כמיהה

וילהלם גאסה 28, צ'רנוביץ

חיים ז'יטלני עמד לבדו במתפרה שלו מול מפת אוסטרו הונגריה התלויה על הקיר ואחז בידו סיכת תפירה שראשה חרוז אדום. עפעפיו היו הדוקים זה לזה ואצבעותיו הרועדות גיששו אחר נקודה שלא תהיה למעלה מדי ולא למטה מדי. "כאן!" לחש, נעץ את הסיכה בכוח ופקח את עיניו. החרוז האדום התנוסס בצ'רנוביץ, בוקובינה, לב האימפריה של הקיסר פרנץ יוזף.
השנה היתה 1848, שנה שתיקרא "אביב העמים". עיתוני עירו של חיים, אודסה, כתבו על זמן חדש, על מאבקים למען שוויון זכויות ועל הרוחות הליברליות שהחלו לנשב במערב אירופה. גם זכויותיהם הרמוסות של בני העם היהודי עלו על הפרק. הרעיונות החדשים שניסרו בחלל, זעזעו את הקרקע תחת רגליהם של בני המעמדות הגבוהים. חיים לא היה מוטרד מכך. הוא היה חייט בן חייט שהתפרנס מתפירת בגדים זולים לבני המעמד הבינוני הנמוך. בגיל עשרים פתח מתפרה קטנה ברחוב צדדי. מזלו האיר לו פנים בעסקיו, אך בכל הנוגע לחייו האישיים - הפנה לו עורף: שבע שנים אחר נישואיהם נפטרה אשתו בדמי ימיה והותירה ארבעה ילדים קטנים כרוכים על צווארו. אבלו נסך בו אי שקט, כעס, ורצון לשינוי. בשורות החירות שהגיעו מן המערב התמזגו בהלך רוחו, בשאיפה הרדומה לגדולות שהתעוררה בו: אם כבר התהפכו חייו, ישנה אותם כליל, יעזוב את אוקראינה הנחשלת ויפתח "סלון" בעיר גדולה בארץ חדשה. הוא חקר ודרש אצל ידידים, קרא עיתונים ואסף מידע, אך ככל שהלכו הפרטים ונצברו - גברה מבוכתו. כל יעד צפן בחובו קסם וגם סיכון. לבסוף החליט להפקיד את גורלו בידיו האוחזות בסיכה.
לימים, הטילו בניו ספק בדיוקו של הסיפור. ליאופולד, בכורו, אמר שבודאי היו נעיצות סיכה רבות, עד שנמצאה העיר שהתאימה לאביהם כחליפה על פי מידה. אך מה חשיבות יש למידת דיוקו של הסיפור? משפחה, כמו עם, זקוקה למיתוס, לאגדה שתייפה את המציאות ותוסיף לה הילה.
החייט הצעיר השאיר את יתומיו אצל אחותו סוניה, עד שירווח והשכיר את עצמו לשוליה בסלון הנחשב בעיר. עד מהרה הפך ליד ימינו ושותפו של מעסיקו, היינץ מורגנשטרן. הוא שינה את שמו מחיים להיימן, ונשא לאישה את סופי, בתו היחידה של מר מורגנשטרן. כשירש את הסלון, אחרי מות חותנו הושלם מסע התערותו בעולמו החדש.
היימן ז'יטלני התפרסם בעיר בזכות מקצועיותו, טעמו הטוב ונועם הליכותיו. העשירים, האמידים ובעלי השררה בחרו בשירותיו. הוא עבד ללא ליאות והצלחתו, שגדלה משנה לשנה, אִפשרה למשפחתו חיי אמידות נוחים אך לא מנקרי עיניים. זכויות האזרח שרכש, הכבוד שרחשו כלפיו לקוחותיו וידידיו, השכיחו ממנו את מחוז הולדתו. "החיים שוחקים אלי יותר משמגיע לי," אמר לסופי, שגידלה את ילדיו עם ילדם המשותף מרק, כאילו היו כולם פרי בטנה.
הוריו הזקנים של חיים היימן נפטרו ומחוז ילדותו ועברו דעכו בתודעתו. מדי פעם התעוררו בו אשמה וגעגועים והוא כתב לאחיו והזמינם להצטרף אליו, אך מעולם לא דחק בהם להיענות. נוח היה לו בהווייתו האוסטרו הונגרית ובמרחק ממשפחתו. הוא לא התכחש ליהדותו, אך מיתן את סממניה. "הכול במידה, כך דרכם של בני תרבות," אמר לילדיו הגדולים, שזכרו יהדות אחרת, מסוגרת ומחמירה.
ודווקא מרק, צעיר ילדיו, שנולד במרחביה הפתוחים של האימפריה, נמשך אל החלק העמום בזהותו של אביו, אל משפחתו שנותרה מאחור - המון רב של דודים ודודות, בני דודים ודודות וילדיהם, רחוקים אך נוכחים בתוכו. הוא דובב את אביו בשאלותיו, הצביע על הפנים הלא מוכרות בתצלומים ששלחה דודתו סוניה ושאל מי הוא מי. בכל לבבו ונפשו ביקש למחוק את המרחק, להחיות את דמויות הצלולויד הקפואות על נייר.
כשנסע אביו לחתונות משפחתיות, השתוקק המזיניק להצטרף אליו, אך הוריו התנגדו. "אתה צריך ללמוד, להתקדם, להיות הטוב ביותר," נימקו תמיד, והוא תהה אם חששו מפני משהו או שהסתירו ממנו איזה שדון בבקבוק. הוא סיים את התיכון הריאלי המקומי בהצטיינות, צעיר בשנתיים מבני כיתתו. אחיו טוו לו את עתידו וכשהתקבל ללימודי רפואה בווינה, התעמעמו בלבו בני דודיו הרחוקים.
הם שבו אליו, ובדרך בלתי צפויה.
האוניברסיטה סגרה את שעריה לקראת חג המולד, ומרק, סטודנט לרפואה בשנת לימודיו האחרונה, חזר אל בית הוריו. בתחנת הרכבת בווינה קנה שני עיתונים יומיים שכותרותיהם זעקו: פרעות פרצו בפלכים הדרומיים של רוסיה הצארית! עשרות הרוגים! מאות פצועים, בתים הועלו באש, בתי עסק נפרצו ונשדדו.
הוא שקע בקריאה חסרת מנוח. גרונו נשנק. כל מילה שקרא צרבה את נפשו. הפרטים התחברו לתמונה מחרידה.
עצם ההתפרצות לא הפתיעה אותו. פרעות היו ויהיו. לפני למעלה מעשר שנים, ב 1881, נרצח הצאר אלכסנדר השני. בין הרוצחים היתה נערה יהודייה. הרצח עורר מרבצו הר געש של שנאה, הטיח לבה רותחת. גלים נוספים התערבלו. מעגלי שטנה שָצפו באזורים שחיו בהם זה לצד זה יהודים ופרבוסלבים בדו קיום שברירי. לאחר זמן נשכחה עילת הרצח שהציתה את הפתיל וגרמה לדליקה האדירה. נותרו רק ההריסות.
הלהט שכך או דוכא. הרגיעה ששררה מאז בממלכה דמתה לציפוי קרח דק, קל להתמוסס. חברו של מרק, מישה, רוסי חתרן ואידיאליסט, הסביר לו את "הרציונל שאין בו שמץ של רציונליות": "רוסיה חולה באי שקט פנימי," אמר, "האנרגיה מלאת הזעם של המעמדות המדוכאים מחפשת לה מוצא ופוגעת ביהודים, ודווקא בעניים, הפסיבים, שומרי החוק הצייתנים. השלטונות, מודעים לעוצמת החרון המצטבר של הנדכאים, מנסים להסיח את דעתם, ובכוונת זדון מסיתים אותם נגד היהודים, בשטיפת מוח מתמדת של רעל אנטישמי. והכמרים? ללא בושה הם מטיפים בכנסיות: 'רק אלוהים הטוב מגן על העם הרוסי הסובל וישר הדרך. הז'ידים רוצחי האל מקיזים את דמינו, תרתי משמע.'"
בניתוחיהם המלומדים של עיתוני וינה הושם דגש על התהליכים הפוליטיים, החברתיים וההיסטוריים, כפי שבאו לידי ביטוי במהלך האירועים. "קצה נפש ההמונים הרוסיים בצאר ובחצרו המושחתת," כתב העיתונאי והמסאי המבריק מאייר מנדלסון ב"נוׂיֶה פְרָיֶה פְּרֶסֶה". ומדוע התפרץ הזעם הרצחני דווקא אחרי רצח הצאר? "דינמיקה מופרעת ומלאת סתירות שוררת בין הצאר לנתיניו מאז ומתמיד. הערצה והאלהה שוכנות לצד כעס ומשטמה. אכן, דבר לא השתנה במאה זו, שזכתה שלא בצדק להיקרא 'המאה הנאורה.' השנאה כנגד האחר מלכדת את בני כל המעמדות, והיהודים ממשיכים לשמש שעיר לעזאזל, ולתיאבון."
אף לא אחד מהמנהיגים או מאנשי הדת הציע פתרון, כאילו גזירת גורל היא שיהודים יירצחו, יישדדו, יושפלו. רגשותיו של מרק סערו למקרא התיאורים מהפכי המעיים. המילים הדהדו בתוכו והגבירו את המהומה בנפשו. בפלצות, בזעם עצור גלגל את העיתונים מעל ברכיו אל מתחת מושבו בקרון. כך ישב שעה ארוכה ובָהָה נכחו בעיניים לטושות שלא ראו דבר. אי המעש הגביר בו תחושה מצמיתה של אין אונים. הוא חייב לעשות משהו למען אחיו. אבל מה? פעילות ציבורית לא משכה את לבו. קודם כול, עליו לסיים את לימודי הרפואה. אולי זה הדבר! רפואה היא ייעודו, היא שליחותו, היא חסד ואמת. אביו ואחיו אומרים שאנשים מכבדים מי שיש בידו דיפלומה של רופא. כרופא, יוכל לסייע יותר מאדם רגיל.
הוא יצא לשוטט בין הקרונות. בפרוזדורים עמדו סטודנטים צעירים ושוחחו בהתרגשות, צהלו זה אל זה, דיברו בקולי קולות. האירועים התחוללו הרחק מהם, באוקראינה ורוסיה הרחוקות והנחשלות, ולא חדרו לתודעתם. מרק התהלך ביניהם כאבל בין חתנים, פגוע ומלא זעם: הגוויות טרם רוחצו וכתמי הדם לא הוסרו והם בשלהם: מבחני סוף השנה, מסיבות, טיולים, אהבהבים. זה טבע האדם, ניסה לשכך את עקת נפשו. הנפש נרתעת מגודש של מידע מבהיל, מתגוננת בהרחיקה מתודעתה את הבנת המציאות. גם מציאותו של מוות רגיל, שלא לומר יומיומי, אינה נתפסת, לא כל שכן אסון שממדיו מפלצתיים, שאֵלֶה הרחוקים מממשותו המחרידה, מתוודעים אליו דרך עדויות מצמררות על הרס וונדליזם, שוד ואונס ורצח, ומיתות משונות.
פרעות. המילה העברית ל"פוגרום" מופיעה תמיד ברבים, הסביר לו עזרא, אחיו הלמדן. בעצם המילה מתקיימת משמעותה: הכול נפרע: הסדר, ההיגיון, האנושיות. רוע והרס בצורת הרבים שלו. ואולי זוהי האנושיות - הרוע? אולי טמון הרוע בכולנו?
במיוחד קוממה את רגשותיו האדישות. אלמלא היתה אדישות לא היה הרוע קיים. קהות לגורל הקורבנות היא עמידה על הדם, היא שותפות לפשע. המעונים והרצוחים הם יהודים, משמע, האדישות קשורה בזהות הקורבנות, שכולם הם בשר מבשרו, אחיו לדת, לגזע. גורלם יכול היה להיות גורלו.
העולם מלא רוע, רוע, רוע - המילה הזדמזמה בו. המילה עצמה הרגיזה את עצביו. לבו נגח בתוכו בקצב פרוע, זיעה ניגרה במורד גבו, פניו דיקררו.
בשעת אחר הצהריים מוקדמת זו ירדה כבר החשכה על הקרונות, החותרים קדימה תוך צפירות מעובות כתרועות פילים. הוא צעד חסר מנוחה, עבר בין אנשים שעמדו במסדרונות, ושב וחתר בתוך ההמולה אל קרונו, נאפף בבדידותו כבשמיכה דוקרנית.
קונדוקטורים אצו מקרון לקרון להדליק את עששיות הגז. באור הרוטט כאורן של גחליליות דימה לפניו צללים מוכרים, החיה דמויות מבני משפחתו שזכר מן האלבום המשפחתי. לכל מכתב נהגה דודתו סוניה לצרף תצלומים. הגנים הדומיננטיים של משפחת ז'יטלני ניכרו בכולם, כשם שניכרו גם בו: קו סנטר תקיף, עיניים שחורות גדולות, עור כהה, שיער חום או שחור וקומה יוצאת דופן. בילדותו נהג לדמיין אותם לפני שנרדם. הוא הגה ביום שיפגוש את דודיו ודודניו. כל אחד מהם היה יקר ללבו והידיעה על קיומם נעמה לו ונסכה בו הרגשה שהוא בן לשבט גדול וחיוני.
ועכשיו, מי יודע אם יפגוש אותם בחיים. לעולם לא יכיר את צירל ומוישה, את מנדל והרשל, יוסל ואברה'מל, ירחמיאל ולייזר, ואליהו הקרוי אליה, ומרימה'לה ותמה'לה. כל ילדי הדודים נשאו את השמות אברה'מל, איציק'ל, דויד'ל ומורדכי, אריה לייב ואברום ואליה, וכדי למנוע בלבול, הוצמדו להם שמות הוריהם. מיכואל ואברה'מל ורוחמה, ילדי דודתו סוניה, נקראו על שמה "סוניה'ס", ובני דודו סנדר, בעלי אותם השמות, נקראו "סנדר'ס". עזרא פירש עבורו כמה מהשמות - ירחמיאל - ירחם האל, אליעזר - האל עזר, אליהו - אלי הוא, תמה - התמימה, השלמה, ורוחמה המרוחמת.
לבו נצבט בכאב בלתי נסבל. הוא הטעים את השמות בפיו, גלגל אותם על לשונו. היה להם ניחוח מתוק ומוזר. קרוביו הרחוקים היו כדמויות מתוך הספרים שנהגה אמו לקרוא לו לפני השינה, שחיו בלבו, אך היו ונשארו יצירי דמיון ערטילאיים. הוא קיווה שיום אחד ייפגשו ויהפכו לממש, ועכשיו הושמו תקוותיו לאל. לעולם לא יפגוש בהם, לעולם לא יזכה להכירם.
פתאום ניתר ממושבו כאילו ננעצה בו סכין. ומה עם דודתו סוניה? איך לא חשב עליה מיד. מה עלה בגורלה ובגורלם של שימק, אברום, מיכואל ורוחמה?
סוניה, אחות אביו המבוגרת, היתה הקרובה ביותר ללב אביו. היא גידלה את אחיו ליאופולד (אריה לייב) ועזרא ודוד ופאני צירל, והקשר בינה לבין משפחת אחיה נשמר לאורך כל השנים. פעם ופעמיים ושלוש הזמין חיים היימן ז'יטלני את אחותו להצטרף אליו עם בני משפחתה, אך שימק בעלה דחה את ההזמנה בתירוצים דחוקים. גם סוניה לא התלהבה. "לא נאה לאחותי להיות 'הקרובה הענייה,'" נחר היימן בבוז, "על זה נאמר 'דל גאה'."

כל הדרך מתחנת הרכבת לבית הוריו עכרה את לבו תחושה מבשרת רע. המזוודה שגרר אחריו השמיעה קולות חריקה ונאקה. הרהורים יגעים ולא ממוקדים ליוו אותו בעוברו ברחובות שנראו בשעת צהריים זו ריקים מאדם, כאילו התכנסו התושבים לתוך בתיהם לשתוק ולהתאבל. ליד הבית בווילהלם גאסה 28 עמדו כמה מכרים ושוחחו בקול שקט. כשהתקרב ובירך אותם לשלום נענו לו במנוד ראש וללא חיוך.
כניגוד לדומייה ברחובות הפתיעה אותו ההמולה בבית הוריו. בני משפחת אמו, חברים ומכרים מילאו את הבית. בכל אשר פנה נתקל בעיניים דומעות. העוזרת הוותיקה צלינה, נמוכת קומה ונמרצת, התרוצצה בין האורחים, מגישה תקרובת קלה. מה מתרחש כאן - תמה לרגע, רק לרגע: אמו הגיחה מן המטבח והתנפלה עליו בנשיקות רוויות דמעות. הוא פילס את דרכו אל אביו, שישב על ספה נמוכה לא מוכרת, עיניו אדומות, לחייו זרועות אניצים לבנים וחולצתו הלבנה קרועה ליד הצווארון. אחיו ליאופולד חיבק אותו ולחש ביראת כבוד: "אבא יושב שבעה."
עזרא הושיט לו מכתב מהוה מרוב ידיים שמשמשו בו ודמעות שנשפכו עליו. אותיות אחדות היו דהויות. מרק ניסה לפענח את כתב היד הקטוע ולהשלים את החסר.

אחי הקטן היקר חיים, (כתבה סוניה ביידיש באותיות קיריליות).
לא אשת בשורות אני היום. גדול כים שברנו. כולנו פצע וחבורה ומכה טרייה, אין בנו מתום.
איני יודעת במה אפתח. לו באת היום לעיירה בה נולדת, חיימ'ל אחי, לא היית מוצא בית אחד שלם. אין בית שאין בו מת. הפורעים ימ"ש, בחרון אפם, הרגו, שדדו, הרסו, שרפו, אפילו את בעלי החיים העלו באש.
בכו בכה להולכים: את אחותנו מירל ואת בעלה מוטל ואת שני ילדיהם הזכים וטהורים, צירל ואיציק'ל, מלאכים קטנים, רצחו חיות האדם. גם על אחיך הצדיק מוישה'לה ואשתו רוחל וילדיהם שרהל'ה ולייזרק'ה ואריה לייב ודויד'ל לא חמלו. ממשפחת אחיך שרוליק לא נותר איש. הוא ואשתו צביה ושמונת ילדיהם הטהורים, ה' יקום דמם. מי יתן לנו תמורתם.
בבתנו הצעירה רוחמה התעללו. ואלוהים רואה ושותק???
אני ושימק הסתתרנו בבקתת העץ הקטנה החבויה בסבך עצים ושיחים על שפת הנחל, ושם אנו מתגוררים עתה. שימק ממלל קינות כל היום, מדיר רגליו מבית הכנסת, רועד מצל צלו. שנינו ממעטים לצאת ממקלטנו, פוחדים לגלות כמה מעטים נותרו חיים ושלמים.
לבנינו מיכואל ואברום שלום וחיים, השבח לאל. קצת לפני פרוץ הפרעות הפליגו באונייה לפלסטינה. שימק סירב לברך אותם ברכת הדרך ואף עשה מעשה נמהר שאין עם לבי להזכיר... עתה הוא אומר: "מאת ה' היתה זאת."
בלומה, אחותו של שימק, בעלה כתריאל ושלושת ילדיהם הפליגו לאמריקה באונייה איטלקית. הברון הירש שילם את דמי ההפלגה והם התיישבו במושבה שיסד, וודמאונט שמה, שם מנגן כתריאל בתזמורת כלי הנשיפה ובלומה אורגת בבית החרושת לטקסטיל. אין בנו כוח עתה לחצות ימים, אך אם תרצה בתנו לחפש את מזלה שם, לא נמנע זאת ממנה, ובלבד שתחייה את נפשה הרצוצה.
רוחמה לא רוחמה. זה ימים שהיא שוכבת במיטתה, ואינה מוציאה הגה מפיה. רק לאחר תחנונים רבים נעתרה להביא אל פיה מעט מים ולחם.
לבי מר עלי מאוד. פעמים רבות ביקשת, אחי היקר, כי נבוא לשבת עמך ואנו מיאנו, אודה ואבוש, מרוב גאווה. מיאנו להיות סמוכים אל שולחנך, וכל עוד מצאנו את פרנסתנו בכבוד, קיווינו לטוב. לא שאפנו לגדולות ורק ייחלנו לאל הגדול הטוב והחנון שיעזור לנו לגדל את ילדינו לחופה ולמעשים טובים.
גדול כים שברנו. אלוהים ירחמנו ויסעדנו באסוננו זה ולא נדע דאבה עוד.
אחותך האוהבת סוניה

באותו לילה באו אליו כל בני משפחתו ההרוגים והמעונים. פניהם, המוכרים לו מן התמונות, התערבבו זה בזה. הם צעקו וצרחו וניסו לברוח, בשלל בריחות משונות - קפצו מרכבות, מגגות ומגשרים, הפילו עצמם מגרמי מדרגות לתוך פירים וחללים והתגלגלו מפסגות הרים מסולעות. והוא, שהיה ילד בחלום, התבעת מקול צעקותיהם, בטש בכסת, והנוצות נפוצו לכל עבר, הסתחררו והתערבלו. ציפת המשי הארגמנית המרוקנת נסרחה על הרצפה כגוויה ללא רוח חיים וטיפות דם ניגרו מתוכה.
המולה עלתה מהמטבח. הוא התעורר רועד ושטוף זיעה. עורו שתת זיעה אדומה שנקוותה בשלולית לרגליו. שמע רחש של ניירות נתלשים, כלים טופחים זה בזה, חפצים נושרים ארצה בקול חבטה, זגוגיות מתרסקות. אביו ואמו דיברו בקולות קודחים. ראשו צנח בכבדות על הכר. בבוקר ביקשו ממנו הוריו לגשת לסניף הדואר לשלוח את חבילות המזון, הבגדים והתרופות, שעמלו כל הלילה על הכנתן.

קרא לי דמיטרי

"אבל בני, מדוע שלא תיסע כמו בן אדם?" הפציר היימן ז'יטלני בבנו בעומדם על רציף הרכבת לאודסה.
"אני לא נוסע למסע תענוגות, אבא, ואין לי צורך בכרטיס לקרון השינה," התעקש מרק.
"שום תענוגות לא מחכים לך שם, האמן לי," פסק האב, ומשנכשל, ניסה נימוק אחר: "בתור חייטו של ראש העיר, זכאי אביך לכרטיס מוזל בקרונות המחלקה הראשונה. נו, בן, תרשה לי הפעם..."
"לא אבא, תודה," אמר מרק ושלח לפניו כף יד שטוחה, נחרצת. הוא נוסע למקום שנרצחו בו יהודים ואין את נפשו למותרות ופאר, הסביר לבסוף, ופניו העלו סומק של אי נוחות.
"מי מתכוון לפאר? רק נוחות רציתי להעניק לך."
אביו נפרד ממנו בחיבוק חם, לאחר שתחב לתיקו בגנבה עוד שטרות כסף (שלא נעלמו מעיניו). מרק הביט אחריו בלב נכמר: קומתו הגבוהה, המקל המהודר המעוטר בגולת כסף, וכמובן, החליפה המושלמת, שמעליה מעיל צמר גמלים, שיוו לו חזות אצילית. בהליכתו, ששימרה עדיין זקיפות וכוח, ניכרה עצבות מה, תחושה של ויתור, והבנה שהגיע יומם של הצעירים.
כעין גולה התגבשה בגרונו של מרק. דמעות קרושות. הכרת תודה, אהבה והערכה הסתחררו בו. אפילו בושה זיהה בתוכו. בושה על טוב מזלו, על שהוריו גידלוהו כצמח מוגן בחממה.
הוא נוסע לאוקראינה רוסיה בשליחות אביו, וגם ובשליחות עצמו, כדי להצדיק את מזל התפנוקים שלו. כבר מזמן רצה לערוך את המסע הזה אל רוסיה האדירה, שהִפנטה אותו בשלל סתירותיה: שוכנת ירכתי מזרח, "עם לבדד ישכון", אך אציליה רואים באירופה את ביתם האמיתי - מדברים צרפתית ואנגלית, מתלבשים וסועדים כפריזאים, מאזינים למוזיקה גרמנית ורוקדים ואלסים וינאיים. אדריכלי איטליה, צרפת וגרמניה מתכננים עבורה גשרים וסכרים, בנייני ציבור וכנסיות, ארמונות ומוזיאונים. רופאיה ומדעניה רוכשים את השכלתם בבירות אירופה המעטירות, ובה בעת חיים רוב בני העם בעוני, בנחשלות ובתסכול.
בעיתוני וינה קרא מרק על אביב רוסי ליברלי, על מתן זכויות לפרולטריון ולבני המיעוטים, ולבו רחב משמחה. הבטחות שוגרו מארמון הצאר כמו יוני חג לבנות. כמוהו נסחפו גם היהודים בתקוות שווא, "אשרי המאמין," גיחך ליאופולד בלעג, ולא התבדה.
האביב הקצרצר פינה את מקומו לחורף קודר ומר. גל פרעות אכזרי שטף את יהודי "תחום המושב" והמשיך בתאוצתו שלוחת הרסן. "הצאר אינו אשם, האצילים - ידם לא הוכתמה בדם יהודי," כתבו עיתוני מוסקבה וסנט פטרבורג. מרק סירב להשתכנע. עידן התמימות חלף.
בתוך הקרון הצפוף נדמה למרק שהוא שרוי בעמקי רוסיה. חיילים וסוחרים, איכרים ועירונים מצטופפים בקרונות הרגילים. בקרונות הפאר נוסעים נציגי השלטון ובני האצולה ובמסדרונות ובמעברים מתערבבים זה בזה עשירים ועניים, מיוחסים ופרוליטרים. חרף תהומות השוני, ניכרים החוטים הפנימיים המחברים אלה לאלה כל מי שרוסי יכונה.
"היות רוסי אינו לאומיות אלא ייעוד. למה לדבר על העם הרוסי? דבר על הגורל הרוסי..." קול גברי נעים ונמרץ כמו ממשיך את מחשבותיו. הוא פוקח את עיניו. העיתון, שדחף קודם מתחת למושב, פתוח לרווחה בידי הדובר. "אפשר?" האיש מנפנף בעיתון לעומתו ומתיישב מולו, בלי לחכות לאישורו.
"ברצון רב," עונה מרק, מודע להשתהותו הקלה.
"שמי דמיטרי צ'קאלקין, רוזן, מסנט פטרבורג."
הנוסע נראה כבן חמישים, יפה תואר ושמור היטב לגילו. הוא עוטה פרוות מעיל, ידונית וכובע שיער, מהוהים מעט אך מאיכות טובה. על פי לבושו הוא נראה אציל. על פי הגרמנית השוטפת בפיו הוא אינטלקטואל, ועל פי צקלונו הקל הוא מרושש. מרק מחבר לו סיפור חיים אפשרי: בן האצולה הישנה שכילה את כספו בשתייה, במסעות ובאהבהבים. עתה הוא חוזר הביתה ללקט את שיירי ירושתו.
"ושמי מרק ז'יטלני. דוקטור ז'יטלני. רופא. ברשותך, אדוני הרוזן, יש הבדל בין דסטינציה לגורל. דסטינציה יכולה להתפרש כייעוד מבחירה. גורל, לעומת זאת, נכפה על האדם. ומה ייעודו של העם הרוסי בעיניך?"
עיניו החומות של הרוזן תועות לרגע אל הנוף השוטף לצדם. כשהוא מחזיר אליו את מבטו, יש בו לחלוחית. "קרא לי דמיטרי, דימה," הוא מבקש. "שאלת אותי שאלה שאני שואל את עצמי ללא הרף. חזרתי לארצי כדי לענות עליה."
הידידים החדשים יוצאים לסעוד בקרון האכילה. מבעד לחלון חולפים בדהרה שטחים נרחבים עטופים מעטים מרוסקים של שלג. עצים ושיחים נושאים על ענפיהם גושי לובן ונראים כאילו עוד מעט יתנערו מהם בתנועה יחידה של התקוממות. נהרות ופלגים סואנים ברעש, שמחים בשמחת ההפשרה.
מרק סיפר לרוזן על משפחתו המשגשגת באוסטריה ועל משפחתו שחרבה באוקראינה. הרוזן סיפר למרק על סכסוכי האחים צ'קאלקין, על האחוזות והבתים, ירושת המשפחה, ועל נסיעותיו ברחבי אירופה.
בני מעמדו של הרוזן נוסעים בקרונות שינה מהודרים, מרחיקים את עצמם מפשוטי העם. הרוזן נוסע בקרון רגיל. אצילים שירדו מנכסיהם ניכרים בארשת של פינוק וקיפוח, אך הרוזן נראה כאוצר בתוכו להבה. הוא מביט בנוף, מחווה תנועות רחבות לעבר השדות האינסופיים המתחלפים ביערות כהים. מדי פעם הוא מניח את ידו על לוח לבו כנפעם, כמי שאינו עוצר כוח מרוב התרגשות.
"האדמה הטובה, העשירה והפורייה ביותר בעולם היא כאן, כאן, לנגד עינינו! בקיץ מגדלים כאן סלק ותבואה ומספוא לבהמות. האיכרים חורשים במחרשות עץ עתיקות כמו בימי קדם. לא הרבה השתנה כאן מאז, ובאירופה מתחוללת מהפכה תעשייתית, חקלאית, חברתית." הרוזן טופח על אדן החלון הנוסע, קולו מתגבר על סאון הגלגלים: "אצלנו - הזמן עומד על עומדו כמי מדמנה. למעמדות הגבוהים נוח בכך, אבל האיכרים צריכים להשתחרר מתחושת העבדות הפנימית, לעמוד על זכויותיהם. הם מספקים את גחמותיה של שכבה דקה ומפונקת של אנשים, שקוראים לעצמם אצילים! אצילים הם האיכרים שנושאים בעול על גבם בלי למרוד..."
קוסמופוליט, מהפכן, מי הוא האיש שנקרה על דרכו? מרק מביט ברוזן במבט משתאה. הפאתוס וההתלהבות מבטאים ללא ספק את מהותו הרוסית שאינה זרה לו. עמו במחלקה לרפואה לומדים כמה סטודנטים וסטודנטיות רוסים שהוא מחבב במיוחד. גם הם נראים תמיד כמזינים בעירה פנימית. הוא נרכן אליו: "תרשה לי לשאול אותך, ידידי, הלוא אתה עצמך ממעמד האצולה. האם אינך חושש לדבר כך?"
"לא אכחד, אני חושש. כל חיי ברחתי, מעצמי, ממשפחתי, מתפקידי כבעל אחוזה, כ'אציל'. אלה הקרויים 'אצילים' צריכים להוכיח את אצילותם בדאגתם לעניים. עליהם לפקוח את עיניהם של העניים להבין את מצבם ולהכיר בכוחם..." הוא מנמיך את קולו ולוחש: "חזרתי על מנת שלא לברוח עוד, על מנת לקחת על עצמי כמה משימות חשובות. משום מה יש לי אמון בך. המעט שסיפרת לי על משפחתך נוגע ללבי. רוסיה יכולה להיות אור לגויים. זו הדסטינציה שלה, אלא שהצארים הרסו, הורסים ויהרסו את ארצנו, מוציאים את נשמתו הטהורה של העם הרוסי האומלל..."
אור לגויים. דסטינציה. נשמת העם. אותן מילים משבצים עזרא ודוד בנאומיהם חוצבי הלהבות בסעודות המשפחה. מה דרש אלוהים מעמו האומלל? שיהיה אור לגויים. הרוסים והיהודים חובקים רעיונות משותפים. אך העלובים ברוסים מכים את היהודים, המדוכאים מהם. כמו תרנגולות שמנקרות למוות את החלשות שבהן.
"מי שיושב בראש הפירמידה הוא האשם, והגרוע בצארים היה ניקולאי הראשון. לצערי יש לי הכבוד להיות אחד מצאצאיו," מכריז הרוזן, "ניקולאי דגל בעבר המעופש ונרתע מכל חידוש."
"הצאר ניקולאי נחשב גם לשונא יהודים מובהק," מסכים עמו מרק, "הוא גייס ילדים יהודים לצבא. עשרים וחמש שנים חיו בקסרקטינים, כחיילים לכל דבר, נכרתו ממשפחותיהם, מעמם, מהחיים. משום מה קראו להם 'קנטוניסטים'. היו צריכים לקרוא להם 'מושמדים'. החיילים היהודים היו לבשר תותחים... אתה יודע שבעינינו, היהודים, הצאר ניקולאי הוא המן הרשע של ימינו? כשמת, היו יהודים שחגגו את מותו."
הרוזן מהנהן ונשמע כמתנצל: "הוא היה חולה. חולה במחלה הממארת של שנאה ורדיפה, כמו הרבה שליטים במהלך ההיסטוריה. לא קל לעשות מהפכה במדינה כל כך עצומה ואחרי אלפי שנות ממשל גרוע ודיכוי. אחרי מותו נכנסה רוסיה לעידן של נאורות. הצארים הבאים אחריו הרבה יותר אירופיים."
"איזו נאורות? איזו אירופיות?" מתלהט מרק, נאחז בהזדמנות הנדירה לומר את אשר עם לבו. "גם אלכסנדר הראשון והשני היו אנטישמים. יהודים נחשבים בעיני הצאר רק כשהם מועילים לצורכי השלטון. מעטים עוד יותר נסבלים בעיני הכנסייה - אלה שהם 'חומר טוב' לאסימילציה. כל היתר - דמם מותר. הכמרים מסיתים, אומרים שאנחנו שותים את דמו של ישו, מזהמים את אדמתה של 'רוסיה הקדושה'. טוענים שאנו פרים ורבים כשפנים וגוזלים את פִתם של האיכרים. הצאר פסק שאם רצונם של היהודים בשוויון, עליהם לעבור תהליך של 'רוסיפיקציה'. לא קראת איך הגיב הצאר על הפוגרומים? הוא רחץ בניקיון כפיו. אצלנו קוראים להתנהגות כזאת 'לעמוד על הדם', ואיך זה נקרא אצלכם?"
מעולם לא דיבר בלהט כזה. הוא נושם ונושף בכבדות. מה יגיד עכשיו חברו החדש? באיזו מהירות גלשו שניהם במורד! כהרף עין נתחם הגבול בין "אצלנו" "לאצלכם". ההסכמה נהפכה לריחוק. הוא חש צער, אך לבו לא נתנו להבליג.
"יכול להיות ששני האלכסנדרים ידעו יותר מניקולאי להסוות את עוינותם ליהודים בכסות מעודנת," מהרהר הרוזן בקול ואין ניכרת בו פליאה על התפנית בשיחה. "הם דיברו על קדמה, על חלון לאירופה, על זכויות להמונים."
"ואז קרה האסון האמיתי," מרים מרק את קולו, "היהודים האמינו להם! השתכרו מרוח הפסגות המתעתעת. מה אנחנו רוצים בסך הכול?" חזר לגוף ראשון רבים בלי משים, "רק מה שכל אדם, באשר הוא אדם, ראוי לו: חיים הוגנים. שוויון זכויות. חופש. סובלנות."
"מה, וכי איני יודע? כל מי שהוא רוסי אמיתי ולא איזה ריאקציונר חשוך, יש בו אהבה ליהודים," מכריז דמיטרי. "יהודים הם הכוח המניע בכל מהפכה, בכל שינוי, בכל התארגנות שנשמע בה קול העם. זכור מה שאני אומר: הצאר הוא לא רוסיה. השלטון שלו הוא אנטי רוסיה. אנטי כריסט!"
"אנטי כריסט?" צוחק מרק.
"על דרך המשל. בוא לא נזכיר עכשיו ענייני דת. נישאר בענייני משפחה. היהודים הרוסים אוהבים את אמא רוסיה, חרף המכות שהטיחה בהם."
"הטיחה? בלשון עבר אתה מדבר, ואני סיפרתי לך מה קרה לא מכבר. על משפחתי סיפרתי לך, לא מה שקראתי בעיתון. האסון קרה, קורה, עכשיו, לאנשים שרצו לחיות בשקט ובכבוד."
דמיטרי שוקל את דבריו, מהסס, מנמיך את קולו. "צריך לקוות שהדור החדש זוכה להשכלה הרבה יותר טובה. אלה שאני מכיר הם מפוכחים וספקנים. יחד נילחם בצאר ובמנגנון החושך שלו."
"אבל איזו תקווה מחכה לנו? סלח לי שאני מדבר בגוף ראשון רבים. אצלנו אומרים 'כל ישראל ערבים זה לזה'. מעולם לא הרגשתי בכך כמו שאני מרגיש עתה. אני נוסע לבקר את משפחתי השכולה. מה אומרים לאנשים שיקיריהם נטבחו לנגד עיניהם? מה אומרים לנערה שגופה נבזז באכזריות?"
"צר לי. ולא רק צער. בושה תכסה פני..."
"האם יכול אתה להבין מה עובר עלינו? אנחנו השעיר לעזאזל ומשני הצדדים חובטים בנו; הממשלה מסיתה ומגרה, ההמון הנבער מחולל פוגרומים ואז, אדוני הרוזן, היא עוצמת עיניים ו..."
"דימה," אמר הרוזן, "קרא לי דימה."
מרק מביט בכפות ידיו. צללי ערב יורדים על הקרון והקונדוקטור מתקרב להדליק את מנורות הגז. דמויות אהוביו אופפות אותו כצללים. מחר, בדיוק בשעה זאת, יגיע לאודסה, יפגוש את דודתו סוניה, את בעלה ואת בתה.
הרכבת מריעה כטובּה ענקית. מרק מתכנס לתוך עצמו. מחשבות טורדות את נפשו. רק ברכבת, מיקרוקוסמוס נע וחולף זה, נטול המחויבויות, יכולות להתרחש פגישות כה מפתיעות ושיחות מלב אל לב חוצות גבולות ומרחקים.
הוא רוצה לשאול את הרוזן - את דימה - שאלות מרות, ודבר מה מעכב בעדו. הלוואי שהיו כאן אחיו עזרא ודוד. הם היו מעזים לחקור אותו בלי לחשוש: בשובו לאחוזתו, איך יתייחס כבוד הרוזן לאריסיו היהודים? האם יסחט מהם מסים כדי למלא את קופת האחוזה המרוקנת? מה יעשה כאשר יפרצו פורעים לבתיהם, יגזלו, יחריבו, ירצחו ויאנסו, לצד מי יעמוד?
"אני מאמין באמנסיפציה לכול," מכריז האציל ברוב פאתוס. "היא כבר נראית באופק של אמא רוסיה. כשההמון, שאתה קורא לו 'נבער' ואני קורא לו 'מלח הארץ', יקבל את זכויותיו, יקבלו אותן גם היהודים. כאשר רע לאדם הוא מוציא את מררתו על הקרובים לו. איני בא להצדיק מעשי פשע, חלילה, אלא לגנות, וברור לי שיש קשר פנימי עמוק בין העם הרוסי הגדול לעם היהודי העתיק."
"קשר של מדוכא שמדכא את הנדכא ממנו?"
האציל מתעלם מן ההערה ואולי לא שמע אותה. "שנינו עוד נראה את בני עמינו חורשים וזורעים ועושים יחד למען ארצנו המשותפת. השמש עוד תזרח על עמינו הסובלים."
"אדוני הרוזן..."
"אבל ביקשתי שתקרא לי דימה," אומר דמיטרי בקול רך, כמעט מתחנן, "בשנות לימודי בגרמניה, הטובים בידידי היו יהודים."
הטובים בידידיו! איזה ביטוי צורם, לעג וקלס ממש. מרק זע על מושבו באי נוחות. אנשים מתהדרים בליברליות שלהם, ובתוך לבם הם ככל האחרים. אירופה המעודנת, המלוטשת, התרבותית כביכול, מחפה על יצרי ארס והרס שוקקים לעלות על גדותיהם, מתחת לכיסוי בוהק של אמירות מיופייפות. מה הפלא. רוסים ספגו את שנאתם ליהודים בכנסיות הפרבוסלביות. רוסיה, פראית וחשופה וקרובה לאדמה, לרקבונה, לחמדת הכיליון, אינה אלא מעמידה פנים של תרבות. היא נמשכת לתנאטוס המיתולוגי, למוות. גם דמיטרי מסתיר ממני את האני האמיתי שלו...
רוחו נעכרת. רעיונותיו של ידידו הרוזן בלתי מציאותיים עד להביך. ובכלל, ידידות נסיעה נמשכת כל עוד נמשכת הדרך, וברגע שתגיע הרכבת למחוז חפצם, תגיע אל קצה. אל תהיה תמים, מרק. סנונית אחת, אפילו שתיים, אינן מביאות את האביב.
ופתאום נוקף אותו לבו. מה זכותו לחרוץ משפט על אדם שאינו מכיר כלל. יכול להיות שהאציל הרוסי הזה אינו אלא בבואה של הסופר הגדול, הרוזן לב טולסטוי, שחילק את אדמותיו לאריסיו. המומחים אומרים שלוין מאנה קרנינה ופייר ממלחמה ושלום הם לב טולסטוי עצמו. הוא קרא את רוב ספריו בשפת המקור הרוסית, והתלהב, כמו גם את סיפוריו המופלאים. במיוחד דיברו אל לבו "הקוזאקים", "מותו של איבן איליץ" ו"סונטת קרויצר". כן, דמיטרי הוא ללא ספק בן דמותו של טולסטוי. אולי זאת תכלית הנסיעה הזאת, לפגוש אדם כמוהו. ברוך המכין מצעדי גבר...
הרכבת צופרת בכניסה לעיר קייב. דמיטרי קם ונעמד לפני מרק מלוא קומתו. מרק מחרה מחזיק אחריו. הרוסי מושך אל חיקו את היהודי. רק עתה שם לב ששניהם בגובה אחד. גם מוטת כתפיהם ברוחב אחד. הם מתחבקים ומחליפים נשיקות לחי, שתיים מכל צד.
הרוזן ניתק מהרופא, מביע תקווה להיפגש בבוקר בקרון האכילה, ולוחץ את ידו, אחר קד כלפיו קידה קלה. מרק מחזיר לו קידה. הקונדוקטור, בידו עששית דולקת, עומד בפתח הקרון, להוט לקבל מהרוזן את התשר היומי. למראה טקס הפרדה הממושך הוא מצטדד, וממתין עד שהרוזן יוצא את התא.
רק עתה, בסיום השיחה, הבין מרק עד כמה היה שקוע בה כל כולו, לבו, מוחו, שריריו המתוחים. תחושה מרה, רגש בלי שם, טורדים אותו. גרונו וראשו משגרים לו כאבים חדים. גם גבו דואב, ולרגע הוא מצטער שלא נענה להצעת אביו. הוא מכין את עצמו לשינה בלב נטרף. קסם האצולה מה מתוק הוא, חושב מרק לרגע ומיד נקוט מעצמו.
צריך להיזהר בידידות החדשה הזאת. הרכבת, כמו החיים, היא צל חולף, שלג נמס.
הוא מביט בשעונו וכמעט מזנק ממושבו בתדהמה: כעשר שעות ישבו שניהם ושוחחו בלי להרגיש בזמן החומק. הפגישה היתה אפוא במקומה ובזמנה, שכן הרחיקה ממנו את מחשבותיו הנדכאות. ייתכן שהרוזן נזקק לו לאותו צורך ממש.
הוא קם ממקומו וממהר בעקבות ידידו החדש, נדחף לומר לו משהו שאינו יודע מהו, אך חש שאם יראהו תיאמרנה המילים מעצמן. מרחוק נראה גבו הרחב של הקונדוקטור, אך משהתקרב, הואפל הפרוזדור, והוא גישש לאטו את הדרך לתאו, רגליו כבדות כְּלבו.

לא היה זכר לדמיטרי בבוקר המחרת. הוא לא עמד בפרוזדור ועישן מהורהר לתוך החלון הפתוח, לא ישב בקרון האכילה, לא עלעל בעיתון ולא פסע בפרוזדור הארוך בחיפוש אחר בני שיחה.
מרק הציץ לתוך קרונות השינה, לתאים הצפופים, בחן את פני הנוסעים לאורך המסדרונות והמעברים הרוטטים בין הקרונות, נסוג לאחוריו משנתקל במבטים זועפים ובאמירות נוזפות. דמיטרי נעלם, כאילו נפל לתוך אחד הפתחים ברצפת הרכבת הדוהרת ונבלע באדמה.
פתאום ניעורו בזיכרונו המעורפל קולות יריות ונביחות כלבים ששמע בלילה. הוא נזכר שהתעורר ונרדם שוב מרוב עייפות, פוטר את המהומה כאילו היתה שריד קטוע של חלום בלהות שעתיד להישכח כהרף עין. כל אותו יום ליווהו תמיהה ופחד: דמיטרי - היה או לא היה?
לקראת הערב, כשהחשכה עמדה לבלוע את היקום, עצרה הרכבת פתאום באמצע שום מקום. מרק התקרב לחלון, ולהפתעתו הבחין בחוליית שוטרים וחיילים. נדמה לו שנשאו ביניהם ארגז גדול. איש צעיר מקבוצת הסטודנטים שישבה בקרון לפניו חלף על פניו ולחש: "אחא, החבר שלך חוסל הלילה. לא שמעת את היריות?"