מסירות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסירות
מכר
מאות
עותקים
מסירות
מכר
מאות
עותקים
3.5 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Fedeltà
  • תרגום: יעל קריצ'וק
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 273 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 33 דק'
  • קריינות: ג'וני רוזנבלום
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 28 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

קרלו ומרגריטה פנטקוסטה שניהם באמצע שנות השלושים לחייהם, נשואים באושר. הוא - פרופסור במשרה חלקית בחוג לכתיבה יוצרת באוניבריטת מילנו, והיא - אדריכלית שעובדת כמתווכת נדל”ן. אבל לפני שניתנת לנו הצצה על איך נראה האושר הזה, נודע לנו שקרלו נקרא לבירור אצל רקטור האוניבריטה בעקבות דיווח לפיו פרופסור פנטקוסטה נראה בשירותים רוכן מעל סטודנטית צעירה כשידו ספק אוחזת ספק מלטפת את צווארה. זו הייתה רק אי הבנה, טוען קרלו להגנתו, אבל לא בטוח שמרגריטה מאמינה לגרסתו.

אם בהתחלה השניים מבקשים להמשיך בחייהם כאילו לא אירע דבר, הרי שככל שחולף הזמן הם נוכחים לדעת ש’אי ההבנה’ הזו מאלצת אותם להפנות מראה לעבר נישואיהם ולשאול שאלות הנוגעות לבחירות שעשו ושהם ממשיכים לעשות ולוויתורים שהם מצפים להם מעצמם וזה מזה; שאלות אוניברסליות שחורגות מעבר לנאמנות מינית בחיי נישואים ונוגעות לנאמנות כערך בפני עצמו, כלפי רעיון, דרך או מערכות יחסים מסוגים שונים.

מסירוּת מאת מרקו מיסירולי היה מועמד לפרס הספרותי היוקרתי סטרגה, וכיכב בראש רשימות רבי־המכר באיטליה חודשים ארוכים. זכויות התרגום שלו נמכרו לעשרות מדינות והוא עובד לסדרה בנטפליקס.

"הוקסמתי והתרגשתי מ'מסירות' וקראתי אותו בנשימה עצורה. הוא מצליח להעמיק ולהשתלט עליך כמו שספרות טובה יודעת לעשות, ומקשה עליך לעמוד בפיתוי שלו, כמו שקורה לנו עם רכילות עסיסית."
- ג'ונתן ספרן פויר

פרק ראשון

"אשתך עקבה אחריי."
"אשתי?"
"כל הדרך לכאן," אמרה סופיה ונעצה בו את עיניה: "פרופסור?"
הוא הביט בדלתות הכניסה לאולם ההרצאות.
"אני חושבת שהיא עדיין בחוץ."
קרלו פֶּנטֶקוֹסטֶה ניגש אל החלון וזיהה את מַרגֵריטָה במעילה האדום הכהה שלבשה מאז תחילת האביב. היא ישבה על החומה הנמוכה וקראה ספר, שוב נמירובסקי, רגלה האחת נחה על גבי האחרת, ובידה הפנויה שמרה על תיקה. זה היה סוף חודש מרס, וערפל לא צפוי כיסה את שמי מילאנו.
קרלו שב להביט בסטודנטים. סופיה התמקמה בשורה השנייה והוציאה את המחברת ואת שקית השקדים. היא הייתה בת עשרים ושתיים ונראתה צעירה מכפי גילה, פניה קטנות ותנועותיה הנעימות עידנו את מותניה, הבשלים באופן מפתיע. היא הביטה בו ועל פניה דאגה זהה לזו שאחזה בה כאשר זימן אותם הרקטור לשימוע מפני שסטודנטית משנה א' תפסה אותם בחדר השירותים של קומת הכניסה: הוא רכן מעליה, ידיו ליטפו את צווארה או משהו בסגנון, שהרי הסטודנטית מסרה כמה גרסאות שנועדו בעיקר לנפח את השמועה שפרופסור פנטקוסטה ואחת הסטודנטיות שלו נראו מנהלים פגישה אינטימית שאופייה אינו ברור.
במקום להתחיל בשיעור לבש קרלו את מעילו ויצא מאולם ההרצאות. הוא ירד בגרם המדרגות, האט את צעדיו ברחבת הכניסה והעיף מבט אל חדר השירותים. פעמיים היה עליו לחזור לשם כדי להבהיר את העניין, פעם עם עמיתו לעבודה ולאחר מכן עם הרקטור. מול כל אחד מהם ביים את מה שהוא כינה "אי ההבנה": את הכניסה לשירותי הגברים, איך עשה את צרכיו, את היציאה אל המרחב המשותף, את רחיצת הידיים, הפנים, את פעולת הייבוש, איך שמע לפתע חבטה מכיוון שירותי הנשים והבחין בדלת התא הפתוחה ובסטודנטית שלו, סופיה קָזָדֵיי, כמעט מעולפת — למה התכוון כשאמר "כמעט"? הוא רכן מעליה וקרא בשמה כמה פעמים, עזר לה להתיישב ואז להתרומם על רגליה — בנוכחות הרקטור הוא אף הדגים כיצד עשה זאת — ולרגע קצר תמך בה כנגד הקיר. הכול נמשך לא יותר מכמה דקות. לאחר מכן היא התעשתה, והוא עזר לה לרחוץ את פניה: הוא כלל לא הבחין בסטודנטית שצפתה בהם.
רגע לפני שפנה אל אשתו נעמד קרלו ובדק את הטלפון הנייד: מרגריטה לא הודיעה לו שהיא מגיעה. הוא המשיך אל מחוץ לבניין ומצא אותה יושבת על החומה הנמוכה וקוראת בספר.
"המעיל שלך מסגיר אותך," אמר והצביע על חלון אולם ההרצאות.
"הרגל שלי כואבת אז נחתי קצת. בדיוק התכוונתי לעלות." היא סגרה את הספר וקמה על רגליה. "שכחת את זה בבית," אמרה והושיטה לו בקבוקון ובו כדורים.
"באת עד לכאן בשביל אנטי־היסטמין?"
"הספיק לי לראות אותך חולה בשבוע שעבר."
"אני לא רוצה שתאמצי את הרגל."
"באתי במטרו," אמרה ושלחה את ידיה כדי ליישר את צווארון הז'קט שלו. "במקומך הייתי מעבירה את השיעור בחוץ, הערפל הזה קסום."
"הוא יסיח את דעתם," אמר וכרך את זרועו סביב מותניה כפי שעשה ביום ההוא, כשהכירו, בארוחת הערב אצל אחותו. השקע בבסיס גבה העיד על גופה האתלטי. "את רוצה לעלות? אני חייב להתחיל את השיעור."
מרגריטה אהבה את כפות ידיו שלא דמו כלל לכפות ידיים של מרצה. היא הניחה לו לעזור לה לסחוב את התיק ואז ליוותה אותו אל דלת הכניסה.
"באמת באת לכאן בשביל..."
"באתי כי באתי," השיבה והצביעה על שעון היד כדי לרמוז לו שעליו למהר. הוא חייך אליה ופנה לדרכו.
לאחר שנעלם במעלה המדרגות נשענה מרגריטה על דלת הזכוכית והרכינה את ראשה. מדוע אין לה האומץ ללוות אותו עד לאולם ההרצאות? למה אין לה "ביצים", כמו שאומרת אימא שלה, להיכנס אל הבניין ולגשת אל חדר השירותים ההוא? ומדוע היא רועדת כעת? היא התרחקה אט־אט מהמקום. היא רצתה לעצור, אך אילצה את עצמה להמשיך אל מחוץ לכותלי האוניברסיטה. היא יצאה דרך שער הברזל הקטן ורכסה את כפתורי המעיל. לאחר מכן נעמדה, עצמה את עיניה וחיפשה בתוכה את הכוח להכיל את הייאוש: היא חשבה על חמישים הדקות שיגיעו בעוד זמן קצר ושבהן תוכל להרגיש אחרת. אחרת, קלה לפיתוי. חמישים הדקות ההן הופיעו ביומנה בכותרת "פיזיותרפיה", אך היו בשבילה סוג של הרפתקה. זו הייתה הרגשתה, והיא נאחזה בה כאילו הייתה תרופה נגד חוסר הביטחון שחשה כאשר עזבה את מבנה האוניברסיטה והתקדמה לעבר תחנת המוניות. הרֶגל שלה כאבה כבר מהרגע שהתעוררה. כאב מייסר שנמתח מאזור המפשעה ועד הברך, שהתחיל שלושה חודשים לפני כן בתום אימון בחדר הכושר. מהרגע ההוא לא הפסיקה לחשוב על כל הדברים שהעציבו אותה: על נעלי העקב שהוחלפו בנעלי התעמלות, על שעליה לדחות סיורים בדירות ללא מעלית ועל שלא יכלה לרוץ אחר ילדים.
היא הוציאה את הטלפון הנייד וראתה הודעת טקסט מבעלת הבית בשדרת קוֹנקוֹרדיה: מרגריטה יקירתי, חתמתי על החוזה. עכשיו תורכם, ואחריה הודעה נוספת משותפתה למשרד: קיבלנו את המפתח למכירת הנכס. היא ראתה גם שיחה שלא נענתה מאימא שלה. היא התעלמה ממנה ונותרה עם הטלפון ביד, נאבקת בעצמה שלא להיכנס לפייסבוק. בכל פעם שפתחה את הפרופיל של סוֹפיה קָזָדֵיי עלו לה רעיונות מוזרים בראש בעניין בית הקפה שבו היא עובדת או הבר שבו אכלה את ארוחת הבוקר שלה או השכונה שהיא מתגוררת בה. היא רצתה לפקוד את המקומות האלה. מרגריטה הגיעה אל תחנת המוניות, מסרה לנהג את הכתובת של פיזיו־לאבּ, רחוב קָפּוּצ'יני 6, התרווחה במושב האחורי ועצמה את עיניה. נהג המונית הציע שייסעו בדרך הארוכה יותר כי יש עבודות בכביש הטבעת הפנימי, והיא השיבה לו שמבחינתה זה בסדר ולא חשבה עוד על דבר, רק הציצה מדי פעם מחלון המונית והתבוננה בעיר, בעוברי האורח ובשוערים שעמדו בפתחי הבניינים. רק אז נזכרה באימה והתקשרה אליה. האם ענתה אחרי הצלצול הראשון.
"אימא."
"עמדתי להתקשר לשרברב."
"מה קרה?"
"זה בגלל ה..." היא הסדירה את נשימתה. "הדוד חימום המזוין."
"בוקר טוב גם לך, אימא."
"תמיד רציתי להגיד את זה, אבל אבא שלך התעקש שאישה צריכה לשמור על פה נקי," אמרה והשתתקה. "בכל מקרה, התקשרתי כדי לשאול אותך על הבית בשדרת קונקורדיה."
"בדיוק עכשיו קיבלתי הודעה."
"אז מה את אומרת?"
"אין שם מעלית, אבל זו הצעה מעניינת. אני אשלח את קרלו שיראה את הדירה לפני שאפרסם אותה למכירה בסוכנות."
"ואיך הרגל?"
"תגידי, אם יש לך חשד כלשהו, מה את עושה?"
"היא עדיין כואבת, ידעתי."
"מה את עושה?"
"באיזה חשד מדובר?"
"חשד."
"חשד כשלעצמו הוא הוכחה."
"אימא, זו לא דרמה בטלוויזיה."
"אלה החיים, אוצר שלי." אימה היססה ואז הוסיפה, "את רוצה לספר לי במה מדובר?"
"הגעתי, אני חייבת לנתק."
"אהובה שלי," אמרה וכחכחה בגרונה, "תוכלי להבהיר את כל החשדות שלך מחר בפגישה."
"אוי אלוהים."
אימה נאנחה בלאות. "כבר חודשים שאת רוצה ללכת, ואני קבעתי לך פגישה בדם יזע ודמעות: עשר וחצי, רחוב וִיגֶ'בָנוֹ 18 דירה F."
"תזכירי לי שוב למה נתתי לך לשכנע אותי ללכת."
"מפני שאפילו הסופר דינוֹ בּוּצאטִי הלך לשם, תכתבי לך את זה על גב היד."
"ואת תכתבי לך את יום ההולדת של חמותי."
"אני לא באה."
"הו, את כן באה."
"הו, אני לא. אבל את, תעברי לבקר את אימא שלך מתישהו, אבל רק אם מתחשק לך."
אימה של מרגריטה קברה את בעלה ונשארה ערה במשך שלושה לילות רצופים, ישובה על הכורסה שעליה נהג לקרוא את העיתון בבוקר יום ראשון. לבסוף שאלה את עצמה, למי אבשל מעתה? ובמשך זמן־מה לא רצתה עוד לדבר על אותו הגבר שכפה עליה את השגרה, את שוקי הפשפשים, את גיבור הקומיקס טֶקס וילֶר ואת ההתנהגות הממלכתית. הוא היה איש של שתיקות, וכדי שלא להרגיש בחסרונו היה על מרגריטה ואימה להמציא שפת זמזומים ורעשי רקע. להתנצח, לדבר בטלפון, להיות עליזות.
מרגריטה שילמה לנהג המונית וירדה בכניסה למכון פיזיו־לאבּ. לחייה היו סמוקות, אבל היא ידעה שזה נובע מחוסר סבלנות. היא פתחה את תיקה ובדקה שהוא מכיל את בגד הים, סבון רחצה, מגבת ומברשת שיער. היא עצרה בדלפק הקבלה ולאחר מכן המשיכה אל המלתחות, לבשה את בגד הים ועליו מכנסיים קצרים — היא קנתה בגד ים חדש אחרי שהבינה איזה סוג של טיפול מצפה לה — אספה את השיער, חיברה את הטלפון הנייד לאוזניות ויצאה מהמלתחה בחשש שמא הקוסמטיקאית התרשלה בעבודתה. היא נטלה את בקבוק המים שהוצע ללקוחות ללא תשלום ונכנסה אל חדר הכושר השיקומי. אנדראה נהג לדייק, וכך עשה גם ביום ההוא. הוא לחץ את ידה ושאל אותה איך מתקדם הטיפול, והיא תמיד השיבה, "בצליעה". לאחר מכן התענגה על צליל חבטת הפרגוד שנסגר מאחוריה, צליל שמייד לאחר הישמעו היה עליה להתרגל לחלל הקטן שהיא חולקת עם אותו בחור רציני בן עשרים ושש שניסה בכל פגישה להקל על הדלקת שעלולה להיות כרונית. הוא ביקש ממנה לשכב, היא אחזה קלות בחגורת הגומי של מכנסיה הקצרים והביטה בו, הוא הנהן והיא פשטה אותם. אנדראה לקח את המכשיר החשמלי, הניח אותו על פנים הירך שלה, החל לעלות לכיוון המפשעה, ושם התעכב בלחיצה עיקשת על האזור הפגוע. בכל פעם שזה קרה התרכזה מרגריטה בצירי הפרגוד והכריחה את עצמה לנשום באיטיות. פעולת החימום הזאת — כפי שכינה אותה אנדראה — נמשכה כעשר דקות שבהן עסקה מרגריטה בהסתרת מבוכתה. לאחר מכן נכנעה לו מלאת אמון. תנועותיו הנחושות, אצבעותיו המיומנות ומבטו המורכן שכנעו אותה. גם הוא הסב את מבטו, מלבד הרגעים — כמו עכשיו — שבהם הניח את המכשיר בצד והתכונן להסיט את בגד הים שלה כלפי מעלה: זה היה הרגע שבו ייחלה מרגריטה למצוא באנדראה שביב של ריגוש מבעד למעטה האתיקה המקצועית. היא הביטה באצבעותיו המגששות אחר הגיד הפגוע במפשעתה. הוא מישש את רגלה באגודל ובאמה ומדי פעם באצבע המורה, נעץ אותן כמי שחופר בעורה. בפגישתם הראשונה הוא הסביר לה את השלבים שעליה לעבור: ראשית, טיפול נוגד דלקת באמצעות המכשיר, לאחר מכן הורדת הנפיחות בגיד הפגוע בעזרת האצבעות ולבסוף תרגילי הפיזיותרפיה שעליה לבצע בחדר הכושר. היא תזדקק לעשרים וחמישה מפגשים, שאינם כוללים את הביקורים אצל הרופא ואת בדיקות האולטרסאונד, סכום כולל של אלפיים שמונה מאות ועשרים אירו. היא לא יכלה להרשות לעצמה את הטיפול היקר ואף ניסתה את שירותיה של הרפואה הציבורית, אך הרגישה אבודה בהמתנה אינסופית לתורים השונים עד שנכנעה למה שאביה היה מכנה "הבחירה הקלה". אין קל מלשלם שלושת אלפים אירו לפיזיותרפיסט אישי, או לקבל מההורים טיול סביב אירופה אפילו שלא הייתה מצטיינת בלימודיה, או להסתפק בעבודה כמתווכת דירות כאשר יש לך ראש של ארכיטקט. הבחירה הקלה, ככל הנראה, הייתה בלבול בין מניפולציה טיפולית לתשוקה.

סקירות וביקורות

קרה או לא קרה רן בן-נון ביקורת העורך 15/07/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Fedeltà
  • תרגום: יעל קריצ'וק
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 273 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 33 דק'
  • קריינות: ג'וני רוזנבלום
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 28 דק'

סקירות וביקורות

קרה או לא קרה רן בן-נון ביקורת העורך 15/07/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
מסירות מרקו מיסירולי

"אשתך עקבה אחריי."
"אשתי?"
"כל הדרך לכאן," אמרה סופיה ונעצה בו את עיניה: "פרופסור?"
הוא הביט בדלתות הכניסה לאולם ההרצאות.
"אני חושבת שהיא עדיין בחוץ."
קרלו פֶּנטֶקוֹסטֶה ניגש אל החלון וזיהה את מַרגֵריטָה במעילה האדום הכהה שלבשה מאז תחילת האביב. היא ישבה על החומה הנמוכה וקראה ספר, שוב נמירובסקי, רגלה האחת נחה על גבי האחרת, ובידה הפנויה שמרה על תיקה. זה היה סוף חודש מרס, וערפל לא צפוי כיסה את שמי מילאנו.
קרלו שב להביט בסטודנטים. סופיה התמקמה בשורה השנייה והוציאה את המחברת ואת שקית השקדים. היא הייתה בת עשרים ושתיים ונראתה צעירה מכפי גילה, פניה קטנות ותנועותיה הנעימות עידנו את מותניה, הבשלים באופן מפתיע. היא הביטה בו ועל פניה דאגה זהה לזו שאחזה בה כאשר זימן אותם הרקטור לשימוע מפני שסטודנטית משנה א' תפסה אותם בחדר השירותים של קומת הכניסה: הוא רכן מעליה, ידיו ליטפו את צווארה או משהו בסגנון, שהרי הסטודנטית מסרה כמה גרסאות שנועדו בעיקר לנפח את השמועה שפרופסור פנטקוסטה ואחת הסטודנטיות שלו נראו מנהלים פגישה אינטימית שאופייה אינו ברור.
במקום להתחיל בשיעור לבש קרלו את מעילו ויצא מאולם ההרצאות. הוא ירד בגרם המדרגות, האט את צעדיו ברחבת הכניסה והעיף מבט אל חדר השירותים. פעמיים היה עליו לחזור לשם כדי להבהיר את העניין, פעם עם עמיתו לעבודה ולאחר מכן עם הרקטור. מול כל אחד מהם ביים את מה שהוא כינה "אי ההבנה": את הכניסה לשירותי הגברים, איך עשה את צרכיו, את היציאה אל המרחב המשותף, את רחיצת הידיים, הפנים, את פעולת הייבוש, איך שמע לפתע חבטה מכיוון שירותי הנשים והבחין בדלת התא הפתוחה ובסטודנטית שלו, סופיה קָזָדֵיי, כמעט מעולפת — למה התכוון כשאמר "כמעט"? הוא רכן מעליה וקרא בשמה כמה פעמים, עזר לה להתיישב ואז להתרומם על רגליה — בנוכחות הרקטור הוא אף הדגים כיצד עשה זאת — ולרגע קצר תמך בה כנגד הקיר. הכול נמשך לא יותר מכמה דקות. לאחר מכן היא התעשתה, והוא עזר לה לרחוץ את פניה: הוא כלל לא הבחין בסטודנטית שצפתה בהם.
רגע לפני שפנה אל אשתו נעמד קרלו ובדק את הטלפון הנייד: מרגריטה לא הודיעה לו שהיא מגיעה. הוא המשיך אל מחוץ לבניין ומצא אותה יושבת על החומה הנמוכה וקוראת בספר.
"המעיל שלך מסגיר אותך," אמר והצביע על חלון אולם ההרצאות.
"הרגל שלי כואבת אז נחתי קצת. בדיוק התכוונתי לעלות." היא סגרה את הספר וקמה על רגליה. "שכחת את זה בבית," אמרה והושיטה לו בקבוקון ובו כדורים.
"באת עד לכאן בשביל אנטי־היסטמין?"
"הספיק לי לראות אותך חולה בשבוע שעבר."
"אני לא רוצה שתאמצי את הרגל."
"באתי במטרו," אמרה ושלחה את ידיה כדי ליישר את צווארון הז'קט שלו. "במקומך הייתי מעבירה את השיעור בחוץ, הערפל הזה קסום."
"הוא יסיח את דעתם," אמר וכרך את זרועו סביב מותניה כפי שעשה ביום ההוא, כשהכירו, בארוחת הערב אצל אחותו. השקע בבסיס גבה העיד על גופה האתלטי. "את רוצה לעלות? אני חייב להתחיל את השיעור."
מרגריטה אהבה את כפות ידיו שלא דמו כלל לכפות ידיים של מרצה. היא הניחה לו לעזור לה לסחוב את התיק ואז ליוותה אותו אל דלת הכניסה.
"באמת באת לכאן בשביל..."
"באתי כי באתי," השיבה והצביעה על שעון היד כדי לרמוז לו שעליו למהר. הוא חייך אליה ופנה לדרכו.
לאחר שנעלם במעלה המדרגות נשענה מרגריטה על דלת הזכוכית והרכינה את ראשה. מדוע אין לה האומץ ללוות אותו עד לאולם ההרצאות? למה אין לה "ביצים", כמו שאומרת אימא שלה, להיכנס אל הבניין ולגשת אל חדר השירותים ההוא? ומדוע היא רועדת כעת? היא התרחקה אט־אט מהמקום. היא רצתה לעצור, אך אילצה את עצמה להמשיך אל מחוץ לכותלי האוניברסיטה. היא יצאה דרך שער הברזל הקטן ורכסה את כפתורי המעיל. לאחר מכן נעמדה, עצמה את עיניה וחיפשה בתוכה את הכוח להכיל את הייאוש: היא חשבה על חמישים הדקות שיגיעו בעוד זמן קצר ושבהן תוכל להרגיש אחרת. אחרת, קלה לפיתוי. חמישים הדקות ההן הופיעו ביומנה בכותרת "פיזיותרפיה", אך היו בשבילה סוג של הרפתקה. זו הייתה הרגשתה, והיא נאחזה בה כאילו הייתה תרופה נגד חוסר הביטחון שחשה כאשר עזבה את מבנה האוניברסיטה והתקדמה לעבר תחנת המוניות. הרֶגל שלה כאבה כבר מהרגע שהתעוררה. כאב מייסר שנמתח מאזור המפשעה ועד הברך, שהתחיל שלושה חודשים לפני כן בתום אימון בחדר הכושר. מהרגע ההוא לא הפסיקה לחשוב על כל הדברים שהעציבו אותה: על נעלי העקב שהוחלפו בנעלי התעמלות, על שעליה לדחות סיורים בדירות ללא מעלית ועל שלא יכלה לרוץ אחר ילדים.
היא הוציאה את הטלפון הנייד וראתה הודעת טקסט מבעלת הבית בשדרת קוֹנקוֹרדיה: מרגריטה יקירתי, חתמתי על החוזה. עכשיו תורכם, ואחריה הודעה נוספת משותפתה למשרד: קיבלנו את המפתח למכירת הנכס. היא ראתה גם שיחה שלא נענתה מאימא שלה. היא התעלמה ממנה ונותרה עם הטלפון ביד, נאבקת בעצמה שלא להיכנס לפייסבוק. בכל פעם שפתחה את הפרופיל של סוֹפיה קָזָדֵיי עלו לה רעיונות מוזרים בראש בעניין בית הקפה שבו היא עובדת או הבר שבו אכלה את ארוחת הבוקר שלה או השכונה שהיא מתגוררת בה. היא רצתה לפקוד את המקומות האלה. מרגריטה הגיעה אל תחנת המוניות, מסרה לנהג את הכתובת של פיזיו־לאבּ, רחוב קָפּוּצ'יני 6, התרווחה במושב האחורי ועצמה את עיניה. נהג המונית הציע שייסעו בדרך הארוכה יותר כי יש עבודות בכביש הטבעת הפנימי, והיא השיבה לו שמבחינתה זה בסדר ולא חשבה עוד על דבר, רק הציצה מדי פעם מחלון המונית והתבוננה בעיר, בעוברי האורח ובשוערים שעמדו בפתחי הבניינים. רק אז נזכרה באימה והתקשרה אליה. האם ענתה אחרי הצלצול הראשון.
"אימא."
"עמדתי להתקשר לשרברב."
"מה קרה?"
"זה בגלל ה..." היא הסדירה את נשימתה. "הדוד חימום המזוין."
"בוקר טוב גם לך, אימא."
"תמיד רציתי להגיד את זה, אבל אבא שלך התעקש שאישה צריכה לשמור על פה נקי," אמרה והשתתקה. "בכל מקרה, התקשרתי כדי לשאול אותך על הבית בשדרת קונקורדיה."
"בדיוק עכשיו קיבלתי הודעה."
"אז מה את אומרת?"
"אין שם מעלית, אבל זו הצעה מעניינת. אני אשלח את קרלו שיראה את הדירה לפני שאפרסם אותה למכירה בסוכנות."
"ואיך הרגל?"
"תגידי, אם יש לך חשד כלשהו, מה את עושה?"
"היא עדיין כואבת, ידעתי."
"מה את עושה?"
"באיזה חשד מדובר?"
"חשד."
"חשד כשלעצמו הוא הוכחה."
"אימא, זו לא דרמה בטלוויזיה."
"אלה החיים, אוצר שלי." אימה היססה ואז הוסיפה, "את רוצה לספר לי במה מדובר?"
"הגעתי, אני חייבת לנתק."
"אהובה שלי," אמרה וכחכחה בגרונה, "תוכלי להבהיר את כל החשדות שלך מחר בפגישה."
"אוי אלוהים."
אימה נאנחה בלאות. "כבר חודשים שאת רוצה ללכת, ואני קבעתי לך פגישה בדם יזע ודמעות: עשר וחצי, רחוב וִיגֶ'בָנוֹ 18 דירה F."
"תזכירי לי שוב למה נתתי לך לשכנע אותי ללכת."
"מפני שאפילו הסופר דינוֹ בּוּצאטִי הלך לשם, תכתבי לך את זה על גב היד."
"ואת תכתבי לך את יום ההולדת של חמותי."
"אני לא באה."
"הו, את כן באה."
"הו, אני לא. אבל את, תעברי לבקר את אימא שלך מתישהו, אבל רק אם מתחשק לך."
אימה של מרגריטה קברה את בעלה ונשארה ערה במשך שלושה לילות רצופים, ישובה על הכורסה שעליה נהג לקרוא את העיתון בבוקר יום ראשון. לבסוף שאלה את עצמה, למי אבשל מעתה? ובמשך זמן־מה לא רצתה עוד לדבר על אותו הגבר שכפה עליה את השגרה, את שוקי הפשפשים, את גיבור הקומיקס טֶקס וילֶר ואת ההתנהגות הממלכתית. הוא היה איש של שתיקות, וכדי שלא להרגיש בחסרונו היה על מרגריטה ואימה להמציא שפת זמזומים ורעשי רקע. להתנצח, לדבר בטלפון, להיות עליזות.
מרגריטה שילמה לנהג המונית וירדה בכניסה למכון פיזיו־לאבּ. לחייה היו סמוקות, אבל היא ידעה שזה נובע מחוסר סבלנות. היא פתחה את תיקה ובדקה שהוא מכיל את בגד הים, סבון רחצה, מגבת ומברשת שיער. היא עצרה בדלפק הקבלה ולאחר מכן המשיכה אל המלתחות, לבשה את בגד הים ועליו מכנסיים קצרים — היא קנתה בגד ים חדש אחרי שהבינה איזה סוג של טיפול מצפה לה — אספה את השיער, חיברה את הטלפון הנייד לאוזניות ויצאה מהמלתחה בחשש שמא הקוסמטיקאית התרשלה בעבודתה. היא נטלה את בקבוק המים שהוצע ללקוחות ללא תשלום ונכנסה אל חדר הכושר השיקומי. אנדראה נהג לדייק, וכך עשה גם ביום ההוא. הוא לחץ את ידה ושאל אותה איך מתקדם הטיפול, והיא תמיד השיבה, "בצליעה". לאחר מכן התענגה על צליל חבטת הפרגוד שנסגר מאחוריה, צליל שמייד לאחר הישמעו היה עליה להתרגל לחלל הקטן שהיא חולקת עם אותו בחור רציני בן עשרים ושש שניסה בכל פגישה להקל על הדלקת שעלולה להיות כרונית. הוא ביקש ממנה לשכב, היא אחזה קלות בחגורת הגומי של מכנסיה הקצרים והביטה בו, הוא הנהן והיא פשטה אותם. אנדראה לקח את המכשיר החשמלי, הניח אותו על פנים הירך שלה, החל לעלות לכיוון המפשעה, ושם התעכב בלחיצה עיקשת על האזור הפגוע. בכל פעם שזה קרה התרכזה מרגריטה בצירי הפרגוד והכריחה את עצמה לנשום באיטיות. פעולת החימום הזאת — כפי שכינה אותה אנדראה — נמשכה כעשר דקות שבהן עסקה מרגריטה בהסתרת מבוכתה. לאחר מכן נכנעה לו מלאת אמון. תנועותיו הנחושות, אצבעותיו המיומנות ומבטו המורכן שכנעו אותה. גם הוא הסב את מבטו, מלבד הרגעים — כמו עכשיו — שבהם הניח את המכשיר בצד והתכונן להסיט את בגד הים שלה כלפי מעלה: זה היה הרגע שבו ייחלה מרגריטה למצוא באנדראה שביב של ריגוש מבעד למעטה האתיקה המקצועית. היא הביטה באצבעותיו המגששות אחר הגיד הפגוע במפשעתה. הוא מישש את רגלה באגודל ובאמה ומדי פעם באצבע המורה, נעץ אותן כמי שחופר בעורה. בפגישתם הראשונה הוא הסביר לה את השלבים שעליה לעבור: ראשית, טיפול נוגד דלקת באמצעות המכשיר, לאחר מכן הורדת הנפיחות בגיד הפגוע בעזרת האצבעות ולבסוף תרגילי הפיזיותרפיה שעליה לבצע בחדר הכושר. היא תזדקק לעשרים וחמישה מפגשים, שאינם כוללים את הביקורים אצל הרופא ואת בדיקות האולטרסאונד, סכום כולל של אלפיים שמונה מאות ועשרים אירו. היא לא יכלה להרשות לעצמה את הטיפול היקר ואף ניסתה את שירותיה של הרפואה הציבורית, אך הרגישה אבודה בהמתנה אינסופית לתורים השונים עד שנכנעה למה שאביה היה מכנה "הבחירה הקלה". אין קל מלשלם שלושת אלפים אירו לפיזיותרפיסט אישי, או לקבל מההורים טיול סביב אירופה אפילו שלא הייתה מצטיינת בלימודיה, או להסתפק בעבודה כמתווכת דירות כאשר יש לך ראש של ארכיטקט. הבחירה הקלה, ככל הנראה, הייתה בלבול בין מניפולציה טיפולית לתשוקה.