האושר הנשי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האושר הנשי
הוספה למועדפים

האושר הנשי

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

במה נבדל האושר הנשי מהאושר הגברי? הייתכן שהפמיניזם הקריב על מזבח השוויון המקודש את השונות הנפלאה בין המינים? כיצד ניתן להעצים את השמחה שבין השמחות בחיינו? מה ההבדל בין טיפוח הגוף לקיפוח הגוף? מדוע הרפואה המערבית מתעלמת מהקשר בין הגוף לנפש? האם את אוכלת את הכסף שלך? האם את לובשת את השטרות? האם בכלל יש הנאות בחיים שלא משרתות את תאגידי המזון ויצרניות הבגדים? 
הספר שבידייך מנסה לענות על שאלות אלה ואחרות ולמצוא את הדרך לאושר הנשי באמצעות כתיבה קולחת ומלאת הומור, שפע מחקרים מדעיים, שירים, סיפורים אישיים ואיורים משעשעים. "האושר הנשי" הוא ספר שתמיד טוב שיש בבית לכל צרה או שעה בהן המציאות מפריעה לחלום.
מאיה שרון וולף, בעלת הפודקאסט "האושר הנשי", אוהבת לרקוד, לטייל ולטבול במי ים, בריכה, אגם ובעצם בכל מאגר מים שאינו מזוהם. בדיוק כמוך, היא ניסתה לקום כל יום בחמש בבוקר ולפתוח אותו עם שייק ירוק וחצי שעה של יוגה. זה לא קרה. על כן לא מדובר בספר עזרה עצמית אלא בספר קבלה עצמית והסתכלות על חצי הכוס המלאה.

פרק ראשון

פרק 1:
תגלית מרעישה: אישה היא לא גבר

ייתכן שההבדל הבולט ביותר בין נשים לגברים הוא היכולת הנשית להבדיל בין גוונים שונים של לבן כשבוחרים צבע לקיר. לרוב הגברים אין את היכולת הזאת וגם לא את הסבלנות להבחין בהבדל התהומי בין גוון לבן צהבהב ללבן מוקה וללבן קליפת ביצה. אך קיימים כמה הבדלים נוספים אותם גיליתי במרוצת חיי.

מגיל צעיר הפנמתי מונחים כמו הגשמה, פרסום, העצמה ופמיניזם. כבת לכוריאוגרפית מפורסמת, המונחים האלה מילאו את הבית — לא רק כסיסמאות אלא הלכה למעשה: אימי, מירל'ה שרון ז"ל, הייתה אישה אמיצה, קרייריסטית ופורצת דרך ביחס לאותה תקופה, וכמוה גם אני שאפתי לכבוש את העולם ולנשום אוויר פסגות. מה רבה הייתה הפתעתי בגיל עשרים ושמונה, עם לידתו המשמחת והמרגשת של בני הבכור אלון, כשגיליתי תגלית חדשה ומפתיעה עבורי:

אישה היא לא גבר.

עד שילדתי את בני הבכור תליתי את כל ההבדלים בין המינים בתרבות, בחינוך ובאלפי שנות פטריארכיה. סברתי לתומי שאין ולא צריך להיות שום הבדל בין גבר לאישה. ביני לביני תהיתי כיצד ייתכן שאף אחד לא גילה לי שמסלול חיי יקבל תפנית כה משמחת, אך ללא ספק מאתגרת, והאם העובדה שככל הנראה אני שונה מהמין הגברי — הרי בכל זאת ילדתי — טומנת בחובה גם יתרונות עבורי. בעודי יושבת על ספסל בגינה הציבורית ובוהה בצמרתו של עץ מתנדנדת ברוח, מקשיבה אולי בפעם הראשונה בחיי הבוגרים לציוץ הציפורים, ועיניי עוקבות אחר הפלא האנושי החדש משחק בכדור, הרהרתי במסלול חיי וניסיתי להבין, האם קיבלתי רמזים במהלך ילדותי שקיומי כבת שונה במשהו ממהלך חייו של בן? ומדוע אף אחד לא הכשיר אותי לתפקד בניהול בית וגידול שלושה ילדים?

בפני מי בדיוק עליי להתלונן על היעדר ההכשרה בנידון?

טוב, את בטח חושבת לעצמך — כשאת מסתכלת על שם הספר האושר הנשי — הבנתי את הפואנטה, אישה היא לא גבר. אבל בואי, מאיה, כולה ילדת, מהיכן היומרנות שלך בכלל להגדיר מהו אושר? גדולי הפילוסופים נכשלו במשימה, והרי ידוע שאושר נשי הוא עניין אף יותר מסובך מסתם אושר גברי הצופה — די מבסוט מהחיים — בחצי גמר עם כוס בירה צוננת בידו. אז לידיעתך, אני דווקא יודעת כמה דברים על אושר. קודם כל אני יודעת שאושר היא מילה בת ארבע אותיות: א, ו, ש, ר. אם נערבב את האותיות נגלה שהמילה אושר מורכבת מאש ומראש, שזה מקסים לדעתי, כי כמו האש, ניתן להסתכל באושר רק ממרחק מסוים. אם מתקרבים אליו יותר מדי מקבלים כווייה. אושר הוא לא מצב שכולך בוערת באקסטזה אחרי בליעת כדור אקסטזי ומתרסקת למוחרת על קרקע המציאות. אושר הוא אש מחממת, שמעריכים רק כשנעשה קריר. אושר הוא בעירה איטית, חמה דיה כדי להפיץ אור וחום, אך לא שורפת.

מניסיון חיי כאישה בעלת מוח נשי, למיטב ידיעתי, ומסקנות לא לגמרי נחרצות מהו אושר בכלל ומהו אושר נשי בפרט — התשובה לאושר, כך נוח לי להגיד, בעיקר מכיוון שאני נטולת תואר בפסיכולוגיה, לא תמיד נמצאת בין כותלי האקדמיה. ולכן החלטתי להרים את הכפפה ולחקור את העניין בעצמי. סייעה לכך העובדה שאני אישה בת חמישים ושתיים עם כמה תובנות בראש, מקלדת המחוברת למחשב ותסביך גדלות מספיק מופרע על מנת לחשוב שיש לי פתרון לשאלה מה גורם לנשים אושר.

וחוץ מזה אני יודעת לבשל.

והרי אושר הוא כמו תבשיל. המינון המדויק של הרכיבים, הכמות, ההגשה והטיימינג הם שיקבעו את הצלחתו. לא יעלה על הדעת להגיש תבשיל שכולו סוכר או מלח. גם בעוגה מענגת מומלץ להוסיף קמצוץ מלח להדגשת הטעם המתוק. החיים הם מעין תבשיל, אולי אפילו קדרה מבעבעת, שאם תזרקי לתוכה מרכיבים רבים מדי היא תהפוך לדייסה טובענית. קל ללכת לאיבוד בין אין־ספור הרכיבים, הטעמים והמבצעים של תרבות השפע, ואתגר לא פשוט להימנע מלהוסיף לתבשיל תוספים מזהמים כמו מולטיטסקינג מריר או פרפקציוניזם חמצמץ. אם תקפידי על איכות חומרי הגלם ומינונם, יש סיכוי טוב שיעלה בידך ליצור תבשיל אושר משמח שיהיה מתוק במידה ומזין דיו כדי שתוכלי להמשיך לאכול אותו שנים ארוכות. חברת השפע מרעיפה עלינו שפע של אפשרויות נהדרות, מגוונות, צבעוניות וריחניות, וכבונוס, הרגשה תמידית של פספוס. תמיד יהיה משהו טוב יותר לעשותו במקום מה שאת עושה כרגע. האם אפשרי בכלל להיות מאושרת בעידן השפע הזה כשבחרת לקינוח קרם ברולה אבל הבנת בדיעבד שהיה עדיף להזמין פאי תפוחים?

הדרך לעבר האושר הנכסף אינה מסתיימת בהגעה ליעד, שכן הדרך עצמה היא המטרה. הגעה ליעד במסע החיים פירושה לבקר במתחם מטופח המשובץ בלוחות שיש וגרניט שעליהם חקוקים בפונט מיושן שמותיהם של אנשים חרוצים שהגיעו ליעדם. שם המסע מסתיים. ולכן, פנינו מועדות לדרך עצמה, למסע קסום במחוזות השלווה, במרחבים המתונים של שביעות הרצון תוך הימנעות מטיפוס חסר תכלית על פסגותיהם הצחורות של הררי ההבטחות הגדולות. ובקיצור, אנחנו לא נוסעות היום לללה לנד, אלא פשוט זזות במרחב, מתוך תקווה שצעדינו יהפכו מדי פעם לצעדי ריקוד, מילותינו לשירה והעשייה למשמעות. לא מדובר בהמראה מארץ החושך ונחיתה בארץ האור, אלא יציאה למסלול החולף בין כל הגוונים, בין השחור ללבן במטרה לרקום חיים צבעוניים מעניינים ומשמעותיים. לקשט את אפרוריות היום יום בניצוצות של אור.

כך שכדי לצאת איתי לדרך, את מתבקשת לצאת מתוך בור הרחמים העצמיים שחפרת לעצמך, לטפס במעלה סולם הכרת הטובה ולעלות למפלס קרקע המציאות. לאהוב את עצמך כפי שאת היום, גם אם נדמה לך שמדובר באדם מלא פגמים. מתוך נקודת המוצא של קבלה ואהבה עצמית, תוכלי לשפר את המצב הקיים, בכפוף לנסיבות החיים שלך. השאיפה ליישר קו עם החלום ההוליוודי, מייצרת תסכול מתמשך ומורידה בהכרח את רמת שביעות הרצון שלך מחייך.

יותר מכל עצה, רשימת מכולת, מקצוע או אורח חיים, ובעצם מכל דבר אחר שעליו דובר ונכתב: לשאוף להיות קצת יותר מאושרת זאת בחירה.

באופן חד משמעי זאת החלטה שלך אם לבחור לאהוב את עצמך ולהכיר תודה על חייך גם כשלא הכול מושלם, חרף הקשיים בחייך ולמרות שתיאלצי לוותר על חדוות הקיטור ולמצוא נושאים נוספים לשוחח עליהם עם חברותייך. וכאן נשאלת השאלה, האם שווה לוותר על העונג הצרוף של אכילת חבילת שוקולד שלמה כפרס ניחומים על קשיי החיים? ומה לגבי העונג החמוץ מתוק שברחמים עצמיים? אכן מדובר באובדן קשה, אין מה לדבר. אבל מה אכפת לך לנסות להסתכל על חצי הכוס המלאה כבר עכשיו? נסי, אולי זה ימצא חן בעינייך.

אגלה לך סוד: חלק מהאיחולים שקיבלת לכבוד יום הולדתך, ובפרט החלק שמדבר על כך שכל משאלותייך תתגשמנה, ובעצם מרבית האיחולים בחרוזים שנכתבו לכבודך על גבי ברכות צבעוניות או נשלחו אלייך באמצעות הוואטסאפ, מקושטים באימוג'ים מוקפדים — לא יתקיימו לעולם.

בקיצור ולעניין — נדפקת, אחותי. ישנן נשים מוצלחות ממך, יפות ממך, רזות ממך, עם חברות יותר שוות, קריירה הרבה יותר מהנה משלך, שלא לדבר הרבה יותר רווחית. ישנן נשים שיכולות לרוץ חצי מרתון ואפילו מרתון שלם והן לא את. בנוסף תמיד תהיה איזו אחת מעצבנת שתגיד בקול רם ובצורה לא חברית שהיא עובדת במקצוע חלומי ומעניין ומגשימה מדי יום את הייעוד שלה בחיים, וזה ימשיך להיות מעצבן גם במידה שתבחרי להיות מאושרת.

ועל כן, אחות יקרה, הבחירה בידייך: האם להיות מאושרת בחלקך או אומללה בגין ציפיות שלא התממשו.

חתיכת פריווילגית, את בטח מתייגת אותי ברגעים אלו במוחך. לא לכולן יש את העונג לבחור באושר. את צודקת במידה מסוימת. אני בהחלט פריווילגית ומסכימה איתך לגמרי שלעבוד בלהיות מאושרת זה כלל לא קל. כבר אמרו חכמים כי המצווה "ושמחת בחגך" הינה המצווה הקשה ביותר לביצוע. אלא שלמרות הקושי בקיומה של מצווה בלתי אפשרית זאת, הונחתה על העם היהודי אותה מצווה מאתגרת, לשמוח בחג הסוכות מתוך ידיעה ברורה שהצרות לא יוצאות לחופשת הכול כלול בסיישל במהלך אותו שבוע.

האמת, שגם בלי להיות דתייה הוכחת בעצמך לא פעם ולא פעמיים, הלכה למעשה, שלהיות מאושרת זאת בחירה. אני מדברת על אותו אירוע חגיגי שהוזמנת אליו לא מזמן, אשר בעטיו נאלצת לנער לרגע קל את אבק הדכדוך הקיומי, לאפסן לערב אחד את קיטורי היום יום, לעטות עלייך שמלת ערב חגיגית, קצת מייקאפ וטאץ' אחרון של חיוך זוהר. כל זאת כדי להירתם למשימה החשובה הנקראת לשמח את בעלת השמחה. כך שעם יד על הלב את נאלצת להודות שלמרות שעצב, כעס, קנאה וטיפה תסכול מילאו את מוחך בבוקרו של יום האירוע — לשם ההמחשה נקרא לו החתונה של הבת דודה — את התעלית על עצמך בנחישות. כך שבערב, באותם הרגעים בהם חשת שחובה עלייך לשמוח, שלא הייתה לך ברירה אלא לשמוח, וייתכן גם משום שנאלצת להיפרד מהסכום הנקוב על הצ'ק ששלשלת לקופסה בכניסה לאירוע, הצלחת לעמוד במשימה ולשמוח ולו לשעות ספורות.

כך שלמרות שלא ערכתי ניסוי קליני בנוגע להחלטה להיות מאושרת, העובדות מדברות בעד עצמן, שהדבר ייתכן ואפשרי. ועל כן, גם ללא ביקורת עמיתים או אישור ה־FDA (מנהל המזון והתרופות האמריקאי), אני מעזה להגיד שהאושר הוא ההחלטה להפסיק להתבכיין, לקחת את עצמך בידיים, להפסיק לרחם על עצמך ולהתחייב להוסיף ליומך עוד כמה רגעי אושר, בין לבין קשיי החיים.

אושר הוא ההחלטה שלך לשמוח בין השמחות. ובמילים אחרות: אושר הוא היכולת לשמוח גם בלי דרינק ביד.

להיות אישה זה נפלא

בתור אישה, קל ללכת שולל אחר ההבטחות מבית היוצר של החלום ההוליוודי או האוטופיה הפמיניסטית. לשקוע בתסכול אין־סופי וכעס על הפטריארכיה שהרסה לנו את החיים. כוחות כלכליים ופוליטיים דואגים מכל עבר להשאיר אותנו מאוכזבות וזועמות על כך שחיינו שונים מהקומדיות הרומנטיות, מהכתבה במגזין, מחייהם של הגברים.

איך נוכל לאהוב ולקבל את עצמנו כשפעם אחר פעם אנחנו נכשלות בהשגת אשליית המושלמות בנישואים, בעבודה, בשוויון המגדרי? כמהות להגיע לאותה פאטה מורגאנה קסומה שהפרסומות, תעשיית הדיאטות והמציאות המדומה הבטיחו לנו ונדהמות בכל פעם מחדש כשאותו נווה מדבר מתגלה כחזיון תעתועים של הבטחות שווא הנגוז כשמתקרבים אליו ואנחנו נשארות במדבר של אכזבה, האשמה וביקורת עצמית.

אם את שואלת אותי — להיות אישה זה נפלא! להיות אישה זאת זכות גדולה, המאפשרת לחוות את החיים בעשרה ממדים. כן, כן, עשרה ממדים. לא בדו־ממד כמו סרט, לא בתלת־ממד כמו גבר, לא בחמישה ממדים כמו חתול או בשישה ממדים כמו גורו בהודו, אלא בעשרה ממדים שלמים. נכון שלעיתים כלל לא פשוט להיות אישה, ולפעמים זה אפילו כמעט בלתי אפשרי, אך מצד שני להיות אישה זה לא רק להיות, אלא לחיות את החיים במלואם, לקבל כרטיס כניסה ללונה פארק של החיים ולהגיע לפסגות של אושר, לצלול למצולות של סבל, לאהוב מכל הלב, להרגיש בעוצמות מטלטלות, להפוך ירוקה מקנאה, לשיר בקול גדול, לרקוד את ריקוד החיים, להתייפח עם דמעות, להתגלגל מצחוק עם חברות, לפטפט בלי מטרה, לנהל שיחות נפש פעמיים ביום, לחוות התעלות נפשית, דיכאון קיומי ובאמת לחיות, ולא רק לסמן וי.

הגיע הזמן להתקדם

יכול להיות שהפמיניזם הקריב על מזבח השוויון המקודש גם את השונות הנפלאה בין המינים?

מכל זווית שבוחנת את ההבדלים בין גברים לנשים, החל ממחקר התפתחות המוח, גנטיקה רפואית, ביולוגיה אבולוציונית, פסיכולוגיה וסתם התבוננות חסרת השכלה בחיים עצמם, עולה אותה מסקנה: קיימים הבדלים פסיכולוגיים בין גברים לנשים, המשפיעים עלינו. החל מהמחשבות החולפות במוחנו, הרגשות הממלאים את ליבנו, דרך בריאותנו ועד למספר המילים שנפלטות מפינו במהלך היממה.1

המדינות הנורדיות, פינלנד, נורבגיה ושבדיה, נחשבות למדינות שבהן רמת השוויוניות בין נשים לגברים היא הגבוהה בעולם. ניתן לצפות שדווקא שם, בארצות השוויון המגדרי, יצטמצמו ההבדלים בין המינים. רק שהמציאות, כמו המציאות, עקשנית ומסרבת לרקוד לצליליה המכשפים של להקת הפוליטיקלי קורקט. באופן מפתיע, במדינות השוויוניות והצפוניות הללו אחוז הנשים שבחרו ללמוד מקצועות כמו טכנולוגיה, הנדסה, מדעים ומתמטיקה נמוך ממדינות פחות שוויוניות.2 הנשים הנורדיות התחנכו לאורו של השוויון המגדרי, ואולי משום כך הן בטוחות בעצמן וברצונן ללכת בעקבות רחשי ליבן ואינן מרגישות שמקצועות לא טכנולוגיים העוסקים באנשים, כמו מקצועות הטיפול או ההוראה, נחותים בהשוואה למקצועות הטכנולוגיים. לטוב ולרע, הגוף הנשי מסרב להתנהג כמו הגוף הגברי. נשים עדיין מתעקשות ללקות יותר בדיכאון, גברים לייצר יותר מקרי אוטיזם, ועולם הרפואה מתחיל להפנים שיש להתייחס באופן שונה לכל אחד מהמינים. שומו שמיים, מגדל קלפים שלם של זהות מגדרית עומד להתמוטט. מכל עבר המציאות תוקפת, העובדות נערמות, וכבר קשה להאשים אלפי שנות פטריארכיה באלפי ההבדלים המובהקים הקיימים עדיין בין המינים.

אין ספק שעוול גדול נגרם לנשים במשך אלפי שנים, אולם הפתרון לא נמצא בביטול הגבריות ובטח שלא בביטול הנשיות.

לא מזמן הזדחלתי ברכבי בדרכי הביתה מיום עבודה דרך פקק ארוך לאורכו של רחוב ז'בוטינסקי, בצמוד למסילת הרכבת הקלה ההולכת ונבנית. ישבתי ברכבי הקטן, חמושה במזגן שניסה להתגבר בהצלחה חלקית על להבות חום יולי אוגוסט, והבטתי דרך שמשת הרכב על חבורה עליזה של חמישה גברים, שעמלו בחום השמש על בנייתה של המסילה. אחד דפק מסמר, שני סחב צינור, שלישי הניח, רביעי השגיח וכולם נראו מרוצים למדי. כמעט שהתפתיתי לעצור את הרכב ולמחוא להם כפיים. בזכותם, כך חשבתי לעצמי, תהיה לנו עוד מעט קט ושנתיים, מי סופר, רכבת קלה. מסתבר שיש יתרונות למין הגברי, לא רק חסרונות כפי שאופנתי לטעון, ועל כן ברצוני להביע כמה דברי הלל למין הגברי לפני שאתמקד באוכלוסיית הנשים. נכון שאכלו לנו, שתו לנו, פגעו בנו והתעללו בנו, אך התשובה לאלפי שנות דיכוי היא, לעניות דעתי הצנועה, דווקא התפעמות והכרת תודה על השוני המבורך בין המינים ולא יחס מזלזל ומבטל כלפי הגברים כאנסים בפוטנציה, נצלנים וחסרי שימוש בבית.

לא ניתן להתעלם מתרומתו של המין הגברי לאנושות, מאומץ ליבו, מנחישותו, מכישרונו ההנדסי ומכוחו הפיזי. אין־ספור עוולות משוועות לתיקון בעניין השוויון המגדרי ברחבי העולם, אלא שהפתרון הוא לא ביטול המין החזק, אלא דווקא הידברות, הסברה, עונשים מרתיעים כשעולה הצורך, ומעל הכול הבעת הערכה הדדית והשתאות מיתרונותיו הטבעיים של כל אחד מן המינים. לנו הנשים יש בין השאר יכולת ורבאלית מרשימה, שכדאי לנתב אותה להשמעת קולנו ולעמידה על זכויותינו, במקום להוציא קיטור באין־סוף אמירות מקטינות ומעליבות כלפי המין הגברי. אוכלוסיית הגברים בעולם היא אוכלוסייה נהדרת, חכמה, ואמיצה. אנחנו הנשים קיבלנו את מתנת האמפתיה וההידברות. מדוע שלא ננצל את היתרונות הללו לדו־קיום מהנה במקום להפוך את נושא השוויון למלחמה במין הגברי ובתכונותיו המולדות?

הספר נכתב מתוך כבוד לשוני בין המינים והכרה בשונות הביולוגית.

תרבות השפע: ברכה וגם קללה

צחוק הגורל שדווקא בזמנים אלו של שפע הזדמנויות, תפריטי הקינוחים, אוקיינוס התוכן באינטרנט, תוכניות טלוויזיה כיד המלך וחימום תת־רצפתי, קשה למצוא פינה קטנה של אושר, ואף נדמה כי בוער בנו דחף תמידי לברוח מהמציאות. פסגות של הנאה צרופה באירועים מוקפדים ושבירת שיאים של חופשות מושלמות מטילים צל על הקיום השגרתי האפרורי. אך מה לעשות שהאושר הוא לא רק השמחות עצמן, אלא גם הדרך שבין לבין, ובמילים אחרות הוא דרך חיים ולא יעד, לא פסגה וגם לא אירוע מושלם. כי כשמגיעים ליעד — כל יעד באשר הוא — היעד הופך להיות מובן מאליו, שגרתי ומשעמם כמו כל מציאות אחרת שממנה ניסית לברוח לעוד חופשה אקזוטית. לא סתם הומצא הכינוי חופשה חלומית — חופשה שחולמים עליה אך היא לא חלק מהמציאות. אושר הוא דרך חיים, עם דגש על הדרך, הסתכלות על חצי הכוס המלאה מתוך מחויבות עמוקה להיות שמחה בחלקך, ולו רק משום העובדה שאיתרע מזלך לחיות בזמנים טובים ובמקומות ראויים.

האתגר הגדול שמזמנת חברת השפע הוא לעסוק פחות בהשוואה מול אחרים ולנסות לראות כיצד ניתן להוציא את המיטב ממה שיש. ריבוי האפשרויות מייצר מרדף אחר ריגושים מיידיים, שבטווח הארוך את עלולה לשלם עליהן מחיר כבד. קל להתבלבל בין שמחות קטנות, קצרות מועד, לאושר עמוק של ממש. חכמים ממני הגיעו למסקנה שלהיות שמחה בחלקך הוא המפתח לאושר שלך. אני כמובן מסכימה איתם, בעיקר משום שאושר עמוק מחייב להתעלם במודע מהמבחר האין־סופי של חפצים ועיסוקים שהעולם המערבי מציע. כתבתי פרק שלם בספר ושמו מינימליזם, המסביר מדוע השפע בעולם המערבי הוא ברכה וקללה כאחד. האושר ואויבו בעת ובעונה אחת. בימינו קל מתמיד להשיג אושר קצר מועד בדמות שמחה רגעית חולפת. כולנו מכורות לסיפוק מיידי, לאיזה פרץ דופמין משמח במכירת סוף עונה.

אושר הוא רגש שמחה עמוק, שמתקיים לאורך זמן — השמחה שבין השמחות.

התחביב הלאומי: לקטר

אני יודעת כמה קשה להיות סתם מאושרת. מדובר במרד של ממש כנגד הנורמה השלטת ובהתנהגות לא תרבותית בעליל. במיוחד פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות מאת ישראל דושמן, כשהתחביב הלאומי הוא לקטר וחיוך נחשב לצביעות אמריקאית, אנשים עלולים להסתכל עלייך בעין עקומה, כאווילה קלת דעת, אם יתקבל הרושם שאת מרוצה מדי. "זאתי חיה בללה לנד", יצקצקו הבריות בלשונן. החברה שלנו מעודדת שמחה ומתנגדת לאושר בכך שהיא משווקת ומהללת שמחות קצרות ומצפה שנתנהל בכובד ראש רציני בין לבין. אושר מתמשך נתפס כמותרות, כבריחה מהמציאות, ממה שחשוב וממה שנחשב. הרי לו דברים משמחים היו חשובים, היה ניתן לצפות שידברו עליהם בחדשות.

מעמדם של הרגשות השליליים רם ונישא: העצב, התסכול והדכדוך תמיד יהיו שם לשירותך, בכל כיעורם המציאותי, בחדשות, בספרים איכותיים, בסרטים נושאי פרסים. הם שם, אלגנטיים ועגמומיים מתמיד, מביטים מטה בבוז על השטויות, ההבלים והצחוק המתגלגל, שמייצרת רוח השטות של השמחה. לבושים שחור מהודר ורב חשיבות, מורמים מעם. להיות סתם מאושרת נחשב פחות מתוחכם, ואף עשוי להתפרש כמוזר או נחות. אושר קליל מיועד לעמךָ. הרי אישה הבקיאה באקטואליה ובספרות יפה לא יכולה להרשות לעצמה לשמוח סתם כך. זה לא אחראי וגם לא מציאותי, נטול ביקורת עצמית ונוגד כל מהלך תקין של התנהלות אינטלקטואלית. לו היה מעמדו של האושר נחשב באותה המידה כמו האומללות, היה ניתן לצפות בסרט עם סוף טוב בדירוג של חמישה כוכבים. אך זה מזמן בלתי אפשרי. מבקרי הסרטים המלומדים בזים לסופים טובים.

כך שלגיטימי לחלוטין מצידך לבחור באומללות, וזה אפילו קל להשגה. איטס א פרי קאנטרי, דרך צלחה. כל שעלייך לעשות כדי להיות אומללה הוא לשחות עם הזרם החמוץ מריר, להקפיד להיות טרודה מה אחרים יגידו, להשוות עצמך לאחרים ולעולם לא להיות שמחה בחלקך. אז הקפידי לא לחסוך מעצמך ביקורת. נזפי בעצמך יום יום שאת חייבת להשתפר, שאת מסוגלת יותר.

יש האומרים שעם קצת מאמץ וכאבי ברכיים את יכולה אפילו לרוץ חצי מרתון.

לרגשות השליליים תפקיד חשוב בחייך: הם משמשים כתמרורי אזהרה למכשולים שבדרך. תמרור הקנאה מתריע מה חסר בחייך; השלט האדום של הכעס מזהיר מפני מה את פוחדת. הרגשות השליליים תמיד יהיו שם לשירותך. את לא צריכה להתעלם מהם חלילה, אלא להתייחס אליהם כתמרורי אזהרה ובמקביל להרחיב במודע, מתוך מחויבות עמוקה, את הזווית שבה את מסתכלת על החיים. הרגשות השליליים אינם צריכים להפריע לך להמשיך להסתכל באופטימיות, מתוך הודיה, ברצון לנתינה ובלב מלא תקווה. אם תבחרי במודע לקחת את ההגה לידיים ולעשות מאמצים בכל יום להיות קצת יותר מאושרת, תגלי שתהפכי לאישה טובה יותר ומיטיבה לסביבתה, שהרי ידוע שמי שטוב לו, קל לו להיטיב עם אחרים.

קחי חלק פעיל ביצירת האושר שלך. אף אחד לא יעשה זאת במקומך.

פמיניזם: ארץ החיים הטובים

אם תיקחי אחריות על האושר שלך ותפסיקי להטיל אותו על אחרים, תגלי שאת יכולה להגדיל את הנפח שלו במגוון רחב של פעולות יזומות. אין חוק האוסר להשתטות ולשמוח סתם כך, לרקוד, לשיר, לנופף בידיים, לזוז ולדלג ככה סתם, בלי תירוצים ובלי להתנצל. אם תמלאי את מאגרי השמחה, תגלי שהאושר הוא מעגלי — הרגשות החיוביים מזינים את מאגרי האנרגיה; האנרגיה גורמת לנו לגשת לעולם בטוב, להתמודד עם קשיים ולדלג על מהמורות. שמחה ללא סיבה נראית לעין היא לא ילדותית או טיפשית. נהפוך הוא, אם תהיי שמחה, לפחות בחלקך, תהיי יותר יעילה, לא פחות הישגית, אותה את בדיוק, רק בגרסה מלאת אנרגיה לטרוף את החיים.

הממ... אוקי, השתכנעתי ואני מוכנה לאתגר, אולי את חושבת לעצמך. אבל מה לעזאזל הקשר לנשים? יכולתי בזמן הזה לקרוא ספר של ד"ר טל בן שחר, הרי הפסיכולוגיה החיובית תקפה לשני המינים כאחד. ובכן, את צודקת בצורה חלקית: מה לעשות שלא ניתן לרקוח מתכון זהה לאושר לשני המינים, מכיוון שאנחנו שונים זה מזה מבחינה ביולוגית? אנחנו אומנם שוות, אבל שונות. מה לעשות שזאת המציאות, ומוטב לך להסתכל לה בלבן של העיניים כי היא שם? מוטב לך להיות ערה לשוני ולא לעצום עינייך, כדי שלא תיתקלי בדרכך לאושר בעובדות מוצקות, תמעדי ותשתטחי אפיים ארצה על רצפת המציאות, המומה ופגועה.

בצעירותי קראתי את אחד הברושורים שחילקה המהפכה הפמיניסטית המתאר את ארץ החיים הטובים, והשתכנעתי כי לא קיים כל הבדל בין המינים, למעט כמה נטיות אובדניות בולטות כמו הידוס על עקבים. לאחר שסיימתי לקרוא את כל ההבטחות שנכתבו על ארץ הפוליטיקלי קורקט, אצתי רצתי לקנות כרטיסים לארץ המובטחת. רק לקראת גיל שלושים התחוור לי שכל מה שפורסם בעיתונים ובמודעות הצבעוניות של התנועה הפמיניסטית היה רחוק מהמציאות בשטח. הנשים מרוטות העיניים שפגשתי בעבודה לא נראו כמו דמויות הפוטושופ העוצמתיות שעל שערי המגזינים. נתקלתי בנשים רבות שקמות כל יום בארבע וחצי לפנות בוקר כדי להספיק לבשל ולנקות את הבית לפני העבודה ולמהר בערב הביתה כדי להגיש ארוחה חמה לבעל ולילדים. זה קורה בהרבה מאוד בתים בשנת 2022. הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב וממה שמקובל לדווח. וואלה, מה זה הגזמת, את בטח חושבת לעצמך, מי לעזאזל קהל היעד של הספר הזה? פרימיטיביות מהדור הישן? אז לפני שאת עפה על עצמך ומקטלגת את עצמך כאישה שפיצחה את הנוסחה, תרגיעי. פגשתי משכימות קום ומפנות צלחות רבות גם בגילים צעירים. מה שלא מדברים עליו ממשיך להתקיים, והתעלמות מהמציאות יכולה להסתיים בכי רע, כמו בספר הילדים הנהדר של ג'ק קנט, "דרקון, אין דבר כזה", בו מסופר על ילד שלהפתעתו הרבה מצא דרקון קטן וחמוד בתוך ביתו. הוא ניסה לספר להוריו על התגלית המרעישה אך הללו פטרו את הסיפור כבדיה. הדרקון, שריר וקיים, גדל בכל פעם שהתעלמו מנוכחותו עד שמילא בגופו הענק את כל הבית. רק כאשר הוריו של הילד הסכימו להכיר בקיומו של הדרקון הוא חזר והתכווץ לגודלו המקורי.3

אז לקום בארבע לפנות בוקר כדי להעמיד סירים נשמע קצת קיצוני ומיושן. ואולי את דווקא מתעוררת בשבע בבוקר. אך אם את מזנקת מתוך מיטתך לעוד יום של מרוץ תזזיתי של עמידה ביעדים מלחיצים ונאלצת לצרוך כדורי הרגעה בשביל להרגיע את עצבייך הרופפים, שחוקה ועייפה מניסיון נואש להחזיק בחיים את השלמות האידיאלית הנכספת לצד המציאות השוחקת, מדובר במעשה קיצוני, לא בריא, הרסני. את מספרת לעצמך שאת שונה מהאישה ההיא, הפרימיטיבית מהדור הישן, שקמה כל בוקר בארבע בשביל לבשל ארוחה חמה לבני הבית. את עושה את עבודות הבית, הבישולים והסידורים בשקט, תוך כדי בניית הקריירה שלך. בליבך את מרגישה שאת לא אמורה לעשות את כל הדברים המאוסים האלה, אך סוחבת, כי אין מישהו אחר שיעשה אותם. ולהיות אימא, מה לעשות, כולל גם הרבה עבודות בית וסידורים. את מתייחסת לכל עבודות הבית המשמימות כאל מטלות שוליות ולא מעזה לדבר עליהן כי את כבר התקדמת הלאה עם הפמיניזם. זה לא העיקר בחיים מבחינתך. אך מה לעשות שהנוסחה הכימית לשילוב קריירה, גידול ילדים ושעות שינה טרם נתגלתה לצערי, ועדיין במציאות האמיתית, לא המציאות המדומה מהברושור, יש שונות ביולוגית מובהקת בין המינים?

וכן, מרבית הנשים בעולם עדיין מופלות לרעה, מנוצלות ונחשבות לנחותות, למרות ההתקדמות העצומה בדרך לשוויון, ויש להילחם כנגד הניצול והאלימות כלפי נשים מתוך כבוד לשונות, כי כל דרך אחרת חוטאת לאמת.

חלק קטן מהאנושות הצליח לאפשר לנשים סביבה בה תוכלנה לצמוח ולפרוח ולהביא את יכולתן האינטלקטואלית לביטוי. אלו שהצליחו בקריירה חיות עם שקים של רגשות אשמה כלפי ילדיהן וביקורת מצד אימהות אחרות. אלו שוויתרו על הקריירה חיות עם שקים של החמצה, ולרוב הגדול כלל לא ניתנה בחירה והן ממשיכות לשרת את העולם ולהרכין ראשן מפני הזכר השליט. רוב הנשים שהיו סבורות שאין הבדל בין המינים מושלכות לאחר שילדו לאי האימהות, מבלי שארזו לעצמן ידע וצידה לשהות על האי המבודד של גידול הילדים, והן שרויות בסוג של הלם תרבותי בשנים הראשונות. הן מבולבלות, נוזפות בעצמן שהן לא מספיק חרוצות בעניין הקריירה ותוהות לאן נעלמה המוטיבציה שלהן לכבוש את העולם. הן שואלות את עצמן השכם והערב האם זה עניין ביולוגי ותו לא או שמא מדובר במחסור בשעות שינה. העניין הביולוגי יורד מיד מן הפרק, כיוון שהוא לא פוליטיקלי קורקט, וכל שנותר בידן הוא להאשים את עצמן או את הבעל המסכן.

לאימהות אין כרטיס ביקור

כילדה יחידה שגדלה בבית ענק עם שני הורים קרייריסטים, מנקה מרירה ומבשלת חמוצה, ביליתי חלק נכבד משעות הפנאי שלי בקריאה על ארצות רחוקות, בשינון שמות של חיות אקזוטיות ובחלימה בהקיץ על כיבוש העולם הגדול או סתם על משפחה רגילה עם שלושה אחים בדירת ארבעה חדרים. נפשי ההרפתקנית הזדהתה עם גיבורי ספרות אמיצים ומגלי ארצות סקרנים, ושאיפתי לעתיד הייתה ללמוד זואולוגיה ולחקור בעלי חיים באפריקה. השאיפות האלה לא תרמו לפופולריות שלי בבית הספר, וסביב גיל הנעורים זנחתי אותן לטובת השתלבות מיטבית בחברת בני גילי. בהתאם לאופנה הכעורה של שנות השמונים, ניפחתי את השיער, לבשתי חולצה עם כריות בכתפיים וענדתי עגילים מפלסטיק, התאפרתי בצורה מוגזמת, יצאתי למועדונים אפלים ומנוכרים ורקדתי לצלילי מוזיקת שנות השמונים, למרות שבליבי העדפתי את המוזיקה המרנינה של שנות השבעים. בקיצור השתלבתי, התגייסתי, למדתי והלכתי בתלם, בידיעה ברורה שאני סוללת את דרכי לקריירה מפוארת.

השאיפה להפיק מחיי את המקסימום ולהפוך אותם לחיים מלאים ומאושרים הייתה תמיד נר לרגליי. כשבגרתי, נזכרתי בכל הספרים להתפתחות אישית שקראתי במרוצת חיי. הבטתי בקאוצ'רים הכריזמטיים ששואגים סיסמאות מוטיבציה בהרצאותיהם מול אלפי מעריצים משולהבים, ותהיתי לעצמי אם יש לאותם מפזרי עצות אסרטיביים מושג קלוש מה זה בכלל להיות אישה. מחשבה נוספת שחלפה במוחי הייתה: מהיכן התעוזה של מערכת החינוך להתעלם באלגנטיות מכל אותן פעולות ביתיות חשובות ולהתייחס אך ורק למקצועות הצווארון הלבן, תוך זלזול מקומם בעבודות הבית וההורות. לאחר הנחיתה על קרקע המציאות, עלו בי שאלות נוספות: אם כבר מדברים על ההתעלמות הגורפת של מערכת החינוך מהמרחב הביתי והיום־יומי, האם גם עבודות הכפיים של הצווארון הכחול הן כה נחותות עד שהס מלהזכירן? האם השכלה פירושה שינון עובדות שנבחרו בקפידה בשל מרחקן מהמציאות הסובבת אותנו? מי בכלל קבע את ההיררכיה של הידע בבתי הספר ועל סמך איזו מציאות?

האם לימוד מקצועות כמו בישול או אינסטלציה, מכונאות רכב או כלכלה ביתית, הם באחריותם הבלעדית של ההורים המותשים שחוזרים עייפים לביתם המבולגן עם צאת הלבנה והנשמה?

עלה בדעתי רעיון מטורף: לו היו מלמדים אימהוּת או הורות בבית הספר, בתיכון ובאוניברסיטה, לא הייתי מגמגמת בכל פעם שמישהי בגינה הציבורית שאלה אותי את השאלה כבדת המשקל: מה את עושה?

אבוי לי, האגו שלי חטף סטירה מצלצלת. במקצוע האימהות אין תואר להתהדר בו, ואף לא תעודה לתלות על הקיר. אפילו אין כרטיס ביקור מעוצב. אין אופק קידום; אין מה לדבר על ניהול בכיר, אולי ניהול זוטר חלקי. במרחב העבודה האימהי ישנם רק זאטוטים שמישהו שכח להצמיד להם עלון עם הוראות הפעלה ומספר טלפון של שירות לקוחות למוצר חדש.

השילוב של ילד חמוד במיוחד וביטחון כלכלי יחסי גרם לי, כמו לעוד הרבה אימהות שהכרתי בגינה הציבורית, ושמאוחר יותר הפכו לחברות נפש, לוותר על אור הפלורסנט המשרדי ולהחליף את המקלדת בשידת ההחתלה. אך מה השייכות שלי מעבר לילד ולמטבח? שמעתי על דיכאון לאחר לידה. שמעתי על הלם האימהות. אבל אני אישית הייתי מאושרת.

רק הזמזום הבלתי פוסק של השאלה "מה את עושה?" העיב על חדוות האימהות.

שוב ושוב נשאלתי אותה שאלה על ידי עצמי ועל ידי שאר העולם. כמובן שהשאלה לא כוונה לעיסוקיי המגוונים במשך היום, אלא למקור הפרנסה שלי. מסתבר שמקור הפרנסה שלי אמור להגדיר אותי כבן אדם יותר מכל מטרה נשגבה או תחביב משמח. מקור הפרנסה הוא שאמור למצב אותי על סולם המעמדות ולהגדיר את כל המהות שלי בחיי הבוגרים. אני עוצרת שנייה ושואלת אותך: איך נפלנו בפח שמה שמגדיר אותנו זה מקור הפרנסה שלנו? אולי ההגדרה הזאת הייתה טובה בזמנים עברו לגברים, אבל אנחנו הנשים מורכבות מעולם שלם של חלקים, מגלקסיה אין־סופית של רגשות. ההגדרה שלנו מורכבת מכל כך הרבה חלקים. מה דחוף לנו להגדיר את עצמנו בסולם גברי ישן ומעלה אבק?

בארץ המובטחת מדברים פוליטיקלי קורקטית

כיום ההגדרה של אישה מורכבת מפאזל בן אלף חלקים שתמיד חסרים בו לפחות כמאה וארבעים. הסטנדרטים הקיימים בימינו לנשים הם בלתי אפשריים, לא אנושיים, מורכבים וחסרי רחמים: שיער, איפור, מקצוע, תזונה, מעורבות בוועד כיתה, הפקת אירועי יום הולדת, קניית מתנות לכל אחד מחברי המשפחה המורחבת, כולל זאת של הבן זוג, אימהוּת, עוד קצת אימהות, וגם במשך כל הסופ"ש, חברות, חבורות, תקציב ביתי, שינון שמות המשתתפים בתוכניות ריאליטי, משהו שנון להגיד עליהם, יוגה, התמצאות בפוליטיקה, גידול ילדים בלי להתעצבן, שטיפת כלים בלי להיות ממורמרת, כניסה לג'ינס. שאני אמשיך?

נולדת בתקופה עם הכי הרבה אפשרויות לנשים ובהתאמה עם הכי הרבה ציפיות.

כמספר הציפיות שנשלחות לכביסה בכל גוש דן. ציפיות לבנות, שמריחות מצוין, בריח מרכך מבושם ומכובסות בצורה כל כך יסודית בנוזל הכביסה של שפת התקינות הפוליטית, שלפעמים הן רק מכסות כרית לא נוחה שתעשה לך כאב ראש כל לילה ותדיר שינה מעינייך.

אני רואה פרסומים של ארגונים פמיניסטיים שונים, שחרטו על דגלם את נושא ההעצמה הנשית, הכוח הנשי. כנסים אלגנטיים עם נשים חכמות ומוכשרות, עם תארים מרשימים, לבושות חליפות מגוהצות. מרצה כריזמטית מדברת למיקרופון דברי הלל על העצמה נשית וטיפוס במעלה הסולם המקצועי. את הבית וגידול הילדים הס מלהזכיר. הם כבר לא נחשבים, נחותים בסולם החדש. מסוג הדברים שאין להביאם לשיח הציבורי. בית וילדים שייכים להיסטוריה, לא נכנסים ללוח השנה של האאוטלוק הציבורי, הרי השוויון כבר כאן! הגענו לארץ המובטחת, בה מדברים פוליטיקלי קורקטית, שפה זורמת ונעימה לאוזן. מדוע לדוש שוב ושוב בנושא כה מיושן? כל האפשרויות כבר פתוחות בפני נשים, אז מדוע נחוץ להעיר מתים מקברם? בואי נודה על האמת, גם הנשים שהצטרפו לכוח העבודה ממשיכות לקחת אחריות על ניהול הבית, למרות בגדי העבודה היפים שרכשו. במשפחות רבות שבהן הבעל עוזר במטלות הבית וגידול הילדים, עדיין מי שמרכזת את כל המערך האין־סופי של הסידורים, הניקיונות, הבישולים, ההקפצות והרכבת הפאזלים בני שלושים ותשעה החלקים היא האישה. אימא מתייחסת לילדיה כאל חלק בלתי נפרד מגופה. כל הספרים שקראתי על אושר כוונו לדרך החיים הגברית והתעלמו מכל אין־ספור המטלות שלנו כנשים. לעניות דעתי, כל ניסיון להתעלם מהשונות הביולוגית והפסיכולוגית בין נשים לגברים חוטא לאמת. התעלמות מהשוני לא מעצימה אותנו, אלא דוחקת אותנו לעבר איבוד עשתונות, בלבול ותחושה קיצונית של דיסוננס בין המציאות המדומה של החזון הציבורי לבין האמת הפשוטה שבבית. שפת הפוליטיקלי קורקט — התקינות הפוליטית — נעימה לאוזן ולחלום האוטופי, אבל לצערי לא כל אידאולוגיה נגמרת באידיליה.

גם ללא כלים מדעיים, אני יכולה להגיד לך שמניסיון של חמישים ושתיים שנה בתור אישה על פני כדור הארץ היפה שלנו, יש לנו הנשים יכולת ליהנות מהמון דברים קטנים שרוב הגברים יחלפו לידם בדהירתם להשגת המטרה הבאה. מעבר לביטוי עצמי בעולם העבודה, שכבודו במקומו מונח, לנו הנשים ישנה יכולת ליהנות מכל הלב גם מדברים קטנים, ואפילו קטנטנים, כמו דוגמה יפה של בד, שילוב צבעים מוצלח, ריח נעים. אנו הנשים ניחנו בנשמה אמפתית ונדיבה, המאפשרת לנו לתת בלי לצפות לקבל, לטפל בלי לראות מי מסתכל, לתכלל, לג'נגל, לקפל ולעשות דוחות אקסל. לכתוב בחרוזים, לצחוק עם חברים, לדעת בוודאות שהדבר הכי חשוב בחיים הוא שהילדים יהיו מאושרים, להיוולד עם רוחניות בילט אין ואינטואיציה מופלאה, לחוות, להרגיש, לשמוח, לצחוק, לקנא, להבליג, להתעצב, להתרגש ולגעת בנשגב גם בלי ללכת לבית הכנסת. את אותו העומק הרוחני שגבר ישיג רק בתום עשר סדנאות מדיטציה, שנתיים לימודי קבלה וקורס NLP, אישה תשיג שעתיים אחרי הלידה הראשונה. להיות אישה זה לחשוב כל יום אלפי מחשבות, להפוך את חלקן למשפטים, לעשות אקרובטיקה מרהיבה שכוללת סלטות באוויר כדי שארוחת הערב תהיה מוכנה אחרי יום שלם במשרד, לגעת בשלמות ועדיין לשאוף להשתפר, להיוולד עם חמלה ואמפתיה ולקוות שלא תישחקנה לאבקה דקה תחת גלגלי המציאות, לדעת בוודאות שהפעולות שאת עושה מדי יום ראויות למדליה או לפחות שיקראו על שמך רחוב ראשי באחת מערי הפריפריה.

אני רוצה להציע לך הצעה: מדוע שלא תגדירי את עצמך בצורה נשית אופקית? אין כוונתי לרביצה אופקית על הספה, אלא לראיית עולם רחבה. בהכללה מאוד גסה, הדרך הגברית להסתכל על העולם היא בראייה אנכית, משל העולם הוא סוג של סולם מלמטה למעלה. ראייה היררכית כזאת מניחה שיש כמות מוגבלת של משאבים בעולם: אהבה, כסף, אושר, חברים, ובהתאמה הצלחתו של אדם אחד תהיה תמיד על חשבונו של רעהו. לעומתה הדרך האופקית, שבהכללה גסה נשית במהותה, היא תפיסת עולם של התקדמות במרחב לכיוונים שונים, לצידם ובעזרתם של אנשים אחרים, ומאפשרת שפע לכולם. הראייה האופקית מאפשרת לך להגדיר את עצמך במספר רב של הגדרות ולא בהתאם לאותו שלב צר של הסולם, שעליו את עומדת באותם הרגעים שמופנית אלייך שאלה מסוג "מה את עושה?". בפעם הבאה ששואלים אותך מה את עושה, ולא בא לך לנופף בכרטיס ביקור שפג תוקפו, את יכולה להשיב בפשטות: "כרגע אני מחכה למנה העיקרית במסעדה ומדברת איתך," או "בכל יום שני אני רוקדת זומבה ובשלישי שוחה."

חמש עובדות מעניינות על נשים, שטרם ניתן להן תוקף מדעי:

  •  בנוסף לשוקולד, אחד הדברים המרגיעים והמשמחים את הנפש הנשית הוא תלישת שיער גוף באמצעות פינצטה. מוזר אבל נכון.
  •  נשים חושבות על אוכל, בישול, דיאטה ועל היכולת שלהן להידחס לג'ינס בשיעור של 286% יותר מכל נושא אחר, ובעיקר אוכלות לעצמן את הראש על בסיס יומי.
  •  נשים יכולות לבהות בצילומים של בתים יפים במשך תשעים דקות בלי להתעייף ואפילו להמשיך לזמן פציעות.
  •  כשנשים מסתכלות על משחק כדורגל הן מבחינות בעיקר בצבעו הירוק של הדשא ואיזו מבין הנבחרות לבושה מדים נאים יותר.
  •  בניגוד לגברים, נשים מתפארות בפגמים שלהן בפני חברותיהן ולא בהישגיהן.

עוד על הספר

האושר הנשי מאיה שרון וולף

פרק 1:
תגלית מרעישה: אישה היא לא גבר

ייתכן שההבדל הבולט ביותר בין נשים לגברים הוא היכולת הנשית להבדיל בין גוונים שונים של לבן כשבוחרים צבע לקיר. לרוב הגברים אין את היכולת הזאת וגם לא את הסבלנות להבחין בהבדל התהומי בין גוון לבן צהבהב ללבן מוקה וללבן קליפת ביצה. אך קיימים כמה הבדלים נוספים אותם גיליתי במרוצת חיי.

מגיל צעיר הפנמתי מונחים כמו הגשמה, פרסום, העצמה ופמיניזם. כבת לכוריאוגרפית מפורסמת, המונחים האלה מילאו את הבית — לא רק כסיסמאות אלא הלכה למעשה: אימי, מירל'ה שרון ז"ל, הייתה אישה אמיצה, קרייריסטית ופורצת דרך ביחס לאותה תקופה, וכמוה גם אני שאפתי לכבוש את העולם ולנשום אוויר פסגות. מה רבה הייתה הפתעתי בגיל עשרים ושמונה, עם לידתו המשמחת והמרגשת של בני הבכור אלון, כשגיליתי תגלית חדשה ומפתיעה עבורי:

אישה היא לא גבר.

עד שילדתי את בני הבכור תליתי את כל ההבדלים בין המינים בתרבות, בחינוך ובאלפי שנות פטריארכיה. סברתי לתומי שאין ולא צריך להיות שום הבדל בין גבר לאישה. ביני לביני תהיתי כיצד ייתכן שאף אחד לא גילה לי שמסלול חיי יקבל תפנית כה משמחת, אך ללא ספק מאתגרת, והאם העובדה שככל הנראה אני שונה מהמין הגברי — הרי בכל זאת ילדתי — טומנת בחובה גם יתרונות עבורי. בעודי יושבת על ספסל בגינה הציבורית ובוהה בצמרתו של עץ מתנדנדת ברוח, מקשיבה אולי בפעם הראשונה בחיי הבוגרים לציוץ הציפורים, ועיניי עוקבות אחר הפלא האנושי החדש משחק בכדור, הרהרתי במסלול חיי וניסיתי להבין, האם קיבלתי רמזים במהלך ילדותי שקיומי כבת שונה במשהו ממהלך חייו של בן? ומדוע אף אחד לא הכשיר אותי לתפקד בניהול בית וגידול שלושה ילדים?

בפני מי בדיוק עליי להתלונן על היעדר ההכשרה בנידון?

טוב, את בטח חושבת לעצמך — כשאת מסתכלת על שם הספר האושר הנשי — הבנתי את הפואנטה, אישה היא לא גבר. אבל בואי, מאיה, כולה ילדת, מהיכן היומרנות שלך בכלל להגדיר מהו אושר? גדולי הפילוסופים נכשלו במשימה, והרי ידוע שאושר נשי הוא עניין אף יותר מסובך מסתם אושר גברי הצופה — די מבסוט מהחיים — בחצי גמר עם כוס בירה צוננת בידו. אז לידיעתך, אני דווקא יודעת כמה דברים על אושר. קודם כל אני יודעת שאושר היא מילה בת ארבע אותיות: א, ו, ש, ר. אם נערבב את האותיות נגלה שהמילה אושר מורכבת מאש ומראש, שזה מקסים לדעתי, כי כמו האש, ניתן להסתכל באושר רק ממרחק מסוים. אם מתקרבים אליו יותר מדי מקבלים כווייה. אושר הוא לא מצב שכולך בוערת באקסטזה אחרי בליעת כדור אקסטזי ומתרסקת למוחרת על קרקע המציאות. אושר הוא אש מחממת, שמעריכים רק כשנעשה קריר. אושר הוא בעירה איטית, חמה דיה כדי להפיץ אור וחום, אך לא שורפת.

מניסיון חיי כאישה בעלת מוח נשי, למיטב ידיעתי, ומסקנות לא לגמרי נחרצות מהו אושר בכלל ומהו אושר נשי בפרט — התשובה לאושר, כך נוח לי להגיד, בעיקר מכיוון שאני נטולת תואר בפסיכולוגיה, לא תמיד נמצאת בין כותלי האקדמיה. ולכן החלטתי להרים את הכפפה ולחקור את העניין בעצמי. סייעה לכך העובדה שאני אישה בת חמישים ושתיים עם כמה תובנות בראש, מקלדת המחוברת למחשב ותסביך גדלות מספיק מופרע על מנת לחשוב שיש לי פתרון לשאלה מה גורם לנשים אושר.

וחוץ מזה אני יודעת לבשל.

והרי אושר הוא כמו תבשיל. המינון המדויק של הרכיבים, הכמות, ההגשה והטיימינג הם שיקבעו את הצלחתו. לא יעלה על הדעת להגיש תבשיל שכולו סוכר או מלח. גם בעוגה מענגת מומלץ להוסיף קמצוץ מלח להדגשת הטעם המתוק. החיים הם מעין תבשיל, אולי אפילו קדרה מבעבעת, שאם תזרקי לתוכה מרכיבים רבים מדי היא תהפוך לדייסה טובענית. קל ללכת לאיבוד בין אין־ספור הרכיבים, הטעמים והמבצעים של תרבות השפע, ואתגר לא פשוט להימנע מלהוסיף לתבשיל תוספים מזהמים כמו מולטיטסקינג מריר או פרפקציוניזם חמצמץ. אם תקפידי על איכות חומרי הגלם ומינונם, יש סיכוי טוב שיעלה בידך ליצור תבשיל אושר משמח שיהיה מתוק במידה ומזין דיו כדי שתוכלי להמשיך לאכול אותו שנים ארוכות. חברת השפע מרעיפה עלינו שפע של אפשרויות נהדרות, מגוונות, צבעוניות וריחניות, וכבונוס, הרגשה תמידית של פספוס. תמיד יהיה משהו טוב יותר לעשותו במקום מה שאת עושה כרגע. האם אפשרי בכלל להיות מאושרת בעידן השפע הזה כשבחרת לקינוח קרם ברולה אבל הבנת בדיעבד שהיה עדיף להזמין פאי תפוחים?

הדרך לעבר האושר הנכסף אינה מסתיימת בהגעה ליעד, שכן הדרך עצמה היא המטרה. הגעה ליעד במסע החיים פירושה לבקר במתחם מטופח המשובץ בלוחות שיש וגרניט שעליהם חקוקים בפונט מיושן שמותיהם של אנשים חרוצים שהגיעו ליעדם. שם המסע מסתיים. ולכן, פנינו מועדות לדרך עצמה, למסע קסום במחוזות השלווה, במרחבים המתונים של שביעות הרצון תוך הימנעות מטיפוס חסר תכלית על פסגותיהם הצחורות של הררי ההבטחות הגדולות. ובקיצור, אנחנו לא נוסעות היום לללה לנד, אלא פשוט זזות במרחב, מתוך תקווה שצעדינו יהפכו מדי פעם לצעדי ריקוד, מילותינו לשירה והעשייה למשמעות. לא מדובר בהמראה מארץ החושך ונחיתה בארץ האור, אלא יציאה למסלול החולף בין כל הגוונים, בין השחור ללבן במטרה לרקום חיים צבעוניים מעניינים ומשמעותיים. לקשט את אפרוריות היום יום בניצוצות של אור.

כך שכדי לצאת איתי לדרך, את מתבקשת לצאת מתוך בור הרחמים העצמיים שחפרת לעצמך, לטפס במעלה סולם הכרת הטובה ולעלות למפלס קרקע המציאות. לאהוב את עצמך כפי שאת היום, גם אם נדמה לך שמדובר באדם מלא פגמים. מתוך נקודת המוצא של קבלה ואהבה עצמית, תוכלי לשפר את המצב הקיים, בכפוף לנסיבות החיים שלך. השאיפה ליישר קו עם החלום ההוליוודי, מייצרת תסכול מתמשך ומורידה בהכרח את רמת שביעות הרצון שלך מחייך.

יותר מכל עצה, רשימת מכולת, מקצוע או אורח חיים, ובעצם מכל דבר אחר שעליו דובר ונכתב: לשאוף להיות קצת יותר מאושרת זאת בחירה.

באופן חד משמעי זאת החלטה שלך אם לבחור לאהוב את עצמך ולהכיר תודה על חייך גם כשלא הכול מושלם, חרף הקשיים בחייך ולמרות שתיאלצי לוותר על חדוות הקיטור ולמצוא נושאים נוספים לשוחח עליהם עם חברותייך. וכאן נשאלת השאלה, האם שווה לוותר על העונג הצרוף של אכילת חבילת שוקולד שלמה כפרס ניחומים על קשיי החיים? ומה לגבי העונג החמוץ מתוק שברחמים עצמיים? אכן מדובר באובדן קשה, אין מה לדבר. אבל מה אכפת לך לנסות להסתכל על חצי הכוס המלאה כבר עכשיו? נסי, אולי זה ימצא חן בעינייך.

אגלה לך סוד: חלק מהאיחולים שקיבלת לכבוד יום הולדתך, ובפרט החלק שמדבר על כך שכל משאלותייך תתגשמנה, ובעצם מרבית האיחולים בחרוזים שנכתבו לכבודך על גבי ברכות צבעוניות או נשלחו אלייך באמצעות הוואטסאפ, מקושטים באימוג'ים מוקפדים — לא יתקיימו לעולם.

בקיצור ולעניין — נדפקת, אחותי. ישנן נשים מוצלחות ממך, יפות ממך, רזות ממך, עם חברות יותר שוות, קריירה הרבה יותר מהנה משלך, שלא לדבר הרבה יותר רווחית. ישנן נשים שיכולות לרוץ חצי מרתון ואפילו מרתון שלם והן לא את. בנוסף תמיד תהיה איזו אחת מעצבנת שתגיד בקול רם ובצורה לא חברית שהיא עובדת במקצוע חלומי ומעניין ומגשימה מדי יום את הייעוד שלה בחיים, וזה ימשיך להיות מעצבן גם במידה שתבחרי להיות מאושרת.

ועל כן, אחות יקרה, הבחירה בידייך: האם להיות מאושרת בחלקך או אומללה בגין ציפיות שלא התממשו.

חתיכת פריווילגית, את בטח מתייגת אותי ברגעים אלו במוחך. לא לכולן יש את העונג לבחור באושר. את צודקת במידה מסוימת. אני בהחלט פריווילגית ומסכימה איתך לגמרי שלעבוד בלהיות מאושרת זה כלל לא קל. כבר אמרו חכמים כי המצווה "ושמחת בחגך" הינה המצווה הקשה ביותר לביצוע. אלא שלמרות הקושי בקיומה של מצווה בלתי אפשרית זאת, הונחתה על העם היהודי אותה מצווה מאתגרת, לשמוח בחג הסוכות מתוך ידיעה ברורה שהצרות לא יוצאות לחופשת הכול כלול בסיישל במהלך אותו שבוע.

האמת, שגם בלי להיות דתייה הוכחת בעצמך לא פעם ולא פעמיים, הלכה למעשה, שלהיות מאושרת זאת בחירה. אני מדברת על אותו אירוע חגיגי שהוזמנת אליו לא מזמן, אשר בעטיו נאלצת לנער לרגע קל את אבק הדכדוך הקיומי, לאפסן לערב אחד את קיטורי היום יום, לעטות עלייך שמלת ערב חגיגית, קצת מייקאפ וטאץ' אחרון של חיוך זוהר. כל זאת כדי להירתם למשימה החשובה הנקראת לשמח את בעלת השמחה. כך שעם יד על הלב את נאלצת להודות שלמרות שעצב, כעס, קנאה וטיפה תסכול מילאו את מוחך בבוקרו של יום האירוע — לשם ההמחשה נקרא לו החתונה של הבת דודה — את התעלית על עצמך בנחישות. כך שבערב, באותם הרגעים בהם חשת שחובה עלייך לשמוח, שלא הייתה לך ברירה אלא לשמוח, וייתכן גם משום שנאלצת להיפרד מהסכום הנקוב על הצ'ק ששלשלת לקופסה בכניסה לאירוע, הצלחת לעמוד במשימה ולשמוח ולו לשעות ספורות.

כך שלמרות שלא ערכתי ניסוי קליני בנוגע להחלטה להיות מאושרת, העובדות מדברות בעד עצמן, שהדבר ייתכן ואפשרי. ועל כן, גם ללא ביקורת עמיתים או אישור ה־FDA (מנהל המזון והתרופות האמריקאי), אני מעזה להגיד שהאושר הוא ההחלטה להפסיק להתבכיין, לקחת את עצמך בידיים, להפסיק לרחם על עצמך ולהתחייב להוסיף ליומך עוד כמה רגעי אושר, בין לבין קשיי החיים.

אושר הוא ההחלטה שלך לשמוח בין השמחות. ובמילים אחרות: אושר הוא היכולת לשמוח גם בלי דרינק ביד.

להיות אישה זה נפלא

בתור אישה, קל ללכת שולל אחר ההבטחות מבית היוצר של החלום ההוליוודי או האוטופיה הפמיניסטית. לשקוע בתסכול אין־סופי וכעס על הפטריארכיה שהרסה לנו את החיים. כוחות כלכליים ופוליטיים דואגים מכל עבר להשאיר אותנו מאוכזבות וזועמות על כך שחיינו שונים מהקומדיות הרומנטיות, מהכתבה במגזין, מחייהם של הגברים.

איך נוכל לאהוב ולקבל את עצמנו כשפעם אחר פעם אנחנו נכשלות בהשגת אשליית המושלמות בנישואים, בעבודה, בשוויון המגדרי? כמהות להגיע לאותה פאטה מורגאנה קסומה שהפרסומות, תעשיית הדיאטות והמציאות המדומה הבטיחו לנו ונדהמות בכל פעם מחדש כשאותו נווה מדבר מתגלה כחזיון תעתועים של הבטחות שווא הנגוז כשמתקרבים אליו ואנחנו נשארות במדבר של אכזבה, האשמה וביקורת עצמית.

אם את שואלת אותי — להיות אישה זה נפלא! להיות אישה זאת זכות גדולה, המאפשרת לחוות את החיים בעשרה ממדים. כן, כן, עשרה ממדים. לא בדו־ממד כמו סרט, לא בתלת־ממד כמו גבר, לא בחמישה ממדים כמו חתול או בשישה ממדים כמו גורו בהודו, אלא בעשרה ממדים שלמים. נכון שלעיתים כלל לא פשוט להיות אישה, ולפעמים זה אפילו כמעט בלתי אפשרי, אך מצד שני להיות אישה זה לא רק להיות, אלא לחיות את החיים במלואם, לקבל כרטיס כניסה ללונה פארק של החיים ולהגיע לפסגות של אושר, לצלול למצולות של סבל, לאהוב מכל הלב, להרגיש בעוצמות מטלטלות, להפוך ירוקה מקנאה, לשיר בקול גדול, לרקוד את ריקוד החיים, להתייפח עם דמעות, להתגלגל מצחוק עם חברות, לפטפט בלי מטרה, לנהל שיחות נפש פעמיים ביום, לחוות התעלות נפשית, דיכאון קיומי ובאמת לחיות, ולא רק לסמן וי.

הגיע הזמן להתקדם

יכול להיות שהפמיניזם הקריב על מזבח השוויון המקודש גם את השונות הנפלאה בין המינים?

מכל זווית שבוחנת את ההבדלים בין גברים לנשים, החל ממחקר התפתחות המוח, גנטיקה רפואית, ביולוגיה אבולוציונית, פסיכולוגיה וסתם התבוננות חסרת השכלה בחיים עצמם, עולה אותה מסקנה: קיימים הבדלים פסיכולוגיים בין גברים לנשים, המשפיעים עלינו. החל מהמחשבות החולפות במוחנו, הרגשות הממלאים את ליבנו, דרך בריאותנו ועד למספר המילים שנפלטות מפינו במהלך היממה.1

המדינות הנורדיות, פינלנד, נורבגיה ושבדיה, נחשבות למדינות שבהן רמת השוויוניות בין נשים לגברים היא הגבוהה בעולם. ניתן לצפות שדווקא שם, בארצות השוויון המגדרי, יצטמצמו ההבדלים בין המינים. רק שהמציאות, כמו המציאות, עקשנית ומסרבת לרקוד לצליליה המכשפים של להקת הפוליטיקלי קורקט. באופן מפתיע, במדינות השוויוניות והצפוניות הללו אחוז הנשים שבחרו ללמוד מקצועות כמו טכנולוגיה, הנדסה, מדעים ומתמטיקה נמוך ממדינות פחות שוויוניות.2 הנשים הנורדיות התחנכו לאורו של השוויון המגדרי, ואולי משום כך הן בטוחות בעצמן וברצונן ללכת בעקבות רחשי ליבן ואינן מרגישות שמקצועות לא טכנולוגיים העוסקים באנשים, כמו מקצועות הטיפול או ההוראה, נחותים בהשוואה למקצועות הטכנולוגיים. לטוב ולרע, הגוף הנשי מסרב להתנהג כמו הגוף הגברי. נשים עדיין מתעקשות ללקות יותר בדיכאון, גברים לייצר יותר מקרי אוטיזם, ועולם הרפואה מתחיל להפנים שיש להתייחס באופן שונה לכל אחד מהמינים. שומו שמיים, מגדל קלפים שלם של זהות מגדרית עומד להתמוטט. מכל עבר המציאות תוקפת, העובדות נערמות, וכבר קשה להאשים אלפי שנות פטריארכיה באלפי ההבדלים המובהקים הקיימים עדיין בין המינים.

אין ספק שעוול גדול נגרם לנשים במשך אלפי שנים, אולם הפתרון לא נמצא בביטול הגבריות ובטח שלא בביטול הנשיות.

לא מזמן הזדחלתי ברכבי בדרכי הביתה מיום עבודה דרך פקק ארוך לאורכו של רחוב ז'בוטינסקי, בצמוד למסילת הרכבת הקלה ההולכת ונבנית. ישבתי ברכבי הקטן, חמושה במזגן שניסה להתגבר בהצלחה חלקית על להבות חום יולי אוגוסט, והבטתי דרך שמשת הרכב על חבורה עליזה של חמישה גברים, שעמלו בחום השמש על בנייתה של המסילה. אחד דפק מסמר, שני סחב צינור, שלישי הניח, רביעי השגיח וכולם נראו מרוצים למדי. כמעט שהתפתיתי לעצור את הרכב ולמחוא להם כפיים. בזכותם, כך חשבתי לעצמי, תהיה לנו עוד מעט קט ושנתיים, מי סופר, רכבת קלה. מסתבר שיש יתרונות למין הגברי, לא רק חסרונות כפי שאופנתי לטעון, ועל כן ברצוני להביע כמה דברי הלל למין הגברי לפני שאתמקד באוכלוסיית הנשים. נכון שאכלו לנו, שתו לנו, פגעו בנו והתעללו בנו, אך התשובה לאלפי שנות דיכוי היא, לעניות דעתי הצנועה, דווקא התפעמות והכרת תודה על השוני המבורך בין המינים ולא יחס מזלזל ומבטל כלפי הגברים כאנסים בפוטנציה, נצלנים וחסרי שימוש בבית.

לא ניתן להתעלם מתרומתו של המין הגברי לאנושות, מאומץ ליבו, מנחישותו, מכישרונו ההנדסי ומכוחו הפיזי. אין־ספור עוולות משוועות לתיקון בעניין השוויון המגדרי ברחבי העולם, אלא שהפתרון הוא לא ביטול המין החזק, אלא דווקא הידברות, הסברה, עונשים מרתיעים כשעולה הצורך, ומעל הכול הבעת הערכה הדדית והשתאות מיתרונותיו הטבעיים של כל אחד מן המינים. לנו הנשים יש בין השאר יכולת ורבאלית מרשימה, שכדאי לנתב אותה להשמעת קולנו ולעמידה על זכויותינו, במקום להוציא קיטור באין־סוף אמירות מקטינות ומעליבות כלפי המין הגברי. אוכלוסיית הגברים בעולם היא אוכלוסייה נהדרת, חכמה, ואמיצה. אנחנו הנשים קיבלנו את מתנת האמפתיה וההידברות. מדוע שלא ננצל את היתרונות הללו לדו־קיום מהנה במקום להפוך את נושא השוויון למלחמה במין הגברי ובתכונותיו המולדות?

הספר נכתב מתוך כבוד לשוני בין המינים והכרה בשונות הביולוגית.

תרבות השפע: ברכה וגם קללה

צחוק הגורל שדווקא בזמנים אלו של שפע הזדמנויות, תפריטי הקינוחים, אוקיינוס התוכן באינטרנט, תוכניות טלוויזיה כיד המלך וחימום תת־רצפתי, קשה למצוא פינה קטנה של אושר, ואף נדמה כי בוער בנו דחף תמידי לברוח מהמציאות. פסגות של הנאה צרופה באירועים מוקפדים ושבירת שיאים של חופשות מושלמות מטילים צל על הקיום השגרתי האפרורי. אך מה לעשות שהאושר הוא לא רק השמחות עצמן, אלא גם הדרך שבין לבין, ובמילים אחרות הוא דרך חיים ולא יעד, לא פסגה וגם לא אירוע מושלם. כי כשמגיעים ליעד — כל יעד באשר הוא — היעד הופך להיות מובן מאליו, שגרתי ומשעמם כמו כל מציאות אחרת שממנה ניסית לברוח לעוד חופשה אקזוטית. לא סתם הומצא הכינוי חופשה חלומית — חופשה שחולמים עליה אך היא לא חלק מהמציאות. אושר הוא דרך חיים, עם דגש על הדרך, הסתכלות על חצי הכוס המלאה מתוך מחויבות עמוקה להיות שמחה בחלקך, ולו רק משום העובדה שאיתרע מזלך לחיות בזמנים טובים ובמקומות ראויים.

האתגר הגדול שמזמנת חברת השפע הוא לעסוק פחות בהשוואה מול אחרים ולנסות לראות כיצד ניתן להוציא את המיטב ממה שיש. ריבוי האפשרויות מייצר מרדף אחר ריגושים מיידיים, שבטווח הארוך את עלולה לשלם עליהן מחיר כבד. קל להתבלבל בין שמחות קטנות, קצרות מועד, לאושר עמוק של ממש. חכמים ממני הגיעו למסקנה שלהיות שמחה בחלקך הוא המפתח לאושר שלך. אני כמובן מסכימה איתם, בעיקר משום שאושר עמוק מחייב להתעלם במודע מהמבחר האין־סופי של חפצים ועיסוקים שהעולם המערבי מציע. כתבתי פרק שלם בספר ושמו מינימליזם, המסביר מדוע השפע בעולם המערבי הוא ברכה וקללה כאחד. האושר ואויבו בעת ובעונה אחת. בימינו קל מתמיד להשיג אושר קצר מועד בדמות שמחה רגעית חולפת. כולנו מכורות לסיפוק מיידי, לאיזה פרץ דופמין משמח במכירת סוף עונה.

אושר הוא רגש שמחה עמוק, שמתקיים לאורך זמן — השמחה שבין השמחות.

התחביב הלאומי: לקטר

אני יודעת כמה קשה להיות סתם מאושרת. מדובר במרד של ממש כנגד הנורמה השלטת ובהתנהגות לא תרבותית בעליל. במיוחד פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות מאת ישראל דושמן, כשהתחביב הלאומי הוא לקטר וחיוך נחשב לצביעות אמריקאית, אנשים עלולים להסתכל עלייך בעין עקומה, כאווילה קלת דעת, אם יתקבל הרושם שאת מרוצה מדי. "זאתי חיה בללה לנד", יצקצקו הבריות בלשונן. החברה שלנו מעודדת שמחה ומתנגדת לאושר בכך שהיא משווקת ומהללת שמחות קצרות ומצפה שנתנהל בכובד ראש רציני בין לבין. אושר מתמשך נתפס כמותרות, כבריחה מהמציאות, ממה שחשוב וממה שנחשב. הרי לו דברים משמחים היו חשובים, היה ניתן לצפות שידברו עליהם בחדשות.

מעמדם של הרגשות השליליים רם ונישא: העצב, התסכול והדכדוך תמיד יהיו שם לשירותך, בכל כיעורם המציאותי, בחדשות, בספרים איכותיים, בסרטים נושאי פרסים. הם שם, אלגנטיים ועגמומיים מתמיד, מביטים מטה בבוז על השטויות, ההבלים והצחוק המתגלגל, שמייצרת רוח השטות של השמחה. לבושים שחור מהודר ורב חשיבות, מורמים מעם. להיות סתם מאושרת נחשב פחות מתוחכם, ואף עשוי להתפרש כמוזר או נחות. אושר קליל מיועד לעמךָ. הרי אישה הבקיאה באקטואליה ובספרות יפה לא יכולה להרשות לעצמה לשמוח סתם כך. זה לא אחראי וגם לא מציאותי, נטול ביקורת עצמית ונוגד כל מהלך תקין של התנהלות אינטלקטואלית. לו היה מעמדו של האושר נחשב באותה המידה כמו האומללות, היה ניתן לצפות בסרט עם סוף טוב בדירוג של חמישה כוכבים. אך זה מזמן בלתי אפשרי. מבקרי הסרטים המלומדים בזים לסופים טובים.

כך שלגיטימי לחלוטין מצידך לבחור באומללות, וזה אפילו קל להשגה. איטס א פרי קאנטרי, דרך צלחה. כל שעלייך לעשות כדי להיות אומללה הוא לשחות עם הזרם החמוץ מריר, להקפיד להיות טרודה מה אחרים יגידו, להשוות עצמך לאחרים ולעולם לא להיות שמחה בחלקך. אז הקפידי לא לחסוך מעצמך ביקורת. נזפי בעצמך יום יום שאת חייבת להשתפר, שאת מסוגלת יותר.

יש האומרים שעם קצת מאמץ וכאבי ברכיים את יכולה אפילו לרוץ חצי מרתון.

לרגשות השליליים תפקיד חשוב בחייך: הם משמשים כתמרורי אזהרה למכשולים שבדרך. תמרור הקנאה מתריע מה חסר בחייך; השלט האדום של הכעס מזהיר מפני מה את פוחדת. הרגשות השליליים תמיד יהיו שם לשירותך. את לא צריכה להתעלם מהם חלילה, אלא להתייחס אליהם כתמרורי אזהרה ובמקביל להרחיב במודע, מתוך מחויבות עמוקה, את הזווית שבה את מסתכלת על החיים. הרגשות השליליים אינם צריכים להפריע לך להמשיך להסתכל באופטימיות, מתוך הודיה, ברצון לנתינה ובלב מלא תקווה. אם תבחרי במודע לקחת את ההגה לידיים ולעשות מאמצים בכל יום להיות קצת יותר מאושרת, תגלי שתהפכי לאישה טובה יותר ומיטיבה לסביבתה, שהרי ידוע שמי שטוב לו, קל לו להיטיב עם אחרים.

קחי חלק פעיל ביצירת האושר שלך. אף אחד לא יעשה זאת במקומך.

פמיניזם: ארץ החיים הטובים

אם תיקחי אחריות על האושר שלך ותפסיקי להטיל אותו על אחרים, תגלי שאת יכולה להגדיל את הנפח שלו במגוון רחב של פעולות יזומות. אין חוק האוסר להשתטות ולשמוח סתם כך, לרקוד, לשיר, לנופף בידיים, לזוז ולדלג ככה סתם, בלי תירוצים ובלי להתנצל. אם תמלאי את מאגרי השמחה, תגלי שהאושר הוא מעגלי — הרגשות החיוביים מזינים את מאגרי האנרגיה; האנרגיה גורמת לנו לגשת לעולם בטוב, להתמודד עם קשיים ולדלג על מהמורות. שמחה ללא סיבה נראית לעין היא לא ילדותית או טיפשית. נהפוך הוא, אם תהיי שמחה, לפחות בחלקך, תהיי יותר יעילה, לא פחות הישגית, אותה את בדיוק, רק בגרסה מלאת אנרגיה לטרוף את החיים.

הממ... אוקי, השתכנעתי ואני מוכנה לאתגר, אולי את חושבת לעצמך. אבל מה לעזאזל הקשר לנשים? יכולתי בזמן הזה לקרוא ספר של ד"ר טל בן שחר, הרי הפסיכולוגיה החיובית תקפה לשני המינים כאחד. ובכן, את צודקת בצורה חלקית: מה לעשות שלא ניתן לרקוח מתכון זהה לאושר לשני המינים, מכיוון שאנחנו שונים זה מזה מבחינה ביולוגית? אנחנו אומנם שוות, אבל שונות. מה לעשות שזאת המציאות, ומוטב לך להסתכל לה בלבן של העיניים כי היא שם? מוטב לך להיות ערה לשוני ולא לעצום עינייך, כדי שלא תיתקלי בדרכך לאושר בעובדות מוצקות, תמעדי ותשתטחי אפיים ארצה על רצפת המציאות, המומה ופגועה.

בצעירותי קראתי את אחד הברושורים שחילקה המהפכה הפמיניסטית המתאר את ארץ החיים הטובים, והשתכנעתי כי לא קיים כל הבדל בין המינים, למעט כמה נטיות אובדניות בולטות כמו הידוס על עקבים. לאחר שסיימתי לקרוא את כל ההבטחות שנכתבו על ארץ הפוליטיקלי קורקט, אצתי רצתי לקנות כרטיסים לארץ המובטחת. רק לקראת גיל שלושים התחוור לי שכל מה שפורסם בעיתונים ובמודעות הצבעוניות של התנועה הפמיניסטית היה רחוק מהמציאות בשטח. הנשים מרוטות העיניים שפגשתי בעבודה לא נראו כמו דמויות הפוטושופ העוצמתיות שעל שערי המגזינים. נתקלתי בנשים רבות שקמות כל יום בארבע וחצי לפנות בוקר כדי להספיק לבשל ולנקות את הבית לפני העבודה ולמהר בערב הביתה כדי להגיש ארוחה חמה לבעל ולילדים. זה קורה בהרבה מאוד בתים בשנת 2022. הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב וממה שמקובל לדווח. וואלה, מה זה הגזמת, את בטח חושבת לעצמך, מי לעזאזל קהל היעד של הספר הזה? פרימיטיביות מהדור הישן? אז לפני שאת עפה על עצמך ומקטלגת את עצמך כאישה שפיצחה את הנוסחה, תרגיעי. פגשתי משכימות קום ומפנות צלחות רבות גם בגילים צעירים. מה שלא מדברים עליו ממשיך להתקיים, והתעלמות מהמציאות יכולה להסתיים בכי רע, כמו בספר הילדים הנהדר של ג'ק קנט, "דרקון, אין דבר כזה", בו מסופר על ילד שלהפתעתו הרבה מצא דרקון קטן וחמוד בתוך ביתו. הוא ניסה לספר להוריו על התגלית המרעישה אך הללו פטרו את הסיפור כבדיה. הדרקון, שריר וקיים, גדל בכל פעם שהתעלמו מנוכחותו עד שמילא בגופו הענק את כל הבית. רק כאשר הוריו של הילד הסכימו להכיר בקיומו של הדרקון הוא חזר והתכווץ לגודלו המקורי.3

אז לקום בארבע לפנות בוקר כדי להעמיד סירים נשמע קצת קיצוני ומיושן. ואולי את דווקא מתעוררת בשבע בבוקר. אך אם את מזנקת מתוך מיטתך לעוד יום של מרוץ תזזיתי של עמידה ביעדים מלחיצים ונאלצת לצרוך כדורי הרגעה בשביל להרגיע את עצבייך הרופפים, שחוקה ועייפה מניסיון נואש להחזיק בחיים את השלמות האידיאלית הנכספת לצד המציאות השוחקת, מדובר במעשה קיצוני, לא בריא, הרסני. את מספרת לעצמך שאת שונה מהאישה ההיא, הפרימיטיבית מהדור הישן, שקמה כל בוקר בארבע בשביל לבשל ארוחה חמה לבני הבית. את עושה את עבודות הבית, הבישולים והסידורים בשקט, תוך כדי בניית הקריירה שלך. בליבך את מרגישה שאת לא אמורה לעשות את כל הדברים המאוסים האלה, אך סוחבת, כי אין מישהו אחר שיעשה אותם. ולהיות אימא, מה לעשות, כולל גם הרבה עבודות בית וסידורים. את מתייחסת לכל עבודות הבית המשמימות כאל מטלות שוליות ולא מעזה לדבר עליהן כי את כבר התקדמת הלאה עם הפמיניזם. זה לא העיקר בחיים מבחינתך. אך מה לעשות שהנוסחה הכימית לשילוב קריירה, גידול ילדים ושעות שינה טרם נתגלתה לצערי, ועדיין במציאות האמיתית, לא המציאות המדומה מהברושור, יש שונות ביולוגית מובהקת בין המינים?

וכן, מרבית הנשים בעולם עדיין מופלות לרעה, מנוצלות ונחשבות לנחותות, למרות ההתקדמות העצומה בדרך לשוויון, ויש להילחם כנגד הניצול והאלימות כלפי נשים מתוך כבוד לשונות, כי כל דרך אחרת חוטאת לאמת.

חלק קטן מהאנושות הצליח לאפשר לנשים סביבה בה תוכלנה לצמוח ולפרוח ולהביא את יכולתן האינטלקטואלית לביטוי. אלו שהצליחו בקריירה חיות עם שקים של רגשות אשמה כלפי ילדיהן וביקורת מצד אימהות אחרות. אלו שוויתרו על הקריירה חיות עם שקים של החמצה, ולרוב הגדול כלל לא ניתנה בחירה והן ממשיכות לשרת את העולם ולהרכין ראשן מפני הזכר השליט. רוב הנשים שהיו סבורות שאין הבדל בין המינים מושלכות לאחר שילדו לאי האימהות, מבלי שארזו לעצמן ידע וצידה לשהות על האי המבודד של גידול הילדים, והן שרויות בסוג של הלם תרבותי בשנים הראשונות. הן מבולבלות, נוזפות בעצמן שהן לא מספיק חרוצות בעניין הקריירה ותוהות לאן נעלמה המוטיבציה שלהן לכבוש את העולם. הן שואלות את עצמן השכם והערב האם זה עניין ביולוגי ותו לא או שמא מדובר במחסור בשעות שינה. העניין הביולוגי יורד מיד מן הפרק, כיוון שהוא לא פוליטיקלי קורקט, וכל שנותר בידן הוא להאשים את עצמן או את הבעל המסכן.

לאימהות אין כרטיס ביקור

כילדה יחידה שגדלה בבית ענק עם שני הורים קרייריסטים, מנקה מרירה ומבשלת חמוצה, ביליתי חלק נכבד משעות הפנאי שלי בקריאה על ארצות רחוקות, בשינון שמות של חיות אקזוטיות ובחלימה בהקיץ על כיבוש העולם הגדול או סתם על משפחה רגילה עם שלושה אחים בדירת ארבעה חדרים. נפשי ההרפתקנית הזדהתה עם גיבורי ספרות אמיצים ומגלי ארצות סקרנים, ושאיפתי לעתיד הייתה ללמוד זואולוגיה ולחקור בעלי חיים באפריקה. השאיפות האלה לא תרמו לפופולריות שלי בבית הספר, וסביב גיל הנעורים זנחתי אותן לטובת השתלבות מיטבית בחברת בני גילי. בהתאם לאופנה הכעורה של שנות השמונים, ניפחתי את השיער, לבשתי חולצה עם כריות בכתפיים וענדתי עגילים מפלסטיק, התאפרתי בצורה מוגזמת, יצאתי למועדונים אפלים ומנוכרים ורקדתי לצלילי מוזיקת שנות השמונים, למרות שבליבי העדפתי את המוזיקה המרנינה של שנות השבעים. בקיצור השתלבתי, התגייסתי, למדתי והלכתי בתלם, בידיעה ברורה שאני סוללת את דרכי לקריירה מפוארת.

השאיפה להפיק מחיי את המקסימום ולהפוך אותם לחיים מלאים ומאושרים הייתה תמיד נר לרגליי. כשבגרתי, נזכרתי בכל הספרים להתפתחות אישית שקראתי במרוצת חיי. הבטתי בקאוצ'רים הכריזמטיים ששואגים סיסמאות מוטיבציה בהרצאותיהם מול אלפי מעריצים משולהבים, ותהיתי לעצמי אם יש לאותם מפזרי עצות אסרטיביים מושג קלוש מה זה בכלל להיות אישה. מחשבה נוספת שחלפה במוחי הייתה: מהיכן התעוזה של מערכת החינוך להתעלם באלגנטיות מכל אותן פעולות ביתיות חשובות ולהתייחס אך ורק למקצועות הצווארון הלבן, תוך זלזול מקומם בעבודות הבית וההורות. לאחר הנחיתה על קרקע המציאות, עלו בי שאלות נוספות: אם כבר מדברים על ההתעלמות הגורפת של מערכת החינוך מהמרחב הביתי והיום־יומי, האם גם עבודות הכפיים של הצווארון הכחול הן כה נחותות עד שהס מלהזכירן? האם השכלה פירושה שינון עובדות שנבחרו בקפידה בשל מרחקן מהמציאות הסובבת אותנו? מי בכלל קבע את ההיררכיה של הידע בבתי הספר ועל סמך איזו מציאות?

האם לימוד מקצועות כמו בישול או אינסטלציה, מכונאות רכב או כלכלה ביתית, הם באחריותם הבלעדית של ההורים המותשים שחוזרים עייפים לביתם המבולגן עם צאת הלבנה והנשמה?

עלה בדעתי רעיון מטורף: לו היו מלמדים אימהוּת או הורות בבית הספר, בתיכון ובאוניברסיטה, לא הייתי מגמגמת בכל פעם שמישהי בגינה הציבורית שאלה אותי את השאלה כבדת המשקל: מה את עושה?

אבוי לי, האגו שלי חטף סטירה מצלצלת. במקצוע האימהות אין תואר להתהדר בו, ואף לא תעודה לתלות על הקיר. אפילו אין כרטיס ביקור מעוצב. אין אופק קידום; אין מה לדבר על ניהול בכיר, אולי ניהול זוטר חלקי. במרחב העבודה האימהי ישנם רק זאטוטים שמישהו שכח להצמיד להם עלון עם הוראות הפעלה ומספר טלפון של שירות לקוחות למוצר חדש.

השילוב של ילד חמוד במיוחד וביטחון כלכלי יחסי גרם לי, כמו לעוד הרבה אימהות שהכרתי בגינה הציבורית, ושמאוחר יותר הפכו לחברות נפש, לוותר על אור הפלורסנט המשרדי ולהחליף את המקלדת בשידת ההחתלה. אך מה השייכות שלי מעבר לילד ולמטבח? שמעתי על דיכאון לאחר לידה. שמעתי על הלם האימהות. אבל אני אישית הייתי מאושרת.

רק הזמזום הבלתי פוסק של השאלה "מה את עושה?" העיב על חדוות האימהות.

שוב ושוב נשאלתי אותה שאלה על ידי עצמי ועל ידי שאר העולם. כמובן שהשאלה לא כוונה לעיסוקיי המגוונים במשך היום, אלא למקור הפרנסה שלי. מסתבר שמקור הפרנסה שלי אמור להגדיר אותי כבן אדם יותר מכל מטרה נשגבה או תחביב משמח. מקור הפרנסה הוא שאמור למצב אותי על סולם המעמדות ולהגדיר את כל המהות שלי בחיי הבוגרים. אני עוצרת שנייה ושואלת אותך: איך נפלנו בפח שמה שמגדיר אותנו זה מקור הפרנסה שלנו? אולי ההגדרה הזאת הייתה טובה בזמנים עברו לגברים, אבל אנחנו הנשים מורכבות מעולם שלם של חלקים, מגלקסיה אין־סופית של רגשות. ההגדרה שלנו מורכבת מכל כך הרבה חלקים. מה דחוף לנו להגדיר את עצמנו בסולם גברי ישן ומעלה אבק?

בארץ המובטחת מדברים פוליטיקלי קורקטית

כיום ההגדרה של אישה מורכבת מפאזל בן אלף חלקים שתמיד חסרים בו לפחות כמאה וארבעים. הסטנדרטים הקיימים בימינו לנשים הם בלתי אפשריים, לא אנושיים, מורכבים וחסרי רחמים: שיער, איפור, מקצוע, תזונה, מעורבות בוועד כיתה, הפקת אירועי יום הולדת, קניית מתנות לכל אחד מחברי המשפחה המורחבת, כולל זאת של הבן זוג, אימהוּת, עוד קצת אימהות, וגם במשך כל הסופ"ש, חברות, חבורות, תקציב ביתי, שינון שמות המשתתפים בתוכניות ריאליטי, משהו שנון להגיד עליהם, יוגה, התמצאות בפוליטיקה, גידול ילדים בלי להתעצבן, שטיפת כלים בלי להיות ממורמרת, כניסה לג'ינס. שאני אמשיך?

נולדת בתקופה עם הכי הרבה אפשרויות לנשים ובהתאמה עם הכי הרבה ציפיות.

כמספר הציפיות שנשלחות לכביסה בכל גוש דן. ציפיות לבנות, שמריחות מצוין, בריח מרכך מבושם ומכובסות בצורה כל כך יסודית בנוזל הכביסה של שפת התקינות הפוליטית, שלפעמים הן רק מכסות כרית לא נוחה שתעשה לך כאב ראש כל לילה ותדיר שינה מעינייך.

אני רואה פרסומים של ארגונים פמיניסטיים שונים, שחרטו על דגלם את נושא ההעצמה הנשית, הכוח הנשי. כנסים אלגנטיים עם נשים חכמות ומוכשרות, עם תארים מרשימים, לבושות חליפות מגוהצות. מרצה כריזמטית מדברת למיקרופון דברי הלל על העצמה נשית וטיפוס במעלה הסולם המקצועי. את הבית וגידול הילדים הס מלהזכיר. הם כבר לא נחשבים, נחותים בסולם החדש. מסוג הדברים שאין להביאם לשיח הציבורי. בית וילדים שייכים להיסטוריה, לא נכנסים ללוח השנה של האאוטלוק הציבורי, הרי השוויון כבר כאן! הגענו לארץ המובטחת, בה מדברים פוליטיקלי קורקטית, שפה זורמת ונעימה לאוזן. מדוע לדוש שוב ושוב בנושא כה מיושן? כל האפשרויות כבר פתוחות בפני נשים, אז מדוע נחוץ להעיר מתים מקברם? בואי נודה על האמת, גם הנשים שהצטרפו לכוח העבודה ממשיכות לקחת אחריות על ניהול הבית, למרות בגדי העבודה היפים שרכשו. במשפחות רבות שבהן הבעל עוזר במטלות הבית וגידול הילדים, עדיין מי שמרכזת את כל המערך האין־סופי של הסידורים, הניקיונות, הבישולים, ההקפצות והרכבת הפאזלים בני שלושים ותשעה החלקים היא האישה. אימא מתייחסת לילדיה כאל חלק בלתי נפרד מגופה. כל הספרים שקראתי על אושר כוונו לדרך החיים הגברית והתעלמו מכל אין־ספור המטלות שלנו כנשים. לעניות דעתי, כל ניסיון להתעלם מהשונות הביולוגית והפסיכולוגית בין נשים לגברים חוטא לאמת. התעלמות מהשוני לא מעצימה אותנו, אלא דוחקת אותנו לעבר איבוד עשתונות, בלבול ותחושה קיצונית של דיסוננס בין המציאות המדומה של החזון הציבורי לבין האמת הפשוטה שבבית. שפת הפוליטיקלי קורקט — התקינות הפוליטית — נעימה לאוזן ולחלום האוטופי, אבל לצערי לא כל אידאולוגיה נגמרת באידיליה.

גם ללא כלים מדעיים, אני יכולה להגיד לך שמניסיון של חמישים ושתיים שנה בתור אישה על פני כדור הארץ היפה שלנו, יש לנו הנשים יכולת ליהנות מהמון דברים קטנים שרוב הגברים יחלפו לידם בדהירתם להשגת המטרה הבאה. מעבר לביטוי עצמי בעולם העבודה, שכבודו במקומו מונח, לנו הנשים ישנה יכולת ליהנות מכל הלב גם מדברים קטנים, ואפילו קטנטנים, כמו דוגמה יפה של בד, שילוב צבעים מוצלח, ריח נעים. אנו הנשים ניחנו בנשמה אמפתית ונדיבה, המאפשרת לנו לתת בלי לצפות לקבל, לטפל בלי לראות מי מסתכל, לתכלל, לג'נגל, לקפל ולעשות דוחות אקסל. לכתוב בחרוזים, לצחוק עם חברים, לדעת בוודאות שהדבר הכי חשוב בחיים הוא שהילדים יהיו מאושרים, להיוולד עם רוחניות בילט אין ואינטואיציה מופלאה, לחוות, להרגיש, לשמוח, לצחוק, לקנא, להבליג, להתעצב, להתרגש ולגעת בנשגב גם בלי ללכת לבית הכנסת. את אותו העומק הרוחני שגבר ישיג רק בתום עשר סדנאות מדיטציה, שנתיים לימודי קבלה וקורס NLP, אישה תשיג שעתיים אחרי הלידה הראשונה. להיות אישה זה לחשוב כל יום אלפי מחשבות, להפוך את חלקן למשפטים, לעשות אקרובטיקה מרהיבה שכוללת סלטות באוויר כדי שארוחת הערב תהיה מוכנה אחרי יום שלם במשרד, לגעת בשלמות ועדיין לשאוף להשתפר, להיוולד עם חמלה ואמפתיה ולקוות שלא תישחקנה לאבקה דקה תחת גלגלי המציאות, לדעת בוודאות שהפעולות שאת עושה מדי יום ראויות למדליה או לפחות שיקראו על שמך רחוב ראשי באחת מערי הפריפריה.

אני רוצה להציע לך הצעה: מדוע שלא תגדירי את עצמך בצורה נשית אופקית? אין כוונתי לרביצה אופקית על הספה, אלא לראיית עולם רחבה. בהכללה מאוד גסה, הדרך הגברית להסתכל על העולם היא בראייה אנכית, משל העולם הוא סוג של סולם מלמטה למעלה. ראייה היררכית כזאת מניחה שיש כמות מוגבלת של משאבים בעולם: אהבה, כסף, אושר, חברים, ובהתאמה הצלחתו של אדם אחד תהיה תמיד על חשבונו של רעהו. לעומתה הדרך האופקית, שבהכללה גסה נשית במהותה, היא תפיסת עולם של התקדמות במרחב לכיוונים שונים, לצידם ובעזרתם של אנשים אחרים, ומאפשרת שפע לכולם. הראייה האופקית מאפשרת לך להגדיר את עצמך במספר רב של הגדרות ולא בהתאם לאותו שלב צר של הסולם, שעליו את עומדת באותם הרגעים שמופנית אלייך שאלה מסוג "מה את עושה?". בפעם הבאה ששואלים אותך מה את עושה, ולא בא לך לנופף בכרטיס ביקור שפג תוקפו, את יכולה להשיב בפשטות: "כרגע אני מחכה למנה העיקרית במסעדה ומדברת איתך," או "בכל יום שני אני רוקדת זומבה ובשלישי שוחה."

חמש עובדות מעניינות על נשים, שטרם ניתן להן תוקף מדעי:

  •  בנוסף לשוקולד, אחד הדברים המרגיעים והמשמחים את הנפש הנשית הוא תלישת שיער גוף באמצעות פינצטה. מוזר אבל נכון.
  •  נשים חושבות על אוכל, בישול, דיאטה ועל היכולת שלהן להידחס לג'ינס בשיעור של 286% יותר מכל נושא אחר, ובעיקר אוכלות לעצמן את הראש על בסיס יומי.
  •  נשים יכולות לבהות בצילומים של בתים יפים במשך תשעים דקות בלי להתעייף ואפילו להמשיך לזמן פציעות.
  •  כשנשים מסתכלות על משחק כדורגל הן מבחינות בעיקר בצבעו הירוק של הדשא ואיזו מבין הנבחרות לבושה מדים נאים יותר.
  •  בניגוד לגברים, נשים מתפארות בפגמים שלהן בפני חברותיהן ולא בהישגיהן.