ביום שייגמר הכסף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ביום שייגמר הכסף
מכר
מאות
עותקים
ביום שייגמר הכסף
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ביום שייגמר הכסף

4.7 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

יותם טולוב

יותם טולוב נולד בצרפת לאב צרפתי ואם ברזילאית. גדל ברמת השרון. בילדותו נסעה המשפחה לארצות-הברית ושהו שם 4 שנים. טולוב למד בישיבה תיכונית ולאחר מכן למד משפטים וספרות בתוכנית הבין-תחומית באוניברסיטה העברית, ושנה אחת תסריטאות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. כמו כן בעל תואר שני בגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה. עובד כעורך דין בארגון "בזכות", המקדם זכויות של אנשים עם מוגבלויות, וממשיך לכתוב. טולוב מתגורר בירושלים.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"שלום נשלחה אליך הודעת אס־אם־אס שתורגמה להודעה קולית. לשמיעה נא להקיש סולמית."

הקשתי.

ואז שמעתי אותה. האישה הרובוטית של בזק. לא הזדקנה ביום.
בלי סימני פיסוק ובלי להבין בכלל מה המשמעות של המילה שהיא אמרה כעת:
"אניבמצוקהתעזורלי."
ולא היה לי ספק.
חמש שנים אחרי שנהרג, אבא מנסה לחזור.
את העבר אי אפשר לתקן. משהו קרה שם, בילדות של תום, שגרם לו להתבגר בבת אחת. זה התחיל במפגש שלו עם גור, אחיו החורג, זה נמשך כשיצאו למסע בעקבות אביו המת, וזה התרחב כשעמדו מול פשעים בלתי נסלחים. שם, בקו התפר בין תיקון לנקמה, זה קרה.

כשמדינה שלמה החליטה למי להאמין ואת מי לשנוא.
את העבר אי אפשר לתקן, אבל כמו שתום יודע וכמו שמבקשת ממנו
אחותו ליבי, אפשר לפחות לכתוב.
ביום שייגמר הכסף הוא רומן העוסק באופן שבו הבחירות שלנו מכוננות את מי שאנחנו ואת החיים שנחיה. זהו רומן סוחף ורב־שכבות שקשה להשתחרר מאחיזתו, ספר כובש באנושיותו המגולל סיפור התבגרות בלתי נשכח שהוא בה בעת סיפור של התפכחות. בספרו השלישי יותם טולוב, זוכה פרס שרת התרבות לספר ביכורים, מתגלה כמספר טבעי רב־כישרון. הוא מישיר מבט אל ההווה הישראלי, על יופיו וכאביו, ואל ההצטלבות בין מוגבלות וכוח.

פרק ראשון

לאבא שלי היה תחביב. הוא היה שולח לנו בדיחות לטלפון.

"אני חושבת שזה התחיל עם הפרויקט של המיקרוסקופ המיניאטורי שלו," זו אימא שלי. "הוא היה חוזר הביתה מאוחר, אתם כבר ישנתם. ככה הוא אמר לכם לילה טוב, שולח בדיחות. היית בן שש וחצי כשהוא קיבל את הפרויקט אז זה נמשך חצי שנה, עד התאונה," היא עצרה לרגע, "מוזר. רק חצי שנה זה נמשך."

הטלפון בסלון היה מצלצל. ליבי כבר ישנה בשעות האלה. זינקתי לטלפון ועניתי ב"הָלוֹ" של ילדים שמנסים לחקות מבוגרים. בצד השני השתררה שתיקה. שתיקה שבני אדם לא מרשים לעצמם. שתיקה של רובוט. האישה הרובוטית של בזק.

היא פתחה בהכרזה חגיגית:

"שלום נשלחה אליך הודעת אס־אם־אס שתורגמה לאס־אם־אס קולי. ההודעה נשלחה ממספר אפס חמש ארבע ארבע תשע תשע שמונה תשע שתיים אפס. לשמיעת ההודעה נא להקיש סולמית."

כן, אני עדיין זוכר את המספר שלו.

אחרי שלחצתי על הסולמית האישה של בזק המשיכה, הפעם הקול שלה היה הרבה פחות ברור, כאילו נקלעה לטיפול שיניים. היא דיברה ברצף, בלי פיסוק, בלי פאנץ' ליין, כמו קריאה של מילה אחת ארוכה:

"אינדיאנינכנסלביתקפההקופאיתשואלתלקחתאולשבתהאינדיאני

עונהלקחתלשבט."

או:

"מהחושבתמדוזהכשהיארואהשקיתניילוןביםיואואחותיעשית

קעקועשלרמילוי."

והאהובה עליי:

"שניעצלניםיושביםבשמשבמשךשעתייםולאזזיםעצלןאחדממצמץ

עצלןשניאומראםכברזזתתעשהקפה."

ואז:

"לשמיעה חוזרת הקישו סולמית."

הייתי מקיש גם עשר פעמים.

כמה שנים אחרי התאונה קו הטלפון של הבית עבר לחדר שלי. הוא צלצל לעיתים רחוקות. זה או סבתא תמי או מתרימים. אף אחד מהם לא נתן לי לסיים את ה"הָלוֹ" וכבר המטירו עליי שצף שאלות על מה חדש איתי או כמה ילדים חולי סרטן ארצה לשלוח לקייטנה.

ולכן באותו ערב, כשהטלפון צלצל, כשהרמתי ואמרתי את ה"הלו", מבוגר בחמש שנים מהפעם האחרונה, השתיקה בצד השני הייתה כמו לפיתה מפתיעה מאחור.

"שלום נשלחה אליך הודעת אס־אם־אס שתורגמה לאס־אם־אס קולי. ההודעה נשלחה ממספר אפס חמש ארבע ארבע תשע תשע שמונה תשע שתיים אפס. לשמיעת ההודעה נא להקיש סולמית."

הקשתי.

ואז שמעתי אותה. הרובוטית. לא הזדקנה ביום.

בלי סימני פיסוק ובלי פאנץ' ליין, בלי להבין בכלל מה המשמעות של המילה ההרבה פחות ארוכה שהיא אמרה כעת:

"אניבמצוקהתעזורלי."

ולא היה לי ספק.

אבא מנסה לחזור.

*

אבא שלי נהרג ביום ההולדת של אימא שלי.

זה הביך אותה. הביך אותה שאנשים מייחסים לכך משמעות. כאילו לא די בתאונת דרכים קטלנית כדי להזדעזע, צריך גם יומולדת. בַּשבעה ואחר כך בשנת האבל, עד היום למעשה, אנשים לא מצליחים להתאפק. יום הולדת שהוא יום המוות, זה מוציא מהם פרץ של קלישאות. ותמיד הם מרגישים צורך לשתף בסיפורים על עוד אנשים שמתו בתאריכים לא מוצלחים. בפורים. ביום החתונה של הילד שלהם. ביום שבן הדוד שעל שמו הם קרויים נהרג.

אימא שלי היא בן־אדם ענייני. היא לעולם לא תגלגל עיניים על הערה שלא במקומה. והיא גם לא תייחס משמעות נוספת למשמעות הנוראה כשלעצמה. אבא שלי נהרג ביום ההולדת שלה. אידיוט אחד, "הפוגע" - ככה אנחנו קוראים לו, שלח ווטסאפ בזמן הנהיגה ובזמן יום ההולדת שלה והרג אותו. סֶה טוּ. אנחנו לא חוגגים את יום ההולדת שלה מאז. ככה היא מעדיפה.

הפוגע עשה עוד משהו כשתִזמן את הווטאספ ליום ההולדת של אימא שלי. הוא סייע להסיח את הדעת של כולם מהשאלה שהטרידה את אימא הרבה יותר: למה אבא נסע בכביש ההוא ביום חמישי הזה באחת בלילה. "אבא שלך היה אומר," היא הייתה אומרת, "'יש שני דברים שאני לא מכיר בקיומם. אלוהים וחצות. מה שאני לא רואה לא קיים.'" אז מה הוא עשה על הכביש הזה באחת בלילה? כביש שלא מחבר בין העבודה שלו לבית. כביש שאין כל סיבה שהוא יימצא בו בשעה שאין שום סיבה שהוא יהיה עֵר בה. "אנשים לוקחים איתם סודות לקבר," אימא אמרה, משלימה לפחות עם זה, "זה הסוד של אבא."

היא טועה.

הסוד לא בקבר. אני יודע מה הוא עשה שם.

*

לא הצגתי אותנו באופן מסודר.

לאסא, המחנך שלי, יש תואר ראשון בפילוסופיה. הוא טורח להזכיר את זה לא מעט, כאילו להדגיש שהוא בהוראה מתוך בחירה ובעצם הוא תמיד יכול לחזור להיות פילוסוף. אסא לימד אותנו שאי אפשר לדעת את הדברים עצמם, רק את התופעות שלהם (ראו תחת "קאנט" בוויקיפדיה). אז קבלו אותנו, גיבורי העלילה, דרך, ובכן, הטלפונים הניידים שלנו.

קודם כול, אבא. לאבא שלי היו שניים. האחד לעבודה, השני, אתם כבר מכירים את המספר, לעניינים אישיים. "הוא עוד היה שייך לדור שהפריד בין השניים," זו אימא שלי, חברה לדור הנפילים. לאימא אין פלאפון (היא עוד קוראת לטלפון פלאפון). יש לה וי־פי־אן מטעם בית־החולים שהיא מפקידה בסוף המשמרת. "כשאני בעבודה אני בעבודה וכשאני בבית אני בבית." עניינית, כבר אמרנו. אפשר ללמוד עליה הרבה מהאין־פלאפון הזה שלה. גור, נגיד, חושב שזה מראה עד כמה היא מצפה שכל העולם ירקוד לצלילי הדידגֶ'רידוּ שלה, את כולם היא יכולה להשיג ואף אחד לא יכול לתפוס אותה. סבתא תמי חושבת שזה כי היא אדם של מעשים, "אמור מעט ועשה הרבה, זו אימא שלך, תומי, בארבע מילים יותר מדי." צביקה חושב שזה מראה עד כמה היא אחת בדורה. ככה הוא קורא לה, גם כשהוא משתגע ממנה וגם כשהוא משתגע עליה, "אחת־בדורה־את" או "אחת־בדורה־האישה־הזו".

בפניי, לפחות, הוא עוד לא אומר "האישה־שלי".

לצביקה - מספיקה רבע שעה איתו כדי להבין את הטיפוס - יש טלפון דור תשע. אתם לא תשמעו ממני מילה רעה עליו, אבל הכול אצלו בהגזמה. אין לי ספק שלאי בודד זה מה שהוא היה לוקח, את הטלפון הנייד. יש לו ארבעה מסכים נגללים מלאים באפליקציות, כאלה שעוקבות אחרי הריצה שלו, שמנווטות אותו בטיולי שטח, שמכוונות לו את הגיטרה, שמזהות עבורו שירים, שמכינות לו רשימת קניות או מטלות, שאוספות כסף מהורים (תמיד הוא בוועד ההורים, מהתינוקייה), שעושות בשבילו מדיטציה (מיינדפוּלנס), שמגישות לו כתבות קצרות של ידע כללי ולידן כתוב כמה דקות לוקח לקרוא אותן (הוא מת על זה, "כמו ספירת קלוריות של הזמן"), וכאלה שמזמינות עבורו מוניות וטייק־אווי ואוכל מהסוּפר.

צביקה הוא אחד האנשים הכי מעייפים שתכירו.

הוא מסוגל לעבור חיים שלמים בין אפליקציה לפודקאסט לסרטון, סוג של על־אי־בודד כבר עכשיו, אבל מוּדעות עצמית? פחות. הוא יכול להגיד משפטים כמו: "המכשיר הזה, ילדים," מנופף בו, "זה כֶּלא, זה. זה להזמין את הבוס שלך לחדר המיטות." ולהתגאות שהוא כבר שבועיים לא הכניס את הבוס לחדר המיטות, רק לסלון, ולמרפסת, ולשירותים ולמקלחת (לא מגזים!), ולנזוף בגוּר שהוא כבר שכח מה מהעולמות אמיתי ומה בדיוני מרוב שהוא דבוק למסך, ובזמן שהוא דורש את דרשת הגורו־שמכר־את־הלנדקרוזר־שלו הוא עובר בזווית של העין על כל ההתראות שקופצות לו במכשיר, עדכונים ותזכורות ותיקוני גרסה, ותוך כדי, באגביות, מעביר לצורך מחיקה או אישור את האגודל הגס שלו, ויש לו אגודל לצביקה, שנולד למכשירי דור תשע.

גדול, שרירי, גברי.

ואולי גם את זה יכולתם לנחש. צביקה הוא מציאה, ככה סבתא תמי אומרת. "לא קירח עם כרס משוק הפשפשים אימא שלך מצאה. מכיכר המדינה היא הביאה לנו אותו." דרֶעק דור תשע. זה צביקה.

אבל אחרי שאמרתי את כל זה - ובטח אתם אומרים: נו, מה הפלא, הילד לא מחבב את היורש של אביו - אחרי כל זה, אני רוצה לומר לכם משהו עליו.

אני לא יכול להתחיל להסביר לכם כמה אני אוהב את אימא שלי. נקי. פשוט. בלי אבל. את הכול אני אוהב בה. וצביקה צודק. היא באמת אחת־בדורה־האישה־הזו. מהיחידות שפגשתי עד היום שלא מנצלות את הכוח שלהן לרעה, כמבוגר אני מתכוון, על ילדים. והיא יפה. יופי לא בוטה, של שווייץ, אלא של הגבעות אצלנו בצפון הנגב, יופי מקרוב ולאורך זמן. אימא שלי גדולה. מאוד. מזכירה קצת את אוֹבֶּליקס מ'אַסטריקס'. יש לה סנטר עבה שמתמזג עם הצוואר, הכול אצלה נראה מאוד יציב ועמיד. אימא בֶּטוֹנָדה. ויש לה קמטים על המצח רק כשהיא משתדלת להבין משהו שהיא ממש לא מסכימה לו, או כשהיא כועסת. כל שאר הזמן - חלק. ואת השיער היא תמיד אוספת בקוקו. "את חייבת לעשות משהו עם השיער שלך," היא אוהבת לחקות את סבתא תמי, והיא מוסיפה: "מתי יגיע היום שאני אעשה משהו עם כל הדברים שאני חייבת לעשות איתם משהו." ובדברים היא מתכוונת לציפורניים, וגבות, ובגדים בגזרה מחמיאה קצת יותר, ותזונה מטוגנת קצת פחות, וכל הצעת שדרוג שסבתא, בעדינות של נייר שיוף, נהגה להעלות בפניה בשנים של אחרי אבא ולפני צביקה. ואת כל זה אני אומר רק כדי להסביר למה הסכמתי שדרֶעק־דור־תשע יעבור לגור איתנו.

כי הוא אוהב את אימא שלי.

פעם אחת ראינו שלושתנו סדרה ב'נטפליקס', והיא תוך רגע נרדמה על הספה עם נחירות המסור שלה. הוא הביא שמיכה לכסות אותה. שנינו הסתכלנו על אימא שלי, ברגע של שותפות, והוא אמר:

"איזה מזל יש לי."

ומייד הוא הבין שטעה.

המזל שלו הוא תאונת הדרכים של אבא. וחוץ מזה, איזה מין משחק מילים מטומטם.

מזל.

זה השם של אימא שלי.

*

ויש אותנו הילדים. שלושתנו.

ליבי, אחותי. האור של חיי.

חלוקת התפקידים בינינו ברורה. אם ליבי תבכה, תום ירגיע. אם לליבי ירד דם, תום יחבוש. ואם ליבי תעשה משהו מסוכן - והיא כמעט ואף פעם לא תעשה כי חינכתי אותה היטב - תום יאפס אותה.

ליבי לא זוכרת את אבא. כשהיא מדברת עליו זה כמו על רצח רבין.

גור - הבן של צביקה. השרמ"חניק (הסבר יבוא). וגם אותו אפשר להציג טלפונית. תמיד היה עניין ביישוב שלנו עם כלבים שמסתובבים חופשי. בשלב מסוים העבירו החלטה שלמזכיר יש סמכות לקנוס במאה שקלים בעלים של כלב משוחרר. זה מעולם לא נאכף. עד שגור.

כמה משפטים אפשר לסיים כך. עד שגור.

בשבועיים הראשונים אחרי שעבר לגור איתנו הוא הסתובב עם הנייד שלו ברחובות השוממים של היישוב וצילם כלבים משוחררים. ושלח ליוחנן המזכיר. שייקנסו כולם.

גור הוא הסיבה שלשמה התכנסנו. אל תטעו, אני רק המסַפּר. אין טעם לנסות לסכם אותו, יהיה ספר שלם בשביל זה, ובכל זאת אומַר את המשפט הבא:

נדיר שאפשר להצביע על מישהו אחד בחייךָ ולדעת — הוא.

כל מה שהרוס בהם, וגם כל מה שבנוי, כל מי שאני -

הוא.

וזה מוביל אותנו אליי. תום. הדבר שהכי חשוב שתדעו עליי הוא שאני לא תמים. "גם למכוערות קוראים יפָה," זה אבא שלי, בניסיון לפייס ביני לבין השם התמים שהם בחרו לי.

אחרי שצביקה וגור עברו אלינו, צביקה התקין לנו בבית מרכזייה עם מספר טלפון חדש, מַאמץ כושל נוסף שלו לייצר לנו "חוויית מיזוג טובה", נשבע לכם, באלה המילים. אני זעמתי על שינוי הסטטוס־קוו, ואימא הציעה שאת הקו הישן של הבית הם יתקינו בחדר שלי ושל ליבי. וכך יש לי בחדר טלפון קווי נפרד שאף אחד לא משתמש בו. סבתא תמי, שהייתה רגילה למספר הישן, המשיכה להתקשר אליו וכך גם העמותות למען ילדים חולי סרטן. מה שמחזיר אותי לאותה שיחת טלפון חמש שנים לאחר מותו של אבא, מהטלפון שלו.

ואם יכולתי לחשוב שהודעת המצוקה הראשונה הייתה טעות, הגיעו השיחות הבאות, שחזרו כולן על אותה דרישה:

"אניבמצוקהתעזורלי."

כולן מהאישה של בזק. כולן מהטלפון של אבא.

מכאן אפשר להתחיל.

*

אימא חשבה שאבא הוא הגבר הכי יפה שהיא אי פעם נתקלה בו:

"והיא נתקלת כל יום בלפחות מאתיים גברים," זו אימא מצטטת את אבא.

"במיון!" זה אני מצטט את התשובה של אימא.

הוא היה נמוך ממנה ורזה ממנה. בתמונות היא נראית כמו אחותו הגדולה.

לאבא שלי היה מין דיבור מנגינתי גם כשהוא רק אמר: "תוֹמְתוֹמַס (רה, סול, פה), לך תשטוף ידיים בסבון ותיקח גם את אחותך, טוב?"

סבתא תמי אומרת שהוא היה ג'ינג'י למרות שהוא לא היה. "ג'ינג'י של עיראקים זה שונה," היא מתָרצת. והיו לו משקפיים של אחד שמבלה המון שעות בתוך המעבדה, ונמשים של אחד שהיה רוצה לבלות יותר שעות מחוץ לה. וזקנקן צרפתי שבגללו הוא נראה כמו נער מתבגר. וכשהוא שר לי "ערב מול הגלעד" הייתי המאושר באדם.

אבא שלי לא סבל מלפפונים. כשהיה בגן נעמ"ת, הגננת שם, "שֵׂכל לא היה הצד החזק שלה," סבתא תמי, "בטח קראה ב'לאישה' שמלפפון זה בריא." אז היא הכריחה את אבא מדי יום לסיים את המלפפונים מהצלחת. מאז הוא לא נגע בהם.

בקיץ אבא שלי לבש חולצות עם שרוולים ארוכים וחבש כובע רחב שוליים. הוא לא האמין בתכשירים מסנני קרינה וכל חייו נערך לסרטן העור.

הצחוק שלו היה קטגוריה בפני עצמה. והמשפטים שלו היו מרוחים בטביעות האצבע שלו. כששאלו אותו מה נשמע הוא היה אומר: "הרוב טוב והרוב קובע," וגם "מה שלא הורג, מחטב." כשהיו מתחילים שיחות, משמימות בעיניו, על מזג האוויר, הוא היה אומר: "בואו נסכים שבקיץ חם ובחורף קר." וכמובן היה גם "ביום שייגמר הכסף".

הוא אהב לשחק. להפוך מזרן למגלשה, סירים לתופים, מקלות לחרבות, ואת עצמו לקפטן הֶקְטוֹר בַּרְבּוֹסָה. היה לו כיסא מנהלים על גלגלים וכשישב עליו הוא נראה כמו סטיבן הוקינג. הוא היה קושר צעיף למשענת מאחורי המסעד, מחכה שאתיישב על הכיסא ואז מסובב אותי סביבו בעזרת הצעיף. ילדים מהיישוב היו פשוט דופקים בדלת ומבקשים אם אפשר שהוא יעשה להם קרוסלה עם הכיסא.

לאבא שלי הייתה אובססיה לפרסי נובל. הוא הכיר את רוב הזוכים בחמשת הפרסים, רפואה, כימיה, פיזיקה, שלום וספרות. כלכלה זה לא נובל, חזר והדגיש, ובכל זאת שלט גם בכלכלה. הוא שבחר את השם לחתול של סבתא תמי, לינוּס, על שם לינוס פאולינג, אחד מארבעת הנובליסטים שזכו בשני פרסי נובל. במקרה של פאולינג, לכימיה ולשלום. אבל למרות ההישגים היפים של פאולינג, אבא זכר לו את הטעות האחת שלו. לינוס פאולינג טען שמינונים גבוהים של ויטמין סי מונעים צינון ומרפאים סרטן. אבא שלי נאלץ במשך שנים למצוץ סוכריית ויטמין סי בהוראת סבתא תמי. לימים התברר שלינוס טעה. "מדענים שהשתן עולה להם לראש," זה אבא, "גרועים אפילו יותר מרבנים."

לינוס החתול נעלם בשבוע של התאונה של אבא.

וזה הרגע שבו אתם מספרים לי על חתול שמת לכם בתזמון סמלי.

*המשך הפרק בספר המלא*

יותם טולוב

יותם טולוב נולד בצרפת לאב צרפתי ואם ברזילאית. גדל ברמת השרון. בילדותו נסעה המשפחה לארצות-הברית ושהו שם 4 שנים. טולוב למד בישיבה תיכונית ולאחר מכן למד משפטים וספרות בתוכנית הבין-תחומית באוניברסיטה העברית, ושנה אחת תסריטאות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. כמו כן בעל תואר שני בגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה. עובד כעורך דין בארגון "בזכות", המקדם זכויות של אנשים עם מוגבלויות, וממשיך לכתוב. טולוב מתגורר בירושלים.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

ביום שייגמר הכסף יותם טולוב

לאבא שלי היה תחביב. הוא היה שולח לנו בדיחות לטלפון.

"אני חושבת שזה התחיל עם הפרויקט של המיקרוסקופ המיניאטורי שלו," זו אימא שלי. "הוא היה חוזר הביתה מאוחר, אתם כבר ישנתם. ככה הוא אמר לכם לילה טוב, שולח בדיחות. היית בן שש וחצי כשהוא קיבל את הפרויקט אז זה נמשך חצי שנה, עד התאונה," היא עצרה לרגע, "מוזר. רק חצי שנה זה נמשך."

הטלפון בסלון היה מצלצל. ליבי כבר ישנה בשעות האלה. זינקתי לטלפון ועניתי ב"הָלוֹ" של ילדים שמנסים לחקות מבוגרים. בצד השני השתררה שתיקה. שתיקה שבני אדם לא מרשים לעצמם. שתיקה של רובוט. האישה הרובוטית של בזק.

היא פתחה בהכרזה חגיגית:

"שלום נשלחה אליך הודעת אס־אם־אס שתורגמה לאס־אם־אס קולי. ההודעה נשלחה ממספר אפס חמש ארבע ארבע תשע תשע שמונה תשע שתיים אפס. לשמיעת ההודעה נא להקיש סולמית."

כן, אני עדיין זוכר את המספר שלו.

אחרי שלחצתי על הסולמית האישה של בזק המשיכה, הפעם הקול שלה היה הרבה פחות ברור, כאילו נקלעה לטיפול שיניים. היא דיברה ברצף, בלי פיסוק, בלי פאנץ' ליין, כמו קריאה של מילה אחת ארוכה:

"אינדיאנינכנסלביתקפההקופאיתשואלתלקחתאולשבתהאינדיאני

עונהלקחתלשבט."

או:

"מהחושבתמדוזהכשהיארואהשקיתניילוןביםיואואחותיעשית

קעקועשלרמילוי."

והאהובה עליי:

"שניעצלניםיושביםבשמשבמשךשעתייםולאזזיםעצלןאחדממצמץ

עצלןשניאומראםכברזזתתעשהקפה."

ואז:

"לשמיעה חוזרת הקישו סולמית."

הייתי מקיש גם עשר פעמים.

כמה שנים אחרי התאונה קו הטלפון של הבית עבר לחדר שלי. הוא צלצל לעיתים רחוקות. זה או סבתא תמי או מתרימים. אף אחד מהם לא נתן לי לסיים את ה"הָלוֹ" וכבר המטירו עליי שצף שאלות על מה חדש איתי או כמה ילדים חולי סרטן ארצה לשלוח לקייטנה.

ולכן באותו ערב, כשהטלפון צלצל, כשהרמתי ואמרתי את ה"הלו", מבוגר בחמש שנים מהפעם האחרונה, השתיקה בצד השני הייתה כמו לפיתה מפתיעה מאחור.

"שלום נשלחה אליך הודעת אס־אם־אס שתורגמה לאס־אם־אס קולי. ההודעה נשלחה ממספר אפס חמש ארבע ארבע תשע תשע שמונה תשע שתיים אפס. לשמיעת ההודעה נא להקיש סולמית."

הקשתי.

ואז שמעתי אותה. הרובוטית. לא הזדקנה ביום.

בלי סימני פיסוק ובלי פאנץ' ליין, בלי להבין בכלל מה המשמעות של המילה ההרבה פחות ארוכה שהיא אמרה כעת:

"אניבמצוקהתעזורלי."

ולא היה לי ספק.

אבא מנסה לחזור.

*

אבא שלי נהרג ביום ההולדת של אימא שלי.

זה הביך אותה. הביך אותה שאנשים מייחסים לכך משמעות. כאילו לא די בתאונת דרכים קטלנית כדי להזדעזע, צריך גם יומולדת. בַּשבעה ואחר כך בשנת האבל, עד היום למעשה, אנשים לא מצליחים להתאפק. יום הולדת שהוא יום המוות, זה מוציא מהם פרץ של קלישאות. ותמיד הם מרגישים צורך לשתף בסיפורים על עוד אנשים שמתו בתאריכים לא מוצלחים. בפורים. ביום החתונה של הילד שלהם. ביום שבן הדוד שעל שמו הם קרויים נהרג.

אימא שלי היא בן־אדם ענייני. היא לעולם לא תגלגל עיניים על הערה שלא במקומה. והיא גם לא תייחס משמעות נוספת למשמעות הנוראה כשלעצמה. אבא שלי נהרג ביום ההולדת שלה. אידיוט אחד, "הפוגע" - ככה אנחנו קוראים לו, שלח ווטסאפ בזמן הנהיגה ובזמן יום ההולדת שלה והרג אותו. סֶה טוּ. אנחנו לא חוגגים את יום ההולדת שלה מאז. ככה היא מעדיפה.

הפוגע עשה עוד משהו כשתִזמן את הווטאספ ליום ההולדת של אימא שלי. הוא סייע להסיח את הדעת של כולם מהשאלה שהטרידה את אימא הרבה יותר: למה אבא נסע בכביש ההוא ביום חמישי הזה באחת בלילה. "אבא שלך היה אומר," היא הייתה אומרת, "'יש שני דברים שאני לא מכיר בקיומם. אלוהים וחצות. מה שאני לא רואה לא קיים.'" אז מה הוא עשה על הכביש הזה באחת בלילה? כביש שלא מחבר בין העבודה שלו לבית. כביש שאין כל סיבה שהוא יימצא בו בשעה שאין שום סיבה שהוא יהיה עֵר בה. "אנשים לוקחים איתם סודות לקבר," אימא אמרה, משלימה לפחות עם זה, "זה הסוד של אבא."

היא טועה.

הסוד לא בקבר. אני יודע מה הוא עשה שם.

*

לא הצגתי אותנו באופן מסודר.

לאסא, המחנך שלי, יש תואר ראשון בפילוסופיה. הוא טורח להזכיר את זה לא מעט, כאילו להדגיש שהוא בהוראה מתוך בחירה ובעצם הוא תמיד יכול לחזור להיות פילוסוף. אסא לימד אותנו שאי אפשר לדעת את הדברים עצמם, רק את התופעות שלהם (ראו תחת "קאנט" בוויקיפדיה). אז קבלו אותנו, גיבורי העלילה, דרך, ובכן, הטלפונים הניידים שלנו.

קודם כול, אבא. לאבא שלי היו שניים. האחד לעבודה, השני, אתם כבר מכירים את המספר, לעניינים אישיים. "הוא עוד היה שייך לדור שהפריד בין השניים," זו אימא שלי, חברה לדור הנפילים. לאימא אין פלאפון (היא עוד קוראת לטלפון פלאפון). יש לה וי־פי־אן מטעם בית־החולים שהיא מפקידה בסוף המשמרת. "כשאני בעבודה אני בעבודה וכשאני בבית אני בבית." עניינית, כבר אמרנו. אפשר ללמוד עליה הרבה מהאין־פלאפון הזה שלה. גור, נגיד, חושב שזה מראה עד כמה היא מצפה שכל העולם ירקוד לצלילי הדידגֶ'רידוּ שלה, את כולם היא יכולה להשיג ואף אחד לא יכול לתפוס אותה. סבתא תמי חושבת שזה כי היא אדם של מעשים, "אמור מעט ועשה הרבה, זו אימא שלך, תומי, בארבע מילים יותר מדי." צביקה חושב שזה מראה עד כמה היא אחת בדורה. ככה הוא קורא לה, גם כשהוא משתגע ממנה וגם כשהוא משתגע עליה, "אחת־בדורה־את" או "אחת־בדורה־האישה־הזו".

בפניי, לפחות, הוא עוד לא אומר "האישה־שלי".

לצביקה - מספיקה רבע שעה איתו כדי להבין את הטיפוס - יש טלפון דור תשע. אתם לא תשמעו ממני מילה רעה עליו, אבל הכול אצלו בהגזמה. אין לי ספק שלאי בודד זה מה שהוא היה לוקח, את הטלפון הנייד. יש לו ארבעה מסכים נגללים מלאים באפליקציות, כאלה שעוקבות אחרי הריצה שלו, שמנווטות אותו בטיולי שטח, שמכוונות לו את הגיטרה, שמזהות עבורו שירים, שמכינות לו רשימת קניות או מטלות, שאוספות כסף מהורים (תמיד הוא בוועד ההורים, מהתינוקייה), שעושות בשבילו מדיטציה (מיינדפוּלנס), שמגישות לו כתבות קצרות של ידע כללי ולידן כתוב כמה דקות לוקח לקרוא אותן (הוא מת על זה, "כמו ספירת קלוריות של הזמן"), וכאלה שמזמינות עבורו מוניות וטייק־אווי ואוכל מהסוּפר.

צביקה הוא אחד האנשים הכי מעייפים שתכירו.

הוא מסוגל לעבור חיים שלמים בין אפליקציה לפודקאסט לסרטון, סוג של על־אי־בודד כבר עכשיו, אבל מוּדעות עצמית? פחות. הוא יכול להגיד משפטים כמו: "המכשיר הזה, ילדים," מנופף בו, "זה כֶּלא, זה. זה להזמין את הבוס שלך לחדר המיטות." ולהתגאות שהוא כבר שבועיים לא הכניס את הבוס לחדר המיטות, רק לסלון, ולמרפסת, ולשירותים ולמקלחת (לא מגזים!), ולנזוף בגוּר שהוא כבר שכח מה מהעולמות אמיתי ומה בדיוני מרוב שהוא דבוק למסך, ובזמן שהוא דורש את דרשת הגורו־שמכר־את־הלנדקרוזר־שלו הוא עובר בזווית של העין על כל ההתראות שקופצות לו במכשיר, עדכונים ותזכורות ותיקוני גרסה, ותוך כדי, באגביות, מעביר לצורך מחיקה או אישור את האגודל הגס שלו, ויש לו אגודל לצביקה, שנולד למכשירי דור תשע.

גדול, שרירי, גברי.

ואולי גם את זה יכולתם לנחש. צביקה הוא מציאה, ככה סבתא תמי אומרת. "לא קירח עם כרס משוק הפשפשים אימא שלך מצאה. מכיכר המדינה היא הביאה לנו אותו." דרֶעק דור תשע. זה צביקה.

אבל אחרי שאמרתי את כל זה - ובטח אתם אומרים: נו, מה הפלא, הילד לא מחבב את היורש של אביו - אחרי כל זה, אני רוצה לומר לכם משהו עליו.

אני לא יכול להתחיל להסביר לכם כמה אני אוהב את אימא שלי. נקי. פשוט. בלי אבל. את הכול אני אוהב בה. וצביקה צודק. היא באמת אחת־בדורה־האישה־הזו. מהיחידות שפגשתי עד היום שלא מנצלות את הכוח שלהן לרעה, כמבוגר אני מתכוון, על ילדים. והיא יפה. יופי לא בוטה, של שווייץ, אלא של הגבעות אצלנו בצפון הנגב, יופי מקרוב ולאורך זמן. אימא שלי גדולה. מאוד. מזכירה קצת את אוֹבֶּליקס מ'אַסטריקס'. יש לה סנטר עבה שמתמזג עם הצוואר, הכול אצלה נראה מאוד יציב ועמיד. אימא בֶּטוֹנָדה. ויש לה קמטים על המצח רק כשהיא משתדלת להבין משהו שהיא ממש לא מסכימה לו, או כשהיא כועסת. כל שאר הזמן - חלק. ואת השיער היא תמיד אוספת בקוקו. "את חייבת לעשות משהו עם השיער שלך," היא אוהבת לחקות את סבתא תמי, והיא מוסיפה: "מתי יגיע היום שאני אעשה משהו עם כל הדברים שאני חייבת לעשות איתם משהו." ובדברים היא מתכוונת לציפורניים, וגבות, ובגדים בגזרה מחמיאה קצת יותר, ותזונה מטוגנת קצת פחות, וכל הצעת שדרוג שסבתא, בעדינות של נייר שיוף, נהגה להעלות בפניה בשנים של אחרי אבא ולפני צביקה. ואת כל זה אני אומר רק כדי להסביר למה הסכמתי שדרֶעק־דור־תשע יעבור לגור איתנו.

כי הוא אוהב את אימא שלי.

פעם אחת ראינו שלושתנו סדרה ב'נטפליקס', והיא תוך רגע נרדמה על הספה עם נחירות המסור שלה. הוא הביא שמיכה לכסות אותה. שנינו הסתכלנו על אימא שלי, ברגע של שותפות, והוא אמר:

"איזה מזל יש לי."

ומייד הוא הבין שטעה.

המזל שלו הוא תאונת הדרכים של אבא. וחוץ מזה, איזה מין משחק מילים מטומטם.

מזל.

זה השם של אימא שלי.

*

ויש אותנו הילדים. שלושתנו.

ליבי, אחותי. האור של חיי.

חלוקת התפקידים בינינו ברורה. אם ליבי תבכה, תום ירגיע. אם לליבי ירד דם, תום יחבוש. ואם ליבי תעשה משהו מסוכן - והיא כמעט ואף פעם לא תעשה כי חינכתי אותה היטב - תום יאפס אותה.

ליבי לא זוכרת את אבא. כשהיא מדברת עליו זה כמו על רצח רבין.

גור - הבן של צביקה. השרמ"חניק (הסבר יבוא). וגם אותו אפשר להציג טלפונית. תמיד היה עניין ביישוב שלנו עם כלבים שמסתובבים חופשי. בשלב מסוים העבירו החלטה שלמזכיר יש סמכות לקנוס במאה שקלים בעלים של כלב משוחרר. זה מעולם לא נאכף. עד שגור.

כמה משפטים אפשר לסיים כך. עד שגור.

בשבועיים הראשונים אחרי שעבר לגור איתנו הוא הסתובב עם הנייד שלו ברחובות השוממים של היישוב וצילם כלבים משוחררים. ושלח ליוחנן המזכיר. שייקנסו כולם.

גור הוא הסיבה שלשמה התכנסנו. אל תטעו, אני רק המסַפּר. אין טעם לנסות לסכם אותו, יהיה ספר שלם בשביל זה, ובכל זאת אומַר את המשפט הבא:

נדיר שאפשר להצביע על מישהו אחד בחייךָ ולדעת — הוא.

כל מה שהרוס בהם, וגם כל מה שבנוי, כל מי שאני -

הוא.

וזה מוביל אותנו אליי. תום. הדבר שהכי חשוב שתדעו עליי הוא שאני לא תמים. "גם למכוערות קוראים יפָה," זה אבא שלי, בניסיון לפייס ביני לבין השם התמים שהם בחרו לי.

אחרי שצביקה וגור עברו אלינו, צביקה התקין לנו בבית מרכזייה עם מספר טלפון חדש, מַאמץ כושל נוסף שלו לייצר לנו "חוויית מיזוג טובה", נשבע לכם, באלה המילים. אני זעמתי על שינוי הסטטוס־קוו, ואימא הציעה שאת הקו הישן של הבית הם יתקינו בחדר שלי ושל ליבי. וכך יש לי בחדר טלפון קווי נפרד שאף אחד לא משתמש בו. סבתא תמי, שהייתה רגילה למספר הישן, המשיכה להתקשר אליו וכך גם העמותות למען ילדים חולי סרטן. מה שמחזיר אותי לאותה שיחת טלפון חמש שנים לאחר מותו של אבא, מהטלפון שלו.

ואם יכולתי לחשוב שהודעת המצוקה הראשונה הייתה טעות, הגיעו השיחות הבאות, שחזרו כולן על אותה דרישה:

"אניבמצוקהתעזורלי."

כולן מהאישה של בזק. כולן מהטלפון של אבא.

מכאן אפשר להתחיל.

*

אימא חשבה שאבא הוא הגבר הכי יפה שהיא אי פעם נתקלה בו:

"והיא נתקלת כל יום בלפחות מאתיים גברים," זו אימא מצטטת את אבא.

"במיון!" זה אני מצטט את התשובה של אימא.

הוא היה נמוך ממנה ורזה ממנה. בתמונות היא נראית כמו אחותו הגדולה.

לאבא שלי היה מין דיבור מנגינתי גם כשהוא רק אמר: "תוֹמְתוֹמַס (רה, סול, פה), לך תשטוף ידיים בסבון ותיקח גם את אחותך, טוב?"

סבתא תמי אומרת שהוא היה ג'ינג'י למרות שהוא לא היה. "ג'ינג'י של עיראקים זה שונה," היא מתָרצת. והיו לו משקפיים של אחד שמבלה המון שעות בתוך המעבדה, ונמשים של אחד שהיה רוצה לבלות יותר שעות מחוץ לה. וזקנקן צרפתי שבגללו הוא נראה כמו נער מתבגר. וכשהוא שר לי "ערב מול הגלעד" הייתי המאושר באדם.

אבא שלי לא סבל מלפפונים. כשהיה בגן נעמ"ת, הגננת שם, "שֵׂכל לא היה הצד החזק שלה," סבתא תמי, "בטח קראה ב'לאישה' שמלפפון זה בריא." אז היא הכריחה את אבא מדי יום לסיים את המלפפונים מהצלחת. מאז הוא לא נגע בהם.

בקיץ אבא שלי לבש חולצות עם שרוולים ארוכים וחבש כובע רחב שוליים. הוא לא האמין בתכשירים מסנני קרינה וכל חייו נערך לסרטן העור.

הצחוק שלו היה קטגוריה בפני עצמה. והמשפטים שלו היו מרוחים בטביעות האצבע שלו. כששאלו אותו מה נשמע הוא היה אומר: "הרוב טוב והרוב קובע," וגם "מה שלא הורג, מחטב." כשהיו מתחילים שיחות, משמימות בעיניו, על מזג האוויר, הוא היה אומר: "בואו נסכים שבקיץ חם ובחורף קר." וכמובן היה גם "ביום שייגמר הכסף".

הוא אהב לשחק. להפוך מזרן למגלשה, סירים לתופים, מקלות לחרבות, ואת עצמו לקפטן הֶקְטוֹר בַּרְבּוֹסָה. היה לו כיסא מנהלים על גלגלים וכשישב עליו הוא נראה כמו סטיבן הוקינג. הוא היה קושר צעיף למשענת מאחורי המסעד, מחכה שאתיישב על הכיסא ואז מסובב אותי סביבו בעזרת הצעיף. ילדים מהיישוב היו פשוט דופקים בדלת ומבקשים אם אפשר שהוא יעשה להם קרוסלה עם הכיסא.

לאבא שלי הייתה אובססיה לפרסי נובל. הוא הכיר את רוב הזוכים בחמשת הפרסים, רפואה, כימיה, פיזיקה, שלום וספרות. כלכלה זה לא נובל, חזר והדגיש, ובכל זאת שלט גם בכלכלה. הוא שבחר את השם לחתול של סבתא תמי, לינוּס, על שם לינוס פאולינג, אחד מארבעת הנובליסטים שזכו בשני פרסי נובל. במקרה של פאולינג, לכימיה ולשלום. אבל למרות ההישגים היפים של פאולינג, אבא זכר לו את הטעות האחת שלו. לינוס פאולינג טען שמינונים גבוהים של ויטמין סי מונעים צינון ומרפאים סרטן. אבא שלי נאלץ במשך שנים למצוץ סוכריית ויטמין סי בהוראת סבתא תמי. לימים התברר שלינוס טעה. "מדענים שהשתן עולה להם לראש," זה אבא, "גרועים אפילו יותר מרבנים."

לינוס החתול נעלם בשבוע של התאונה של אבא.

וזה הרגע שבו אתם מספרים לי על חתול שמת לכם בתזמון סמלי.

*המשך הפרק בספר המלא*