גם אתם תוכלו ללמוד לרפא את עצמכם ולהגן על האנרגיה שלכם באותה גישה של ריפוי רוחני. וכשתחלימו ותלמדו לשמר את המצב הזה, המאוזן יותר, תלמדו גם איך להתחיל לגלות ולקבל את מתנת האינטואיציה שלכם. ואחר כך, משתתחילו להיפתח לחלק הזה המתקיים בכם ולאהוב אותו, תגלו שאתם מוצאים עוד ריפוי, עוד איזון, ועוד ירידה בחרדה ובתסמינים האחרים.

לפני שנתחיל, אני רוצה לדבר על כמה מהמושגים שבהם אשתמש לאורך הספר. לעיתים קרובות אני מתייחסת לאמונה שלי באל ולחיבור שלי אליו. זוהי אמונתי האישית. אם האמונה שלכם אחרת, זה בסדר. אתם רק צריכים להיות פתוחים להתחברות עם העצמי הרוחני שלכם ועם כוחות גבוהים יותר של תודעה ושל טוב, כוחות שבמהותם גדולים מכם עצמכם. אני קוראת לזה אלוהים. אתם יכולים לקרוא לזה ״היקום״, ״המקור״, ״יהווה״, ״אללה״, ״האלוהות״, ״תודעת האהבה והאור״ או כל מונח אחר שמתאים לכם. בדומה, כשאני מתייחסת לבריאות ולריפוי, אני מדברת על ״העצמי השלם שלנו״ ככולל את כל החלקים של העצמי, כלומר, ״העצמי״ או ה״גופים״ הרוחניים, הנפשיים, הרגשיים והפיזיים. כמו כן אני מדברת על ״מחלה״ או על ״מצוקה״ או על תסמינים כדי להתייחס לכל חסימה, הפרעה או ליקוי באיזון וברווחה של ארבעת סוגי העצמי, או ארבעת הגופים הללו. זה כולל את התסמינים, את המצבים ואת המחלות שעשויים גם לתרום לתוצאה של הבעיה וגם להיות הביטוי שלה. ולבסוף, אינכם חייבים להסכים עם כל דבר ודבר שאני אומרת בספר זה, כדי לצאת נשכרים ממנו. אני ממליצה לכם לבחון את המידע בעצמכם ולהשתמש במה שמתאים לכם. הדבר החשוב ביותר הוא שלא משנה מה אתם עושים, עליכם להגדיר לעצמכם כוונה - לעשות את זה למען ״הטוב העליון.״

בספר זה יש בכוונתי להוביל אתכם בתהליך של ריפוי רוחני. אני רוצה ללמד אתכם איך לרפא ולשמר את הבריאות ואת הרווחה שלכם, וכחלק מהריפוי הזה לגלות את מתנת האינטואיציה שלכם. אני ממליצה להשתמש בספר כערכת הכלים האישית שלכם – כמדריך במסע שתעשו לאהוב ולרפא את העצמי השלם שלכם. כאשר נעבור יחד לעמודים הבאים, תמצאו בהם הדרכה וכלים פשוטים שיעזרו לכם להגן על עצמכם מבחינה רוחנית, לזהות תחומים הזקוקים לאיזון ולריפוי ולהתייחס אליהם, להיפתח למתנות הרוחניות שלכם, ולמנוע את הגורמים הרוחניים לחרדה ולסבל בחייכם. כשתעשו זאת תמצאו ריפוי, איזון, שלווה וסיפוק שיוכלו להגיע רק כאשר תקבלו את האמת שלכם במלואה, תממשו אותה ותחיו אותה. ואז תהיו חופשיים.

פרק 1
האם אני אמפת?

זה למעלה מעשרים שנה שאני פועלת כמורה וכמרפאה רוחנית, ובמהלכן גיליתי שרבים מהמטופלים ומהתלמידים שלי שסבלו מחרדה לא מוסברת, מהתקפי פאניקה, מפחדים לא רציונליים, מפוביות ומתסמינים נלווים, היו אמפתים. אצל חלקם החמירו התסמינים עד לרמה שבה פגעו באיכות חייהם, שנהיו כלא של ממש, ולמרות כל זאת לא זוהה הגורם לקשיים שלהם. החדשות הטובות הן שכשהתחלתי לגלות שהאנשים הללו אמפתים – ושהחרדה שלהם קשורה לעובדה שיש להם רגישות מוגברת לאנרגיה סביבם, ולדעתי גם לחוש מוגבר של אינטואיציה – גיליתי גם שיש כמה תרגילים פשוטים מאוד שיכולים לעזור להם.

אם כך, מה הוא אמפת – וכיצד תדעו אם אתם כאלו? רוב האמפתים שפגשתי לא ידעו שהם כאלה, וודאי שלא היה להם מושג שייתכן וניחנו בסוג כלשהו של מתנת אינטואיציה מיוחדת. זה היה נכון גם במקרה שלי. למעשה, רק כשלמדתי איך להקדיש לעצמי זמן, להקשיב לעצמי ולכבד את עצמי, רק אז גיליתי את המתנה שלי עצמי כמרפאה רוחנית. מאוחר יותר בעבודתי כמרפאה, גיליתי שהייתי אמפתית כל חיי. ועל אף שאני עצמי לא סבלתי מחרדה, התחלתי לראות את הקשר בין אמפתים לבין אנרגיה רוחנית וחרדה, שהלך ונחשף לעיניי בקרב תלמידיי ומטופליי.

הסיפור שלי: להקשיב לקול השקט והקטן שבפנים

מאז שאני זוכרת את עצמי, האמנתי שהתכלית שלי היא להיות רעיה, אם וסבתא. רק באמצע שנות הארבעים שלי גיליתי שנועדתי להיות גם מדריכה ומרפאה רוחנית.

כרעיה וכאם צעירה הרגשתי מסופקת לגמרי בחיים היפים שהיו לי, אבל תמיד חשתי משהו קטן ומכרסם בתוך תוכי, איזשהו רצון עמוק בפנים. ידעתי שיש יותר, אבל באותם ימים עדיין לא ידעתי מה זה. לא היו לי בעיות או קשיים ברורים שהטרידו אותי, פשוט הרגשתי שמשהו חסר.

כילדה וכאישה צעירה סבלתי ממחלות ומתסמינים שונים, ביניהם: אסתמה, אלרגיות, פריחות, מיגרנות חמורות, דלקות בסינוסים, מעי רגיז, ברונכיט, כמה התפרצויות של דלקת ריאות, ועוד. נראה היה שכל המחלות מתפרצות אצלי. סבלתי מאלרגיה קשה במיוחד לסוגים רבים של תרופות, ובשלב מסוים פיתחתי גם אלרגיה לריחות. רק הריח של בושם חזק, של קרם, או של סבון יכלו לעורר תגובה אנָפילַקטית. ועל אף שנראה היה שאני חולה לעיתים תכופות יותר מהילד הממוצע, עדיין, באופן כללי, החיים שלי היו שמחים ו... ובכן... רגילים.

נולדתי להורים נהדרים, וגדלתי במשפחה קתולית גדולה בלוג איילנד. אני השנייה מבין שישה ילדים, ויש לי קשר אמיץ עם כל חמשת אחיי. נישאתי לאהבת חיי, ויני, ב־1968. שנינו היינו צעירים מאוד, בני שמונה־עשרה ותשע־עשרה. במהלך שש השנים הבאות הבאנו לעולם חמישה ילדים יפהפיים, כשב־1975 השלמנו את המשפחה שלנו עם זוג תאומים בנים. למותר לומר, החיים שלי נהיו מעט כאוטיים בתקופה הזו.

עם חלוף השנים הקדשתי את כל תשומת ליבי ומרצי למשפחה שלי ולאינספור הפעילויות שלה. הייתי פעילה בוועד ההורים של בית הספר היסודי של הילדים, והתנדבתי כמורה בשיעורי הדת השבועיים לכיתות ד׳ בבית הספר הקתולי המקומי. הייתי בוועד השכונה ובהנהגת הצופים בשבט של בניי. הבנות היו אף הן בשבט צופים ולמדו בבית ספר לריקוד, והבנים שיחקו בקבוצות ספורט שונות. בעלי עבד עד מאוחר, ולעיתים קרובות היה בנסיעות לרגל עבודתו. חלק ניכר מהזמן הייתי לבדי, וכמו שהורים רבים בוודאי יודעים, הרבה מאוד מהאנרגיה שלי הושקעה ב... ובכן, ניחשתם, בהסעות. אהבתי את המשפחה שלי ואת החברים שלי יותר מכל דבר אחר בעולם, אבל כשהגעתי לסוף שנות השלושים שלי, כבר לא ידעתי מה בדיוק קורה איתי. לא הצלחתי לחשוב על הרצונות או על הצרכים שלי עצמי, ואיבדתי את עצמי לחלוטין.

כל זה נעצר בבת אחת בערב של מסיבת הטאפרוור הגורלית. זה היה אירוע אחד יותר מדי שהוקדש לשיפור הבית. חברה הזמינה אותי לביתה לרגל האירוע, ועל אף שהייתי תשושה, רציתי לתמוך בה, ולכן הסכמתי להשתתף. אין לי כלום נגד טאפרוור או נגד מסיבות, השתתפתי בעשרות כאלה, אבל במקרה דווקא מסיבת הטאפרוור הזו ציינה את הרגע שבו הגעתי אל הגבול, אל הגבול שלי. המסיבה הייתה מקסימה, אבל אני פשוט לא רציתי להיות שם.

כשהאירוע נגמר, חזרתי הביתה, נכנסתי לסלון, הסתכלתי על בעלי והכרזתי, ״אני גמרתי. אני הכול בשביל כולם, אבל אני לא יודעת איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת.״ הוא הסתכל עליי כאילו יצאתי מדעתי. ואולי זה באמת מה שקרה, רק לכמה דקות. ועם זאת, עבורי זה היה רגע של בהירות בלתי מעורערת. ביום למחרת, לתדהמתם של בני משפחה וחברים, התחלתי להתפטר מכל הפעילויות המיוחדות שלי. סיימתי את המחויבויות ואת ההתחייבויות שלי לכולם, אבל הודעתי לוועד ההורים, למשמר השכונתי, להנהגת ההורים בצופים ולבית הספר לדת שלא אחדש את התחייבויותיי לתקופת הפעילות הבאה. במקום כל אלה התחלתי להשתתף בשיעורי סטפס למבוגרים, והצטרפתי לליגת הכדורת. סוף־סוף החלטתי שגם אני חשובה. שאני צריכה לכבד ולאהוב את עצמי, ולשם שינוי לשים את עצמי במקום הראשון. המשכתי לקיים בשמחה את כל חובותיי כלפי משפחתי, המשכתי גם בהסעות ההכרחיות, אבל כבר לא אפשרתי שימשכו אותי לעשרים כיוונים שונים בו־זמנית. ושני ערבים בשבוע עשיתי משהו רק למען עצמי.

כתוצאה מהשינוי הזה באנרגיה שלי קרה דבר מדהים. כשהתחלתי להגיד ״לא״ לחלק מאינספור הפעילויות וההזמנות שהופנו אליי, החיים שלי נהיו מאוזנים יותר, והתחלתי לשמוע את הקול השקט והקטן שבפנים לוחש לי שיש עוד משהו. הפעם הקשבתי. הרגשתי צורך למצוא את התשובה לדבר הזה שמכרסם בתוכי. התחלתי לקרוא ספרים רוחניים במקום את הרומנים הרגילים שלי, ובלעתי אותם בשקיקה.

אבל בשעה שנהניתי מההתעוררות הרוחנית הזו, התחלתי גם לחוות כאב פיזי ונפיחות במפרקים. התסמינים התחילו ב־1987, כשקבוצת הכדורגל של התאומים שלי ערכה קמפיין של גירוף עלים כדי לגייס כספים לטורניר אירופאי. מובן שההורים היו אלו שביצעו את הגירוף בפועל, ואני הבחנתי בכאב חמור במרפק שלי. הכאב נמשך חודשים, ובתחילה אבחנו אצלי מה שמכונה מרפק טניס. עם הזמן החל להתפתח אותו כאב בכמה מפרקים נוספים, כולם בצד הימני של גופי. זה עבר לקרסול ואחר כך לכתף, ואחרי כמה שנים זה הגיע גם לאגן. הכאב באגן נהיה כה חמור, שהתקשיתי לישון בלילות. כמה שנים אחרי שזה התפרץ, הלכתי לראומטולוג שאבחן אצלי דלקת מפרקים ספחתית. אומנם קיים טיפול למחלה, אך גיליתי שהוא יקר מדי ורעיל מדי לטעמי.

בעודי מחפשת אפשרויות טיפול אחרות עבור דלקת המפרקים שלי, קיבלתי חדשות מרות נוספות. אימא שלי אובחנה עם סרטן שד שאינו ניתן לניתוח, וכבר שלח גרורות לעצמות. התחזית של הרופא הייתה עגומה. אפילו עם הטיפול המומלץ הובהר לנו כי נותרה לה כשנה לחיות. כמו רבים מהעומדים מול דיאגנוזה של סרטן, גם המשפחה שלי נבהלה. לא יכולתי לשער בנפשי כי בעיצומם של משברי הבריאות הללו, דווקא כשהכול נראה כל כך חסר תקווה, עתיד להיפתח בפניי עולם שלם וחדש.

תוך שבועות ספורים מהאבחנה של אימי מצאתי את עצמי יושבת אצל מתקשר. מבלי להשתהות לרגע הוא התחיל להעביר לי מסרים מדויקים ביותר בנוגע ל״דמות אם״ שמעוררת את דאגתי, ופרטים מדהימים על האבחנה שהיא קיבלה ועל והתחזית הקודרת לגבי תוחלת החיים שלה. בנוסף הוא הפנה אותי ל״מרפא רוחני״, שחווה לדבריו הצלחות עם מטופלים שאובחנו עם סרטן. למרות הספקנות היינו נואשים וחסרי אונים, וחשבתי לעצמי שאין לנו מה להפסיד. קבעתי פגישה וכבר ביום למחרת לקחתי את אימי לפגוש את המרפא. לאחר הפגישה שלה כשישבנו במכונית, היא סיפרה לי שהמרפא עשה לה ריפוי אנרגטי וגם שאל אותה ״מה אוכל אותה מבפנים.״ ואכן, אימא שלי סיפרה שהיה משהו שטורד את מנוחתה כבר שנים. עכשיו, במקום להיאחז בכאב הרגשי היא שחררה אותו, ולאחר השחרור הזה היא מצאה שלווה מחודשת, קלילות. כבר לאחר מפגש הריפוי האחד הזה החלה אימי להרגיש טוב יותר. בנוסף לכך היא עברה במשך זמן מה את טיפולי הכימותרפיה שהומלצו לה, ואחר כך גם טיפול הורמונלי, על אף שלא צפו כי יביאו תועלת ממשית. בדיקות דם שנערכו אחרי כל זה, הראו כי סמני הגידול של אימי קטנו, וסריקות הראו כי הסרטן הפסיק לגדול. התוצאות הללו המשיכו להתקיים עוד חמש־עשרה שנים, והסרטן נותר ללא שינוי עד מותה של אימי בנסיבות טבעיות בגיל שמונים וארבע. (אבי נפטר שנה קודם לכן, והיא פשוט איבדה את הרצון להיות כאן בלעדיו).

ההתפתחות הניסית של האירועים לא הייתה רק מתנה מאלוהים לאימי ולמשפחתנו, היא הייתה גם רגע של הארה רוחנית עבורי. הרהרתי בשנות העשרים לחיי, שבהן הייתי אולי פוגשת מתקשר או מתקשרת אקראיים ביריד. ראיתי במפגשים האלה בידור בלבד, לא משהו שיש לקחת ברצינות. עם זאת, מפעם לפעם פגשתי מתקשר או מתקשרת שהתחברו אליי וסיפקו לי מידע מדויק ומפורט במיוחד. זה תמיד גרם לי לתהות איך ייתכן שהיא או הוא יודעים את הדברים שנאמרו לי. כמה מבין האנשים הללו גם אמרו לי שאני מְרַפאה, וזה כבר נשמע לי מטורף לגמרי. לא היה לי מושג על מה הם מדברים. חשבתי שאולי הם רומזים שכדאי שאלמד רפואה או סיעוד, אבל היו לי חמישה ילדים, ובוודאי לא עמד לרשותי תקציב ללימודים. לא ידעתי מה זה אומר, ״להיות מרפאה״, וביטלתי את הרעיון מיסודו, עד ההתנסות הזו עם אימי. המילה ״מרפאה״ לבשה פתאום משמעות ממשית עבורי. תוך ימים אחרי הפגישה של אימי עם המרפא, הוביל אותי היקום אל פתחה של הדלת שתשנה את חיי.

בשבת אחר הצוהריים, כשהתכוננתי לצאת מהחניה שלי, רץ בננו הצעיר דניאל אל המכונית כדי להראות לי מודעה בעיתון המקומי. הוא היה נער באותה עת, וההתנהגות הזו הייתה חריגה ביותר עבורו. המודעה נועדה לקדם אירוע שעמד להיערך במלון בקרבת מקום. אירוע עם המדיום הרוחני ג׳יימס ואן פרוג. לנוכח ההתנסות שהייתה לי, פתאום נראה לי האירוע הזה מעניין במיוחד. פיתחתי תיאבון שאינו יודע שובע לכל מידע שיכוון אותי בחיפוש שלי אחרי כל מה שעולה ממנו ניחוח רוחני. כשצלצלתי כדי לרכוש כרטיסים, הפנתה אותי האישה בטלפון גם למדריכה באזור מגוריי, שהציעה שיעורים שהתמקדו במודעות רוחנית. שמה של המורה היה הולי צ׳לניק, והיא הייתה המענה לכל תפילותיי.

התחלתי את הקורס של הולי ונהניתי עד אין קץ. למדתי איך להשתמש במדיטציה כדי להתחבר עם העצמי הרוחני שלי, לאזן את עצמי, להגן על עצמי ולקרקע את עצמי, ולהשתמש במגוון שיטות וטכניקות כדי להתחבר לאינטואיציה שלי ולפתח אותה. אבל תוך שלושה שבועות קרה דבר מטריד. הידיים שלי התחילו להתחמם באורח בלתי מוסבר. הרגשתי כאילו הן מחתות ברזל, כאילו הן עולות באש. לא היה לי מושג מהו הגורם לתחושה הלא נוחה הזו. האם אני חווה תסמינים של גיל המעבר? האם יש לי גלי חום בידיים? זה הטריד אותי במידה שגרמה לי להזכיר את התופעה באוזניה של הולי, שנראתה סקרנית אך לא מודאגת. ואז, באחד השיעורים היא הורתה לי להניח את כף ידי על האישה שישבה לצידי. האישה חוותה כאבי מפרקים בעקבות תאונת דרכים שאירעה שנים קודם לכן. ביקשתי את רשותה של האישה, והנחתי את כף ידי על רגלה. תוך דקות מספר היא דיווחה שהכאב שלה נעלם. ראשי היה סחרחר ממחשבות איך זה קרה. המומחיות של הולי התמקדה בשימוש באינטואיציה שלנו כאמצעי להתחברות ולתקשורת יותר מאשר לריפוי, ולכן היא המליצה לי להמשיך ולהגיע לשיעורים שלה, ובמקביל לחפש אחר מקורות מידע נוספים שמתמקדים יותר בריפוי רוחני. עד מהרה מצאתי את עצמי בספרייה המקומית, מחפשת אחר ספרים שעוסקים בריפוי מעשי, כל דבר שיכולתי למצוא, שיעזור להסביר את התקרית בשיעור. באותה עת לא ידעתי אפילו היכן לחפש. בסופו של דבר פניתי למדורי הפסיכולוגיה והדת. התחלתי לקרוא על רוחניות, על אינטואיציה, על אנרגיה ועל גילויים. קראתי מאות ספרים, ממש בלעתי אותם.

בזמן שסרקתי את הספרות בחיפוש אחר מידע שיסביר לי את התופעה, או ינחה אותי בריפוי מעשי או רוחני, הלכה המתנה שלי והתפתחה. התחלתי לתרגל בסתר על האחאים ועל הילדים שלי. כשעשיתי זאת, אימצתי שלא במתכוון את התסמינים שלהם, מה שבלבל והסעיר אותי. התפללתי על זה וניסיתי לכוונן את האינטואיציה שלי. קיימתי שיחות מלב אל לב עם אלוהים, והרגשתי שאני צריכה להיות יותר מקורקעת ויותר מוגנת. התחלתי לבנות בהתאמה מיוחדת את הכלים ואת הטכניקות שהולי לימדה אותי, בצורה שחשבתי שתתמוך בדרך הטובה ביותר במה שעתיד להפוך בקרוב לעבודת הריפוי שלי. התחלתי להקיף את עצמי בבועה של אורו הלבן של אלוהים, ודמיינתי שכפות רגליי מחוברות למרכז כדור הארץ כמו שורשים של עץ גדול (המשך יבוא בפרק 5). נראה היה שהגישה הזו עובדת: הצלחתי לספק ריפוי למי שנזקק לו, כשתוך כדי התהליך התגוננתי מפני לקיחת התסמינים על עצמי. כשהתחלתי ליישם את השיטה הזו בעודי מעניקה ריפוי לאחרים, התחלתי גם אני בדרך נס, לחוות ריפוי מלא מכאבי דלקת המפרקים שלי, כמו גם מתחלואים וממחושים אחרים שהציקו לי במהלך השנים. התחלתי להבין שאני משמשת כערוץ לאנרגיה של האל כדי להגן, לקרקע, לאזן ובסופו של דבר לרפא את האדם ברוחו, בנפשו, בליבו ו/או בגופו.

כשהתחלתי לעבוד כמרפאה, המשכתי ללמוד עוד ועוד על: רוחניות, אנרגיה, איזון, רווחה, מחלה וריפוי. למדתי שחשוב לטפל בעצמי השלם שלנו – על כל חלקיו. כשאיננו מטפלים בצרכים הרוחניים שלנו, אנחנו עלולים לצאת מאיזון, מה שעלול לתרום לתסמינים שבאים לידי ביטוי בעצמי הרוחני, הנפשי, הרגשי ואפילו הגופני שלנו. בנוסף לטיפול רפואי ופסיכו־חברתי הטוב ביותר שאנחנו יכולים למצוא, כל אחד ואחד מאיתנו זקוק גם להגנה, לריפוי ולטיפול רוחניים.

בתחילה הצעתי את הטיפול הרוחני הזה באמצעות שימוש בידיים שלי, שאותן הנחתי על המטופלים או לידם, כדי לספק ריפוי אנרגטי לגברים, לנשים ולילדים שחוו סוגים שונים של בעיות, של תסמינים ושל תחלואים, או אובחנו כבעלי התופעות הללו. לא ביקשתי מאותם אנשים משוב, אבל לעיתים קרובות נמסר לי כבר במהלך הפגישה או לאחריה, כי הריפוי עזר להפחית את המחלה או את התסמין או להעלים אותם. המשכתי לפגוש עוד ועוד מטופלים, והמשכתי לצבור ידע מהחוויה הזו ולשכלל את הטכניקות ואת הגישה שלי לריפוי. עם הזמן התחלתי לגלות שחלק מהאנשים חווים ריפוי או הקלה מהתסמינים אחרי הריפוי האנרגטי, אבל לאחר זמן מה הם עלולים לגלות שהתסמינים מתחילים לחזור. בנוסף מצאתי שמה שמזין רבים מהתסמינים ומהמחלות שלנו, הן פגיעות וטראומות מהעבר. כמו במקרה של אימי, גיליתי שאם אצליח לעזור לאנשים לזהות את הפגיעות העמוקות הללו העומדות בבסיס הקושי שלהם, ולפתור אותן, זה יעזור להם להפיק ריפוי יעיל ובר־קיימא ולשמר אותו. באמצעות ההתנסות הזו גיליתי שהריפוי איננו דרך חד־סטרית. המקבל צריך להשתתף בריפוי של עצמו, גם בהתחלה וגם באופן שוטף, כדי לתקן את הגורמים העומדים בבסיס המחלה ולתחזק את מצב הבריאות ואת האיזון לאורך זמן. כתוצאה מכך שיניתי את מפגשי הריפוי שלי, כך שיכללו לא רק ריפוי אנרגטי אלא גם שיחה על פגיעות העבר, וכן מפגשים שבהם אני מלמדת כיצד ליישם תרגילים פשוטים, ״שיעורי בית״, שיעזרו לאנשים להתגונן מבחינה רוחנית, להתחבר, להתקרקע ולשמר איזון וריפוי בכוחות עצמם. עם השימוש בגישה הזו נתברכתי ביכולת לעזור ולתווך את תהליך הריפוי עבור אנשים בעלי מגוון רחב של תסמינים ומצוקות.

כשאני מסתכלת אחורה על המסע שלי, אני מבינה שאני אמפת, ותמיד הייתי כזאת. כפי שתראו בקרוב מאוד, ההתנסויות שלי עם מחלה כילדה, מערכת החיסון החלשה שלי ותחלואים אחרים, הרגישות לתרופות ולריחות, ואפילו תחושת הכאב הפיזי של אחרים שאני חווה כאילו הייתה שלי: כל אלו הם ממאפייניו של האמפת. מאז שלמדתי איך להגן על העצמי הרוחני שלי, לקרקע אותו ולטפל בו, ומאז שגיליתי את המתנה הרוחנית שלי, התסמינים והמחלות שטרדו אותי נעלמו ברובם, או לפחות פחתו (אומנם אני עדיין רגישה לריחות, אבל הם כבר אינם גורמים לי להתקפים אנפילקטיים). ועל אף שמעולם לא חוויתי את תסמיני החרדה שאני רואה אצל רבים ממטופליי האמפתים, מהר מאוד גיליתי שבעזרת מעט שינויים והתאמות, אותה גישה של טיפול וריפוי רוחניים שעזרה לי, יכולה לעזור גם להם.

אז מה אתם אומרים, שנבדוק האם אתם או יקירי ליבכם הסובלים מחרדה כרונית בלתי מוסברת או מתסמינים נלווים, הם פשוט אמפתים?

*המשך הפרק בספר המלא*