ארו שאה 4 ועיר הזהב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארו שאה 4 ועיר הזהב
הוספה למועדפים

ארו שאה 4 ועיר הזהב

3 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רַשְניִ צ'ַקְשִי היא סופרת נוער אמריקנית מוערכת. בהשראת סיפורים ששמעה מסבתה ועלילות 'סיילור מון' היא כתבה את סדרת ארו שאה. ריק ריירדן, מחבר פֶּרסי ג'קסון, בחר בספרים אלו לפתוח את סדרת סיפורי המיתולוגיות בעריכתו. ספרי ארו שאה כבשו את לבבות הקוראים והמבקרים, כיכבו ברשימות רבי־המכר, והראשון שבהם מעובד בימים אלה לקולנוע.

תקציר

הבלבול בחייה של אַרוּ שָאה בת ה־ 15 לא פוסק. אמנם היא לוחמת מיתולוגית, אבל היא לא מצליחה לזכור אפילו מה ביקשה מעץ המשאלות. היא די בטוחה שהמשאלה שלה לא הייתה אחות חדשה, שטוענת שגם היא בתו של הישֵן. דבר אחד ברור: ארו ואחיותיה הפַּנדַוָוה חייבות להגיע ללַנקָה, עיר הזהב, בטרם תפרוץ המלחמה. כשהן מגיעות לעיר, מציב בפניהן השליט אתגר מפתה. אם יעמדו בו, יזכו בצבא ובנשק רב־עוצמה. אם ייכשלו, לא יהיה להן סיכוי כנגד הישֵן המבקש להשתלט על העולם הבא. אבל כל המבוגרים אכזבו את אַרוּ, ואחרי כל תכסיסי האלים שפגשה, היא בכלל לא בטוחה שהיא רוצה להילחם בשמם באביה ובצבא האפל שלו. באיזה צד תבחר?

רַשְניִ צ'ַקְשִי היא סופרת נוער אמריקנית מוערכת. ריק ריירדן, מחבר פֶּרסי ג'קסון, בחר בספרי ארו שאה שכתבה לפתוח את סדרת סיפורי המיתולוגיות בעריכתו. ספרי ארו שאה זכו להצלחה רבה, כיכבו ברשימות רבי־המכר, והראשון שבהם מעובד בימים אלה לקולנוע. אַרוּ שָאה ועיר הזהב הוא הספר הרביעי בסדרה.

"עלילה פמיניסטית מרעננת, שזורה דיאלוגים שנונים ומאופיינת בדמויות
מורכבות, שעל אף אלוהותן, הן אנושיות מאוד." קירקוס ריוויוז
"סופרת מוכשרת שמחדירה משב רוח רענן לעולם המיתולוגי." בוקליסט

פרק ראשון

1
היי, אני קרובת משפחה אבודה שלך! (טה־דה)

אַרוּ שָאה הרגישה כאילו פגע בה ברק.

פיזית.

והיא הכירה את ההרגשה הזאת בגלל ניסוי מטומטם שעשתה. פעם אחת כשארו הייתה ממש משועממת, היא החליטה לבדוק מה מרגישים כשנפגעים מברק, והשתמשה לשם כך בוַג'רָה, חזיז הברק שלה (ולפעמים כדור פינג־פונג).

"אחותי, את רצינית?" שאלה בְּרִין בזמנו.

"אני לא יכולה להסתכל," אמרה מיני. "את עלולה —"

"אני לא הולכת למות," ארו גלגלה עיניים. "אני חצי־אלה!"

"זה לא אומר שאינְדרָה יגן עלייך," אמרה מיני ושילבה זרועות בזעף.

ארו השליכה באוויר את כדור הפינג־פונג ("תסמכו עלי, לא יקרה לי שום דבר") ונגחה בו.

כעבור שש שעות היא התעוררה עם כאב ראש מחריד, טיק בעין שמאל ושיער סומר כולו.

במשך שבוע שלם היא הרגישה כאילו מישהו שיחק במוח שלה כמו בכדורגל. אם כי אולי זה מפני שמיני לא הפסיקה לבחון אותה בשאלות טריוויה בגיאוגרפיה כדי לבדוק את "מצבה הנוירולוגי".

ארו לא רצתה להרגיש כך שוב לעולם.

ובכל זאת הנה היא כאן, כבולה לסלע במערה של הישֵן, ומרגישה כאילו חשמלו אותה. היא בהתה בילדה ששמה קארה, אשר השתופפה על הקרקע מולה.

אני הבת שלו, קארה בדיוק אמרה.

ארו מצמצה בראש מזמזם. "אַת... את הבת של הישן?"

קארה הנהנה. היא אמרה את המילים בגאווה והטתה את הראש להסתכל על ארו ביהירות, אבל עכשיו התגנב אל פניה של הילדה משהו עצוב ומהוסס. "אבל גם אַת הבת שלו... זה אומר ש... זה אומר שאנחנו אחיות?"

אחיות, חשבה ארו. היא ראתה בברין ובמיני אחיות, למרות שלא הייתה ביניהן קרבת דם. אבל היא וקארה? זה משהו אחר. לרגע תהתה ארו אם גם הילדה הזאת היא התגלמות של אחד האחים הפַּנדַוַוה, אבל זה לא היה אפשרי. היו במקור רק חמישה אחים, והן הגיעו למספר הזה כשפגשו את התאומות שילה וניקיטה.

האם ייתכן שאנחנו קרובות משפחה? שאלה ארו את עצמה. קארה נראתה בערך בת גילה... האם זה אומר שהן תאומות לא זהות? ארו בחנה את תווי פניה של הילדה, חיפשה משהו משותף לשתיהן, אבל לא הצליחה למצוא שום דבר כזה. לקארה היו פה רחב, עיניים גדולות בצבע חום־דבש, שיער חום־שוקולד חלק עד הכתפיים, עצמות לחיים גבוהות ועור כהה בוהק. גם אם ארו הייתה מברישה את השיער שלה מאה שנה, הוא לעולם לא היה מבריק ככה. וגם אם תעמוד מתחת למנורה ותסתחרר במהירות, העור שלה לא יבהק.

בדרך כלל ארו ניסתה להתעלם מדברים כאלה ולא הניחה להם להפריע לה, אבל היא ידעה שאינה דומה כלל להוריה היפים, האלגנטיים. ואילו קארה... כן דמתה להם. אבל אם קארה אחותה, למה ארו לא ראתה אותה בבריכת העבר?

"אני יודעת מה עובר לך בראש," אמרה קארה.

"קשה לי להאמין," רטנה ארו, אבל לא נראה שקארה שמעה אותה.

"הוא חשש שתנסי לברוח, אז הוא דאג שהחדר שלי ייראה כמו הצינוק הנוראי הזה," אמרה קארה. "אבל האמת שהוא לא כזה נורא."

קארה נקשה על אבן סמוכה בטבעת זהב לבן נוצצת שענדה על אצבעה. כשהטבעת נגעה בסלע, קירות המערה התחילו להשתנות. החלל הפך לספרייה מפוארת עם מדפים חצובים בסלע. סמוך לתקרה ריחף כדור קסום שיצר אשליה של אור שמש חמים, ומכל עבריה ראתה ארו נישות קטנות עם ערימות של כריות, בובות ושאר צעצועים. בקיר האחורי של אחת הנישות הייתה דלת פתוחה למחצה, ומבעדה ראתה ארו בחטף מיטה מסודרת עם כיסוי צהוב עז ובובת ארנב על הכרית.

ארו עדיין הייתה כבולה לסלע, אבל שכחה מזה למראה המסך הענקי הקבוע בקיר הנגדי, היכן שהתנוססה ההודעה של נטפליקס, "האם אתה עדיין צופה?"

ארו לטשה מבט בכל זה. איך מוצאים בכלל מאורת רשע שיש בה חיבור לאינטרנט? לשנייה מוזרה אחת היא דמיינה לעצמה סוכנת נדל"ן מהגיהינום טופחת על קיר האבן: היא מצוידת בחפיר שורץ תנינים וגם בוויי־פיי!

"אני בטוחה שאת רגילה לדברים הרבה יותר יפים בעולם בני התמותה," נחפזה קארה לומר. "אבל אבא עשה כמיטב יכולתו."

אבא.

כאב התעורר בין צלעותיה של ארו, כשהזיכרונות מהימים האחרונים הציפו אותה. הפעם היחידה שקראה לישן "אבא" הייתה כשחשבה שאזלו הסיכויים שלה ושל אחיותיה לנצח את הצבא שלו. היא קיוותה שהכאיבה לו בזה לפחות באותה מידה שזה הכאיב לה.

באוזניה עדיין נשמע קול החרבות המצטלצלות וקריאות הקרב בעודם נלחמים בחורשה הקסומה של אָרַנְיאני, אלת היער ומגינת קַלְפַּוְוריקְשָה, העץ המגשים משאלות.

ארו זכרה איך כרכה זרועות סביב צווארו של הישן, כאילו מחבקת אותו. אבל זה לא היה חיבוק. זאת הייתה תזכורת לאדם שהוא היה יכול להיות, לכל הזיכרונות שהקריב בניסיון למצוא את העץ שחשב שיוכל לשנות את גורלו.

ארו זכרה אפילו איך מצאה את עץ המשאלות...

אבל היא כבר לא זכרה אם הביעה משאלה. כשהתאמצה מאוד, הדבר היחיד שעלה במוחה היה מראה שלג.

לא היה בזה היגיון.

ארו טלטלה את ראשה. היא תוכל לדאוג לגבי זה בהמשך. נכון לעכשיו היא צריכה לגלות מה קרה לברין ולמיני, לשילה ולניקיטה, לרודי ולאַיידֵן. האם הם מוגנים? האם הצליחו לברוח? או שהישן חטף גם אותם?

"מה אני עושה כאן?" דרשה ארו לדעת.

"הוא רוצה להגן עלייך," אמרה קארה, ואז הוסיפה בעצבנות, "אני מקווה שלא אכפת לך שאני מחטטת, אבל אני יודעת עלייך כל כך הרבה, ארו. אבא סיפר לי שאימא שלך הרחיקה אותך ממנו."

אימא שלך. אז ארו וקארה אינן תאומות. האם הישן בגד בקריתיקה? הקיבה של ארו התהפכה למחשבה. האם זאת הסיבה האמיתית לכך שאימא של ארו כלאה אותו במנורה?

"הוא החזיר אותך לכאן כדי שנוכל להיות משפחה," המשיכה קארה.

משפחה. ארו נרתעה למשמע המילה. אילו אבא שלה באמת רצה שיהיו משפחה, הוא לא היה הופך למפלצת. אבל אפילו בעודה חושבת זאת, קול חלקלק לחש בראשה, אבל ראית איך הוא נאלץ לוותר על הזיכרונות שלו, ארו שאה. את יודעת שאולי הוא לא היה מסוגל שלא להפוך לְמה שהוא...

"איפה הוא?" שאלה ארו. "ואיפה האחרים?"

"הוא הביא רק אותך," מיהרה קארה לומר. "ואז עזב שוב. אבל... הוא גיבש תוכניות לפני שעזב. הצבא שלו מתכנן לתקוף את לַנְקָה עד סוף השבוע."

לנקה? ארו הכירה את השם הזה. זוהי עיר הזהב שמשל בה לורד קוּבֵּרָה, אל העושר והאוצרות. המילה "לתקוף" עוררה בה פאניקה. פלישה? כל כך מהר? הדֶווֹת לא ציפו לזה. היא חייבת להזהיר את העולם הבא. ואת האחיות הפַּנדַוַוה שלה. האחיות האמיתיות שלה.

ארו העיפה מבט במפרק ידה. התברר שמה שחשבה לשלשלת הכובלת אותה לסלע לא הייתה אלא אשליה, ולמעשה מדובר בסרט דק ותו לא. ארו משכה את ידה והסרט נקרע, משחרר אותה לחופשי. על מפרק ידה השנייה היה צמיד קלוע, וממנו השתלשל כדור זכוכית ובו וג'רה בצורת כדור פינג־פונג. ארו הטיחה את הכדור בקרקע, והזכוכית התנפצה.

וג'רה ניתז מעלה, וארו תפסה אותו ביד אחת. זרם חשמלי עדין ומענג ריצד במעלה זרועה, וארו הרגישה בחשמל הסטטי המוּכּר זוקר מעט את שערה. היא זינקה על רגליה, ועיניה סרקו את החדר.

"את לא יכולה ללכת!" אמרה קארה בבהלה.

"חכי ותראי," נהמה ארו והשליכה את וג'רה על מדפי הספרייה.

חשמל הבזיק על פני קיר המדפים שגובהו שלושים מטרים. רעם הרעים, ושני ספרים עלו באש. אבל הקיר נותר שלם.

"הוא מחוזק בגומי קסום," אמרה קארה. "גם אם תשרפי את כל המקום הזה, לא תצליחי לצאת. רק... רק אני יכולה לעשות את זה."

ארו הסתובבה בבת אחת. היא חשבה שקארה תסתכל עליה ביהירות בעודה מדברת, אבל נראה שהילדה מרגישה לא בנוח, כאילו אינה רגילה לדבר עם אחרים. ידה התעסקה בטבעת שעל אצבעה.

"אם... אם את רוצה להשתחרר," אמרה קארה וזקפה סנטר, "אז... אז את חייבת להבטיח לי משהו."

"מה את רוצה?"

קארה בלעה רוק. "אני רוצה שתיקחי אותי איתך."

רַשְניִ צ'ַקְשִי היא סופרת נוער אמריקנית מוערכת. בהשראת סיפורים ששמעה מסבתה ועלילות 'סיילור מון' היא כתבה את סדרת ארו שאה. ריק ריירדן, מחבר פֶּרסי ג'קסון, בחר בספרים אלו לפתוח את סדרת סיפורי המיתולוגיות בעריכתו. ספרי ארו שאה כבשו את לבבות הקוראים והמבקרים, כיכבו ברשימות רבי־המכר, והראשון שבהם מעובד בימים אלה לקולנוע.

עוד על הספר

ארו שאה 4 ועיר הזהב רשני צ'קשי

1
היי, אני קרובת משפחה אבודה שלך! (טה־דה)

אַרוּ שָאה הרגישה כאילו פגע בה ברק.

פיזית.

והיא הכירה את ההרגשה הזאת בגלל ניסוי מטומטם שעשתה. פעם אחת כשארו הייתה ממש משועממת, היא החליטה לבדוק מה מרגישים כשנפגעים מברק, והשתמשה לשם כך בוַג'רָה, חזיז הברק שלה (ולפעמים כדור פינג־פונג).

"אחותי, את רצינית?" שאלה בְּרִין בזמנו.

"אני לא יכולה להסתכל," אמרה מיני. "את עלולה —"

"אני לא הולכת למות," ארו גלגלה עיניים. "אני חצי־אלה!"

"זה לא אומר שאינְדרָה יגן עלייך," אמרה מיני ושילבה זרועות בזעף.

ארו השליכה באוויר את כדור הפינג־פונג ("תסמכו עלי, לא יקרה לי שום דבר") ונגחה בו.

כעבור שש שעות היא התעוררה עם כאב ראש מחריד, טיק בעין שמאל ושיער סומר כולו.

במשך שבוע שלם היא הרגישה כאילו מישהו שיחק במוח שלה כמו בכדורגל. אם כי אולי זה מפני שמיני לא הפסיקה לבחון אותה בשאלות טריוויה בגיאוגרפיה כדי לבדוק את "מצבה הנוירולוגי".

ארו לא רצתה להרגיש כך שוב לעולם.

ובכל זאת הנה היא כאן, כבולה לסלע במערה של הישֵן, ומרגישה כאילו חשמלו אותה. היא בהתה בילדה ששמה קארה, אשר השתופפה על הקרקע מולה.

אני הבת שלו, קארה בדיוק אמרה.

ארו מצמצה בראש מזמזם. "אַת... את הבת של הישן?"

קארה הנהנה. היא אמרה את המילים בגאווה והטתה את הראש להסתכל על ארו ביהירות, אבל עכשיו התגנב אל פניה של הילדה משהו עצוב ומהוסס. "אבל גם אַת הבת שלו... זה אומר ש... זה אומר שאנחנו אחיות?"

אחיות, חשבה ארו. היא ראתה בברין ובמיני אחיות, למרות שלא הייתה ביניהן קרבת דם. אבל היא וקארה? זה משהו אחר. לרגע תהתה ארו אם גם הילדה הזאת היא התגלמות של אחד האחים הפַּנדַוַוה, אבל זה לא היה אפשרי. היו במקור רק חמישה אחים, והן הגיעו למספר הזה כשפגשו את התאומות שילה וניקיטה.

האם ייתכן שאנחנו קרובות משפחה? שאלה ארו את עצמה. קארה נראתה בערך בת גילה... האם זה אומר שהן תאומות לא זהות? ארו בחנה את תווי פניה של הילדה, חיפשה משהו משותף לשתיהן, אבל לא הצליחה למצוא שום דבר כזה. לקארה היו פה רחב, עיניים גדולות בצבע חום־דבש, שיער חום־שוקולד חלק עד הכתפיים, עצמות לחיים גבוהות ועור כהה בוהק. גם אם ארו הייתה מברישה את השיער שלה מאה שנה, הוא לעולם לא היה מבריק ככה. וגם אם תעמוד מתחת למנורה ותסתחרר במהירות, העור שלה לא יבהק.

בדרך כלל ארו ניסתה להתעלם מדברים כאלה ולא הניחה להם להפריע לה, אבל היא ידעה שאינה דומה כלל להוריה היפים, האלגנטיים. ואילו קארה... כן דמתה להם. אבל אם קארה אחותה, למה ארו לא ראתה אותה בבריכת העבר?

"אני יודעת מה עובר לך בראש," אמרה קארה.

"קשה לי להאמין," רטנה ארו, אבל לא נראה שקארה שמעה אותה.

"הוא חשש שתנסי לברוח, אז הוא דאג שהחדר שלי ייראה כמו הצינוק הנוראי הזה," אמרה קארה. "אבל האמת שהוא לא כזה נורא."

קארה נקשה על אבן סמוכה בטבעת זהב לבן נוצצת שענדה על אצבעה. כשהטבעת נגעה בסלע, קירות המערה התחילו להשתנות. החלל הפך לספרייה מפוארת עם מדפים חצובים בסלע. סמוך לתקרה ריחף כדור קסום שיצר אשליה של אור שמש חמים, ומכל עבריה ראתה ארו נישות קטנות עם ערימות של כריות, בובות ושאר צעצועים. בקיר האחורי של אחת הנישות הייתה דלת פתוחה למחצה, ומבעדה ראתה ארו בחטף מיטה מסודרת עם כיסוי צהוב עז ובובת ארנב על הכרית.

ארו עדיין הייתה כבולה לסלע, אבל שכחה מזה למראה המסך הענקי הקבוע בקיר הנגדי, היכן שהתנוססה ההודעה של נטפליקס, "האם אתה עדיין צופה?"

ארו לטשה מבט בכל זה. איך מוצאים בכלל מאורת רשע שיש בה חיבור לאינטרנט? לשנייה מוזרה אחת היא דמיינה לעצמה סוכנת נדל"ן מהגיהינום טופחת על קיר האבן: היא מצוידת בחפיר שורץ תנינים וגם בוויי־פיי!

"אני בטוחה שאת רגילה לדברים הרבה יותר יפים בעולם בני התמותה," נחפזה קארה לומר. "אבל אבא עשה כמיטב יכולתו."

אבא.

כאב התעורר בין צלעותיה של ארו, כשהזיכרונות מהימים האחרונים הציפו אותה. הפעם היחידה שקראה לישן "אבא" הייתה כשחשבה שאזלו הסיכויים שלה ושל אחיותיה לנצח את הצבא שלו. היא קיוותה שהכאיבה לו בזה לפחות באותה מידה שזה הכאיב לה.

באוזניה עדיין נשמע קול החרבות המצטלצלות וקריאות הקרב בעודם נלחמים בחורשה הקסומה של אָרַנְיאני, אלת היער ומגינת קַלְפַּוְוריקְשָה, העץ המגשים משאלות.

ארו זכרה איך כרכה זרועות סביב צווארו של הישן, כאילו מחבקת אותו. אבל זה לא היה חיבוק. זאת הייתה תזכורת לאדם שהוא היה יכול להיות, לכל הזיכרונות שהקריב בניסיון למצוא את העץ שחשב שיוכל לשנות את גורלו.

ארו זכרה אפילו איך מצאה את עץ המשאלות...

אבל היא כבר לא זכרה אם הביעה משאלה. כשהתאמצה מאוד, הדבר היחיד שעלה במוחה היה מראה שלג.

לא היה בזה היגיון.

ארו טלטלה את ראשה. היא תוכל לדאוג לגבי זה בהמשך. נכון לעכשיו היא צריכה לגלות מה קרה לברין ולמיני, לשילה ולניקיטה, לרודי ולאַיידֵן. האם הם מוגנים? האם הצליחו לברוח? או שהישן חטף גם אותם?

"מה אני עושה כאן?" דרשה ארו לדעת.

"הוא רוצה להגן עלייך," אמרה קארה, ואז הוסיפה בעצבנות, "אני מקווה שלא אכפת לך שאני מחטטת, אבל אני יודעת עלייך כל כך הרבה, ארו. אבא סיפר לי שאימא שלך הרחיקה אותך ממנו."

אימא שלך. אז ארו וקארה אינן תאומות. האם הישן בגד בקריתיקה? הקיבה של ארו התהפכה למחשבה. האם זאת הסיבה האמיתית לכך שאימא של ארו כלאה אותו במנורה?

"הוא החזיר אותך לכאן כדי שנוכל להיות משפחה," המשיכה קארה.

משפחה. ארו נרתעה למשמע המילה. אילו אבא שלה באמת רצה שיהיו משפחה, הוא לא היה הופך למפלצת. אבל אפילו בעודה חושבת זאת, קול חלקלק לחש בראשה, אבל ראית איך הוא נאלץ לוותר על הזיכרונות שלו, ארו שאה. את יודעת שאולי הוא לא היה מסוגל שלא להפוך לְמה שהוא...

"איפה הוא?" שאלה ארו. "ואיפה האחרים?"

"הוא הביא רק אותך," מיהרה קארה לומר. "ואז עזב שוב. אבל... הוא גיבש תוכניות לפני שעזב. הצבא שלו מתכנן לתקוף את לַנְקָה עד סוף השבוע."

לנקה? ארו הכירה את השם הזה. זוהי עיר הזהב שמשל בה לורד קוּבֵּרָה, אל העושר והאוצרות. המילה "לתקוף" עוררה בה פאניקה. פלישה? כל כך מהר? הדֶווֹת לא ציפו לזה. היא חייבת להזהיר את העולם הבא. ואת האחיות הפַּנדַוַוה שלה. האחיות האמיתיות שלה.

ארו העיפה מבט במפרק ידה. התברר שמה שחשבה לשלשלת הכובלת אותה לסלע לא הייתה אלא אשליה, ולמעשה מדובר בסרט דק ותו לא. ארו משכה את ידה והסרט נקרע, משחרר אותה לחופשי. על מפרק ידה השנייה היה צמיד קלוע, וממנו השתלשל כדור זכוכית ובו וג'רה בצורת כדור פינג־פונג. ארו הטיחה את הכדור בקרקע, והזכוכית התנפצה.

וג'רה ניתז מעלה, וארו תפסה אותו ביד אחת. זרם חשמלי עדין ומענג ריצד במעלה זרועה, וארו הרגישה בחשמל הסטטי המוּכּר זוקר מעט את שערה. היא זינקה על רגליה, ועיניה סרקו את החדר.

"את לא יכולה ללכת!" אמרה קארה בבהלה.

"חכי ותראי," נהמה ארו והשליכה את וג'רה על מדפי הספרייה.

חשמל הבזיק על פני קיר המדפים שגובהו שלושים מטרים. רעם הרעים, ושני ספרים עלו באש. אבל הקיר נותר שלם.

"הוא מחוזק בגומי קסום," אמרה קארה. "גם אם תשרפי את כל המקום הזה, לא תצליחי לצאת. רק... רק אני יכולה לעשות את זה."

ארו הסתובבה בבת אחת. היא חשבה שקארה תסתכל עליה ביהירות בעודה מדברת, אבל נראה שהילדה מרגישה לא בנוח, כאילו אינה רגילה לדבר עם אחרים. ידה התעסקה בטבעת שעל אצבעה.

"אם... אם את רוצה להשתחרר," אמרה קארה וזקפה סנטר, "אז... אז את חייבת להבטיח לי משהו."

"מה את רוצה?"

קארה בלעה רוק. "אני רוצה שתיקחי אותי איתך."