וזאת גם אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
וזאת גם אהבה
הוספה למועדפים

וזאת גם אהבה

4 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

תקציר

את הולכת להתאהב בספר הזה. 
גם בלי שלגיבור יהיו קוביות בבטן וזרועות מסוקסות, הוא מאהב נפלא. הגיבורה אינה קטנטונת, דקיקה ובהירה, אבל הוא סוגד לכל גרם שלה. הספר הזה מוקדש לאלו שהז'אנר הרומנטי לא מזכיר כמעט.
רז הוא חנון, בזמן הפנוי הוא תקוע בבית והגיחות שלו הן בעיקר למקרר, מידת החולצה שלו זה ארבע אקסטרה לארג', מה זה עוזר בכלל שהוא עילוי בתחום המחשבים?
אצל סמדר החיים הפוכים מאז היום ההוא בצבא והמצב של אמא לא טוב. היא עדיין גרה בבית מוקפת במשפחה המורחבת ודברים מתנהלים כפי שמקובל בעדה. היא מגוייסת לעבוד בעסק האירועים המשפחתי ואיך אפשר לשמור על הגזרה כשהאוכל שם הכי טעים בעולם?
אדית וולף מאמינה שאהבה אפשר למצוא בכל מקום, בכל סיטואציה, בכל מידה וצבע.

פרק ראשון

רז


כשדותן נתן לי את ההזמנה לחתונה שלו ישר חשבתי על תירוץ למה אני לא יכול להגיע. אני שונא חתונות ואירועים מהסוג הזה. אבל ראיתי בעיניים שלו ששום תירוץ לא בא בחשבון. אמנם כבר פחות בילינו ביחד, כי מאז שנאדיה והוא הפכו ל'רציניים', הרגשתי כמו גלגל חמישי ומיותר לגמרי.

אבל לזכר הימים הטובים, או אם תרצו, הוא ואני כבר חברים כמה שנים עוד לפני ארבע שנים ביחד במדעי המחשב, דותן לא ויתר עלי. דותן לא היה מסוג הבחורים שמארגנים חתונה עם שלוש מאות מוזמנים ב'אולמי הלוטוס', אבל הוא בהחלט לא עצר את נאדיה, אמא שלה ואמא שלו בכל התהליך. הוא הבין היטב שמי שאמור ללבוש את המכנסים בטקס הזה יעשה בתבונה וישתוק.

ערב שבת לפני החתונה הוא התקשר והודיע שהוא בא. טוב, עם זה לא הייתה שום בעיה. תמיד הייתי בבית בסופי שבוע. אוכל את האוכל שאמא הכינה, רואה קצת טלוויזיה עם המשפחה, הולך לחדר שלי ומשחק קצת במחשב.

''תנסה לשבת עכשיו ולקרוא משהו בשקט, אתה עלול להיתפס כאויב הציבור. למה אני לא עוזר לתכנן ולהתכונן וכולי וכולי.''

''אבל עזרת בהכל, לא היית פה כבר כמה חודשים.''

''אבל אני לא מראה התלהבות. אתה מבין?! אני לא אמור לראות את השמלה שהיא הביאה היום מסלון הכלות, אבל אני צריך להתלהב.''

''אה,''

''והייתי אמור לארוז לירח דבש, אבל למי יש כוח לזה בכלל?''

''אתם נוסעים לירח דבש?''

''כן, סופשבוע ארוך בסנטוריני. אבא שלה הפתיע אותנו.''

''נו, אז מה אתה בדיוק צריך לארוז? בגד ים?''

''ידעתי שתבין אותי גבר. יאללה, איפה הקונסולה שלי?''

ניסיתי לדמיין את דותן בחוף הים בסנטוריני... לא ממש הצלחתי. לא היינו מהטיפוסים שהולכים לחופי ים ובטח שלא היינו נוסעים עד לסנטוריני בשביל זה. אם לחם לעתיד שלו היתה קצת יותר הבנה בהעדפותיו של דותן, הוא היה מפנק אותו במשהו שקשור לסוניפלייסטיישן... אולי באמת כדאי שדותן יארוז כובע, חולצות עם שרוולים ארוכים ומסנן קרינה, כי הוא ישרף בחוף הים כמו סטייק במחבת חמה.

העברנו לנו שעתיים, משחקים בדיוק כמו שעשינו תמיד. ואז היא התקשרה לנייד שלו, נאדיה. הוא לא נשמע מתנצל, אבל מטון הדיבור שלו אפשר היה להבין שהוא מנסה לפייס אותה ולא לפתוח במלחמה ופיצוצים, זאת הייתה ההזדמנות שלו לחזור הביתה.

אפילו לא עניין אותו שעוד שתי נקודות הוא היה מנצח אותי בסבב הזה. קם והלך.

האמת, שנאדיה לא הייתה בחורה רעה בכלל. תיארתי לעצמי שהיא פשוט נסחפה לכל 'הלחץ-של-להיות-כלה-ולהפיק אירוע של פעם בחיים', ואחרי החתונה וכשהכל יחזור לשגרה, היא תירגע. חיבבתי אותה וחיבבתי את זה שהיא ודותן הסתדרו בדרך כלל על מי מנוחות. לפחות ממה שידעתי, היו ביניהם הסכמות.

בדרך כלל בחורות לא ממש 'ספרו' אותנו כאילו שאנחנו בני אדם. בתיכון היו כאלה שרצו שניתן להן להעתיק במבחנים. נעזור להן בשיעורי בית, בתמורה לכך, שהיו מוכנות להסתכל בכלל לכיוון של חנונים שכמותנו.

באוניברסיטה, טוב, לא היו לנו בפקולטה יותר מדי בנות ובכל מקרה, המצב שלי ושל דותן הוא, שגם אם הבנות האלה, שהיו אינטליגנטיות והגונות מספיק בשביל לענות על המבחנים של עצמן בכוחות עצמן, הן לא היו נמשכות אלינו, לא כבני זוג פוטנציאלים ולא כסתם חברים שנעים לשוחח איתם או לעשות איתם משהו. והאמת היא שלא האשמתי את הבנות האלה, באמת שלא היינו יודעים איך לעשות חיים, גם לו היו מאיימים עלינו עם אקדח לרקה.

אז איך זה שדותן ונאדיה הולכים להתחתן בשבוע הבא?

אה, זה מכיוון שנאדיה היא בדיוק כמונו. היא ביוטכנאית באיזו חברה גדולה ומפורסמת. אין לה זמן לבלות והיא לא צריכה לבלות. הם הכירו דרך אתר של פנויים-פנויות ומה שקסם לה בפרופיל של דותן היה, שהוא לא הצהיר על חיבתו למסיבות, סרטים, טיולים ושאר בילויים ובזבוזי זמן.

חשבתי על זה בזמן שהלכתי למטבח להכין לי סנדוויץ' קטן לארוחת לילה. למרות שאכלתי ארוחת ערב עם כל המשפחה ולא שהייתי רעב. אבל התחשק לי ללעוס משהו, להסיח את דעתי מהשעמום של ערב שבת נוסף. מזה שחבר שלי כבר לא משחק איתי (בדיוק כמו ילד בן חמש, כן, אני יודע) ושעכשיו הוא גם עסוק בעניינים שמתאימים לגיל שלנו כמו בחורה, חתונה וירח דבש. ואני תקוע בחדר שלי בבית של ההורים.

הוצאתי מהמקרר את הגולש שאמא שלי הכינה ושלפתי ממנו כמה חתיכות בשר על פרוסת חלה, קצת מיונז ועוד פרוסה, והנה, כמה קלוריות יש פה? בטח שהשלושים קילו העודפים שלי לא צריכים את הסנדוויץ' הזה, גם סורבה מנגו אני לא צריך, אבל חם וזה נראה לי כמו קינוח ממש מצוין.

אגב, כשדותן פרסם את הפרופיל שלו, גם אני פרסמתי. עשינו את זה ביחד. חיכינו שיטען משחק שהזמנו ורצינו להעביר את הזמן. אני לעומת דותן, לא שללתי את כל בזבוזי הזמן הללו. דווקא אני אוהב לקרוא ולראות סרטים, במיוחד סרטי פעולה וכל מיני מדע בדיוני. אבל בנות לא משתגעות על סרטים כאלה, עד כמה שידוע לי.

נכון שאני לא חובב מסיבות. כי אני שמן ולא יודע לרקוד. הדבר שאני הכי שונא במסיבות זה המזנון. גם אם נניח שבהתחלה אני אקח שתי חתיכות קטנות של פלפל ירוק, זה ברור שבקרוב אני אעמיס איזה עשרים בורקסים, סנוויצ'ונים וקינוחים. חמישה מכל סוג. פעם, באיזה מסיבת כיתה היו כמה ילדים שהימרו על כמה משולשי פיצה אני אוכל. שמעתי מסביבי כל הזמן מספרים וצחוקים. בפנים, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

גם פעילות ספורטיבית אני לא ממש עושה. בגלל שאני בקבע יש לי תלושים לציוד ספורט שאני חייב לנצל, אז יש לי נעלי הליכה, אפילו נעלים לטיולי שטח, אבל בעיני עצמי אני, 'עצלן שמן מצוי'. אני שונא שחם לי ואני מזיע והירכיים שלי משתפשפות. כשקצת ירדו הטמפרטורות, אוכל ליצור לעצמי שגרה שבה אני עושה הליכה כל בוקר, או בחזרה מהעבודה. הרי צריך להתקלח אחר כך. אני לא יכול לשבת במשרד ולהסריח מזיעה כל היום.

בקיצור, לא ממש סימנתי שם בפרופיל שאני שולל דברים. ההפך, הטקטיקה שלי הייתה: אני לא פוסל מראש. עם החברה המתאימה אני מוכן לנסות ולתת צ'אנס. תני לי סיבה, תני לי מבט, רק תבקשי, אני אנסה לשתף פעולה. העיקר, תני לבחור שמן, חנון מחשבים מדופלם, בן עשרים ושש, צ'אנס.

כמובן שהעובדה שכתבתי שאני מרוויח שכר קבוע ושאני אקדמאי, גרמה לכמה בנות להיכנס לדף שלי. אבל התמונה לא השאירה אותן שם.

בקיצור, אני יכול לשחק לי בפלייסטיישן כמה זמן שמתחשק לי. לא צפויה הסחת דעת בקרוב.


 


רז - חתונה מדרגה ראשונה וכוויה מדרגה שניה.


קבלת הפנים, לחיצות יד עם ההורים, מעטפה עם צ'ק, סושי, פיתות זעירות עם קבב ומיץ תפוזים, הכי טעים אלו כיסונים אפויים, שטבח עם מצנפת טבחים גבוהה וצחורה שלף מהטאבון לעיניי האורחים המתקהלים.

התכנון היה, שעוד בחור אחד שמשרת עם דותן בחיל ההנדסה ואני נהיה העדים שלו בחתימה על הכתובה בחדר שאולם האירועים סיפק לשם כך. דותן נראה לחוץ. הוא הזיע בחליפה שלו וראיתי שהוא נאבק להירגע ולתפקד בתור 'החתן'. תהיתי אם עד היום הוא התקוטט עם נאדיה על כל מיני שטויות כמו שמלת הכלה, או הצבע של המפיות וסידור הפרחים, ושהוא מרגיש כאילו שהוא עושה את טעות חייו, או שסתם, הוא היה דותן. הוא לא רגיל להיות במרכז תשומת הלב. לקבל תשומת לב מכל הכיתה זה בדרך כלל היה כשכולם הכריזו עליך חרם וצחקו עליך מאחורי הגב. אז הבנתי אותו.

הכתובה קצת הרחיקה אותי מהכיסונים המתובלים והמשובחים ההם. קצת, אני אומר, כי היתרון ברב צבאי זה שהוא לא מבזבז לאף אחד את הזמן. הוא לא מספר בדיחות על חשבון החתן (במקרה של דותן זה היה עלול להיות 'צער בעלי חיים' ), הוא הקריא את הברכות כמקובל, נתן לאבי הכלה את המיקרופון כדי לומר כמה מילים ברוסית למשפחה, הניח לפני דותן את הכוס העטופה בנייר אלומיניום, והופ, נגמרה החופה. נשארתי לעמוד שם, באזור החופה כי כל האורחים שרצו לגשת ולברך את הזוג ולהתחבק ולהתנשק, חסמו לי את הדרך. מהמקום שבו עמדתי יכולתי להביט בעיקר על נאדיה, ששמלת הכלה שלה הייתה לבנה עם קישוט של פנינים לאורך המחשוף. יש לה חזה די מרשים ואולי אני במקומה, הייתי מוותר על הקישוט הזה. אבל מה אני מבין בשמלות… לא דחפתי את האף לחיי המין שלהם ודותן לא שיתף בחוויות, אבל ברור שדותן מאוד נהנה מהגישה החופשית לצמד השדיים הזה.

כשיכולתי ללכת לאזור השולחנות, ומצאתי את השולחן שבו אשב, ראיתי שדותן הושיב אותי עם עוד כמה חברה מהענף שלו, מהנדסה. אני הייתי בחיל הים ולא הכרתי בשולחן אף אחד. אבל עם מי עוד הוא היה יכול להושיב אותי? אני הייתי החבר היחיד שלו, לא נראה הגיוני שאשב בשולחן עם עמיתים לעבודה של הוריו ולא בשולחן של דודות ודודים זקנים ולא עם בנות הדוד החתיכות ובני הזוג שלהן.

הייתה שיחה ערנית בשולחן סביב הזמנה של ציוד ונסיעות לגרמניה לחברה שמייצרת אותו. הייתי מעודכן בנושא בזכות שיחה לפני כמה שבועות מדותן. אפילו יכולתי לתרום את חלקי, הצגתי את עצמי, היכן אני משרת ומה תפקידי ותיארתי תהליך דומה שהענף שלי עשה, אבל למרבה המזל עבדנו מול חברה ישראלית ולכל הניסויים והפגישות היינו צריכים לנסוע פחות משעה. לצידי ישב ליצן שביקש את החומוס במבטא גרמני והאורח שהעביר לו אמר לו שזה יעלה לו שמונים ושלושה אלף יורו. כולם צחקו והמשיכו להתלוצץ בסגנון הזה.

התכבדנו לנו במנות ראשונות וסלטים שהונחו על השולחנות ומלצר צעיר שאל כל אחד מה יזמין למנה עיקרית. כרגיל.

כרגיל, אכלתי מספיק בקבלת הפנים. לא הרגשתי שום רעב. לו יכולתי לקחת את מנת הדג צלוי או נתחי בקר עם פטריות מוקפצים ברוטב אסיאתי לארוחת הצהרים של מחר, היה בהחלט עדיף. התחשק לי רק תה קר. אבל לא כל יום חברי היחיד מתחתן והייתה לי מחויבות.

פתאום חשתי על כתפי השמאלית נוזל לוהט. צליל התרסקות מאחורי. נבהלתי ובטח צעקתי, אבל כשראיתי את הפטריות והבשר מתגלגלים לי על הכרס נכנסתי מהר לפעולה שכללה קימה מהכיסא, קלטתי את המלצר הנבוך שמהמגש שלו נפלה המנה והצלחת השבורה. קצת התרחקתי משכני לשולחן כדי שלא אפגע בו תוך כדי ניעור הדברים הרותחים האלה ממני. מישהי אמרה למלצר ההמום ''סליחה, זה היה באשמתי.'' ופנתה אלי: ''אני כל כך מצטערת. אדוני, אם תוכל לבוא איתי, יש לנו עזרה ראשונה במשרדים.'

הבחורה לקחה את קנקן מי הקרח שניצב באמצע השולחן והספיגה במים שבו מפית לבנה, כי נאדיה רצתה 'חתונה לבנה', והניחה את המפית על הכתף שלי. זה היה טוב. חשתי הקלה.

היא נראתה בחורה צעירה גבוהה וקצת מלאה, היא לבשה את המדים כמו שכל המלצרים לבשו: מכנסים שחורים וחולצת כפתורים בצבע צהוב בהיר כמעט לבן והלוגו של 'אולמי הלוטוס', רקום בורוד מונוכרומטי. עור הפנים שלה שחום והיה לה שיער מתולתל כהה שהיא אספה לקוקו. תג שם: סמדר ניסים. תפקיד: אחראית אירוע.

''אני ממש מתנצלת. זה כואב?'' היא הובילה אותי אחריה בין השולחנות אל אזור המשרדים. היא הכניסה אותי למשרד שהכיל סידור פרחים רענן, תמונות מחתונות באולם וצילומי מנות ושאר ענייני חתונה ושמחות.

השתהיתי קצת, כי הסתכלתי לאן הגעתי, והיא הזכירה לי שוב את השאלה.

''אה, לא כל כך, המים הקרים עוזרים.'' החוותי על המפית הספוגה על הכתף.

''תראה, אני ממש מתנצלת, אני הייתי לא זהירה ונתקעתי ללאון, המלצר, בדרך. עכשיו ככה, יש לי פה חולצות, אני אסתכל אם יש משהו במידה שלך. אממ... ויש במטבח משחה לכוויות. אבא שלי התעקש שנקנה כי הטבחים כל הזמן מקבלים כוויות. זה משהו ממש טוב.''

היא דחפה דלת הזזה של ארון וחיטטה בין חולצות עטופות בצלופן.

''קח, זה אקסטרה לארג''

מה אגיד לה שאני צריך לפחות שלוש אקסטרה לארג? 

בשביל מה בכלל לציין את זה? ראיתי שהיא עברה על כל הארון וזה מה שהיה.

''אתה יכול ללבוש את זה, אני תוך שניה חוזרת. מביאה לך משחה.''

 היא חזרה מהר ורק הספקתי להוריד את החולצה שלבשתי. מתי בחורה ראתה את הגוף שלי? לא זוכר. השתדלתי לא להסתובב עם ה'קוביות בבטן' חשופות, את כל שרירי הכתפיים ואת הגב השזוף שלי לא רציתי לחשוף בפני העולם. 

ראיתי שלא נוח לה, אבל הפנים שלה לא הביעו לגלוג עלי, גועל ודחיה מהגוף שלי, אלא יותר משהו מתנצל על התאונה וחוסר הזהירות שלה. היא ניצלה את העובדה שהייתי חשוף כדי להסתכל מקרוב על הכתף שלי והיא אמרה, ''יש לך שלפוחית, לא, שתיים פה למעלה. צריך לשים ממש 'בוחטה' של משחה.''

היינו בערך באותו גובה, אבל היא הציעה לי כיסא שאשב עליו. והיא תוכל למרוח את המשחה ולא לפספס שום כתם אדום ונקודה צורבת. אחר כך היא פתחה ארונית והוציאה ממנה תחבושות מקופלות והניחה בעדינות על הכוויה. הכל הודק והודבק עם פיסות ארוכות של פלסטר. ידעתי שזה יהיה תענוג מפוקפק להסיר את כל הפלסטרים האלה מהשיער. לא רציתי לקטר. באופן כללי לא הייתי מהסוג של הטיפוסים שמקטרים, או מתנפחים בכעס על כל עניין קטן. ובמקרה הזה, לא רציתי סתם לנפח את זה מעבר לממדי תאונה פעוטה. טוב שזה הייתי אני ולא ילד שהיה צווח והורים שהיו מגישים ממש תביעה. אני אשרוד. היא התנצלה וטיפלה בי ורק עוד חולצה נקיה אני צריך ללבוש.

אבל על מי אני מנסה לעבוד? הוצאתי את החולצה מעטיפת הצלופן וראיתי שזה 'לא יעלה לי על האף', כמו שאמא שלי אוהבת להגיד על כל מני בגדים שהיו קטנים מדי.

''זה לא יעלה עלי.''

''כן, אממ, גם אני חושבת ככה. אבל אתה יודע מה ,לצוות של המטבח יש גם מידות יותר גדולות. אבל זה סתם טי שירט בצבע סגול כהה.''

''לא אכפת לי. זה בסדר.''

''דקה, אני כבר אחזור.''

שוב היא השאירה אותי בחדר לבד, קיפלתי את החולצה ועטפתי אותה שוב בצלופן. היא נכנסה והושיטה לי שתי חולצות, שלוש וגם ארבע אקסטרה לארג'. 

''תמדוד ותיקח מה שמתאים לך.''

אם אתם שמנים, אתם יודעים מה עשיתי: מדדתי קודם את הארבע אקסטרה לארג'. בשביל מה לבזבז זמן על משהו שיהיה גבולי? ככה היה נוח. לא צמוד מדי. אז לקחתי.

''נוכל לשלוח את החולצה שלך לניקוי יבש. אולי הכתמים ירדו. למרות שאני בספק.''

''לא נראה לי שכדאי לטרוח. זאת לא איזו חולצה יקרה או משהו.'' גלגלתי את החולצה ותרתי בעיני אחר פח אשפה.

''אז תקנה ותשלח לנו חשבונית. אני מתעקשת, אני רוצה לפצות אותך.''

''הכל בסדר. באמת.''

''לא נראה לי שזה בסדר, אבל בינתיים, אני רוצה שתחזור לשולחן שלך. אדאג שתקבל מנה חמה... והפעם מוגשת לשולחן, כמו שצריך.''

''לא, תודה, זה לא שאני ממש רעב.''

''אממ.''

קמנו לצאת והיא סגרה אחרי את הדלת. בדיוק דותן קלט אותי יוצא מכיוון המשרדים. הוא ונאדיה היו בשלב ה'תודה שבאתם' והצילומים עם האורחים שיושבים לשולחנות. כשהוא התקרב אלי, אוחז בידה של נאדיה, הבחנתי שהוא קצת נרגע, עכשיו הוא נראה יותר כ'חתן השמחה', עם כלתו לצידו, מאשר חולה חרד שמובל לחדר ניתוח.

''שמעתי מה שקרה, הכל בסדר?'' הוא שאל אותי.

''כן, טיפלו בי, הכל בסדר, עסקים כרגיל.''

''תודה רבה, סמדר'', אמרה נאדיה. היא פנתה אל אחראית האירוע שלה, שקרוב לוודאי בילתה איתה לא מעט זמן.

''על לא תודה, צריך לומר, כי בגללי המלצר...''

''לא חשוב,'' דותן ואני אמרנו ביחד.

''תגיד, רז, זה לא שלבשת משהו אחר קודם?'' נאדיה שאלה אותי והצביעה על החולצה, על כיס החולצה הודפס הלוגו של 'אולמי הלוטוס'.

''כן, רק שזה עכשיו בפח, עם רוטב פטריות...''

''כהה הרבה יותר מתאים לך.''

''אני אשתדל לזכור את זה. ואגב, מזל טוב לכם.'' ,הצלם שליווה אותם בסיור בין האורחים התארגן לתמונה ותיעד את הנשיקה של נאדיה על הלחי שלי, בידה אחז דותן ולצידי עמדה אחראית האירוע שלהם, הבחורה שבגללה נשפכה עלי מנה חמה. הצילום הזה נכנס לאלבום החתונה וגם לקחתי אותו כמגנט מהלוח המתכתי שכל האורחים מוזמנים באיזשהו שלב של הערב לקחת ממנו את צילומיהם. היה משהו בצילום הזה שמיד מצא חן בעיניי.

אם אתם חושבים שמה שקסם לי היה הנשיקה מרעייתו הטריה של חברי, אתם ממש לא מבינים את הראש שלי. אני נבוך מזה שהיא בכלל עומדת קרוב אלי. ואני לא איזה דון ז'ואן שרק מתעסק עם נשים שיש להן בני זוג. אין מצב.

זאת הסמדר הזאת, שעמדה באי נחת לידי. אבל לא בגלל שזה אני, אלא בגלל התקרית.

וגם, אין לדותן ולי הרבה תמונות ביחד. אנחנו לא העפלנו לאיזה רכס בהימלאיה ולא השתוללנו במסיבות, אז מה יש לצלם אותנו חורשים למבחנים? או משחקים במחשב בחדר שלי או שלו?

אבל כמו שציינתי, הוא נראה בשלב הזה של הערב רגוע ואפילו שמח ואני, טוב, הייתי אני. אני לא יפה תואר, ולא פוטוגני בשום אופן. והיי, נאדיה נישקה אותי, כמו שהיא נישקה קרוב לוודאי הרבה מהאורחים שלהם, וזו הייתה הפתעה נעימה עבורי, לקבל יחס חביב ושווה כמו כולם, אז רציתי להגיב בנימוס. חייכתי.

וזאת גם אהבה אדית וולף

רז


כשדותן נתן לי את ההזמנה לחתונה שלו ישר חשבתי על תירוץ למה אני לא יכול להגיע. אני שונא חתונות ואירועים מהסוג הזה. אבל ראיתי בעיניים שלו ששום תירוץ לא בא בחשבון. אמנם כבר פחות בילינו ביחד, כי מאז שנאדיה והוא הפכו ל'רציניים', הרגשתי כמו גלגל חמישי ומיותר לגמרי.

אבל לזכר הימים הטובים, או אם תרצו, הוא ואני כבר חברים כמה שנים עוד לפני ארבע שנים ביחד במדעי המחשב, דותן לא ויתר עלי. דותן לא היה מסוג הבחורים שמארגנים חתונה עם שלוש מאות מוזמנים ב'אולמי הלוטוס', אבל הוא בהחלט לא עצר את נאדיה, אמא שלה ואמא שלו בכל התהליך. הוא הבין היטב שמי שאמור ללבוש את המכנסים בטקס הזה יעשה בתבונה וישתוק.

ערב שבת לפני החתונה הוא התקשר והודיע שהוא בא. טוב, עם זה לא הייתה שום בעיה. תמיד הייתי בבית בסופי שבוע. אוכל את האוכל שאמא הכינה, רואה קצת טלוויזיה עם המשפחה, הולך לחדר שלי ומשחק קצת במחשב.

''תנסה לשבת עכשיו ולקרוא משהו בשקט, אתה עלול להיתפס כאויב הציבור. למה אני לא עוזר לתכנן ולהתכונן וכולי וכולי.''

''אבל עזרת בהכל, לא היית פה כבר כמה חודשים.''

''אבל אני לא מראה התלהבות. אתה מבין?! אני לא אמור לראות את השמלה שהיא הביאה היום מסלון הכלות, אבל אני צריך להתלהב.''

''אה,''

''והייתי אמור לארוז לירח דבש, אבל למי יש כוח לזה בכלל?''

''אתם נוסעים לירח דבש?''

''כן, סופשבוע ארוך בסנטוריני. אבא שלה הפתיע אותנו.''

''נו, אז מה אתה בדיוק צריך לארוז? בגד ים?''

''ידעתי שתבין אותי גבר. יאללה, איפה הקונסולה שלי?''

ניסיתי לדמיין את דותן בחוף הים בסנטוריני... לא ממש הצלחתי. לא היינו מהטיפוסים שהולכים לחופי ים ובטח שלא היינו נוסעים עד לסנטוריני בשביל זה. אם לחם לעתיד שלו היתה קצת יותר הבנה בהעדפותיו של דותן, הוא היה מפנק אותו במשהו שקשור לסוניפלייסטיישן... אולי באמת כדאי שדותן יארוז כובע, חולצות עם שרוולים ארוכים ומסנן קרינה, כי הוא ישרף בחוף הים כמו סטייק במחבת חמה.

העברנו לנו שעתיים, משחקים בדיוק כמו שעשינו תמיד. ואז היא התקשרה לנייד שלו, נאדיה. הוא לא נשמע מתנצל, אבל מטון הדיבור שלו אפשר היה להבין שהוא מנסה לפייס אותה ולא לפתוח במלחמה ופיצוצים, זאת הייתה ההזדמנות שלו לחזור הביתה.

אפילו לא עניין אותו שעוד שתי נקודות הוא היה מנצח אותי בסבב הזה. קם והלך.

האמת, שנאדיה לא הייתה בחורה רעה בכלל. תיארתי לעצמי שהיא פשוט נסחפה לכל 'הלחץ-של-להיות-כלה-ולהפיק אירוע של פעם בחיים', ואחרי החתונה וכשהכל יחזור לשגרה, היא תירגע. חיבבתי אותה וחיבבתי את זה שהיא ודותן הסתדרו בדרך כלל על מי מנוחות. לפחות ממה שידעתי, היו ביניהם הסכמות.

בדרך כלל בחורות לא ממש 'ספרו' אותנו כאילו שאנחנו בני אדם. בתיכון היו כאלה שרצו שניתן להן להעתיק במבחנים. נעזור להן בשיעורי בית, בתמורה לכך, שהיו מוכנות להסתכל בכלל לכיוון של חנונים שכמותנו.

באוניברסיטה, טוב, לא היו לנו בפקולטה יותר מדי בנות ובכל מקרה, המצב שלי ושל דותן הוא, שגם אם הבנות האלה, שהיו אינטליגנטיות והגונות מספיק בשביל לענות על המבחנים של עצמן בכוחות עצמן, הן לא היו נמשכות אלינו, לא כבני זוג פוטנציאלים ולא כסתם חברים שנעים לשוחח איתם או לעשות איתם משהו. והאמת היא שלא האשמתי את הבנות האלה, באמת שלא היינו יודעים איך לעשות חיים, גם לו היו מאיימים עלינו עם אקדח לרקה.

אז איך זה שדותן ונאדיה הולכים להתחתן בשבוע הבא?

אה, זה מכיוון שנאדיה היא בדיוק כמונו. היא ביוטכנאית באיזו חברה גדולה ומפורסמת. אין לה זמן לבלות והיא לא צריכה לבלות. הם הכירו דרך אתר של פנויים-פנויות ומה שקסם לה בפרופיל של דותן היה, שהוא לא הצהיר על חיבתו למסיבות, סרטים, טיולים ושאר בילויים ובזבוזי זמן.

חשבתי על זה בזמן שהלכתי למטבח להכין לי סנדוויץ' קטן לארוחת לילה. למרות שאכלתי ארוחת ערב עם כל המשפחה ולא שהייתי רעב. אבל התחשק לי ללעוס משהו, להסיח את דעתי מהשעמום של ערב שבת נוסף. מזה שחבר שלי כבר לא משחק איתי (בדיוק כמו ילד בן חמש, כן, אני יודע) ושעכשיו הוא גם עסוק בעניינים שמתאימים לגיל שלנו כמו בחורה, חתונה וירח דבש. ואני תקוע בחדר שלי בבית של ההורים.

הוצאתי מהמקרר את הגולש שאמא שלי הכינה ושלפתי ממנו כמה חתיכות בשר על פרוסת חלה, קצת מיונז ועוד פרוסה, והנה, כמה קלוריות יש פה? בטח שהשלושים קילו העודפים שלי לא צריכים את הסנדוויץ' הזה, גם סורבה מנגו אני לא צריך, אבל חם וזה נראה לי כמו קינוח ממש מצוין.

אגב, כשדותן פרסם את הפרופיל שלו, גם אני פרסמתי. עשינו את זה ביחד. חיכינו שיטען משחק שהזמנו ורצינו להעביר את הזמן. אני לעומת דותן, לא שללתי את כל בזבוזי הזמן הללו. דווקא אני אוהב לקרוא ולראות סרטים, במיוחד סרטי פעולה וכל מיני מדע בדיוני. אבל בנות לא משתגעות על סרטים כאלה, עד כמה שידוע לי.

נכון שאני לא חובב מסיבות. כי אני שמן ולא יודע לרקוד. הדבר שאני הכי שונא במסיבות זה המזנון. גם אם נניח שבהתחלה אני אקח שתי חתיכות קטנות של פלפל ירוק, זה ברור שבקרוב אני אעמיס איזה עשרים בורקסים, סנוויצ'ונים וקינוחים. חמישה מכל סוג. פעם, באיזה מסיבת כיתה היו כמה ילדים שהימרו על כמה משולשי פיצה אני אוכל. שמעתי מסביבי כל הזמן מספרים וצחוקים. בפנים, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

גם פעילות ספורטיבית אני לא ממש עושה. בגלל שאני בקבע יש לי תלושים לציוד ספורט שאני חייב לנצל, אז יש לי נעלי הליכה, אפילו נעלים לטיולי שטח, אבל בעיני עצמי אני, 'עצלן שמן מצוי'. אני שונא שחם לי ואני מזיע והירכיים שלי משתפשפות. כשקצת ירדו הטמפרטורות, אוכל ליצור לעצמי שגרה שבה אני עושה הליכה כל בוקר, או בחזרה מהעבודה. הרי צריך להתקלח אחר כך. אני לא יכול לשבת במשרד ולהסריח מזיעה כל היום.

בקיצור, לא ממש סימנתי שם בפרופיל שאני שולל דברים. ההפך, הטקטיקה שלי הייתה: אני לא פוסל מראש. עם החברה המתאימה אני מוכן לנסות ולתת צ'אנס. תני לי סיבה, תני לי מבט, רק תבקשי, אני אנסה לשתף פעולה. העיקר, תני לבחור שמן, חנון מחשבים מדופלם, בן עשרים ושש, צ'אנס.

כמובן שהעובדה שכתבתי שאני מרוויח שכר קבוע ושאני אקדמאי, גרמה לכמה בנות להיכנס לדף שלי. אבל התמונה לא השאירה אותן שם.

בקיצור, אני יכול לשחק לי בפלייסטיישן כמה זמן שמתחשק לי. לא צפויה הסחת דעת בקרוב.


 


רז - חתונה מדרגה ראשונה וכוויה מדרגה שניה.


קבלת הפנים, לחיצות יד עם ההורים, מעטפה עם צ'ק, סושי, פיתות זעירות עם קבב ומיץ תפוזים, הכי טעים אלו כיסונים אפויים, שטבח עם מצנפת טבחים גבוהה וצחורה שלף מהטאבון לעיניי האורחים המתקהלים.

התכנון היה, שעוד בחור אחד שמשרת עם דותן בחיל ההנדסה ואני נהיה העדים שלו בחתימה על הכתובה בחדר שאולם האירועים סיפק לשם כך. דותן נראה לחוץ. הוא הזיע בחליפה שלו וראיתי שהוא נאבק להירגע ולתפקד בתור 'החתן'. תהיתי אם עד היום הוא התקוטט עם נאדיה על כל מיני שטויות כמו שמלת הכלה, או הצבע של המפיות וסידור הפרחים, ושהוא מרגיש כאילו שהוא עושה את טעות חייו, או שסתם, הוא היה דותן. הוא לא רגיל להיות במרכז תשומת הלב. לקבל תשומת לב מכל הכיתה זה בדרך כלל היה כשכולם הכריזו עליך חרם וצחקו עליך מאחורי הגב. אז הבנתי אותו.

הכתובה קצת הרחיקה אותי מהכיסונים המתובלים והמשובחים ההם. קצת, אני אומר, כי היתרון ברב צבאי זה שהוא לא מבזבז לאף אחד את הזמן. הוא לא מספר בדיחות על חשבון החתן (במקרה של דותן זה היה עלול להיות 'צער בעלי חיים' ), הוא הקריא את הברכות כמקובל, נתן לאבי הכלה את המיקרופון כדי לומר כמה מילים ברוסית למשפחה, הניח לפני דותן את הכוס העטופה בנייר אלומיניום, והופ, נגמרה החופה. נשארתי לעמוד שם, באזור החופה כי כל האורחים שרצו לגשת ולברך את הזוג ולהתחבק ולהתנשק, חסמו לי את הדרך. מהמקום שבו עמדתי יכולתי להביט בעיקר על נאדיה, ששמלת הכלה שלה הייתה לבנה עם קישוט של פנינים לאורך המחשוף. יש לה חזה די מרשים ואולי אני במקומה, הייתי מוותר על הקישוט הזה. אבל מה אני מבין בשמלות… לא דחפתי את האף לחיי המין שלהם ודותן לא שיתף בחוויות, אבל ברור שדותן מאוד נהנה מהגישה החופשית לצמד השדיים הזה.

כשיכולתי ללכת לאזור השולחנות, ומצאתי את השולחן שבו אשב, ראיתי שדותן הושיב אותי עם עוד כמה חברה מהענף שלו, מהנדסה. אני הייתי בחיל הים ולא הכרתי בשולחן אף אחד. אבל עם מי עוד הוא היה יכול להושיב אותי? אני הייתי החבר היחיד שלו, לא נראה הגיוני שאשב בשולחן עם עמיתים לעבודה של הוריו ולא בשולחן של דודות ודודים זקנים ולא עם בנות הדוד החתיכות ובני הזוג שלהן.

הייתה שיחה ערנית בשולחן סביב הזמנה של ציוד ונסיעות לגרמניה לחברה שמייצרת אותו. הייתי מעודכן בנושא בזכות שיחה לפני כמה שבועות מדותן. אפילו יכולתי לתרום את חלקי, הצגתי את עצמי, היכן אני משרת ומה תפקידי ותיארתי תהליך דומה שהענף שלי עשה, אבל למרבה המזל עבדנו מול חברה ישראלית ולכל הניסויים והפגישות היינו צריכים לנסוע פחות משעה. לצידי ישב ליצן שביקש את החומוס במבטא גרמני והאורח שהעביר לו אמר לו שזה יעלה לו שמונים ושלושה אלף יורו. כולם צחקו והמשיכו להתלוצץ בסגנון הזה.

התכבדנו לנו במנות ראשונות וסלטים שהונחו על השולחנות ומלצר צעיר שאל כל אחד מה יזמין למנה עיקרית. כרגיל.

כרגיל, אכלתי מספיק בקבלת הפנים. לא הרגשתי שום רעב. לו יכולתי לקחת את מנת הדג צלוי או נתחי בקר עם פטריות מוקפצים ברוטב אסיאתי לארוחת הצהרים של מחר, היה בהחלט עדיף. התחשק לי רק תה קר. אבל לא כל יום חברי היחיד מתחתן והייתה לי מחויבות.

פתאום חשתי על כתפי השמאלית נוזל לוהט. צליל התרסקות מאחורי. נבהלתי ובטח צעקתי, אבל כשראיתי את הפטריות והבשר מתגלגלים לי על הכרס נכנסתי מהר לפעולה שכללה קימה מהכיסא, קלטתי את המלצר הנבוך שמהמגש שלו נפלה המנה והצלחת השבורה. קצת התרחקתי משכני לשולחן כדי שלא אפגע בו תוך כדי ניעור הדברים הרותחים האלה ממני. מישהי אמרה למלצר ההמום ''סליחה, זה היה באשמתי.'' ופנתה אלי: ''אני כל כך מצטערת. אדוני, אם תוכל לבוא איתי, יש לנו עזרה ראשונה במשרדים.'

הבחורה לקחה את קנקן מי הקרח שניצב באמצע השולחן והספיגה במים שבו מפית לבנה, כי נאדיה רצתה 'חתונה לבנה', והניחה את המפית על הכתף שלי. זה היה טוב. חשתי הקלה.

היא נראתה בחורה צעירה גבוהה וקצת מלאה, היא לבשה את המדים כמו שכל המלצרים לבשו: מכנסים שחורים וחולצת כפתורים בצבע צהוב בהיר כמעט לבן והלוגו של 'אולמי הלוטוס', רקום בורוד מונוכרומטי. עור הפנים שלה שחום והיה לה שיער מתולתל כהה שהיא אספה לקוקו. תג שם: סמדר ניסים. תפקיד: אחראית אירוע.

''אני ממש מתנצלת. זה כואב?'' היא הובילה אותי אחריה בין השולחנות אל אזור המשרדים. היא הכניסה אותי למשרד שהכיל סידור פרחים רענן, תמונות מחתונות באולם וצילומי מנות ושאר ענייני חתונה ושמחות.

השתהיתי קצת, כי הסתכלתי לאן הגעתי, והיא הזכירה לי שוב את השאלה.

''אה, לא כל כך, המים הקרים עוזרים.'' החוותי על המפית הספוגה על הכתף.

''תראה, אני ממש מתנצלת, אני הייתי לא זהירה ונתקעתי ללאון, המלצר, בדרך. עכשיו ככה, יש לי פה חולצות, אני אסתכל אם יש משהו במידה שלך. אממ... ויש במטבח משחה לכוויות. אבא שלי התעקש שנקנה כי הטבחים כל הזמן מקבלים כוויות. זה משהו ממש טוב.''

היא דחפה דלת הזזה של ארון וחיטטה בין חולצות עטופות בצלופן.

''קח, זה אקסטרה לארג''

מה אגיד לה שאני צריך לפחות שלוש אקסטרה לארג? 

בשביל מה בכלל לציין את זה? ראיתי שהיא עברה על כל הארון וזה מה שהיה.

''אתה יכול ללבוש את זה, אני תוך שניה חוזרת. מביאה לך משחה.''

 היא חזרה מהר ורק הספקתי להוריד את החולצה שלבשתי. מתי בחורה ראתה את הגוף שלי? לא זוכר. השתדלתי לא להסתובב עם ה'קוביות בבטן' חשופות, את כל שרירי הכתפיים ואת הגב השזוף שלי לא רציתי לחשוף בפני העולם. 

ראיתי שלא נוח לה, אבל הפנים שלה לא הביעו לגלוג עלי, גועל ודחיה מהגוף שלי, אלא יותר משהו מתנצל על התאונה וחוסר הזהירות שלה. היא ניצלה את העובדה שהייתי חשוף כדי להסתכל מקרוב על הכתף שלי והיא אמרה, ''יש לך שלפוחית, לא, שתיים פה למעלה. צריך לשים ממש 'בוחטה' של משחה.''

היינו בערך באותו גובה, אבל היא הציעה לי כיסא שאשב עליו. והיא תוכל למרוח את המשחה ולא לפספס שום כתם אדום ונקודה צורבת. אחר כך היא פתחה ארונית והוציאה ממנה תחבושות מקופלות והניחה בעדינות על הכוויה. הכל הודק והודבק עם פיסות ארוכות של פלסטר. ידעתי שזה יהיה תענוג מפוקפק להסיר את כל הפלסטרים האלה מהשיער. לא רציתי לקטר. באופן כללי לא הייתי מהסוג של הטיפוסים שמקטרים, או מתנפחים בכעס על כל עניין קטן. ובמקרה הזה, לא רציתי סתם לנפח את זה מעבר לממדי תאונה פעוטה. טוב שזה הייתי אני ולא ילד שהיה צווח והורים שהיו מגישים ממש תביעה. אני אשרוד. היא התנצלה וטיפלה בי ורק עוד חולצה נקיה אני צריך ללבוש.

אבל על מי אני מנסה לעבוד? הוצאתי את החולצה מעטיפת הצלופן וראיתי שזה 'לא יעלה לי על האף', כמו שאמא שלי אוהבת להגיד על כל מני בגדים שהיו קטנים מדי.

''זה לא יעלה עלי.''

''כן, אממ, גם אני חושבת ככה. אבל אתה יודע מה ,לצוות של המטבח יש גם מידות יותר גדולות. אבל זה סתם טי שירט בצבע סגול כהה.''

''לא אכפת לי. זה בסדר.''

''דקה, אני כבר אחזור.''

שוב היא השאירה אותי בחדר לבד, קיפלתי את החולצה ועטפתי אותה שוב בצלופן. היא נכנסה והושיטה לי שתי חולצות, שלוש וגם ארבע אקסטרה לארג'. 

''תמדוד ותיקח מה שמתאים לך.''

אם אתם שמנים, אתם יודעים מה עשיתי: מדדתי קודם את הארבע אקסטרה לארג'. בשביל מה לבזבז זמן על משהו שיהיה גבולי? ככה היה נוח. לא צמוד מדי. אז לקחתי.

''נוכל לשלוח את החולצה שלך לניקוי יבש. אולי הכתמים ירדו. למרות שאני בספק.''

''לא נראה לי שכדאי לטרוח. זאת לא איזו חולצה יקרה או משהו.'' גלגלתי את החולצה ותרתי בעיני אחר פח אשפה.

''אז תקנה ותשלח לנו חשבונית. אני מתעקשת, אני רוצה לפצות אותך.''

''הכל בסדר. באמת.''

''לא נראה לי שזה בסדר, אבל בינתיים, אני רוצה שתחזור לשולחן שלך. אדאג שתקבל מנה חמה... והפעם מוגשת לשולחן, כמו שצריך.''

''לא, תודה, זה לא שאני ממש רעב.''

''אממ.''

קמנו לצאת והיא סגרה אחרי את הדלת. בדיוק דותן קלט אותי יוצא מכיוון המשרדים. הוא ונאדיה היו בשלב ה'תודה שבאתם' והצילומים עם האורחים שיושבים לשולחנות. כשהוא התקרב אלי, אוחז בידה של נאדיה, הבחנתי שהוא קצת נרגע, עכשיו הוא נראה יותר כ'חתן השמחה', עם כלתו לצידו, מאשר חולה חרד שמובל לחדר ניתוח.

''שמעתי מה שקרה, הכל בסדר?'' הוא שאל אותי.

''כן, טיפלו בי, הכל בסדר, עסקים כרגיל.''

''תודה רבה, סמדר'', אמרה נאדיה. היא פנתה אל אחראית האירוע שלה, שקרוב לוודאי בילתה איתה לא מעט זמן.

''על לא תודה, צריך לומר, כי בגללי המלצר...''

''לא חשוב,'' דותן ואני אמרנו ביחד.

''תגיד, רז, זה לא שלבשת משהו אחר קודם?'' נאדיה שאלה אותי והצביעה על החולצה, על כיס החולצה הודפס הלוגו של 'אולמי הלוטוס'.

''כן, רק שזה עכשיו בפח, עם רוטב פטריות...''

''כהה הרבה יותר מתאים לך.''

''אני אשתדל לזכור את זה. ואגב, מזל טוב לכם.'' ,הצלם שליווה אותם בסיור בין האורחים התארגן לתמונה ותיעד את הנשיקה של נאדיה על הלחי שלי, בידה אחז דותן ולצידי עמדה אחראית האירוע שלהם, הבחורה שבגללה נשפכה עלי מנה חמה. הצילום הזה נכנס לאלבום החתונה וגם לקחתי אותו כמגנט מהלוח המתכתי שכל האורחים מוזמנים באיזשהו שלב של הערב לקחת ממנו את צילומיהם. היה משהו בצילום הזה שמיד מצא חן בעיניי.

אם אתם חושבים שמה שקסם לי היה הנשיקה מרעייתו הטריה של חברי, אתם ממש לא מבינים את הראש שלי. אני נבוך מזה שהיא בכלל עומדת קרוב אלי. ואני לא איזה דון ז'ואן שרק מתעסק עם נשים שיש להן בני זוג. אין מצב.

זאת הסמדר הזאת, שעמדה באי נחת לידי. אבל לא בגלל שזה אני, אלא בגלל התקרית.

וגם, אין לדותן ולי הרבה תמונות ביחד. אנחנו לא העפלנו לאיזה רכס בהימלאיה ולא השתוללנו במסיבות, אז מה יש לצלם אותנו חורשים למבחנים? או משחקים במחשב בחדר שלי או שלו?

אבל כמו שציינתי, הוא נראה בשלב הזה של הערב רגוע ואפילו שמח ואני, טוב, הייתי אני. אני לא יפה תואר, ולא פוטוגני בשום אופן. והיי, נאדיה נישקה אותי, כמו שהיא נישקה קרוב לוודאי הרבה מהאורחים שלהם, וזו הייתה הפתעה נעימה עבורי, לקבל יחס חביב ושווה כמו כולם, אז רציתי להגיב בנימוס. חייכתי.