סיפורים מאזור השלווה

אלמן מתלונן על אשתו: שבעה חודשים אחרי מותה היא עושה לו בושות בחלומותיו, מתעלסת בהם עם הרופא הצעיר שלו . אשה שהתאלמנה מעבירה את ערבי ה'שבעה' בישיבה בחושך, צופה בחלון מואר ממול: זקן אוכל שם פרוסות נקניק טבולות בדבש. אהובה הצעיר של אשה ניצולת-שואה, שנורה בסוף המלחמה, חוזר ומופיע לנגד עיניה במלוא יופיו בכל-פעם שהיא מכינה לבעלה תפוח אפוי . המספר, כילד, מתלווה אל אביו לבית דיכאוני של סוחר, שהוא ואשתו חשוכי-הילדים לא צחקו במשך שנים. משחק ה"קפוץ עכבר" של הילד מעליז אותם. "אבא והסוחר נורו למוות בדרכם לטרבלינקה", נקטע הסיפור לרגע בשורת מחץ, וממשיך... ואחרי סיפורים כאלה, שבכולם יש איזו היאחזות בחיים - בהסטה, בעיקוף גדול של הצעקה הקפואה בפה, בעיסוק תזזיתי בדברים של מה בכך, שדווקא מעצימים את הרגש של הקורא - פורצת לספר עליצות גדולה בסיפור על רחיצת כבשים ועל רועה-צאן שתופר לכבשים חזייות ססגוניות, כדי שלא יינקו חלב מהעטין של עצמן... בשלוש שנות חייו האחרונות עסק בירשטיין בכתיבת ספר שהוא-עצמו נתן לו את השם '"סיפורים מאזור השלווה" (השער הראשון של ספר זה, עד עמ' 35). ביניהם סיפורים שדומה שהם מפסגות יצירתו, בניקיון-לעילא שלהם, בבחירת הפרטים הגאונית, במעברים ובפיזור הווירטואוזי של החומרים המתחככים אלה באלה לאורך הטקסט. כ-40% מן הקובץ הנוכחי הם סיפורים וטקסטים שטרם ראו אור בספר, ורובם מתפרסמים כאן לראשונה. מקום חשוב בתוכם תופסים "חלומות, 1978", ו"חלומות, 2003" - האחרונים, מחודשי חייו האחרונים, עד מותו ב-24.12.03, יש בהם התמודדות מצמררת עם האינות והאינאונים, בכוח ספרותי לא-שכיח (על נסיבות כתיבתם, ראו בפתחי החטיבות). מן-הסתם אין אלה דיווחי חלומות של ממש, אלא מעין ז'אנר ספרותי - מיניאטורות, קצרצרים קצרים מן הקצרים של בירשטיין, שברובם, בניגוד לסיפוריו, ה"אני" אינו מספר-עד, אינו "ציפור שמקפצת ומציצה ולא מתערבת בעסקי אחרים", אלא הגיבור הרשמי של סיפורי הנפש. עוד בספר, מה שסיפר לי יוסל במשך יום שלם ב-1976 ("קווים יחפים וצליל"), טקסט שאולי עשוי להזים סופית את "המיתוס" על בירשטיין הנוסע באוטובוסים בירושלים ומלקט את סיפוריו. כבמין פנתיאון של זיכרון-הפוך מוכנים כאן, כבר בשנות ה-70, חומרים ש"יתרחשו" בסיפורים הירושלמיים רק בשנות ה-80 ואילך... שאר שערי הספר (ע' 256 - 39) הם נוסח חדש (כולל מבנה חדש) של סיפורי "כתם של שקט" (1986), כפי שנדברתי עם המחבר בחייו. ליוסל בירשטיין אלפי אוהבים שאוהבים לאהוב אותו, שרואים בו נהג-סיפורים גדול, המתמרן ביד של רב-אמן את הסיפור עד לפואנטה שבסופו. עוצמתו של ספר זה מציבה את בירשטיין בשורה הראשונה של הסופרים היהודים-ישראלים במאה העשרים, משום שמלבד כושר הסיפור הנדיר שלו, יש בכתיבתו גם אמירה בעלת רלבנטיות עצומה דווקא לישראל בעשורים האחרונים, ומאחורי הכוח התמאטי עומדת נפש מרתקת, מלאה אמפטיה ואירוניה (בעיקר אירוניה עצמית). נפש זו (על מלאכת הזיכרון והמעברים האסוציאטיביים שלה) היא הגיבורה האמיתית של הסיפורים, והבילוי במחיצתה לאורך ספר שלם הוא חוויה נדירה. (מנחם פרי).