עץ, בית, טקס

1 / עץ

עץ עומד בפינה המרוחקת של הגינה, ליד השער הנמוך. זקוף, לא עבה במיוחד, מתמתח עם גזעו מַעלָה ומתפצל לשני ענפים רחבים, הנפרשים בתחינה אל השמיים. רוב השנה הוא עירום, ורק באביב מתמלא פריחה אדומה, שנושרת בסתיו על הדשא היבש ומותירה עיגול אדום, בשרני, נטול ריח.

שירה ניגשת לעץ ומניחה כף יד בדיוק בנקודת ההתפצלות של שני הענפים, במקום שבו היה צריך להיות הראש של האיש־עץ. הרגליים והידיים מטפסות, מרימות ומושכות את הגוף ומכניסות אותו לתוך סבך העלים. אל המסתור שלה.

היא מתיישבת מקופלת, מצמידה ברכיים לאף ומריחה את העור. ריחות של דשא ואבק וזיעה ועוד משהו, ריח העור־עצמו, חלקיקי הבשר והדם.

מבעד למעבה העלים נגלית הגינה - הדשא ושער הברזל וקיר הבית העטוף מטפס ירוק. רוח קרה מזיזה את העלים, רסיסים של אור חודרים ביניהם ומשרטטים עיגולים בהירים על העור שלה. היא עוצמת עיניים ולוחצת באצבעות על העפעפיים.

בשיעורי־הבית הופיעה שאלה: "מה תאחלו לעצמכם לכבוד שנת־הלימודים החדשה?" שירה ישבה ובהתה במלים עד שהפכו לנמלים שחורות. היא קופצת בחבל בהפסקה, רצה בשיעורי הספורט, מתאמנת בנגינה בפסנתר לקראת הקונצרט השנתי, מדברת, מתלחששת, יושבת, כותבת. אבל הגוף זז מעצמו, כמו אוטומט.

מאחורי העפעפיים הסגורים מרחפים רסיסי האור, זוהרים. היא סופרת: ארבעים־וארבעה ימים. הפנים של אמא מתחילות להתעמעם.

היא מצטמררת מגל של קור פנימי. לאט מתכהה האור. היא שומעת את דלת המרפסת נפתחת ואת הצעדים היחפים של ירון. הוא נכנס לעיגול הפריחה האדום. "יש אוכל", הוא אומר, מסנן את המלים. ממקום מושבהּ על העץ הוא נראה קטן יותר, כמעט פגיע. בטנו המתקערת והכתפיים הגרומות שלו מציצות מהחולצה. היא לא עונה, רק נושמת בשקט. הוא ממשיך לעמוד עוד רגע, תולה מבט בשער הנמוך, אחר־כך מסתובב וחוזר ונבלע בבית.

היא מנסה למשוך את הזמן עוד קצת. הוא אמר, אז מה? אבל הישיבה בתוך העץ חדֵלה להיות ישיבה והופכת להיות מִסמוּר של הגוף, ניסיון לכבוש את הדחף לקפוץ ולרוץ אחריו. להימצא בתוך עיגול הצל שלו.

הבית כולו חשוך, פרט לאור שבא מהמטבח כמו ממגדלור. היא חוצה מהר את הסלון, לא מביטה לצדדים ונזהרת לא להתקרב אל שולחן־האוכל - שדה מגנטי מספר אחד. התמונות והדפים עוד מונחים עליו באיזו תנופה קפואה שנשארה ממנה, מתנועות הידיים הגדולות ומהקול העבה, הצרוד מסיגריות. משקפי־הקריאה לא מקופלים, הזרועות שלהם שלוחות על הדפים כמו מְחוֹשים של חרק משונה.

היא לא נעצרת, ממשיכה למטבח.

ירון עומד בגבו אליה. טִימִי שוכב על הרצפה והזנב שלו מתנפנף לאט מצד אל צד. על השולחן כוס הקפה של אבא מהבוקר ומה שנותר בה נקרש לשכבה של חומר לבן. היא מתקרבת אל ירון ובוחנת את האצבעות הארוכות שלו. הוא מורח פרוסה בשכבה דקה של גבינה לבנה. "קחי", הוא אומר ומגיש לה.

היא אוכלת וממשיכה לעמוד קרוב אליו. הגוף שלו דק וארוך, רחוק וקשה כמו העץ. העור שלו יבש ואטום. הצמרמורת לא עוזבת אותה.

היא מחסלת כמעט את כל הפרוסה. "אני רוצה עוד אחת", היא אומרת.

ירון סוגר את המכסה של הגבינה. "אז תעשי לך לבד", הוא אומר, מרים שתי פרוסות מרוחות ומסובב את הגב אליה, יוצא ונעלם באפלה שמקיפה את המטבח.

עכשיו כבר אין שום טעם לפרוסה. היא נושכת בה נגיסות קטנות ומשחקת בגוש הבצק על הלשון עד שהוא נעשה עיסה דביקה. היא דופקת שוב ושוב על ארון הפורמייקה הלבן בעקב היחף שלה. בשביל להגיע לירון היא צריכה לצאת מהמטבח ולרוץ למדרגות ולטפס אותן שתיים־שתיים. היא מציצה מהפתח אל החושך שבולע הכל. את הכיסאות, את המחיצה הנמוכה, את העציץ. את התמונה של הנשים המעוּותות שאיבריהן זוויות חדות: משולש בטן, ריבוע אף. את ראש הליצן מאבן־גיר, שהעיניים שלו שני חורים שחורים.את כלי הנחושת המלאים חלוקי נחל. את החולצה של ירון הזרוקה על הכורסה. את השטיח, הספה, הטלוויזיה. את הפסנתר הניצב בפינה מתחת לחלון.

החלונות הקטנים מאחורי הספה מפיצים אור חיוור, כמו שני זוגות פנסים.

היא כבר גדולה מדי בשביל לפחד מהחושך.

הקצה של גרם־המדרגות מואר באור שמגיע מהחדר של ירון. היא לוקחת נשימה ורצה, מרימה גבוה את הברכיים, כדי שמה שזוחל שם לא ינשוך אותה.

ירון יושב־שוכב בעיגול האור של מנורת־הקריאה. יד אחת שלו מתחת לעורף והאחרת מחזיקה ספר. ספרון מקופל, בלי תמונות. היא מתגנבת פנימה בשקט, שלא ישים לב, ומתיישבת על הרצפה, נשענת אל ארון־הבגדים ומשחקת בעיסת הלחם שבפה שלה. מסיעה אותה מצד לצד על הלשון. שקט. היא מחכה. החלון פתוח ורוח חורפית קרה מסתננת פנימה. היא מתקפלת לישיבה מזרחית ומנסה לחמם את כפות הרגליים. כפות הרגליים של ירון עבות, העור שלהן צהוב וקשה. על הרצפה לידה מונח עיפרון. היא אוחזת בו וזורקת אותו למעלה. ירון מרוכז מאוד, רציני, השפתיים שלו מתעגלות מעט מטה, קפוצות.

היא מחפשת עליו סימנים ולא מוצאת. בשִׁבעה ישב בעיקר בחדר שלו. או ירד והתיישב על מעקה האבן הנמוך במרפסת, הפנה אל כולם צדודית צרה. שירה שמעה אותו אומר לחברים שלו שהוא מת שהשִׁבעה המפגרת הזאת כבר תיגמר והוא יוכל לצאת לשחק איתם כדורגל.

אבל מאז לא הלך לשחק כדורגל אפילו פעם אחת.

שוב ושוב נזרק העיפרון למעלה ונתפס, או לפעמים נופל, מפר את השקט בנקישה חדה אטומה.

"תפסיקי", אומר ירון ומחליף רגל ברגל. היא מפסיקה. יושבת ריקה. הצללים של שניהם משתרעים על הקיר, והאפלה שבחצי האחר של החדר טורפת לתוכה את מטוסי הפלסטיק הקטנים הנתלים מהתקרה, ואת מחברות בית־הספר שעל שולחן־הכתיבה, ואת ערכת־המדע עם המיקרוסקופ. מבלי לשים לב אוחזת שירה שוב בעיפרון, זורקת אותו למעלה ותופסת.

"אמרתי לך להפסיק, לא?"

היא נבהלת קצת ומניחה את העיפרון על הרצפה. האצבעות שלה מחטטות בכפות הרגליים, מפיקות צליל של שפשוף. ירון מוריד מעיניו את הספר ונועץ בה מבט, היא מרגישה שהוא דוקר אותה. היא נמחקת, נהדפת גם היא לחֶלקו החשוך של החדר.

"אולי תלכי למצוא משהו לעשות?" הוא שואל בקול שקט. המלים קרות, ניתזות מהלשון שלו לאט. "את לא חושבת שאת כבר גדולה מדי בשביל לפחד מהחושך?"

היא לא זזה. בולעת רוק. ממשיכה לשבת בשולי עיגול האור ומפחדת להפנות ראש אל החשכה. היא מוציאה מהפה את עיסת הלחם ומשחקת בה בין כפות הידיים. עכשיו היא שטוחה, שחורה, ויש לה ריח של רוק. היא רוצה פרוסה עם שוקולד, אבל לא מעיזה לרוץ עד למטבח.

"תעשה לי פרוסה עם שוקולד".

ירון לא זז. הפנים שוב מוסתרים מאחורי הספר.

"תעשי לבד, תינוקת".

היא מושכת בכוח את מגירת הסכו"ם. לא נשארו כפיות נקיות. היא מטפסת לשַׁיש, פותחת את הארון הגבוה ושולפת את קופסת הקרטון המוזהבת. בוחרת כפית אחת מהסרוויס היקר. מלטפת קצת באצבע את בד הקטיפה. הוא נעים, כמו הפרווה של האפרוח שיפתח נתן להם ללטף בחוג טבע־וסביבה. היא הרגישה את הגולגולת הקטנה שלו מתחת לפלומה. שבירה, פְּציחה. בתנועה אחת היתה יכולה.

היא קופצת מהשַׁיש ופותחת את המכסה של הממרח, נועצת את הכפית, מעלה גוש גדול של שוקולד ומכניסה לפה. היא לא בולעת מיד, רק סוגרת על הגוש חזק בשיניים ובחניכיים. היא לא מסתכלת בחלון הגדול. על השַׁיש הולכות נמלים. היא חוסמת את הדרך לנמלה באצבע שלה. בכל פעם שהנמלה מחליפה כיוון, היא מעמידה מולה את האצבע. הנמלה נעצרת ומרימה את פלג הגוף העליון, מנסה להבין לאן להתקדם. שירה מרשה לה להמשיך קצת, ואז מועכת אותה. היא שומעת צרצר בחוץ ולוחשת: טִימִי, טִימִי. בודקת כמה חזק היא יכולה להגיד את השם מבלי שהוא יתעורר. השערות הלבנות שעל הפרווה שלו חונקות לה בגרון. טִימִי, טִימִי.

הדלת אל חדר־הכביסה פתוחה. היא יכולה לראות את ארון הפלסטיק הלבן ואת הכיור ואת כלי־האוכל של טִימִי. ליד הדלת, על הרצפה, מוטלות נעלי־הבית. שדה מגנטי שני. הן נחות כמעט בפתח, נשטפות באור שבא מהמטבח. עוד אוֹצְרות בתוכן משהו ממנה, מין עיגול של חוֹם שהולך וגדל וכבר מכסה את דלת חדר־הכביסה, ואת מכונת־הכביסה, ואת המטאטא והמגב השעוּנים אל הקיר. שירה עוקפת תמיד את עיגול החוֹם, כדי לא להילכד בו.

היא מפנה מבט וממשיכה לנעוץ את הכפית בממרח, נותנת לשוקולד להימס לאט בפה, מפוררת את הנמלים המעוכות בין האצבעות שלה.

בלילה אבא יורד. בשבתות הוא כמעט לא יוצא מהחדר. שירה שומעת את הדלת נפתחת ואת הצעדים שלו במדרגות. היא יוצאת מהר לפגוש אותו במסדרון.

הוא לבוש בחלוק הכחול. מתחת לחלוק מציצים חולצת השינה ומכנסי הטריינינג. הוא מחזיק את כוס הקפה ואת הצלוחית הקטנה עם העוגיות, ששירה העלתה אליו קודם.

הוא מרים גבות, מופתע. "את לא ישֵׁנה?"

שירה מסמנת בראש לשלילה.

"אכלתְּ?"

"כן".

השיער שלו מבולגן, ומתחת לעיניים יש לו שקיות שמנות, אדומות. שירה רוצה ללחוץ עליהן באצבע ולהרגיש אותן. הוא מנסה להגיד משהו, אבל השיעול שלו מתחיל ומקפל לו את הגוף. הוא אוחז במעקה. הגוף שלו רועד כולו, עוד רגע יישפך קפה על הרצפה. שירה בולעת רוק. נודף ממנו ריח חמוץ של סדינים שלא כובסו ושל חדר שעמד סגור. הנשימות שלו שרקניות.

כשהשיעול נרגע קצת, הוא נבוך ומתחיל לרדת במדרגות. שירה יורדת אחריו. הבית עטוף בשקט של לילה. בחלונות חושך אטום כמו ים שחור.

הם נכנסים למטבח. הוא מניח את הכוס בכיור ואת הצלוחית עם העוגיות על השיש. טִימִי מותח צוואר. הקולר שלו מצטלצל. אבא מוציא כוס נקייה מהארון, ממלא את הקומקום במים ומעמיד אותו על האש. אחר־כך שולף חפיסת סיגריות וקופסת גפרורים מהכיס של החלוק, מדליק סיגריה ושולח שני סילונים דרך האף.

"מה אכלתם?" הוא מרים את המאפרה, גורר כיסא, מתיישב ונשען אל הקיר שמאחוריו.

"לחם עם גבינה".

שירה מתיישבת מולו. טִימִי נעמד בקושי, מתקרב אליו ונשכב לידו. אבא מלטף אותו ולוחש: "טִימִיטוּל, כן, כלב טוב, כן".

הוא מוצץ עשן מהסיגריה. שירה רואה: הלחיים חרושות קמטים חדשים, ושתי חריתות עמוקות, מרירות, הופיעו בצדי הפה שלו. הקומקום רותח. הוא מתרומם בכבדות, מוזג את המים לכוס וחוזר ומתיישב. מצית עוד סיגריה ומניח לאש להמשיך לשרוף את הגפרור עד שנשאר ממנו רק מקל שחור. הוא מושיט לה אותו ומלקק את האצבע שלו. שירה אוחזת בגפרור בעדינות ומפוררת אותו לאבקה שחורה.

"יהיה לָךְ פיפי שחור".

היא מריחה את הבל הפה שלו, ואת הזיעה והקפה. היא רוצה לשבת על הברכיים של אבא ולהניח את הראש על החזה שלו, ממש מתחת לצוואר, אבל היא כבר גדולה מדי.

האבקה משאירה סימנים שחורים על הידיים שלה.

"כבר מאוחר, יש בית־ספר מחר", הוא אומר בשקט. טִימִי זע על הרצפה מתחת לכיסא שלו. אבא שולח אליו כף רגל מהכפכף, שמלטפת לו את האוזן. טִימִי מקפיץ קצת רגל קדמית ומלקק את הפה שלו מתוך שינה.

"הוא כבר לא רואה כלום", אומרת שירה.

"ששש, תגידי באנגלית, שלא יבין".

שירה מחייכת. אבא מעשן ומשתעל שוב. הגוף שלו מתעוות ומתפתל. שירה מהדקת לסתות ומחכה שיגמור. אבא שותה לגימה מהקפה והשיעול נרגע. היא לא רוצה לחזור למיטה. האצבעות שלה מורחות סימנים שחורים על השולחן הלבן.

"יש סתימה בשירותים הקטנים", היא אומרת.

"כן, אני יודע".

הוא משפשף את הפנים באלימות ומשאיר מריחות אדומות על העור שלו.

שירה קמה. אבא מרים אליה עיניים. ורידים אדומים צובעים את הלבן שלהן כמו רשת של עכביש, ועוד מעט יצבעו גם את הכחול, יאכלו אותו מבפנים.

בבית־הספר המורות מביטות בה ברחמים, במין חצי חיוך עצוב, ומדברות אליה בקול חרישי. מניחות כפות ידיים על הכתפיים שלה ומלטפות לה את השיער. שירה רוצה לתפוס בפרק היד שלהן ולעקם אותו לאחור עד שיצרחו מכאב.

גליה ומיכל מתנהגות כאילו הכל כרגיל, אבל טון הדיבור שלהן שונה, יש בו משהו צורם. כמו כשיש נזילה בחורף במרתף של שושי והפסנתרים יוצאים מכיוון. היא יושבת ליד קרן, בשולחן השני בטור שקרוב לחלון, ומסתכלת בגליה ובמיכל. היא מצביעה על קרן ועושה להן פרצוף של גועל. הן צוחקות אליה. הצרימה נשמעת גם בצחוק שלהן. הוא חזק מדי, מהיר מדי.

בעיפרון שלה היא מסמנת קו עבה שחוצה את השולחן. עוברת עליו שוב ושוב.

"זה החצי שלי וזה שלך", היא אומרת לקרן. "שלא תעזי לעבור את הקו".

קרן מתכווצת ומכנסת מרפקים.

שירה יושבת בעיניים פקוחות ולא שומעת את המורָה. היא מנסה להתרכז חזק, אבל הראש מתמלא לה בעשן לבן, כמו של הסיגריות של אבא. המורה הופכת לדמות מסרט אילם. השפתיים שלה זזות, אבל שום קול לא יוצא מהן. זה מצחיק קצת. לפעמים גם אבא וירון מדברים ככה, וגם הילדים האחרים. מזיזים את השפתיים, אבל שירה לא שומעת...