הילד בחלון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הילד בחלון
מכר
מאות
עותקים
הילד בחלון
מכר
מאות
עותקים

הילד בחלון

4.6 כוכבים (68 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אורן גזית

 שירת ככתב בעיתון "במחנה", והיה עיתונאי ב"סופשבוע" של מעריב. ספרו הראשון "הסוף הראשון והסוף השני" ראה אור בכנרת זמורה בשנת 2019. ספרו השני "הילד בחלון" יצא לאור בשנת 2022. 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

"אולי מיששתי איזה אוברול שהיה שם על הדוכן, אבל כמה זמן ממששים, עשר שניות? חמש־עשרה? כשיצאתי החוצה העגלה הייתה ריקה. אפילו השמיכה שלו הכחולה לא הייתה שם. ואני התחלתי לחפש בתוך העגלה, כמו מטומטמת, כי ברור שהבנתי שהוא לא שם... ואז אני חושבת שהתחלתי לצעוק איפה הילד, לקחו אותו. הם אמרו שאני עמדתי ולא צעקתי. שרק אחר כך צעקתי. מה זה בכלל אחר כך? אני לא הצלחתי להבין אותם, אחרי מה אני כן צעקתי?"

שמונה־עשרה שנים עברו מאז שכצלה נכנסה לחנות ברחוב ביאליק ברמת גן כדי לשאול אם יש אוברלים לתינוקות וכשחזרה להציץ בעגלה גילתה שהתינוק שלה נעלם.
איך תינוק יכול להיעלם? המשפחה, התקשורת והמשטרה אומרים שזאת היא. היא שלא אהבה, היא שנטשה, היא שחטפה. אולי רצחה וקברה. וכצלה? כצלה בעצמה כבר לא בטוחה. שמונה־עשרה שנים היא כותבת כל מה שקורה לה, כי פעם אחת הספיקה לה כדי לדעת שהיא לא יכולה לסמוך על הזיכרון או על המחשבות שלה או על כל מה שלא כתוב.
אבל עכשיו קרו שני דברים: קודם אורי אחיה מת ואז היא שומעת שבחלון הראווה של חנות ברחוב ביאליק עומד נער ומדגמן בגדי ים, ויכול להיות שזה הוא – הילד שנעלם...

הילד בחלון – רומן מותח, מצחיק ושובר לב על משפחה ועל הורות – הוא ספרו השני של אורן גזית, עיתונאי ומנהל תוכן בטלוויזיה. ספרו הראשון, הסוף הראשון והסוף השני (כנרת זמורה), זכה בפרס ה־ Paper Brigade לספרות ישראלית מטעם ה־Jewish Book Council.

פרק ראשון

1

הנייד שלי חזר וצלצל, אבל המשכתי לצייר ולא עניתי. הרבה מאוד שנים אני לא עונה למספרים שאני לא מזהה. בהתחלה אלה היו נשים שצעקו עליי ממספרים חסומים: "תמותי" או "הלוואי שתישרפי". אחר כך, כשהבושה נעלמה מהארץ, הן אפילו לא ניסו להסתתר. הן צלצלו לקלל אותי מהבתים שלהן, ממקומות העבודה, מהניידים של הילדים שלהן. הרבה מאוד פעמים החלפתי את מספר הנייד. לפני חמש שנים החלפתי גם את השם שלי. לא יכולתי לשאת אותו יותר על הכתפיים. נתתי לעצמי את השם של אמא שלי המתה, רחל.
פעם הייתי קוראת כל מילה שהתפרסמה עליי. הייתי קוראת את התגובות, הייתי שותה את השנאה כדי שהיא תכאיב לי. עם הזמן, למדתי שאני לא יכולה לוותר על הכאב. זו התחושה האחרונה שנותרה לי שעדיין עבדה במשרה מלאה. אימצתי אותה כדי שהיא לא תיעלם כמו השמחה, השיעמום, האימה והעונג שעברו לרבע או חצי משרה. מתישהו הפסקתי לקרוא את מה שכתוב בכתבות האלה. קראתי רק את שם המגיב בטוקבק ודמיינתי אותו בא בלילה ודופק לי מכות.
איתן שלח לי הודעה וביקש ממני לענות לטלפון. שמונה־עשרה שנים שלא ראיתי אותו. מאז שהכול קרה, מאז שהתגרשנו, לא עניתי לאף הודעה שהשאיר לי. הוא צלצל שוב ולא עניתי, כי אחזה אותי בהלה גדולה של פתאומיות. איתן המשיך וצלצל ולא הרפה גם אחרי שזרקתי את הנייד על השטיח וגם כשכיביתי אותו. בסוף, כשעניתי, הוא אמר לי שהוא לא מצליח לתפוס את אורי. הוא חיכה שאני אגיד משהו, אבל לא יכולתי להוציא ממני מילים.
איתן אמר, "כצלה, את שומעת? אני חושב שקרה לו משהו". הוא דיבר אליי, אבל לא יכולתי לענות לו כי הייתי עסוקה בלנשום. איתן אמר שהוא לא היה מצלצל אם הוא לא היה באמת דואג, ואני ידעתי כמה איתן יכול לדאוג וכמה איתן יכול לאהוב. פעם נתתי לאיתן בלי חצי רגל שמאל להתאהב בי, לשכב איתי ולעשות בי ילד. פעם גם אני אהבתי אותו. פעם גם אני דאגתי לאורי ולו. אבל אני קברתי את פעם, כי פעם מת.
איתן ביקש שאני אבוא איתו לבית של אורי. הוא אמר שכל השנים האלה מחקו לנו את האינסטינקטים של לצלצל אחד לשני כשאורי בדיכאון או כשאורי לא עונה, אבל שבמשך כל הזמן הזה אורי לא הפסיק לדבר עליי, על כצלה, האחות הגדולה שלו. שלא היו חג או אירוע שהוא לא היה מרים לכבודי כוסית. אמרתי לו שיסתום, שלא מעניין אותי מה אורי אמר עליי. אבל אני מכירה את איתן, הוא לא היה מצלצל סתם, אז האימה שלו הזדחלה גם אליי.
קבענו שהוא יבוא לאסוף אותי. כתבתי במחברת מתי עניתי לו, ומה הוא אמר, כדי שלא אשכח. אני אחת כזאת שצריכה לכתוב את הפעולות שלה, כי אחר כך אנשים שואלים אותי ואני לא תמיד בטוחה ולא תמיד זוכרת. אני כבר שמונה־עשרה שנים לא מאמינה למה שלא כתוב. פעם אחת הספיקה לי כדי לדעת שאני לא יכולה לסמוך על הזיכרון או על המחשבות שלי.
התקלחתי מהר ולבשתי את השמלה האפורה שהגיעה יום קודם מקלאב מונקו. דיברתי אל עצמי מול המראה ואמרתי שאני מטומטמת, בשביל מי אני מתקשטת ככה. גם המזגן לא הצליח לקרר את הרעידות שלי ואת מה שאני חושבת שכבר ידעתי. אני לא זוכרת על מה דיברתי עם איתן במכונית. כל מה שהיה בזמן ההוא כבר לא קיים בזיכרון שלי. אני רק זוכרת שבכניסה למכונית איתן הניח עליי את הריח שלו, ואז את המראה שלו עם העיניים הירוקות והרבע או חצי כרס. ואז הוא הניח עליי, כמו פעם, את הדאגה שלו לאורי.
כשפתחנו את שער הכניסה לחצר של אורי, כלבה שחורה קפצה עליי וטינפה את השמלה שלי בבוץ. בסוף אותו לילה זרקתי אותה לפח, וגם את התחתונים והחזייה והמגבת שהתנגבתי בה. כל הבדים של אותו ערב הגעילו אותי וספגו ריח של סוף. איתן טען שקראתי לאורי לצאת החוצה. אני לא זוכרת דבר כזה, אני רק זוכרת שאיתן מצא מפתח של הבית מתחת לעציץ שבכניסה. הוא פתח את הדלת ואמר לי, "כצלה, אני הולך לחדר השינה שלו, חכי כאן, כבי את הטלוויזיה". אולי הוא גם אמר לי, "תכניסי את הדברים שעל השיש למקרר שלא יתקלקלו", או שהכנסתי אותם כדי לא ללכת אחרי איתן ולראות את אורי מת, ואת הכלבה שלו מלקקת לו את הפנים.
***
כשהאוגרת עם הידיים הקטנות שהלכתי אליה לטיפול הייתה שואלת אותי מה אני מרגישה, הייתי נרקבת. הייתי מרגישה שנהיים לי חורים בידיים מעצבים. היא לא הבינה שלא הרגשתי שום דבר שיש לו מילה בעברית. אולי בשפות אחרות יש מילים כאלה, אני לא יודעת. אבל אין אותן בשפה שהשורש שאני הכי שונאת בה היא "רגש". היא הייתה אומרת לי שכשאני מרגישה ככה, אני צריכה להתאמץ ולנסות להגדיר את התחושה שלי במחברת. היא הייתה אומרת, "את הרי לא באמת מתה", ומסתכלת עליי כמו הכלבה הזאת של אורי, שקפצה עליי עם הבוץ.
איתן צעק מחדר השינה שאני אצלצל לאמבולנס. צלצלתי למגן דוד אדום ואמרתי לזאת שענתה שזה בעניין האח שלי, שאני לא נכנסתי לחדר שינה, אבל שהחבר הכי טוב שלו נכנס ואמר לי שהוא מת.
"מי מת, החבר?"
"לא החבר, אח שלי מת".
אחר כך צעקתי לאיתן אם הוא בדק דופק, ואם הוא ניסה להנשים, וחזרתי על כל מה שביקשו ממני לדעת. ואז באמצע המשפט של האישה הזאת, כשהיא שאלה לפני כמה זמן או משהו, ניתקתי לה את הטלפון בפנים. לא יכולתי יותר לדבר. יצאו לי עכברים מתוך הבטן, יצאה לי שיירה שלהם על השמלה המטונפת של הליין לגבוהות.
***
אורי שכב על המיטה. הגוף שלו נטה לצד ויד אחת שלו חיבקה את הכרית. העיניים הכחולות שלו היו פקוחות. השיער הכסוף שלו, שהכרתי כשהיה שחור, היה סתור ופרוע. מי מת כשהוא לבוש בתחתונים של פוקס עם גומי קרוע ובחולצה עם הדפס של עטיפת התקליט בית חם? ממתי היא הייתה בכלל? למה הוא שמר אותה? בני כמה היינו אז — אחת־עשרה? שתים־עשרה? — כשאורי אמר לי, "בגללך אני חולה על השיר הזה, אני בטוח שזה שיר עלייך".
ליד השידה היו מסודרות קופסאות הכדורים שהוא לקח, או כמו שלאה אמרה אחר כך, "אורי שתה כדורים, ככה הוא מת". לא היו לי דמעות באותם רגעים, וגם לא לאיתן. היינו כמו שחיינו יחד פעם, שותקים ומתפקדים. כמו השקט הזה לפני שהוא היה שואל אותי אם בא לי או אם אני במחזור או שהוא היה מניח את היד שלו על המותן שלי, ואז על החזה שלי, כמו בהוראות הרכבה של איקאה.
החזקתי לאורי את כף היד, כמו אז, בחדר שלנו, כשלאה הגיעה עם התיק הירוק שעד היום נגרר אחריה, ואמרה, "מעכשיו אני אמא שלכם". רציתי לזרוק על אורי תפוז, כמו שזרקתי אז על לאה. רציתי להתחבא איתו מתחת לשולחן במטבח ולצעוק, "לא תתפסי אותנו". שם, מתחת לשולחן, צפינו בלאה, הכפילה של ננסי רייגן מראשון לציון, נבהלת ומחליקה. כשהיא נשכבה על הרצפה, העיניים המעט מלוכסנות שלה פגשו את המבטים שלנו שהתחבאו מתחת לשולחן. אבל למה נזכרתי בזה? אולי בגלל המבט שלה אז, שהיה כמו המבט המת של אורי. כי למתים נהיה מבט של נמוכים.

אורן גזית

 שירת ככתב בעיתון "במחנה", והיה עיתונאי ב"סופשבוע" של מעריב. ספרו הראשון "הסוף הראשון והסוף השני" ראה אור בכנרת זמורה בשנת 2019. ספרו השני "הילד בחלון" יצא לאור בשנת 2022. 

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

כותבים עברית עם אורן גזית רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 26/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

כותבים עברית עם אורן גזית רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 26/05/2022 להאזנה להסכת >
הילד בחלון אורן גזית

1

הנייד שלי חזר וצלצל, אבל המשכתי לצייר ולא עניתי. הרבה מאוד שנים אני לא עונה למספרים שאני לא מזהה. בהתחלה אלה היו נשים שצעקו עליי ממספרים חסומים: "תמותי" או "הלוואי שתישרפי". אחר כך, כשהבושה נעלמה מהארץ, הן אפילו לא ניסו להסתתר. הן צלצלו לקלל אותי מהבתים שלהן, ממקומות העבודה, מהניידים של הילדים שלהן. הרבה מאוד פעמים החלפתי את מספר הנייד. לפני חמש שנים החלפתי גם את השם שלי. לא יכולתי לשאת אותו יותר על הכתפיים. נתתי לעצמי את השם של אמא שלי המתה, רחל.
פעם הייתי קוראת כל מילה שהתפרסמה עליי. הייתי קוראת את התגובות, הייתי שותה את השנאה כדי שהיא תכאיב לי. עם הזמן, למדתי שאני לא יכולה לוותר על הכאב. זו התחושה האחרונה שנותרה לי שעדיין עבדה במשרה מלאה. אימצתי אותה כדי שהיא לא תיעלם כמו השמחה, השיעמום, האימה והעונג שעברו לרבע או חצי משרה. מתישהו הפסקתי לקרוא את מה שכתוב בכתבות האלה. קראתי רק את שם המגיב בטוקבק ודמיינתי אותו בא בלילה ודופק לי מכות.
איתן שלח לי הודעה וביקש ממני לענות לטלפון. שמונה־עשרה שנים שלא ראיתי אותו. מאז שהכול קרה, מאז שהתגרשנו, לא עניתי לאף הודעה שהשאיר לי. הוא צלצל שוב ולא עניתי, כי אחזה אותי בהלה גדולה של פתאומיות. איתן המשיך וצלצל ולא הרפה גם אחרי שזרקתי את הנייד על השטיח וגם כשכיביתי אותו. בסוף, כשעניתי, הוא אמר לי שהוא לא מצליח לתפוס את אורי. הוא חיכה שאני אגיד משהו, אבל לא יכולתי להוציא ממני מילים.
איתן אמר, "כצלה, את שומעת? אני חושב שקרה לו משהו". הוא דיבר אליי, אבל לא יכולתי לענות לו כי הייתי עסוקה בלנשום. איתן אמר שהוא לא היה מצלצל אם הוא לא היה באמת דואג, ואני ידעתי כמה איתן יכול לדאוג וכמה איתן יכול לאהוב. פעם נתתי לאיתן בלי חצי רגל שמאל להתאהב בי, לשכב איתי ולעשות בי ילד. פעם גם אני אהבתי אותו. פעם גם אני דאגתי לאורי ולו. אבל אני קברתי את פעם, כי פעם מת.
איתן ביקש שאני אבוא איתו לבית של אורי. הוא אמר שכל השנים האלה מחקו לנו את האינסטינקטים של לצלצל אחד לשני כשאורי בדיכאון או כשאורי לא עונה, אבל שבמשך כל הזמן הזה אורי לא הפסיק לדבר עליי, על כצלה, האחות הגדולה שלו. שלא היו חג או אירוע שהוא לא היה מרים לכבודי כוסית. אמרתי לו שיסתום, שלא מעניין אותי מה אורי אמר עליי. אבל אני מכירה את איתן, הוא לא היה מצלצל סתם, אז האימה שלו הזדחלה גם אליי.
קבענו שהוא יבוא לאסוף אותי. כתבתי במחברת מתי עניתי לו, ומה הוא אמר, כדי שלא אשכח. אני אחת כזאת שצריכה לכתוב את הפעולות שלה, כי אחר כך אנשים שואלים אותי ואני לא תמיד בטוחה ולא תמיד זוכרת. אני כבר שמונה־עשרה שנים לא מאמינה למה שלא כתוב. פעם אחת הספיקה לי כדי לדעת שאני לא יכולה לסמוך על הזיכרון או על המחשבות שלי.
התקלחתי מהר ולבשתי את השמלה האפורה שהגיעה יום קודם מקלאב מונקו. דיברתי אל עצמי מול המראה ואמרתי שאני מטומטמת, בשביל מי אני מתקשטת ככה. גם המזגן לא הצליח לקרר את הרעידות שלי ואת מה שאני חושבת שכבר ידעתי. אני לא זוכרת על מה דיברתי עם איתן במכונית. כל מה שהיה בזמן ההוא כבר לא קיים בזיכרון שלי. אני רק זוכרת שבכניסה למכונית איתן הניח עליי את הריח שלו, ואז את המראה שלו עם העיניים הירוקות והרבע או חצי כרס. ואז הוא הניח עליי, כמו פעם, את הדאגה שלו לאורי.
כשפתחנו את שער הכניסה לחצר של אורי, כלבה שחורה קפצה עליי וטינפה את השמלה שלי בבוץ. בסוף אותו לילה זרקתי אותה לפח, וגם את התחתונים והחזייה והמגבת שהתנגבתי בה. כל הבדים של אותו ערב הגעילו אותי וספגו ריח של סוף. איתן טען שקראתי לאורי לצאת החוצה. אני לא זוכרת דבר כזה, אני רק זוכרת שאיתן מצא מפתח של הבית מתחת לעציץ שבכניסה. הוא פתח את הדלת ואמר לי, "כצלה, אני הולך לחדר השינה שלו, חכי כאן, כבי את הטלוויזיה". אולי הוא גם אמר לי, "תכניסי את הדברים שעל השיש למקרר שלא יתקלקלו", או שהכנסתי אותם כדי לא ללכת אחרי איתן ולראות את אורי מת, ואת הכלבה שלו מלקקת לו את הפנים.
***
כשהאוגרת עם הידיים הקטנות שהלכתי אליה לטיפול הייתה שואלת אותי מה אני מרגישה, הייתי נרקבת. הייתי מרגישה שנהיים לי חורים בידיים מעצבים. היא לא הבינה שלא הרגשתי שום דבר שיש לו מילה בעברית. אולי בשפות אחרות יש מילים כאלה, אני לא יודעת. אבל אין אותן בשפה שהשורש שאני הכי שונאת בה היא "רגש". היא הייתה אומרת לי שכשאני מרגישה ככה, אני צריכה להתאמץ ולנסות להגדיר את התחושה שלי במחברת. היא הייתה אומרת, "את הרי לא באמת מתה", ומסתכלת עליי כמו הכלבה הזאת של אורי, שקפצה עליי עם הבוץ.
איתן צעק מחדר השינה שאני אצלצל לאמבולנס. צלצלתי למגן דוד אדום ואמרתי לזאת שענתה שזה בעניין האח שלי, שאני לא נכנסתי לחדר שינה, אבל שהחבר הכי טוב שלו נכנס ואמר לי שהוא מת.
"מי מת, החבר?"
"לא החבר, אח שלי מת".
אחר כך צעקתי לאיתן אם הוא בדק דופק, ואם הוא ניסה להנשים, וחזרתי על כל מה שביקשו ממני לדעת. ואז באמצע המשפט של האישה הזאת, כשהיא שאלה לפני כמה זמן או משהו, ניתקתי לה את הטלפון בפנים. לא יכולתי יותר לדבר. יצאו לי עכברים מתוך הבטן, יצאה לי שיירה שלהם על השמלה המטונפת של הליין לגבוהות.
***
אורי שכב על המיטה. הגוף שלו נטה לצד ויד אחת שלו חיבקה את הכרית. העיניים הכחולות שלו היו פקוחות. השיער הכסוף שלו, שהכרתי כשהיה שחור, היה סתור ופרוע. מי מת כשהוא לבוש בתחתונים של פוקס עם גומי קרוע ובחולצה עם הדפס של עטיפת התקליט בית חם? ממתי היא הייתה בכלל? למה הוא שמר אותה? בני כמה היינו אז — אחת־עשרה? שתים־עשרה? — כשאורי אמר לי, "בגללך אני חולה על השיר הזה, אני בטוח שזה שיר עלייך".
ליד השידה היו מסודרות קופסאות הכדורים שהוא לקח, או כמו שלאה אמרה אחר כך, "אורי שתה כדורים, ככה הוא מת". לא היו לי דמעות באותם רגעים, וגם לא לאיתן. היינו כמו שחיינו יחד פעם, שותקים ומתפקדים. כמו השקט הזה לפני שהוא היה שואל אותי אם בא לי או אם אני במחזור או שהוא היה מניח את היד שלו על המותן שלי, ואז על החזה שלי, כמו בהוראות הרכבה של איקאה.
החזקתי לאורי את כף היד, כמו אז, בחדר שלנו, כשלאה הגיעה עם התיק הירוק שעד היום נגרר אחריה, ואמרה, "מעכשיו אני אמא שלכם". רציתי לזרוק על אורי תפוז, כמו שזרקתי אז על לאה. רציתי להתחבא איתו מתחת לשולחן במטבח ולצעוק, "לא תתפסי אותנו". שם, מתחת לשולחן, צפינו בלאה, הכפילה של ננסי רייגן מראשון לציון, נבהלת ומחליקה. כשהיא נשכבה על הרצפה, העיניים המעט מלוכסנות שלה פגשו את המבטים שלנו שהתחבאו מתחת לשולחן. אבל למה נזכרתי בזה? אולי בגלל המבט שלה אז, שהיה כמו המבט המת של אורי. כי למתים נהיה מבט של נמוכים.